כפר חב״ד
למען חברון – לבניינה, לחיזוקה ולקימומה מחדש
פעלו של הרה"ח ר' יעקב יוסף סלונים למען חברון, קודם חורבנה ואחריו
מאמר זה, שנתפרסם בכתב-העת "חבצלת" (יד תשרי תרנ"ט), הוא כנראה מאמר ההתעוררות הראשון שפרסם הרי"י סלונים בקשר לחיזוק היישוב היהודי בחברון, והוא אז כבן שמונה-עשרה שנה!
עלו זה בנגב
קול מר צורח, קול כחולה אשר יאנח בשברון מתנים, בהבינו לאחריתו כי לקבר יצעד, והיאוש הנורא יתקפהו בעים עוזו ויאכל כעש את בשרו, ובמר נפשו יצעק לעזרה, ככה תצעק תזעק בחבליה העיר הקדושה חברון, עיר מגורי אבותינו אבות העולם: "אהה! לשברי כי גדול כים, כי ככלי ריק נשארתי, לחרבה ולשממה. ובעת האחרונה נמלאה סאתי ושברי הגיע למרום קיצו, מבחרי בני היו לברות לשיני שאול. כל הכתוב הכתוב לחיים – בירושלים נאחזו, ויצאוני בני ויניחוני גלמודה ועזובה. אין שואל לשלום לי, וכמת מלב נשכחתי מכל אלה אשר יש לאל ידם להגדיל ולהרחיב הישוב, ואשר פריימו נראות ובולטות בכל ערי יהודא והגליל. ובי רק בי כלה הזמן כל פגעיו. כנצר נתעב השליכוני מעל פניהם ויבזו צלמי כדומן, ואין דורש ואין מבקש. אנא! חוסו נא, רחמוני וחנוני ומהרו להצילנו ולהושיעני, בטרם אמוט לשחת".
אמנם כן, הריסות חברון וחורבנה הגיעו לדיוטא היותר נמוכה במלוא מובן המלה. לא עיר קטנה היא חברון, רק אנשים בה מעט, ורובם ככולם עניים מרודים המה. זקניה, חכמיה וסופריה אשר אחזו במשוט העיר וינהגוה בכבדות ויתמכו אותה ברב כח לבל תפול, כבר ספו תמו, ובצדק נוכל לשווע בענות לב "ווי להאי שופרא דבלי בארעא".
ובשנה האחרונה שנת תרנ"ח, הה! כתומם באו עליה שבריה ומחציה, כי עלה המות ויקטוף שושנים נחמדים מבחירי בניה בימי עלומם, ועוד היום מר יילילו בני חברון ועל כל פנים תשכון עננה הרת תוגה. ורבים מבניה אשר סבלו נוראות מתגרת יד הלחץ, זו הדחק והעוני, באין לאל ידם לכלכל כלכלת ביתם בלחם לפי הטף, הוכרחו לדאבון לבבם לעזוב את הארץ לבקש טרף לביתם באשר ימצאו. ובין כה וכה וחברון כמעט נשארה מאין יושב.
"הכל תלוי במזל" אמרו החכמים, ודבריהם מה צדקו. בואו חשבון, במה נופלת היא חברון מכל ערי הקודש והמושבות, הן היא ארץ אשר ברכה בה, אדמתה פוריה ושמינה, ארץ גפן ותאינה רמון וזית למכביר, מעינות ונחלות, לא יחסר כל בה. והעיר היא מרכז ליותר משלשים כפרים המסבבים אותה, אשר ישפיעו על העיר רב טוב מבקר וצאן, עופות וביצים חלב וחמאה, לבד מירקות ודשאים לאין ספורות.
זולת כל אלה, ישנם בה כמה בתי חרושת הנתונים ביד עם הארץ, ולו עמלו בהם ידים חרוצות ובעלי בינה, או אז יכלו להמציא מזון בשפע לעשרות אנשים. אך באין אנשים, למי יסחרו ולמי יחרושו?
כשאנו לעצמינו, קצרה בינתינו מהבין, מדוע פנו לה עורף וישליכוה אחרי גו. לו הוציאו על חברון רק החצי אשר הוציאו על אחת המושבות, העבודה! שהיו יכולים להתפרנס כמה מאות מאחינו בשפע רב, איש תחת גפנו ותאנתו שלוים ושאננים.
ביותר נתפלא על ראשי חברת יאה"ק, אשר בחרו בכפר "סבא" לייסד שמה מושבה חדשה, ולא הטו אוזן קשבת לבקשת בני חברון אשר התחננו להם להושיט למו יד לעזרה – בעת המוכשרת – להתפרנס מהאדמה אשר יעבדוה בזיעת אפם. וגם חפצו לתת איש איש כל אשר לו, ולהתענות בכל אשר יצוו עליהם, להסתפק בעשב השדה, עד אשר יבואו אל המנוחה והנחלה. למה זה הושיבו אחור ידם? הן היותר מתקבל על הלב הוא לתמוך בישוב המט לנפול, ובפרט בחברון המבורכה, מלייסד מושבה חדשה במדבר שמם, לבד ההוצאות היתירות הדרושות לזה כמו רופא, רב, שו"ב, ש"ץ ות"ת וכו' וכו', משא"כ בארץ נושבה. הוא אשר אמרנו, הכל תלוי במזל, ואין מזל לחברון.
עורו! התעוררו לקול הקריאה המרה אשר תצעק אליכם חברון, ואשר ידם רב להם, חושו עושו לעזרה, בקשו עצות להיטיב לה בטרם יעבור מועד...!
זיק אור החל להאיר בקרב לבנו, עתה בבוא הרה"ג הגדול והקדוש אדמו"ר רשכבה"ג מוהרש"ז שליט"א מלובלין, חברונה, לבקש תרופה לחלישותו והעדר בריאותו. ויש תקוה אשר אם ימצא מבוקשו בחברון וייטב לו, ישתקע בעיר הקדושה הזאת, ואז תקוה נשקפה אשר לרגלי אדמו"ר יתגדל ויתרחב הישוב בחברון והיתה לברכה. ויד ה' לא תקצר לתת חן הארץ בעיני אדמו"ר הגאון הצדיק שליט"א, ולהטיב לו בה. ולה' הישועה.
ואומר שלום לאישי המו"ל הנכבד והיקר ולקוראיו הנכבדים, חגגו את חג הסוכות הבא עלינו לטובה, בשמחה וגיל דיצה וחדוה.
כנפש עבדכם יעקב יוסף סלאנים
הקריאה הבאה היא משנת תרפ"ה, והיא מועתקת כאן מכתיבת ידו של הרי"י סלונים.
קול קורא לביסוסה של חברון
בינ"ו עמ"י.1
אל שלומי אמוני אחינו, ואנשי לב ורגש בעמנו די בכל אתר ואתר,
אקרא קול גדול!
שמעה עמי!
לב מי לא ימלא רטט ורגש קדש לשמעה ולזכרה של העיר הקדושה חברון קרית הארבע, העיר הכי ראשונה וקדומה בזכרוני ספורי תוה"ק, הלא היא: עיר האבות בארץ האבות!
עיר קדשנו וחמדתנו זו, ככל פליאות חמודותי' וסגולותי' ברומי עליוני מעלות הדר הקדושה העילאה הטמירה והנפלאה, אשר רק איתני עולם ראשונים וגבוהים ממלאכי רום יכלו להשיג שמץ קדושה פלאית זו, למימות אבות העולם אשר חמדוה ואיווה מושב למו, ויבחרוה למנוחת עולמים ולמשכן נצח לנפשותיהם הקדושות ב"מערת המכפלה" – אשר קנה אברהם אבינו הראשון בכסף מלא, ואשר קנין זה ותעודת אמת זו הכתובה על ספר תוה"ק משמשים לנו עתה תעודת נצח על זכותנו ההיסטורית על ארצנו הקדושה.
ומימות הכיבוש ע"י עתניאל בן קנז וכלב בן יפונה, שרק ע"י הצטיינויות מיוחדות זכו שעיר קדושה זו תעלה בחלקם – ועד ימי תקופת המלוכה של דוד בן ישי, שאז צלחה עיר זו למלוכה, ותהי עיר המלכות הראשונה ובתוכה נמשח דוד גם למלך על כל ישראל, גם בתקופות שלאחרי זה, וגם בימי החשמונאים וכל ימי הבית השני מילאה עיר חברון תפקידים היסטורים הכי חשובים בחיי עם ישראל ובדברי ימי עמנו. ואף גם בתקופות האחרונות בדורות שלפנינו, ידעו גדולי וקדושי רבותינו ז"ל ואנשי השם שבישראל את ערכה וקדושתה של עיר חמודה זו, ויתנו את נפשם לכונן מושבם בעיר זו ולחזק מושב ישראל בתוכה.
ככה יתרוני מעלותיה אלה בהפלאת צד וערך הקדושה שלה, ככה גם בערכה החומרי אין בכל רחבי ארצנו היפה והחמודה ובכל פינותיה, מקום כה יפה נחמד ומרהיב עין ולב כחברון, אשר לה חלק יוצר הטבע ביד נדיבה, הדר ויפעה, נועם ותפארה, וכל חמדת כל הסגולות הישוביות, אוירה זך ונעים, צח ומבריא ומחיה נפשות, עד שכל רופאי הארץ שולחים אלי' חוליהם מכל קצות ארצנו ובה ימצאו מזור ומרפא. מי מעיינות נחמדים יוצאים בה בבקעה ובהר, אדמתה דשינה ופוריה מאד, וכל יבולותיה, פירותיה, שמנה ויינותיה צאנה ובקרה נודעו לתהילה ולהכי משובחים שבארץ ישראל.
יש ויש בחברון כר נרחב מאד להפרחת מקצועי מסחר רבים ושונים, וביחוד יש בה מקום רחב ידים לעבודת מעשה למקצועות תעשיה גדולים רבים ושונים. בקצרה: חברון היא מקום ברכה נעלה ונפלא, ומקור אושר ועושר, גם בחומר וגם ברוח.
ומה גדול איפא היה הכאב, ומה רב היה הצער והעלבון, אם למרות המעלות הנזכרות נשארה חברון יושבת בסתר המדרגה, ניסחה מלבב אחינו ומעינם ונסתרה מהם2. לא הושם עד הזמן האחרון לב לכונן את ישוב חברון, לבנות חרבותיה ולהקם הריסותיה ולהשתמש באוצרותיה המרובים למאד אשר בה, ולא ניתן לב לחזק לכל הפחות את שארית ישובה מימות קדם, ההולך ומתמעט ההולך ומתנונה וכלה, וביחוד בשנים האחרונות מאז המלחמה העולמית שישוב חברון כמעט נתערער על ידה והגיע לידי מצב גויעה וגסיסה.
ולולי כותב הטורים האלה, יליד העיר הזאת, אשר ישובה האחרון נתכונן ונתקיים על-ידי מסירות נפשם של אבותיו הגדולים והקדושים, ושהיא יקרה עליו מחיי נפשו, לולי הוא אשר כנודע לכל תושבי הקדש, מסר והפקיר את נפשו ממש על קיומו של השארית הדל של ישוב עיר זו, והוציא על-זה כל כחו ולשדו ומרצו והפקיר את עצמו וחייו וחיי משפחתו כקרבן כליל, לולי זאת, אז זה מכבר נסתם הגולל על שארית הישוב הקדוש הזה, ונמחה ח"ו זכר העיר חברון ממושבי הקדש של עמנו בארצנו.
אבל אין לך דבר שאין לו שעה ורגע, להפקד על-ידי ההשגחה העליונה – ודוקא בשעה של תכלית הדכאון והיאוש, כשאמרנו כבר נואש לתקות בנין ישובה של חברון – נפקדה עלובה זו לפני כסא יושב מרום, ולפתע פתאום הבהיק אור גדול במחשכנו, והאיר המזרח עד שבחברון.
בכניסת שנתנו זו – שנת אשר ת'פ'ר'ה' ונחלת את הארץ – באה תשועתה הגדולה והראשונה של חברון, על-ידי זה שזכינו ונאותו לתחנוניו לקבוע בתוכה את הישיבה הגדולה והנהדרה, ישיבת סלבודקה המפורסמת, שהועברה לארץ-ישראל וקבעה לה מקומה בתוכנו. מוסד גדול ונהדר זה הציל את ישובה של חברון ויביא אליה חיים ואורה למרבה, ובסיבתו נתיישבו בחברון – מלבד מכל אנשי הישיבה, תלמידיה המרובים כ"י וכ"י, מנהליה ופקידיה – גם משפחות רבות אחרות, וב"ה שההתיישבות של משפחות חדשות נמשכת ומתרבה מיום ליום.
וברכה בפני עצמה קובעת עלייתו לחברון של הגאון האדיר והמפורסם, שר התורה, גדל המעשה ורב העליליה, מרן משה מרדכי עפשטיין שליט"א, הרב והר"מ דסלבודקה, שעלה והתיישב בימים האלה בעי"ק ת"ו, שלרגלו בודאי תבוא הברכה וההרחבה וההפראה לישוב חברון.
תחיה ראשונה זו הביאה לידי התעוררות ודחיפה של עוד התייסדויות שונות וחשובות מאד בחברון, שתצאנה בקרוב לפועל, ותקות פריחתה ושגשוגה היפה של חברון הנה כבר בטוחה ב"ה.
הערך הכי גדול שיש לציין עתה, לבטחון פריחתה ושגשוגה המזהיר את חברון בעתיד הכי קרוב, הוא דבר סלילת הדרכים הטובות והכבישים בכל סביבותיה של חברון, שהחיו ויחיו את חברון בפועל. כי הסיבה העיקרית והאמתית של אי-ההתישבות עד כה בחברון, היה דבר בדידותה וריחוקה ממרכזי הארץ וחופיה. ועתה הוסר המכשול הזה היחידי והעיקרי, עתה רק בשעה אחת ופחות באים במכונית מירושלם הבירה לחברון, וכשעתיים רק ממנה לבאר שבע, וככה גם לערי החוף יפו ועזה.
עתה אין ספק כי התקדמותה של חברון והתפתחותה יצעדו צעדים מהירים וענקיים, ואשריהם אלו שיבינו וימהרו לתקוע להם יתד בעיר זו, שהיא שער הדרום ומבוא כל ארץ הנגב של ארצנו. ושכידוע כל השאיפות והתקוות העיקריות להרחבת וביסוס ביתנו הלאומי בארץ-ישראל צפויות אל החבל הזה הפנוי עוד וחפשי מטענות הזכות של מנגדנו וכו'. חברון בלי כל ספק תהיה בקרוב המפתח והמרכז של ההתישבות הכבירה והקרובה של דרום ארצנו, שישתרע מכאן ועד עזה ובאר שבע ועד נחל מצרים. ואשרי המשכיל להיות מהזריזים המקדימים להתאחז במקום המבורך הזה ולתקוע בו יתד.
ועל-פי הדברים והאמת האלה, יבין כל חכם לב וכל איש רגש, מה נשגב ומה נכון הרעיון הנפלא והמבוסס מאד, שהגו והולידו חבורת אנשי לב ואנשי בינה, הנכבדים והישרים, בני סמך ויודעי פרק בכל עניני הישוב, ושבראשם עומד ידידי עוז הרב הגאון, איש חי ורב פעלים, רב הכשרון והמרץ מוה"ר ישראל זיסל דווארעץ שליט"א הגאבד"ק יעזנא אשר בליטא, לכונן מהרה בשעת כושר זו בנק מיוחד בחברון, שתוסד על יסוד מניות חברים משתתפים, בנק אשר הוא מתעסק בכל ענינים בנקאיים ויספיק פרנסה בכבוד למספר הגון של פקידים שישתתפו בהנהלתו. ומלבד מה שמתעודותיו יהיה לפתוח קרידיטים מיוחדים לעולים ומתיישבים, לאפשר להם בניני בתים וקניות קרקעות, ולעזר לבעלי חרושת מקצועיים, ולבעלי מסחר ותעשיה, לפתח פה כל מיני משק חקלאי ותעשיתי ומסחרי, לבד מכל אלה, ישמש בעיקרו למתווך ומספיק כל הידיעות לכל העולים והחפצים לעלות לארצנו.
עיקר מיוחד לבנק זה יהיה לקנות ולרכוש ככל האפשר קרקעות ומגרשים, ולאסוף ידיעות על כל הנוגע לזה, וידיעות על האפשריות של כל מיני עסקים ומסחרים שאפשר לכונן פה, וכן על כל עניני חרושת וכל תעשיה שיוכלו להעשות ולהצליח פה ובכל הסביבה, וישמש כלשכת מודיעים לכל שואל ודורש וכמורה דרך לכל בא, ויתווך ויעזור בפועל ובעצה, וזאת תהיה תכלית תפקידו.
התכנית המלאה של המפעל הנעלה והרם הזה לכל פרטיו, תראו בטח בידי המתעסקים הבונים הנכבדים, שכשהוא לעצמו יקח כל לב ויעורר כל איש נבון וחשק לבו להשתתף בו, לטובתם לעצמם [חסר?].
ואני הדל העומד פה על משמרתי בקדש, ושואף בלב רועד ובסערת נפש לעלית הגולה ולבנין ארצנו בכלל, ולבנינה ושכלולה של חברון עיר האבות היפה והחמודה בפרט, ארים ממרומי הרי הקדש כשופר קולי, קול גדול ולא יסף: משכו וקחו לכם ממניות המוסד הכביר והנשגב הזה ככל יכלתכם, כל איש לב בכם יביאה תרומת ה' להשתתף ביסוד מוסד זה שירבו מאד בעזה"ש פארותיו ודליותיו, והיה לברכה ולטובה מרובה כפולה ומכופלת, בין לגולים העולים עטופי הצער למכביר כידוע, ובין לבנין עצמן, לבנות משואות ארצנו ולהרחיב גבולותינו בקדש.
חושו אחים ומהרו להמנות לדבר מצוה כזו שאין לה ערך ודמיון!
בינו נא, הלא לבנינה של עיקר קברות אבותינו, לעיר האם של כל התולדה הישראלית אתם נתבעים להשתתף הפעם, והתעודדו!
ולא נדבת צדקה נדרשת מכם, כי אם שיתוף בעסק שכל משתתף ירויח ממנייתו וימצא טובה מרובה לעצמו, והתאוששו!
ההצעה מדברת בעצמה על הפלאת חשיבותה, ואישיותם של העוסקים בה תערב על יושר המעשה, ועל בטחון ההצלחה והתוצאות המזהירות, ואשרי אדם עוז לו בה.
הציתו, הלהיבו נא רשפי אש אהבת חיבת הקדש בלבבכם, לארץ ישראל הנבנית תנו יד, ועד מהרה יושב לעיר אבותינו זהרה יפיה ונועמה כבשנות קדם.
זכרו כי כללות פקידת בנין ארצנו תלוי בזכרון האבות, כמקרא מלא ומפורש שנאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' והארץ אזכור"! עוררו איפא זכות האבות בפקדכם לבנות תחילה את מקום ועיר מנוחתם כבוד.
ויקוים מה שנאמר אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה,
הנה ימים באים וגו' ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלקיך.
דברי המדבר בצדקה וחותם בברכה בדברי הכתובים הנזכרים,
יעקב יוסף סלאנים
משרת בקדש פעה"ק חברון ת"ו
בחדש התשועה שמרבים בו שמחה, תפר"ה לפ"ק.
1. =בשם ה' נעשה ונצליח, עזרי מעם ה'.
2. כאן נכתב המשפט הבא, ונמחק: גם כל המתענינים בבנין ארצנו, הקשיחו לבם והסיחו דעתם מעיר פליאות חמדה זו, ובשעה שנתעוררה גם תנועה הגדולה לבנין ארצנו והרחבה ישובה, בשעה שגם בפינות נדחות במקומות ציה ומדברי חול משקיעים דמים (תרתי משמע) לרוב לכונן מושבות ומעונות לעמנו, לא הושם לב...
המאמר הבא שנתפרסם בכתב-העת 'קול תורה' (כסלו תר"צ), נכתב בדם הלב בסמוך לחורבנו של היישוב היהודי בחברון, חורבנה הכללי של העיר וחורבנו האישי של הכותב.
אך גם מתוך הכאב והייאוש עולה זעקתו ותקוותו לקימומו של היישוב היהודי מן החרבות.
על חורבן עיר האבות
..לערוך הערכה על הטבח האיום וההרס הנורא של חשבון עיר האבות, לתנות מספד על קדושיה, גדוליה ויקיריה, אהה רבותי! האוכל אני לעצור כח לזה?
אני הנדכה והנדהם, אשר שתיתי מציתי את קובעת כוס התרעלה על כל שמריה ועל כל נטפי מרורותיה ויגונותיה; אני הקורא על עצמי את כל קינת "אני הגבר" לכל מלואה – אנוש אנוש אשר כל לבו נשבר ונופץ לרסיסי רסיסים, שכל רוחו יהגה נכאים וכל גיוו נחלה וכואב ומתהפך ביסורי המכות אשר הוכה באכזריות-רצח וחמת-נקם, איש אשר עברוהו כל מוראי ובעותותי המות וירגיש את טעמה של חרב חדה שהיתה מונחת – מונחת ממש – על צווארו ועל צווארי כל ביתו וכל הנמצאים בו.
ותמה אני אם נמצא איש אשר שויון-רוח לו ואשר גדול הוא בבלשנים וגאון בדברנים, וידו תמצא באיזו מדה שהיא לתת איזה תיאור והערכה כל שהיא על כל איומות הזוועות שעברו עלינו, קרו ויאתיו בחברון עיר האבות – ואף כי אני: שבור ורצוץ וחולה וכואב, אב שכול, אבל ושחוח.
או מה אוכל ואעריכה, ועל מה איילילה ואשוועה: העל הטבח האיום והמחריד של שבעים קרבנות אדם – מלבד הפצועים והחולים, המרוסקים ובעלי המומים – אשר בשעה אחת יחד נרצחו נכרתו באכזריות פראית ובמיתות של התעללויות וניוולים מדהימים, שכמוהן לא תהיינה אף בקרב פריצי פראי חייתו יער; היש כל הערכה לקרחת איומה ומזעזעת כזאת? מספר כה עצום בישוב כה קטן וזעיר, והישוב הלא כה צנוע וכה שוקט ללא זיק כל שהוא לעסקי פוליטיקה ללא נגוע במי שהוא, ללא להתגנדר על מי שהוא, ללא התראות, ללא התחרות במי שהוא, שבעים קרבנות אדם בישוב כחברון, היש ערך ודמות לשבר אשר כזה?
והקרבנות מה ומי הם? כולם אנשים, כולם, כולם – כמעט בלי יוצא מהכלל – גדולים ויקרים מכל יקר ועומדים למעלה מכל הערכה. האוכל ואעצור כח לפרטם לפרטים?
ועל מי אבכה ואתנה לראשונה: העל הרבנים הגדולים והמובהקים מארי ישראל חו"ר הספרדים, הרב הגדול המובהק צדיק וחסיד בכל מעשיו ראב"ד מקודש ח"ר רבינו חנוך חסון ז"ל, וריעו בדומה לו, כליל המעלות, הרב ר' מאיר קשטיל ז"ל, הלא המה רבותי וחברי אשר לשעשועים היה לי לשבת אתם יום-יום בלשכת בית-הדין ובמשרד הרבנות, להתחמם לאור תורתם וחכמתם ולהתענג משיח קדשם. אויה! אנשי חמודות אלה אשר היו נכבדים ונערצים גם על פני כל הערבים וראשיהם וגדוליהם, שהיו משכימים לפתחם בכל-כך ידידות ואהבה, ושבעו ונהנו לרוב מלחמם ומטובם, איכה נרצחו כנפול בני עולה, ועד מה עינום בכל עינויי שאול ושחת ובכל מיני ניבול וניוול, גם שחטום גם שרפום גם סרסום ויענום בכל מועקות השטן, ואת כל רכושם הרב שדדו ובזזו עד בלתי השאיר שריד!
או מה דמות אוכל ואערכה לגדולי המאורות מעדת האשכנזים; האריד בשיחי ואהימה על מחותני ידיד לבי ונפשי ידיד ה' וידיד כל בית ישראל, צדיק תמים וחסיד שבכהונה, הרב הגאון מו"ה אברהם יעקב הכהן אורלאנסקי ז"ל, הרב מזכרון-יעקב, אשר רק ביום אחד לפני פרוץ ההתנפלות סר לחברון הוא וביתו, לשמוח בשמחת נישואי בתו שחלו באותו שבוע, ולהשתעשע יחד את צאצאיו חביביו אשר בחברון. אהה! איך נרצח איומות כי דקרו בסכינים והוציאו את מוחו, ואת מעי אשתו הרבנית ע"ה רטשו ותפול בזרועותיו, והוא נמצא מעוטף בטלית יושב על יד גויות חתנו ובתו וילדיהם החללים!
האשא קנים הגה והי על צבי תפארה, הרב הגאון המצוין רבי צבי דראבקין ז"ל מבאברויסק, איש חמודות אהוב ורצוי לכל, שעוד בעודנו באבו כבן ח"י שנה כבר היה בקי בש"ס ובפוסקים בעל פה, והיה ידוע בשם "העילוי" שבישיבת וולוז'ין וחביבו של הגאון הנצי"ב הר"מ ז"ל. רק בחורף העבר הצליח – באורח פלאים – לצאת את הגיהנום הסובייטי שהשביעהו מרורות, ולעלות חברונה אל בניו היקרים מבחירי הלומדים בישיבת "כנסת ישראל" הסלבודקית. ומה מהרה התחבב על כל אנשי העיר ומה רבה היתה שמחתו – למרות סבלי עניו ודחקו הקשה פה – מדי זכרו תמיד שהנהו נמצא בארץ-הקודש בעיר האבות; מה נעימים ומה נחמדים היו מדברותיו – דברן מצוין להפליא – ומה איומה ואכזריה היתה מיתתו: כעל ר' חוצפית המתורגמן הלא עליו נקוננה: "פה מפיק מרגליות ילחך עפר"?!
ואם גם כנהרות תזילינה עינינו, הנספיק לבכות את אנשי החסד וסגולי גדולי ומצויני תורה ויראה, כגון הרב רבי משה גרוזדנסקי ז"ל, איש חמודות ודגול מרבבות, וכגון הר"ר משה גולדשמיד ז"ל המנקר והמשגיח בבית המטבחים, והוא חסיד ואיש מעשים, גדול בתורה וביראה, מוסמך להוראה ומשפיע מצוין בדברי אלקים חיים; ומה מרעיד ומזעזע אורח ענויי הזוועה אשר עינום במותם וירטשו גויותיהם הקדושות.
או עד מה ארעד ותאחזני פלצות למותו המזעזע של השו"ב דמתא, אברך נעלה ומצוין בתהלותיו, יפה כארז וחסון כאלונים, הר"ר זאב רייזמן ז"ל, מה איום היה מותו ומה מרעיד, כי סחבוהו אל תוך הרחוב, שחטוהו כשחוט השה ויבתקו כל גופו בחרבות ובסכינים וישליכוהו ויעזבוהו כיום תמים להתגולל ברחוב ולהיות למרמס לרגל השור והחמור ולפראי החיות בדמות אדם. וככה עשו גם לאחיו הקטן, אויה! זה משה'לי הנחמד היקר, ה"עילוי" שבהישיבה הסלבודקית, שכל פה מלא תהילתו על יקרת מדותיו ועל כל תכונותיו.
או מי יכול לתנות ולהעריך ערך יקרת גדולת חשיבת עשרים וארבעה חללי הבחורים תלמידי הישיבה, כולם גדולי ישראל, כל אחד ואחד שבהם אור נעלה אור ערב, בחורי חמד אשר עזבו כל תענוגות החיים, כל משכיות תבל, נזורו מעושר בית אבותיהם באמריקא, באנגליה – ויתמסרו ויתקדשו במסירת-נפש נפלאה ובשקידה עצומה ללמוד תורה ולחיי טהרה ומוסר, והצליחו וגדלו ועשו פרי, איכה, אהה! נפלו כצאן טבחה ועד מה התעללו בגויותיהם, הקדושים והטהורים!
או האזעיק שמים בשאגת עצמת כאבי עלי טבח הבן יקיר לי, ששוני ותפארתי, פארי והדרי, נחמתי וכל יקרי אלעזר דן החביב והנחמד על כל, על מות אשתו הטהורה והקדושה חנה ועל בנם שהובל בפצעיו ירושלימה למות פה. על מי משניהם אבכה, אם על חברון קברות האבות או על חברון קברות בני?
האבכה על הכלל? האבכה על הפרט? האקונן למאור עיני שחשך ולמיטב עלומי שנבל ומבחר שנותי שהקרבתי על משמרתה של עיר זו שלא תחרב? מסורת קדושה היתה זאת בידינו מרבותינו הקדושים אבות משפחתנו, לשמור מכל משמר על ישובה של עיר האבות. בעול זה נשא בני הקדוש ז"ל יחד אתי, והנה אהה! שומר-משמרתה נהרג, העיר נחרבה וכלתה רגל יהודי משוקי חברון.
עיר האבות! לבכות ענותך אני תנים, אפס האחלום עוד גם שיבת שבותך?
אם בחלום ואם בהקיץ; על-יד בית קברות זה אני קובע לי מעמד, ואל עמי אני קורא: העמידו מצבת זכרון לקדושי וטהורי עליון; בנו את חברון החרבה, בנו את עיר האבות!
בראותו כי המוסדות הרשמיים מושכים את ידיהם מבניינה המחודש של חברון, פנה רי"י סלונים – מעל דפי העיתונות – אל מוסדות היישוב, במכתבו הבא ('הארץ', ב' כסלו תר"צ):
לבניינה של חברון
..בתור בא-כח הישוב העברי בחברון ושרידי פליטיו, הנני מרשה לעצמי לפנות אל כב' בדברים האלה, שאני מבקש להם את תשומת לבכם.
אבות אבותי יסדו את הישוב היהודי האשכנזי בחברון עוד במחצית המאה הששית. הישיבה בעיר בימים ההם היתה קשורה בסכנת נפשות; שלטון מסודר – גם כדוגמת השלטון הטורקי – לא היה בעיר. משל בה ראש לשבטי הבידואים הפראים הידוע בתולדות הישוב בשם "הרב השחור".1 אעפ"כ התגברו על כל ההרפתקאות והסכנות שרחפו עליהם ועל חייהם בכל עת ובכל שעה, ובמסירות-נפש שאין דוגמתה בנו, החזיקו וקיימו את הישוב.
דור אחרי דור החזיק במעשי אבות והמשיך את מפעלם ביסורין של אהבה וחובה לעיר הקדושה, עיר האבות, ובחירוף נפש השתדלו לגמור את אשר החלו אבותיהם: להגדיל את הישוב ולחזקו ולהאדירו.
וגם אני, אחד מבניהם, מנהג אבותי היה בידי כל הימים, וחיזוקו של הישוב העברי בחברון היה מטרת חיי. את כל מרצי וכח פעולתי הקדשתי לה. העמסתי עלי לרצוני משא סבל קשה, וקרבנות דמים עלו בחלקי על כל אלה שקדמו לי.
על יסוד כל הדברים האלה, לוקח אני לי את הרשות לשאול אתכם, אדונים נכבדים, ולבקש מכם תשובה ברורה בהקדם: מה אתם חושבים לעשות לישוב היהודי בחברון, אחרי שתותו קובעת כוס התרעלה אשר השקוהו פורעים בני עוול? האומרים אתם לקומם הריסותיו ולבנות את חרבותיו, או אולי חושבים אתם, כי מה שעשו רוצחים שואפי דם – עשו, ויש לקיים את מעשה ההרס שלהם, לאמור: ההם יהרסו ואנו נבנה?
..רוצים אתם להשאיר את חברון בהריסותיה ובחורבנה. את ההחלטה להקציב 50 אלף לירות לתקומת חברון, ביטלתם, והעמדתם את התמיכה על 10 אלפים.. בתנאים אלה אף משפחה אחת לא תחזור ולא יעלה על דעתה לחזור אל עיר ההרס...
אבל הידעתם, רבותי, כי בהחלטתכם זו גוזרים אתם כליה לא רק על הישוב בחברון בלבד, אלא גם על הישובים החדשים: מגדל-עדר, זכרון-דוד – שכל-כך עמל ויגיעה שקועים בהם; כי תלויים הם לגמרי בקיומו של הישוב בחברון. ובחדא מחתא אתם גם נועלים דלת בפני כל נסיון של התיישבות בכל חבל הדרום עד עזה ועד באר שבע...
אדונים נכבדים! מאז תקופת המאורעות ועד עתה שמעתי, והנני שומע, התמרמרות והתאוננות רבות וקשות מצד פליטי חברון על קיפוח זכויות בהגשת העזרה והסידור הזמני; ולמרות דרישתם התקיפה ממני להיות להם לפה ולתבוע את דינם, השתמטתי והחשיתי בלי לעמוד אפילו על טיבה של ההתמרמרות, אם צודקת היא או לא, אלא רק מפני החשש היחידי, שמא כשירווח להם לא ירצו לשוב חברונה ולחדש בה את הישוב היהודי.
וגם אני עצמי במצבי הירוד והעגום בכל מרירות סבלי, לא הסכמתי לעצת ידידיי ואוהביי ולא קיבלתי את הצעות הסידור שהציעו לי, אם כי היו הצעות נוחות ומתאימות ובדרך כבוד.2 הלחץ הכלכלי והמצב העגום שהננו נתונים בהם, היו לי לתריס בפני ניתוק הקשרים עם עירנו החביבה, יסורים שקבלתים באהבה.
והנה מתברר, כי חינם סבלנו. עשרת אלפים כסף הקצבתם לקומם הריסות חברון!
הישוב היהודי קיים בחברון כתשע מאות שנה; יש לו נכסי ציבור ונכסי יחידים דלא ניידי.. מלבד זה יש נכסים שאינם נערכים בכסף, ישנם בתי-קברות אשר מאורי האומה וגאוניה-קדמוניה מצאו שם את מנוחתם כבוד, עכשיו נוספו עליהם ששים קדושים חללי הפרעות. את כל זה אתם מפקירים בהחלטתכם זו לרוצחינו ומנדינו ולמדרס רגל השור והחמור (הרי כבר נגשו בפועל – כפי שנתפרסם בעיתונות – לבנין בית על בית העלמין אשר ליהודים!).
ואני שואל אתכם אדונים נכבדים: השקלתם היטב בדעתכם מה תהיינה התוצאות של החלטתכם הנמהרה הזאת?
לא! גזירה היא, גזירה קשה, ולא נקבל אותה ולא נשלים עמה. דם חללינו החם עוד ותוסס שניגר ארצה, זועק אלינו ומדריכנו מנוחה. לא נאמר צידוק הדין על כל החלטת שגגה.
ואני מודיע לכם: לא אשקוט ולא אנוח! ואני בטוח כי רבים אשר אתי, יחד נפנה אל היהדות העולמית, אצא בגולה, אדבר על הלבבות, אזעיק את כל בחור וטוב בחוגים השונים, ומובטחני כי תשובת היהדות שבגולה על טבח הדמים שבחברון תהיה לגמרי אחרת, ועוד תהיה חברון לתפארת, ועיר ואם לכל חבל הדרום, שישובו בנים לגבולם.
ואני פונה אליכם, אדונים נכבדים: ביקורת תהיה! בקרו את החלטתכם, כי אתכם השגגה. אל תהיו נחפזים, התייעצו גם אתנו. זכאים הננו לכך, מפני שבקיאים אנו במצב הענינים ויש לנו הנסיון של עשרות שנים...
בתקוה, כי תקדישו את כל תשומת הלב ושיקול הדעת הראויים הנני חותם, ברגשי כבוד ובברכת בנין הארץ בנין עד עד,
הנכאה והנדכה יעקב יוסף סלונים
רב לעדת האשכנזים בחברון, כעת בירושלים
בשכונת זכרון-משה
1. על מעלליו של "הרב השחור" ואחריתו, ראה בס' "תולדות חב"ד בארץ הקודש", עמ' קכב-קכה.
2. הרי"י סלונים התמיד בסירובו להצעות מעין אלו, וכך גם סירב לכהן ברבנות ביפו, על מקום אביו הר"ר שניאור זלמן שנפטר בשנת תרצ"ו (ראה: תולדות חב"ד בארץ הקודש, עמ' רלב).
מאמרו של הרב שמעון גליצנשטיין ע"ה (ספר "האחוה", עמ' 197)
איש-חברון
בין הנכדים והנינים צאצאי אדמו"רי חב"ד שבארץ, הצטיין הרב יעקב יוסף סלונים ז"ל במסירות נאמנה ויוצאת מן הכלל לעיר האבות חברון. המנוח נולד בחברון, נתגדל בחברון, חי בחברון, היה רב ראשי של חברון, וגם שתה מצה קובעת כוס-תרלה, מלאה מרורות ויגונים, בחברון.
זיק המסירות לחברון אולי עבר לרב סלונים בירושה מזקינו הגדול האדמו"ר האמצעי.. [ש]בהתעוררותו ובהפעלתו.. נוסד בשנת תקפ"ג ישוב אשכנזי בחברון על ידי חסידי חב"ד.. מאז היה רוב בניינו ורוב מניינו של הישוב האשכנזי בחברון מחסידי חב"ד, ובראשו עמדו תמיד צאצאי האדמו"רים החב"דים בתור מנהלי העדה ברוח ובחומר.
בימי נעוריו ישב הרב סלונים זמן-מה בירושלם, ולמד בישיבותיה. אולם כשיסד האדמו"ר רבי שלום דובער ז"ל מליובאוויץ.. בשנת תרע"ב את ישיבתו "תורת אמת" בחברון, נתמנה הרב סלונים למזכירה. ואז חזר חברונה וקבע בה שוב את מושבו.
אז התחילה גם פרשת עסקנותו הציבורית. מצד אחד הקדיש את עצמו להנהלת הישיבה, וביחד עם מנהלה רבי זלמן הבלין ז"ל עזר הרבה להתפתחותה. ומצד שני התמסר להנהלת העדה האשכנזית בחברון.. והצליח להחיותה על ידי הפעלת מוסדותיה...
הגיעה עת לחננה. עיר-האבות התחילה להתנער מעפרה ולקום לתחייה. והנה באה מלחמת-העולם הראשונה ותתן לישוב החברוני המתחיל להתפתח מהלומת-הרס. בכדי להציל את הישוב מכליון גמור, העמיד הרב סלונים את עצמו בחזית ההגנה, וקיבל על עצמו להיות לו לפה, לעוזר ולמגן בימים הטרופים ההם שבאו על הישוב. אז הסכים להתיצב ולעמוד בראש העדה האשכנזית בתור רבה של חברון.
בתקופה זו עבד המנוח עבודה קשה ומאומצת מאד. עבודה יום-יומית לטובת כל בני חברון בלי הבדל עדה. על ידי מאמציו הגדולים נשאר הרכוש הקרקעי של העדה האשכנזית ושל הכולל החב"די ברשותם. כמו כן עלה בידו להעמיד את רכושו הפרטי של האדמו"ר מליובאוויץ ברשות בעליו, לאחר שהשלטונות הצבאיים של התורכים החרימוהו לצרכי הצבא.
אולם, גל הצרות ופגעי המלחמה הקודמת שעברו על המנוח החלישו את כחו.. הוא התאמץ עוד להתעודד, ומצא מפעם לפעם צרי ומזור לגופו השבור בפעולות.. ציבוריות לטובת הכלל וטובת בנין הארץ. ביחוד לטובת העדה החברונית ותקנתה. עד שבא אב תרפ"ט עם זוועותיו האיומות, ועם הטבח המחריד שלו, והלם מהלומת-מות כפולה. לחברון היהודית בכלל ולמשפחת הרב סלונים בפרט. שבעים נפש נרצחו אז מבני חברון, מתוך הישוב היהודי הקטן שרק התחיל לפרוח, וביניהם בנו יקירו וששונו של רב העיר, הקדוש אליעזר דן סלונים, ואשתו וילדו, שנפלו יחד לפני מרצחים בתוך ביתם. והאב השכול ורב-העיר השכול, שנשאר לשכול ולאנחות בחיים, עמד וצעק מעצמת כאבו ומר-נפשו את הצעקה המרה והמחרידה:
על מי משתיכן אבכה ואיליל? אם על חברון קבורת –האבות, אם על חברון קבורת בני?...
אחרי חורבן חברון נאלץ ר' יעקב יוסף סלונים, יחד עם כל שארית העדה היהודית שיצאה את עיר המרצחים, לעזוב את המקום שנשאר קשור אליו בכל נימי נפשו גם אחרי כן, והוא שבור ורצוץ, חולה וכואב, אבל ושחוח.
הוא לא חדל אחרי כן מלקונן על חורבן עיר-האבות.
האבכה על הכלל? קרא במרירות לבו. האבכה על הפרט?.. הישוב החברוני חרב, ורגל יהודי כלתה משוקי חברון...
ועם חורבנו המשפחתי, ומתוך קינתו על חורבן חברון, אינו שוכח בכל זאת את חובתו לעיר זו, ואינו מסיח מלבו את תקות-בניינה. והוא קורא:
העמידו מצבת-זכרון לקדושי וטהורי עליון – בנו את חברון החריבה! בנו את עיר-האבות.
בתרצ"ח השיב את נפשו אל על בירושלם. מבלי לראות את קריאת-לבו מתמלאת.
תמצית הדברים שנדפסו – עם פטירתו – בכתה"ע "שערי ציון" (תשרי-כסלו תרצ"ח):
ביום עש"ק י"ב תשרי נפטר בירושלים, בשנת החמשים ושבע לחייו, הרב הגאון ר' יעקב יוסף סלונים זצ"ל, שהיה רב ראשי לעדת האשכנזים בחברון.
המנוח היה מגדולי וחשובי הרבנים באה"ק. גדול בתורה וביר"ש ומצוין במדות תרומיות. עסקן ציבורי ורב פעלים לטובת הכלל והפרט. הוא היה ממשפחה מפוארה, ממיוחסי חסידי חב"ד, דור חמישי לבעל ה"תניא" זצ"ל. אביו היה הרב הגאון ר' שניאור זלמן סלונים זצ"ל, הרב של עדת החסידים ביפו וחבר הרבנות בתל-אביב.
המנוח היה יליד חברון. בעודנו באביו ימיו הצטיין בכשרונותיו המצויינים ויצא לו שם בתור עילוי. הוא התחנך בישיבות הגדולות בירושלים ושקד על התורה בהתמדה נפלאה. לפני כשלושים שנה הוזמן לליבאוויץ ע"י האדמו"ר הזקן הרש"ב זצ"ל ושם התעלה במעלת התורה והחסידות. האדמו"ר שלחו אח"כ ליסד ישיבה מרכזית בחברון עפ"י שיטת חב"ד.
כשחזר מליבאוויץ התמסר כולו ליסוד הישיבה הנ"ל, ועם זה לפתח את הישוב היהודי בחברון. הוא עמד כל הזמן בראש כמה מפעלים של צדקה וחסד ועזר הרבה ע"י השפעתו ברכישת אדמה ליהודים ולהגדיל את השטח היהודי בחברון ובסביבה.
אחרי הכיבוש הבריטי נתמנה המנוח לרב ראשי של עדת האשכנזים בחברון.. ביחוד השקיע הרבה כחות ומרץ לטובת התפתחות הישוב היהודי בחברון.. הוא תיכן כמה תכניות להחייאת הישוב החברוני ובא בדברים עם כמה אישים ומוסדות בדבר התישבות משפחות רבות מבין העולים החדשים בחברון וקניית שטחי קרקעות גדולים מסביב לעיר כדי לייסד קיבוצים וישובים חדשים.
אך הנה באו מאורעות הדמים של אב תרפ"ט ושמו קץ לכל התקוות והמחשבות...
הרב המנוח הוכה ונפצע קשה ע"י הפורעים האכזרים ברוצו ברחובות חברון להגן ולהציל את אחיו היהודים, ורק בחמלת ה' נצל ממות. קהלת חברון נהרסה ונחרבה עד היסוד, ויחד עם הרב גלו כל תושבי העיר והתישבו בירושלים.
האסון הנורא דיכא את נפשו ורוחו של המנוח וזעזע את מצב בריאותו, ומני אז חלה במחלה קשה וסבל יסורים נוראים...
לפי צוואת המנוח לא נערכו עליו שום הספדים. – תנצב"ה.
ראינו כי כבר בשנת תרנ"ט פירסם בעיתונות מאמר למען חברון, ולהלן עוד כמה ראשי פרקים מפעילותו למען חב"ד בחברון – לפי הס' "תולדות חב"ד בארץ הקודש":
בשנים תרס"ג-תרס"ה בא בכתובים עם אדמו"ר הריי"צ למען ספח את ישיבת "מגן אבות" שבחברון כסניף לישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש (עמ' קעט).
בשנת תרס"ד, במאמר ב"חבצלת" בדבר שליחותו של הרב אליעזרוב למען חברון, פונה הוא אליו בקריאה: קוה נקוה כי לא תשכח אף רגע את מצב עירך השוממה, ואת מטרת נסיעתך אודותה, וגם בהיותך במרחק מעבר לים, יהיו עיניך ולבך בעיר אלקים שמה, לשוות לעיניך חורבנה ושוממותה, מחסוריה ומשאלותיה, ואת ימין עוזך תחשוב לבנות את הנהרסה והנלאה... (עמ' קס).
באותה שנה(?) פעל פעל למען קניית "חצר רומאנו" בחברון (אגרות-קודש הרש"ב, ב, עמ' שצ).
בשנת תרס"ה כתב לו אדמו"ר הריי"צ בדבר רעיון יסוד "הוועד החברוני" לשם חיזוק היישוב בחברון (עמ' רסה).
בשנים תרס"ה-תרס"ז – פועל להצלת ישיבת "מגן אבות" (עמ' קעז-קעח).
עם הקמת ישיבת "תורת אמת" בחברון בשנת תער"ב, שימש בה כמזכיר. אודות כך וקשריו עם אדמו"ר הריי"צ באותה תקופה, ראה בעמ' קפז ובאגרות-קודש הריי"צ, חלק ראשון).
בשנת תרפ"ב – גם כשכבר קיבל את מישרת הרבנות בחברון, היה מעוניין שהרב אליעזרוב – שבחזירתו משליחותו השתקע בירושלים ולא בחברון העזובה – יחזור למלא תפקיד זה, מפני שראה בכך את טובת העיר (עמ' קסג).
בשנת תרפ"ז – חתום על 'קול קורא' לשיקום בית-הכנסת ע"ש אברהם אבינו בחברון (עמ' צו).
בשנת תרפ"ט – בסמוך לפרוץ הפרעות בחברון, מגיע אדמו"ר הריי"צ לחברון, ועורך ביקור בביתו של הרי"י סלונים, שעמד בראש העדה הקטנה (עמ' קצג-קצד).
ציטוטים:
מסורת קדושה היתה זאת בידינו מרבותינו הקדושים אבות משפחתנו, לשמור מכל משמר על ישובה של עיר האבות.. והנה אהה! שומר-משמרתה נהרג, העיר נחרבה וכלתה רגל יהודי משוקי חברון.
אבות אבותי יסדו את הישוב היהודי האשכנזי בחברון.. ובמסירות-נפש שאין דוגמתה בנו, החזיקו וקיימו את הישוב. דור אחרי דור החזיק במעשי אבות.. ובחירוף נפש השתדלו לגמור את אשר החלו אבותיהם: להגדיל את הישוב ולחזקו ולהאדירו.
מנהג אבותי היה בידי כל הימים, וחיזוקו של הישוב העברי בחברון היה מטרת חיי.. העמסתי עלי לרצוני משא סבל קשה, וקרבנות דמים עלו בחלקי על כל אלה שקדמו לי.
לא אשקוט ולא אנוח!.. אצא בגולה, אדבר על הלבבות.. ועוד תהיה חברון לתפארת, ועיר ואם לכל חבל הדרום, שישובו בנים לגבולם.
ביקורו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע במערת המכפלה
(רשימתו של הר"ר שלמה זלמן קלונסקי ע"ה)
בחודש תמוז תרפ"ט הגיע [מוהריי"צ] לאה"ק [ובז' מנ"א נסע לחברון]...
הקדוש ר' אליעזר דן סלונים הי"ד, תיכנן אז את ביקורו של הרבי בחברון וביקורו במקומות הקדושים שם. כידוע היתה הכניסה לתוך הבנין הגדול שעמד על מערת המכפלה.. אסורה – מטעם הערבים – על היהודים...
הקדוש ר' אליעזר דן סלונים הי"ד – שנרצח אח"כ בידי הערבים בפרעות חברון בי"ח מנ"א אותה שנה – השיג רשיון מיוחד לביקור בתוך הבנין והמסגד, לרבי ושלושה מלווים.
אני גרתי אז בירושלים, והייתי בידידות עם שיך תופיק אל חוסייני (דודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני ימ"ש). פניתי אליו והפצרתי בו להשיג גם בשבילי ובשביל שני האחרים (ר' ישראל זיסל דבורץ ואחיו המנוח ר' יצחק דבורץ) רשיונות כניסה למערת המכפלה. בקושי רב השיג את הרשיונות המבוקשים, וביום נסיעת הרבי לחברון נסענו גם אנחנו ונלווינו אליו בסיורו זה.
עד כמה שאני זוכר, היינו שבעה אנשים שהיה לנו רשיון כניסה למערת המכפלה. והם: הרבי, חתנו רש"ג, הרב יעקב סלונים, ר' אליעזר דן סלונים, ר' ישראל זיסל דבורץ, ר' יצחק דבורץ והח"מ שלמה זלמן קלונסקי.
יצאנו מבית המלון אשר מחוץ לעיר – אשר לשם הגיע הרבי זצוק"ל מירושלים – ורוב אנשי העיר היהודים (ביניהם רבים מתלמידי ישיבת סלבודקא שהיתה אז בחברון) הלכנו שיירה גדולה לעיר העתיקה. עברנו ליד בית הסטנבולי, הבית הגדול שהיה שייך לרבי, אשר נרכש.. בשביל ישיבת 'תורת אמת'.. ומשם הלכה כל הכבודה דרך הכביש החיצוני – לא דרך השוק והחנויות – אל מערת המכפלה.
התכנית היתה להיכנס דרך שער יעקב (אשר שם היתה הכניסה ליהודים אסורה אפילו לתוך השער), ולצאת דרך שער אברהם (אשר שם היו המדריגות שליהודים היתה הרשות להיכנס לשער זה ולעלות עד שבע מדריגות בלבד).
בהגיענו לשער יעקב חיכתה לנו משלחת מגדולי הסוחרים הערביים של חברון, אשר באו במיוחד לכבודו של הקדוש ר' אליעזר דן סלונים הי"ד, שהיה אז המנהל של הבנק (חברת אנגלו-פלשתינה בע"מ) בחברון. הם קידמו את פני הרבי ומלוויו בברכה, והלבישו את כל שבעת האנשים בנעלי עור מיוחדות – חתיכות עור קצת יותר גדולות מגודל סוליית הנעל, שמושחל בקצותן שרוכים לקשור ולהדק על הנעל – כדי שלא נצטרך להסיר את הנעליים ולהיכנס יחפים למסגד כדרך שהם עצמם עשו.
עלינו למקום קבורת האבות דרך המסגד, עברנו ליד המצבות הגדולות – כדוגמת מצבת קבורת רחל – המכוסות בשטיחים יקרים ובפרוכות רקומות פרחים בפתילי זהב טהור.
הסוחרים הערבים שליוונו ציינו – כפי המסורת שבידם – כל מציבה ומציבה על קבר מי מהזוגות היא עומדת. ליד מצבת קבורת אבותינו אברהם ושרה הראו לנו פתח בור של מערה, ובתוכו תלויה מנורת שמן זית הדולקת תמיד.
הרבי זצוק"ל הלך בראש, כולו מחשבות (מהורהר מאוד), והמלווים אחריו. התפלאתי איך הוא מוצא את דרכו בסבך הדרך, כי נדמה היה לי שעיניו עצומות ושפתיו נעות וממלמלות.
אנו המלווים הלכנו אחריו גם-כן בהתרגשות חשאית גדולה מאוד, עד שהגענו לצד השני בסיבוב ידוע, למדריגות היציאה של שער אברהם, אשר מהמדריגה השביעית (מהסוף) ועד החוץ וברחוב עמד כל הקהל.
(כפר חב"ד גל' 963-964)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
