מאמרים

'יחידויות' אצל אדמו"ר הזקן

ספרים

לקט הדרכות יקרות בדרכי עבודת ה' ובדרכי ההנהגה, כפי שנשמעו מפי קדשו של כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בפני תלמידיו בעת כניסתם אליו ל'יחידות', עם הערות וביאורים. בדברי ההקדמה: "במאמרנו זה ליקטנו מן הכתובים, אמרות ודרושים שנאמרו – ב'יחידות' – לפני הנכנסים אל אדמו"ר הזקן אל הקודש פנימה, לפני ולפנים.. אין ספק שתיאורים בודדים אלו הם 'רשימו' גרידא ממעמדי ה'יחידות', ניצוצות ספורים מהאש הגדולה; אבל מבין כולם ניתן לקבל תמונה ברורה הן מטיבם של החסידים בדורו של אדמו"ר הזקן, והן מדרכו של רבינו בהדרכת אנ"ש: הבנה מעמיקה בנפשם של החסידים מבקשי ה' מחד גיסא, בד בבד עם הכרת דרכי היצר ותחבולותיו מאידך גיסא. ומכאן אל ההדרכה המדוייקת עד כדי ירידה לפרטי–פרטים, בדרכי ההנהגה היומיומית ואופני עבודת ה' על כל צדדיה וגווניה".

בתוך ספר "הרב", ארה"ב תשע"ה. עמ' תרט–תרנ

 

"באשר תלך אל בית כבוד הרב... לשמוע דא"ח ויראת שמים"

'יחידויות' אצל אדמו"ר הזקן

 

הלא עמכם כבוד רב חביבי וחמדת לבבי, הרב הגדול קדוש ה' מכובד, הר ה' זה סיני, כבוד ק"ש מוהר"ר שניאור זלמן שי', פלא יועץ, ומי בעל דברים יגש אליו, והוא יראהו את מבוא העיר ואת כל הדרך, דרך ה', ואליו תשמעון.

ותורת אלקיו בלבו... לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים, להורותם הדרך. ומי כמוהו מורה בכל מדינתם.

ועתה בני שמור רגלך באשר תלך אל בית כבוד הרב חביבי... וקרוב לשמוע דברי אלקים חיים ויראת שמים.

(ממכתביהם של הרבנים הק' הרמ"מ מוויטבסק והר"א מקאליסק)

 

         במאמרנו זה ליקטנו מן הכתובים, אמרות ודרושים שנאמרו – ב'יחידות' – לפני הנכנסים אל אדמו"ר הזקן אל הקודש פנימה, לפני ולפנים.

            ידועים הם דבריו התקיפים של רבינו, שהתרעם על אנ"ש: "ההיתה כזאת מימות עולם?! ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים"?![1]

            את דבריו אלו כתב רבינו בשנת תקנ"ג, ולא נשמעת מהם שום הסתייגות למתן עצות בעניינים רוחניים. אך בשנים הקרובות אפשרויות הכניסה ל'יחידות' נצטמצמו והלכו, עד כי בשנת תקנ"ו נקבעה התקנה המחמירה: "לא יכנוס שום אדם לחדר אדמו"ר הרב שיחי' לדבר עמו ביחידות, לא במילי דשמיא ולא במילי דעלמא בשום אופן"![2]

            "קלקלתנו זו תקנתנו", ובזכות ההגבלות הללו זכינו לאורו הגדול של ספר ה'תניא'; מהקדמתו של רבינו ל'תניא' נפתח לנו חרך-הצצה לטיבה של ה'יחידות' – ואף להיקפה[3] – ולמטרתו של ה'תניא' שנועד להיות "תחליף" לה:

            "ביודעיי ומכיריי קאמינא, הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינותינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפָנַי כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב, אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטרסים אלו... וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'... על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'".

            חלק מה'יחידויות' שלפנינו התקיימו בוודאות לפני שנקבעו התקנות המגבילות, אבל ברור שחלקן הן מתקופה מאוחרת יותר, כגון כל אלו שנזכר בהן ספר ה'תניא'.[4]

            אין ספק שתיאורים בודדים אלו הם 'רשימו' גרידא ממעמדי ה'יחידות', ניצוצות ספורים מהאש הגדולה; אבל מבין כולם ניתן לקבל תמונה ברורה הן מטיבם של החסידים בדורו של אדמו"ר הזקן, והן מדרכו של רבינו בהדרכת אנ"ש: הבנה מעמיקה בנפשם של החסידים מבקשי ה' מחד גיסא, בד בבד עם הכרת דרכי היצר ותחבולותיו מאידך גיסא. ומכאן אל ההדרכה המדוייקת עד כדי ירידה לפרטי-פרטים, בדרכי ההנהגה היומיומית ואופני עבודת ה' על כל צדדיה וגווניה.

 

[א]

צעקת החסיד ב'יחידות' וצעקת הנשמה בלילה

'יחידות' זו נדפסה בכמה מקומות (בשני הנוסחים או רק באחד מהם): 'מאה שערים' (כט,ב – ל,א), 'גנזי נסתרות' (חלק 'אור רב', עמ' סד), 'לקוטים יקרים' (עמ' ו), 'לקוטי שיחות' (ה, עמ' 334), 'מאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים' (עמ' קלו-קלח). הכותרות דלהלן הן מיזוג מכמה כותרות שבכתה"י.

בהערות שולבו כמה ביאורים מכ"ק אדמו"ר זי"ע, מ'לקוטי שיחות' (שם), ומד"ה ואשה אחת – תשמ"ו (נדפס בקונטרס 'כ"ף מרחשון – תש"נ').

פסוקים אלו נדרשו בעוד ספרי חסידות,[5] וכמה מביאוריהם הובאו בהערות להלן.

 

מאדמו"ר הזקן נבג"ם זי"ע

מה שהשיב – בליאדי – לאברך אחד, על שאלתו ב'יחידות'

            כשם שצועקים ביחידות על ריחוקו מאלקים חיים, כן ויותר מכן כל נשמה בעלותה למעלה בלילה, צועקת בקול מר על ריחוקה מאלקים חיים.

            ואמר על פסוק "ואשה אחת מנשי בני הנביאים" כו'. "אשה" היא בחי' נשמה הנקראת "אשה יראת ה'", "אחת" – אשר היא אחת עם הוי', "מנשי בני הנביאים", שהוא כענין הנבואה, שענין הנבואה לשון "ניב שפתים", שמקבלים מבחי' דבר הוי', כן כל נשמה היא כלי קיבול לקבל השגות וגילוי אלקות.

            "צעקה אל אלישע" – נוטריקון 'אלי שע' – מלשון "וישע (ה') [אלקים] אל הבל" כו', פירוש: שַׁע אֵלַי.

            "עבדך אישי מת", פירוש "אישי" הוא 'אש יו"ד',[6] שבחי' 'אש יו"ד' שהי' אצלי, בהתלהבות והתלהטות אהבה ברשפי אש להכלל ולהבטל בבחי' יו"ד – חכמה עילאה – מת אצלי.

            "ואתה ידעת כי עבדך הי' ירא את הוי'", פירוש "ירא" אותיות 'יאר', שהי' בו כח להוסיף תוספת אור בהוי'.

            "והנושה בא לקחת את שני ילָדַי לו לעבדים", פירוש "והנושה", מלשון "כי נשני[7] אלקים", שזה קאי על הנפש הבהמית שהיא משכחת אותי מאלקות. "בא לקחת את שני ילָדַי" – הם דחילו ורחימו[8] – והוא רוצה שיהיו לו לעבדים,[9] לאהבות זרות – תאוות הגוף, וּלְיִרְאוֹת זרות – פן יחסר לחמו.

            "ויאמר אליה אלישע מה יש לך בבית כו', ותאמר אין (לי) [לאמתך כל בבית] כי אם אסוך שמן", פירוש, שאין לה כי אם עצם נקודת הנשמה.[10]

            "ויאמר [לכי שאלי לך כלים] כו' כלים רקים [אל תמעיטי]". פירוש, כמאמר רב מתיבתא בגן-עדן, אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', כך גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'[11] וסליק בי' נהורא כו'.[12] וזהו ענין "כלים רקים" כו', שצריך להתבונן הרבה[13] איך שהוא כלי ריקן, בלי שום דעת במוח ובלי שום דחילו ורחימו, ויתמרמר מאד על ריחוקו, ויצעק אל הוי' על ריחוקו מאלקים חיים מקור החיים.

            ואחר כך יבוא ליתרון האור מן החשך, כי באמת לאמיתו יש יתרון לאור כשהוא [בא] מן החשך דוקא.

            וזהו "ואת ובניך תחיי בנותר",[14] "את" הוא עצם הנשמה, "ובניך" הם דחילו ורחימו שבכל נשמה, "תחיי בנותר" – ביתרון אור מן החשך.[15]

            כן יזכנו ה' כן יהי רצון אמן.

 

מאמר הנ"ל בסגנון אחר

            "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע כו' ואת ובניך תחיי בנותר".

"ואשה" דא נשמתא דאתקריאת 'בת כהן', ברתא דאברהם אבינו ע"ה דאתייחדת בא"ס הפשוט, שהיא חלק אלוה ממעל.

            "מנשי בני הנביאים", נקראת כן, שכשהיתה בגן-עדן היתה משגת השגות רבות ונכבדות בגילוי אלקותו המתלבש בתוך העולמות להחיותם, כמו שהנביא משיג בעוה"ז.

            "צעקה" – הגוף – "אל אלישע", אל הקב"ה: אלי שע! "לאמר, עבדך אישי מת", ר"ל, "אישי" – אש יו"ד, הרשפי אש שהי' לי להקב"ה באהבה ויראה, "מת" ממני, שאין לי שום אהבה לה' ויראה מפני ה', אפילו יראת העונש.

            "ואתה ידעת כי עבדך הי' ירא את ה'", שכשהייתי בגן-עדן הי' לי אהבה ויראה לה' אחד כשאר כל הנשמות, רק עתה – מצד התלבשות בגוף – הנה "הנושה בא לקחת את שני ילָדַי לו לעבדים", דהיינו שהיצר הרע רוצה ליקח אהבה ויראה שלי הנקראים 'בן ובת', אשר לה' המה, והוא רוצה לקחת אותם לעבודתו בתאוות רעות וביראה חיצונית כו'.

            "ויאמר לה אלישע" – הוא הקב"ה – "מה אעשה לך", אחר שנטבעת כל כך בעמקי הקליפות, "הגידי נא לי מה יש לך בבית", איזה כחות נשארו לך שעדיין הם קדש לה' ואין בהם שליטה ליצר הרע.

            "ותאמר" – פירוש, הנשמה משיבה – "אין לשפחתך כל", כי את הכל לקח ממני, "כי אם אסוך שמן", פירוש "שמן" הוא חכמה, והיינו שלא נשאר לי כי אם נקודת חכמה עילאה, דהיינו נקודת פנימיות הלב באתכסיא.

            "ויאמר לה אלישע" – שהוא הקב"ה – "לכי שאלי לך כלים מן החוץ [מאת כל שכניך], כלים רקים אל תמעיטי", לך עסוק בתורה ומצות שהם לבושי הנשמה, אעפ"י שהם ריקים עדיין, שתעשה אותם בלא אהבה ויראה כו'.[16] "ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך", פירוש, שתלך ותאסוף כחותיך – דהיינו אהבה ויראה המפוזרים בין הקליפות – ושוב אותם לה', "ויצקת על כל הכלים האלה", דהיינו על התורה ומצות שעשית בלא אהבה ויראה,[17] ושוב אותם לה' כו'.

            ואם תעשה כן, אז "את ובניך תחיי בנותר", כיתרון אור הבא מתוך החשך שהוא גדול מאד, כמאמר רז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים" כו'.

            אמן כן יהי רצון.                             

 

 

 

[ב]

אהבה, יראה וה'רשימו' של האהבה

ה'יחידות' של הרה"ח ר' ישראל יפה

המאמר שלפנינו כולל את הדברים שאמר אדמו"ר הזקן לחסיד ר' ישראל יפה,[18] את השאלה שכתב אותו חסיד לרבינו בעקבות דברים אלו, ואת המענה שהשיב לו רבינו בכתי"ק.

נדפס ב'אגרות-קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן' (עמ' סז ואילך), מכתיבת ידו של הרה"ח ר' אלי' יוסף ריבלין.

תורף הענין, שאע"פ שבשעת התפילה אפשר להגיע לבחי' גדלות האהבה וגדלות היראה, אבל במשך היום – אחר התפילה – אי-אפשר להישאר בבחי' הגדלות, וניתן להגיע רק ל'רשימו' מהגדלות, כשיחזור ויתבונן ותצטייר בלבו בחי' הגדלות שהייתה לו בשעת התפילה. ומכיון שאי-אפשר לעמוד בבת-אחת גם באהבה וגם ביראה, הרי שעליו לעורר את ה'רשימו' של האהבה דווקא – שהיא הכרחית לקיום התורה והמצוות שצ"ל במסירות-נפש – ואילו לגבי יראה די לו במדריגת היראה של בושה מאדם הרואה במעשיו.

 

איתא בזה"ק, שאהבה ויראה נק' 'גדפין'.[19] הענין הוא, שזה בודאי אין סברא לומר שהאדם נברא לתכלית שיהי' לו אהבה ויראה – הגם שבאמת הוא העיקר – כי בודאי אפילו צדיק גדול אינו יכול להגיע למדרגת האהבה והיראה שהי' בו קודם הבריאה, כי חומרו מעכב.[20] וגם, הבאתו לזה העולם הי' ללא צורך.

אבל האמת יורה דרכו, שבכאן הוא עולם המעשה, ועכ"ז מעשה בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא וחשוב כמת. גלל כן נמשלו אהבה ויראה ל'גדפין', שהן נושאין את הגוף ובלעדם אי-אפשר לפרוח. ועכ"ז הגוף עיקר.[21] והראיה, שאפילו בתענית דרבנן לא אמרינן שאם הוא חלוש ביותר שמותר לו לאכול כדי שיהי' לו כח להתפלל או ללמוד בהתלהבות, מפני שכאן הוא עולם המעשה ולא ניתן לדחות לגבי אהבה ויראה.

והנה איתא בגמ', אמרו לר' יוחנן בן זכאי ברכנו [אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם] כמורא בשר ודם כו' [תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם]. הענין, שר"י בן זכאי סובר דהנה יש אהבה ויראה, ויראה הוא כדי לָסוּר מרע, ואהבה הוא להגיע למדרגת 'ועשה טוב'.[22] וסובר ריב"ז שבודאי בענין האהבה צריך להעמיק, שכל מה שתגדל אליו האהבה תגדל העבודה בגודל הדקדוקים ובמסירת-נפש, ולכן נקראת האהבה 'פולחנא דרחימותא'. משא"כ בענין היראה – שהוא כדי לסור מרע – אינו צריך להעמיק מאד, כי די כמורא בשר ודם, כמ"ש בשו"ע איך שהמלך רואה אותו בכל עת ובודאי יבוש.[23]

והנה כשבאה איזה מחשבה לאדם, או שהתאווה תאוה, לא די שלא יעשה התאוה – כי זהו מגדר 'סור מרע' לבד – רק צריך שיהפכנה ויעשנה טוב, לאהוב את ה' יתברך. וזהו "מאן דמהפך מרירו למתקא וחשוכא לנהורא".[24]

והנה הדרך לקנות האהבה הוא על-ידי הדעת, והוא, להתבונן תמיד ביקר תפארת גדולתו. והנה אף שבודאי ממילא תהי' לו יראת הרוממות גם-כן, אעפ"כ בשביל יראה לבד אין צריך לחזור אחריה, כי אפילו ביראה זוטרתי די.

ובזה יבואר מה שלכאורה קשה על מצות "ואהבת"; כי הנה האהבה מתנוצצת מעצמו ואין צריך ציווי על זה, או שאינו מועיל הציווי.[25]

אך הענין הוא, שבודאי מחוייבים אנחנו לאהוב את ה' ית' מחמת הטובות שקדמו לו, אך שאנחנו בגדר השכחה – כמ"ש "ותשכח אל מחוללך" – גלל כן ציוה השי"ת "ואהבת", שזכור תזכור תמיד טובת הבורא כדי לאהבה אותו. ומפני זה נכתב הציווי לאהבה את ה' במשנה תורה, ובד' ספרים הראשונים לא נזכר כלל, כי שם דיבר עם אותם אנשים שהם בעצמם ראו את מעשי ה' כי נורא הוא, ואינו מהצורך להזהירם. אבל במשנה תורה הי' דור אחרון ביניהם אשר לא ראו – רק מפי השמועה – לכך הוצרך להזהירם.[26]

והנה זה בודאי אין סברא לומר שהאדם יתבונן בגדולתו ית' כדי שיגיע למדרגת האהבה, כי זהו פנייה והאהבה חוזרת אל עצמו.[27] וכמ"ש "בכל קראנו אליו", אליו ולא למדותיו. ואמרו רז"ל גם-כן "כל הרודף אחר הכבוד וכו'",[28] כי זהו הכבוד האמיתי. אבל הדרך הנכון לכל חָפֵץ לעבוד את ה', להתבונן תמיד ביקר תפארת גדולתו של מלך מלכי המלכים, כדי שיהי' לו להשי"ת לנחת. ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא, כי דרך המלך בהראותו את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, כל מה שמשבחים ומפארים את כבוד עשרו וגדולתו, הוא לו לנחת.

והנה איתא בזוהר, שקודם התפילה יוצא כרוז בכל העולמות "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה", שכל מי שרוצה לראות יבוא ויראה בכבודו ית'.[29] והנה מדאורייתא אינו מחויב לומר רק קריאת-שמע, וחכמים הוסיפו פסוקי דזמרה, וממילא כל מה שבפסוקי דזמרה מרומז במלת 'אחד' שבקריאת-שמע, כי כל פסוקי דזמרה הוא הכנה לקריאת-שמע. לכן, אם לא כיון במלת 'אחד' שבקריאת-שמע צריך לחזור, כי זהו תכלית המבוקש. משא"כ בפסוקי דזמרה.

והנה אמרו רז"ל "אין לך עשב מלמטה שאין לו [מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו: גדל]. והענין הוא כך, דהנה למעלה יש אורות, ופי' לשון זריחה, כמ"ש "ויקרא אלקים לאור יום", ודבר המאיר ובא נקרא 'מאור' כמ"ש "והיו למאורות". ועד"ז "אין לך עשב כו'", שהמאור זורח עליו, ובזה אומר לו "גדל", כי כל עלול משתוקק לסיבתו. והנה יש גבוה על גבוה וגבוהים עליהם, המאור חוזר להיות ניאור מהמאור שעליו למעלה, וכן לעילא ולעילא עד אין סוף ב"ה. וזהו נקרא השתלשלות העולמות. וכן בכל הדברים שבזה העולם, דשרשם למעלה.

והנה במקום השמש בודאי יש שם אור גם-כן, אך שהוא בטל במציאות.[30] ועד"ז אצל אין סוף ב"ה. ולכן נקרא הי' הוה ויהי', כי באמת אצלו אין שום שינוי, כי לא נראים כלל העולמות כי בטלים במציאות. וזה ביאור מה שאיתא בכתבי האריז"ל כי בעליית העולמות נשאר המקום פנוי; כי לכאורה יפלא בעיני בשר, כי הלא השי"ת מקומו של עולם. ולפי דברינו אלו אתי שפיר, כי הנה [...] עלייה זו עלייה שכלית היא, וכיון שעלה בשכלו למעלה נתבטל בסיבתו. והבן מאד.

והנה בפסוקי דזמרה מספר ביקרא דמלכא, ובודאי מאליו יתנוצץ אור האהבה ברצוא ושוב, אף שלא ירגיש. ובהגיע לקריאת-שמע, הנה אמרו רז"ל שצריך לכוין שהשי"ת יחיד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, נמצא שממשיך אלקות בעולם, וממילא שאינו רואה את עצמו לכלום, כי בטל בסיבתו.

ובזה מרומז כאן המסירת-נפש – אפילו כל העבירות שאמרו מדינא "יעבור ואל יהרג" – כיון שנתבטל בסיבתו הוא מפקיר את עצמו. ולכן אמרו רז"ל "לעולם ירגיז אדם [יצר הטוב על יצר הרע], נצחו מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת-שמע", כי האיך יִמָּצֵא מקום ליצר הרע להתאוות תאוה, כי הלא בטל בסיבתו ואינו חפץ לעצמו כלום. וממילא, כיון שהוא בטל בסיבתו, והמחשבה חוזרת ונעה תמיד, ממילא כיון שהוא דבוק בו ית', חוזרת המחשבה לחשוב דברי אלקים בתורתו ית'. וכן אחר זה "ואהבת", כי ממילא נמשכת האהבה במסירת-נפש, כיון שאינו מחשיב עצמו. ואחר-כך "ודברת בם".

וזהו "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כי הם ז"ל בדביקותם ובהתייחדם לאל עליון, שבה מחשבתם לחשוב מחשבת של אלקים חיים, והן הן דבריו ומחשבתו ית'.[31]

וכל מה שיעשה האדם, יהי' הכל רק אליו ית'. כמ"ש "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". ובשעה שמתעטף בציצית ותפילין, יכוין שהוא מדמה בזה אליו ית', כי הקב"ה מניח תפילין. וכדומה. וכשירצה לעשות דבר חוץ, כגון משא ומתן ומלאכה, ידמה בדעתו שהוא הולך בדרך.[32] וצריך להתפלל מקודם תפילת הדרך מתוך דביקות. וזהו "וכשאתה יוצא (בדרך) [לדרך] הִמָּלֵך בקונך וצא". ובזה מדמה עצמו גם-כן להבורא ית', כמ"ש "ששת ימים (תעשה מלאכתך) [תעבוד ועשית כל מלאכתך גו'], כי ששת [ימים עשה ה' גו']". ובאכילה יכוין על-פי פשוט, לקבל כח לעבוד את ה' ית'. וזהו "בכל דרכיך דעהו".[33]

עד כאן מה שאני זוכר מה שאמר לי הרב. ואפשר הפכתי הסדר גם-כן.

והנה הקשיתי להרב שי' על מה שפירש לעיל בדברי ר' יוחנן בן זכאי, ממ"ש בזהר "אית יראה וכו' דאיהי עיקרא כו'", משמע שכל היראות הן כאין נגד יראת הרוממות, וצריך האדם לחזור אחריה.

והשיב לי כבוד הרב שי' במכתב ידו קודש וזה לשונו:

            מ"ש מעלתו ממ"[ש] הזה"ק, אין ענינו לכאן. דהתם מיירי ביראת העונש. אבל אני אמרתי, שגם ביראת הרוממות יש בחי' ק[טנות] כמורא בשר ודם, בושה מרבים וכן שלימים המביטים בו. ואף שמתבונן כמ"ש בזה"ק "דאיהו רב ושליט" כו', אעפ"כ לפעמים יראה בחי' קטנות לבד.[34]

            וביאור הענין באריכות הוא על דרך זה; הנה קבלתי – וכך כ' בזהר – שיראת הרוממות נק' 'תרעא לעאלא גו מהימנותא', כמ"ש "זה השער לה' כו' פתחו לי שערי צדק" כו', "בזאת יבא אהרן" וכו'. ומי שהגיע לתכליתה ואינו מהלך יותר, נקרא 'עומד בשער ולא נכנס לפנים'. והיא מדרגת מלאכים הנק' 'עומדים'. ועל-כן אינו נק' עבודה בשלימות.

ועל-כן א' בזהר שאין עבודה בשלימות כי אם פולחנא דרחימותא, דעל-ידי האהבה הולך האדם ממדרגה למדרגה, ונק' 'מהלך לפני ה''. וגם בחוש הגשמי נראה כן, שכשתפול אימתה ופחד על האדם עומד במקומו ולא יוכל להלך כלל. ועל-כן גם בעבודת ה', כשהאדם מהלך ממדרגה למדרגה לפני ה' באהבתו הנאמנה, דהיינו מאהבה זוטא לאהבה רבה, אזי, כשמתגלית אהבה רבה במוחו ולבו, מסתתרת יראת הרוממות הגדולה שהיתה בהתגלות תחלה במוחו ולבו.

שכן הוא דרך ה' ועבודתו האמיתית, שאי-אפשר ליכנס להיכל המלך כי-אם דרך שער המלך, שהיא יראת הרוממות בבחי' גדלות, כפי השגתו ודעתו את ה'. ויראה זו היא ממלא' את כל מוחו ולבו כפי כחו בהתגלות במוחו ולבו.

ואחר-כך, כשנכנס להיכל ה' באהבה רבה, אזי האהבה ממלאה מוחו ולבו בבחי' גדלות בהתגלות במוחו ולבו, והיראה בבחי' גדלות מסתתרת, ולא נגלה ממנה רק בחי' קטנות בהתגלות. אבל באתכסיא היא בשלימותה במוחו ולבו בבחי' גדלות כמקדם, ואדרבא, ביתר שאת ויתר עז. כנודע שכל דבר שבקדושה כלול זה מזה, ואין בהם קיצוץ ופירוד ח"ו, רק שזה בהעלם וזה בגילוי. ועל זה נאמר "אברהם אוהבי" ו"פחד יצחק" וד"ל.[35]

ועד"ז הוא תמיד בבחי' 'רצוא ושוב' כל שעת העבודה.[36]

והנה כל זה בשעת עבודה שבלב זו תפלה, בדורותינו אלה דלאו כל מוחא סביל דא להיות באהבה ויראה בבחי' גדלות כל היום כולו, שעל זה ארז"ל "הלואי יתפלל אדם כל היום כולו",[37] כי אם מתי מספר מהצדיקים הגדולים הידועים לי. וכך שמעתי בפירוש כי זו מדת כל אדם, להיות באהבה ויראה בבחי' קטנות כל היום כולו, וזוהי הכנה רבה להגיע לבחי' גדלות בשעת התפלה.

אך בזאת נאות לו לכל חָפֵץ לעבוד את ה' באמת, אין אמת אלא תורה, ובתורתו יהגה יומם ולילה, אזי צריך להשאיר לו רשימו מבחי' גדלות שבשעת התפלה בכל היום כולו. דהיינו שכל היום בתחלת עסקו בתורה, וגם באמצע לימודו, כמעט בכל שעה[38] – וכל המרבה הרי זה משובח – צריך לחזור ולהביא בלבו אהבה רבה בבחי' גדלות שהי' לו בשעת התפלה, כשיחזור ויתבונן בדברים המעוררים אותה, שהתבונן בהם בשעת התפלה.

ואף שבודאי לא יכול להשיגה כל-כך כמו שהשיגה בשעת התפלה – שהיא עת רצון[39] – אעפי"כ מועלת חזרה זו, שיחזור ויביא בלבו ציור האהבה מבחי' גדלות, הנק' 'רשימו', כדי שעי"ז יכול למסור נפשו בפועל על התורה ועל המצות.[40] דהיינו, לכוף יצרו המונעו מקיום התורה, על-ידי מסירת נפשו לה', לדבקה בו בציור אהבה רבה שמביא בלבו, כשחוזר ומתבונן בדברים המעוררים אותה, שהתבונן בהם בשעת התפלה, ועוררו לו אז בשעת התפלה אהבה רבה בבחי' גדלות לפי השגתו ויכלתו. וחזרה זו נק' 'רשימו מבחי' גדלות'. והיא מוכרחת במאד מאד באהבה דוקא [ב]כל עת ובכל שעה.

אבל ביראה אינה מוכרחת כל-כך בכל עת ובכל שעה. אף שבודאי המרבה הרי זה משובח, מכל מקום מאחר שחזרה זו אינה יראה האמיתית בבחי' גדלות – דלאו כל מוחא סביל דא להיות בבחי' גדלות כל היום כולו – כי אם בבחי' קטנות, דהיינו כמורא בשר ודם.

אף שההתבוננות היא בבחי' גדלות, אעפי"כ היראה אינה אלא בבחי' קטנות, שזה יכול כל אדם להשיג כל היום, ועל זה נאמר "השמר לך פן תשכח" כו'.

על-כן מי שאינו יכול להשיג בבחי' גדלות כל היום באמת, אין חובה ואין הכרח כל-כך שבכל עת ובכל שעה יביא בלבו ציור יראת הרוממות בבחי' גדלות. שמחמת שיראה זו אינה אמיתית אצלו עכשיו, אלא ציור בעלמא מהיראה שהיתה לו בשעת התפלה, שהיא שעת עבודה שבלב בדור הזה. משא"כ באהבה, שהציור מאהבה רבה מבחי' גדלות שמצייר האדם במוחו ולבו, עם דברים המעוררים ומולידים אותה שחוזר ומתבונן בהם, מוכרחים במאד מאד בכל עת ובכל שעה ממש, כדי למסור נפשו לה' על קיום התורה והמצות בקום ועשה. שאי-אפשר כלל למסור נפשו בפועל ממש על-ידי אהבה בבחי' קטנות – ככתוב במקצת ספרי מוסר על-ידי זכרון חסדי ה' ונפלאותיו עם כל אדם – שזה וכיוצא בזה אינו מועיל למסור נפשו בפועל ממש. אבל היראה – אף בבחי' קטנות – מועלת להיות סור מרע.

ובבחי' גדלות בשעת עבודה שבלב, אי-אפשר כלל בלעדה בשום אופן בעולם, כדכתיב "זה השער לה'" וכו'. אבל ה'רשימו מבחי' גדלות' שלא בשעת עבודה, מאחר שאינו אלא ציור בעלמא ולא אמיתי אצל סתם בני-אדם, אם-כן מי שאין לו שעת הכושר להביא בלבו ומוחו שתי הרשימות כאחת – דהיינו ה'רשימו מבחי' גדלות' אהבה ויראה – מי נדחה מפני מי, בודאי של אהבה קודמת ומוכרחת במאד מאד, שבלעדה אי-אפשר לקיים תורה ומצות אפילו שעה אחת. משא"כ בשל יראה.

ועל זה הבאתי דרך אסמכתא ממאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. אבל לא עלה על דעתי ח"ו לירד לסוף דעת והשגת גדולים חקרי לב, כי בודאי הם וכיוצא בהם מהתנאים ואמוראים זכו לבחי' מוחין דגדלות כל היום כולו. כאשר שמעתי בפירוש, שראשי הישיבות שבימי התנאים והאמוראים היו ממשיכים יראה על כל הישיבה כולה. וכ"מ בהדיא בגמרא.[41]

 

[ג]

סדר עבודה מפורט וסדר הלימוד

'יחידות' של הרה"ח ר' אלי' בארער

מאמר זה נדפס לראשונה בס' 'מגדל עֹז' (עמ' תיב ואילך), מהעתקה בת זמננו שנעתקה מתוך כת"י שנרשם עליו: "העתקתי זאת מִכְּתב הנמצא בפוחאוויטש תחת יד השו"ב הישיש רש"ז, הנאמר מפי אדמו"ר הזקן נבג"מ זי"ע אל הרב ר' אלי' בארער ז"ל. [נעתק] פה באברויסק, יום ד' פ' תרומה ג' אדר א' שנת חירו"ת [תרכ"ד], מיד האברך ר' יוסף ב"ר שמואל אברהם נ"י, בבית הרב ר' הלל הלוי שיחי' מפאריץ יע"א". ומשם נדפס ב'מאמרי אדמו"ר הזקן – על פרשיות התורה והמועדים' (ב, עמ' תתכט ואילך).

הנוסח שלפנינו נעתק מכרך כת"י קדום, ובו קטעים רבים שלא נעתקו בנוסח הקודם [מלים שנמצאות בהעתקה הקודמת וחסרות כאן, נדפסו בין סוגריים מרובעים].

 

כתיב "כי יקרא קן ציפור לפניך כו' אפרוחים כו' והאם רובצת כו'". להבין זה, גם להבין מארז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".[42] גם להבין מ"ש ב'תניא'[43] לפעמים התבונה יורדת להיות מוחין לנוקבא דז"א כו'.

להבין כל זה, בשים לב להבין מהו ענין נר"ן. והוא כמשל עיסה העשוי' מתערובות כמה מינים, חיטה ושעורה וכוסמין ושיבולת שועל, וכשנילושה ביחד נק' עיסה. כך הנפש, כשנכללת ביו"ד שכליים הידועים נק' 'נפש' וכן 'רוח' וכן 'נשמה', כי גבוה מעל גבוה כו'. ומקום משכן הנפשות הוא בגן-עדן, ושם מאירים ומבהיקים [כזהר הרקיע], ומשיגים ומכירים את בוראם בהשגה גדולה ונפלאה עד אין קץ ותכלית.

וראוי לשים לב על מכות נפש ההיא ותחלואי' אשר חילה ה' בה, אחר אשר אפילו ה'נפש' שהיא מדריגה התחתונה – מלכות דמלכות דעשי' דעשי' – משגת שם בגן-עדן יותר ממה שמשיג בעוה"ז אפילו הצדיק גמור, לבד מבני עלי' שיש להם ממש התפשטות הגשמיות, כמו אדמו"ר הרב המגיד ז"ל דמעזריטש והבעש"ט ז"ל, הם ראו ממש עולמם בחייהם והשיגו מה שהשיגו, אבל אנו אין אנו משיגים אפילו אחד מני אלף מאותה ההשגה שהשיגו שם. ועל מה עשה ה' ככה לנפש הזאת, מה חרי האף הגדול והנורא הזה, למה ירדה בירידה גדולה כזה בעולם הגשמי שבזה העולם אור א"ס מסתתר ונעלם כל-כך, ונאמר כי זאת הירידה צורך עלייה היא.

דע כי אבינו הראשון פשע בו ועזב את בריתו, ובחטא אדם הראשון נעשה מה שנעשה, אך לא נגע עד הכתף. דהנה יש ד' עולמות אבי"ע, וממראה מתניו ולמעלה, למעלה מהכתפים, שהוא עולם האצילות, שם לא יגורך רע, ומן הכתף ולמטה הוא שנעשה מה שנעשה. וזהו סוד 'עץ הדעת טוב ורע', שהיא 'קליפת נוגה' הממוצעת בין שלוש הקליפות הטמאות לגמרי, ובין בחי' הקדושה, ונותנת לפעמים חיות לשלוש הקליפות הטמאות האומרים 'אני ואפסי עוד', ואומרים 'הב הב' ו'הלעיטני', להיות יש ודבר מה בפני עצמם היפוך בחי' הקדושה.[44]

ולתקן זה הקלקול, הא' תלוי בביטול הרע לגמרי מקליפת נוגה ולכוללה בבחי' הקדושה, ואז לא יהי' מי שימשיך חיות לשלוש הקליפות הטמאות לגמרי, ויבולע המות לנצח, ויהי' ה' אחד ושמו אחד, ויהי' עלי' לכל העולמות בכלליותם – ולכל אחד ואחד מהם בפרטיותם – בשלימות האמת.[45] ולצורך זאת העלי' האמיתית, הוצרכה הירידה שלנו ממקום גבוה כל-כך למקום נמוך כזה, שהוא העוה"ז הנק' 'עולם העשיה' בכלל, שבו אנו צריכים לעשות ולקיים כל הרמ"ח מצוות עשה, הן בתלמוד-תורה ותפילה וק"ש שבהן עקימת שפתים הוי מעשה, הן בעשי' ממש בידיים ושארי מצות כתפילין וציצית ואתרוג ודומיהם, והן באכילה ושתי' וכלי תשמישו והילוכו ומעמדו ושבתו וקומו ושנתו, וכל הנאותיו הנכללים בראי' ושמיעה וריח ודיבור שימוש תנועה ומישוש והליכה, וכמבואר כל זה בתניא באריכות,[46] כי מה שירדה הנשמה לעוה"ז הוא לצורך עלייה זו הנזכרת. והוא ממש דוגמת גלות השכינה לברר ניצוצות הקדושה. והנה כל זה מחשבת יוצרינו לבלתי יודח ממנו נידח.

ועתה אודיעך סדר עבודותיך וכוחות נפשך. הלא ראית ב'תניא קטון' וב'תניא גדול'[47] כי הנפש (תכלה) [יכולה] ליכרת משרשה באלקים חיים על-ידי עוונותיו, אפילו בעבירה קלה אם יעשנה פעמים הרבה, ויש עבירות שאפילו בפעם אחת כורתת החבל, כמו כל חייבי כריתות ומיתות בידי שמים.[48] והעצה היעוצה ע"ז מבוארת שם,[49] שהיא 'תשובה' – תשוב ה' – על-ידי תשובה תתאה ועילאה, והיא להעביר הרוח שטות מקרבו שמראה לו פנים שאעפ"כ הוא יהודי, אבל באמת אינו כן, כי אפילו כשעובר על איסור קל של דברי-סופרים, בשעת מעשה הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק.[50]

ומזה יבא לידי מרירות גדולה והכנעה עצומה ושפלות רוח, ויהי' ליבו נשבר בקרבו באמת, שכל זה היא רק תשובה תתאה. ומזה יבא לעיקר התשובה עילאה, שהוא עסק התומ"צ בשמחה ובטוב לבב כראוי. רק שמקודם לזה צריכה להיות ההכנעה העצומה והעצבות מקירות הלב ושפלות רוח, ויהי' ליבו נשבר בקרבו באמת לאמיתו, בלי שום אונאה שיַטעה את עצמו ח"ו.

והנני נותן לך עצה אמיתית ותרופה נכונה על זה, איך תמשיך עליך המרירות ובאיזה זמן תוכל לבא בנקל למרירות. דע, כי מאין הולדת העצבות על-פי הטבע היא זה; ידוע דעיקר החיות הוא הדם, "כי נפש הבשר בדם היא", ומקום השראת הדם הוא בלב, לכן השמחה והמרירות תלויים בלב. כי כשהדם צלול וברור ועומד על עמדו ואל מקומו הולך וסובב, אז האדם מרגיש שמחה בליבו וכל דעותיו מכוונות. אבל כשהדם אינו צלול וברור והוא מעורב, אז האדם מרגיש עצבות ומרירות בליבו. וזהו על הרוב שכיח תיכף ומיד כשהאדם קם מעל מיטתו (והעולם קורים לזה אויף גישטאנען אויף דער לינקער זאייט).[51] ולכן תראה לעשות חשבון הנפש בבוקר כשתקום ממיטתך, הואיל והדם מעורב בלאו הכי בעת ההיא, קרוב אליך הדבר להמשיך עצבות ומרירות.

עוד אתן לך עצה אחרת, כשיהי' לך עצבות ממקום אחר, מחמת איזה דבר גשמי באכילה ושתיה, ויהי' ליבך נשבר בקרבך בעת ההיא, אזי אז קל שתעשה חליפין, ותראה להמשיך עליך עצבות ושפלות במרה שחורה עצומה,[52] להתמרמר על פחיתות נפשך וגירעון עבודתך בתורה ותפילה ובק"ש ומצות ומעשים טובים. ותחבולות היצר אל יבהלוך אז ח"ו לומר, שמא לא הייתה המרירות כראוי בהרגשת הלב, כי השי"ת יודע תעלומות הלב.[53] ובאמת אין צריכה המרירות שתהי' מורגשת בלב דוקא, אלא די אם תחשוב בהדברים האמורים ב'תניא קטון' ו'בתניא גדול', אף שלא תרגיש המרירות בליבך די בזה, כי העיקר הוא המוח שניזוז בהתפעלות האמיתית.

והנה זאת היא העצה היעוצה לך להעביר רוח הטומאה ממך, על-ידי שמירת שס"ה לא-תעשה שלא יינקו מהם שס"ה גידים שבנפשך. ואיך ליטהר ולנקות מכל מה שינקה כבר, הא לך עצה בהמשכת אלקות ואור א"ס ב"ה ברמ"ח איברי נפשך, על-ידי קיומה כל רמ"ח מצות עשה.

העצה הא', שלא לילך בגדולות ובנפלאות ממך, ותכיר מקומך היטב הדק, שלא תַטעה את עצמך בכל תנועותיך, שלא תקיל על עצמך ולחפות ללמד זכות בשום התחכמות יתירות, ואז "ובקשת משם את ה' אלקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך" באמת.

כי הנה כתיב "והזר הקרב יומת"; דע, כי התומ"צ מיוחדות באור א"ס ב"ה בתכלית הייחוד, ומשם ירדה בסתר המדריגות להתלבש באותיות ותיבות ומחשבות ודיבורים כמבואר ב'תניא',[54] וכל אות ותיבה ומחשבה ודיבור הוא עולם בפני עצמו והיכלות בפני עצמן. וכשהאדם רוצה להידבק אל הבורא ית"ש על-ידי התומ"צ, דנין אותו אם הוא ראוי לכך ואם הוא כדאי לילך בזה ההיכל שהוא רוצה. ואם חלילה הוא זר ורחוק מההיכל ההוא, אזי בוודאי הקב"ה "כבודו לאחר לא יתן" ודוחין אותו מההיכל ההוא. והן הן המחשבות-זרות הטורדות ומבלבלות אותו. וזהו "והזר הקרב יומת", כי מיתה הוא לשון העדר וביטול.[55] לכן צריך האדם להכיר מאד מקומו ואל יצא ממקומו.

עוד עצה שני' היא מ"ש ב'תניא'[56] לידבק בת"ח ולהתקשר בתוך נקודת לבבו בבחי' פנים ולא בבחי' עורף ח"ו. ומהו בחי' 'עורף', הנה כתיב "כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים כו'", ומבשרי אחזה, כמו שבאדם יש 'פנים' ו'עורף', והחילוק ביניהם, שכל עיקר החיות תלוי ומתראה בפנים של אדם, כמו החוטם שנושב בו האדם, אשר בו נפח ה' רוח החיים שהיא הנשמה, והוא בפנים של האדם. משא"כ בעורף כידוע. ככה בו ית', עיקר אור פניו שהוא רצונו ית' הפשוט הוא בישראל לבד דווקא, ואומות העולם הוא בחי' העורף. וזהו "כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים כו'", כי 'פנים' הוא תומ"צ ועבודתו וההתדבקות בו ית"ש על-ידי קיום התומ"צ, וזה נתן לישראל דווקא. אבל האומות העולם הוא מחי' בבחי' אחוריים, בכסף וזהב ושארי תאוות גשמיות.

כי עיקר החיות הוא בדעת שכלו ובאהבה ויראה, שהוא עיקר של כל העולמות, בכל עולם ועולם הוא מתלבש כפי מדת קבלתו באיזה לבוש הוא יכול לקבלו. וכמבואר ב'תניא'[57] שיניקת וחיות החיצונים, הקליפות ואומות העולם, הוא מאחוריים דאחוריים דרצון העליון, שירד ממדריגה למדריגה במדריגות רבבות שונות בהשתלשלות העולמות דרך עילה ועלול בצמצומים רבים, ונותן להם זה החיות כמאן דשדי בתר כתפי'. אבל לישראל מגיע אור וחיות מפנימיות הקדושה.

וככה ממש הצדיקים הגדולים הקדושים והטהורים, המתקשרים והמתדבקים בדביקות אמיתית לאלקות, הם המחיים באמת לאמיתו בחיות רוחני את כל כללות נשמות ישראל, וכל הדבוק בת"ח כאילו דבוק בשכינה ממש, ומגיע לו החיות מאור א"ס ב"ה על-ידי הצדיק בתורה ותפילה ועבודתו את ה' ית"ש, לפי ערך ואופן אמיתיות ופנימיות התקרבותו אליו, והתקשרותו והתדבקותו בו באמת ובתמים, בעוצם ועומק נקודת הכנת וטהרת לבבו.[58] וד"ל.

והפושעים והמורדים בת"ח, גם להם הצדיקים מחיים אותם, כי צדיק באמונתו יחַי' כללות נשמות ישראל, רק שהם יונקים מאחוריים [של הנר"נ] של הת"ח,[59] ולהם יגיע רק חיצוניות השפע בתאוותיהם הגשמיות המתאווים כל אחד ואחד לפי מזגו וטבעו ודרכיו וענייניו, בכסף וזהב וכיוצא בו בכל הענינים הגשמיים. וד"ל.

אחר הדברים והאמת האלה, כשיאיר ה' עיני שכלך ותכיר מקומך ותתקשר ככל הדברים הנ"ל, אזי תראה להעמיק בעומק שכלך בגדולת ה', ולבוא לידי תשובה אמיתית מעומקא דליבא כפי שיעורא דילך.

ואחרי כן זה המעשה אשר תעשה וזהו הדרך אשר תלך בה:

והא לך סדר הלימוד;[60] גמרא עם רא"ש וטור עם ב"י וש"ך ומ"א, בערך שמונה שעות ביום, ותחזור היטב על לימודך. ואחר-כך ללמוד בכל יום זוהר מעט עם 'מקדש מלך'. ובשבת כל היום זוהר.[61] וקודם התפילה ללמוד מעט 'ראשית חכמה'. אחר מנחה תלמוד תנ"ך עם מפרשים באר היטב ותחזור. תלמוד בהספרים של הרב דפולנאה. וקודם השינה תלמוד 'עין יעקב' ומדרש.[62] תלמוד 'עץ חיים', ותתחיל מהיכל השביעי.[63] גם תעיין בספר 'ערכי הכינויים'. והכוונות שכתוב בהקדמתו אין אתה צריך, כי זה נאמר למי שלומד ובדעתו רק לידע, אך אתה תלמוד אפילו על-מנת שלא תדע.

אך דע נא, כי ב'עץ חיים' שם תראה נקודות וציורים כמו שטירילעך גימעלין,[64] תדע שיש בזה חיות רוחני'. ואם יתן לך ה' לב טהור להבין, תבין על-פי חסידות. ואיני יודע מפני מה קורין חסידות. אך זה דע, כי למעלה אין שם גשמיות ולא אלה הציורים, וכמ"ש ביחזקאל "והנה אופן בתוך האופן", שבוודאי למעלה אין שם שום סימן מן(?) אופנים, רק שיחזקאל קיבל נבואתו בזה ההתלבשות, שנאצלו מלמעלה ונצטמצמו לו באותיות ובמראות. כן הוא ב'עץ חיים', שכל דבריו הם רק שכליים נבדלים דקים ועמוקים מאד מאד, מה שאין בכוחנו ובמוחנו הגשמיים להשיגם, ולא הייתה לו שום אפשריות בעולם להביננו, רק שיצמצם כל-כך באותיות ובציורים כאלה, רק לסבר את האוזן לפי התלבשות נשמותינו בגופינו המגושמים. ודי להבין בהערה זו גם לכל מניעות גופך.

ועתה אין לך עצה אחרת איך להנצל מן היצה"ר, רק שה' בלבדו ילחם לך עבורך עם שכנגדך; כי יראה לך שאתה רחוק מה' מאד, וגם יכניס לך בקרבך כמה מיני ואופני ההתרשלות בעבודת ה', וגם יטמא אותך בכל מיני ואופני צביעות וכמה מיני גדלות וגסות והתנשאות, ויראה לך כמה מיני פנים של היתר לזה בכל אופני ראיות בגמרות ודינים משו"ע ובמדרשים, וילביש אותם גם בחסידות וביראת-שמים, שאתה מוכרח וצריך לך להתנהג כך על-פי חשבונותיו והוכחותיו, וכשר לכתחילה ומותר לך מכל מיני צידי-צדדים. והכל שקר גמור ופסול ותעוב לה', רק שמכוסה ומלובש בכשר ומותר לכתחילה. וצריך לזה סיעתא דשמיא לעמוד על האמת לאמיתותו, ולאו כל מוחא סביל דא, ואין כל אדם זוכה לזה שיראו לו מן השמים התקרבות כל-כך, אם לא כי עמד בנסיונות כמה פעמים וסבל כמה מיני יסורים ובזיונות ורחוק מכל מיני פניות וכבוד ותאוות. ודי לחכימי ברמיזי.

והעצה היעוצה לזה היא התבוננות עמוקה מפנימיות המוח והלב, ביגיעה רבה באמיתיות, מבלי שיַטעה את עצמו ח"ו, ואל יקל לעצמו ואל ילמד ח"ו זכות על עצמו כלל. וירגיל את עצמו בכך בריבוי פעמים, ליקח מועד וזמן פנוי לזה בהתבודדות בינו לבין קונו, וההרגל נעשה טבע שני, עד שבעיניו יראה שנתחלף לאיש אחר ממש מן הקצה אל הקצה. וגם אל ימשש את עצמו כלל.[65]

ואבאר לך מ"ש ב'תניא',[66] לבושי אדם הראשון היו ציפורנים מבחי' מוח תבונה; דהנה ידוע שיש ארבעה מוחין, ואחד מהם הוא מוח תבונה. וכמו שבאדם נתהוו הציפורנים – שהם מקיפים ומלבישים את האצבעות – מהמוח, כמ"ש בגמרא לובן שממנו מוח שבראש וגידים וציפורנים כו', ככה ממוח תבונה נמשך בחי' אור מקיף כבחי'[!] ציפורנים.

וכדי שיתקבל על הלב תוכן הענין הוא זה, דהנה תכלית הענין, עיקר החיות הוא אהבה ויראה, שהם מצות עשה ולא-תעשה, שהם תרי"ג עיטין איך להתדבק בו ית"ש.[67] ובעשיית האדם איזה מצוה, מוסיף אור בחלק ה' אשר בקרבו. אך אפשר שיינקו החיצונים ממנה, דהיינו שיבוא איזה אדם ויפארהו, מזה יבוא לידי צביעות וגסות הרוח [או אפילו אם הוא בחדר לבדו, תיפול עליו עצלות והתרשלות או יחלש לבו לאכילה].[68] והוא 'חץ פתאום' מהבעל דבר. לזה יש בחי' אור מקיף, שהוא בחי' אור מלבוש ומקיף, כמו שריון שהגיבור לובש בו ומקיפו מכל צד במלחמה, ומגן עליו שלא יכהו שום חץ וחרב וחנית. ככה ההתבוננות מקפת אותך ומצוי' אצלך בכל עת שתצטרך, כמו שהציפורנים מקיפים את האצבעות. וזהו מוח תבונה הי' לבושי אדם הראשון, כי המלבוש הוא בבחי' אור מקיף.

אך מהו ההתבוננות, שיתבונן בדעתו היטב גדולת הבורא ית', איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני', והוא עומד ורואה במעשיו וצופה ומביט ומקשיב ומאזין ומבין ומשגיח אל כל פרט ועל כל תנועה ודקדוק ועל כל מחשבה ודיבור ומעשה, ומייחד מלכותו על כל עולמותיו להיות מלך על עם, והוא חפץ להתאכסן עמו להיות דירתו בתחתונים, להתלבש בהבל פיו ובדיבוריו היוצאים מפיו בתורתו ובתפילתו ובכח מעשיו בכל התרי"ג מצות, והרי בתורה ומצות הוא מחבק את המלך, וכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו וכל צעדיו יספור, ומביט ובוחן כליותיו אם עובדו כראוי, כמבואר ב'תניא',[69] אזי ממילא יתפרדו כל פועלי און ודוחו ולא יוכלו קום.

עוד עצה הגונה נגד היצר, כי לפעמים יגדיל לו מאד את העבודה, ויראה לו שהעבודה צריכה להיות דווקא בדחילו ורחימו כל-כך עד שגם בהתגלות לבו ירגיש ובלא זה לא פרחא לעילא, ונמצא שלא עבד את ה' מימיו ורחוק מאד מאתו בתכלית. ומזה, עד שיחפש אחר דחילו ורחימו – אף טבעיים בהתגלות לבו – וילך אנה ואנה בטרדות המוח בהבל וריק, עד שבין כך ובין כך הוא בביטול תורה ותפילה. וזה עיקר כל כוונתו והשתדלותו ומגמותיו.[70] והעצה היעוצה לזה, ידוע תדע שהעיקר הוא המוח, וגם אם אין יד שכלו מגעת להוליד אהבת ה' בהתגלות ליבו גם-כן, רק האהבה מסותרת במוחין דילי' בעמקות, מפנימיות אמיתיותו בלבד, גם-כן די.[71]

כי הנה נתבאר לעיל כי הירידה צורך עלייה היא, לברר הטוב מהרע על-ידי קיום התומ"צ, והן אמת כי העלייה אינה נעשית כי אם כשהמצוה נעשית בדחילו ורחימו, שאז הדחילו ורחימו נעשין בחי' גדפין ומעלין אותה למעלה, אבל בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, אבל אינו צריך שיהי' הדחילו ורחימו דווקא מורגשת בלב.[72]

והענין הוא, כי יש ב' בחי', 'ביצים ואפרוחים' ובחי' 'בנים'. למשל, כשהאדם לוקח האתרוג בידו לצאת בו ידי חובת מצותו, הנה יש חיות באתרוג זה שצריך להעלותו, והעלייה היא כשמברך עליו ועושה הברכה בדחילו ורחימו בהרגשת הלב, שמרגיש בליבו האהבה והיראה, אז נעשו הדחילו ורחימו גדפין להחיות את העשייה שבידיו. כי הלב יש לו חיות ושייכות עם האברים כמו הידים ושארי האברים, כי הוא חומרי כמוהם, רק שהוא פנימיות להם.[73] וכשהמצוה נעשית על דרך זו, אז הוא בבחי' 'בנים', עוף הפורח באוי"ר.

אך יש בחי' 'אפרוח', דהיינו שעושה המצוה בלא התגלות הלב בדחילו ורחימו, אז חסרו הגדפין ובמה תעלה למעלה. על זה אמרו "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", כי יש דחילו ורחימו בתבונות מוחו כמבואר ב'תניא',[74] אך הם גבהו מאד דרכיהם למעלה מבחי' המעשה, מחמת שאין להם שייכות עם האברים החומריים, ומחסדי ה' שהוא מצרפם למעשה ונעשים בחי' גדפין להאתרוג שהוא ה'אפרוח' ואין לו גדפין מהלב, ומעלה אותו לרום המעלות כאילו עשה בדחילו ורחימו בהתגלות הלב, הואיל והעמיק עצמו בזה הענין בתעלומות תבונות מוחו. וזהו לפעמים התבונה שהיא אהבה ויראה שבמוח, יורדת על-ידי הקב"ה שמצרפה להיות מוחין, הם חיות וגדפין לנוקבא דז"א, שהם אותיות התורה והתפילה שמוציא בפיו וכל תרי"ג מצות התורה, להעלותן למעלה, הואיל והתבונה זוהי המביאתו לעסוק בהם.

וזהו "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך כו' אפרוחים או ביצים", פירוש, שיזדמן לפניך עשיית מצות הרבה ותלמוד תורה, שתעמיק בהם בהתבוננות מוחך גדולת אור א"ס ב"ה דכולא קמי' כלא חשיב כו', כמבואר בסעיף ט"ו [ט"ז][75] באורך ורוחב ההתבוננות, ואעפ"כ לא תרגיש דחילו ורחימו בהתגלות הלב, אל יפילך יצרך לומר שלא עלו למעלה, כי 'והאם' – שהיא מוח תבונה – 'רובצת על האפרוחים', פורשת כנפי' עליהם להיות מוחין וגדפין להעלותם.

סליק. מוגה אות באות מגוף הכתב.

 

[ד]

אלקות, נשמה ואמונה

'יחידות' של הרה"ח ר' משה ווילענקעס

'יחידות' זו אינה כשאר ה'יחידויות' – שהחסיד שואל והרבי משיב – אך כאן הרבי הוא השואל והוא גם המשיב.

החסיד הוא 'הרה"ח המפורסם ר' משה וויליענקעס זלה"ה, מחסידי רבינו הגדולים. היה בר-דעת גדול ועמקן בד"ח, ופה מפיק מרגליות'.[76]

לראשונה נדפסו דברים אלו ב'מאה שערים' (כט, א), ושוב ב'גנזי נסתרות' (חלק 'אור רב', עמ' נט). ומשם היא הכותרת שלפנינו.

 

שאלת רבינו נ"ע לר' משה ווילענקעס ז"ל

            פעם אחת נכנס לפני ולפנים, ושאל אותו [אדמו"ר הזקן]: משה! מהו גאָט, היינו עצמותו ית'?

            ושתק.

עד ששאל אותו שלוש פעמים.

גם שאל אותו: מהו נשמה? ומהו אמונה?

עד שבפעם השלישית אמר לו אדמו"ר: מה אתה שותק?!

והשיב לו: איני יודע!

ואמר לו אדמו"ר: ואני יודע?! (אמר בלשון אשכנז: און איך ווייס?!).

[והמשיך אדמו"ר]: נאָר איך מוז זאָגען אַז אזוי איז דאָס, וואָס איך מוז זאָגען אַז ער איז קלאָר פראַנען און אַז דאָס איז ער.

ואחר אמר: ומהו נשמה? אמר בזה הלשון: ה'שערי תשובה' לרבינו יונה כתב – וגם אחד מספרי מוסר – "מכרת את רבונה", ואחר-כך אמר "יודעת את רבונה", און איך האָבּ צו געלייגט אין 'תניא': "חלק אלוה ממעל", היינו ווער האָט אַ צוקאָך אין דעם ענין אַז ער איז קלאָר פראַנען און חוץ אים איז קיין זאַך ניט פראַנען, און אַז דאָס איז ער?  א נשמה! ווייל זי איז אַ "חלק אלוה ממעל", האָט זי אַ צוקאָך אין דעם ענין מאמין צו זיין דערינען.

וואָרום אמונה הוא מענין אמונת הצדיקים; היינו וואָס איז אמונת הצדיקים? כי כל נשמה פרטית היא ניצוץ וחלק מהנשמה של הצדיק. ויש נשמה שהיא חלק עשירי מנשמת הצדיק, ויש שהיא חלק ממאה ואלף ורבבה, עד שלפי ערך החלק שיש לה בנשמת הצדיק, כך אמונתה בו.

כי ענין אמונה [הוא] לא בדבר שהוא מושג בשכל ודעת, כי בזה לא שייך ענין אמונה, מאחר שהוא מבין בשכלו ודעתו את הדבר. ולהיפוך, ענין אמונה בדבר שהוא עצם מעצמותו, ובעצמותו לא שייך דעת ושכל. למשל, כמו שלא שייך לומר שמבין בשכלו שזהו רגלו או ידו כו', כי זה עצמותו ומהותו, ולא שייך בזה שכל ודעת.

כן הוא בענין אמונת הצדיקים, מאחר שנשמתו חלק פרטי מעצמות נשמתו של הצדיק, והוא מאמין בו באמונה שלמעלה מן הדעת וההשגה, רק שנמשך אחריו כל עצמותו ומהותו, מאחר שהוא חלק ממנו.

כן הוא למעלה בנמשל, הוא עצמיות הנשמה, אַז דער כח האמונה וואָס עס שטייט אין אַ נשמה מאמין צו זיין אין עצמותו ית', אזוי ווי מיר האבן פריער גערעט "ווער האָט אַ צוקאָך אין דעם ענין אַז ער איז קלאָר פראַנען און חוץ אים איז קיין זאַך קלאָר ניט פראַנען און אַז דאָס איז ער – ניט מער אַז אַ נשמה", און ווייל זי איז אַ חלק אלוה ממעל.

כי הכח שיש בנשמה להבין ולהשכיל זהו אינו עצמותו באמת, ד'לית מחשבה תפיסא ביה כלל', רק בכח אמונה הפשוטה, מצד שהיא חלק מעצמותו ית', יכולה היא להכיר אותו און צו קאָכט ווערען פון אים כפי האמת אַז עס איז "אין עוד מלבדו" ו"כולא קמיה כלא חשיב", אַז ער איז קלאָר פראַנען און חוץ אים איז קיין זאַך קלאָר ניט פראַנען, און אַז דאָס איז ער.

 

תרגום ללה"ק

פעם אחת נכנס [ר' משה ווילענקעס] לפני ולפנים, ושאל אותו [אדמו"ר הזקן]: משה! מהו גאָט [=הקב"ה, האלקים], היינו עצמותו ית'?

            ושתק.

עד ששאל אותו שלוש פעמים.

גם שאל אותו: מהו נשמה? ומהו אמונה?

עד שבפעם השלישית אמר לו אדמו"ר: מה אתה שותק?!

והשיב לו: איני יודע!

ואמר לו אדמו"ר: ואני יודע?!

[והמשיך אדמו"ר]: אלא שבהכרח אומר אני שככה זה, שאני חייב לומר שהוא נמצא בבירור ושזה מה שהוא.

ואחר אמר: ומהו נשמה? אמר בזה הלשון: ה'שערי תשובה' לרבינו יונה כתב – וגם אחד מספרי מוסר – "מכרת את רבונה", ואחר-כך אמר "יודעת את רבונה", ואני הוספתי ב'תניא': "חלק אלוה ממעל", היינו למי יש את הלהט [=חיות והתלהבות] בענין זה "שהוא נמצא בבירור ואין שום דבר זולתו, ושזה מה שהוא [=שזו מציאותו האמיתית]"? הנשמה! מפני שהיא "חלק אלוה ממעל", יש לה את הלהט בענין זה, להאמין בו.

מפני שעניינה של האמונה הוא כענין אמונת הצדיקים; דהיינו, מהי אמונת הצדיקים? כי כל נשמה פרטית היא ניצוץ וחלק מהנשמה של הצדיק. ויש נשמה שהיא חלק עשירי מנשמת הצדיק, ויש שהיא חלק ממאה ואלף ורבבה, עד שלפי ערך החלק שיש לה בנשמת הצדיק, כך אמונתה בו.

כי ענין אמונה [הוא] לא בדבר שהוא מושג בשכל ודעת, כי בזה לא שייך ענין אמונה, מאחר שהוא מבין בשכלו ודעתו את הדבר. ולהיפוך, ענין אמונה בדבר שהוא עצם מעצמותו, ובעצמותו לא שייך דעת ושכל. למשל, כמו שלא שייך לומר שמבין בשכלו שזהו רגלו או ידו כו', כי זה עצמותו ומהותו, ולא שייך בזה שכל ודעת.

כן הוא בענין אמונת הצדיקים, מאחר שנשמתו חלק פרטי מעצמות נשמתו של הצדיק, והוא מאמין בו באמונה שלמעלה מן הדעת וההשגה, רק שנמשך אחריו כל עצמותו ומהותו, מאחר שהוא חלק ממנו.

כן הוא למעלה בנמשל, הוא עצמיות הנשמה, שכח האמונה הנטוע בנשמה להאמין בעצמותו ית', כפי שאמרנו מקודם "למי יש את הלהט בענין זה 'שהוא נמצא בבירור ואין שום דבר זולתו, ושזו מציאותו האמיתית' – רק הנשמה", וזאת מפני שהיא "חלק אלוה ממעל".

כי הכח שיש בנשמה להבין ולהשכיל זהו אינו עצמותו באמת, אשר 'לית מחשבה תפיסא ביה כלל', רק בכח אמונה הפשוטה, מצד שהיא חלק מעצמותו ית', יכולה היא להכיר אותו ו"להתלהט" ממנו, כפי האמת אשר "אין עוד מלבדו" ו"כולא קמיה כלא חשיב", שהוא נמצא בבירור ואין שום דבר זולתו, ושזה מה שהוא.

 

 [ה]

"שבירת הכלים": ההיטלטלות – 'נע ונד' – בעבודת ה'

מובא בס' 'אבן ישראל' (ירושלים תש"ה, עמ' כג-כד):

הרה"צ הקוה"ט ר' שלום יוסף זלה"ה, בנו הגדול של אדמו"ר זלה"ה מריזין, אמר: כתוב בתורה "הלא אם תטיב שאת, ואם לא תטיב, לפתח חטאת רובץ, נע ונד תהיה בארץ". הכתוב רומז ענין נחוץ, שאם ילך האדם במחשבות כי טוב הוא, היינו שעושה טוב תמיד, אזי "שאת", הרי בא להתנשאות. "ואם לא תטיב" – היינו שיתן דעתו תמיד על מעשיו כי לא טובים המה – "לפתח חטאת רובץ", היינו שמזה יבוא ח"ו למרה שחורה ועצבות, שהיא פתח כל חטאת. ממילא שני הדברים לא טובים המה. והדרך הישר: "נע ונד תהיה בארץ", היינו דרך הממוצע, לא כך ולא כך. עכ"ל.

זו היא גם ההנחייה העוברת כחוט השני במאמר ההדרכה שלפנינו: להיות האדם תמיד מיטלטל בין ההשגה לביטולה, ההתעלות להשגה גבוהה יותר וביטולה שנית. בין הסתירה והבנייה ובין השבירה והתיקון. שבירה מטהרת ושבירת ה'יש' שמכשירתו להיות 'כלי', והנראה כ'כלי' אינו אלא שבר כלי. השגת האמת וניתוצה להראות שקרותה. אם רץ – ישוב, ואם שב – ירוץ. ונקודת התמצית: לא יהיה שוטה המחזיק עצמו ל'יש' ו'עוד', אבל גם לא יהיה רשע לפטור עצמו מהעבודה ופורק עול.

המאמר שלפנינו נדפס בס' 'מאמרי אדמו"ר הזקן – ענינים' (עמ' שצד-תד). שם הוא בא בשני נוסחים, שנתמזגו כאן לאחד (ומלים ספורות תוקנו לפי כת"י נוסף שלא בא זכרו שם).

רק באחד מכתה"י נתפרש שזו "תורת אדמו"ר מוהרש"ז שי"ן" [=שיחיה נצח], אבל גם ברוב כתה"י האחרים הוא נעתק בין מאמרי רבינו הזקן.[77]

 

ענין שבירת הכלים

       ענין שבירת הכלים להבין על בוריו תכונתם ותכונת פעולתם, וגם מעלת מדת לב נשבר ונדכה, שנעשה בה תדיר הטובות והפעולות הנאותות, ובזה הוא מתקרב אל השי"ת וישיג אל טובו. זהו הדרך השלם שבדרכי העבודה כמ"ש "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה".

אמנם מודעת זאת בארץ מאמר הכתוב "אתה הוא הוי' לבדך", שמזה נראה שמהותו ועצמותו של א"ס ב"ה שווה בעליונים ובתחתונים, כמו שהוא נמצא שם כך הוא נמצא כאן, וכולם הם בטלים במציאות נגדו ית' (כנזכר בשער היחוד והאמונה באריכות איכות הביטול), עד שנמצא שהוא לבדו הוא, ואפילו שם דבר אחר אין עוד בלתו. וזהו באמת פלא מה שנראים העולמות ליש (הן הן גבורותיו כו'), אך באמת הוא כהדין קמצא דלבושי' מיני ובי', כנזכר בתניא באריכות.[78]

והנה במה שנתבאר לך לעיל בענין איכות עבודת האדם, באיזה אופן שיהי', שהעיקר הוא להשיג בשכל שאין עוד, והשכל ינהיג את המדות בהשקט ובנחת בלא רתיחת דמים להראות להם השקר, ובאם לאו הרי הוא מגדיל ה'עוד'. אבל העיקר, שגם שנתגלה לו בשכלו איזה השגה, אינו טוב אשר יאחוז בה ולאמור האח ראתה עינינו, רק שיבטלנה וישברנה, שאין עוד. ומשם הוא נוסע לשכל יותר גדול ויותר גבוה, ובהגיע לשם יראה גם-כן לראות שאין עוד. ונמצא כן כל ימיו ברצוא ושוב, והולך ונשבר וסותר על מנת לבנות במקומו שכל יותר גבוה. והוא כמו שאומר לאדם דבר אחד, שיבין עוד.

וכן ממה שנזכר לעיל מענין הפרצופין, תבין ותשכיל שהארה קטנה מבחי' חיצוניות הכלים (ההשגה היותר קטנה בשכל העליון, וחיצון לו, עד שאינו ראוי ליקרא בשם הסוג של השכל ההוא, רק בבחי' היותר תחתונה שאין תחתון יותר ממנה), הזיו והארה ממנה נעשה עליון ופנימיות לתחתון ממנה (עד שנקרא בשם המעולה שבסוג השכל ההוא), שהיא בחי' חכמה המחי' התחתון. כענין לכי ומעטי את עצמך והיי ראש לשועלים. ואחר המיעוט ג"כ לא היה יכול התחתון לקבל האור, עד אחר שבירת הכלים מרוב האור. ונפל וירד מדריגה אחר מדריגה הארה דהארה כו'. וע"י השבירה בא התיקון, שהוא המעטת האור והתלבשותו בשכל קטן ממנו. ובלי זאת לא יוכל ההשגה התחתונה לקבל בשלימותו כמו שהוא, כי עדיין מרוב התנוצצותו וצחצחות אורו, חושך הוא לו להשיגו מעומק רוב המושג, עד שמוכרח להשבר וליפול ולהבטל ממהותו ולהמעיט את אורו הצח והמצוחצח ע"י הנפילה והשבירה, ולבוא לאין ממש ממדריגתו הראשונה. וזולת זה לא הי' יכול לקבל המוחין והארתן הגדולה.

והנה אחר הדברים והאמת האלה בין תבין, כי ע"י השבירה בא התיקון. וענין התיקון הוא המעטת האור והתעבותו אחר התלבשותו תוך בחי' שכל והשגה פחותה אחרת, וירד הגבול ונסב מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין. כמבואר בכמה מקומות ענין בריאת עולמות והצמצומים והתעבות האור שהי', עד שנברא העוה"ז, תכלית כל העולמות, הדירה היותר תחתונה שלה נתאווה הקב"ה, ובו האדם אשר הוא סוף מעשה, ובמחשבה הוא הי' תחילה. וזה האדם כולל כל העולמות, ויש בו רצון ושכל ומדות ומחשבה ודיבור, גבוה מעל גבוה וגבוהים מעליהם.

והנה הבט נא וראה, היאך האדם יכול להונות את עצמו ולינקוט שטותא בליבא; דהנה העוה"ז הוא פסולת דפסולת מהשכלים עליונים, ובאות אחת נבראו, והוא בטל במציאות ממש כנ"ל. ומזה יבין המשכיל, שכל השגתו בעודו בגוף בעוה"ז, לאין ואפס נחשבו ממש נגד העולמות העליונים. שהרי כמה ירידות ירד אותו השכל ובכמה צמצומים נצטמצם ולכמה שברים נשבר, (עד שיכול לבוא לידי התגלות בזה העולם) עד שנתהווה לשכל וכלי שהאדם המלובש בגוף המגושם יכול להשיגו. ומכל-שכן (השגת) מדותיו – דהיינו אהבתו ויראתו – ומכל-שכן דיבורו. ונמצא שזה השגה שמשיג לית לה מגרמי' כלום, כי אותה השגה היא רחוקה מאוד מהאמת, רק כעששית דמלקטו נהורין מהשכלים הגבוהים.

ועיקר המכוון שיחפש האדם בחיפוש אחר חיפוש להראות השקר, שאינו משיג כלום ושאין השגתו אמת. ונמצא משבר השגתו ומביאה לבחי' ביטול ואין ושבירתו היא מטהרתו. ואז כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח שכל והשגה יותר זכה וברורה, והיא גם היא כמו הראשונה, וצריך לשברה גם-כן ולהראות בה השקר. ונמצא משבר והולך תמיד, וחוזר ועולה השכל כמו שמתחילה היה השכל יורד, עד שיוכל להשיג בו איזה השגה, ועכשיו הוא חוזר ועולה וחוזר חלילה. ואי-אפשר בשום אופן שיתוסף ויתחדש בו שכל חדש, אם לא יראה מתחילה השקר ויביא השגתו לאין.

והוא כמשל כשזורעים חטה בארץ, אינה מצמחת ולא נתעורר כח הצומח עד שתרקב תחילה היטב, עד שיבטל מהותה ואיכותה הראשון ותבוא לאין. אבל מתחילה אי-אפשר בשום אופן שתצמיח. והענין הוא זה, כי הנה בארץ יש כח המצמיח ובחטה יש כח הצומח, אך הוא בלבושים בקמח ובסובין, והם מסך מבדיל בין כח המצמיח לבין הצומח שבה. אך אחר שנכמשים ונרקבים, אז אין מסך מבדיל בין כח הצומח ובין כח המצמיח, וניתוסף ונתרבה גדולי גדולין.

וכן בנידון זה, כל זמן שאדם נקט שטותא בליבו ומחזיק עצמו ליש ויודע, ויבוא ברתיחת הדמים להחזיק בתומתו והשגתו, אז כולו סג יחדיו, והיא גסות הלב המוקף בקליפין דילי' (להחזיק עצמו והשגתו ל'יש'), ומחזיק ומגדיל ה'עוד' ורחוק מאמת. והוא מסך מבדיל להכות אותו בסנוורים שלא יראה האמת. משא"כ כשיתבונן בשכלו מה יודע ומה השיג, הלא השגתו בעודו בגוף הוא שקר ומגושמת. ולא יעמוד על הפרק באותה ההשגה רק ישברנה, ואז ע"י השבירה יעשה כלי. וזהו אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.

ולזה צריך מאוד התבוננות רב והרגל גדול, שזאת היא המדריגה עליונה מאוד וחמודה, ולא השיגוה אלא מעט מזעיר. ואם רואה שיש בו גסות הלב והוא יש ודבר בפני עצמו, וזה בא מחמת שהרוחניות גס ועב אצלו, יבטש ליה, כמ"ש גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'.[79] ומי זוטר הוא האי דכתיב "תועבת ה' כל גבה לב" ו"אותו לא אוכל" ו"אין אני והוא יכולין לדור בעולם", וא"כ הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מכל בעלי חיים הטמאים שקצים ורמשים, וכמו שארז"ל "יתוש קדמך", כמבואר בתניא באריכות.[80] ואמרו בזוהר "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה", מכלל דאיכא לב דאיהו בוזה ליבא דאיהו שלים בקליפין דילי'.

אמנם כן הוא האמת, שעיקר העבדות על דרך זה, שלא יהי' שוטה, אך בתנאי שלא יהי' רשע. כי אם יקטין בעיניו השגתו ית' בלבבו, ויאמר אם-כן מה אני ומה מעשי אם אתפלל אם לאו או אלמוד או לאו, וכן בשאר מצות אם אעשה איזו מצוה, הלא הכל שקר ואין בי שום נקודת אמת, ואם אעשה אבוא לידי גסות הלב ו'יש'. ובזה יבוא לידי קלות ולידי פריקת עול מלכות שמים. ומאוד צריך להיזהר ולשום ולשער כל תנועותיו ומחושיו[81] ופעולותיו, ויבחין תנועת נפשו דבר יום ביומו. כי המלחמה עליו היא פנים ואחור, וכמו שער בנפשו שלא יצא מהן אל הקצה מן הקצוות. וכשיראה מעט שינוי לא ישקוט ולא ינוח להתחזק. וכל מה שיראה שנפשו נוטה לקצה מן הקצוות, ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק. וזהו ממש בכל יום ובכל עת ובכל שעה יכול הוא ליפול באחד מן השחיתות, או רשע או שוטה. ועיקר העבדות הוא שינצל משניהם כצבי מיד הצד אותו, עבודה ברצוא ושוב. ואם רץ לבך שוב, ואם שב, רוץ, שלא יפול באחד מהן, בלא פתאות ובלא רשעות.

והשומר הוא השיעור והסברא בשכלו ודעתו. וזה השיעור מה שצריך בזה העיון, שצריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת ולפי המקום והזמן, ולפום שיעורא דילי' אז באותה השעה והעת, אז לפי מה שהוא בבר לבו ומוחו, לתת עצות בנפשו באיזה מקום הוא, אם בשפלות ובעצבות ובמרה שחורה כפגר מובס וקטון בעיניו עניני עבודתו, אז הוא קרוב אל קצה הרשעות, אז יברח אל ההיפך ולא ישאר מונח. ואם הוא מדמה בנפשו שהשיג מה והשכיל ונתפעל ועשה, ומחזיק שכלו לשכל והשגתו להשגה, ורודף למצוא העריבות והמתיקות בעבודתו, להרעיש העולם ולבוא עם דמים מרותחים, אזי ימנע עצמו מבוא בדמים, כי הוא קרוב אל קצה השוטה ולנקוט שטותא בלבו ולהיות יש ודבר נפרד בפני עצמו, יחשב בעיניו לכלי, ואז הוא שברי כלי, אזי יראה לאחוז בקצה השפלות, להשפיל עצמו מיד, ויאמר בלבו שבוודאי רוח שטות ולב הטעהו בזה לרדוף אחרי העריבות ונחת רוח שלו.

ואין העיקר בעבודת ה' לרדוף אחר העריבות והמתיקות ונחת רוח שיהי' בו, ו"למען שמי יכבד", שהוא מגושם, רק העיקר להראות השקר ולבטל ההשגה, באופן שהוא עם כל השגתו – כמו כל העולמות – יהיו בטלים ממש במציאות, ולהראות בהם הסוד. שבזה העולם האחדות היא סוד, ולכן אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי כו'. וכאן רזא דאחד, שנראה העולם ומלואו בהתגלות עיני העורים, ובאמת הוא אחדות פשוט, אתה הוא עד שלא נברא העולם [ואתה הוא אחר שנברא העולם], וצריך למהוי אחד באחד וכו', ואם-כן מה לי לרדוף אחר העריבות והמתיקות ואחר קולות וברקים, אחר שבזה מגדיל ה'עוד', וה'עוד' מכהו בסנורים שלא יראה האמת.

אלא ילך לבטח דרכו בדרך ממוצע, לא קר ולא חם ביותר, ולא יבקש גדולות ונפלאות. וכשיזדמן שיהי' ערב, יהיה נכון. וכשיזדמן שיהי' בלתי ערב, יהיה גם-כן נכון. או יכוון אל הערב ע"ד חכמת הרפואה, כמו אם אוכל תתעב נפשו – כשחלשה תאוותו למאכל – יעוררה במזונות המתובלים שנפש האדם מתאווה להם, כך מי שתתעורר אצלו המרה השחורה יסירה בשמיעת הניגונים, ולא שיהי' זה מחוז חפצו. כן ינהג בעבודת ה' כו'. וישמיע היטב לאזניו מאמר רז"ל "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", ולא ירדוף אחר העריבות והמתיקות ונחת רוח.

ולזה צריך לפעמים להיות ממארי דחושבנא ולבטשא לי' כנ"ל, ולחשוב כל כוחותיו ודעותיו והרגשותיו ותנועותיו פעם אחת בחודש באריכות גדול,[82] לחפש אחר כל הכלים שלו, וימשמש כוחות נפשו. והוא יחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה, מחשבה דיבור ומעשה, הן בגשמי או ברוחני, לרפאות את הנחלה ולקבוץ הנידח, ואז ילך לבטח דרכו.

וזהו עיקר המכוון, להשפיל הגוף ולהגביר השכל שינהיג את המדות, ויהי' גופו בתר ראשו גרירא, ויהלך בקומה זקופה כדרך שנברא האדם בקומה זקופה, לרמז שלא יתגשם ויכוף שכלו במדותיו עד שיוכרח השכל להתגשם לפי המדות כנ"ל באריכות,[83] רק המדות יהיו נגררים בתר השכל, להראות להם השקר תמיד. ובזה יהי' לבו שהוא מקום משכן למדותיו ושובר והולך תמיד בלי הפסק, ואז יטהר, כמאמר רז"ל "נשברו נטהרו".

כללו של דבר, העוה"ז הוא בהיפך גמור מן העולמות העליונים בכל תנועותיו, וכן האדם בכל השגותיו ותנועותיו ברוחני או בגשמי, הן בבני חיי ומזוני וכבוד ואהבה ותענוג, מה שבכאן הוא אצלו כלי ומתקבל אצלו לנחת רוח שלו, הוא למעלה שברי כלי. ומה שבכאן הוא שברי כלי, הוא הכלי האמיתית.

ואם-כן כמה הוא שוטה ומשוגע מי שעצב ומתאונן אחר הטוב והחסד והעונג שבזה העולם, שנשברו וחלף הלך ממנו, אדרבה זהו שלימותו. וכאן לא הי' רק בחי' צל מן האור העליון, ושם הוא חביון עוזו ומאיר ביתר שאת וביתר עז. והוא הכלי העליון שלמעלה מן המקום ומהזמן, ולא יוכל לירד לעולם השפל בשביל גדולתו – שלא יוכל העולם לסובלו – כי אם בשברי כלי כנ"ל. ולכן לא יתענג ממה שבעוה"ז ולא יעצב בהעדרם.

והוא לא כן ידמה בלבבו ולא כן יחשוב, וירדוף אחר ההבל והריק שהוא פסולת דפסולת, ואוהב את עצמו לצאת מן האמת האמיתי בשביל אהבתו את עצמו, לחיות כחיי הגוים ולהשתמש בכלים שיש בהם גיעולי עכו"ם, בחי' ערב רב שעצביהם כסף וזהב ובני חיי ומזוני, דעבדין לגרמייהו, ולא יתפעל לאהוב אלא מה שמכיר ומרגיש בדעתו הנאתו, וכן כל המדות שלו לא יפעלו אלא לכבוד עצמו, ולא יאהב אלא למי שמכבדו ולא ישנא אלא למי שמבזהו ומראה לו באמת חסרונותיו. וכן בשאר כל הדברים הוא חי כחיי אוה"ע דעבדין לגרמייהו ובהם הוא חפצו ורצונו. אף שיכול לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלוקים חיים.[84] ויעשה עצמו כפתי ויאמין באמונה שלימה שהכל הוא לטובתו. וכן בדרכי ה' הוא גם-כן ע"ד זה.

וצריך האדם שלא להונות את עצמו ויחפש בחקירות ודרישות, איזה השגה תרפא אותה ותוסיף אורה, ואיזה תזיק לו. ובזה יחזיק במעוזו לפי העת והשעה, אם בדעת או בעקשנות, כמבואר במקומות רבים עצות פרטיות לכל זה. וכל עצה והשגה יפלס אותה בהשקט בשובה ונחת אם יבוא על מקומו לשלום. ולא יהי' בעל נפש רחבה נבהל להון וחוטף ומערב עצה בעצה השגה בהשגה, עד שמערב כל השגות שכלו ומבלבל, ונעשה כים נגרש והשקט לא יוכל, ויגרשו כל השגותיו רפש וטיט ויהון מן "היושבים בקברים ובנצורים ילינו", או מן "האוכלים בשר החזיר ומרק פיגולים כליהם" כנ"ל באריכות, כמ"ש "אלה המצות", אם עשיתם כמצוותם – מצוה, ואם לאו – אינה מצוה.

כללו של דבר, בכל עת ובכל שעה יכול להיות רשע או שוטה בכל ודבר ודבר שעושה, עד שבכל תנועה ותנועה ובכל פועל ופועל – הן במילי דעלמא הן במילי דשמיא – צריך לשית עצות בנפשו, על פי כל העצות האמורים בתניא מראשו לסופו. וגם זה הוא עומד עדיין על הפרק הנ"ל, אם יערב הדברים ויתבלבל. לכן יחזור זה הכלל הגדול מענין שבירת הכלים וישימה תמיד לנגד עיניו, שמה שמשיג בשכלו ונעשה אצלו כלי, הוא באמת שברי כלי. ולא עליו המלאכה לגמור בזה השכל, כי אם להתחיל העבודה ולהראות השקר שמה שהשיג אינו האמת, רק הוא בכמה לבושים וצמצומים, ויש עוד גבוה מעל גבוה, ואין שום שינוי בין קודם השגתו לאחר השגתו, כמו שמתחילה לא ידע כן עכשיו אינו יודע. ומה שמדומה בעיניו שהשיג, הוא מחמת שאין מלך בלא עם, וצמצם הקב"ה את אורו הגדול בכמה לבושים וצמצומים בכדי שיוכלו לקבל איזה השגה מגדולתו, כדי שיוכל להראות לקרותו מלך עליו, כפי קבלת עול מלכות שמים שיקבל עליו באותה ההשגה לפי שכלו ודעתו. ושם לא יתמהמה להיות 'יש' הלא 'דבר' הוא, רק ישברנו ויהדפנו ויהי' שובר כנ"ל באריכות.

ונמצא הוא תמיד אינו גומר עבודתו רק כמתחיל, כי במה נחשב הוא. ושכלו ינהיג מדותיו. וגם לא יפרוק ממנו עול מלכות שמים, כי הוא אינו בן חורין להיבטל ממנו. ולחפש בדעתו ושכלו עד מקום שידו מגעת להשיג בחי' מלכות שמים, שהוא השגה שיכול מוחו לקבל. וצריך ליגע מוחו ולהעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בחוזק ובאומץ הלב, עד שתהי' מחשבתו מקושרת בה' קשר אמיץ וחזק, כמו שהוא מקושר בדבר גשמי שרואה בעיני בשר, ויעמיק בו מחשבתו.

ושום ישים עליו מלך בכל מה דאפשר. ולבטש הגוף ולהכניעו שלא יחשיך אור ההשגה שבמוחו להשיג. ולא תכבד עליו העבודה ליגע מחשבתו ומוחו ביגיעה עצומה. ואחר-כך, אחר היגיעה עצומה ועמקות מוחו ודעתו שיגע והעמיק ומצא והשיג איזה השגה, אזי יבטלנו וישברנו, שבירתה היא טהרתה, וטהר יומא טהר גברא, ומכשירתו לשכל יותר גבוה, ר"ל שיתבונן שיש עוד גבוה מעל גבוה שכלים והשגות. לא יפנה אחר לבבו מה שנתפעל מהשגה זו, רק לידע שהוא רחוק מאוד מהאמת. ויקם עדות ביעקב – שהיא מדת הרחמנות – לעורר רחמים רבים על שהוא רחוק מאד מהאמת האמיתי. וזה עיקר הארת חכמתו בהשקט. ואמנם מה שמאיר בפנימיות לבו הוא רק דרך העברה בעלמא, ולא תרווה ולא תרתח, כי אם מתחילה יאיר הארה כל שהוא בחי' קר ולח, ואחר-כך יאיר עיקר ההארה האמיתית לעורר רחמים רבים כנ"ל.

ולא ישגיח על לבו האיך הוא, רק ישים דעתו יפה. ולכן אף אם לא תתעורר הלב לא יפול מדביקות מחשבתו, כי אין זה עיקר עבודתו.[85] וגם לא יתפעל מעבודתו לבוא לידו ובתנועותיו שהוא יעשה איזה דבר, כי בכל עת הוא עומד על הפרק, ואינו רק כמתחיל עדיין. וליזהר בזה בכל מה דאפשר שלא יבוא לידי קלות ח"ו, כי כמו שער בנפשו וכפשֹע בינו ובין המות, כי יכול ליפול לא יוכל קום.

פה אל פה הוכפל לי (מאות) [מאתו] אזהרות גדולות, להזהר מאוד מאוד באלה הדברים במתינות ובאומד גדול, כי לא כל העתים שוות ולאו כל מוחא סביל דא.

כלל הדברים שמעתי מפי חן אדמו"ר שיחי' בזה הלשון: בכל פעם תוכל אתה להיות או רשע ח"ו או שוטה, לכן הזהר והזהר בני, כי לא דבר רֵק הוא. ואתה דע לך. וד"ל.

עד כאן הקדמה להתבוננות.

 

[ו]

'סור מרע' ו'עשה טוב' – מי קודם

'יחידות' של הרה"ק רח"י מפיסטין

 

כותב הרה"ק ר' חיים יוסף מפיסטין,[86] בספרו 'תוספות חיים' (ב, לעמבערג תרכ"ג, פ' קורח דף ו, ג):

שמעתי מפיו הקדוש של הצדיק הקדוש מוה' ליב המכונה בשם זידא [משפולא] זצוקללה"ה, כאשר פעם אחת הייתי לבדי עמו בבית, ואמר לי בזה הלשון: שמע דברי שאני אומר, אשר איש הישראלי צריך להיות מקודם 'סור מרע' ואח"כ יעשה טוב. וכל אשר מרגיש בנפשו כמה הוא 'סור מרע', כך יכניס עצמו ב'עשה טוב' ולא יותר, כדי שלא יהי' ח"ו זורע אל הקוצים.[87]

וכאשר באתי לעמוד לשרת בקודש לפני ולפנים אדמו"ר הצדיק הקדוש מוה' שניאור זלמן נבג"מ זצוקללה"ה ונומיתי לו הדברים הללו, אמר לי בזה הלשון:

זהו דעת בית שמאי שהוא שָׁם אורחותיו, בחי' דין וצימצום. אבל הלל מדה אחרת היתה לו, כי נר אחד דוחה חושך הרבה. וזה ביאור מאמר רז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים 'כלה כמות שהיא', ובית הלל אומרים 'כלה נאה וחסודה', אפילו חיגרת ואפילו סומא". אשר מחלוקתם בדרך העבודה בכלות הנפש; כידוע מדברי קדשו מרן הבעש"ט זצוקללה"ה, אשר 'כלה' הוא מלשון כלתה נפשי אל ה', ובית שמאי אומרים 'כמות שהיא', שאין ראוי לאדם להיות בחי' 'עשה טוב' רק כפי שמרגיש בנפשו בחי' 'סור מרע'. ובית הלל אומרים 'כלה נאה' אפילו חיגרת וסומא, ר"ל שיותר טוב תיכף להקדיש את עצמו בבחי' 'ועשה טוב' בכלות הנפש, אפילו פגם את נפשו בכמה עבירות. כי התורה נקרא 'אור' והמצוה 'נר' – כמ"ש "כי נר מצוה ותורה אור" – וכמו שהבית מלא חושך וכשמכניסין נר אחד נדחה החושך ממילא, כן הדבר בנפש האדם, אם יעשה מצות ומעשים-טובים ויעסוק בתורה, אזי יתבטל היצר-הרע והסטרא-אחרא ממילא יהי' נדחה מהמאור שבה, ותחזיר אותו למוטב.[88]

 

 

[ז]

הרגשת ה'יש' – נפש הבהמית – יצר-הרע – מלאך המות

הקטע הבא הוא מהס' 'אמרי יאי וגדיא יאי', לר' דוד שבתי משה (ברדיטשוב תרמ"ח, עמ' 32). על עצמו מספר שם המחבר בהקדמתו, שאחר חתונתו היה "אצל אדמו"ר הגאון הקדוש מהר"ם מליבאוויטש נ"ע, וטעמתי מעט מנופת צוף אמריו הקדושים דא"ח ותאורנה עיני..".

 

            הרה"ק כו' אדמו"ר מהרש"ז נ"ע, פעם אחת בא אחד לפניו והציע סדר עבודתו לפניו, איך שת"ל הוא הולך בדרך הישר ותורתו ותפלתו זכה ונקיה, רק שיש לו עדיין הרגשת היש, דהיינו שהוא מרגיש ומחזיק עצמו לעובד ה'. וביקש ממנו עצה גם נגד זה, שלא יחזיק עצמו לעובד ה'.

            ענה אותו אדמו"ר נ"ע: תדע בני דשמו של היצר הרע נשתנה כמה פעמים בזמנים שבאו. בעת בריאת העולם הי' שמו 'מלאך המות', כמ"ש במדרש רבה על פסוק "והנה טוב מאד", 'טוב' זה יצר טוב, 'מאד' זה מלאך המות. וכאשר הגיע זמן שכלל ישראל הצדיקו מעשיהם ולא שמעו לעצת היצר וברחו ממנו כבורח מן המות, אז טען לפני הקב"ה ששמו אין נאה לו לעבודתו להיות מסית, שהכל יראים לשמוע לו כמו היראה מן המות. אז נשתנה שמו ל'יצר הרע'.

וכאשר ברבות הזמן הרגישו העולם שגם יצר הרע הוא מלאך המות, כמ"ש בתורה "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", הרי הרע ומות הוא דבר אחד, והטיבו מעשיהם. אז טען שנית שגם שם זה לא טוב לו לעבודתו, שגם מן שם זה יראים ובורחים ממנו. אז נשתנה שמו ל'נפש הבהמית'. ונשתמשו בשם זה כמה ספרי מוסר האחרונים.

וכאשר בעתים הללו הרגישו והכירו העולם שגם לנפש הבהמית אין לשמוע, כי היא פחיתות גדול, כמ"ש "רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", נשתנה שמו של המסית ל'הרגשת היש'. אבל הוא 'הרגשת היש', הוא 'נפש הבהמית', הוא ה'יצר הרע' והוא 'מלאך המות'. ועדיין אתה עומד בחוץ, שכל עבודה שלך הוא ממנו, להיות מחזיק עצמך לעובד אלקים.[89]

 

[ח]

תוכחת מגולה מאהבה מסותרת

יפה כוחו של הסיפור הבא, לשקף את עוצמת השפעתם של דיבורי רבינו הזקן, עד כי אפילו דיבור שנראה כנזיפה חדה כמדקרת חרב, הפך את השומע ל"אדם כשר" (עהרליכע איד).

 

            כותב המגיד מבאהפאלי, הרה"ק ר' ישראל (נכד הרה"ק ר"מ נחום מטשרנוביל. נפטר בשנת תר"ז), בספרו 'עטרת ישראל' (זיטאמיר תרכ"ז, דף ב, ג-ד):

            וכבר אמר על זה הרב הגאון הצדיק המפורסם בדורו, הר' שניאור זלמן מלאדי נבג"מ לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר עמו לפי דרכו של המבקש כנ"ל. ושאל אותו האיש, מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים.[90]

            והנה נודע לכל העולם חכמתו הגדולה של הרב הצדיק הנ"ל. והיתה תשובתו בזה הלשון:

            כתיב "[ותרב חכמת שלמה] גו' ויחכם (שלמה) מכל האדם" וגו', והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בשכל הסוס לדבר עמו לפי ערכו. וכן כתיב "וידבר על העצים" ועל האבנים. המכוון, שהיה יכול להשפיל דעתו הגדולה והרחבה לאין שיעור, שיוכל לדבר על דברת בני אדם שהם בדמות עצים ואבנים. כך אתה, אל תקשה בעיניך שאני מדבר עמך כערכך, להאריך בהבלים אשר המה כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך ע"ה. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?!

            והלך האיש הלזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד, והיה מפליא חכמתו של הרב ז"ל, איך שנעשה איש כשר על-ידי דבריו הקדושים.

 

[ט]

דברי חיזוק שהיו "מרגלא בפומיה"

בקטע דלהלן שכותב אדמו"ר ה'צמח צדק' ('אור התורה', בשלח, עמ' תכה), לא נתפרש שהדברים היו נאמרים ב'יחידויות', ואף ניתן למצוא שכמותם במאמרי הדא"ח של רבינו הזקן.[91]

אבל בגלל יוקר השמועה, ומפני שמסתברא מילתא שגם ב'יחידויות' נקט רבינו בסברה זו (מה גם שהדברים נכתבו בסגנון דיבור לנוכח), מצאנו לנכון לשלב מרגניתא טבא זו גם במסגרת הנוכחית.

 

ואדמו"ר נ"ע מרגלא בפומיה בפירוש "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שלא יאמר האדם האיך יגיע למדריגת מסירת-נפש ב'אחד' 'ואהבת' כו', והלא הוא בתכלית הירידה רחוק מה'. על זה אמר "אני [ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם] מארץ מצרים", מחמישים שערי טומאה, אם-כן מעתה אל יפלא מה שיוכל להעלותך מהיותך משוקע בתאוות נפש-הבהמית לבוא למסירת-נפש ב'אחד'.

 

[י]

תיקון רוחני לַשֶּׁבֶר הגשמי

אף כי רבינו גילה דעתו שאין לפנות אל חכמי ישראל "לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי" (כמובא בפתיחת מאמרנו), אך בידינו כמה עדויות שתופעה זו לא פסקה.

על כך מורים הסיפורים שלפנינו. ועוד מלמדים הם, כיצד ניתב רבינו את המצוקות הגשמיות להתעלות רוחנית.

 

כך היה מספר הרה"ח ר' שמואל גרונם ע"ה, המשפיע בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש:

אביו של ר' סענדער משקלוב[92] נעשה בעל חוב, ופשט לנושיו את הרגל. בא לאדמו"ר הזקן, ואדמו"ר התחיל להסביר לו מהו ענין "בעל חוב" ברוחניות, עד שנשתכח ממנו לגמרי כל עניינו והתחיל לבכות מאוד.

אמר לו אדמו"ר שיסע לביתו, ונעשה שוב גביר גדול ופרע את כל חובותיו.

ויאמר אדמו"ר הזקן, שזהו העניין של "לְהַפֵּך העצב" המבואר בתניא (פרק ל"א) על-פי פשוטו, "להיות ממרי דחושבנא... ובזה יִפָּטֵר מהעצבות שממילי דעלמא".[93]

*

כדומה לזה סיפר אדמו"ר מוהרש"ב כמה פעמים על החסיד ר' יעקב ב"ר יוסף משקלוב,[94] ואדמו"ר מוהריי"צ העלה זאת על הכתב ברשימותיו מאותן שנים:[95]

            ר' יעקב ב"ר יוסף משקלוב היה סוחר. פעם ערך את חשבונותיו וראה שכל כספו אבד, ובו גם כספם של אחרים. נכנס ר' יעקב לרבינו הזקן (שהגיע אז לשקלוב) וסיפר בבכיות ובגניחות על רוע מצבו.

            עשה לו רבינו חשבון הנפש – חשבון צדק – מענייניו הרוחניים, והלה בכה עוד יותר במרירות עצומה בקול איום מפנימיות לבו.

            אמר לו רבינו: לך לשלום! וכשפנה לצאת החזירו רבינו ואמר לו: הבכייה שלך על מצבך הגשמי לא הגיעה לתמצית הנפש. ומה היה לך ממנה? היית בוכה ונשאר עם הבכייה. אבל הבכייה על מצבך הרוחני נגעה עד תמצית הנפש ותשפיע עליך שתטיב את מעשיך. ובכך יבואו על תיקונם גם העניינים הגשמיים. וכידוע גם שאחר המרירות האמיתית באה השמחה, וזו תהיה גם השמחה מהטבת מצבך הגשמי.

            וכך הווה.

*

            בפיו של אדמו"ר מוהריי"צ ובמכתביו, היה שגור הסיפור על אחד החסידים[96] שהתאונן בפני רבינו הזקן על רוע מצבו הגשמי, והשיב לו רבינו:

            "דו זאָגסט אַלץ וואָס דו דאַרפסט, אויף וואָס מי דאַרף דיך זאָגסטו גאָר ניט (אתה אומר רק מה אתה צריך, ועל מה צריכים אותך אין אתה אומר)".

            ובנוסח אחר:

"דוא זאָרגסט אַלץ וואָס דו בעדאַרפסט, אויף וואָס מיא דאַרף דיך זאָרגסטו גאָר ניט" (אתה דואג רק למה שאתה צריך, ועל מה שצריכים אותך אינך דואג כלל).

(ולעתים מובאים שני הנוסחים בחדא מחתא).

נשאר החסיד אצל רבינו משך זמן ועסק בתורה ובעבודת ה'. אחר-כך נקרא שוב אל רבינו – ונכנס אליו והוא כחרס הנשבר – ויצוה עליו לחזור לביתו ולעסקיו, והשי"ת יצליחו.

וכך הווה, שחזר למעמדו הקודם ונתעשר.[97]

            וכתב על כך אדמו"ר מוהריי"צ, שאת הסיפור הזה שמע מאביו – אדמו"ר מוהרש"ב – כפי שהוא עצמו שמעו בכמה נוסחים, מפני שהענין הזה היה עם חסידים שונים בזמנים שונים.[98]

            כך כותב גם אדמו"ר זי"ע מסברה דנפשיה: ואפשר שאירע כעין זה פעמים אחדות.[99]

 

 

[1]  השווה גם לדברי הרה"ק מקאליסק, להלן בהע' 3.

[2]  על שלבי ההגבלות והתקנות ראה ב'מבוא' ל'אגרות-קודש – אדמו"ר הזקן' (עמ' 39-36). על כך שמנהג שאילת עצות גם בעניינים גשמיים המשיך גם בשנים הבאות, ראה בפרק "ונהנין ממנו עצה ותושיה" בס' 'מגדל עז' (עמ' שכ-שכג). ובס' 'המסע האחרון' (עמ' 161 ואילך).

[3]  כמפורש כאן, שבאו אל רבינו ממדינתו וגם מהמדינות הסמוכות לה. ובאגרותיו (שם, עמ' קמב): "שכמי (אט) [מט] לסבול משא כל העם הזה עלי יקיפו יחד, נצבים עלי מבקר עד ערב, לא יתנוני השב רוחי". ובמכתבו של הרה"ק מקאליסק ('יסוד המעלה', ב, עמ' רטז): "וגם כבוד הרב רחומאי [הוא רבינו הזקן]... חופף עליו כל היום חבילי טרדין מן בני אנשא נצבים עליו מן בקר עד ערב, ויתקבצו אליו כל איש מצוק ומר נפש ואשר לו נושה, שואלין ודורשין מאתו כאשר ישאל איש [בדבר האלקים] כו' בכל דבר קטון וגדול. והלא גם באורים אינם נשאלין אלא למלך, גם בנביאים גם בחלומות, לא כאלה חלק יעקב להטריח בדברים קטנים, ורבנן קשישאי לא עבדי הכי אפילו בצרכי רבים... גם בימי אדמ"ו [הרב המגיד ממזריטש] זצוק"ל לא ראיתי נוהגין כן".

[4]  ואולי גם סי' א להלן שמפורש בו ש'יחידות' זו התקיימה בליאדי, אם נאמר שבאותה שעה רבינו הזקן כבר התגורר שם. שהרי אין לשלול את האפשרות שרבינו היה שם בביקור בעלמא.

[5]  בשנת תקנ"ב שלח הרה"ק ר' אברהם מקאליסק זצ"ל מכתב לאנ"ש שברוסיא (נדפס בסוף ס' 'פרי הארץ', ובס' 'יסוד המעלה', ב, עמ' קפב ואילך), ובו כותב הוא אודות רבינו הזקן: "והנה לבאר לכל אחד פרטי עצות תקצר היריעה, ומה גם כי בעז"ה הלא עמכם כבוד רב חביבי וחמדת לבבי, הרב הגדול קדוש ה' מכובד, הר ה' זה סיני, כבוד ק"ש מוהר"ר שניאור זלמן שי', פלא יועץ, ומי בעל דברים יגש אליו, והוא יראהו את מבוא העיר ואת כל הדרך, דרך ה', ואליו תשמעון".

בהמשך מביא הוא דרוש שאמר בשבת נחמו שלאותה שנה (ד"ה דרש ר' שמלאי), ובסופו מבאר – לדרכו – את הפסוקים של "ואשה אחת" וגו'. בפרטים מועטים ניתן למצוא הקבלה לדברי רבינו: "וזהו שצעקה אל אלישע, והנושה לשון שכחה, כמו כי נשני, בא לקחת את שני בני, יבינו מדעתם הרחבה כי עת לקצר... ויאמר לה מה יש לך בבית, בפנימיות שבתוך הגוף הנקרא בית, אם יש איזה לחלוחית אור החכמה המחי', והשיבה שאין כי אם אסוך שמן, דהיינו מעט הארה מן החכמה הנק' שמן". (לענין זה העירני הרה"ח ר' אלי' מטוסוב שי').

עוד נתבארו פסוקים אלו בדרך החסידות, בסה"ק 'אור המאיר' (להרה"ק מז'יטאמיר), בדרושים להפטרת פ' וירא; 'עבודת ישראל' (להרה"ק מקאז'ניץ), מעט בהפטרת וירא, ובאריכות יותר בתחילת חלק ה'ליקוטים'; 'תפארת שלמה' (להרה"ק מראדומסק), בפ' תצא ד"ה צעקה הנערה. וראה גם ב'אור התורה' על נ"ך (א, עמ' פב-פד. ב, עמ' תשנט-תשס).

[6]  ע"פ מ"ש ב'לקוטי תורה' שלח (מד, ד) אולי יש לבאר: יו"ד, אות הראשונה דשם הוי'. דשם הוי' הוא נעלה מכל השמות שאין נמחקים, דשם הוי' הוא שם המפורש ושם העצם. ובשם הוי' עצמו, היו"ד הוא התחלתו וראשיתו. וראה לקמן: "תוספת אור בהוי'" (הערה ב'לקוטי שיחות', שם).

[7]  בפירוש 'גיד הנשה' כתב רש"י (וישלח לב, לג) שעניינו כמו 'כי נשני אלקים'. ובזוה"ק פ' וישלח (קע, ב) פירש שהוא מלשון שכחה: ואמאי אקרי גיד הנשה, כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון ותמן הוא יצה"ר רביע.

[8]  וכמבואר בתניא (פ"ג) שהמדות נקראים בשם 'תולדות', ועיקרי המדות הם אהבה ויראה (תניא שם) (קונטרס כ' מר"ח – תש"נ).

[9]  ע"פ מש"נ "שתים רעות גו' אותי עזבו גו' לחצוב להם" גו' – אולי יש לבאר: דלבד זאת שהנפש הבהמית משכחת אותו מאלקות ורוצה לבטל ח"ו את האהוי"ר באלקות, הנה עוד זאת, בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים, שהאהבה והיראה יהיו כו' (הערה בלקו"ש שם. קונטרס כ' מר"ח הנ"ל).

[10]  וי"ל, ד'שמן' הוא חכמה, ו'אסוך שמן' הוא בחי' החכמה שבנפש, שאין לנה"ב שליטה עליה (קונטרס כ' מר"ח הנ"ל).

ב'אור התורה' (לנ"ך, ב, עמ' תשנט) מפרש: "כי אם אסוך שמן", חכמה עילאה שיש בכל נפש, כמ"ש [בתניא] פ' י"ח י"ט, שבחי' זו ישנה בכל אחד כו' (וממשיך לבאר שהוא המשכת הביטול של החכמה עילאה בעסק התורה, וע"י זה יומשך גילוי אור ה' בנפשו). וראה עוד בנוסח השני של המאמר דנן.

וב'פלח הרמון' (פ' וירא, בסוף ד"ה ואשה אחת): וזה ג"כ ענין כוונת המאמר "אין לשפחתך כל בבית", היינו שחסר ממנה כל הבחי' דאהוי"ר הנחשבים למעלה, ועל זה גופא הצעקה והמרירות כו', "כי אם אסוך שמן", פי' 'אסוך שמן' הוא שמן מעט מזעיר, ולמעלה הוא בחי' עצמי' החכמה כמו שהיא בבחי' נקודה, שבה מלובש בחי' ורב חסד שהוא בחי' טובו העצמי. ובחי' זאת מאירה גם בזמן הגלות בלי שום שינוי כלל מבזמן הבית... ולמטה בנשמה 'אסוך שמן' הוא בחי' אמונה אמיתית ביוצר בראשית שהבריאה יש מאין הנק' ראשית חכמה, והבריאה הזאת הוא בכל רגע כו'. והנה אמונה זאת בנפש ג"כ אין בה שינוי כלל כו' ובה גנוזים כל המדריגות הנ"ל בהעלם.

[11]  ע"פ זה יומתק התרגום ואגדה (הובא ברד"ק שם ד, ו), שככלות הכלים הביאו לה מאני תבירי ומתחברי במימרא דה' ויצקה השמן גם בהם (הערה בלקו"ש שם).

[12]  נתבאר בתניא פ' כט.

[13]  כנראה זהו פירוש – אל תמעיטי (הערה בלקו"ש שם).

[14]  ראה גם-כן 'לקוטי תורה' סוף פ' מסעי (שם) [וז"ל בלקו"ת שם: ומה שיחרוש גופו ביותר וישבר בענין זה, כן מצמיח יותר האהבה המסותרת הנ"ל. יעו"ש באורך].

[15]  ויש לומר, דיתרון האור הבא מן החושך המבואר כאן (ש'כלים ריקים אל תמעיטי' היינו שיתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן), הוא נעלה יותר מיתרון האור ('נותר') המבואר במאמר הבא (ש'כלים ריקים אל תמעיטי' היינו שיעסוק בתומ"צ אף שהם בלי אהוי"ר) (קונטרס כ' מר"ח הנ"ל. ונתבאר שם באות ב' ואילך).

[16]  ב'אמרי פנחס השלם' (א, עמ' לז), בשם הבעש"ט, ש'כלים רקים' היינו תפילה ללא מוח צלול ובלי לב וחשק כלל.

[17]  להמשיך בהם הגילוי דעצם הנשמה, וע"ד המבואר בתניא (סוף פ' כה) שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה', דמס"נ הוא מצד עצם הנשמה (קונטרס כ' מר"ח הנ"ל).

[18]  אודותיו בס' 'בית רבי' (א, דף עה, א): הרה"ח המפורסם ר' ישראל יפה זלה"ה מדפיס דקאפוסט. מחסידי רבינו [הזקן] וממקורביו. הוא הדפיס סדר התפלה של רבינו לאחר פטירתו (בשנת תקפ"ב), ונמצא שם הרבה דברים ששמע בעצמו מרבינו וגם מה ששלח לו רבינו בכי"ק והדפיסם בהסידור. והרה"ק רי"ל מייאנאוויטש זצלה"ה – אחי רבינו – נתן לו הסכמה על זה, וכתב שם בזה הלשון: כי אתו החכמה והמדע והוא שמע בעצמו כמה דברים מכבוד רבינו, וגם יש בידו חבילות חבילות מכי"ק אשר כתב אליו כו'. פעם אחת הי' בוואלאזין, ועכבו הגאון ר' חיים זלה"ה עד ש"ק וכבדו מאד, ובקשו לחזור ד"ח של רבינו, וחזר בפניהם והוטב בעיניהם מאד. (וראה עוד בס' השיחות תרפ"ד, עמ' 51, הע' 3).

[19]  ראה: תקוני זוהר תי' י (כה, ב). תניא פ' טז, לט, מ.

[20]  בתניא פ' לז: וכל ניצוץ לא ירד לעוה"ז, אף שהיא ירידה גדולה ובחי' גלות ממש, כי גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי, לא מינה ולא מקצתה, ואין ערך ודמיון ביניהם כלל, כנודע לכל משכיל שהגוף אינו יכול לסבול כו'.

[21]  בתניא פ' מ: כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף ואין חיותו תלוי בהם כלל, כדתנן ניטלו אגפיה כשרה, והעיקר הוא ראשו וכל גופו, והכנפים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהן, וכך ד"מ התורה ומצות הן עיקר היחוד העליון ע"י גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ברוך הוא וכו'.

[22]  בתניא פ' ד: כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי... והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה וכו'.

[23]  בשו"ע או"ח סי' א ס"א (בהגהת הרמ"א): כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד.

ובתניא פ' מא (נז, א): שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו עכ"פ מורא שמים עליו עכ"פ כמורא בשם ודם הדיוט לפחות שאינו מלך, המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נק' יראה, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשם ודם כו', תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו'. רק שיראה זו נקרא יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו וכו'.

[24]  בתניא פ' י: על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים כו', שלכן נקראים בני עליה שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה. כדאיתא בזהר בהקדמה, שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל ר"ש בן יוחאי, שמע קלא נפיק ואמר, מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא וכו'.

[25]  ב'חינוך קטן' שבתניא: וצריך להבין איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב... והשנית היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל... והנה על אהבה זו השנית שייך לשון מצוה וצווי, דהיינו לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה וכו'.

[26]  בד"ה להבין מצות אהבה (הנדפס בסוף ה'דרך מצותיך'. והוא דרוש משנת תקס"ד): יש לדקדק למה לא נזכרה מ"ע דאהבה בכל התורה כ"א במשנה תורה בלבד... וגם יש להבין בגופה של מצוה זו מה היא, הלא באהבת איש לרעהו לא יתכן הציווי, או שלא יועיל או שלא צריך... ולהיות כן עיקר כוונת הציווי במצות האהבה הוא על החכמה דוקא... וזהו ואהבת לשון עתיד ולשון ציווי, שלאחר ההתבוננות ממילא תבוא האהבה... והציווי הוא על ההתבוננות והיגיעה במוח בלבד... ובכל זה יתורץ גם הקושי' הנ"ל למה לא נזכרה מצות האהבה בכל התורה כו', כי מפני שהי' ישראל במדבר דור דעה... וא"כ לא שייך מצות אהבה שהיא הציווי על ההתבוננות והדעת, מאחר שהי' אצלם בחי' ראי' ממש שלמעלה מעלה מההתבוננות כו' אך בדור שאחריהם... הוצרך משה רבנו ע"ה לצוות להם שמע ישראל כו' שמע לשון הבנה, דהיינו שע"י ההתבוננות יוכלו עכ"פ לבוא לידי מדריגת הראי' שהי' לדור שלפניהם.

[27]  דהיינו, שזו אהבה לתועלתו שלו והיא כאהבת עצמו.

[28]  בד"ה הנ"ל: וגם יש לדקדק בענין ההתאמצות וההשתדלות לבקש האהבה... וכענין הרודף אחר הכבוד וכו'.

[29]  ב'מאמרי אדה"ז – הקצרים' (עמ' שפז-שפח): איתא בזהר כרוזא נפיק מאן בעא לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר, מיד אתפרשת סט"א כמ"ש כי לא יחפוץ כסיל בתבונה... לכן אמרו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום כו' בחי' האהבה העצמית לאסתכלא ביקרא דמלכא לבד, ועי"ז אתפרש תנה"ב שאינה רוצה בזה שאינה לגרמי'. ואח"כ יוכל לבוא לבחי' ואהבת בכל לבבך וכו'.

ב'מאמרי אדה"ז – ענינים' (עמ' קלד): והוא ענין לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר, שהחיצונים בורחים מזה לפי שנא' לא יחפוץ כסיל בתבונה.

בהקדמת 'שערי עבודה' למוהר"א מסטרושילא: לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו, וכמבואר בזוה"ק פ' תרומה [קלד, א] ע"פ צאינה וראינה בנות ציון בעטרה וכו', אשר קודם יחוד קוב"ה ושכינתי' חפץ ג"כ הס"א להשתתף ביחוד הזה, ובכדי להבדיל הס"א שלא תבלבל היחוד מכרזו פוקו למיחמי ולאסתכלא ביקרא דמלכא, וס"א לא ניחא לה למיחמי ביקרא דמלכא כי לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו, ובזה נבדל ס"א מהקדושה. וכאשר נבדל הס"א אז נעשה היחוד [יעו"ש בהמשך לגבי התפילה: אשר ע"כ סדרו אנשי כה"ג פסד"ז ויוצר אור קודם ק"ש שהוא סידור שבחיו של הקב"ה וכו'].

ועוד שם בסיום הספר: וכמבואר בזוהר תרומה ע"פ צאינה וראינה בנות ציון וכו', שבכדי להסיר הס"א מכריזים פוקו לאסתכלא ביקרא דמלכא, ומצד זה הוסר הרע לגמרי, כי מצד יקרא דמלכא שהוא עצמותו ב"ה אין לו אחיזה כלל כי לא יחפוץ כסיל בתבונה ע"ש.

וזה לשון הזוה"ק שם: בשעתא דאיהי אתת בעולימתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא לא אתת אלא כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר, והכי מכריזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא, כד"א צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, פוקו למחמי ביקרא דמלכא, כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה.

במאמר (כת"י) מדודו של ה'צמח צדק', הרה"ח ר' יוסף מליובאוויטש ("דעם מגיד'ס"), ד"ה ויצא: כל עיקר עבודת עשיו הוא רק מצד אהבת עצמו... וע"כ לא יחפוץ כסיל בתבונה... וכמו דאי' בזהר כשמכריזין מאן בעי לאסתכלא ביקרא דמלכא אז פונה עשיו משם... מאן בעי רק לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יהי' מזה שום הנאת עצמו, ע"כ פונה עשיו משם כי הוא רוצה רק שלמען שמי יכבד ה'.

[30]  בעניין זה ראה ב'שער היחוד והאמונה' שבתניא, פ' ג ואילך.

[31]  ראה 'ביאורי הזוהר' פ' וישלח (כ, א ואילך) על מבטם של התנאים בתורה שבעליונים וכו'. אך נראה שכאן מתבאר הענין בדרך עמוקה עוד יותר.

[32]  כיו"ב מסופר, ששאלו החסידים מאדמו"ר הזקן, איך עושים במסחר אשר לא יסתור העבודה. והשיב, למשל אם נצרך לילך על נקבים, הולכים בדרך מעביר ואח"כ עובדים את ה'. כמו"כ עד"ז במסחר, שתיכף כאשר יפטור את עצמו ממסחור יעבוד את ה' בשמחה ('מגדל עז', עמ' קפד, מכת"י של חסיד אדמו"ר הצ"צ). אך במבואר כאן בפנים הוא לכאורה דרך נעלה יותר, שהיציאה לחוץ גם היא חלק מעבודת ה'.

[33]  ב'אגרת הקודש' שבתניא (סי' כו): כדבר המותר... ויוכל לעלות ע"י האדם האוכלו בכוונה לה', וגם בסתם כל אדם העובד ה' שבכח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה'. ובסוף סי' יח: להשתמש בה לדברים הכרחים לה לבד כאכילה ושתיה, כדכתיב בכל דרכיך דעהו. עכ"ל. ובתניא פ' ז: שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו. עכ"ל [ומכלל לאו אתה שומע הן]. (וברמב"ם פ"ג מדעות ה"ג: ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב... נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן... מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'... ועל ענין זה ציוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך).

[34]  פירוש, שהיראה שהזוה"ק שולל היא יראת העונש, והיראה שהוא משבח – "בגין דאיהו רב ושליט" – אינה יראת הרוממות הנעלית בדווקא (שעליה אמר אדמו"ר לעיל שאין צריך לחזר אחריה ודי אפילו ביראה זוטרתי כדי להיות סָר מרע), אלא אפילו מדריגַת הקַטנוּת שבה, כמורא בשר ודם שהוא בוש ממנו (וראה לעיל בהע' 23 מ"ש בתניא פ' מא, שגם ביראה זו מקיימים מצוות היראה).

[35]  ב'אגרת הקודש' שבתניא (סי' יג): כל איש ישראל צ"ל כלול מב' בחי' אלו... כידוע דרך ומדות קדש העליון דלית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו וכל המדות כלולות זו מזו, ולכן הם מיוחדות זו בזו כידוע לי"ח. וכדתיב באברהם – שהוא מדת החסד והאהבה – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" – ע"י שלבש מדת הגבורה... ומה שאמר הכתוב 'אברהם אוהבי' ו'פחד יצחק', הנה ההפרש וההבדל הזה הוא בבחי' גילוי והעלם. שבמדת יצחק הפחד הוא בבחי' גילוי והאהבה מסותרת בבחי' העלם והסתר, וההיפך במדת אברהם אבינו ע"ה.

[36]  שם (סי' א): להוליד מתבונה זו דחילו ורחימו שכליים או טבעיים, להיות בחי' צעק לבם אל ה', או בח' רשפי אש ושלהבת עזה בבחי' רצוא, ואח"כ בבחי' שוב להיות פחד ה' בלבו וליבוש מגדולתו כו'.

[37]  בתניא פ' יג: הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת ק"ש ותפלה, שלבו בוער באהבת ה', ואח"כ יכול להיות חוזר וניעור. ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני, אף דלא פסיק פומיה מגירסא ובתורת ה' חפצו יומם ולילה בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לה' באהבה רבה כבשעת ק"ש ותפלה, ונדמה בעיניו כבינוני המתפלל כל היום. וכמאמר רז"ל הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו.

[38]  בתניא פ' מא (נח, ב): והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה' יתחיל ברכות השחר...  וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה, וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות... וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה עכ"פ, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה וכו'.

[39]  בתניא פ' לט: מי ששרש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו ליבטל וליכלל באורו ית' בעבודתו בקביעות, רק לפרקים ועתים שהם עת רצון למעלה, וכמו בתפלת שמונה עשרה וכו'. ובאגרת הקודש שבתניא (ריש סי' כד): שעה אחת לפני המקום אשר בחר בה מכל היום להקהל ולעמוד לפניו בשעה זו שהיא עת רצון לפניו וכו'. וראה עוד בהע' הבאה.

[40]  בתניא פ' יב: מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת א"ס ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש... אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה, הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עוה"ז ותענוגיו... כאלו לא התפלל כלל... רק שלזה מועיל הרשימו במוחין ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני, להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאוה תאוה וכו' (וראה עוד בפ' כה).

[41]  ב'תורה אור' פ' יתרו (סט, ג): משה שפיר קאמרת... וכל ראשי ישיבות שבכל דור הן בחי' משה, שהרי הוא הממשיך הדחילו ורחימו. וב'מאמרי אדה"ז – תקס"ו' (ב, עמ' תסו-תסז): וגם בכל דור ובכל זמן מתלבשת הארת משה בכל ראשי ישיבות שבכנ"י, וכמובן מתוך דברי רז"ל שהיו קוראים לראש הישיבה בשם משה, כענין שאמר רב ספרא לרבא משה שפיר קאמרת... לפי שראש [הישיבה] הוא המוריד וממשיך אור א"ס בחכמה שבתורה שלומד להם להיות בבחי' גילוי למטה כמו למעלה, שזה אינו אלא מבחי' שער החמשים שזכה משה וכו'. ועוד שם (עמ' תפא): ואין הארה זו מאיר אלא ע"י בח' משה דוקא... והוא הנק' ביטול במציאות, וכמו שהי' לימודו של רב יהודה... לפי שהי' תמיד בבחי' הביטול, וכמו שאמרו עליו אין זה ילוד אשה, שהי' אימתא דמארי' עלי' תמיד כו'. ועד"ז יובן בשאר צדיקים שלומדים עד"ז, שהוא אפס קצה המדרגה מבחי' משה. ולכך נק' כל ראש ישיבה בשם משה, וכמאמר רב ספרא לרבא משה שפיר קאמרת, לפי שהי' ממשיך בחי' ביטול לכל בני הישיבה. וב'מאמרי אדמו"ר האמצעי' (במדבר, ב, עמ' תלה): שזה האור לא ניתן ונמשך לדורות רק בזמן מ"ת בשבועות לכללות נש"י, וכמ"כ לת"ח שנק' ראשי אלפי ישראל, שהן בבחי' ומדריגת דמשה דהתפשטותו בכל דרא בראשי ישיבות, כמו שמובן בכמה מקומות בתלמוד שקורא לראשי הישיבות בשם משה כמ"ש משה שפיר קאמרת... שהמשיך כח זה בכל ראשי הדור בכל עת וזמן, לפי שהן בבחי' ראשי משפיעי' תורה לישראל, שזהו בחי' ירידת והמשכת גילוי אא"ס שבח"ע דתורה שמלמד להם להיות בבחי' גילוי גמור למטה כמו למעלה ממש, שזהו אינו אלא רק מבחי' שער הנו"ן דמשה במ"ת שנק' כתר תורה.

[42]  ראה גם במאמר ד"ה ענין מחשבה טובה ('מאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים', עמ' שנב), שבכמה עניינים נראה כמקביל למאמר שלפנינו.

[43]  סוף פ' טז בהגהה.

[44]  בתניא פ' יט: הקליפה וס"א... דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל, היפך בחי' החכמה.

[45]  כמבואר בתניא פ' לז.

[46]  בפרקים לה-לח.

[47]  'תניא קטון' הוא 'אגרת התשובה' שבס' התניא (הפותחת גם היא במלה 'תניא'), ו'תניא גדול' הוא החלק הראשון, 'ליקוטי אמרים'.

[48]  'אגרת התשובה' פרק ה.

[49]  בפרק ד ואילך.

[50]  תניא פ' כד-כה.

[51]  קם (התעורר) על צדו השמאלי.

[52]  בתניא פ' לא: אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל וכו' (וראה עוד להלן בפרק 'תיקון רוחני לשבר הגשמי').

[53]  ב'אגרת התשובה מהדו"ק': ולא יעלה על לבו שום ספק וספק ספקא ולומר שלא נמחל לו ח"ו, מחמת שדואג שמא לא היה המרירות כראוי, כי אף שאין מרגיש בלבו ובנפשו המרירות, אעפ"כ החרטה היא מסותרת בלב כמש"ל, וא"כ הבקשת מחילה הוא באמת אף שאינו מרגיש בלב. וע"ז נאמר "ובוחן תעלומות לב", פירוש, מה שנעלם בלב ואינו בהתגלות לבו. וכל העולה ברוחו איזה ספק בזה, הרי זה מקטני אמנה ח"ו ומחשבת הסט"א תחבולות היצר הוא.

[54]  פרק ד.

[55]  ב'צוואת הריב"ש' (אות פז): יחשוב שבתפלתו הולך מהיכל להיכל, וכשיבוא לו מחשבה זרה, מגרשין אותו (מן ההיכל), כי דנין אותו בכל היכל אם ראוי לכנוס. ב'אגרת התשובה מהדו"ק': ואף אם ירצה להתחזק ולדבקה בו יתברך אין מניחים אותו... כמשל המלך שיש לו שומרים הרבה שאין מניחים מי שאינו ראוי לכנוס. והן הֵנָּה המחשבות הטורדות ומבלבלות דעתו של אדם ומחשבתו כשרוצה לשוב בתשובה שלימה ללמוד ולהתפלל ביראת ה' ואהבתו כראוי... וע"ז אמר דהע"ה לא המתים יהללו י"ה... על אותן שבחיים קרויים מתים אמר כן, שא"א להם להלל י"ה ולהתקשר נפשם בשרשם בצאת נפשם כי מתה.

כך גם באגרתו של הרה"ק רמ"מ מוויטבסק (נדפסה בסוף 'פרי הארץ' וב'יסוד המעלה', ב, עמ' קטו. קטע זה נעתק גם בכת"י רבים של חסידות חב"ד, ולעתים נתייחס בהם לאדמו"ר הזקן. ומשם נדפס גם ב'מגדל עז', עמ' תטז): וכן המחשבות זרות... דוחין אותו למחשבת חוץ, שכל מחשבה ומחשבה היכל ה' המה, ומי שרוצה לכנוס במקום שאינו ראוי, דוחין אותו לחוץ.

[56]  פרק ב.

[57]  פרק כב.

[58]  ראה 'אגרת הקודש' שבתניא, סי' כז וביאורו.

[59]  תניא פ' ב.

[60]  לכל ענייני הלימודים הבאים להלן, ראה במאמר 'סדר לימוד והנהגה' בס' 'מגדל עז' (כפר חב"ד תש"מ), עמ' תיב ואילך. ובמאמר 'ספר הזוהר' שם, עמ' תכה ואילך.

[61]  כותב אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לשו"ע אדמו"ר: "ובשבת זמן לימוד ס' הזוהר עם פירושים וביאורים בעיון מעט בספרי הקבלה, להרמ"ז וס' מק"מ וס' לק"ת וכה"ג". וכך נהג אדמו"ר הזקן "אשר שמענו מפי רוח קדשו ז"ל בכל ליל שבת ושבת פירושים וביאורים מאמרי הזהר בכל סדרא דף א'... וכאשר שמעתי מפי קדשו ז"ל לא פעם ושתים, שכל ימיו עשה קבע ללמוד הזה"ק בשבת דוקא (והיינו בליל שבת כמו שראינו) בעיון גדול" (הקדמת אדמו"ר האמצעי ל'ביאורי הזוהר').

[62]  ראה גם במאמר 'הדרוש, הדרש והמדרש..', 'פרדס חב"ד', 3, עמ' 69.

[63]  במאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים (עמ' תקיד) וב'מגדל עז' (עמ' תכד): בענין לימוד בכתבים, יכול ללמוד בע"ח בהיכל ז', רק שיראה שיקח משם איזה עבודה לו ית'".

"השער הזה הוא שער נחמד שבו נתבארו שורשי החכמה" ('הגהות וביאורים' לע"ח תחילת היכל הז' – מס' 'נהר שלום'). וראה עוד ב'מגדל עז' שם, הע' 11. הציונים לס' ע"ח שבס' התניא, רובם ככולם הם לשער השביעי, שהוא 'היכל אבי"ע'.

[64]  כנראה שהכוונה לציורי קווין.

[65]  דהיינו שלא יבדוק את עצמו בכל עת לבדוק את מעמדו ומצבו ועד כמה "התקדם".

[66]  פרק ב. הענין הבא נמצא גם במאמר בפני-עצמו (ד"ה ענין לבושי אדם הראשון), בכמה שינויים, ב'מאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים', עמ' תצה. יעו"ש.

[67]  ב'אור תורה' (לרב המגיד ממזריטש) סי' רמה: ואיתא בזוהר שהמצות הם עיטין [עצות] איך יהיה לאדם התקשרות עם הבורא ית' [ראה זוהר ח"ב פב, ב]. בהקדמת ה'תולדות יעקב יוסף': וכ"כ מפורש בזוהר, כי תרי"ג נקראו תרי"ג עיטין וכו', כי הם עצות איך לידבק בו ית'. וב'מאמרי אדה"ז – תקס"ב' (ב, עמ' תקלד): נז' בתיקוני' שהתרי"ג ארחי הם תרי"ג עיטי', פי' שכל מצוה היא הכל עצה איך לידבק בא"ס ב"ה (וראה 'אור התורה' (שמות, ו, עמ' ב'מז. ב'מט).

[68]  נוסף על-פי 'מאמרי אדמו"ר הזקן' (שם). וכעין זה בנוסח המאמר שלפנינו ב'מאמרי אדמו"ר הזקן – על התורה' (עמ' תתלב).

[69]  פרקים: ד, לו-לז, מא-מב.

[70]  של היצר.

[71]  בס' 'שני המאורות' (למוהרי"א עפשטיין מהאמיל. דף ל, ב): שמעתי פא"פ מאדמו"ר נ"ע בזה"ל: כך קבלתי מהה"מ דמעזיריטש, וכך קבל הוא ז"ל מהבעש"ט, שמצות ואהבת הוא לתקוע מחשבתו ודעתו (ובל"א אמר זה"ל: מע זאָל זיך אריין טאָן) בדברים המעוררים את האהבה. ומה שיבוא מזה אין זה מעיקר המצוה [ובקונטרס 'לקוטי רשימות ומעשיות', עמ' לג: סיפר מי ששמע מהרה"ח רי"א ז"ל הנ"ל, שכשאמר אדמו"ר נ"ע לו זה, עמד על רגליו, והיינו לפי שאמר כ"ק ששמע מהה"מ נ"ע, וצריך שיהי' כאילו בעל השמועה עומד כנגדו].

[72]  ראה תניא פ' טז. לט. מ. ובס' 'בית רבי' (א, דף מד, א): אמר הרה"ק נכד רבינו [הוא הרה"ק מקאפוסט, בדיבוריו בשמח"ת תרמ"ג], שזה שאלו מכבר מרבינו [הזקן] נ"ע [על שאין לחסידי חב"ד אהוי"ר בהתגלות בלב], והשיב: הנה כתיב "וידעת היום והשבות אל לבבך", שב'וידעת' כתיב 'היום' וב'והשבות אל לבבך' לא כתיב 'היום'. והיינו, כי בדעת צריכים להיות מוכן (בל' אשכנז אמר: פאַרטיק) עכשיו לידע איך שצ"ל אהוי"ר ואיך שיהיה כל מיני התבוננות, וזהו כל מלאכתנו עתה להשפיע דעת בהעם ולא יהיה חסר רק 'והשבות אל לבבך', שזה יהיה ע"י משיח צדקנו בב"א, שהוא יפיח הניצוץ (אהוי"ר) בלב, וע"כ לא כתיב בזה 'היום'. וזהו מלאכה קלה להמשיך מהמוח אל הלב כו'. אבל אותן שאינם עוסקים כעת בידיעות אלקות, יהיה משיח צריך להתחיל עמהם מא"ב כו'. ואמר, שלכן קוראים אותנו בשם 'חב"ד', כי כל עניננו הוא להשפיע מוחין בחסידים ולא לדקדק כ"כ על מדות. רק שבזה הקפיד רבינו, שיהיו החסידים שלמים (בל' אשכנז אמר: פרוּם) במחשבה דיבור ומעשה, היינו שיהיו שלמים בחב"ד ונה"י, ועל חג"ת לא הקפיד כ"כ, שאם יש מדות בהתגלות הלב מה טוב, אבל אין זה לעיכובא כ"כ.

וכן הוא גם להלן במאמר ד"ה 'ענין שבירת הכלים': ולא ישגיח על לבו האיך הוא, רק ישים דעתו יפה. ולכן אף אם לא תתעורר הלב לא יפול מדביקות מחשבתו, כי אין זה עיקר עבודתו.

[73]  תניא פ' טז.

[74]  שם. וראה גם בסוף פ' לט ובפ' מ.

[75]  הכוונה, כנראה, לפרק טו (או טז) שבס' התניא.

[76]  'בית רבי', א, דף עו, א. וראה עוד אודותיו בס' השיחות תש"ח, עמ' 207 והע' 3.

[77]  וראה שם (בעמ' תקלד), שבאחד מכתה"י נרשם עליו במפתח הכרך: ע"ה. ופירש המהדיר בדרך אפשר: עבודת הלוי? – דהיינו הרה"ק ר' אהרן הלוי מסטרושילא בעל 'עבודת הלוי'. ניתן להוסיף לזה רמז רחוק, שבמאמר זה שגור הביטוי "עוד" (במשמעות "יש"), ביטוי שמצינו כמותו כמה פעמים בספריו, כגון בס' 'שערי היחוד והאמונה' (שער ה סוף פ' יט): ומחשיבים עצמם למהות עוד, ולכן מוכרח מתחלה לחבר הכלים ולבטלם אל א"ס ב"ה בבחי' יחוד, לבטל העוד ולייחדו. ובס' 'שערי עבודה' (שער ב פ' ז): ע"י היחוד של ישראל וביטולם לה' נתגלה שאין עוד, אבל אם לא יתגלה העוד, איך שייך להתגלות של אין עוד. ועוד שם (בסוף פ' טז): שיהיה נגלה דייקא העוד והיש המנגד ומחשיבים עצמם ליש גמור. ועוד שם (שער ד סוף פ' טז): נערך העולם לעוד... רק שמחבר ומייחד העוד אליו ית'.

רבינו הזקן עצמו השתמש בביטוי דומה: "נאך עפעס" [עוד דבר-מה]. כך ב'מאמרי אדה"ז – פרשיות התורה' (עמ' תתכז): עמך (נא"ך עפי"ש) לא חפצתי כלל, כי אם אותך לבדך. וב'דרך מצותיך' (קנד, א): ועמך לא חפצתי כו' (נא"ך עפי"ש וויל איך ני"ט מער ניט אז דיך אליין).

מאמר זה נמצא גם בכרך כת"י שכולל מאמרים מאדמו"ר הזקן שנכתבו עוד בחייו, וגם מאמרים ממוהר"א הלוי (בספריית אדמו"ר מוהריי"צ אשר במוסקבא. מס' 52263 בתצלומי כתה"י בספריית ירושלים).

ואולי המאמר שלפנינו אכן נאמר למוהר"א הלוי ב'יחידות'.

[78]  פ' כא בתניא. שער היחוד והאמונה פ"ו.

[79]  נתבאר בתניא פ' כט.

[80]  תניא פ' כד.

[81]  אולי צ"ל: ומעשיו.

[82]  ב'אגרת התשובה' שבתניא (פ' ז): שעה אחת בכל יום או לילה לפני תיקון חצות. ועוד שם (פ'  י): ומי שא"א לו בכל לילה, עכ"פ לא יפחות מפעם א' בשבוע לפני יום השבת. ב'מאמרי אדה"ז – הקצרים' (עמ' תקכג): לפחות פעם אחת בשבוע. ועוד שם (עמ' תקפו): יום אחד בשבוע. ב'מאמרי אדה"ז – כתובים' (א, עמ' פה): פעם אחת בשבוע או לכל הפחות פעם א' בחודש. ועוד שם (עמ' פח): פעם א' בשבוע או בחודש. ב'מאמרי אדה"ז – ענינים' (עמ' קלא): הגם שבזה"ק איתא שבכל לילה צ"ל ממארי דחושבנא, הענין הוא דרשב"י מיירי לצדיקים שהם בצלמנו כדמותנו... אכן שאר בני אדם ראוי להם להיות ממארי דחושבנא בעת שהוא ג"כ במרה שחורה בלאו הכי... ובכל זאת לא ירגיל כ"א פעם בג' שבועות, עכ"פ לא יותר מפעם א' בשבוע. ועוד שם (עמ' תס): לבחור לו יום אחד בשבוע, ועכ"פ יום אחד בחודש דהיינו ערב ר"ח. ועוד שם (עמ' תסב): יום אחד בשבוע ויום אחד בחודש.

[83]  ב'שערי תשובה' (לאדמו"ר האמצעי. דף סא, ג – סב, ב): דהאדם נברא בקומה זקופה, כי רוח האדם העולה היא למעלה, ובהמה בריאתה בקומה כפופה ראשה ורגלה במדרגה אחת, לפי שרוח הבהמה יורדת למטה. והענין הוא דהאדם נחלק בפרצופו במוח ולב, מוח בראש למעלה ולב מקבל ממנו ומן הלב נמשך למטה... וכמו שמורה ציור קומתו בקומה זקופה כלפי מעלה דוקא, והוא מצד בחי' החכמה שבמוחו שנק' כח מ"ה, בחי ביטול לאין וכו'.

[84]  קטע זה דומה בלשונו לסגנון הלשון שב'אגרת הקודש' שבתניא, סי' יא (קטז, ב).

[85]  כך נתבאר גם במאמר ד"ה כי יקרא קן ציפור.

[86]  בנו כותב עליו (בהקדמת הספר): "נתגדל על ברכי הצדיק הקדוש... מוה' ליב [משפולא]... ואח"כ הי' אצל הגאון הצדיק אור ישראל מוה' שניאור זלמן זצללה"ה בעהמ"ח ספר תניא, ולמד ממנו הרבה חכמה". ובהסכמתו של הג"ר יוסף שאול נטנזאהן לספר: "שימש כמה צדיקי וגדולי הדור, ואחד המיוחד בהם הרב הגאון הקדוש מו"ה זלמן זללה"ה בע"ס התניא, והרבה דברים קיבל ממנו בלחישה".

[87]  ירמיה ד, ד וברש"י שם. וראה פסחים קז, ב וברש"י ותוספות שם.

[88]  תורה זו מובאת גם בחלק א' של הספר (טשערנאוויץ תרכ"א, פ' לך, דף יב, ב). וראה עוד ב'לקוטי תורה' שה"ש ד"ה תנו רבנן (מח, ב) ובמאמרי אדמו"ר הזקן – הנחות הר"פ, עמ' מה. ובכ"מ.

וראה את מכלול השיטות אשר אסף הרב ישראל דנדרוביץ במאמריו "'סור מרע ועשה טוב' – מה קודם למה", 'היכל הבעש"ט', כ (עמ' נה-עב), כא (עמ' מט-ס).

[89]  ברשימותיו של הרה"ח ר' טוביה בעלקין ('שמועות וסיפורים', ב, עמ' 152, בשם הרה"ח ר' מרדכי יואל דוכמאן) נמצא עניין זה בשם אדמו"ר האמצעי. בס' 'בן לאשרי ברכה משולשת' לרה"צ ר' יצחק הוברמן (ירושלים תשל"א, עמ' תכו. במדור 'מקבילות הלולאות') מסופר כעין זה – באריכות יותר – על אדמו"ר ה'צמח צדק', שאמר זאת ביחידות לחתנו של בעל ה'פתחי תשובה'. בס' 'לשמע אזן' לר' שניאור זלמן דוכמאן (ברוקלין תשכ"ג, עמ' 224) מובא העניין – בקצרה – בשם המשפיע ר"ש גרונם, אך לא בשם זקינו ר' מרדכי יואל הנ"ל, ולא על אחד מאדמו"רי חב"ד.

[90] כך מצינו גם שאחד מהמנגדים היה אצל רבינו הזקן בליאדי, וטען על שבפתח חדרו עומד משרת ועוד דברים שנראים כרוממות. רבינו הניח ראשו על זרועותיו זמן מה, אח"כ הגביה את ראשו והשיב לו: כתיב "ראשי אלפי ישראל", שאלופי ישראל וגדוליו נקראים 'ראש'. וכפי שלראש יש מלבוש לעצמו ולגוף מלבוש לעצמו – מפני שהראש צריך להיות מובדל וניכר מהגוף – כך ראשי הדור צריכים להיות מובדלים מהעם.

התירוץ נתקבל אצל האיש בכי טוב, אבל אדמו"ר האמצעי לא הסתפק בתשובה זו ואמר לרבינו: כדי לומר את התירוץ הזה לא היית צריך להניח ראשך על זרועך, והיית יכול להשיב לו זאת תיכף ומיד!

השיב לו רבינו: כשאמר קורח "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו", כתיב "וישמע משה ויפול על פניו", ורק אח"כ אמר "בוקר ויודע ה'" וגו'. ולכאורה היה יכול לומר לו זאת תיכף, ומדוע נפל תחילה על פניו. אלא, שמשה רבינו חשב שמא זו אמירה מן שמיא וקורח הוא רק השליח, ואם יאמר לו תירוץ בעלמא יבוא אח"כ איש אחר [שליח מלמעלה] וישאל שוב. לפיכך נפל על פניו והתבונן האם אמנם יש לו התנשאות, וכשראה שאכן אין לו שום התנשאות – וכפי שהעיד עליו הקב"ה "והאיש משה עניו מאד" – הבין שאין זה שליח מלמעלה אלא קורח פלגאה כו'. ואז השיב לו "בוקר ויודע ה'". כך גם נהג רבינו במענה לשאלתו של אותו מנגד ('בית רבי', סוף חלק א).

[91]  ראה: 'תורה אור' פ' חיי שרה (טז, ב), 'לקוטי תורה' פ' ואתחנן (יב, ג), 'מאמרי אדה"ז – מארז"ל' (עמ' יט. מג. תלז).

[92]  על הרה"ח ר' אלכסנדר סענדר ואביו הר"ר צבי, ראה: 'בית רבי', א, דף עא, א. רשימת אדמו"ר מוהריי"צ 'דברי ימי הרבנית רבקה' (ברוקלין תשס"ג), עמ' ח ואילך.

[93]  קונטרס 'רמ"ח אותיות', אות ט; 'למען ידעו... בנים יולדו' (כפר חב"ד תשנ"ז), עמ' 275, אות קכו. ומהמשפיע רש"ח שמענו בלימוד התניא את ביאור העניין, שהעצבות הפתאומית מורה שבאותה שעה דנין את האדם למעלה, ואם הוא עושה חשבון-הנפש ומתמרמר על מצבו הרוחני, הרי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה' ונפטר מהעצבות ומהסיבות הגשמיות שגרמו לה.

[94]  ראה אודותיו: 'בית רבי', א, דף עא, ב.

[95]  ס' המאמרים תרס"ג, ב, עמ' שפ. ס' המאמרים תרס"ד, עמ' רצה (וב'תורת שלום', מהדורת תשנ"ג, עמ' 262). בפנים נמזגו שתי הרשימות לאחת, בשינויי לשון.

[96]  ופעם נאמר עליו שהיה "מגדולי החסידים" (אגרות-קודש, ג, עמ' תלט). ובמקו"א (שם, עמ' קכ), שהוא היה משקלאוו.

[97]  ראה את כל הנוסחים במקורות הבאים: אגרות-קודש, ב (עמ' תקמא), ג (עמ' קכה, קנה, תלט), ט (עמ' עדר). ס' השיחות תש"ז (עמ' 125, 225, 251 הע' 70). ס' המאמרים תרפ"ט (עמ' 159).

[98]  'אגרות-קודש', ב (עמ' תקמא).

[99]  ס' השיחות תש"ז, עמ' 126, הע' 12.

מאמרים דומים

-