מאמרים

לשונם הזהב

עשרה מאמרות - קובץ זכרון

פרד״ס חב״ד

[א] לשון הזהב של הרב: גישתו של הרה"ק ר' הלל מפאריטש לתשובתו של אדמו"ר ה'צמח–צדק' על שתי שאלות שנשאלו ממנו, "אין אנו מבינים כלל". [ב] לשון הזהב של החסיד: יחסו של ר' שמעון אב"ד לאזניא אל אדמו"ר הצ"צ בשנת תקפ"ד.
לשון הזהב של הרב ולשון הזהב של התלמיד

ל ש ו נ ם   ה ז ה ב

 

לשון הזהב של הרב

 

רבינו ה"צמח צדק" אמר פעם דרוש חסידות על הפסוק "צאינה וראינה בנות ציון", וביאר בו את ענין "ש"י עולמות" הנזכר בדברי חז"ל, שהוא בחינת "קנה חכמה קנה בינה", פעמיים "קנה" עולה בגימטריא כמנין 'ש"י'.

      הרה"ק ר' הלל מפאריטש שהיה נוכח באותו מעמד, כתב "הנחה" ממאמר זה (היא הנדפסת בספרו פלח הרמון, שיר-השירים, דף מד ואילך), שבה הוא מספר: אחר-כך שאלו ממנו [מאדמו"ר הצ"צ] שתי שאלות: האיך חכמה ובינה שניהם בחינת "יש", שהוא ב' פעמים "קנה", הלא חכמה הוא בחינת "אין" ובינה הוא בחינת "יש". ועוד, מה טעם להתחלקות בחינת "יש" לשני חצאים.

      ואמר [הצ"צ] שאין אנו מבינים כלל. כי כן א' אדמו"ר הזקן נבג"מ שמה שאנו עושים משל למעלה לבחי' הרוחני' אין הכוונה שזהו דוגמא לבחי' הרוחני' רק שאינו מובן ומתיישב עי"ז רק האמת שאין אנו מבינים כלל עד שבחי' העדר ההשגה שאין אנו משיגים הוא רק בחי' דוגמא בעלמא לגבי בחי' הרוחני' שלמעלה שהוא בחי' העדר ההשגה באמת (ואפ"ל שתיבות אלו המה תשובה לב' השאלות הנ"ל וד"ל). עכ"ל.

       הנוגע לענייננו אינו תוכן המענה של הרבי לשאלת החסידים (שגם בו ננסה לעסוק להלן), אלא גישתו של החסיד לדבריו של הרבי; החסידים שאלו מהרבי שתי שאלות, ונענו "שאין אנו מבינים כלל"! אפשר ולשונו של הרבי היתה "אין אתם מבינים כלל", או שאכן כלל גם את עצמו ואמר "אין אנו מבינים כלל", אבל הר"ר הלל, החסיד המסור והנתון לכל מלה היוצאת מפי רבו, הוא לא ראה בכך נזיפה לשומעים או הודאה שקצרה ידינו מלהבין עניינים דקים שכאלו, לדידו אפשר לומר שתיבות אלו בלשונו הזהב של הרבי מהוות תשובה לשתי השאלות ששאלו ממנו!*

      ננסה עתה להבין את מענהו של הצ"צ (תוך שעל-כרחנו אנו נאלצים לתת בו סימני פיסוק שיכולים לשנות את המשמעות מן הקצה אל הקצה), ונשתדל גם להבין כיצד אמנם מתיישבות השאלות באמצעותו.

      ואמר [הצ"צ] שאין אנו מבינים כלל [בעניינים רוחניים עליונים]. כי כן אמר אדמו"ר הזקן נבג"מ, שמה שאנו עושים משל למעלה לבחינת הרוחניות [המשלים שאנו ממשילים כדי להבין באמצעותם בחינות רוחניות עליונות], אין הכוונה שזהו דוגמא לבחינת הרוחניות, רק שאינו מובן, ומתיישב עי"ז [אין הכוונה שהמשל הוא מעין ודוגמת הענין הרוחני, שהוא כשלעצמו אינו מובן, ויכול הוא להתיישב בדעתנו רק באמצעות המשל]. [אין הענין כן], רק האמת שאין אנו מבינים כלל [אפילו באמצעותו של המשל], עד שבחינת העדר ההשגה  [המוחלט] שאין אנו משיגים [אפילו באמצעות המשל], הוא רק בחינת דוגמא בעלמא לגבי בחינת הרוחניות שלמעלה שהוא בחינת העדר ההשגה באמת [העדר ההשגה שלנו הוא רק משל ודוגמא להעדר ההשגה האמיתי ברוחניות שהיא משוללת ההשגה לחלוטין].

       עד כאן דבריו של אדמו"ר הצמח-צדק, שעל פניהם נועדו להבהיר לחסידים שאין להם מה להקשות בעניינים רוחניים שכאלו, שהרי "אין אנו מבינים כלל" במהות הרוחניות.

       אך הרה"ק ר' הלל מפאריטש הבין שבדברים אלו ניתן מענה לשתי הקושיות: [א] האיך חכמה ובינה שניהם בחינת "יש", הלא חכמה הוא בחינת "אין" ובינה הוא בחינת "יש"; [ב] מה טעם להתחלקות בחינת "יש" לשני חצאים.

       ואולי ניתן לבאר את כוונת הדברים, שמה שאנו מכנים לחכמה בשם "אין" על שם העדר ההשגה, אינו אלא משל ודוגמא לאין ולהעדר ההשגה האמיתיים, ובעצם גם החכמה היא  בחינת "יש". אך כמובן שה"יש" דחכמה אינו דומה ל"יש" דבינה, ולכן המה שני חצאים שונים של "יש" אחד. ואם שגיתי ה' יכפר.

 

לשון הזהב של החסיד

ידוע שתפילתו של כ"ק מהרי"ל בן אדמו"ר הצ"צ היתה בהתלהבות והתפעלות גדולה, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת. מובן שברוב דביקותו לא היה יכול להקפיד שיהיו התפילין מונחים במקומם המדוייק, וכשרצה הרה"ח ר' הענדל להעיר לו על כך, נקט לשון ענוה וביטול ואמר: "אין אנו זוכים שהתפילין של מר יהיו במקומם בשעת התפילה".

     כשסיפר זאת הרה"ח המשפיע ר"ש גרונם, התבטא: לשון הזהב של חסיד, באמרו "אין אנו זוכים"... (ראה: רשימות-דברים להרה"ח ר"י חיטריק שי', א, עמ' ער).

     כך דיבר חסיד אל בנו של הרבי. נראה עתה את לשונו הזהב של חסיד שעוד בחיי אדמו"ר הזקן כבר כיהן ברבנות, ועתה כותב הוא אל הנכד - הוא כ"ק אדמו"ר הצ"צ - עדיין בחיי אדמו"ר האמצעי.

      חסיד זה הוא הרה"ג ר' שמעון אב"ד לאזניא, שבא בכתובים עם הצ"צ בשנת תקפ"ד (ראה: קובץ יגדיל-תורה, נ.י. גל' סט, עמ' קיד ואילך).

      באותה התכתבות נדונו שני עניינים; באחד מהם הבין הר"ר שמעון שהצ"צ תמה על פסיקתו בדין-תורה מסויים, "ושאלתם מאיזה טעם דנתי הדבר הזה". במענהו אין הוא כותב כמצדיק את עצמו וכמחזיק בדעתו, אלא בלשון ענווה וכמבקש הסכמה: בעת ששקלתי הד"ת במאזני צדק וחפשתי אחר הפוסקים, רשמתי לי לעצמי מוצא הדין ממקורו וכתבתי ראשי פרקים, ושולח אני לכת"ר את אשר כתבתי בלשון שו"ת. ומאד בקשתי לעיין בזה אם ברור מילולי ואם יישרו בעיני כת"ר. ומבוקשתי מכת"ר להודיעני בזה בכתבו י"ק... ונא שלא להשיבני ריקם. ומגודל הבטחון ברוב ענוותנותו ובמ"ש שלא ימנע טוב מבעליו קצרתי...

      גם הצ"צ משיב בענווה וכמתנצל: מעולם לא שאלתי על פסק דינם "מאיזה טעם דנתם" בדרך ערעור, כי לא אדון אני בדבר זה ודי להפקיע את עצמי... ושאלתיו "מאי טעמא" בניחותא... (ראה: שו"ת צ"צ, חו"מ, ריש סי' עז. ועיי"ש שאל ההוה-אמינא לחשוב שהוא בא כמערער מתייחס הצ"צ כ"עלילה"...).

     בענין אחר כותב הר"ר שמעון שם: "שמעתי מפי ידידי מ"ה נחמן, אשר אמר לו כת"ר שלפי הד"ת אין צריך מהר"ב להשליש הבילעטין, ונשכח ממנו המראה מקום אשר אמרתם לו". הוראה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסקו של הר"ר שמעון, אך גם כאן אין הוא מנסה כלל להחזיק בדעתו, אלא כמוכן לחזור בו מיד בבוא אליו דברי הצ"צ, ואפילו עוד קודם לכן...

     ואלו דבריו: אני אפשר עיני הטעתי, אשר ראיתי במרדכי... והובא דבריו בשו"ע... ברמ"א... וגם הש"ך שם מאריך... וכן כתב בד"מ בשם ר"ת... ומזה היה נראה לי שיש ביד הקהל להכריחו [להשליש ערבות]. אך בודאי לא נעלם מכת"ר הדבר הזה, ובודאי הדין עמכם. אך ברצוני לידע איה מקום כבודו בש"ך שאין צריך להשליש הבילעטן. ונא להשיבני בזה, כי תורה היא וללמוד אני צריך. ומהבטחון שלא ימנע בר קצרתי...

      ושוב משיב הצ"צ בענוות צדקו (שם, בסוף הסימן): נידון מ"ש לו ידידנו ר' נחמן, כוונתי למ"ש הש"ך סי' ע"ה סק"ב, ונשכח ממני לפי שעה שינוי דין יחיד המדיין עם הרבים, והדין עם מעלתו בזה...

     

-------------------------------

בזמן האחרון, כשנתקיים בנו  בעוה"ר "כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול" ו"מקלו יגיד לו", יצאה  תורה חדשה הקובעת שגם דברים הנאמרים "בדרך צחות" הם הלכה למעשה. חוששני שגם הדברים האמורים כאן בפנים יתנו חיזוק לשיטה זו, וכפי שכבר נעשה כן תוך הסתמכות על דקדוק לשוני שכתבתי בס' מגדל-עז (עמ' רכב), בסיפור המעשה שאדמו"ר מוהרש"ב קרא לשניים מבני משפ' סלונים "חתני" ו"נכדי" על-סמך שיחת-צחות של אביו אדמו"ר מוהר"ש (עיי"ש). אך דעת לנבון נקל שגם אצל אדמו"ר מוהרש"ב לא הגיעו הדברים לכלל מעשה, ולא מצינו  בצוואתו שיזכיר את "נכדו" הנ"ל בין נכדותיו-יורשותיו. גם לא מצינו שאדמו"ר מוהריי"צ יתייחס לשניים הנ"ל כאל גיסו ובן-אחותו (שלא באה לעולם). וכל זאת מפני שידעו את הגבול המפריד בין הצחות ובין המעשה. וד"ל.

וע"ד צחות יש להביא ראיה מהמסופר על אדמו"ר הזקן, שכששאלוהו האם המשיח חסיד יהיה או מתנגד, השיב: מתנגד! כי באם יהיה חסיד לא יאמינו בו המתנגדים. האם עולה מכאן שלדעת רבינו הזקן הלכה למעשה חייב המשיח להיות מתנגד? (סיפור זה נדפס בתורת-מנחם, תשי"ב, עמ' 53. היו שדקדקו שיש הבדל בין "עולם'שער" ככתוב בשיחה לבין "מתנגד", אך ב"רשימות" רבינו שנסמן אליהן בהע' 51 שם הלשון הוא "מתנגד").

                                                            (פרדס חב"ד, א, אד"ר תשנ"ז)

 

 

מאמרים דומים

-