מאמרים

מהותה של התפילה

פרד״ס חב״ד

שני מאמרים המבארים את עניינה של התפילה, בדרך כלל ובדרך פרט. הראשון מאת כ"ק אדמו"ר מוהרי"נ מניעז'ין (בן כ"ק אדמו"ר ה'צמח–צדק'). השני מהרה"ח ר' נחום טוביה מפיראטין, מגדולי תלמידיו של אדמו"ר הצ"צ. למאמר הראשון – "להבין ענין הסדר הזה" – מקדים את תולדות אדמו"ר מהרי"נ הנ"ל על פי ס' בית–רבי, עם הוספות והערות מדיליה, ומתאר את פרטי המאמר דנן. למאמר השני – "להבין ביאור ענין התפילה איכותה ומהותה.." – מקדים את תולדות החסיד רנ"ט מפיראטין.

פרדס חב"ד, 4 (כסלו–טבת תשנ"ח), מדור 'בשבילי הפרדס', עמ' 76–121
[המאמר השני נדפס מחדש בגל' 5, "היות ובגלל תקלה טכנית לא נדפס שם [בגל' 4] המאמר כולו, חוזרים אנו ומדפיסים אותו עתה בשלימותו"]

 

פתח דבר

      בבואנו מחודש הגאולה חודש כסלו, כדאי שניתן דעתנו לפרשת הימים ההם, על מה יצא הקצף, ועל מה מסרו החסידים את נפשם.

       העיון בכתבי רבינו הזקן נ"ע וחסידיו מאותם הימים, מוכיח כי הכל סבב אך ורק סביב עבודת התפילה!

       כשנדרש רבינו להסביר לחוקריו את מהותה של החסידות וענין נסיעת החסידים לרבם, ביאר להם את מהותה של התפילה והכרחיותה לקיום ה"סור מרע ועשה טוב" במשך כל היום, הקשיים הכרוכים בתפילה בכוונה כיאות, והנסיעה לרב כדי ללמוד ממנו את דרכי התפילה ולקבל את עצתו והדרכתו. את השינוי למעליותא שהנהיגו החסידים בעבודת התפילה, תולה רבינו בכך שעד אז היתה תקיפה ידם של ה"רבנים שאינם הגונים", אשר לא זו בלבד שהם עצמם זלזלו בתפילה והתעצלו בעבודת ה', אלא שלא הניחו גם לאנשים הכפופים להם להתפלל כרצונם. אך בשעה שביטלה המלכות את תוקפם ושררתם של הרבנים הללו, אז היתה הרווחה ליהודים החפצים בעבודת ה', וגברה הדרישה לרבנים יראים שבפיהם סוג דרשות "חדש": ענין "טהרת הלב בתפילה בכוונה", "דברי מוסר השייכים לתפילה", "ענין גדולת הבורא וענין האהבה ויראת ה' ופירוש התפילה בהרחבת הביאור" (ראה 'כרם חב"ד' גל' 4, עמ' 45 ואילך).

      כשפנו החסידים שבווילנא אל הג"ר רפאל הכהן אב"ד המבורג, ותינו בפניו את הצרות שהם סובלים מתנואת ידם של המתנגדים, כתבו לאמר: "על הכלל כולו יצאו, על כל איש אשר נשאו לבו לעבודת ה' באמת וחפץ יחפוץ בהתגלות לבו ברוב עוז ותעצומות... והמה גזרו אומר שהס מלהזכיר בשם ה' בשום תנועה היוצאה מהלב" (שם, עמ' 116).

       ואף רבינו הזקן במכתבו לאנשי וילנא הנ"ל בעת צרתם זו, מורה להם כי "מוטל עלינו חובה לשתוק ולסבול ולקבל היסורים באהבה, כי הם כמו חבלי לידה ממש", וככלות הרדיפות יתוספו קהל רב אל החסידים המתפללים מקרב לב: "כאשר יפסקו החבלים וצירים בקרוב אי"ה, יתיילדו אלפים ורבבות ונלוו אל השם לשרתו ולברך בשמו במקהלות בקולי קולות מקרב איש ולב עמוק, וכל עצמותי תאמרנה" (שם, עמ' 112).

*                *               *

       לפנינו עתה שני מאמרים המבארים את עניינה של התפילה בדרך כלל ובדרך פרט, הראשון מאת כ"ק אדמו"ר מוהרי"נ בן כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק', והשני מהרה"ח המפורסם בשעתו, ר' נחום טוביה מפיראטין, מגדולי תלמידיו של אדמו"ר הצ"צ.

                                                                                                      העורך        

 

 

תולדות הגה"ק אדמו"ר מהרי"נ מניעז'ין

על-פי ס' בית-רבי (ח"ג פ"ח)

 

גאון ישראל והדרו אדמו"ר הר"ר ישראל נח נ"ע. נולד [לאביו אדמו"ר ה'צמח צדק'] בערך שנת תקע"ו.1 הי' גאון גדול בנגלה וגם בד"ח ידו משלה.2 בשנים הראשונים הי' עסקו העיקרי בנגלה עד שנעשה מלא וגדוש מים התלמוד והפוסקים ראשונים ואחרונים, וידע ללחום במלחמתה של תורה לפרק הויות ולתרץ שברים כו'. ואז שם רבינו [הצ"צ] עליו המשרה בדברים הנוגעים לד"ת לסמוך רבנים ולעשות בתורה כוונים להשיב לשואלו דבר השו"ת שהיו באים לרבינו, כי רבינו הי' לו טרדות יתירות ולא הי' מופנה מכל צד. ע"כ הי' מוסר הדבר לו שהוא יעשה התשובה ויכניסם אח"כ לפני רבינו לבקרם כו'. ברבות השנים שם עינו ולבו גם ללימוד הד"ח, וגם בזה גדל והצליח ועשה פרי. ובסוף ימי רבינו התחיל לחזור ד"ח לפני אנ"ש.

       גם הי' עניו ושפל ברך מאד והי' גם טוב המזג מאד. והי' בעל בכי גדול ודרך עבודתו בתפלתו הי' במרירות ובכי (אחד מהרבנים מנכדי רבינו נ"ע אמר, שאדמו"ר הררי"ל נ"ע [מקאפוסט] הי' מתפלל בבחי' תעוג, ואדמו"ר הררחש"ז נ"ע [מליאדי] נ"ע הי' מתפלל בבחי' אהבה, ואדמו"ר הררי"נ הי' מתפלל בבחי' מרירות. ואצל אביהם רבינו נ"ע הי' התכללות מכל הבחי' ביחד כו').3

      אחר פטירת אביו רבינו הק' הי' דר איזה שנים בליבאוויטש.4 וכאשר דחיקא לי' שעתא נסע על המדינה ובכל מקום בואו חרדו לקראתו, ודרש ד"ח הרבה בטוב טעם ופנים מסבירות, והשיב עצות ברו"ג, וחפץ ה' בידו הצליח כו'.

       אח"כ בקשו ממדינת רוסיא הקטנה [=אוקראינה] שיבוא לשכון כבוד בארצם להיות להם לרועה נאמן ברו"ג, ונעתר לבקשתם ותקע אהלו בעיר ניעזין (פלך טשערניגוב).4 ולשם נהרו אליו מכל העיירות דמדינה הנ"ל לקבל לקח מפיו ולדרוש ממנו עצות רו"ג.5 והוא ג"כ הי' מקבל הנוסעים אליו בסבר פנים יפות ומסבירות והי' מכניס א"ע בעניניהם מאד. ובכל המדינה היו חרדים לשמו ולזכרו כו'.

       והי' שם ערך ט"ו שנה עד שנת תרמ"ג, שאז נפטר בעוה"ר א' דחוהמ"פ.6 חצי שנה אחר פטירת אחיו הק' אדמו"ר מוהר"ש נ"ע. והשמועה התפשטה בכל מקום מושב אנ"ש ויגדל המספד מאד, כי הוא הי' אז האחרון מבני רבינו נ"ע, שכולם שבקו חיים כו' בעוה"ר בשנים מעטים, והאחרון הכביד כו'. ושנותיו היו ערך ס"ו שנה. ומ"כ באוהל זקינו הקדוש אדמו"ר  האמצעי נ"ע בסמוך לו ממש. זיע"א.

       ונמצא ממנו בכת"י שו"ת בנגלה, ובקרוב יצאו לאור עולם אי"ה.7

      הוא הי' חתן דודו הרה"ק ר' מנחם נחום נ"ע בן אדמו"ר האמצעי נ"ע (עי' בצ"צ פסקי דינים בשו"ת המתחיל בצוואת החסיד כו' כתב בזה"ל: ואני שדכתי את בני המופלג מ' ישראל נח עם ב"ג כו') וזה הי' בזווג שני כו'. והי' מחותנו של אחיו אדמו"ר הרר"ש נ"ע, שהר"ר שניאור זלמן אהרן שי' בן אדמו"ר מוהר"ש הי' חתנו.8 גם הי' מחותנו של אחיו אדמו"ר הררי"ל נ"ע, שאדמו"ר הר"ר שמרי' נח שליט"א מבאברויסק הוא חתנו. ולאחר פטירתו רצו אנ"ש דמדינה הנ"ל שימלא הוא מקום חותנו הקדוש בניעזין, אך לא אסתייעא מילתא, ובא לשם גיסו הרה"ג ר' שניאור דובער זלה"ה מסוראז בן אדמו"ר מוהרי"נ וקבע דירתו שם, והי' חוזר ד"ח לפני אנשי עירו כו' [וגם הי' מחותנו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שבנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע הי' חתנו של הר"ר אברהם בן מהרי"נ נ"ע].

*             *             *

      המאמר שלפנינו נדפס בס' אור-התורה (על מאמרז"ל ועניינים, עמ' רצג), וכבר העירו שם על אתר כי ספק אם הוא ממאמרי אדמו"ר הצ"צ (אף שמפורש כן בכמה מן ההעתקות). וראה עוד שם, שי"א שהוא מהנחת הרה"ח ר' נחום טוביה, ובכ"י אחרים: "מחסיד א' שכתב זה", ובכת"י נוסף: "הנחה מר' בצלאל מאזריץ ויותר (כתב) [נראה?] שהוא מא' מאנ"ש מלובש בחסידות". אך בכת"י שאצל הרב ר"י בוקסבוים שליט"א נרשם בראש מאמר זה: "כ"ק [=כתבי קודש], נאמר מפי כ"ק הרי"נ שליט"א", וכך בעוד מאמרים רבים שבאותו כרך. ונראה שהברי בכת"י זה, עדיף על השמא שבכתה"י האחרים, וגם ניכרים דברי אמת (וראה ב'כרם חב"ד' גל' 2 עמ' 111, על מאמרים נוספים שזוהו כמאמרי מוהרי"נ ע"פ כה"י הנ"ל).

       עתה נדפס המאמר ע"פ כה"י הנ"ל, בהשוואה לכ"י ירושלים מס' 1057.

________________________

1. ב"זכרון זכות אבות" [שכתב אדמו"ר מוהריי"צ] ב'הקריאה והקדושה' (גל' ניסן תש"ד) נאמר: הוד כ"ק אדמו"ר הגאון המפורסם, חסידא ופרישא כבוד קדושת שם תפארתו מרנא ורבנא ר' ישראל נח... נולד בשנת תקע"ה בעיר ליובאוויטש, והוא בן הרביעי של הוד כ"ק אדמו"ר בעל צמח צדק.

2. ראה ב'כרם חב"ד' גל' 2 (עמ' 111 ואילך), מאמרי דא"ח ממנו, ואודות כתביו.

3. בס' שמועות וסיפורים (ח"א עמ' לט) מספר בשם הרה"ח ר"ש גרונם ששמע מחסיד אחד אשר הי' בליובאוויטש אחר הסתלקות הצ"צ, וראה את תפלותיהם של כל האחים הק' (שכל אחד מהם הי' לו מנין בפ"ע והתפלל לפני התיבה), "וסיפר אח"כ שהרה"צ ר' ישראל נח הי' בכל בכי גדול, וכל התפלה הי' בבכיות, ותיכף שהי' מתחיל להתפלל הי' מתחיל לבכות, וכך הי' כל התפלה. הרה"צ המהרי"ל הי' בעל התפעלות גדולה, ובאמצע התפלה הי' הולך ממקומו למקום אחר, וחוזר חלילה, והי' רוקד לפעמים וכדומה, עד כדי כך שבחזרת הש"ץ היו צריכים לקשור אותו להעמוד שלא ילך".

בס' רשימות דברים (ח"א עמ' רכט): כ"ק הרה"צ מהור"ר ישראל נח הנקרא מהרי"ן בן כ"ק אדמו"ר הצ"צ הי' בעל בכי. פעם עמד בחדר שלפני היחידות, ועל השלחן הי' מונח ספר חובת-הלבבות, ופתח הספר ונזדמן שנפתח בשער הכניעה, וזלגו עיניו דמעות, ועד אשר נכנס ליחידות היו הדפים רטובים מבכי.

ובס' לשמע אזן (עמ' 62) בשם זקינו הרה"ח ר' מרדכי יואל, שאמר לאדמו"ר מוהרי"נ (בנעיזשין): כבודו הוא צדיק הדור, וכשאתם בוכים כ"כ הרי שממשיכים אתם מרירות לעולם?! והשיבו מוהרי"נ: "דו ווייסט דאך, מרדכי יואל, אז ביי אונז איז אנדערע טרערן" [הרי יודע אתה, מרדכי יואל, שהדמעות שלנו הן סוג אחר של דמעות].

4. בהקריאה-והקדושה שם: כשהי' [מוהרי"נ] בן חמשים ואחת נסתלק [אביו הצ"צ]... והתנהג כשתי שנים בנשיאות בעיר ליובאוויטש, ובסוף שנת תרכ"ח העתיק מושבו לעיר ניעזשין, פלך טשערניגוב.

5. מסופר, כשנכנסו אליו אנשים ליחידות והתאוננו על עניינים לא טובים, הי' גם הוא מתאונן ואומר: כמוני כמוך, גם אני כמו כן וכו'. עד כי פעם אחת אמר לו חותנו שאם ימשיך להתנהג בדרך זו לא יבואו אליו אנשים, ויאבד את רבנותו. כעבור זמן שמע חותנו כיצד איש אחד מתאונן בפני מוהרי"נ, והוא ג"כ מתאונן עמו ואומר לו: הגם כי חותני אמר לי כי אפסיד את הרבנות, אבער פון אמת קען מען ניט אוועק גיין [מן האמת אין לזוז] (מרשימות אחד הת' ששמע מהרה"ח ר"י מתמיד הי"ד בשנת תרח"ץ. וראה במאמר דלהלן, שכשמוכיח את חברו יביט גם ברע של עצמו, ואז יעשה חשבון משותף לשניהם "ויאמר לו בשיתוף, למה נהי' יחד ברע והבל כזה". יעו"ש).

6. בהקריאה-והקדושה שם: בחורף תרמ"ג נחלה במאד, ומזמן לזמן נתגברה חלישותו וביום השלישי, בראשון לחוה"מ פסח, בשבעה עשר לחודש ניסן תרמ"ג נשבה ארון הקדש, ומ"כ בעיר ניעזשין פלך טשערניגוב באהל כ"ק זקינו אדמו"ר האמצעי.

7. תשובות ממנו נדפסו בספרים: שו"ת אילה שלוחה (ווארשא תרנ"ז סוס"י א, ובמהדורת ווארשא תער"ב סי' כח בשלימות יותר); תשובות מהרי"ש (ירושלים תרס"ז, סו"י ו ומשם לשו"ת צ"צ, מילואים, סי' ט בהערה); שו"ת דברי הלל (פיעטרקוב תרנ"ח, בסו"י ח כותב שהמהרי"נ הסכים לפסק שלו, ובסי' כד-כה קשרי שו"ת שלו עם מהרי"נ, ופסקיו היו לעיני הצ"צ והסכים עמו); קובץ יגדיל תורה (נ.י.) שו"ת שלו ושל המ"ץ ר' אלי' דוד מניעז'ין הכותב מפיו בגל' כג, מז, נט (ב' תשובות), ס (ה' תשובות); קובץ יגדיל תורה (ירושלים ת"ו) גל' ז עמ' 54, גל' יד עמ' 42); קובץ אהלי שם (גל' ו עמ' עב. והכותרת שם משובשת, וצ"ל: תיקון לרואה ביוהכ"פ).  שדי חמד עמ' 3578 (בשמו); שו"ת צמח צדק יוד סי' קכג ששאלו גם את מהרי"נ; בשו"ת זיו אריה (לרא"ל זיוואוו מהאמיל, כ"י, מביא פעם א' מתשובת מהרי"נ הנמצאת אצלו, ופעם ב' מדברים ששמע ממנו בע"פ); בשו"ת תשובות אליעזר לר"א ארלאזאראוו מראמען, כ"י ירושלים 1922, סי' טו, קכב, קסד, קסה, קסו הם אל מהרי"נ, או שיש בהם דברים בשמו, או שהי' מעורב בפסיקתו באותם ענייינים – ראה גם במפתח העניינים לאותם סימנים); בס' רשימות דברים (ח"א, עמ' רל. ב' שמועות בשמו); בס' קונטרס השלחן עמ' טו כותב הגרא"ח נאה: "שמעתי מהרה"ח ר' אליעזר הענקין שי' שאביו הרה"ח החסיד המפורסם ר' יעקב הענקין ז"ל שהי' מלמד תורה להיתומים בני אדמו"ר ר' ישראל נח נ"ע... ושמע מהרבנית ע"ה שמהרי"נ ז"ל התרעם מאד על המו"ל ספרי שו"ת צ"צ, שכמה תשובות הם שלו ולא הזכירו שמו עליהם".

8. ובס' תשובות אליעזר (שבהע' 7) סי' קסה, שקו"ט בדבר מקום החתונה: שבשטר התנאים נאמר שהחתונה תהי' בירושלים, באותה שעה התגוררו שני הצדדים בליובאוויטש, ואילו עתה מתגורר אבי הכלה – המהרי"נ – בניעזין.



 

להבין ענין הסדר הזה שהי' תחילה יציאת מצרים ואח"כ מסעות שבמדבר, ועי"ז היו יכולים אח"כ לקבל את התורה בהר סיני, וגם היו יכולים אח"כ ליכנס לא"י, ארץ טובה ורחבה שעיקר המצות נוהגות שם דוקא, כמ"ש וזאת המצוה אשר צוה לעשות בארץ כו'. יש להקדים בתחילה שהתורה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור ובכל זמן, א"כ גם עכשיו סדר הזה ע"ד עבודה. הנה ידוע מ"ש וזרעתי את בני ישראל זרע אדם וזרע בהמה כו', והוא ע"פ מ"ש בשער הקדושה להרח"ו זלה"ה שיש לכל אחד מישראל שתי נפשות וכמ"ש בלקו"א פ"א, נפש אחת מצד הקליפה וסט"א, והוא מ"ש רוח הבהמה היורדת למטה כו', כמו שהבהמה גשמית נתחזק קיומה חיותה וקיום מהותה ע"י מאכלים בגשמיות שתמלא רצונה ותאוותה, כמו"כ נפש הבהמית שבאדם נתחזק קיומה ומהותה ע"י שתמלא רצונה ותאוותה בגשמיות עוה"ז בדבר שטוב לה, ואין בזה כל עיקר רק אהבת עצמו. ועם כי יש בזה הרבה פרטים, שהמה בדרך כלל עשר כוחות שנחלקים לשנים שהם שכל ומדות, ובשכל גופא יש שלוש בחי' חכמה בינה דעת.

        וענין כח החכמה שבנה"ב הוא כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה, דכמו החכמה שבנה"א הוא כמ"ש איזהו חכם הרואה את הנולד כו', והיינו ע"ד העבודה שיראה ויביט בעינא פקיחא אולי יבוא לידי מכשול ח"ו, גם שטוב הדבר כעת אבל לאח"כ יכול להיות מזה להיפוך, וזה מצד החכמה שלמעלה מהשגת השכל דבינה כמשי"ת, וכמו"כ בנה"ב הוא בחי' ערמה שמרמה את הבריות ומרמה את עצמו כו'. והו"ע גס הרוח, שיש בזה שני אופנים, האחד שיודע בעצמו שהוא פחות הערך, כי חטאתי לנגדי מריבוי מעשים זרים ח"ו, וגם אין לו שום מעלה ופחות הערך הוא מכל וכל כו', ואעפ"כ יגביה את עצמו כנשר לעוף בשמים ולומר בפני כל שאין עוד מלבדו, ויעיז פני הכל גם אשר יודע בעצמו שאין ערוך לו אליו, וא"כ אין זה שמרמה את עצמו, רק שמרמה את הבריות. והוא בעשותו הטוב בעיני הבריות ויהי' זהיר במצות בדקדוק יתירה, אבל כשיראו הבריות דוקא, ולעצמו אינו חפץ כלל בזה ואין לו שום רצון כו', מפחיתות ערכו שקל הוא בטבעו. ויראה ויביט גם מה שלאחר זה יהי' טוב לו, והיינו אף שכעת אין רואה אותו שום אדם שיהי' לתפארת לו, אבל לאחר זמן יתוודע לכל ויהי' טוב. וזה נק' גס הרוח מלשון גסות, כי זה מעשה בהמה ממש, שלא לעשות חשבון בנפשו כלל ולחיות בחיי הפקר, רק להתגדל בעיני הבריות. ובפרט שיוכל לעשות מה שלא טוב לו, כמו להתענות וכדומה, ויהי' לו יסורים גדולים מזה ואין לו מזה טובת נפשו, כי אינו מכוין אלא רק להתגדל. וזה מעשה בהמה ממש. ובפרט כאשר ידוע מ"ש ראה נתתי לפניך החיים והטוב המות והרע כו', דהיינו שכל מעשי העולם לבד ענייני אלקות נק' מות ורע ע"ש שיש להם כליון והפסד, וכל ימי האדם חרוצים על האדמה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כו', והעיקר הוא החיות אלקות שהנה"א יחי' ממנה והוא נצחי חי לעד. וגם הנפש נצחי, כי לא יתכן כליון והפסד רק בדבר גשמי שנסתלק מגשמיותו להיות בבחי' הרוחני, אבל הרוחני לא יאבד ולא יכלה כלל. והאמינו בזה רבים מחכמי הגוים בהשארת הנפש כו'. וא"כ לפי"ז למה יחפוץ האדם להתגדל בעיני הבריות שזהו על זמן מועט כערך ע' שנה, ולא יחפוץ להתגדל בחיות אלקי שהוא נצחי, וכמשי"ת אי"ה. וא"כ זהו מעשה בהמה ממש, שאין לו שום חשבון כלל, רק למלאות תאוותו ורצונו מה שטוב לו כעת בשנותיו על האדמה (ובאמת לא ידע האדם כמה יחי', ואולי מחר ימות).

        ואופן השני בגס הרוח, שהוא מצד הטעם והחשבון, שיודע בעצמו מעלות יתירות שהוא חכם ועשיר ובר אבהן וכדומה, וזולתו היפך מזה. אבל גם זה הבל ורעות רוח, כי הלא טוב במעלות כאלו לראות ולהביט בחיי נצח חיי נפש האלקית, ולא בדברים של מה בכך וכמש"ל. וגם זה נק' מרמה את עצמו. וגם לפי מה שיתבאר אי"ה בענייני אלקות אין צריך שום מעלה, רק הטיית הרצון לה' אחד כו'. וע"כ גם זה נק' גס הרוח מלשון גסות ומעשה בהמה ממש, מטעמים המבוארים למעלה. וכ"ז הוא בחי' חכמה שבנפש הבהמית, שהיא לעומת חכמה שבנפש האלקית.

          ובינה שבנה"ב הוא השגת השכל של איזה חכמה אחרת לבד אלקות, כחכמת התכונה וכדומה, וגם איזה המצאה בהשגת איזה שכל בענייני פרנסה וכדומה וכמשי"ת. ולפי שכלו יהולל איש הן המדות, כי מפני גסות הרוח הנ"ל וטרדתו בהשגת שכלו בדברי הבל, יוולדו המדות זרות בתאוות גשמיות, לאהוב את הרע אשר שנאוי ותאוב בעיני הוי' שנק' דברים האסורים, וכן בדברים המותרים שהן רק לאהבת עצמו למלאות תאוות לבו כמעשה בהמה ממש. אשר זהו מחזק את כח נה"ב שלו וקיום חיותה ומהותה, וע"כ כתיב שמנת עבית כו' ויטוש אלוה כו'.

       וכן במדת הגבורה, שבקדושה היינו מ"ש אוהבי ה' שנאו רע, וכן להיפך אוהבי רע כו' היינו ששונאים את מי שאשר יש לו איזה קירוב ודיבוק לה', וכדומה בנפשו שלוקח [נ"א: שנוקם] קנאת ה' צבאות על אשר עשה דבר ברמי' ובפניות ולומר עליו הלא יש הוא ושווא ושקר בלבו. ובאמת אינו יודע מחשבות לב רק ה' לבדו, וא"כ איך יכול האדם לידע מה שבלב חבירו, ואדרבה, אם רואים שמעשיו נאים מסתמא גם לבו אתו בטהרה. ואין זה רק מפני שאוהב את הרע, ע"כ שונא את אשר יקרב לה' ומביט עליו בעין רעה כו'.

       וכן במדת התפארת, שהוא לעשות הכל מה שתפארת לבריות ולהתפאר בעצמו (וקו האמצעי דתפארת עולה עד הכתר, שהוא גסות הרוח באופן הא' הנ"ל). וגם ידוע שמדת התפארת היא מדת רחמנות, דהיינו לרחם על גופו ובשרו, שדבר זה רע לגופו, וע"כ יחוס עליו (וכמ"ש בראשית-חכמה בענין התענית כמ"ש כל בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא כו' היינו ת"ח דוקא, אבל מי שיש לו עוונות על כל פשעים לא יכסה אהבת עצמו ויעשה סיגופים ותעניות ולא יחוס על גופו ובשרו, רק לרחם על נפשו שהיא העיקרית וכמשי"ת). וכמו שידוע במדות דקדושה ששרשם נולדה מן חכמה ובינה ע"י הדעת דוקא, שענין הדעת הוא התקשרות אמיתית בקשר אמיץ וחזק כמשי"ת בבחי' הנה"א, כמו"כ הוא בנה"ב שהוא ההתקשרות שמקשר את עצמו בקשר אמיץ וחזק בכל תאוות עוה"ז והבלים. והעיקר ריבוי ההתמדה בזה, שהוא לעומת דעת הנפש האלקית כו'. ומזה יוולדו המדות ממילא כו'. וגם עפ"י הידוע בענין הדעת שהוא ההרגשה שמרגיש את עצמו כל מה שעושה, והיינו עד"מ כמו באיזה אכילה שירגיש בנפשו טוב טעמו בעין טוב בשעה שאוכל וכדומה בכל תאות היתר, שזהו קיום וחיות וחיזוק ותוקף המדות דוקא, והן הנה המדות דנה"ב שיבואו ע"י השגת השכל שבהם שטוב לו הדבר התקשרותו בהם, או להתפאר בהם בעיני הבריות שמרמה אותם או שמרמה את עצמו כנ"ל.

       אבל מדת נצח בנה"ב, היינו בנצחון ועקשות, גם שלא טוב לו הדבר ואין לו בהם השגה לאיזה דבר, רק בנצחון והסכם חזק לעשות כל הרע, וכמו בשרירות לבי אלך כו'.

        וכן במדת הוד, היינו שגם שאין לו נצחון בנפשו, רק שמודה להאנשים ההולכים בשרירות לבם, ומוסר נפשו להם לעשות כמעשיהם, שזהו נק' רשעים. וידוע שנצח והוד תרין שוקין כו', שהם קיום כל הגוף ומעמדו ומצבו וכמשי"ת אי"ה בנפש האלקית כו'.

         ומדת יסוד, הוא כלי ההשפעה שנק' אות ברית קודש, שגם בדבר המותר לו כמו אשתו, אם זהו רק למלאות תאוותו בחמימות רשפי אש זרה ובהמשכת ודביקות הנפש באהבה זרה וכדומה, זהו היפך מדת ההשפעה, כי אם משפיע רק לעצמו ולא יביט אל טובת המקבל אין זה נקרא השפעה כלל, ולא יתקבל במקבל כלל. וככה יובן בהשפעה זאת שאין זה נק' השפעה כלל. וענין התולדה שיתהווה מזה הוא כמ"ש איש ואשה זכו שכינה ביניהם ואם לאו אש אוכלתן, אש זרה דקליפה וסט"א, וכידוע בענין את זה לעומת זה כו', ואם אין לו חיות מקדושה יש לו חיות דקליפה וסט"א. וז"ש הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי כו'. ובפרט ע"פ הידוע בענין השפעת המשפיע, שע"י ההשפעה יהי' לעצמו תוספת אור, וכמו המשפיע איזה שכל שיהי' לו תוספת ממקור השכל, והוא מפני שכח ההשפעה שרשו במהות ועצמות הנפש שלמעלה מגילוי השכל והמדות. וא"כ מובן מכ"ז שע"י חמימות זרה ואהבה זרה בהשפעה זאת דאות ברית כו', יגרום לו ח"ו לטמאות את שכלו ומדותיו שימשיכו לו ממקור מהו"ע הנה"ב כו'. וכמ"ש בזוהר מאן דנטר אות ברית עלמא אתחזק עלי', עלמא הוא בחי' השכל שבנפשו מל' העלם, כי כל ענין השגה הוא בחי' העלם אור אלקי דלית מחשבה תפיסא בי' כמ"ש. גם איתא בזוה"ק דע"י דנטר אות ברית יזכה לעלמא דאתי, שהוא ג"כ בחי' פנימיות בינה, כי כולם ידעו אותי לע"ל. וכ"ז הוא בדבר המותר שיוכל לעלות כמשי"ת אי"ה, אבל בדברים האסורים או בדברים החמורים גם במוציא ז"ל ר"ל שע"פ השכל מחויב שיחשב הורג, וכידוע שבכל טיפה יש ציור רמ"ח איברי האדם שיוולדו ממנה, וא"כ ח"ו כשמוציא לבטלה הורג נפש הזה. ואף גם שבהרבה טפות גם ביחוד המותר לא יוולד, הן לאו בו הדבר תלוי. ובאמת אם צדיק הוא לא יאבד אפי' טיפה, וכמ"ש יעקב כחי וראשית אוני שלא הוציא טיפה מקודם וזה הי' ראשונה. ומכל טיפה שהוציא הוליד ולד, וכידוע בכמה צדיקים. אבל האדם הן עליו מוטל לעשות כרצון הבורא שלא לתוהו בראה כו'. אבל המוציא ז"ל במזיד וגם במקרה לילה הוא לא יבוא בלתי הרהור ביום, אשר ע"כ צריך להאדם להזהר מאיזה הרהור כזה, גם בהרהור אשתו, שלא יבוא לידי מכשול מזה בלילה. אשר כל טיפה וטיפה נולד ממנה ולד, והן הרוחות ושדים ומזיקים אשר סובבים אותו ומטמאים את נפשו, והמה הנקראים אויבים כמ"ש אויביך אשר רדפוך כו'.

         ובחי' המלכות שבנה"ב היינו בחי' הדיבור, כמו דיבורים של לשון הרע ורכילות וליצנות שמטמא את נפשו מאד, וכמ"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ובפרט דיבור של ליצנות שקשה ליצנות אחת שדוחה מאה תוכחות, שזה מצד התגברות המרה הלבנה שלבו פתוח והוא מרכבה לג' קליפות הטמאות, וכמ"ש שבעה אין מקבלים פני השכינה כו', ששרשן בגסות הרוח הנ"ל (כי מלכות בקו האמצעי) ואין אור א"ס שורה רק בבחי' הביטול כמשי"ת.

         ומעתה י"ל כל אלה בנפש האלקית, דכתיב רוח הבהמה יורדת למטה ורוח האדם עולה למעלה, והיינו שכל ענין ואופן הנה"א רק ליכלל להבטל לאלקים חיים בכל עשר כחותי', וכמ"ש נר הוי' נשמת אדם, שכמו שהנר בטבעו עולה למעלה, כמו"כ כל נה"א מישראל בטבעה לעלות למעלה, לא מצד איזה שכל וטעם. ומה שיש בה שכל וטעם, היינו שגם השכל מחייב את הביטול העצמי שלה, אבל כל עיקרה בביטול עצמה. וכמו שאנו רואים בנקודת יהודית שבכל אחד ישראל גם בקל שבקלים כו', רק שזהו בחי' התקשרות, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם שזהו לשון דביקות והתקשרות ולא זהו ביטול, כי אינו בטל כלל רק מקושר בחבלי עבותות אהבה בל ינתק, גם אם אין לו שום רצון וכדומה כו'. ובחי' זה הוא למעלה הרבה מבחי' הביטול עצמי שבנפש ונק' בחי' התקשרות, זה בחי' יחידה שבנפש. אבל יש ג"כ בחי' הביטול עצמי שבנפש, דהיינו שיש בכח כאו"א מישראל להיות בטל לאלקות למעלה מן השכל והטעם, ולא זהו בחי' התקשרות שהוא מצד כי חלק הוי' עצמו יעקב חבל נחלתו כו', והוא בחי' נקודת יהודית ואינה שייכה לגרום שום ביטול בנפש, וכענין נקודת יהודית שבקל שבקלים. אבל בחי' הביטול שלמעלה מן הטעם נק' בחי' חי' שבנפש, והוא בחי' חכמה כ"ח מ"ה שבנפש. והחכמה נק' מעיין לנהר דבינה, שע"י הביטול דחכמה שבנפש יבוא ממילא לידי השגה באלקות, שהוא להשכיל ולהבין איך שמאמיתת המצאו נמצאו כל הנבראים מאין ואפס המוחלט להיות יש ודבר נפרד. וכל זה מכחו ית'. ובאמת אינו רק נראה לעיני בשר ליש ודבר נפרד, ולא כן הוא, כי הכל אין ואפס המוחלט כמו קודם שנברא העולם כו'.

        וע"ד העבודה כח החכמה שבנה"א היינו כמ"ש איזהו חכם הרואה את הנולד כו' והוא אין דחכמה (וכמו שהחכמים נק' עיני העדה) כו', דהיינו לראות בעינא פקיחא על כל דבר גם שנראה טוב, אבל מה יוולד מאתו אח"כ אולי יהי' אחריתו רע ח"ו, וע"כ ירחק ממנו גם בעת הנראה לטוב כו' (וכענין שאמרו בזקנים שזהו זקן שקנה חכמה דדעתם סתום ומיושבת, וככה הוא בכאו"א מישראל בחי' חכמה שבו להיות הכל בישוב הדעת מה יוולד מזה ומה יהי' תכלית מזה, דהיינו שלא לעשות דבר וחצי דבר בלתי ישקול בפלס מעגליו ובישוב הדעת נכון אם טוב הדבר אם לאו, ועי"ז לא יחי' חיי הפקר כחיי הגוים. וע"כ נק' החכמה אור, שמאיר את הדרך אשר ילך בה כו'. והוא היפך ממש מכח החכמה שבנה"ב שהוא בחי' גסות הרוח כנ"ל). וגם כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה כנ"ל, שהוא בחי' ערמה דקדושה, וכמו שהערים יעקב לעשו כו' ע"י שלבש בגדי עשו החמודות ולקח עי"ז הברכות כו', וככה הוא בכל עסקי האדם, גם בדברים המותרים, שהם בגדי עשו החמודות לשון חמדה ותאוה, אבל שיהי' כוונתו לשם שמים כמ"ש בלקו"א דהיינו בכדי לעבוד את ה' ולתורתו, שעי"ז ישא ברכה מאת ה' כו' כמ"ש במ"א באריכות. אבל מיהו זה ואיזהו אשר יהי' ביכלתו שלא להנות [נ"א: שלא להניח] לעצמו כלום רק לעבודת ה' (שזה נאמר רק על רבי דייקא כידוע). וזהו שהפרישות מביאה לידי טהרה, להיות טהור מטמא הוא ע"י הפרישות דווקא, דהיינו לפרוש את עצמו גם מדבר המותר שלא לעשות רק כדי הכרח אשר בלתי אפשר באופן אחר, אבל כל מה שאינו צריך להכרח, יפרוש את עצמו כו'. והעיקר הוא בחי' חכמה שבנה"א, להיפך ממש מחכמה שבנה"ב, דהיינו שלא לרמות את הבריות ולהיות גדול בעיניהם, וגם לא לרמות את עצמו, ואדרבה ירמה את הבריות שלא להראות חסידותו לפניהם (רק שלא לעשות דבר נגד הבריות ויבוא לידי גרם היזק ח"ו, שיגרום שידברו הבריות לשון הרע וגם יוציאו שם רע, ומאד מאד קשה המביא איזה תקלה לבריות כידוע).

        וכח הבינה שבנה"א הוא כח ההשגה להסביר לעצמו ענייני אלקות, שיש כ"ז בכאו"א מישראל לפי ערך שכלו, ואין צריך לזה הרבה תחבולות וחכמות, רק שיסביר לעצמו ענייני אלקות איך אין הדבר עושה את עצמו ומוכרח להיות בורא שברא את הכל מאין ליש, והיש שנברא מאין ואפס אי אפשר לשכל לקלוט שיהי' בבחי' יש ודבר נפרד ממש, רק שנראה לעיני בשר כנ"ל. ובכ"ז לכל אחד לפ"ע שכלו להשכיל ולהבין ביחודא עילאה וביחודא תתאה, ואשר אינו משכיל בכל זה נק' פושעי ישראל בנשמתן כמ"ש באגה"ק.* ולפי שכלו יהולל איש הן המדות לאהוב ולירא כו', רק שיהי' ע"פ הדעת שהוא בחי' התקשרות בקשר אמיץ וחזק, כמו במה שמתבונן בדבר הנוגע לחיי נפשו שמקשר בזה בקשר אמיץ וחזק בלתי יזוז ממנו כלל וכלל. וזהו ג"כ מ"ש בלקו"א ריבוי התמדה, דהיינו שלא להיות נרפה ועצל, רק שיהי' בהתמדה שירגיל עצמו תמיד להתבונן ורגילות נעשה טבע כו'. וכל ההתחלות קשות.

      וגם דעת הוא בחי' הרגשה, דהיינו להרגיש בנפשו במה שמתבונן, ולא יהי' זה אצלו כמספר או מחשב מעשה זולתו שאינו שייך אליו, רק ירגיש כל זה בנפשו כי בנפשו הוא כו', ועי"ז יבואו ממילא המדות לאהוב הטוב ולשנוא את הרע כו' (אך כששונא את הרע, ע"כ כשיראה בחבירו איזה רע לא יסבול ויגיד לו, גם שיודע שחבירו יהי' בכעס וימלא חרון אפו עליו. אבל צריך לשקול בפלס מעגליו שיהי' השנאה ברע של עצמו האמיתי, דאל"כ למה ישנא את הרע של חבירו ושל עצמו לא ישנא בתכלית. אשר ע"כ לא כל אחד יכול להגיד הרע של חבירו כו', ואין לו לאדם רק להביט הרע של עצמו ולדחותו ולשנאהו מכל וכל. רק כה יאמר לו בשיתוף, למה נהי' יחד ברע והבל כזה, ולעשות חשבון בשיתוף, ואז לא יבוא מזה מכשול ח"ו לגרום איזה שנאה ח"ו. ואם חבירו אהוב לו כנפשו ויודע בו שכמים הפנים כו', הלא ידבר וטוב הדבר מאד).

       ובחי' התפארת היינו מדת הרחמנות, לעורר רחמים רבים על נפשו שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, כמלך רם ונשגב יושב בבית האסורים אשר בו רוחות רעות המזיקים לנפשו, כמו"כ ויותר מכן בנמשל בנה"א היושב בבית האסורים של הנה"ב, שהרוחות המה הרע בבחי' המקיפים כמו כי ברע הוא, שמובלעים ברע עד שאין צריך הכנה לזה כו' כמשי"ת, אי לזאת הרחמנות אין לשער.

        ובחי' נצח היינו נצחון דקדושה, היינו לעשות הסכם חזק בנפשו גם אם רואה שאין לו שום חוש בהתבוננות אלקית ואיזה התפעלות מדת אלקית, רק בנצח ותוקף ההסכם. ואף שאמרו לעולם יהי' אדם רך כקנה ואל יהי' קשה כארז כו', היינו במילי דעלמא דוקא, שלא יהי' בקשיות בל יזוז אותו, רק בְּרַכּוּת כו'. אבל במלחמת ה' ועבודתו הלא כתיב איש הירא ורך הלבב לא יצא למלחמה כו', רק דייקא בנצחון ותוקף ההסכם, וכמו כי עם קשה עורף הוא וסלחת. וז"ש שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה כו', שאין שומעין את הבת קול, רק דוקא רך הלבב ישמע אליו. אבל בעבודת ה' העקשנים טוב מאוד כידוע.

         ובחי' הוד, היינו הודי' לאנשים המתדבקים לה' ולעבודתו וליראתו ולהתקרב להם, אף שאין לו מעצמו איזה שכל והתפעלות המדות [נ"א: והתפעלות הנפש] וגם איזה נצחון, רק ע"י דיבוק חברים המקשיבים לה' ולעבודתו ולהתדבק עמהם תמיד, שזהו נק' מודה כו'. ובוחן לבבות ה' וישלח עזר וסיוע מן השמים.

       ובחי' יסוד דנה"א, ידוע בשער הקדושה שיש יסוד דנוק' ויסוד דדכורא, וגם ידוע שהיסוד נק' צדיק כמ"ש וצדיק יסוד עולם. היינו שיש צדיק תחתון וצדיק עליון, והיינו בחי' ההתקשרות דנשמות ישראל לאלקות נק' בחי' יסוד דנוק' דצדיק תחתון, והענין הוא עד"מ תלמיד שמקבל מרב, שצריך להתפשט מכל ענייניו ויתקשר את עצמו להרב ולשמוע ממנו אשר יאמר, ואינו נק' התקשרות רק כשמפשיט את עצמו התלמיד מכל וכל, היינו שלא יהי' לו בחירה כלל לומר שזה טוב לפניו וזה אינו טוב לפניו, רק כל אשר יאמר הרב ישמע. וכעין שאמרו ישראל במתן תורה נעשה ונשמע כו'. וכמו"כ הוא התקשרות הנה"א לאלקות כמו בתפילה וכדומה, לבטל את עצמו מכל וכל מכל רצונותיו ותאוותיו, שלא יהי' לו בחירה כלל, רק לב אחד לאביו שבשמים, והיינו רצון אחד כו'. וזהו הנק' יסוד דנוקבא או צדיק תחתון. ובחי' יסוד דדכורא היינו ההתקשרות האמיתית בתורה ומצות שהן הן המשכות אלקות שבכל מצוה ומצוה, וממשיכים גילוי אלקות בעולמות. וע"כ נק' תלמידי חכמים בוניך, שבונים את העולמות ממש. וזהו שנק' צדיק עליון כו'.

        ובחי' המלכות דנה"א, היינו בחי' הדיבור תמיד בת"ת ולשמור את עצמו מאיזה דיבורים בטלים וכל שכן לשון הרע ורכילות וכה"ג, רק להרגיל את עצמו לדבר מענייני אלקות, שיהי' שגור בפיו שאין עוד מלבדו ית' ואין בלתו כו'. ומכל שכן לדבר תמיד בדברי תורה כמ"ש ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך כו'.

         והנה כל אלה הבחי' יש בכ"א מישראל, כי חלק הוי' כו' [נ"א: כי חלק אלו' ממעל כו']. אבל רק כמו עד"מ מי שהוא בגלות ואסור בבית האסורים, שאין לו חפשית רק בטל לבעל האסורים לקיים רצונו, כמו"כ הנה"א בטלה לנה"ב לקיים כל רצונותי', והיא בגלות ובבית האסורים, שמריבוי הרגילות וההתמדה בכחות הנה"ב, כמעט נשכח כל כחות הנה"א. וכמ"ש נואף אשה חסר לב, שנתרוקן האור האלקי מתוך לבו. וזהו מ"ש בק"ש שעל המטה אם פגמתי באות יו"ד, שהוא בחי' חכמה שבנה"א, שהוא בחי' הביטול למעלה מן ההשגה, וע"כ נק' בשם יו"ד שהוא בחי' נקודה בעלמא בהעדר התפשטות שמורה על הביטול. וכעין פגימת הסכין שהיא אוגרת, היינו שנחסר מעט כו', ככה ע"י בחי' גסות הרוח כמש"ל יחסר בחי' הביטול (ובאמת לא שחסר ממש, כי ישנו בתוך כאו"א מישראל כל בחי' הנה"א, רק מהתגברות הנה"ב הוא כאילו חסר ממש, ולא יכול לפטור את עצמו כמשי"ת). וזהו שנתחייבתי סקילה שהוא באבנים כידוע.

          והענין הוא כמו שידוע שאבנים הוא דומם כמו העפר, אך העפר יכול לחרוש ולזרוע בו שיהי' בו איזה צמיחה, אבל האבנים גם כשיפריד אותם לא יצמיחו כלום. ככה יש ב' אופנים בהתגברות הנה"ב, כשנעשה כמו עפר שאזי אפשר ע"י חרישה מרפה ארעא, דהיינו ע"י שיבטש את עצמו ויעשה חשבון בנפשו איך שבחושך ילך ויכלה לאבדון ח"ו, מזה יפול לבו וירך ויהי' בו איזה צמיחה שהוא איזה קירוב לאלקות. אבל בהתגברות הנה"ב בריבוי הרגל נעשה כמו אבן ממש, שגם בריבוי הביטושים לא ירך לבבו, וזהו אבירי לב הרחוקים מצדקה כו'. עד שגם אם ידברו לו איזה מוסר השכל ויהי' מוכרח למלאות תאוותו ורצונו של בעל המוסר, ויכול להגיד כל מה שבלב ואין זה נוגע אליו כלל וכלל, וכאילו מספר מעשה לזולתו. וזהו מצד אבירי לב מרגילות בדברים האסורים, ובפרט בעון מז"ל שמטמא את נפשו כמש"ל. אבל בדברים המותרים נעשה כמו עפר. ועיקר ענין העפר הוא בחי' הקרירות, כידוע שע"י שיעשה ענייני העולם בחמימות ברשפי אש זרה יגרום לו קרירות במילי דשמיא כידוע. וזהו שאנו מוצאים אשר יאמר כי אין לו שום חיות מדא"ח, ואמר יאמר שיש לו ספיקות בזה אולי לא כן הוא. וזהו מצד החמימות שיש לו בתאוות עוה"ז עד שבוער כאש למלאות תאוותו ביום ובלילה, ולאום מלאום יאמץ וכשזה קם זה נופל, שממילא יכבה ח"ו רשפי אש התשוקה שבתוך לב כאו"א לאלקים חיים למעלה מהשכל והטעם (ולא שכבה לגמרי, רק מתוך התגברות הנה"ב ברשפי אש זרה מוסתר ונעלם רשפי אש אלקות, אבל ישנו בתוך לב כאו"א מישראל).

       וגם אותן ששוקדים יום ולילה בתורה אך כשהוא בקרירות, והיינו שגם המה בוערים ברשפי אש זרה בתאוות עוה"ז כמו באכילה ומשגל וכדומה, גם בדברים המותרים שיעשה קרירות בנפשם לאלקות, אשר ע"כ יספיק לעצמו במה שיחשוב במחשבה בעלמא שעושה ולומד רצון הבורא, מפני שאין לו שום חיות באיזה חיות מאלקות ישלים בנפשו לומר שדי לו בזה ואין צריך יותר, כי אין רואה חוב בנפשו והעדר החוש באיזה חיות מאלקות. אבל כל מי שיש לו מוח בקדקדו הלא יבין כי לא יתכן ביטול לאיזה רצון זולתו, רק כשאין לו בזה שום רצון לעצמו למלאות רצונו כי טוב לו, זה נק' ביטול רצון לזולתו, שאין עושה רק מחמת רצון לזולת ולא שלו הוא. כמו"כ יובן בביטול רצון לאלקים חיים שאינו אלא לאחר ביטול כל רצונותיו עצמו כמו בלימוד התורה ועסק המצות, רק שכך גזרה רצונו ית', ואין לו שום רצון אחר רק רצון לה'. אבל מי שיש לו עדיין רצונות מעצמו, כמו גם בלימוד תורה הנ"ל שעדיין יש לו רצון לעצמו בדרך שטוב לו, ואיך אמר יאמר שאינו עושה רק מצד הבורא ית'. וגם בלימוד התורה יש לו רצון עצמו שיהי' משכיל ומשיג (ומלבד רצונות המכוערים לקנות שם ולהתגדל בו כו'). ואף שאין חושב בשעת הלימוד כן, אבל כתיב כי ברע הוא, שיוכל להיות מובלע ברע עד שאינו יודע ממנו כלל, וכמ"ש דרך רשעים באפילה, כהולך בדרך חושך לא ידע במה יכשל. ויראה בנפשו איך שאוהב גם את ענייני העולם וכמ"ש בלקו"א שאף מי שהוא מתמיד בלימודו בטבעו אעפי"כ אוהב את גופו יותר כו'. וכתיב אוהבי ה' שנאו רע שממאסים ברע שמאוס אצלם מכל וכל. ואעפי"כ אמר לעולם ילמוד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כו', כי מה יעשה האדם שחומר גופו מחשיך ומסתיר עליו לעבודת ה' גם שלא לשמה. רק שידע שכן הוא ואל יטעה בנפשו, ויצפה אולי ישלח ה' עזר מן השמים ויזכה ללמוד לשמה כו'. אשר ע"כ מוטל על לומדי תורה יומם ולילה לעשות לו עת שיעשה חשבון בנפשו מכל פרטיו, ועל כל פשעיו לא יכסה אהבת עצמו. ואף שמבטל אז מלימוד התורה, אבל כתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך. ובפרט אותן המבטלים איזהו עתים מיוחדים לדברי הבל ושטות, למה יאמר בשעה מיוחדת שיקבע לעשות חשבון בנפשו, שאז טוב לו ללמוד. אין זה אלא פיתוי היצר ותחבולותיו שיבטלוהו מאיזה חיות מאלקות לבלעו בשאול ואבדון, עד שכעבותות העגלה חטאה, שמעט מעט יגבר עליו לגמרי ויאבד. ובאמת ישנן כל אלה החשבונות והביטולים העצמיים לאלקות בכ"א מישראל כו', וזהו נק' בחי' חכמה שבנפש, כי בחי' ראיית השכל לראות בעינא פקיחא על כל וכל אולי הבל ורעות רוח הוא, רק שמצד התגברות נה"ב נעשה בחי' סקילה בנפשו שנעשה לבו מטומטם כאבן ממש, שאין בו שום רכות וא"א לצמוח בו מאומה וד"ל.

      ובהעדר החשבון בנפשו על כל פרטיו מטומטם מוחו כאבן כנ"ל, אזי ממילא יבוא אח"כ במשך זמן באיזה רשפי אש זרה בחמימות תאות עוה"ז, שזה נק' שריפה. והוא בפגם אות ה' דשם הוי' שהוא בחי' בינה שבנה"א, להשכיל ולהבין אחדות ה' וגדולתו וכדומה. ואם יעסוק באיזה השכלה חיצונית כחכמת התכונה וכדומה, וגם בריבוי המצאות בענייני העולם שצריך לתקוע מחשבת שכל בזה, שפוגם בבינה שבנה"א בלתי ישכיל ויבין גדולת ה' ונפלאותיו כו', היינו שמרחיק את עצמו מזה מכל וכל, אם במזיד לומר שאינו חפץ בזה, ואם בטעות של רמי' ושווא ושקר לומר שאין צריך לזה כלל, כי כתיב החקר אלו' תמצא ולית מחשבה תפיסא בי' כלל, וא"כ מה ידעת כו', אשר ע"כ אין לו לכנוס את עצמו בזה כלל. אבל באמת זהו נק' פושעי ישראל בנשמתן, שבחי' נשמה הוא בחי' בינה שבנה"א וכמ"ש ונשמת שדי תבינם כו', ומצוה ראשונה מנה הרמב"ם לידע שיש אלוה כו', וכתיב וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו'. ואף כי מה ידעת ומה השגת כו', אבל צריך להשכיל בשכלו ותבונתו איך שלית מחשבה תפיסא בי' כלל כו', כי בלא השגה ושכל בזה מי יאמר לך שאין בו השגה ותפיסא. אבל בעיון השגה והשכל יחייב השכל איך שלית מחשבה תפיסא בי' כלל. ובפרט מ"ש עיני ה' אזני ה' רגלי ה' ועל דמות הכסא כמראה אדם כו', שבלא השגת השכל ח"ו יגשם את האלקות ויתפוס כפשוטו, וזהו הנק' כופר בעיקר ממש. וזה שאמר הרמב"ם תכלית הידיעה שלא נדע, שצריך להשכיל בשכלו בכל ענייני אלקות ויבין איך שלא יש בו ידיעה ולית מחשבה תפיסא בי' כלל, עד שלא יש תפיסא גם בחיות פרטי של עשב פרטי איך ומה הוא ואיך הגוף יחי' ממנו כו'. והעיקר הוא בחי' הדעת, היינו התקשרות ברגילות וריבוי ההתמדה בזה, שנעשה רגילות בנפשו בכ"ז. וגם דעת הוא מל' הרגשה, שירגיש בנפשו כל מה שרואה ולומד ומשיג, כי בנפשו הוא כו'. ובפרט כשלומדים דא"ח שמדברים בענייני נה"א ונה"ב בפרטיהם, והפגמים שנעשה מזה בהם, שלא יהי' זה אצלו כמספר מעשה זולתו, רק שירגיש כל זה בנפשו (ולא יזיז מן התיבות שרואה שמדברים בכאלה עד שירגיש כל זה בנפשו, ובוחן לבבות ה' וישלח עזר וסיוע לכל אשר יחפוץ באמת ויעזרהו להתגבר, וכמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. והעזר שמלמעלה ישנו בכל עת, כמ"ש בת קול מכרזת בכל יום שובו כו', רק מצד אבירי לב בהתגברות הנה"ב אין שומעין לו כו').

       אבל כשאין לו בחי' הדעת הזה, אז אף כשישכיל ויבין בגדולת ה' לא יוליד מזה איזה התפעלות המדות כלל. וזהו נק' בחי' הרג, שאין להראש חיבור עם הגוף כלל, ככה אף שישנם בתוך כאו"א המדות הנטועים בנה"א לאהוב את ה' וליראה ממנו ולשנוא את הרע, אך מוסתרים הם בתוך נה"ב ואינם באים בגילוי רק ע"י השכל האלקי. אבל כשאין בו הדעת לא יועיל לו השכל כלל, וכאילו נחתך ראשו מגופו והיינו ברוחניות כו'. וגם ידוע עוד סיבה לבחי' השגה הוא ע"י שומר פיו ולשונו מלדבר דברים בטלים ולשון הרע ורכילות, והוא כמו שאנו רואים באיברי הגוף הגשמי שהגרון ממוצע בין המוח והלב, כמו"כ ברוחניות ע"י הדיבור בדברי תורה וכה"ג יהי' לו חיבור המוח והלב וכמ"ש קול מעורר הכוונה, וממילא יובן מי שלא שמר פיו ולשונו שיעשו הרג בנפשו שיחתך הראש מן הגוף ברוחניות בלתי יהי' לו חיבור המוחין עם המדות. וזהו פגם באות וי"ו דשם הוי', שהן המדות כידוע.

       ומכש"כ כשפוגם ממש בהמדות בהתקשרות זרות ותאוות גשמיות וכדומה, כדכתיב נואף אשה חסר לב, שנתרוקן אור אלקות מתוך לבבו כאילו אין לו שם חיות לאלקות כלל. וזהו נק' חנק, שע"י חנק מוציא מן הגוף בחי' רוח דנה"א היינו המדות, כמ"ש תוכן לבות ותוכן רוחות כו'. ומפני שכל עיקר המדות שהוא אהבה ויראה היינו שיבוא לידי מעשה דוקא, וכמ"ש דאהבה שורש לרמ"ח מצות עשה והיראה שורש לשס"ה לא תעשהמש."כ נק' פגם זה באות ה"א אחרונה דשם הוי' שהוא בחי' המעשה וכמ"ש במ"א.

    והנה כל ענייני הגוף שמתאווה לדברים גשמיים ותאוות עוה"ז נק' מצרים מל' מצרים וגבולים, שהוא בחי' הסתר אלקות שהוא בחי' אחדות פשוטה בתכלית הפשוטה בלתי בעל גבול ותכלית כו' ואין לו תחילה ואין לו תכלה, רק שמצד שכל יכול הוא לצמצם את עצמו ולהסתיר את פשיטותו ית', וע"כ נתהוו העולמות בבחי' מצרים וגבולים, שהוא היפוך הפשיטות ית'. ועוד זאת נק' מצרים וגבולים ע"ש שכל דבר הנמצא בעולם הווה ונפסד הוא, שלכל דבר יש תכלה שיכלה ויאבד בעת יגיע קצו כו' שישוב לעפר וכדומה והי' כלא הי' כלל, משא"כ אלקותו שהוא נצחי חי וקיים לעד. וז"ש ראה נתתי לפניך את החיים והטוב המות והרע, שהטוב נק' חיים, וידוע פי' טוב הוא בחי' אור כמ"ש וירא אלקי' את האור כי טוב, דהיינו גילוי אלקותו ית' שנק' אור כמ"ש ויהי אור או באורך נראה אור כו'. אבל בחי' הרע נק' מות, דהיינו שיש לו כליון והפסד וכלה יכלה לגמרי בעת קצו, דהיינו כל תאוות עוה"ז (וגם רואים בחוש שאחרי ימלא אדם תאוות נפשו במה שמתאווה לו ימאס בו ויגעל נפשו בו, משא"כ בתענוגי אלקות דכתיב צדיקים ילכו מחיל אל חיל כו', כי אין סוף לתענוגי אלקות כידוע בענין ריבוי הג"ע). וכפי זה יובן כאשר יעשה האדם חשבון בנפשו כל אלה ויסכים בדעתו להשליך מעשה שטותו להתאוות בדבר שאין בו ממש והווה ונפסד, רק לה' יהי' לבבו, זה נק' יציאת מצרים.

         והנה בכל אדם יכול להיות זה, יהי' מי שיהי', גם אם אין לו דעת ובינה להבין פרטיות הדברים ההפרש גדול שבין תענוגי אלקות לתענוגי עוה"ז, והוא במדת הנצחון שיתגבר הנצחון בנפשו (בל' אשכנז: עס קאן אנדערש ניט זיין), להשליך כל הבלי עוה"ז לאחוריו ולהתקשר לה' לבדו, כמו ללמוד בתורתו ולעשות מצוותיו ולהיות סור מרע בפועל ממש כו'. והוא כפי אשר יד שכלו מגעת ומשגת ההפרש הגדול ביניהם, גם שאיננו מבין בפרטים, רק בניצוח הגדול ולא ישנה בשום אופן. ואם יהי' קיום חזק בנפשו, ה' הטוב יודע ובוחן לבבות ויערה עליו רוח ממרום לסייע אותו ולזככו [נ"א: לסייע אותו ולהדריכו] שיבין כל פרטי ההפרש ביניהם (וכמ"ש תנו עוז לאלקים כו', דהיינו שבחי' אלקות הוא בחי' ההסתר וצריך עוז וגבורה בזה לצאת מן ההסתר במדת הנצחון כו', וכמ"ש במ"א שזהו הנק' יחוד פנים באחור כו' ע"ש וד"ל), וכמו ענין יציאת מצרים שהיתה רק מצד אמונה פשוטה דכתיב ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו, גם שלא ידעו והבינו כלום כו'. ואח"כ יכול להיות קיום חזק בנפשו ועד שיכניע את נה"ב שלו שהוא נק' בחי' מדבר כידועמש."ש שאין בו גילוי אלקות כענין המדבר שאין בו ישוב ואין בו גידול צומח שמורה על ענין התהוות מאין ליש, כי נצמח העשב מאין ממש, שזהו מורה על גילוי אלקות ית' שבכחו דווקא לברוא יש מאין כנ"ל.

       וזהו"ע המסעות שבמדבר להכניע את המדבר שהוא מקום הקליפות וכמ"ש באריכות ע"פ אלה מסעי, ועי"ז דוקא יערה עליו רוח ממרום להזדככו להיות כלי לאלקות, שהוא בחי' קבלת התורה דכתיב וירד הוי' על הר סיני מעצמו ומאליו, והוא ע"י יציאת מצרים והכנעת המדבר כו' וד"ל. אז אח"כ יכול להיות בחי' ארץ ישראל, דידוע שבחי' ישראל הוא גילוי אורות עליונים עד שנעשה שר ומשתרר על שם אלקים שהוא בחי' הסתר, דהיינו כעין השר ומושל על המדינה לעשות בה כחפצו ואין מוחה בידו כו'. וכמו"כ יובן בענין הצדיקים המושלים ושולטים בנה"ב שלהם לעשות בה כחפץ נפשם האלקית, כי הרע כפוף ובטל להם ואין מוחה כו'. וזהו הנק' בחי' צדיק ורע לו, שהרע כפוף ובטל לו. ולמעלה מזה צדיק וטוב לו שאין לו כלל את הרע דנה"ב כמו לבי חלל בקרבי כו', ומשתרר על שם אלקים דהיינו בחי' ההסתר דעולמות, וכידוע במעשה הצדיקים שפועלים גילוי אלקות בכל העולמות כנ"ל וד"ל.

    ויובן מזה כל סדר היום מזמן קימה בבוקר עד שכבו על מיטתו בלילה, והוא בשנקדים ענין הלילה שמקודם, שיש הפרש בין הלילה ליום בכל ענייני גילוי אלקות כו', לילה לאו זמן ציצית ותפילין וכה"ג. וכמו שהאדם ישן למטה בלילה דהיינו שנסתלקו כל הארות הנפש הפועלת באיברי הגוף, כמו המוח להשכיל והעין לראות וכה"ג, ולא נשאר בגופו רק חיותו בדרך כלל מן אור הנפש אשר בקרבו, שזהו נק' חיצוניות החיות לבד, כי בפעולת הנפש בתוך איברי הגוף כמו במוח להשכיל וכה"ג יתפעל הנפש עד שיכלה באיזה כח וכיליון והתפעלות רב, משא"כ בחיות הכללי שהגוף יחי' ממנה כמו בשעת שינה אין זה נוגע לאור הנפש בעצמו להיות מתפעל, וזהו שהוא רק חיצוניות אור הנפש. כמו"כ יובן הנמשל למעלה, שבלילה אין גילוי אלקות בפנימיות מאיר כמו ביום שהוא זמן מעשה המצוות שפועלים גילוי אלקות ברמ"ח איברים כמ"ש רמ"ח פיקודין רמ"ח איברים כו', שכמו שכל מזגי אבר ואבר פועל להיות נמשך אור הנפש בפנימיות ולא בחיצוניות לבד, כמו"כ כל מצוה ומצוה כמו בתפילין להמשיך אור א"ס בחב"ד (ד' מוחין שהדעת כולל חו"ג), וכה"ג בשאר המצוות שאור א"ס שמאיר ביום אינו מאיר בלילה מפני שאין זמן המצוות. וע"כ הקליפות שולטים בו כידוע מפני העדר גילוי אור הוי', כי כהמס דונג מפני אש כו', משא"כ בלילה. וע"כ גם הגלות נק' לילה, שאין בזמן הגלות שום גילוי אלקות פנימי וכמ"ש הסתר אסתיר פני כו'.

         ומפני הידוע ענין ומדת הרחמנות שהוא מתכלית הרוממות לתכלית השפלות דוקא, וכל דשפל יותר יותר יחול עליו הרחמנות, וע"כ בחצות לילה שהוא באישון ואפילה באמצעות הלילה, מעורר אדם רחמים רבים על נפשו איך שהיא חלק אלו' ממעל וירדה בסתר המדריגות בתוך הגוף ומסתיר ומעלים מאד, גדלה הרחמנות עליו. וזהו נק' גלות השכינה בפרט בכל אחד מישראל, שהנה"א נק' שכינה כמ"ש ושכנתי בתוכם וכמש"ל. והעיקר רחמים רבים על גלות השכינה בכלל שהוא במה שאור אלקי המחי' ומהווה הוא בגלות עד שאינו נראה ונגלה כלל, ונדמה לכל שהעולם מתנהג ע"פ הטבע ויד רשעים צלחה, וכתיב וגם את העולם נתן בלבם, שכל עיקר גילוי אלקות בתוך העולמות תלוי בלב כאו"א מישראל, שאם יאיר אור אלקי בקרב לבבם וכמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כו', יאיר אור האלקי גם בכל העולמות כו'. וא"כ אי לזאת ימס לבב האדם המתבונן בכל אלה ובכה יבכה על כי מאתו היתה הרעה הזאת לגרום כזאת ח"ו בכל העולמות ומבקש עזר ורחמים רבים מבעל הרחמים. וזהו"ע תיקון חצות כידוע ליודעים.

        אך מפני שהשינה אחת משישים במיתה, היינו כמש"ל שהוא העדר גילוי אור הנפש באיברי הגוף, וכמו שהוא בנה"ב ככה הוא בנה"א כו', וסתומים ואטומים המה כל איבריו כמו המוח והלב אטומים לקבל איזה התעוררות לאלקות. ובפרט לפי מה שמבואר לעיל שהקליפות שטין בלילה ויכולים להדבק בגוף האדם ולטמאות אותו במקרה לילה וכה"ג, שעי"ז יתטמטם מוחו וליבו מלהיות נתעורר מאיזה התבוננות באלקות וכמשי"ת, וע"כ תקנו אנשי כנסת הגדולה סדר הברכות מיד בקומו משנתו, ומתחלת אלוקי נשמה שנתת בי כו'.

        וביאור כל זה, דלכאורה יפלא מי האומר מאמר זה, דהלא הגוף בלא הנפש הוא כאבן דומם וא"א לדבר מאומה, ואם הנפש אומרת מאמר זה, איך אומרת מאמר זה נשמה שנתת בי כו'. אך הענין הוא כמש"ל בענין ב' נפשות שיש לכל אחד מישראל, ונה"ב טוענת ואומרת מאמר זה על הנשמה האלקית המלובשת בקרבה, כמו שנה"ב מלובשת באיברי הגוף במוח ומדות בלב וראי' בעין וכה"ג, וכמו"כ הנה"א מלובשת בתוך הנה"ב שכל בשכל ומדות במדות וכה"ג, שא"א לאלקות בלתי יתלבש בשכל אנושי, אבל שכל שבנה"א הוא שכל אלקי וכן המדות ושאר כוחות (וזהו נשמה שנתת בי כנפש בגוף, כי הנה"ב לגבי הנה"א כגוף לגבי נפש). אבל מבואר שעצמיות הנה"א הוא בחי' יחידה שבנפש, שמקושרת בעצמות אלקות כחלק אל הכלל. וז"ש טהורה היא, מל' שרגא בטיהרא כו' וכעצם השמים לטוהר כו', דהיינו בהירות אור, רק שירדה ממדריגתה להאיר בנר"ן שהוא בחי' בי"ע בל' המקובלים. וז"ש אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי, דהיינו בשבילי, בכדי להתלבש בנה"ב דווקא. ומצד נה"א בעצמה היא רוצה לצאת וליפרד מן הנה"ב וליכלל בעצמות אלקות, וכמ"ש נר הוי' נשמת אדם כמ"ש בלקו"א כטבע האור של הנר העולה מאיליה, שטבע האש הנאחז בפתילה לעלות וליפרד מן הפתילה, כמו"כ טבע הנה"א. רק שאתה משמרה בקרבי וכמאמר בעל כרחך אתה חי. וגם אתה משמרה בקרבי לבלי תטמא ח"ו, כמשארז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו כו'. כידוע שעיקר ירידת הנשמה בתוך הנה"ב בכדי שיהי' לה עלי' לאשתאבא בגופא דמלכא למעלה משרשה כו'. וזהו ואתה עתיד ליטלה ממני, דהיינו אתה בעצמך דווקא. וכ"ז ממני היתה זאת, והראי' שגם עיקר קיבול שכר הנשמה שיהי' לע"ל בתחיית המתים אז תהי' הנשמה בגוף ונה"ב דווקא. וזהו ולהחזירה בי לעתיד לבוא (כהרמב"ן ודלא כהרמב"ם). על כן כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך כו' רבון כל המעשים כו' ומסיימים המחזיר נשמות לפגרים מתים, וכמבואר לעיל דשינה אחת משישים במיתה כו'.

       ואח"כ יאמר פוקח עורים כו', כי עיקר ההפרש בין סטרא דקדושה לסטרא דקליפה הוא בראיית עין השכל, דחכמי ישראל המה נק' עיני העדה וכמ"ש וירא ראשית לו כו', משא"כ בסטרא דקליפה נא' עינים להם ולא יראו כו'. והענין הוא דבחי' ראיית השכל היינו כמ"ש איזהו חכם הרואה את הנולד כו', דהיינו הכרה במהות הדבר כאילו רואה בעיניו ממש, ובל' הזוהר לאסתכלא ביקרא דמלכא כו'. ואין לסטרא דקליפה ראיית השכל במהות הדבר כו' כידוע ליודעים.

       ואח"כ יאמר מתיר אסורים, כאשר האדם אסור שהידים אסורים וקשורים, והידים המה המדות כמ"ש חסד דרועא ימינא כו'. וככה כשהנה"ב גובר על נה"א אזי מדות הנה"א אסורים וקשורים כאדם האסור בידי אדם נכרים וזרים כו'.

        ואח"כ יאמר זוקף כפופים, כי עיקר ההפרש בין אדם לבהמה, שהאדם הולך בקומה זקופה, היינו שהראש למעלה ולמטה הימנו הלב, ולמטה מכולם הרגלים שהוא סוד המעשה. וככה בנה"א העיקר הוא השכל השולט על המדות עד הגיעו למעשה. וכמו שהרגלים עיקר קיום מעמד כל הגוף, כי כשנכשל ברגלים יפול ממילא כל הגוף, כמו"כ העיקר הוא להיות סור מרע ועשה טוב בפועל ממש. וכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו', ולהיפך כתיב דרך רשעים באפילה לא ידעו במה יכשלו.

        ואח"כ יאמר מלביש ערומים, דהנה ארז"ל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום כו', ומסיק התם ערום בלא אותה מצוה כו'. ויובן מזה מ"ש והנחש הי' ערום כו', דהיינו מפני שהנחש הוא מג' קליפות הטמאות לגמרי שאין בהם טוב כלל, וע"כ הי' ערום כו'. ובתחילת תולדות האדם מצד הנה"ב הוא ערום בלא גילוי אלקות ממעשה המצות וכה"ג, אך ע"י קבלת עול מלכות שמים הוא כלובש לבוש שמקפת אותו מראשו ועד רגלו, וכידוע כ"ז בכמה מקומות. וזהו"ע מלביש ערומים שהיא קבלת עול מלכות שמים (ומ"ש מלביש כו', הוא ע"ש שארז"ל בת קול מכרזת בכל יום כו' ועי"ז יבואו כל התעוררות האדם לעבודת השי"ת).

          ואח"כ יאמר הנותן ליעף כח, והענין הוא ע"ד שארז"ל העונה אמן יהא שמי' רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דין של שבעים שנה, וענין בכל כוחו היינו בכל נפשו שלמע' מגילוי רצון ושכל ומדות וכה"ג, ועי"ז גורם שיהי' שמי' רבא שהוא שמו הגדול בחי' גילוי עצמות א"ס (מלכות דא"ס) שלמעלה מכל פרטי ע"ס דכל הד' עולמות כו', ויהי' שמו הגדול מבורך לעלם ולעלמי עלמיא שהוא בכל הד' עולמות כו'. וזהו הנותן ליעף כח, כי כמו אדם העיף ויגע שאין ביכולתו לפעול בכוחותיו הנפשיות בתוך איברי הגוף, כמו"כ בעמל אדם בכל ענייני עוה"ז ותחבולותיו שעי"ז לא יאירו כוחות הנה"א בתוך הנה"ב ואיברי הגוף, אם לא ע"י התגברות כח נפשו האלקית שהוא בחי' מקיף דנה"א יגבר בכל כוחותיו, והוא במעשה המצות (כמש"ל מלביש ערומים) דווקא, שעי"ז יחי' האדם כו'. אמנם גם זה שמעשה המצות הם עיקר ושעל ידם יחי' האדם הגם דכתיב אם צדקת מה תתן לו כו', אך זהו מחסדי השי"ת בתוך העולמות שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים דווקא. וזהו לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, שהארץ – הוא בחי' מעשה – הוא למעלה מן המים שהוא בחי' גילוי אלקות (וכענין מצוות אין צריכות כוונה כו'), הוא מפני כי לעולם חסדו. וזהו שיאמר אח"כ לרוקע הארץ על המים כו'.

       ואח"כ יאמר המכין מצעדי גבר. דהנה כתיב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, והענין הוא ע"ד מ"ש ולך הוי' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולכאורה מהו החסד כי ישלם לאיש כמעשהו, הלא לא בחנם כו'. אך הענין הוא ע"פ משארז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו כו' וכמ"ש בת קול מכרזת כו' והוא הנק' כח המעלה מ"ן בל' המקובלים, וא"כ אין זה מעשה האדם לבדו רק בעזר וסיוע מן השי"ת (וכמ"ש במ"א בענין הקניזי). והוא ע"ד מ"ש רצון יראיו יעשה, שהוא העושה להם רצון לעבודת השי"ת, ואעפ"כ ואת שועתם ישמע ויושיעם כו' (וביאור ענין זה יובן ע"פ המבואר במ"א בענין ידיעה ובחירה כו'). וז"ש מה' מצעדי גבר כוננו, ואעפ"כ ודרכו יחפץ. וז"ש המכין מצעדי גבר כו', והו"ע מה שיתעורר מעצמו כח המעשה שבנה"א שבכ"א מישראל להיות רודף אחר מעשה המצות.

       וז"ש אח"כ שעשה לי כל צרכי, שהוא כנגד לבישת המנעלים שהוא בחי' מקיף דרגל בחי' מקיף דמעשה.

        ואח"כ יאמר אוזר ישראל בגבורה, שהוא כנגד החגור שסובב ומקיף לגוף שהם המדות, כידוע שהמדות נק' גופא (כמ"ש תפארת גופא), והוא בחי' מקיף דגוף דמדות.

         ואח"כ עוטר ישראל בתפארה,  מקיף דמוחין שהוא כנגד תפילין של ראש כו'. והיינו שמברכין על כל פרטי הכוחות דנה"א המאירים בתוך פרטי הכוחות דנה"ב בין במקיפים בין בפנימיים.

          ואח"כ יאמר שלא עשני גוי עבד ואשה, דלכאורה הברכות הללו אינם ראויים לברך רק בתחילת הלידה, כי איך ישתנה מהותו מיום ליום. אך באמת מבואר בכהאריז"ל שגוי עבד ואשה הם בקליפת נוגה, והוא כנ"ל ששינה אחת משישים במיתה, ויכולין להדבק בו קליפות, וע"כ מקודם מברכין על גילוי אלקות בקרבו לבלי יטמא ח"ו מג' קליפות הטמאות לגמרי, ואח"כ מברכין על השמירה מלהטמא בקליפת נוגה כו'. וע"ד כ"ז הוא בחי' יציאתו מן הרע שנק' יציאת מצרים כנ"ל.

         ואח"כ פסוקי דזימרה הוא הולך אחרי הוי' בהתבוננות בשמים וארץ וכל אשר בהם, איך שאתה מחי' את כולם וצבא השמים לך משתחוים כו'. ואח"כ יוצר אור בהתבוננות בביטול המלאכים ושרפים וחיות הקודש כו'. ואח"כ קריאת שמע למסור נפשו ממש, דהיינו למסור כל רצונותיו לעבודת ה'. וזהו מסירות נפש, כי נפש פי' רצון כמו אין נפשי אל העם הזה. ואח"כ שמונה עשרה שהוא בביטול המציאות לגמרי, וע"כ אומר אדנ"י שפתי תפתח, כי אין מלה בלשוני כו'. ואח"כ נפילת אפים שהוא כאילו מת ומונח על הארץ לגמרי כאבן דומם ממש.

 

* בכ"י ירושלים: "בהקדמת אג"ה". ונראה שצ"ל "בהקדמת אמ"ב", וז"ל אדמו"ר האמצעי שם: ..למען דעת כל איש פשוטי הדברים בכללות ענין יחו"ע ויחו"ת שהוא בחי' סובב וממלא כו', שע"ז אמר בזוהר דכל בר נש דלא אשתדל למנדע לי' לקוב"ה טב לי' דלא אתברי כו'... ומעתה כל איש ישים אל לבו במעט זמן שיפנה מעסקיו, לא יקטן בנפשו באמרו מצד שפלותו והכרתו בפחיתות ערכו ורוב טרדתו כו', מי אנכי שאבוא למעלות ומדרגות ההתבוננות העמוקות מכלי מוחו ולבו, ולמה אלך בגדולות ונפלאות ממני כו'. ידע נאמנה שמתחייב בנפשו ממש, וכמעט קשה פריקות עול מצוה זו כעובר על מ"ע דתפילין וציצית וכה"ג (כי קרקפתא דלא מנח תפילין נק' פושעי ישראל בגופן, וזה נק' פושע בנשמתו כו'), כי ציווי זה דוידעת ושמע ישראל כו' הרי כל חיי נפשו האלקית באור תו"מ ועבודה שבלב תלויין בזה, וכל איש כפי ערכו, גם אם אינו רק יודע ספר, צריך לייגע עצמו בכל יכולתו ביחוד אלקות דסובב וממלא הוי' ואלקים. וזה כל האדם בכל ימי חייו, להיות אור אחדות ה' ממש נקבע במוחו ולבבו. וכל אשר פורק עול בזה ומטעה עצמו בדמיונות שוא ומדוחים כמו בשפלות של שקר הנ"ל, אין זה רק עצת היצר להדיחו ולהרחיקו מאור פני אלקים שלא יראה אור ה' במוחו ולבבו.

- - - - - - - - - - - - - - - 

 

 

תולדות הגה"ח ר' נחום טוביה מפיראטין

      בס' בית-רבי (ח"ג פ"י) נמנה הרה"ח רנ"ט שני לתלמידים שתחילת שימושם הי' אצל אדמו"ר הצ"צ. ואלו דבריו שם:

     הרה"ג החסיד המפורסם ר' מנחם [נחום]1 טובי' זלה"ה מפיראטין, חתן הרה"ח ר' שלמה פריידעש משקלאוו.2 הי' פה מפיק מרגליות בד"ח, ונמצא ממנו כתבים הרבה בד"ח דרושי עצמו באורך גדול. הר"ר הלל [מפאריטש] מביאו ג"כ איזה פעמים בדרושיו. הי' מקושר מאד לרבינו [הצ"צ]. אחר פטירת רבינו התקשר לבנו אדמו"ר הר"ר יהודה ליב נ"ע,3 וגם אצל בנו אדמו"ר הר"ר ש"ז מקאפוסט הי' איזה פעמים. הי' רב ברעציצא בסוף ימיו, ושם ירעדו לשמו ולזכרו. אח"כ נחלה מאד ונסע לקיוב להתרפאות, ונפטר שם [בט"ו כסלו תרכ"ט],4 ושם מנוחתו כבוד. תנצב"ה.

      ושמענו שהרה"ח ר' נחום טובי' מפיראטין זלה"ה למד ד"ח בימי עלומיו מהר"ר זלמן [ריבלין משקלאוו, ב"ר אלי' פלאטקיס].5

*                         *                          *

           אחד מסיפוריו של ה' פישל שניאורסון נבנה סביב דמותו של החסיד ר' נחום טוביה,6 ובו קוראים אנו בין השאר:

      ..אחד גדול מבין החסידים... אמנם הגדולים שבין החסידים ידועים לרבים, אבל הם לא היו מפורסמים לא בחייהם ולא לאחר פטירתם, כפי שהיו ראויים לכך, מפני שעם כל גדולתם היו מתבטלים כעפרא דארעא לנוכח קדושתו הגאונית של הרבי. זהו מעין "שרגא בטיהרא", אור הנר, שאף אם הוא בהיר ביותר, נראה הוא חיוור ועלוב לנוכח אור השמש. והנה אחד מאלה הידוע ולא מפורסם למדי... זהו ר' נחום טֶבְיֶה,  שהיה מקודם רב בפיראטין ואחר כך ברעציצה. החסידים היו קוראים לו רַנַ"ט. גדול היה האיש בתורה ובחסידות, יחד עם זאת היה איש תם ועניו להפליא. ובעיקר היה מלא תדיר דביקות עצומה, שאכלה ממש את גופו החלש... אין לשער את כוח הדביקות שלו. מעיז אני לומר, שדברי התורה והתפילה כאילו נחשפו לפניו במלוא עמקיהם האין-סופיים, והיה הוא נמשך אחריהם מתוך מתיקות איומה והתבטלות מזעזעת שבדביקות ללא גבול. אולי זוהי הדרגה שקוראים בחסידות בשם "אהבה רבה בתענוגים"... שהיא מחוץ לכל גבול...

      בפעם הראשונה ראיתיו, כשהוא בא עם הרבה מגדולי החסידים לחג השבועות לליובאוויץ. הוא הגיע יומיים לפני החג בשעה מאוחרת אחר-הצהרים, הניח את החבילה שלו באכסניה, ובלי לנוח כלל, הלך מיד לבית הרבי, ובערב התפלל באולם הקטן תפילת מעריב בציבור... בצניעות ובחשאי התפלל תפילת מעריב בפינה דרומית מזרחית, עמד ללא נוע, פניו לכותל, וכתפיו רוטטות רטט חשאי ומשולהב... כשנגמרה התפילה וכל המתפללים (אף אלה המאריכים בתפילה כדרך החב"דיים) יצאו את האולם, נשאר הוא לבדו עומד בפינתו...

     בין הבאים לחג לליובאוויץ היו גם בני עירו של הרב ר' נחום טביה (רנ"ט) והם סיפרו לי דברים נפלאים ההולמים את האיש הגדול. לעתים תכופות קורה הדבר (מספרים הם), שהרב מאריך בתפילת הלחש שבמעריב ונשאר בבית-הכנסת לאחר שכל המתפללים יצאו משם, וכשבאים למחרתו בבוקר להתפלל תפילת שחרית, מוצאים את הרב באותה הפינה אחוז כולו להבות הדביקות של אותה תפילה בלחש...

     אחד מזקני החסידים היה אומר עליו, שאמנם נשמתו של רַנַ"ט נכנסה עם יום היוולדו לגוף שלו, אבל בעצם נשארה הנשמה כמלפני הלידה מעורה וקשורה בעולמות העליונים. ובשעת התפילה וההתעסקות בחסידות הוא נמשך למקורו העליון, ובקושי "חוזר" אחר כך לגופו שבעולם הזה.

      והנה במקום רבנותו בפיראטין, ואחר כך ברעציצה, היה אומר בכל שבת לפני עדתו מאמר חסידות בשעת שלוש-סעודות. המאמרים האלה היו עמוקים מאוד, עד שבדרך כלל לא היה גומר את המאמר בשבת אחת, אלא היה אומר ומרחיב אותו המאמר (בהמשכים רבים משבת לשבת) במשך שנה ויותר. בני עירו הראו לי שני ספרים עבים, שכל אחד מהם מכיל כתבי-יד מכורכים של מאמרי רַנַ"ט. הספר האחד נקרא בשם "וידעת", היינו כתבי-יד של המאמר (בהמשכים רבים) על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך", והספר השני נקרא "שמע ישראל", שהם כתבי-יד מכורכים של המשכי המאמר על הפסוק "שמע ישראל ד' אלקינו וכו'".7 אכן, מבורך יהיה האיש, שיצליח להוציא בדפוס את שני הספרים-המאמרים האלה ויזכה את הרבים מאורו הגנוז של האי גברא רבא...

*                   *                    *

        המאמר שלפנינו נדפס ע"פ כ"י ירושלים מס' 1057, בהשוואה לכ"י מס' 3 שבספריית אגו"ח-ליובאוויטש (תודתי למנהל הספריה הרה"ח ר' שלום דובער לוין שי').


______________________

1. במקומות אחרים נקרא הוא גם בס' בית-רבי רק בשם "נחום טוביה", כדלהלן.

2. עליו כותב בס' בית-רבי (ח"א פכ"ו): הרה"ח המפורסם ר' שלמה פריידעס זלה"ה משקלאוו, מחסידי רבינו [אדמו"ר הזקן] הגדולים (כשנסע רבינו בערי פולין נסע גם הוא עמו בצוותא עם הר"ר פנחס שקלאווער ז"ל, והי' עמו אצל הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעזבוז נ"ע), ואח"כ לבנו אדמו"ר האמצעי נ"ע הי' כפוף ג"כ והי' מאוהביו, רק לא הי' מקושר כ"כ. ועם אדמו"ר בעל צ"צ נ"ע הי' ג"כ אוהב נאמן וכפוף לו, וגם הי' מחותנו (כי אדמו"ר הררי"ל נ"ע בן אדמו"ר צ"צ נ"ע הי' חתנו בזיווג ראשון, ונולד לו – מבת הרר"ש – אדמו"ר הר"ר שלמה זלמן נ"ע מקאפוסט... ואדמו"ר הר"ר שלום דובער שליט"א מרעציצא). הוא הי' רושם דברי רבינו [הזקן] בטוב מאד, ורשימותיו נמצאים למאות ולאלפים ערך ארבעים ביכלעך. ובעת שעשה השידוך עם אדמו"ר [הצ"צ] מסר כל הכתבים לאדמו"ר, וזה הי' הנדוניא שלו. ואדמו"ר הגיה אותם והוסיף עליהם הגהות והוספות רבות. גם נמצא אצלנו ג' מכתבים יקרים מאדמו"ר הנ"ל אליו, שיש בהם הרבה דברים טובים ומועילים לעבודת השי"ת. חתניו היו הרה"ח המפורסם ר' נחום טובי' זלה"ה מפיראטין, והרה"ג המפורסם ר' שלמה זלמן זלה"ה רב דוויליז ליעפלי וקריסלאווע.

3. וגם הי' גיסו (כמבואר בהע' הקודמת).

4. כך כותב הסופר יצחק יעקב ווייסבערג מקיוב ב'המליץ' (כ' תמוז תר"מ) וב'הבקר אור' (אדר-ניסן תר"מ): סח לי זקן נכבד אחד ממשפחת פ' מעשה שהיה בימיו, ביום ט"ו כסלו תרכ"ט מת בזה רב קדוש וחסיד אחד, ר' נחום טוביה זצ"ל, שהיה מו"צ לעדת רעטשיצא, עד אשר הובילוהו רגליו אל עירנו להתרפאות מהרופאים המפורסמים אשר בקרבה כו'.

5. גם זה מדברי הבית-רבי (ח"א פכ"ו). ועוד שם אודות הרה"ח ר' זלמן ריבלין משקלאוו: מחסידי רבינו [הזקן] נ"ע, ואח"כ התקשר לבנו אדמו"ר האמצעי נ"ע ואח"כ גם לנכדו אדמו"ר בעל צ"צ נ"ע. אחיו הי' הרה"ח המפורסם ר' ליב מאולע זלה"ה, אביו של הרה"ג החסיד המפורסם ר' אלי' יוסף זלה"ה מדריבין [בעל ה'אוהלי יוסף']. הרר"ז הי' מחותנו של אדמו"ר האמצעי נ"ע, כי הרה"ק ר' מנחם נחום בן אדמו"ר נ"ע הי' חתנו. גם הי' מחותנו של הרה"ג ר' אברהם שיינעס זלה"ה כו'.

6. זהו הסיפור "למעלה מעשרה טפחים", שבקובץ 'חמשים סיפורים' (ירושלים תשי"ז), עמ' 411 ואילך. הסופר (שנולד בשנת תרנ"ה, ולדעה אחרת – תרמ"ז), כמובן שלא הכיר את החסיד רנ"ט, ואף אביו – הרב רש"ז מהאמיל – שנולד בשנת תרכ"ד, לא יכול היה להכירו היטב אלא רק לראותו בילדותו. אולם שניהם שמעו בוודאי מהאב-הסב האדמו"ר מרעטשיצא, שהכיר את החסיד רנ"ט הן מתקופת הצ"צ בליובאוויטש והן מתקופת קאפוסט, גם היה קרובו (כנ"ל בהע' 2) וגם שמע אודותיו מאנשי רעטשיצא, ששניהם כיהנו שם ברבנות.

7. שני המאמרים הללו ידועים גם היום, ומצויים בכתבי-יד בכמה העתקות. בס' השיחות תש"ה (עמ' 15) נאמר שאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לא היה שבע רצון מכך שהחסיד רנ"ט עשה "מסכתות" בחסידות, מסכת אצילות, מסכת א"ק וכו'. קשה לדעת לאיזה מאמרים מתייחסים הדברים הללו, אך עכ"פ ניכר שהיתה ידועה דרכו במשנת חסידות סדורה, וכך אמנם נראה בעליל גם מהמאמר שלפנינו, העשוי מכמה דרושי חסידות שנערכו ונסדרו למקשה אחת.

 

[ד"ה מעודד ענוים מרנ"ט, בסה"מ אדה"א קונטרסים עמ' טו]


 

להבין ביאור ענין התפילה איכותה ומהותה, ועל מה אדני' הוטבעו ומה ענין פעולתה אשר היא פועלת, הנה ידוע שהתפילה היא דרבנן ואינה ממנין המצות דאורייתא, כדמשמע בגמ' פ"ק דברכות, וכ"ה במ"א סי' ק"ו סק"ב שכ"ד רוב הפוסקים. וצריך להבין, דא"כ למה החמירו כ"כ במשנה וגמרא בכוונת התפילה, יותר אפי' מכוונת קריאת שמע שהיא מצות יחוד אלקות הנמנית מן הראשונות במנין תרי"ג מצות דאורייתא, ואמרו בגמ' שם הטעם לפי שהתפילה היא דברים העומדים ברומו של עולם.

         והענין יובן כידוע בלקו"ת ע"פ לא הביט כו', דח"י ברכות דשמו"ע הם כנגד ח"י חוליות השדרה שבתוכן נמשך החוט כידוע מהזוהר ובגמ' ברכות דף כ"ח ע"ב. עיין בלקו"ת שם מה שהח"י חוליות נחשבים ברמ"ח איברים, משא"כ ח"י ברכות דתפילה כו'. ויובן זה עפ"י דוגמא בציור אדם התחתון, שיש בגופו רמ"ח איברים (הנמנים במשנה סופ"ק דאהלות) ושס"ה גידין, שבהם מתפשטים אור וחיות הנפש בפנימיות וחיצוניות לכל אבר ואבר לפי מזגו ותכונתו. ועוד יש בגופו דבר אחד אשר אינו נמנה לא במנין רמ"ח איברים ולא בשס"ה גידין, ואעפ"כ בו תלוי כל עיקר בנין קומת האדם מראש עד רגל ממש, להיות נמשך בהם אור וחיות הנפש כנ"ל ומבלעדו לא יחי' כלל, והוא חוט השדרה הנמשך בתוך החוליות והוא המעמיד ומקיים את כל האיברים, שמבריח מן הראש אל הירכיים ומתפצל גם לתוך הירכיים (כמ"ש בגמ' חולין דף מ"ה), ועל ידו נמשך אור וחיות מן המוח לכל האיברים, שהאיברים מחוברים בצלעות והצלעות בחוליות והחוליות בחוט. והחוט אינו בכלל האיברים, רק שהוא המקשר את האיברים כולם ועל ידו המה מתאחדים ומתחברים זה עם זה והיו לאחדים להתחבר אל המוח שבראש. להיות שראשית גילוי אור הנפש הוא במוח שבראש, ומן המוח שבראש הוא שנמשך התפשטות אור וחיות הנפש לכל אבר ואבר מאיברי הגוף כו' (והוא מ"ש והחכמה תחי' כו', דהיינו שראשית גילוי אור הנפש הוא בבחי' החכמה שבמוח הראש, ועל ידה דווקא יבוא אור וחיות בכל האיברים כנ"ל. וע"ז נאמר ימותו ולא בחכמה, דהיינו כשלא בחכמה – שלא נמשך אור החכמה – אז ימותו כו'). וכמשל שאנו רואים בפעולות האיברים, הרי כפי אשר גמר במוח שבראש ככה יהי' פעולתם כו' (והוא ע"י גידי המוח שנמשכים בכל אבר ואבר כידוע). אך עיקר התחברות האיברים אל המוח שבראש הוא ע"י חוט השדרה, שנמשך מהמוח שבראש ועובר והולך בכל השדרה עד הירכיים כנ"ל.

       ונמצא מובן מכ"ז שב' בחי' המשכות נמשכות מן המוח, הא' הוא הנמשך ע"י חוט השדרה שהולך ועובר עד הירכיים כנ"ל בכדי שיהי' התחברות האיברים אל המוח, וגם שיהיו האיברים מתאחדים יחד זה עם זה, שהוא ע"י חוט השדרה דווקא, כנ"ל שהאיברים מחוברים בצלעות והצלעות בחוליות והחוליות בחוט כו', נמצא ע"י החוט מתאחדים כל האיברים זה עם זה. והב' הוא מה שנמשך אור וחיות הנפש, שראשית הגילוי הוא במוח שבראש, ומן המוח שבראש נמשך האור וחיות הזה לכל האיברים, והוא ע"י גידי המוח שבכל אבר ואבר כידוע. ובחי' המשכה זאת, הגם שאינה שייכת אל החוט, אעפ"כ הרי מובן שגם המשכה זאת מוכרחת היא אל החוט, כי ע"י שהחוט מאחד ומחבר האיברים כולם אל המוח שבראש, לכן יכול להיות המשכה זאת בבחי' אור וחיות פנימי בכל האיברים. ולולא חיבור האיברים אל המוח ע"י החוט כנ"ל, הרי המשכה זאת הב' הנמשכת מן המוח לא הי' לה כלים ואיברים במה לימשך, מצד שלא היו האיברים מתאחדים ומחוברים כלל אל המוח כנ"ל.

         והרי מובן מכל הנ"ל דכל בנין קומת האדם תלוי בהחוט דווקא, בין בבחי' הכלים שהן האיברים, דהיינו בהתחברותם אל המוח וההתאחדות של האיברים עצמם זה עם זה כנ"ל, ובין באור וחיות פנימי הנמשך בכל האיברים מן המוח שבראש כנ"ל. וע"כ ארז"ל אם נפסק החוט טריפה, להיות שבו דווקא תלוי כל בנין גוף האדם כנ"ל. דהיינו הגם שעיקר בנין קומת האדם המה הרמ"ח איברים והמוח שבראש (שאינו נמנה ג"כ במנין רמ"ח איברים כידוע, וכמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא כו'), אעפ"כ לולא החוט לא הי' בהאיברים התחברות זה עם זה כלל ולהיות לאחדים להתחבר עם המוח שבראש, שבזה תלוי כל עיקר אור וחיות פנימי הנמשך בהם מן המוח שבראש כנ"ל. ובאמת הרי לפי כל הנ"ל נמצא שעיקר שלימות בנין האדם הוא ע"י שלש בחי' הללו דרמ"ח איברים והמוח שבראש והחוט כנ"ל, וזה בלא זה לא ימצא בנין האדם כנ"ל וד"ל.

         והנה ידוע דכל פרטי גילוי אור וחיות הנפש הבאה ע"י האיברים כולם מראש עד רגל, הרי כל פרטי האור והחיות הזה ישנם בנפש עצמה, רק שהם כלולים שם בתכלית הרוחניות כרוחניות הנפש עצמה, וע"י התפשטות אור וחיות זה בהתלבשות בכלי הגוף שהם האיברים מראש עד רגל, הרי בא אור וחיות הזה בבחי' הגשמה ממש. וכמו בכל פעולות האיברים מראש עד רגל בפעולות גשמיות ממש, לגבי ערך רוחניות האור והחיות כמו שהוא מצד הנפש עצמה. וכידוע בכל כוחות הנפש שכל ומדות וכה"ג שמשתנים מרוחניות לגשמיות ממש כמ"ש במ"א. וכ"ז בא ע"י התחברותם של האיברים אל המוח שבראש, שבו עיקר וראשית גילוי אור הנפש, להיות בא בגילוי בהתלבשות פעולות גשמיים (כי הרי המוח הוא כלי ואבר להיות כבר מורגש בו האור והחיות, וע"י גידי המוח שנמשכים בכל אבר ואבר שהמה נק' גידי ההרגשה כידוע, הוא שיבוא ההרגשה בכל האיברים. וכל עיקר ההרגשה הוא בבחי' הגשמיות דווקא, דהיינו שמורגש האור והחיות בכל אבר ואבר בבחי' הגשמה כפי ערך גשמיות האיברים ולפי מזגם ותכונתם, וכמו קר ולח או חם ויבש כידוע וכה"ג), והוא ע"י חוט השדרה דווקא כנ"ל. ונמצא עכ"פ מובן שהאיברים כולם על ידם דווקא נשלם עיקר חיבור אור הנפש שבמוח הראש, להיות כי המה דווקא הגורמים סיבת המשכת אור וחיות הנפש בבחי' התלבשות הגשמיות כנ"ל.

      ויובן מזה הנמשל למעלה בבחי' אדם העליון שהוא בחי' המשכות אור האלקי בבחי' אורות וכלים דווקא, דהיינו להיות בא המשכת אור האלקי בבחי' התפשטות בכל העולמות העליונים ותחתונים, שכ"ז נחשב כגשמיות לגבי רוחניות דאור האלקי מצד עצמו ממש, כידוע שגם השגות הנשמות בג"ע כו' וכה"ג נחשב כגשמיות לגבי רוחניות האור האלקי עצמו. וכמו שנק' בשם חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא כו', דהיינו שאין בחי' החכמה ובינה שמצד עצמותו בערך ויחוס כלל אל בחי' חכמה ובינה המתגלה בעולמות גם בג"ע העליון וכה"ג. שכ"ז בא ע"י האור אלקי בכלים שנק' רמ"ח איברים דאדם העליון, כנ"ל בהתלבשות אור הנפש באיברי הגוף שמשתנה מרוחניות לגשמיות ממש. והנה רמ"ח איברים דאדם העליון הן המה רמ"ח מצות עשה, כמ"ש בזוהר דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברים דמלכא, דהיינו שע"י רמ"ח מצות עשה דווקא בקבלת עול מלכות שמים (וסור מרע בשס"ה לא תעשה שהן בחי' הגידין כמשי"ת) יבוא התפשטות האור האלקי בכל העולמות עד למטה מטה ממש.

        והרי כמו במשל הנ"ל ברמ"ח איברי הגוף שבאדם התחתון, שאור הנפש בהתלבשותו בהם נשתנה מרוחניות לגשמיות, דהיינו שכל פרטי כוחות הנכללים באור הנפש המה שמתלבשים בהאיברים לבוא בפעולות גשמיות. והגם שאינם נמצאים רק רמ"ח איברים שמקבלים בהם אור וחיות הנפש, מ"מ הרי בכל אבר ואבר פרטי ימצא ממנו פעולות רבות, וכמו באבר היד שמתלבש בו הרי בא כח הפעולה הזה בפרטי פעולות רבות ומשונות זו מזו, וכמו כיווץ והתפשטות וכדומה, וכן בכח הראיה שבעין ראיה לטב וראיה לביש, וכה"ג בכל האיברים כו' כידוע. וככה הוא התפשטות אור האלקי ע"י רמ"ח מצות עשה שהן רמ"ח איברים דאדם העליון כנ"ל, שהרי בא אור האלקי בפרטים רבים ובאופנים שונים בכל מצוה ומצוה, וכידוע בפרטי כוונות המצות סוכה ולולב ציצית ותפילין כו', שבכל מצוה ומצוה יש כוונה מיוחדת, והכוונה הו"ע גילוי אור האלקי (וכמו וכוון פתיחין לי' כמ"ש במ"א) וכמשי"ת. והגם שאינם אלא רמ"ח מ"ע שהם רמ"ח איברים כנ"ל, אעפ"כ הרי נמשך בהם ועל ידם פרטים רבים. וע"ד הידוע בפרטי גילוי אור האלקי בהשגת הנשמות בג"ע העליון והתחתון ועוה"ב באופנים שונים, וכמו היושבת בגנים כו' שיש ריבוי מיני ג"ע באין שיעור וקץ, שהן ריבוי מיני השגות אלקות עד שאין ערך ביניהם כלל. וכידוע בענין נהר דינור שבין ג"ע לג"ע כו' שטובלין בו הנשמות, ונתבאר במ"א דהיינו שע"י הטבילה בנה"ד יכולים להפשיט עצמן מהשגה ראשונה של הג"ע בכדי לבוא אל השגה יותר עליונה שנק' ג"ע עליון יותר. וכן בכל פרטי ריבוי הג"ע כנ"ל שהן פרטי ריבוי השגות אלקות, שיש נה"ד ביניהם בכדי שיטבלו בו הנשמות להפשטת השגה הראשונה ולבוא אל השגה יותר עליונה. וכידוע באדם המשכיל באיזה השגת שכל א"א לו לבוא אל מהות השגה אחרת ועליונה מזה כל זמן שיהי' טרוד בהשגה הראשונה, אם לא שיפשיט עצמו מכל וכל מהשגה הראשונה, אז דווקא הוא שיכול להעמיק דעתו בהשגה השניה והעליונה כנ"ל. ובמ"א נתבאר שבחי' העמקת הדעת לבוא אל השגה העליונה שהיא בחי' ג"ע העליון, הוא הנק' בחי' העמוד שבין ג"ע לג"ע, ובכלל זהו שנה"ד הוא הגורם הפשטת השגה הראשונה והעמוד הוא בחי' ההעמקה לבוא אל ההשגה העליונה כו'.

         ונמצא מובן מזה שאין ערך כלל לכל פרטי ההשגות דג"ע זע"ז, ויש ריבוי מיני ג"ע שהן ריבוי מיני השגות לאין קץ ושיעור כלל, וכמו וקדושים בכל יום יהללוך סלה דהיינו בלי הפסק כלל, והן הן עליות הנשמות מג"ע לג"ע באין שיעור והפסק כלל. וכל פרטי גילוי אור האלקי כנ"ל הוא שבא ע"י רמ"ח מ"ע, וכמו ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה וארז"ל לעבדה אלו רמ"ח מ"ע שבהם ועל ידם דווקא יבוא כל פרטי המשכות אור האלקי בגילוי השגות בג"ע כנ"ל, להיות שבכל מצוה ומצוה הוא שגורם המשכות גילוי אור האלקי בפרטים רבים (וכנ"ל במשל כו') בכל העולמות, עד שיבוא למטה מטה בעולם העשי' בהשגת הנשמות כמו שהם בהתלבשות בגוף גשמי כידוע. והנה כמו במשל הנ"ל הרי ראשית גילוי אור הנפש להיות בא בפעולות גשמיות הוא במוח שבראש, וממנו דווקא בא התפשטות אור וחיות הנפש בפרטי האיברים מראש עד רגל ממש, והוא בחי' החכמה שבמוח שבראש שע"ז נאמר והחכמה תחי' כו' וכתיב ימותו ולא בחכמה כו' כנ"ל, וכמו"כ בנמשל דאדם העליון שראשית גילוי אור האלקי דעצמות אור א"ס הוא בבחי' מוחין העליונים, שע"י בחי' מוחין העליונים דווקא הוא שנמשך האור האלקי בכל הרמ"ח איברים דאדם העליון להיות בא בהתפשטות בכל העולמות כנ"ל, והעיקר הוא בבחי' החכמה דמוחין העליונים וכמ"ש אין אור א"ס שורה אלא בחכמה כו'. והיינו להיות שהחכמה הוא בחי' כ"ח מ"ה, בחי' הביטול בתכלית מכל וכל איזה מהות, וע"כ בזה דווקא שורה אור א"ס.

         והענין הוא ע"ד מה שנתבאר למעלה בראשית גילוי אור הנפש במוח שבראש לסיבת התפשטות אור הנפש בפעולות גשמיות, והוא ע"י שכבר בא אור הנפש בבחי' המוח שבראש בבחי' הרגשה כנ"ל, שכ"ז באין ערוך לגבי רוחניות אור הנפש עצמה, אך ע"י שנתלבש אור הנפש במוח שבראש בבחי' הרגשה כללית, הוא שתבוא אח"כ בהתלבשות ברמ"ח איברים בהרגשה פרטית כו'. וככה הוא בנמשל, דוודאי מצד עצמיות אור א"ס שאין עוד מלבדו לא יתכן מציאות הביטול דחכמה כלל וכלל, כי להיות שאין עוד זולתו ועל מי יחול בחי' הביטול, שלא יתכן כי אם כשכבר נמצא איזה מציאות כביכול חוץ מעצמותו שיתכן עליו הביטול במציאות לגבי עצמיות אור א"ס. וזהו שהתלבשות אור א"ס בבחי' החכמה שבמוחין העליונים הוא ראשית הגילוי להיות בא בהתפשטות בכל העולמות, דהיינו שע"י בחי' הביטול דחכמה שנמצא בהם דווקא יבוא גילוי אור א"ס בהם עד למטה מטה ממש. והכל ע"י בחי' הביטול שבהם, כי בכל מקום שנמצא בחי' הביטול יהי' בו דווקא גילוי אור האלקי. והוא כנ"ל במשל בגידי המוח שנמשכים מן המוח בכל האיברים, שעי"ז יבוא ההרגשה בכל האיברים שנמשכו מבחי' ההרגשה כללית דבחי' המוח שבראש, וככה בנמשל בחי' גידי מוחין העליונים הוא המשכות אור הביטול דחכמה דבחי' מוחין העליונים בכל פרטי רמ"ח איברים דאדם העליון כו'.

         והנה באמת בחי' המשכות אור הביטול דחכמה שנמשך בפרטיות הרמ"ח איברים, זהו רק כמו עד"מ הנ"ל דהמשכה הא' שבאה מן המוח שבראש לכל האיברים, להיות התחברות האיברים כולם אל המוח ולהיות מתאחדים כל האיברים כולם ביחד, שהוא ע"י חוט השדרה כנ"ל. וזהו ג"כ במשל ע"ד הנ"ל, דרמ"ח איברים זהו רמ"ח מ"ע שבחי' הביטול דחכמה נמשך בהם, והוא בחי' הביטול דבחי' קבלת עומ"ש בכל מצוה ומצוה, שכח ביטול זה נמשך מן החכמה שבמוחין העליונים (ע"י חוט השדרה שהוא התפילה כמשי"ת), ועי"ז דווקא המה מתאחדים כולם יחד. וכידוע במ"ש הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה (דהיינו בבחי' קבלת עומ"ש שמשתווים בזה כל המצות כולם, משא"כ בכוונת המצות כמשי"ת). וע"כ הרי עי"ז מתאחדים כל הרמ"ח מ"ע שהם רמ"ח איברים דאדם העליון להיות לאחדים בהתחברותם אל החכמה שבמוחין העליונים שהוא בחי' כח הביטול דחכמה בכלל. אבל בחי' המשכות אור האלקות דעצמות אור א"ס בגילוי אור פנימי, כנ"ל במשל בגילוי אור וחיות הנפש בכל האיברים (שנמשך ע"י גידי המוח), זהו שראשית הגילוי הוא בחכמה שבמוחין העליונים, דהיינו שהחכמה דמוחין העליונים הוא בחי' כלי לגילוי אור הזה, ועל ידו דווקא יבוא בכל פרטי הרמ"ח איברים בבחי' אור פנימי כנ"ל. והוא פרטי כוונת המצות, וכמו מצות שבת הוא ביו"ד דחכמה כו', ויו"ט בבחי' אימא שהוא בחי' הבינה כו', עד בחי' הצדקה בחי' כח ההילוך שברגל וכמו בצדקה תכונני. כמ"ש במ"א שזהו כדרך שבא גילוי אור הנפש ברמ"ח איברים בבחי' ציור אדם מראש עד רגל, שכל זה הוא גילוי אור הנפש שמתגלה בכחות הללו שמראש עד רגל, ולמעלה זהו גילוי אור א"ס שמתגלה בכל פרטי הכוונות דמצוות כנ"ל שהן בציור קומת אדם מראש עד רגל כידוע, וכנ"ל דשבת ויו"ט הם בבחי' המוחין דחו"ב, וצדקה הוא ברגל כנ"ל. שזהו שנק' המצות רמ"ח איברים כו', וע"י התלבשות אור האלקי ברמ"ח מ"ע שהן רמ"ח איברים כנ"ל, יבוא גילוי האור האלקי בפרטי התגלות לאין שיעור וקץ, וכנ"ל בהשגת הנשמה בג"ע כו'.

            ויובן ממשל הנ"ל שגם המשכה הב' הנ"ל בגילוי אור פנימי שהוא גילוי אור האלקי בכוונת המצוות, הוא דווקא אחר שהרמ"ח מ"ע שהם רמ"ח איברים כו' מתאחדים ומתחברים אל המוח בבחי' המשכה הא' הנ"ל, שהוא בחי' המשכת הביטול דחכמה כ"ח מ"ה בבחי' קבלת עומ"ש דכל מצוה ומצוה. ולולא הכנת הכלים שהן האיברים דרמ"ח בבחי' התחברותם אל החכמה דמוחין העליונים, א"א להיות ג"כ המשכה הב' שהוא גילוי אור האלקי הנ"ל, כי אין במה להתגלות כנ"ל וד"ל. (וכידוע במ"ש בשם האריז"ל שגם בכוונה דפסוק ראשון דק"ש למסור נפשו באחד כו', צריך לכוין לצאת י"ח ק"ש, דהיינו מה שאמר ונעשה רצונו בחי' קבלת עומ"ש בבחי' הביטול כנ"ל).

        והנה נתבאר למעלה במשל הנ"ל שהתחברות האיברים אל המוח כו' הוא ע"י חוט השדרה דווקא, שנמשך מן המוח שבראש בכל ח"י חוליות השדרה, והאיברים נאחזים בח"י חוליות הנ"ל וד"ל. וכמו"כ יובן בנמשל שעיקר בחי' התחברות רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח איברים כו' אל בחי' המוח שבראש דאדם העליון שהוא בבחי' החכמה כ"ח מ"ה כנ"ל, הוא ע"י חוט השדרה דבחי' אדם העליון. והוא בחי' התפילה דח"י ברכאן דצלותא כנגד ח"י חוליות השדרה כו', להיות כי עיקר התפילה הוא בבחי' הביטול דחכמה כ"ח מ"ה, שזהו דשמו"ע צריך להיות בעמידה שזה מורה על הביטול (וכמו המלאכים שנק' עומדים מצד בחי' הביטול שבהם, וכמו בעמדם תרפינה כנפיהם כמ"ש במ"א). וכן מה שהתפילה דשמו"ע הוא בלחש דווקא, שזה מורה ג"כ על תכלית הביטול וכמו אדנ"י שפתי תפתח כי אין מלה בלשוני כמ"ש במ"א. וכ"ז הוא בחי' המשכת הביטול דחכמה כ"ח מ"ה, וכמו ברוך אתה הוי' כו', דהיינו שיהי' המשכות אור החכמה בבחי' גילוי בכל העולמות, ובפרטות בנשמות ישראל להיות בהם קבלת עומ"ש דרמ"ח מ"ע. וז"ש במ"א דמ"ש מצוות צריכות כוונה היינו כוונה כללית בבחי' הביטול דקבלת עומ"ש, וכללות כוונה זו היא בתפילה דווקא. וח"י ברכאן דצלותא הם כנגד ח"י חוליות השדרה, שהם כלים לחוט השדרה שנמשך בהם מראש עד רגל, וככה ח"י ברכות דשמו"ע הם כלים לגילוי אור החכמה שהוא בחי' הביטול כנ"ל. וזהו"ע הבקשות דשמו"ע כמו מברך השנים וכה"ג, וכמ"ש בד"ה לא הביט און כו'.

         ולפי מה שנתבאר למעלה בהמשל, הרי גם [המשכת] אור וחיות פנימי מן המוח שבראש אל האיברים הוא ע"י סיבת חוט השדרה שעל ידו מתחברים האיברים אל המוח דווקא, וכמו"כ בנמשל ע"י התפילה דווקא שהיא המחברת את רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח איברים כו' אל המוחין העליונים, והוא ע"י קבלת עומ"ש שבכל מצוה ומצוה, שבחי' ביטול זה שרשו בחכמה דמוחין העליונים כנ"ל, והוא הנמשך ברמ"ח איברים ע"י התפילה דווקא, עי"ז דווקא יהי' ג"כ המשכת האור האלקי בגילוי אור פנימי כנ"ל בכוונת המצוות בכל רמ"ח מ"ע, בכדי לבוא בגילוי התפשטות בכל העולמות. ונמצא שכל בחי' ציור אדם העליון שהוא באורות וכלים מן המוח שבראש עד הרגל כנ"ל, הכל תלוי בתפילה דווקא, כנ"ל בחוט השדרה באדם התחתון וד"ל.

          ומעתה י"ל משארז"ל דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפילה, דלכאורה אין יתכן בלא תפילה, וכנ"ל במשל שבלתי חוט השדרה א"א להחיות כלל, ועיקר הטריפות תלוי בהחוט כנ"ל. אך הענין דפי' תורתו אומנתו היינו שהתורה היא כלי אומנתו כו', כמו כלי האומנות שביד האדם לפעול בו כל מלאכה כו', וככה במי שתורתו כלי אומנתו, להיות כי שורש התורה בבחי' המוחין דאדם העליון וכמו דאורייתא מחכמה נפקת, ומי שתורתו אומנתו היינו שתורתו היא כמו כלי אומנות בידו להמשיך הביטול דחכמה מן המוחין שבראש דאדם העליון לכל האיברים שהם רמ"ח מ"ע כנ"ל, וכמו בחי' חוט השדרה דאדם התחתון כנ"ל שזהו בחי' התפילה דשמו"ע. וכ"ז נגמר ונעשה ע"י מי שתורתו אומנתו בלא בחי' התפילה דשמו"ע, וע"כ הוא פטור מן התפילה כו'. ואדרבה המשכת אור החכמה שנמשך ע"י מי שתורתו אומנתו היא המשכת בחי' פנימיות אור החכמה שלמעלה מעלה יותר מהמשכת אור החכמה שע"י תפילה, שהיא רק בחי' חיצוניות החכמה, וכנ"ל בד"ה שובה ישראל כו' בענין התפילה שהיא בבחי' הדעת כו', וכמו חוט השדרה הנמשך מאחורי העורף כו'. וידוע בתלת חללי גלגלתא דמוחא שמוח הדעת הוא באחורי העורף כו', ונתבאר בד"ה ואתנה לך כו' בענין הביטול דשמו"ע באמרו אדנ"י שפתי תפתח כו' הוא שבא דווקא אחרי ההתבוננות בפסוד"ז ויוצר אור כו', וכמארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כו'. משא"כ בחי' הביטול דחכמה דתורה הוא גילוי בחי' החכמה כמו שהיא מצ"ע, שלא לפי ערך ההתבוננות כלל (ועז"א מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כידוע). וא"כ יובן במ"ש מי שתורתו אומנתו פטור מן התפילה, היינו להיות שמי שתורתו אומנותו ממשיך מפנימיות החכמה למעלה מן התפילה, וזהו שפטור כו' דבכלל מאתים מנה כמ"ש במ"א.

         וכ"ז במי שתורתו אומנתו דהיינו כלי אומנתו כנ"ל, אבל במי שאין תורתו אומנתו, דהיינו שאין התורה אצלו בבחי' כלי אומנתו להמשיך על ידה בחי' גילוי אור החכמה כנ"ל, עז"א כל האומר אין לי אלא תורה (דהיינו בלא תפילה) אפילו תורה אין לו. וכנ"ל במשל ציור אדם התחתון גם שיש לו מוח הראש ורמ"ח איברים, אעפ"כ בלא חוט השדרה לא יחי' כלל, דהיינו שגם אור הנפש שבמוח הראש, להיות שכל עיקרו לבוא בהתפשטות פעולת האיברים כנ"ל, והרי בלעדי חוט השדרה לא נגמר פעולתו כלל, וע"כ יסתלק אור הנפש גם מהמוח שבראש ולא יחי' כלל. וכמו"כ יובן שגם שהתורה שרשה בבחי' מוחין דאדם העליון שבה ראשית גילוי אור א"ס (דהיינו לסיבת התפשטות האור האלקי בכל העולמות, ובפרט ברמ"ח איברים כו' שהן רמ"ח מ"ע וכמו בראשית בשביל התורה כו'), אך גילוי אור ה' זה הוא נשלם ע"י התפשטות אור זה בכל רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח איברים, שכ"ז הוא ע"י התפילה דווקא כנ"ל. וע"כ בלעדי התפילה לא יושלם ג"כ פעולת התורה ששרשה במוחין דאדם העליון כו', וע"כ אפילו תורה אין לו כו' כנ"ל. כ"א דווקא במי שתורתו אומנתו כנ"ל הוא שיכול להיות נגמר ונעשה בחי' גילוי אור החכמה דתורה למטה כו' גם בלעדי התפילה, והוא ע"י שהתורה אומנתו כנ"ל.

         ויובן ג"כ לפי הנ"ל משמעות הגמ' ביבמות דף ק"ט במאמר כל האומר אין לי אלא תורה דהיינו בלא גמילות חסדים, שהם בחי' המצוות כידוע, וכנ"ל במשל הרמ"ח איברים שבלעדם אין שום תועלת מאור וחיות הנפש שבמוח הראש ולא יחי' כלל וכנ"ל, להיות שכל עיקר התלבשות אור הנפש במוח שבראש הוא לסיבת התפשטות אור הנפש בבחי' חיות גופני דרמ"ח איברים כנ"ל, וע"כ בלעדי האיברים גם המוח לא יחי' כלל, כי נסתלק אור הנפש גם מן המוח שבראש. וכן הוא בנמשל בבחי' אור החכמה דתורה, להביא גילוי אור האלקי בבחי' רמ"ח מ"ע רמ"ח איברים כו', ובלעדי הרמ"ח איברים גם המוח לא יחי' כנ"ל, וזהו אפילו תורה אין לו כנ"ל וד"ל.

           והנה כל עיקר גילוי אור האלקי הזה שע"י תומ"צ ותפילה כנ"ל, שזהו בכלל ציור אדם, שהתורה היא בבחי' המוחין כו' והמצות הם רמ"ח איברים כו' והתפילה היא המחברתם שהו"ע ובחי' חוט השדרה כנ"ל, וע"ז נאמר ועל הכסא דמות כמראה אדם כו' שזהו בחי' ציור אדם דקדושה הנ"ל, והכסא ומכון לשבתו הוא כאו"א מישראל כמו שהוא למטה בהתלבשות בגוף גשמי ובחי' נפה"ב דווקא. והוא מה שאנו רואין שעיקר המצות כולן הם במעשה דווקא, דהיינו באיברים גשמיים דגוף דווקא, וכמ"ש בד"ה האזינו כו' שאפילו מצות אהוי"ר כו' ובחי' יחוד אלקות הוא דווקא שיהי' כ"ז גם בנפה"ב דווקא, דהיינו להיות השכל אנושי דנפה"ב מכיר ענין בחי' יחו"ע ויחו"ת וכן לאהבה וליראה כו' (כמו לבי ובשרי ירננו). ובפרט בשארי המצות שהם במעשה דווקא באיברים הגשמיים דווקא, כידוע שלזה נאמר באבות ושמי הוי"ה לא נודעתי להם כו', להיות שלא קיימו המצות בגשמיות. והגם שהרי האבות קיימו כל המצות כמו עקב אשר שמע כו' וישמור משמרתי חקותי כו', וגם היו להם כלים גשמיים לזה כידוע בענין עובדא דמקלות כו' כמ"ש בזוהר, ובכלל בוודאי האבות שיעבדו גופם ונפשם הבהמית לאלקות בתכלית, אעפ"כ נא' ושמי הוי' לא נודעתי להם, להיות שהכלי לפ"ע האורות לא הי' ביכולתם מצד עצמם, כי אם לפי ערך הכנתם בכאו"א כפי עובדא שלו כידוע. אבל במתן תורה הוא שלמעלה נאמר ונשנה בחי' הכלים להאורות איך ומה כו' כמו ציצית ותפילין כו' וכה"ג, וכמו מכון לשבתך פעלת ה' כו'. והגם שזהו בוודאי ירידה גדולה ושפלות בתכלית שיבוא גילוי האורות העליונים דרמ"ח מ"ע בבחי' כסא ומכון דנפה"ב והגוף הגשמי כו', שלזה נק' בחי' כסא לשון מכסה כו', אעפ"כ עיקר שבת האדם העליון הוא על הכסא זה דנשמות בגופים גשמיים דווקא, וכמו נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דווקא.

     אך איך יכול להיות זה שהגוף הגשמי ונפה"ב יהיו כסא ומכון לשבת אדם העליון כנ"ל, ע"ז נאמר והחיות נושאות את הכסא כו'. שזהו משארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, דהיינו בסידור שבחו של מקום בפסוד"ז ויוצר אור כו'. להיות שכל עיקר פסוד"ז הוא רק בהתבוננות בשמים ובארץ ובכל אשר בהם, שהאור האלקי הוא המחי' ומהוה אותם מאין ליש בכל עת ורגע ממש, וכמו אני אענה את השמים והם יענו את הארץ כו', ואילו הי' מסתלק כרגע ח"ו הי' אין ואפס ממש, אי לזאת הלא כל אשר בשמים ובארץ כלא חשיבי לגבי אור האלקי המחי' ומהווה את הכל מאין ליש כנ"ל, וא"כ איך יחפוץ וישתוקק בתאוות העולם וכל אשר בו, אשר המה כולם כלא וכאין ואפס נחשבו. ואדרבה כל עיקר הטעם והתענוג שבאיזה דבר מאכל וכדומה אשר ישתוקק אליו נפשו הבהמית, הרי הטעם הזה מכח אור האלקי המחי' ומהווה כו', ולזה אליו ראוי להשתוקק ולא לטעם ותענוג הגשמי כו', וכמו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. וכן ביוצר אור בהתבוננות איך שהמלאכים אומרים קדוש כו', להיות שעצמות אור האלקי קדוש ומובדל, כ"א מלא כל הארץ כבודו זיו יקרי', דכלא חשיבי כזיו השמש לגבי עצמות השמש. עד שבק"ש יבוא למס"נ ממש גם בבחי' נפה"ב, וכמו ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך כו'. וכמ"ש בד"ה ויקחו לי תרומה כו' שבחי' בכל נפשך הוא מס"נ דנפה"ב אחר מס"נ דנפה"א בפסוק ראשון בכוונה דאחד כו'.

        והנה זה שנעשה כסא ומכון לשבת אדם העליון וכנ"ל שהעיקר תלוי בחוט השדרה הנמשך [מהמוחין] שבראש דרך ח"י חוליות, וקיום האיברים כנ"ל והוא בחי' הכנת הכלים לקבל אור הנפש מבחי' גילוי אור פנימי כנ"ל, וככה הוא ענין התפילה, שאחר שנעשה כסא ומכון ע"י התבוננות כו', אז ישב על הכסא האדם העליון. והוא מה שיתפלל אח"כ, שהוא בחי' חוט השדרה להמשיך בחי' הביטול דחכמה כ"ח מ"ה בכל רמ"ח מצות בבחי' קבלת עומ"ש שבהם, שזהו הכנת הכלים להיות נמשך אור האלקי בגילוי אור פנימי בכל הרמ"ח מ"ע, וכנ"ל שזהו בחי' כוונת המצות כו'. וזהו מ"ש והחיות נושאות את הכסא, דהיינו שע"י התבוננות בפסוד"ז ויוצר אור המדבר שם רק בענין המלאכים והמזלות שהם המקורים להשפעת החיות הנמשך בעולמות, וכמו הללו את ה' מן השמים הללו את ה' כל מלאכיו כו', וכן ביוצר אור איך ששרפים אומרים קדוש וחיות הקודש הם אומרים ברוך כו', עי"ז דווקא יהי' כסא ומכון כנ"ל (וכמ"ש במ"א מה שבשעת מ"ת ירד עם המרכבה שלו שהוא לסיבת ההכנעה דנפה"ב ששרשה במרכבה כו', ועי"ז דוקא היו ראוים לקבלת התורה בנשמות בגופים כו').

      ואדרבה הרי נאמר והחיות נושאות את הכסא כו', דהיינו שהם נושאים את הכסא עם האדם העליון שעל הכסא למעלה מעלה ביותר, דהיינו לבחי' כי לא אדם הוא. וכמ"ש במ"א דבחי' כמראה אדם הוא בחי' התלבשות אורות בכלים וכמו חכמה מוחא כו' חסד דרועא ימינא כו', וכמשל התלבשות הנפש באיברי הגוף שכל כח וכח מכחות הנפש בא באבר וכלי מיוחדת דווקא, משא"כ מהו"ע הנפש הרי היא למעלה מבחי' ההתלבשות באיברי הגוף ואין בה מצד עצמה שום ציור התחלקות הכחות כ"א פשוטה בתכלית. כן ויותר מכן מצד עצמות אור א"ס הרי אמר ולאו מכל אילין מדות איהו כלל כ"א פשוט בתכלית הפשיטות, והוא בבחי' אחדות פשוטה בתכלית כו'. שזהו מ"ש כי לא אדם הוא, שהוא כמו שהוא מצד עצמות אור א"ס שלמעלה מעלה גם מבחי' החכמה (וכמו והחכמה מאין תמצא כמ"ש במ"א). וזהו ג"כ מה שאנו אומרים בברכת המצות אשר קדשנו במצוותיו כו', דהיינו המשכת בחי' קודש העליון בחי' עצמות אור א"ס ממש (וכידוע דקדושה למעלה מבחי' טהרה, שז"ש טהרה מביאה לידי קדושה, ובחי' טהרה הוא בחי' טהירו עילאה שהוא בחי' א"ק לקבלת הרח"ו ז"ל. וקדושה שלמעלה מבחי' טהרה היא למעלה גם מבחי' א"ק שהוא ראשית הקו וחוט כידוע, דהיינו בבחי' עצמות אור א"ס שלפני הצמצום דקו וחוט, והוא בחי' כי לא אדם הוא. וכמ"ש במ"א שזהו שא' לית מחשבה תפיסא בי' אפילו מחשבה דא"ק כו' וד"ל). ובחי' קודש העליון הזה הוא שנמשך דווקא ע"י מצות מעשיות בגוף גשמי דווקא (וכמ"ש בד"ה יביאו לבוש מלכות), במעשה גשמי ובדברים גשמיים דצמר גשמי וקלף גשמי וכדומה. ולהיות שאין הגשמיות דגוף נעשה כסא ומכון כו' לגילוי אור האלקי כנ"ל כ"א ע"י התבוננות דפסוד"ז ויוצר אור כנ"ל, דהיינו שגם להיות כסא ומכון לשבת אדם העליון שהוא בחי' אורות בכלים כנ"ל א"א להיות כ"א ע"י התבוננות הנ"ל, ומכ"ש שיתעלה בחי' הכסא עם האדם העליון לבחי' כי לא אדם הוא, שזהו בחי' קודש העליון שיומשך ע"י המצות כנ"ל בנש"י בגופים כנ"ל, הוא דווקא ע"י התבוננות הנ"ל. וזהו מ"ש והחיות נושאות את הכסא עם האדם שעליו, שהוא בחי' תומ"צ שהם בבחי' כמראה אדם כנ"ל, והחיות שהוא ההתבוננות דמלאכים וכל צבא השמים בפסוד"ז ויוצר אור נושאים אותם למעלה מעלה בבחי' כי לא אדם הוא, שזהו בחי' קודש העליון שנמשך ע"י המצות כמו שאומרים אשר קדשנו במצותיו כנ"ל.

           והגם שההתבוננות היא בבחי' המלאכים והמזלות העליונים שהם למטה מכל עיקר תומ"צ בחי' ציור אדם העליון, ואיך ע"י התבוננות הזאת ינשאו למעלה מעלה גם מבחי' אדם העליון והוא בבחי' כי לא אדם הוא. הענין הוא שזהו דווקא ע"י שההתבוננות הזאת הוא שמביא לידי הכנעת הנפה"ב ולהפוך גם לב בשר להוי' לבדו, וכנ"ל במ"ש בכל נפשך במס"נ דנפה"ב כו', וזהו בחי' היפוך חושך לאור שעי"ז דווקא יהפוך גם חושך העליון שהוא מ"ש ישת חושך סתרו בחי' העלם אור עצמותו ממש כמו שהוא מצד עצמותו ממש (כנ"ל שהוא בחי' אור א"ס שלפני הצמצום כו'), שיבוא לגילוי אור למטה מטה ברמ"ח מ"ע שהם רמ"ח איברים דאדם העליון, שעל ידם יבוא בגילוי גם בנש"י בגופים כנ"ל, שזהו אשר קדשנו במצוותיו כנ"ל. וזהו שנא' והחיות נושאות את הכסא כנ"ל וד"ל.

        ובכללות עכ"פ מובן דהגם שעיקר גילוי אור האלקי דאדם העליון הוא ע"י רמ"ח מ"ע כו', אך אין הנשמות בגופים נעשים כסא ומכון לזה הגילוי כ"א ע"י התבוננות דמלאכים מתחילה בפסוד"ז ויוצר אור כו'. וכן גילוי בחי' כי לא אדם הוא ע"י רמ"ח מ"ע שזהו אשר קדשנו במצוותיו, הוא ע"י התבוננות הנ"ל בבחי' היפוך חושך לאור דנפה"ב. וזהו מ"ש והחיות נושאות את הכסא כו' וד"ל.

         והנה עכ"פ מובן מכל הנ"ל שעיקר גילוי אור האלקי דבחי' אדם תומ"צ, הוא ע"י התפילה דנמשל לחוט השדרה כנ"ל. וז"ש בזוהר בהשמטות שבחלק א' ע"פ וסולם מוצב ארצה, דא צלותא, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו בההוא בר נש כו'. והענין הוא ע"פ מ"ש במ"א שיש ב' בחי' במלאכים, הא' הנק' משיריין והב' הנק' רתיכין, וכידוע בכללות ענין המלאכים שהן המה הממוצעים לחבר אורות עליונים עד שיבואו למטה ממש, ונק' בשם שלוחי ההשפעה. וגם נק' איברים דמלכא, וכמשל האיברים בגוף האדם שכל כחות נפשיות הרוחני' יבואו על ידם מרוחניות לגשמיות כנ"ל, וכמו"כ כחות ואורות העליונים ע"י אמצעות המלאכים שנק' איברים כנ"ל יבואו בהתלבשות הגשמי' ממש (וע"ד דוגמא חסד העליון הרוחני יבוא ע"י המלאכים בבחי' חסד גשמי, וכמו נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו). ומלאכים הללו המביאים ההשפעה הרוחני' מלמעלה מעלה למטה מטה כנ"ל הם הנק' משיריין. ובחי' הב' במלאכים שנק' רתיכין הוא מ"ש במ"א בכל תפילת ישראל שהמלאכים מגפפין לה ומנשקין לה כו', דהיינו להיות שתפילת ישראל הרי עכ"פ היא בגשמיות למטה מטה כמו אהבה ויראה אנושית וכה"ג, ולהיות מתעלים למעלה מעלה הוא ע"י המלאכים שנק' רתיכין, חונה מלאך ה' סביב ליראיו (וכמ"ש בד"ה ובזה הנערה באה אל המלך כו').

       והנה עיקר כח בהמלאכים, בין בהעלאה למעלה (כנ"ל בתפילת ישראל, וכה"ג בעבודת הבירורים דאכילה ושתי' ומו"מ וכה"ג כמ"ש במ"א) שנק' רתיכין, ובין בבחי' המשכה למטה שנק' משיריין כנ"ל, שעכ"פ נעשה חיבור מעלה ומטה, הוא ע"י הסולם דצלותא כו'. וכמשל הסולם שעומד למטה וראשו מגיע למעלה מעלה, שע"י הסולם יכול להתעלות דבר הנשפל למטה, ויתעלה ע"י הסולם למעלה, ולולא הסולם היה נשאר למטה ולא הי' עלי' כלל כו'. וכן דבר הנמצא למעלה מעלה לא הי' יורד כלל לולא הסולם, כ"א הי' נשאר לעולם למעלה מעלה כו'. וזהו ג"כ בחי' הצלותא שנק' בחי' סולם, כי הרי כאו"א מישראל מלובש למטה מטה בגוף גשמי ונפה"ב כו', ולולא הסולם דא צלותא הי' נשאר למטה ח"ו ולא הי' עולה למעלה כלל וכלל (כ"א במי שתורתו אומנותו כנ"ל, שאינו דבוק למטה כלל. וגם שיש בתורה עצמה בחי' כח זה דבחי' ההעלאה למעלה ובחי' כח ההמשכה למטה כו', שזהו בחי' חו"ג כמו מימינו אש דת למו כו'). וגם הרי נאמר גם את העולם נתן בליבם כו', הרי כל העולם תלוי בנש"י, וא"כ כל ניצוצי קדושה שיש בכל דבר נברא גשמי (כמו במאכל ומשתה ומו"מ וכה"ג) שירדו ונשפלו למטה מטה ביותר, הרי כל עיקר עלייתם למעלה תלוי בנש"י ע"י עלייתם בתפילה דווקא. והוא להיות כי הרי בכל אכילה ושתי' שאכל ושתה ניתוסף בו כח לעבוד עבודה תמה בלב שלם כו', וע"כ עי"ז יתעלו גם הם ויהי' עי"ז עליה לכל אותו המין כו', כמ"ש במ"א ע"פ ארבע הידות יהי' לכם והחמישית לפרעה כו', שע"י החומש יתעלו כל ד' הידות וכמ"ש בלקו"א. וכמו"כ יובן במעלת הסולם דא צלותא כו', שעל ידו דווקא יוכל לבוא דבר שלמעלה מעלה ביותר שירד ויושפל למטה מטה ביותר. והוא כל בחי' גילוי אור האלקי דבחי' חכמה כ"ח מ"ה שבה שורה אור א"ס, ונגלה למטה ע"י הסולם דא צלותא, וכנ"ל במה שנק' בשם חוט השדרה הנמשך ממוח הראש לכל האיברים עד הירכיים כו'. ובאותו הכח דצלותא שנק' סולם, בו עולין ויורדין המלאכים העליונים כנ"ל, וז"ש בזוהר בההוא בר נש, דהיינו ע"י תפילתו שנק' בשם סולם כו' (והגם שהתפילה עצמה מתעלה ע"י המלאכים שנק' רתיכין כנ"ל, אך גם כח זה שבמלאכים להעלות הוא מצד כח הגדול שיש בצלותא כמו הסולם כו' וד"ל).

        אך כ"ז הוא כמו במשל הנ"ל שכאשר חוט השדרה קיים, אז יש קיום ומעמד כל הגוף, וגם נמשך אור וחיות פנימי מן המוח שבראש לכל האיברים מראש עד רגל ממש, וכמו"כ בעבודת ה' ע"י התפילה נמשך בחי' ביטול דחכמה כ"ח מ"ה וגילוי אור א"ס שבבחי' החכמה ע"י רמ"ח מ"ע שהם רמ"ח איברים דמלכא כו'. אבל הרי כמו במשל הנ"ל אם נפסק חוט השדרה טריפה כי לא יכול לחיות כלל וכלל כנ"ל, כמו"כ בלא תפילה כו' לא יחי' ע"י רמ"ח מ"ע, וכנ"ל במ"ש ימותו ולא בחכמה כו', דהיינו שנעשה נפרד מאלקות ונפרד חשוב כמת. וע"ד הנ"ל בכל האומר אין לי אלא תורה בלא תפילה אפילו תפילה אין לו, כי ממילא נסתלק גם חיות המוחין כנ"ל. וזהו שבגמרא למדו דין טריפות במוח שבראש מחוט השדרה (וכמ"ש הר"ן והרא"ש מדמקשה ממוח אחוט השדרה משמע דהמרכה והמסמסה פוסלת במוח כו'), להיות כי טריפות המוח באה מטריפות דחוט השדרה, וכמו בלא תפילה אפילו תורה אין לו כו' וד"ל.

       ואפשר לומר מ"ש בגמרא דחולין שכלה כח החוט עד הירכיים ופירש"י שהירכיים מעמידין שדרתו ויכול להחיות גם שנפסק כו', ע"פ הידוע דנו"ה נק' תרין ירכין, והוא בחי' קבלת עומ"ש במצות בדרך הסכם חזק גם שלא ע"י התבוננות דחב"ד והתפעליות המדות שבלב אהוי"ר כו', המה ג"כ מעמידין בנין הגוף גם אם כלה כח החוט שהוא התפילה כנ"ל. אך אין זה רק שלא יהי' נפרד וחשוב כמת, וכמ"ש ברש"י שם שמעמידין שדרתו ואינה מתה בכך, אבל אין בזה שום גילוי אור דבחי' חכמה כ"ח מ"ה הנ"ל וגילוי אור א"ס ששורה בה כו' וד"ל.

      ולפי כל הנ"ל שהתפילה נמשלה לחוט השדרה יובן עוד ענין אחד, והוא דבחוט השדרה הרי עיקר הטריפות תלוי בהעור, וא"מ דמוח זה לא מעלה ולא מוריד כו'. אך כ"ז בנפסק המוח, אבל כשנתקלקל כמו שהומרך כמים או שנתמסמס כו', אע"פ שהעור קיים טריפה. וכמו"כ הוא בתפילה שיש בה ב' בחי', הא' אותיות התפילה והתיבות שבה מראשה עד סופה, והוא בחי' העור שמחזיק בו המוח, והוא בחי' גילוי אור החכמה כ"ח מ"ה בחי' ביטול כנ"ל. והנה אם נפסק המוח דהיינו הכוונה של אור החכמה כנ"ל כמו ע"י מח"ז ח"ו, הרי ע"י התיבות שיאמר יתחדש בו מוחין הללו. וכמו שידוע שכאשר נופל איזה מח"ז ח"ו וידחה אותה אזי יתחזק כחו אח"כ בהעמקת הדעת באור האלקי וכמו בהתבוננות וכה"ג (אך לא ח"ו מי שאיננו דוחה ממנו מח"ז כו'). אבל כשנתקלקל המוח לגמרי כו' עז"נ בפיו ושפתיו יכבדוני ולבו רחק ממני, ואבדה חכמת חכמיו כו', היינו שנסתלק ממנו לגמרי אור האלקי ונפרד חשוב כמת כו' (וזהו מ"ש במ"א ע"פ צוהר תעשה לתיבה כו', דהיינו בחי' בהירות אור דחכמה בתיבה דתפילה כו').

       והנה ארז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (דהיינו שזה קאי על דברי תורה, אך באמת קאי גם על כל גילוי אלקות שבכאו"א מישראל בעבודתו, וכמו בתפילה שבכל יום ויום צ"ל כחדשים ממש), ובס' הקבלה נק' בשם מוחין חדשים כו'. וזהו שנק' בשם מהלך וכמו אחרי ה' תלכו כו', כמהלך שניזוז ממקום למקום ואיננו עומד במקום אחד (וכמ"ש בזוהר ע"פ הלוך ונסוע הנגבה הולך מדרגא לדרגא כו'), והיינו שצ"ל בכאו"א מישראל בתפילה שבכל יום ויום בחי' מוחין חדשים ממש, דהיינו גילוי אור החכמה כ"ח מ"ה בביטול יותר נעלה כל יום על שלפניו כו' (וע"פ הידוע במ"ש במ"א בענין ובחי' ימי השבוע שנק' בשם יום ראשון כו' יום שני כו', דהלא מששת ימי בראשית כבר עברו כמה ימים ולמה נק' בשם יום ראשון כו' כאילו לא היה יום כלל לפניו, אך מפני שבכל שבת הוא עליות העולמות משבוע העבר כו', ונמשך המשכת אור חדש בשבוע הב', וע"כ לאו"ח זה נק' יום ראשון מה שלא הי' לפניו, כי או"ח זה הוא בבחי' תוס' יותר נעלה משבוע שעבר כו'. והנה בתפילה שבכל יום ויום יש הארת בחי' השבת, דהיינו העליה מיום שעבר ונמשך המשכת או"ח בתוס' יותר נעלה כו', וזהו בחי' מוחין חדשים שבכל תפילה כו'). ונמצא לפ"ז גם כשהוא מתפלל בכל יום ויום בוקר וערב ואין בתפילתו בחי' מוחין חדשים בגילוי או"ח וכאתמול כן היום וכן למחרתו כו' (וע"ד שא' בגמ' ברכות דף כ"ט ע"ב העושה תפילתו קבע כו' לרבה ור"י שם וכפירש"י), והוא להיות שאין לו שום חיות אלקות שנק' לעבעדיקייט, כי הרי בחי' חיות רוחני נק' בשם מים חיים (כמ"ש בד"ה אז ישיר כו'), ובחי' מים חיים הוא מים שנובעין תמיד מן המעין ובכל עת ורגע ממש נובעים מים חדשים כו', וכמו"כ בחי' חיות אלקות הוא שיהי' בחי' מוחין חדשים בחי' גילוי אור בתוס' יותר נעלה על שלפניו. והוא שנק' שקיו דאילנא (כי האדם עץ השדה) כמאמר אנת הוא דאשקי לאילנא בההוא נביעו (הנק' קוועל) שנובע בכל עת מוחין חדשים כנ"ל, וכשאין נביעו בכל יום בתפילה זהו שאין בו חיות שנק' לעבעדיקייט. וכמו במשל הנ"ל גם כשהעור קיים אך המוח מקולקל כו', והיינו שבכל יום יתפלל כל התיבות והאותיות שבתפילה ולא יחסר כו', כ"א שהוא בלא מוח כו', דהיינו שאין שום נביעו וחיות אלקות כו', ע"כ יכול ליפול למטה מטה ח"ו להיות נפרד חשוב כמת.

         כללו של דבר, כשאין שום חיות אלקות בתפילה בכל יום ויום כנ"ל, דהיינו בבחי' מוחין חדשים בבחי' ביטול דחכמה כ"ח מ"ה יותר נעלה משלפניו כו', יכול לבוא ח"ו עי"ז להיות נפרד, שזהו נק' מיתה ח"ו או שבירה ח"ו. וכמו אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים כו', וכמו כלי שנשברה אינה ראויה להיות כלי לקבל דבר מה כו'. וככה כל רמ"ח איברים ושס"ה גידין כו' שבכאו"א מישראל, שהם בחי' כסא ומכון לשבת אדם העליון כנ"ל, שע"י תומ"צ ותפילה נמשך גילוי אור האלקי בכאו"א מישראל ברמ"ח איברים ושס"ה גידין כו', ועל ידם נמשך בכל העולם כנ"ל. אבל כאשר [לא] יוסיף כח בקדושה ע"י התפילה, דהיינו הגם שמתפלל אך בלא שום חיות כנ"ל, שמזה יכול ליפול למטה ח"ו עד שאול תחתית להיות יש ודבר נפרד ממש, ואז נק' רמ"ח איברים כו' בשם כלים נשברים ומתים ח"ו, שלא יכול להיות שורה בהם בחי' הקדושה שאינו שוכן אלא במי שמבטל עצמו, וכמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח כו', ואז א"א להיות כסא ומכון לשבת אדם העליון כנ"ל. אם לא ע"י התשובה מקרב איש ולב עמוק, להיות שהתשובה קדמה לעולם כו', והתשובה היא למעלה מעלה ומעוררת י"ג מדות הרחמים העליונים להיות נושא עון ועובר על פשע, ויתמלאו כל הפגמים וישוב להוי' בעבודה תמה ובלב שלם כו' וד"ל.

         והנה אחר שנתבאר מעלת התפילה ופעולתה, ואיך שבלעדה לא יחי' ח"ו חיי אלקות בתומ"צ כלל וכלל, ויפול למטה מטה ח"ו להיות נפרד חשוב כמת כו', מעתה י"ל איך יבוא האדם לשלימות מעלת התפילה כנ"ל. הנה יובן בהקדם משארז"ל (תענית דף ב') איזהו עבודה שבלב זו היא תפילה, שהתפילה נק' בשם עבודה, ויש בפי' עבודה ב' פירושים, הא' מלשון גילוי, דהיינו להביא את הדבר הנעלם מהעלמו לידי גילוי, וכמשל עבודת האדמה שיש בהארץ כח הצומח להצמיח כל מיני תבואה וכל מיני פירות וכה"ג, אעפ"כ בלתי עבודת האדמה בחרישה וזריעה וכדומה לא יצמח מן הארץ כ"א דבר שאיננו ראוי למאכל אדם כלל, וכדי להביא כח הנעלם שבארץ להצמיח כל מיני תענוג וטעם לאכילת האדם הוא בא דווקא ע"י עבודה שיעבוד הקרקע בחרישה ובזריעה כו', שעי"ז דווקא יבוא כל כח הנעלם שבארץ לידי גילוי מן ההעלם, וזהו פי' עבודה מל' גילוי. ונמצא שאין העבודה הזאת פועלת איזה שינוי המהות כלל, כ"א אותו הדבר עצמו שהי' בהעלם וע"י בחי' עבודה הזאת יבוא מן ההעלם לגילוי כנ"ל. ופי' הב' בל' עבודה מל' עורות עבודים, דהיינו בחי' שינוי המהות ממש, כי עורות העבודין שמתחילה לא היו ראוין כלל להיות מהם איזה כלי וכדומה, וע"י עיבודן משתנה מהותן להיות ראויין לכל דבר ולעשות בהם איזה כלי וכדומה כו'.

         ובכ"ז יובן בנמשל בעבודת ה' זו תפילה שנק' בשם עבודה כנ"ל שיש בה ב' בחי', הא' מל' גילוי כנ"ל, והענין הוא דהגם שכאו"א מישראל מלובש בבחי' גוף גשמי שעליו נא' הן בעון חוללתי ובחטא כו', ונפשו החיונית היא בחי' נפש הבהמית שעלי' נא' רוח הבהמה היורדת למטה כו', אבל יש בו ג"כ בחי' נשמה האלקית שעצמיותה הוא בחי' חכמה כ"ח מ"ה בחי' הביטול בתכלית לאלקות, רק שהיא מוסתרת ונעלמת בגוף ונפה"ב וכמ"ש לפתח חטאת רובץ, דהיינו בתחילת תולדות האדם עלי האדמה כעיר פרא יולד, מושקע בתאוות העולם ואחרי הבליו. אשר לזאת הוא עיקר העבודה לכאו"א מישראל להביא את הנשמה האלקית מהעלמה לידי גילוי, דהיינו שיהי' נגלית כל עשר כוחותי' חב"ד וחג"ת כו' בכחות הנפה"ב וכל איברי הגוף וכמו לבי ובשרי ירננו כו', שעי"ז דווקא באתעדל"ת אתעדל"ע להיות גילוי אור א"ס שבע"ס העליונים חכים ולא כו' מבין ולא כו', ג"כ למטה מטה עד עולם העשיה ממש. וע"ז אי' ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, שפי' פרנסה היינו שמכינים לו מאכל כביכול, כמו המאכל שאוכל האדם דלמטה שע"י אכילתו יתחזק חיותו, דהיינו שיבואו כחות נפשו לידי גילוי באיברי הגוף כו' (וכמ"ש ר"נ האי דלא אמרתי לך מאורתא משום דלא אכילנא בישרא דתורא). וכמו"כ כביכול למעלה עיקר גילוי כחות ואורות עליונים בכלים העליונים עד שיבואו גם למטה מטה, והוא הנק' בחי' אדם העליון כמשנת"ל, כ"ז הוא ע"י אכילת אדם העליון כביכול (כמו באתי לגני אכלתי כו'). והמאכל לאדם העליון הרי הוא דווקא בא ע"י נש"י בעבודתם, שע"י עבודתם נצמח מאכל הראוי לבחי' אדם עליון, להביא כל כחות ואורות העליונים דאדם העליון בכלים שהן רמ"ח איברים כמשנת"ל.

       וזהו עיקר היגיעה והעבודה של כאו"א מישראל, להביא כחות ואורות העליונים מן ההעלם לידי גילוי עד למטה מטה כו', והוא ע"י עבודתם שמביאין כל כחות נשמתן האלקית מהעלמם לידי גילוי בנפה"ב ואיברי גופם ממש כנ"ל. והעבודה הזאת צ"ל ביגיעת בשר ויגיעת הנפש, כי לולא זה יהי' נצמח מה שאיננו ראוי למאכל אדם העליון כלל, והוא בחי' הישות שהוא היפוך הביטול דבחי' אדם דקדושה כו'. וכל עיקר העבודה הוא ביגיעת בשר ויגיעת הנפש להרחיק עצמו בתכלית מבחי' הישות. כי כמו הביטול דחכמה כ"ח מ"ה הוא ראשית הגילוי שבאדם דקדושה בכל פרטי כוחותיו, שע"י הביטול דחכמה הנמשך בהם יהי' עי"ז גילוי אור אלקי בכל כחות דאדם דקדושה וכמשנת"ל באריכות, כמו"כ להיפך זלעו"ז עשה האלקים, והוא הנק' אדם בליעל דקליפה בכחות הקליפות וסט"א בתוך הכלים ורמ"ח איברים כו', שראשיתו הוא בחי' כח הישות שהוא היפוך הביטול דחכמה כ"ח מ"ה דאדם דקדושה כו', להיות שהישות הוא המחשיך ומסתיר על אור האלקי שבנשמתו האלקית, וכן על גילוי אור שלמעלה שע"י תומ"צ כנ"ל, וכמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח כו'. אשר לזאת עיקר העבודה להתרחק מבחי' הישות ולהביא את כח החכמה כ"ח מ"ה דנשמתו האלקית מהעלמה לידי גילוי, להיות בבחי' אין ומה בתכלית כו', וכמו לך הוי' הגדולה כו' וכה"ג. וזהו הנק' ל"ט מלאכות כו' כמ"ש במ"א, בכדי שיצמח מאכל הראוי לאדם דקדושה כנ"ל וד"ל.

        וכ"ז הוא בחי' הא' בעבודה שאין בזה שינוי המהות כלל וכלל, כי הרי אין זה רק להתרחק עצמו מבחי' הישות שהוא ענין ההפשטה מכל כחות גופניים, עד שיבוא לכלל מס"נ ממש להכלל ולהבטל לה' אחד שהוא גילוי בחי' החכמה שבנשמתו האלקית כו'. ובחי' הב' בעבודה זהו מל' עורות עבודין כו' שהוא בחי' שינוי המהות ממש, והוא התהפכות הישות עצמו דגוף ונפה"ב לאלקות להיות כל כחות גופניים כלים ואיברים לקבל גילוי אור האלקי. וכמו ע"י תומ"צ שנתלבשו דווקא בדברים גשמיים דנוגה ובעשיה הגשמיים באיברי הגוף הגשמי כנ"ל. והוא להיות התהפכות הישות דנוגה לאלקות, וכמו שבאמת מצד עצמות אלקות אין עוד מלבדו וכחשיכה כאורה כו'. וזהו הנק' עבודה מל' עורות עבודין כו', בחי' שינוי המהות ממש.

        ולהבין זה בתוס' ביאור, יש להקדים בענין מ"ש בתכלית המכוון של בריאת העולם דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וי"ל מה זה ענין דירה בתחתונים. והענין יובן ע"פ הידוע בעיקר מציאות העולמות והנבראים מבחי' מהו"ע אור א"ס הפשוט בתכלית כו', דאיך יכול להיות גם אחר כמה צמצומים אחר צמצומים, הרי עכ"פ איך יתהווה בחי' הגבול מבחי' בלתי בעל גבול. וכמו עד"מ חכם גדול המשפיע שכלו לתלמידו הקטן הימנו, שמוכרח החכם הגדול לצמצם שכלו הגדול, דהיינו שמעלים ומסתיר את רוחב שכלו כמו שהוא לעצמו, ואיננו מגלה להתלמיד רק אפס קצהו כו', ועי"ז דווקא יוכל להתקבל בהתלמיד כו'. הרי עכ"פ גם אחר הצמצום אין זה שינוי המהות ממש, כי הוא עצמו שכל הרב הוא שנתצמצם ובא לתלמידו ולא יש הפרש ביניהם כ"א בבחי' הכמות כמו משיעור גדול לשיעור קטן וכה"ג, שזהו הנעשה ע"י הצמצום הנ"ל. אבל זה לא יוכל להיות גם אחר כמה צמצומים אחר צמצומים שיבוא מבחי השכל של הרב גם לאחר הרבה צמצומים להיות בחי' דומם ממש, שאין זה מערך השכל כלל ולא יועיל גם הרבה צמצומים אחר צמצומים, להיות כי אין הצמצום עושה שינוי המהות לגמרי בדבר שאיננו מערכו כלל וכלל כידוע. וא"כ לא יובן למעלה מה יועיל ענין הצמצום הנזכר בס' הקבלה להיות בא מבחי' עצמות אור א"ס הפשוט בתכלית הפשיטות ובלתי בע"ג אמיתי, להיות מאתו ית' התהוות העולמות שהם בע"ג ויש להם תכלה כו', שאין זה מערך כלל יותר ממה שאין ערוך לבחי' השכל עם בחי' הדומם כידוע. ומה יועיל ענין הצמצום, כי הרי הצמצום איננו עושה שינוי המהות בדבר שאיננו בערכו כלל כנ"ל.

         אך הענין הוא, דלהיות שעצמות אור א"ס הוא שלימותא דכולא שלם בתכלית השלימות, וענין ובחי' השלימות האמיתי היינו שלא יחסר כלל מאתו ואיננו מושלל מכל דבר יהי' מה שיהי', כי אם הוא מושלל מאיזה דבר א"כ הוא עצמו חסר מאותו הדבר ואינו שלם בתכלית כו'. וכמו"כ יובן למעלה שנק' שלימותא דכולא, ואם הי' רק ביכלתו כביכול להיות ממנו רק בבחי' א"ס ובלתי בע"ג ולא בבחי' הגבול כו', הרי אין זה בחי' השלימות, כי הרי השלימות נושא בעצמו כל ההפכים בנושא אחד, וא"כ כמו שיש לו כח בבחי' בלתי בע"ג כן יש לו כח בבחי' הגבול, דהיינו שככחו בבלי גבול כן כחו בבחי' הגבול בלי שום שינוי כלל וכלל. וע"כ יכול להיות ממנו בחי' הנבראים בעלי גבול, אעפ"כ הוא עצמו בבחי' הגבול כמו שהוא בבחי' בלי גבול, וכמ"ש אני הוי' לא שניתי כו' ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם בלי שום שינוי. ודבר זה אין ביכולת הנברא להשיג כדכתיב החקר אלו' תמצא, כ"א שזהו ירושה לנו מאבותינו שיש בנו כח האמונה להאמין באמיתית שלימות עצמות אור א"ס הכל יכול וכוללם יחד, שבחי' הבלי גבול ובחי' הגבול כוללם יחד בשלימות עצמותו ממש. וכח האמונה הוא יתד נאמן תקוע ונטוע בלב כאו"א מישראל כאילו רואה בעיניו ממש, בעינא דבליבא איתחזאי כולא כו', שכאו"א מישראל יכיר בלבו איך שאין מלבדו באמת וכמו קודם הבריאה כן עתה כו'.

         ונמצא מובן איך שיתכן מצד עצמותו להיות בו בחי' הגבול דעולמות מעצמות אור א"ס הבלתי בע"ג, והוא מצד שלימות האמיתי כו'. וכל עיקר ענין הצמצום הנזכר בס' הקבלה לא מצד שלא הי' מן היכולת להיות מבלתי בע"ג בחי' בע"ג, כי הרי הוא כל יכול וכוללם יחד בשלימות עצמותו כו', כ"א כל עיקר ענין הצמצום כו' הוא לסיבת הנבראים שלא יתגלה להם כמו שהוא מצד שלימותו האמיתי, ויהי' נראה בחי' הגבול מובדל בתכלית מבחי' בלתי בע"ג כשני הפכים ממש. וכל עיקר התגלות אור האלקי בכל העולמות והנבראים הוא בא בבחי' הגבול דווקא, ולא בא בגילוי כלל בחי' כח ואור האלקי שבבחי' בלתי בע"ג. וזהו ענין הצמצום בבחי' אור א"ס דהיינו בחי' הבלי גבול, ונעשה מקום פנוי כביכול מצד גודל ההעלם כו', ואיננו בא בגילוי רק בחי' כח ואור שבבחי' הגבול שזהו ענין קו וחוט. ולהיות שבאמת מצד עצמות האור האלקי הרי כח הגבול איננו מובדל מבחי' הבלי גבול, ע"כ גם לאחר הצמצום הרי בהעלם יש כח הבלי גבול גם בבחי' הגבול. וכמו בכח הצומח שמוגבל להיות רק כח הצומח להצמיח כו' ולא לזולת מזה, אעפ"כ הרי כחו בבחי' בלי גבול להצמיח עד אין שיעור. וכה"ג בשארי פרטי כחות ואורות האלקיים הבאים בבחי' הגבול, שבעצמם המה בבחי' בלי גבול כו'. רק שבחי' כח הבלי גבול הוא בהעלם בתכלית שזהו ענין הצמצום בכלל כו'. וזה הצמצום כו' הוא בכלל סדר ההשתלשלות מעליון לתחתון כו' מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שהעליון הוא בלתי גבול לגבי התחתון שהוא בחי' הגבול כו'. ונראה בערך הנבראים בדרך שהם מובדלים בתכלית זה מזה, שכ"א בא מכח הצמצום הראשון כו'. וזהו שלע"ל יהי' גילוי שלימות האמיתי ויהי' בחי' הגבול מתאחד עם בחי' הבלי גבול, וכידוע במ"ש ה' ימלוך לעולם ועד שהזמן יהי' נצחי כו' וד"ל.

        והנה להיות בא מבחי' עצמות אור א"ס לבחי' מציאות העולמות הוא ע"י עשר ספירות, וכמאמר אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין כו'. וכמשנ"ת בד"ה להבין מ"ש בפע"ח בענין כוונות דפורים כו' במה שכל הע"ס נק' בשם מדות כמאמר ולאו מכל אינון מדות איהו כלל כו', להיות שהע"ס כבר באו בשיעור ומדה להיות מקור לכל העולמות שמשערין בשיעור ומדה שהוא בחי' הגבול כמש"ש באריכות. וראשית הגילוי הוא בחי' החכמה וכמו כולם בחכמה כו', ואין אור א"ס שורה אלא בחכמה כו'. דהגם שבוודאי מציאות בחי' החכמה אין ערך כלל וכלל לגבי עצמות אור א"ס, וכמשנת"ל דמצד עצמותו שאין עוד מלבדו לא יתכן מציאות הביטול, שכל עיקרו בבחי' מציאות דבר מה כביכול חוץ מעצמותו שיתכן עליו הביטול לגבי העצמיות כו', וכערך הגבול לגבי בלתי בע"ג שהוא יותר מובדל בערך מערך הדומם לגבי השכל כו'. ועז"נ והחכמה מאין תמצא כו', דהיינו מבחי' אין ואפס ממש, להיות שורש החכמה בבחי' העצמות הוא בבחי' אין ואפס ממש כמשנ"ת בד"ה בראשית ברא כו'. אך להיות בחי' מהו"ע ממש שלם בתכלית השלימות הנה צמצם א"ע בדבר שאיננו בערכו להיות מקור לעולמות, ומתלבש ראשית גילוי אורו בבחי' החכמה להיות ע"י התלבשותו זאת שבבחי' החכמה ראשית ומקור לכל העולמות, וכולם נכללים בבחי' החכמה בד"כ. וכמו עד"מ ראשית גילוי הנפש במוח הראש וממנו דווקא מתפשטים אור וחיות הנפש לכל האיברים, וא"כ ע"כ שכל הכחות כולם כלולים במוח הראש כו'. ובוודאי הכחות הללו כמות שהם כלולים במוח הראש המה במהות ואופן אחר מכמות שהם באיברי הגוף, כי הרי כשהמה כבר בהתלבשות באיברי הגוף הרי כל כח וכח משונה מחבירו, עד שיש לכל כח וכח כלי מיוחדת כמו כח הראי' בעין וכח השמיעה באוזן וכה"ג. וכמות שהם כלולים במוח הראש לא נודע ונגלה כ"א בדרך חיוב המציאות ולא בבחי' הכרת המהות, דהיינו מפני שמאתו המה נמצאים בכל איברי הגוף ע"כ שנמצאו כולם במוח הראש והיו שמה לאחדים ממש. וכמו"כ יובן למעלה כביכול דכתיב כולם בחכמה עשית, הרי מצד זה מוכרח להיות שבבחי' החכמה כלולים כל העולמות עליונים ותחתונים נשמות ומלאכים ג"ע העליון וג"ע התחתון כו', עד עוה"ז השפל ושלשול קטן שבים. מ"מ א"א לומר שבבחי' החכמה ימצא איזה מהות אפילו מבחי' עולמות העליונים כו', אעפ"כ מוכרח לומר שבבחי' החכמה ימצאו כל הפרטים כנ"ל ונכללים יחד בבחי' החכמה כו'. והוא מפני שהחכמה שורה בה בחי' אור א"ס השלם בתכלית השלימות בבחי' כח זה דחכמה הכולל ונושא ההפכים כולם יחד בנושא אחד ממש כנ"ל. אך להיות בא גילוי אורות העליונים בבחי' התחלקות פרטים כפי ערך העולמות כולם, זה הוא ע"י בחי' אימא עילאה שהוא בחי' הבינה, וכידוע במה שנק' חו"ב בשם אב ואם, שהוא כמשל הטיפה שממנה נוצר הוולד שבאה ממוח האב דווקא, והטיפה הזאת כלולה מכל ציור איברי הוולד כידוע, רק שהיו לאחדים עד שאינם ניכרים באיזה מהות, וע"י שנקלט ברחם האם שבה דווקא נצטייר הוולד בציור האיברים כמו שהם בציור הוולד הנולד כו'. וככה כביכול למעלה הרי בבחי' החכמה כלולים כל העולמות והיו לאחדים כנ"ל, וע"י בחי' בינה שנק' אימא עילאה באים בבחי' הצטיירות כמות שהם העולמות בהתחלקות מדריגות שונות כו'.

       אך הנה איתא בזוהר דאו"א הם תרין ריעין דלא מתפרשין כו', דהיינו שבחי' היש דבינה מתאחדת עם בחי' האין דחכמה, שעי"ז הוא שיהי' ביטול היש בתכלית לשרשו ומקורו בבחי' האין כו', ולא יהי' בחי' היש נפרד משרשו ומקורו אפילו רגע אחד. והמזווג ומחבר חו"ב הוא בחי' הדעת, ששרשו בבחי' הכתר בחי' רצון העליון שהוא בחי' גילוי עצמות אור א"ס השלם בתכלית כנ"ל, וכמשל הרצון למטה שהוא מרוצת הנפש ממש. וע"כ מצד שלימותו האמיתי אין בחי' היש נפרד מבחי' האין כו'.

           והגם שנתבאר לעיל בבחי' הצמצום הנזכר בס' הקבלה שהוא בהעלם בחי' השלימות דעצמות כו' ולא יתגלה להעולמות כו', אך הרי נת"ל דמ"מ בבחי' ההעלם ימצא בחי' השלימות דעצמות בכל בחי' הקו וחוט שלאחר הצמצום, רק שאינו בא בגילוי לעולמות כו'. וע"כ מצד שורש העולמות בבחי' או"א שהן בחי' חו"ב יאיר בחי' השלימות לחבר בחי' היש לבחי' האין להיות בחי' ביטול היש בתכלית כנ"ל, רק שאינו בא בגילוי ממש בכל העולמות שהשפעתם ע"י בחי' המל' כמשי"ת אי"ה. ולהיות שעיקר רצונו ית' להיות נראה היש דעולמות נפרד לעצמו, וכמו כל העולמות והנבראים שנראים ליש ומהות נפרד מאור האלקי כביכול, ובפרט כמו בכאו"א מישראל שיש לו משפט הבחירה כאילו הוא נפרד לעצמו, ובו הדבר תלוי לבחור בטוב או ברע ח"ו עד שיכול להיות נפרד ממש. והמכוון בזה להיות בחי' היש הנפרד בבחי' ביטול לאלקות, דהיינו לא כמו מצד שרשם בבחי' החו"ב שביטול היש הוא מצד התחברותו עם בחי' האין, ובכלל הוא שכח האור האלקי עצמו שבבחי' החכמה הוא שמכריח את הביטול בבחי' יש דבינה כו', משא"כ ביטול היש הנפרד היינו שאינו מוכרח כלל מצד האור האלקי להיותו מוסתר ונעלם בתכלית, כ"א כל הביטול של היש בא מצד הכנת עצמו בהשגתו באור האלקי ושורש כל העולמות איך שכלא וכאין נחשבו, וכמו הודו על ארץ ושמים כו' שבטלים כביטול זיו השמש בשמש כמ"ש במ"א, ולולא השגתו בהתבוננות כנ"ל לא הי' בחי' הביטול כנ"ל כלל כמ"ש במ"א.

            וזהו מ"ש נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, דהיינו בחי' היש הנפרד שנק' תחתונים ממש שאין למטה הימנו כו'. ולזאת הכוונה צמצם א"ע כביכול לבוא עוד בבחי' התלבשות מדותיו ית' חו"ג כו' עד בחי' המלכות להיות אין מלך בלא עם נפרדים דווקא, שעז"נ מלכותך מלכות כל עולמים כו' שנראים העולמות והנבראים לבחי' יש נפרד כביכול כו'. ובאמת כ"ז ג"כ בא מצד שלימות האמיתי שכל יכול וכוללם יחד, וגם מה שנראים ליש ודבר נפרד אין נפרד מאתו ית', וכמבואר בזוהר לית מאן דנפיק מרשותי' כו'. וזהו מ"ש כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא, שזהו בחי' יסוד שמחבר שמים וארץ יחד, דהיינו שבחי' שמים הם המדות העליונים שעכ"פ אינם נפרדים מאתו ית', וכמו המדות דחו"ג כו' למטה באדם שהמה לעצמו ואינם נפרדים מעצמותו כידוע, להיות מתחבר בבחי' המלכות שנק' בחי' ארץ כמ"ש במ"א. והוא מפני שבחי' היסוד הוא מבחי' קו האמצעי שעולה עד הכתר כנ"ל. וכל מה שנראה ליש ודבר נפרד הוא רק לפי ראות עין הנבראים שמוסתר מהם בחי' השלימות כנ"ל, אבל מצד עצמותו יחיד ומיוחד בתכלית וכתיב אני הוי' לא שניתי כו'. וזהו מ"ש כי הוי' הוא האלקים ואמר בזוהר דכולא חד, דהיינו שגם בחי' הצמצום וההסתר היותר אחרון והוא בחי' שם אלקים בק"ך צירופים שבו עד מ"ח צירופים האחרונים אדמת בני חם כו' שורש יניקת הקליפות וסט"א, אין פועלים בו ח"ו שום שינוי וכולא חד ממש. כי באמת אין עוד מלבדו כו', ורק לגבי עין הנבראים נראה ליש ודבר נפרד עד שבא בבחי' יניקת וחיות הקליפות וסט"א כידוע. ולא כן הוא מצד העצמות אור א"ס השלם בתכלית השלימות האמיתית כו', כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא העולם כו', ואין עוד מלבדו ממש. אך זהו ג"כ מצד שלימות האמיתית שכל יכול וכוללם יחד כו', להעלים ולהסתיר את בחי' שלימותו האמיתית להיות נראה ליש ודבר נפרד כביכול כו', שהמכוון בזה בכדי שימצא ג"כ בחי' ביטול היש הנפרד ע"י הכנת הנברא מצד עצמם כנ"ל שלזה נתאווה כו' וד"ל.

        והנה עכ"פ מה שנתצמצם להיות בחי' יש ודבר נפרד לפ"ע הנבראים, שכח ואור האלקי הזה הוא הנק' בחי' המלכות כנ"ל, הוא הנק' בשם שכינה ששוכן בתחתונים, שהמכוון בזה להיות נגלה ונראה אור האלקי גם למטה מטה בבחי' היש הנפרד שלמטה כו' ע"י בחי' ביטול היש הנפרד שימצא בהם כו', שזה עיקר בחי' המלכות דאין מלך בלא עם כו' ולהיות ביטול העם אל המלך לקבל עליהם עול מלכותו כו', שעי"ז יומשך בהם בחי' אור האלקי כמו שהוא מצד עצמו בבחי' מדותיו העליונים כנ"ל, בכדי לבוא לבחי' ביטול היותר נעלה מערך הכנת עצמם, ואז יתראה ויתגלה בהם בחי' תוס' אור האלקי דהיינו כמו שהוא מצד שלימות עצמותו, וכנ"ל במ"ש כי כל בשמים כו' דאחיד בשמיא וארעא כו', שזהו יחוד קוב"ה ושכינתי' כמ"ש במ"א. והוא ע"י ההתבוננות, וכמו בכאו"א מישראל שצריך להתבונן תמיד ולהשיג בשכלו איך שבאמת מצד עצמותו אין שום דבר נפרד כו' ויחיד ומיוחד בתכלית כו' ואין עוד מלבדו כו', אעפ"כ הרי הוא מחי' ומהווה העולמות כולם באופן שנראים ליש ודבר נפרד כנ"ל, שזהו בחי' ירידה גדולה שאין כמוה, וע"כ שיש בזה כוונה עמוקה כי אין דרך המלך הגדול והנורא להיות מתעסק בדברים פשוטים, וכמאמר לאו אורחא דמלכא לאישתעי במילין דהדיוטא דקאי על כל עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, שהן מלין דהדיוטא לגבי עצמותו כביכול. והרי הוא עוסק תמיד כביכול להחיות כל העולמות ומחדש כביכול מעשה בראשית בכל עת ורגע ממש ע"י דיבורו ית' בחי' עשרה מאמרות, וכמו בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, להחיות אפילו בחי' הקליפות וסט"א, דהיינו בכאו"א בנפשו בכל מיני שטותין והוללות וליצנות ודברים בטלים וכה"ג, שהשי"ת מחי' אותו בשעת מעשה ממש וכמ"ש בס' תומר דבורה בפי' נושא עון כו'. וע"כ שיש בזה כוונה עמוקה כו', והוא שיהי' גם היש ודבר נפרד בטל בתכלית כו', שזהו בחי' המלוכה כנ"ל. אי לזאת יראה בנפשו להבטל ולהכלל למעלה בכל פרטי כחותיו כו', והוא בחי' העלאת השטותין ודברים בטלים וכה"ג. אך אין זה רק בכח הצדיקים הגדולים, אבל בכלל כאו"א מישראל הרי ע"י הביטול הזה הוא שיפעל בנפשו להתרחק עצמו מכאלה לגמרי וכמ"ש בלקו"א. אך כשלא יעשה האדם מישראל חשבון זה בנפשו, וידמה היש דעולמות לעיניו כמות שהוא בבחי' יש נפרד וישכח לגמרי עיקר אופן המכוון בזה כנ"ל, זהו הנק' גלות השכינה ח"ו, והמקובלים אמרו שזהו מ"ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה.

          והענין ידוע שבזמן הבית ובימי דוד ושלמה היו כל האומות נכנעים ובטלים והיו מביאין מס לישראל, כי להיות שבאמת כל עיקר חיות אוה"ע הוא מאחוריים דקדושה, וכאשר בימים ההם הי' מאיר בחי' הקדושה שהוא אור האלקי גם למטה מטה, ע"כ ממילא היו גם אוה"ע מכירין איך שכל עיקר חיותם הוא מבחי' אחוריים דקדושה וע"כ היו נכנעים כו'. וככה הוא בכאו"א מישראל שכל כחות הנפה"ב המה נק' בכלל בשם אוה"ע, ע"ש שכל עיקרם הוא לתאוות העולם והבלים, וע"י העבודה האלקית כנ"ל שמאיר בכאו"א מישראל אור האלקי, כנ"ל במשל דחוט השדרה שנמשך מן המוח שבראש לכל האיברים, ובנמשל זה בחי' המשכת חכמה עילאה בחי' הביטול כנ"ל והאדם מישראל נעשה כסא ומכון לזה, וע"כ עי"ז ממילא נכנעים ובטלים כל כחות הנפה"ב כו'. ולהיות שע"י התהפכות החושך לאור עי"ז יהי' יתרון האור מן החושך העליון וכמ"ש במ"א, וזהו בחי' המס כו'. ואפ"ל ע"ד מה שנתבאר בד"ה ועשית חג שבועות כו' בענין ויהי' למס עובד כו', שהוא בחי' מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, בחי' מקיף דאור ישר המתיישב כו' ומקיף דאור חוזר שבלתי מתיישב, כ"ז בא ע"י בחי' עובד, בבחי' העבודה כנ"ל וד"ל.

        והנה ידוע שבחי' אחוריים דקדושה כנ"ל שממנו יניקת וחיות אוה"ע וכחות נפה"ב כנ"ל, הוא בבחי' השערות בכלל, שהם בבחי' מותרות ופסולת כמ"ש במ"א. וכאשר יש בהם בחי' הביטול וההכנעה לאלקות כנ"ל ה"ז כמו שהשערות דבוקים לשורש יניקתם כו', אבל כשח"ו המה בבחי' היש הנפרד ואינם נכנעים ובטלים לאלקות, וכמו כאשר ירדוף האדם מישראל אחרי תאוות העוה"ז והבליו גם בהיתר אם הוא בבחי' תאוות ולגרמי', ומכ"ש באיסור ח"ו, שזה בהתגברות כחות הנפה"ב בלתי נכנעים ובטלים לאלקות כו', אז האור והחיות שבהם שנמשל לשערות כנ"ל הוא כמשל כאשר נגזזים משורש יניקתם ואין להם דיבוק וחיבור כלל לשורש יניקתם כו', וזהו כרחל לפני גוזזיה נאלמה כו' להיות כמו בטבע הרחל כשגוזזים אותה שותקת כו'.

          ולמעלה יובן זה במ"ש בדבר הוי' שמים נעשו כו', כמשל הדיבור שבא בקול גילוי לזולתו, והוא בחי' גילוי אור האלקי ששוכן בתחתונים להתהוות היש דעולמות כו' ובבחי' הביטול הנמצא בהם כנ"ל. אך כשאין שום גילוי אור האלקי כו' ע"ד הנ"ל מצד סיבת העדר הכנעת היש, כ"א אדרבה למלאות תאוות נפשו שלא לשם שמים כו', שהרי עכ"פ האור אלקי מחי' ומהווה הדבר תאווה גם אז, וגם האדם המגביר על עצמו כחות הנפה"ב להיות יש ודבר נפרד כו' הרי גם אז בשעת מעשה מחי' ומהווה אותו השי"ת כו', אך הוא בבחי' הסתר פנים בתכלית ונק' בחי' אלם כביכול שאינו נשמע ממנו קול ודיבור גלוי כלל כביכול, וזהו בחי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה.

        והנה גם בזה באמת יש עומק הכוונה מאתו ית', כי כל פעל ה' למענהו וגם ברשע ליום רעה כו', דהיינו להיות גם בזה ההסתר וההעלם בתכלית גילוי אור האלקי, כי מצד עצמות אור א"ס קמי' כחשיכה כאורה כו', וכנ"ל בבחי' עצמות השלימות האמיתית כו'. והוא ע"י התשובה שעליה ארז"ל (סנהדרין צ"ט) במקום שבע"ת עומדין כו', שממשיכין לי' בחילא יתיר כו', דהיינו גילוי בחי' אמיתית השלימות ביותר ממעשה הצדיקים, והוא להיות שגם החושך לא יחשיך כו' וכמאמר הזוהר לית טבא אלא מגו בישא ולית נהורא אלא מגו חשוכא כו'. והוא ע"י שיעשה האדם מישראל גם בזה חשבון בנפשו איך שהוא ית' מחי' ומהווה גם בבחי' הסתר בתכלית, וגם בעשותו הרע מחי' אותו כנ"ל, ולאו אורחא כו' כי אם לתכלית המכוון הזה להיות נגלה ונראה בחי' שלימות האמיתית כי אין עוד כו' גם בתכלית ההסתר היותר אחרון שאין למטה הימנו כו'. ואפשר שזהו דברי רז"ל (ברכות דף ס"ג) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה כו'. אי לזאת צעוק יצעק במר נפשו על אשר מקושר בתאוות העולם כי הבל המה, כי אם שוב ישוב אל ה' ואליו ישא את נפשו כי אין עוד מלבדו, ואז עי"ז דווקא יהי' יתרון האור מן החושך העליון כו' שזהו בחילא יתיר כו'. וכמו בכלל ע"י הגלות המר שהוא בחי' החושך וההסתר בתכלית, עי"ז דווקא יהי' בחי' הגילוי דעצמות אור א"ס בימות המשיח ועוה"ב מה שלא הי' כן בזמן ביהמ"ק כו'. וע"ז ארז"ל אם ישראל עושין תשובה מיד נגאלין כו', כי ע"י התשובה דווקא יהי' התגלות בחי' עצמות אור א"ס שאין עוד מלבדו גם בבחי' החושך וההסתר היותר אחרון כנ"ל. והיינו שממשיכים לי' בחילא יתיר, כי יתרון האור מן החושך כידוע. וז"ש העם ההולכים בחושך ראו אור גדול כו', דהיינו בבחי' החושך עצמו ראו אור גדול דבחי' שלימות האמיתית שכל יכול וכוללם יחד וכחשיכה כאורה כו', והוא ע"י התשובה דווקא כנ"ל וד"ל.

        והנה כ"ז הוא עיקר ענין ובחי' תיקון חצות אחר חצות הלילה דווקא, לשום דמעות על בחי' גלות השכינה כנ"ל, דהיינו בכאו"א מישראל גודל ריחוקו מאור האלקי בהתגברות כחות הנפה"ב שלו ובחושך ילך כל ימיו, אשר ע"ז ימס כל לבב על אשר האור האלקי עצמו המחי' ומהווה אותו, ואילו הי' מסתלק כרגע ח"ו היינו לאין ואפס ממש, והוא עצמו העושה תמיד נגד האור האלקי להיות מחשיך ומסתיר עליו, אי לזאת בכה יבכה במר נפשו. שזהו מ"ש זכור ה' מה הי' לנו, דהיינו בחי' מ"ה דחכמה שנמצא בכאו"א מישראל מצד נשמתו האלקית, ועתה הביטה וראה את חרפתנו הוא בחי' התגברות הקליפות וסט"א דכחות נפה"ב, שזהו חרפתנו שלנו המחשיכים ומסתירים על בחי' מ"ה דחכמה הנ"ל. וכמ"ש במ"א היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם כו', דהיינו הסרת הערלה שמכסה ומסיר כו', וכמ"ש בזוהר חיי שרה דף קל"א ע"א ע"פ וחרפת עמו יסיר דא יצה"ר כו'. וז"ש בסידור האריז"ל דר"ת זכור ה' מה היה לנו הוא אותיות מילה כו', שזהו מ"ש ומלתם את ערלת לבבכם כמ"ש במ"א.

         אך כ"ז ההרגש בנפשו גודל ריחוקו מאור האלקי עד שיבוא לבחי' המרירות כנ"ל, הוא בהקדים לזה ברכות השחר כו'. והענין הוא, דלהיות ידוע שהשינה היא אחת משישים במיתה, דהיינו כמו שהמת הוא נק' אבי אבות הטומאה והוא מצד כי נסתלק ממנו אור הקדושה דנשמה האלקית שבכאו"א מישראל, שממילא יתדבקו בו הקליפות וסט"א ח"ו, וכמאמר הטבעיים אין דבר ריק בעולם כו'. וכמו"כ הוא בשינה מצד הסתלקות אור הנשמה האלקית עכ"פ מלהיות באה בגילוי מורגש בכל אבר ואבר וכחות הנפה"ב כו' (כמשנ"ת בענין אתה בראתה כו'), שע"כ יכולים להתדבק בו ג"כ הקליפות וסט"א כו', ובגודל התגברותם יסתלק ממנו אור האלקי דנשמה האלקית לגמרי ח"ו. וזהו שאומרים קודם השינה ואל יבהלוני רעיונות רעים כו' ותהא מיטתי כו' והאר עיני פן אישן המות, כי רשעים בחייהם קרויים מתים מצד הסתלקות אור נשמתם האלקית מהם לגמרי ח"ו. אשר ע"כ מיד בקומו יודה לה' שהחזיר לו נשמתו, שזהו שאומרים מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי כו'. ולהיות שבהודאה זו אין בה שם משמות הקדושים, כי זהו לעצמות אור א"ס דלית לי' שם ידיעא כו' ולפניו כחשיכה כאורה, וע"כ יכולים לומר הודאה זאת גם בלי נט"י בעוד רוח הטומאה שורה עליו. והוא שמרגיש עכ"פ איזה הארה מנשמתו האלקית, שלזה נותן ההודאה הנ"ל לפניו ממש וכמו מודה אני לפניך כו' לפניך ממש, דהיינו עצמות אור א"ס כמות שהוא לבדו כו' וד"ל.

     ואחר יטול ידיו במים כו', להיות שרוח הטומאה שורה על פרק היד (הקדמת הזוהר דף ו' ע"ב זח"א דף נ"ג ע"ב ודף קס"ט ע"ב) שבו האצבעות שזהו בי' הצפרנים כו', כידוע בשורש יניקת הקליפות מהצפרנים כו'. ושופכים עליהם מי החסדים העליונים להמתיקן כו' ולהסיר כל רוח הטומאה כו' בלתי יתאחזו בפרק הזה כו'.

     ואח"ז יאמר אשר יצר כו', שזהו אחר שעשה צרכיו כמאמר (ברכות דף ט"ו ע"א) יפנה ויטול כו', שהוא בחי' הסרת הפסולת גם מפנימיות גופו. וזהו שאומרים אשר יצר את האדם בחכמה כו', דהיינו כל עיקר גילוי אור האלקי בכל אדם מישראל, והוא הנק' בחי' יצירה (כידוע במ"ש יוצר אור כו'), הוא בחכמה דווקא וכמשנת"ל בבחי' המשכת החכמה כ"ח מ"ה בחי' הביטול בתכלית. וכמו"כ הוא למעלה בבחי' אדם העליון בבחי' המשכת החכמה דבחי' מוחין העליונים כו'. ולהיות כי עיקר בחי' אדם דקדושה שהוא בחי' אורות בכלים להיות באים האורות עליונים בבחי' מדה ושיעור שלפ"ע הנבראים, והוא ע"י התלבשות האורות בכלים דווקא, שהכלים עכ"פ מסתירים על האורות לבלתי יתגלו כמו שהם מצד עצמם (כמשנ"ת בד"ה אני לדודי כו'), ויש בזה שיעור ומדה כמה יסתירו הכלים על האורות וכמה יתגלו האורות ע"י הכלים כו'. שזהו מה שאומרים וברא בו נקבים כו' חלולים כו', דהיינו הכלים שמקבלים האורות להסתיר עליהם כנ"ל. וזהו ע"ד מ"ש ובורא חושך כו'. גלוי וידוע לפני כו', כמ"ש במ"א בפי' גלוי וידוע לשון ממילא כו', להיות שאין בו שינוי כו'. שאם יפתח אחד מהם, דהיינו בלי שיסתירו על האורות, הרי היו האורות נגלים כמו שהם מצד עצמם ולא הי' קיום להעולמות והנבראים כידוע. וכן אם יסתם אחד מהם, דהיינו להסתיר לגמרי כו', הרי לא הי' שום גילוי אור כלל ולא הי' ג"כ קיום להעולמות כי הי' חושך והסתר לגמרי, וכמשנ"ת בד"ה אני לדודי, להיות שהכלים הוא בחי' העדר האור וההתפשטות, דהיינו שפועלים בהאורות העדר התפשטותם כמו שהם מצד עצמם, אבל לא שפועלים בחי' ההעדר לגמרי ח"ו. וזהו אם יסתם אחד מהם כו', להיות פועלים ההעדר לגמרי כמו שהם מצד שרשם בבחי' הצמצום, לא הי' קיום לעולמות כלל כמש"ש באריכות. וזהו מה שאומרים אי אפשר להתקיים כו'. וכ"ז הגילוי אור שבא ע"י הכלים שזהו נק' המתקת הדינים, דהיינו שממתיקים אותם להיות על ידם גילוי אור כו', זהו מה שאומרים רופא כל בשר כו', כידוע שהבשר הוא מצד הגבורות והדינים כמ"ש בלקו"ת בפי' מאין לי בשר כו', ובחי' הרפואה הוא בחי' המתקת הדינים כידוע. וכ"ז ע"י כח עצמות אור א"ס בחי' פלא העליון שמופלא מכל וכל וכמאמר ולאו מכל אילין מדות איהו כלל כו', וע"כ יכול להמתיק הגבורות בחסדים כי שניהם שוין לפניו וכנ"ל מצד שלימותו האמיתי שכל יכול וסובל הכל. וזהו ומפליא לעשות כו'. וכ"ז הוא אחר שכבר הסיר מעליו רוח הטומאה כנ"ל ששורה על הידים, והסרת הפסולת מפנימיות גופו במה שעשה צרכיו כנ"ל, שאז יכול להרגיש בנפשו עכ"פ גילוי אור דנשמתו האלקית בכלל כו'.

     ואח"כ הוא שאומרים אלקי נשמה שנתת בי כו'. דלכאורה אינו מובן מי הוא שאומר נשמה שנתת בי כו', הלא הגוף מצד עצמו אינו יכול לדבר כידוע כו'. אך הענין הוא שזהו מאמר הנפה"ב שהיא הנפש החיונית כו', והיא האומרת דבר זה נשמה שנתת בי טהורה היא כו'. וכידוע דמהו"ע הנשמה האלקית היא מפנימיות ועצמות אור א"ס, וכמו כי חלק הוי' עמו וכן בנים אתם להוי' כו' כמ"ש בלקו"א, והיינו שפנימיות ועצמות נשמה האלקית היא המקושרת לעצמות אור א"ס כטבע החלק הנמשך אל הכלל וכניצוץ אחר השלהבת, ולמעלה מכל גדר השגת השכל והתפעליות המדות כו'. וכל עיקר בחי' הכחות שכל ומדות שנמצאו גם בבחי' הנשמה האלקית כו', זהו רק מה שמצטייר בהנשמה האלקית לסיבת התלבשותה בנפה"ב, דהיינו בכדי להפך גם כל כחות נפה"ב לאלקות. והוא ע"י שמתלבש בחי' השכל דנשמה האלקית בבחי' השכל דנפה"ב להיות גם השכל האנושי משיג ביחו"ע ויחו"ת וכה"ג, עי"ז יתהפך השכל דנפה"ב לגמרי לאלקות. וכן בהתלבשות המדות דנה"א במדות דנפה"ב להפכם לקדושה, וכמו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כו'. ונמצא מובן שהתלבשות הנה"א בכל כחותיו בתוך כחות הנפה"ב הוא ע"ד התלבשות אור וחיות הנפש וכוחותיו בכל איברי הגוף כל כח וכח באבר מיוחד כו'. וכמו"כ כל הכחות דנפה"ב הם כמשל האיברים להיות מתלבש בהם הכחות דנשה"א כו', וע"כ בהתגברות הכחות דנפה"ב ממילא יהי' עי"ז בחי' הפגם והחסרון בכחות דנשה"א, שזהו"ע ד' פגמים שאומרים בק"ש שעהמ"ט, והוא הנק' בחי' ד' אותיות דהוי' שבנשה"א כו'.

       ופי' וענין הפגמים היינו כמשל פגימת הסכין בב' עוקצין כידוע, והוא שנחסר מעט מן הסכין במקום הזה. וכמו"כ יובן בפגמים שבנשה"א שזהו מ"ש נואף אשה חסר לב, שע"י התגברות התאווה בלב כו' נחסר ונתרוקן אור האלקי שבנשה"א מבחי' הלב, שלא להיות לו שום התפעליות המדות שבלב לאלקות כלל וכאילו אין לו נשה"א כלל, שזהו בחי' מיתה כמו רשעים בחייהם קרויים מתים כנ"ל.

     וזהו כל פרטי הד' פגמים, וכמו אם פגמתי באות יו"ד דהוי' שהוא בחי' החכמה כ"ח מ"ה שנק' יו"ד כידוע, והוא ע"י התגברות לעומ"ז הנפה"ב בבחי' היש בתכלית כו'. וכידוע שכמו שיש בבחי' הביטול לאלקות ב' בחי', הא' הת בחסדשבא ע"י התבוננות שבשכלו ותבונתו איך שרק הודו על ארץ כו' וכולא קמי' כלא חשיב כו', שזהו בבחי' יו"ד שבה"א ראשונה כידוע. ובחי' הב' הוא הת בחסדדחכמה כו', שזהו ת בחסדעצמי שלמעלה מהשגת השכל דבינה כו', והוא בחי' היו"ד שקודם לה"א ראשונה כו'. כמו"כ הוא בלעומ"ז בבחי' הישות שיש בו ב' בחי' הללו, הא' הוא היש שבא מצד השגת השכל, וכמו כשיש לו מעלות יתירות על זולתו וכה"ג, שע"כ בהם יתנשא ויתגדל ויגבה רוחו על זולתו כו'. והב' הוא בחי' הישות העצמי למעלה מן הטעם כו', וכמו גסות הרוח שנמצא גם בשפלים ונבזים באין שום מעלה בהם כו', והם הם חציפי דרא, כי בחי' הישות הזה שלמעלה מן הטעם נק' בשם חוצפא כו'.

     והנה מובן בוודאי שבחי' הישות שמצד הטעם הרי יכול להיות בו בחי' ההכנעה עכ"פ לאיזה זמן, וכמו לפני אדם שיש לו מעלות יתירות על נפשו כו' שיכנע לבבו לפניו כו'. משא"כ בחי' הישות העצמי שלמעלה מן הטעם שנק' חוצפא, לא יפול בזה ענין ההכנעה כלל גם לפני הגדול בתכלית כו'. וכמו"כ יובן בעבודה האלקית שהישות שמצד הטעם הנ"ל יכנע ויפול לבבו מצד ההתבוננות באור האלקי ושורש כל העולמות כולם, איך שבטלים וכלא וכאין נחשבו כו'. ובכלל בהיות איזה גילוי אור האלקי כו' יכנע לבבו כו'. משא"כ בחי' הישות העצמי הנ"ל שעז"א שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, וארז"ל (ברכות דף י"ז ע"ב) אלו בני מתא מחסייא דקא חזי יקרא דאורייתא כו' ולא מגייר גיורא מינייהו כו', להיות כי גם אור האלקי דיקרא דאורייתא לא יכניע את לבבם להיותם בבחי' החוצפא כנ"ל, שזהו לעומת בחי' הת בחסדהעצמי דחכמה כ"ח מ"ה הנ"ל. וזהו שנתחייבתי סקילה כו', שנעשה כאבן דומם ממש שבלתי יתכן בו בחי' הצמיחה כלל, דהיינו להיות איזה גילוי אור האלקי, מצד גודל הטמטום שנתטמטם מוחו ולבבו לגמרי כו'.

       ואם פגמתי באות ה"א ראשונה כו', שהוא בבחי' הבינה בחי' ההשגה וההתבוננות באלקות. והוא מצד התגברות זלעומ"ז כו' בחי' ההתחכמות וההשגה בהבלי העולם כו', ובפרט כמו חכמת הפילוסופיא הכוזבת כו', שממילא יחסר מאתו בחי' ההשגה וההתבוננות באלקות כנ"ל. ולהיות ידוע במ"ש בינה ליבא, שבחי' יסוד האש שבלב שהוא בחי' אהבה כרשפי אש התשוקה לה' לבדו בא מצד בחי' ההשגה דבינה דווקא בהתבוננות איך כי רק הודו על ארץ כו', ולעומ"ז הוא בחי' להבת אש התשוקה להבלי העולם ותאוותיו, וזהו ונתחייבתי שריפה כו'.

      ואם פגמתי באות וי"ו, שהן המדות דקדושה דנשה"א בהתגברות תאוות הלב במדותיו להבלי העולם כו'. ומלבד זה הנה ידוע במ"ש לפי שכלו יהולל איש, שהן המדות שבלב שכל עיקר התפעלותם בא מצד התבוננות השכל דווקא, שמן המוח נמשך ללב כידוע. וכמו בבנין הגוף הרי מיצר הגרון הוא המפסיק וממוצע בין המוח להלב, וכמו"כ ברוחניות ועבודה האלקית הרי נא' רוממות אל בגרונם דווקא, ואז נעשה חרב פיפיות לעשות נקמה בגוים, שהן המדות דנפה"ב מצד התגברות המדות דנשה"א כו'. וכן בלעו"ז כו' כתיב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו כו', כי ע"י שאיננו שומר פיו ולשונו מלדבר לשון הרע ורכילות וכה"ג, נעשה הפסק בין המוח להלב שבלתי יאיר בחי' ההתבוננות שבמוח לבוא מזה בחי' התפעלות המדות שבלב, גם שלא הגביר על נפשו כחות המדות דנפה"ב. וזהו ונתחייבתי הרג, כמו ההרג שחותכין הראש מן הגוף לבלתי יהי' להם חיבור זה עם זה. וגם שהמוח שבראש שלם והלב בשלימות, אך אין להם חיבור זה עם זה כו'. וכמו"כ יובן בנמשל שזהו כשהשכל שבמוח הוא בהתבוננות באלקות, וגם בלב הרי לא התגבר בו כחות המדות דנפה"ב מצד שאינו רודף אחר התאוות כו', אך מצד שלא שמר פיו ולשונו כו' נעשה הפסק לבלתי יבוא מהתבוננות שבמוח לידי התפעלות המדות בלבד, ונעשה פגם במדות שבלב.

      ואם פגמתי בה"א אחרונה כו', שהוא בחי' המלכות כח המעשה שמצד נשמתו האלקית מצד המעשה דלעו"ז בעשותו הרעה בפו"מ ח"ו. ונתחייבתי חנק, שהוא בהסרת הרוח החיוני שעל ידו יהי' סיבוב הדם שעליו נאמר כי הדם הוא הנפש כו', בחי' פעולת האיברים במעשה כו' כנ"ל.

      וכ"ז הפגמים הוא רק בכחות הנה"א שבאים בהתלבשות בכחות הנפה"ב כנ"ל, אבל מצד מהו"ע הנשה"א שלמעלה מעלה מכל כחותיה כו', הרי עליה נאמר כולך יפה רעייתי ומום אין בך כו'. וזהו שאומרת הנפה"ב בהרגשתה באור האלקי דנשה"א שמתלבשת בתוכה נשמה שנתת בי טהורה היא, היינו מצד מהו"ע שלמעלה מהתלבשותה בתוך הנפה"ב כו', להיות שמצד מהו"ע הנשה"א היא למעלה מכל הכחות דשכל ומדות כו', וכל עיקר הכחות דשכל ומדות שנמצאים בנשה"א הוא שנצטייר בה לסיבת התלבשותה בנפה"ב כנ"ל. וזהו מ"ש אתה בראתה, בבחי' השכל שנק' בשם בריאה, שכמו שהבריאה הוא ע"ש החידוש דמאין ליש, וכמו"כ השכל מלמעלה מן השכל בא בבחי' החידוש דמאין ליש כו'. משא"כ בחי' המדות שבלב הרי באים מיש ליש, דהיינו מה שכבר הי' המדות בהתחייבות השכל, וכמו שכל נוטה כלפי חסד כו' שנק' ז' תחתונות דבינה כו'. וע"כ נק' בחי' יצירה שהוא מיש ליש כמצייר צורה בחומר כמ"ש במ"א. וזהו אתה יצרתה, דקאי על המדות שבנשה"א. ואתה נפחתה בי הוא בחי' רוח המסבב את הדם לבוא בבחי' כח המעשה כמשנת"ל. וכל אלו הכחות שנצטיירו בנשה"א הוא לסיבת התלבשותה בי, דהיינו בתוך הכחות דנפה"ב. וגם פי' בי בשבילי, לברר ולהפוך גם הכחות דנפה"ב לאלקות כנ"ל.

        ואתה משמרה בקרבי כו'. ע"פ הידוע מ"ש במדרש למה נק' שמה נשמה לפי שעל כל נשימה ונשימה רוצה לצאת מהגוף, כיון שמסתכלת ביוצרה אומרת דיו לעבד שיהי' כרבו כו'. דהיינו מצד עצמיות הנשה"א שאינה בערך מהתלבשותה בכחות הנפה"ב, ע"כ היא רוצה להסתלק ולצאת מהתלבשותה זאת, רק מפני שמסתכלת ביוצרה כו' שצמצם א"ע להתלבש למטה מטה עד עולם העשי' כו', מזה באה הנשמה האלקית לבחי' השוב להתיישב בתוך הנפה"ב כו'.

         ואתה עתיד ליטלה ממני כו', דהיינו ע"פ הידוע בעיקר ירידת הנשמה לצורך עלי' לאשתאבא בגופא דמלכא ממש, הוא ע"י התלבשותה בנפה"ב דווקא להפוך חושך לאור, שעי"ז דווקא יהי' יתרון האור מן החושך העליון ותהי' עלי' להנשמה בבחי' עצמות אור א"ס ממש שלמעלה משרשה ומקורה כידוע. וזהו ואתה עתיד ליטלה ממני, דהיינו עליית הנשמה בעצמותו ממש הוא ממני דווקא, בהיפוך החושך דנפה"ב לאור כו'. וע"כ לע"ל שיהי' קיבול שכר לנשמות בגילוי אור העצמות הרי עתיד להחזירה בי כו'. וכדעת הרמב"ן שנשמות בגופים יחיו חיי עולם חיי אלקות ממש (ולפ"ד הרדב"ז ח"ה תשו' רמ"ז גם להרמב"ם כן, כי מ"ש הרמב"ם עוה"ב נשמות בלי גופים, לדעתו קורא עוה"ב לאחר המיתה כו'). והוא מצד שעיקר קיבול השכר הזה הוא מצד היפוך החושך דבחי' הגוף וכה"ג, ע"כ בהתלבשות הנשה"א בתוך הגוף יהי' קיבול שכרה לע"ל דווקא.

      ובכל זאת ההתבוננות הרגשת הנפה"ב גודל מעלת הנשה"א שמתלבשת בתוכה ע"כ אומרת כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך כו', דהיינו גם הנפה"ב מודה לה' שהכל מאתו נמצאו ואין זולתו כו'. רק שמאתו ית' נמצא ההמשכה של האור האלקי לסיבת התהוות הנבראים בב' אופנים, הא' הוא מ"ש רבון כל המעשים, שהוא כל פרטי התהוות העולמות שנק' בשם מעשה בראשית, להיות כמו כח המעשה שבידים שבא מצד כח הפעולה שביד, הרי נפרדת הפעולה מכח הפועלה, וכמו"כ כביכול למעלה הרי נראים העולמות מצד עצמם ליש ודבר נפרד כביכול, הגם שמאתו כולם נמצאו והוא המחי' ומהווה אותם בכל עת ורגע ממש. ובפרט בעולם העשי' שנק' עולם המעשה, שמוסתר האור האלקי בתכלית עד שמתלבש בדרכי הטבע כו', שבאמת כח האלקי הוא המטביע הטבע ומחדש אותו בכל עת ורגע, וזהו אלקים בגימט' הטבע, ונק' בשם רבון כו' ע"ש מה רבו מעשיך ה' כו', שבא בריבוי ההתחלקות ומוסתר מהם בחי' אחדות הפשוטה שמצד עצמות האור האלקי כו'. ובחי' הב' הוא מ"ש אדון כל הנשמות, להיות מציאות בריאת הנשמות הוא בבחי' הביטול בתכלית לאלקות, ונראה איך שהוא אדון להם ובטלים אליו כו'.

     וכ"ז ההרגש שמרגיש הנפה"ב בתוכו בחי' אור דנשה"א אחר בחי' השינה שהוא בחי' ההסתלקות כנ"ל, נק' בשם תחיית המתים ממש, וכנ"ל במה שהשינה אחד משישים במיתה כו' (וכמ"ש הפר"ח בשם הירושלמי שאם אמר מחי' מתים במקום אלקי נשמה כו' יצא). וזהו ברוך אתה הוי' המחזיר נשמות לפגרים מתים כו', דקאי על כללות גילוי אור האלקי דנשה"א בתוך הנפה"ב כנ"ל וד"ל.

     והנה אחר ההרגשה הכללית דנפה"ב באור האלקי דנשה"א שמתלבשת בתוכה, אח"כ היא באה להודות ולשבח על כל פרטי הכחות דנשה"א שנמצא בהתלבשות בתוך פרטי הכחות דנפה"ב דמקיפים ופנימיים כמשי"ת אי"ה. והוא מ"ש הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, וידוע דבחי' השכוי הוא בחי' הלב כמו שפי' הר"י והרא"ש בפ' הרואה כו', דהיינו בחי' פנימיות הלב ברעו"ד מצד פנימיות ועצמיות הנשה"א שלמעלה מעלה מכל עיקר הכחות דשכל ומדות, והיא המבחנת בין יום שהוא כל גילוי אור האלקי שע"י תומ"צ וכה"ג, ובין לילה שהוא החושך וההסתר כו'.

    ואח"כ אומרת השבח על פרטי הכחות כנ"ל, והוא מ"ש פוקח עורים, להיות כמו שידוע במ"ש עינים להם ולא יראו כו', שאין להם בחי' הכרה וראי' שכלית באמיתית אור האלקי איך שמחי' ומהווה כו' ובלעדו ח"ו הי' אין ואפס ממש. ולהיות כי בעת השינה שהי' יכול להתדבק בו הקליפות והי' בהעדר הראי' שכלי הנ"ל הנק' עיור כו' וכמו דרך רשעים באפילה, וע"כ כשמרגשת הנפה"ב בחי' ראי' שכלית דנשה"א אומרת בא"י פוקח עורים כו', דהיינו מה שנהפך גם השכל דנפה"ב להיות רואה בראי' שכלית באור האלקי כנ"ל.

      בא"י מתיר אסורים כו' כנגד המדות שבלב, שבהתגברות המדות דנפה"ב אז המדות דנשה"א אסורים וקשורים ג"כ בתאוות העולם כו' ואין שום התפעלות המדות לאלקות, שזהו בחי' הפגמים כנ"ל בענין נואף אשה חסר לב כו'. וכשמרגשת איזה התפעלות המדות לאלקות אומרת מתיר אסורים שהן המדות כנ"ל, וכמו האסורים שהידים קשורים ואסורים, והידים הם המדות כמו חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא כו'.

      בא"י זוקף כפופים זהו במעמד ומצב הרגלים שהוא בחי' כח המעשה, בחי' נו"ה תרין ירכין כידוע. ובחי' הזקיפה הוא כקומת האדם, למעלה מכל הוא המוח שבראש ולמטה ממנו הלב ולמטה מכולם הם הרגלים, וזהו בעבודה האלקית בהתבוננות המוח שיבוא להתפעלות המדות שבלב וכמו לפי שכלו יהולל איש כנ"ל, עד שבא לבחי' המעשה שהמה אהוי"ר השייכים למעשה, וכמו אהבה שורש לרמ"ח ויראה שורש לשס"ה ל"ת כו'.

      וכ"ז הוא בכחות האלקית דשכל ומדות ומעשה שבא בבחי' אור פנימי מורגשים בכחות הנפה"ב כנ"ל, שכל בשכל ומדות במדות כו'. ואח"כ הוא שאומרת ומשבחת על המקיפים דנשה"א בבחי' המקיפים דנפה"ב, שזהו שאומר מלביש ערומים. וע"ד שארז"ל (שבת י"ד מגילה ל"ב מס' סופרים פ"ג) האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום כו', ערום בלא אותה מצוה. והוא להיות שע"י המצות נעשים לבושים להנשמה, דהיינו כמו הלבוש שמקיף לכל קומת הגוף בכלל, והוא בבחי' אור מקיף דנשה"א להתקשר ולהתדבק לאלקות למעלה מן השכל והטעם והמדות הבאים בבחי' אור פנימי הנ"ל, והוא בחי' המקיף דנשה"א שלמעלה מעלה מכל כחות הפנימיים הנ"ל.

      ואח"כ אומר הנותן ליעף כח כו', הוא בחי' כח ואור המקיף לפעול גם בכחות ואורות פנימיים, וכמו אע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי וע"כ חרדה גדולה נפלה עליהם, דעכ"פ הרי אור המקיף הזה דמזלייהו חזי פועל בהם בחי' החרדה בגילוי ממש כמ"ש בד"ה וידבר אלקים כו' דעשרת הדברות כו'. ופי' ליעף כח, היינו כמו אדם העיף ויגע שמסתלקים כחות נפשו מלהיות פועלת באיברי הגוף, אך כשמתחדש כחו מבחי' מהו"ע הנפש, אזי יבואו ממילא כל הכחות להיות פועלים באיברי הגוף. וזהו נותן ליעף כח, שהוא בהסתלקות כחות ואורות האלקית דנשה"א מצד התגברות הנפה"ב כנ"ל, אך ע"י שנתחדש כחו מפנימיות ועצמות הנשה"א מבחי' אור מקיף שבה, ממילא יבואו כל כחות הנשה"א בגילוי בכחות הנפה"ב. וכמו ע"י התשובה שעז"נ ממעמקים קראתיך כו' מבחי' עומקא דכולא, דהיינו בחי' או"מ דנשה"א כו'. וכ"ז הוא בחי' הארת המקיף דנשה"א בכלל, ואח"כ משבחת על בחי' פרטי המקיפים מבחי' כח המעשה עד המוחין כמשי"ת.

       ובהקדים מ"ש רוקע הארץ על המים כו', דהיינו כמ"ש לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו כו', והוא כי בסדר הד' יסודות הרי המים למעלה מן הארץ שהוא יסוד העפר, אעפ"כ הרי הוא רוקע הארץ על המים כו', והוא מצד כי לעולם חסדו דהיינו שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים דווקא, ובזה מורה מה שהארץ על המים, להורות שתכלית המכוון היותר נעלה הוא בארץ דווקא כו'. ומזה יובן ג"כ במעשה המצות בפו"מ שעולה על כולם, דהיינו שכח ואור מקיף שבכח המעשה הוא יותר נעלה הרבה מכל המקיפים דשארי הכחות כו'.

        ואח"כ בא"י המכין מצעדי גבר, דהיינו כמ"ש מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, שבאמת הכל מאתו ית' והוא בחי' אתעדל"ע שלפני אתעדל"ת כו', אעפ"כ ודרכו יחפץ כו'. ובכלל זהו כח ואור מקיף דבחי' כח המעשה שמלמעלה הוא המכין מצעדי גבר כו'.

       וזהו שאומרים אח"כ שעשה לי כל צרכי, שהוא כנגד המנעלים כידוע, בחי' מקיף דלבוש המעשה.

     אוזר ישראל בגבורה, כנגד החגורה, שסובב ומקיף על הגוף שהם כללות המדות וכמו תפארת גופא כו', ותפארת כולל חסד וגבורה כידוע.

    עוטר ישראל בתפארה, כנגד התפילין שעל הראש, בחי' מקיף דבחי' המוחין כו'. ולהיות שכנ"ל דבבחי' מקיפים הרי כל שלמטה יותר יותר נעלה, והוא בחי' מקיפים דאו"ח כידוע, וע"כ אומר היפך הסדר דכחות הפנימיים כנ"ל דהיינו מלמטה למעלה בבחי' או"ח כו'.

וכ"ז הוא ההרגש דנשה"א בתוך הנפה"ב כו', ושלילתה מן ההיפוך שהוא הקליפות וסט"א דבחי' קליפות הטמאות לגמרי וכמו דברים האסורים כו'. ואח"כ שלא עשני גוי עבד ואשה, שהן ג' קליפות נוגה כמ"ש בכתבי האריז"ל, שהוא ההרגש בנפה"ב שמושללת ומובדלת גם מבחי' הק"נ וכמו בדברים המותרים שלא להיות בבחי' לגרמי' כידוע, וכמו קדש עצמך במותר לך כמ"ש במ"א כו'.

      ואח"כ הוא המעביר שינה מעיני כו', שלא להיות הסתלקות הנשה"א כלל וכלל כנ"ל. והבקשה ביהי רצון להבא, שלא יבוא להתגברות הקליפות ח"ו וכמו ואל תביאני לידי חטא כו'.

        ואח"כ הוא ברכות התורה, להיות כי התורה נק' עוז ותושי', עוז לנשה"א ותושי' שמתשת כח הנפה"ב. וע"י הברכה נמשך בחי' אור מקיף דתורה כמ"ש במ"א, לסיבת עוז ותושי' כנ"ל. ואחכ"ז הוא שיהי' בכח הנפה"ב להרגיש ענין גלות השכינה בכלל וכנ"ל בגודל הגלות הארוך והמר והסתר אלקות בתכלית, אי לזאת בכה יבכה במר נפשו בתיקון חצות כו', כי מצד גודל הכרתו במעלת אור האלקי דנשה"א יכיר היטב גודל הצער והמרירות על הסתר אלקות הנק' בחי' גלות השכינה כנ"ל וד"ל.

      והנה כ"ז הוא ההכנה בלבד לכל עיקר סדר התפילה כמשי"ת, בכדי שע"י התפילה דשמו"ע שהן כנגד ח"י חוליות השדרה יהי' בחי' המשכת אור החכמה בכל רמ"ח מ"ע כו' להיות גילוי אור א"ס למטה מטה, שכ"ז הוא ע"י ישראל דווקא, להיות כי שורש נש"י הוא בבחי' החכמה דמוחין העליונים כו' וכמו בנים אתם להוי' כו' כמ"ש בלקו"א. ובבחי' החכמה הוא ששורה גילוי עצמות אור א"ס בבחי' השלימות כנ"ל, דהיינו שע"י בחי' החכמה שהוא בחי' ראשית הגילוי והמקור לכל העולמות כנ"ל וכולם נכללים בבחי' החכמה כו', ע"כ ע"י כח החכמה הנמשך בכל העולמות יהי' בהם בחי' גילוי אור א"ס בבחי' אמיתית שלימותו כו', והוא בהכרה הזאת איך שגם העולמות אינם מסתירים כנ"ל. וזהו מ"ש ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום, כי הגם דכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה וא' בזוהר דאכיל ושצי כל מה דאדביק תחותוי, היינו בשארי הנבראים לבד הנשמות, שבגילוי אור העצמות שבהם יתבטלו במציאותם, וכמו הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן כמ"ש במ"א. משא"כ נש"י עליהם נאמר ואתם הדבקים בה' חיים כולכם כו', שבבחי' התדבקותם בעצמות אור א"ס דווקא מזה הם חיים כו' להיות כי בנים אתם כו'. וכמו שמצד עצמות אור א"ס הפשוט בתכלית הפשיטות ושלם בתכלית השלמות שע"כ יוכל לבוא גם בהתלבשות עולמות בעלי גבול ולהיות גם אז בבחי' אני ה' לא שניתי כו', כי ככחו בבחי' הבלי גבול כן כחו בבחי' הגבול, ואין שינוי לפניו ית' וכמאמר אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא העולם, כמו"כ הוא בנש"י שיכולים להתלבש בגוף גשמי ולהיות גם אז מקושר ומדובק באלקות כמו בשרשו ממש. וגם אחר שיעבור עליו רוח שטות והתגברות כחות הנפה"ב כו', אעפ"כ גם אז יכול להתעורר ברוח קדושה מנשה"א לשוב אל ה' בכל לבבו ולהתקשר ולהתדבק לאלקות בתכלית והוא בחי' התשובה כנ"ל.

      כללו של דבר, כל עיקר ותכלית המכוון של הבריאה מאתו ית' שע"ז ארז"ל נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, דהיינו בבחי' שפלות ומדריגה היותר אחרונה, שהוא בחי' הסתר אלקות בתכלית בבחי' יש ודבר נפרד ממש, בכדי שיכירו גם אז בחי' שלימותו האמיתי שאין דבר נפרד מאתו ית' ואין עוד מלבדו ממש כו', כ"ז נגמר ונעשה ע"י ישראל דווקא כמות שהם בגופים גשמיים ובלבושים דנוגה דנה"ט רוח הבהמה היורדת למטה כו'. והוא כמו במעשה הצדיקים במצות בפו"מ בגוף גשמי כנ"ל, ומכ"ש ע"י בחי' בע"ת כו' בבחי' התשובה במרירות הנפש בזכרו על ריחוקו מאור האלקי בתכלית מצד התקשרותו בתאוות העולם כו', שעי"ז דווקא יהי' יתרון האור מן החושך העליון כנ"ל וד"ל.

     ומעתה י"ל בתוס' ביאור איך שעיקר גילוי אלקות בנש"י הוא ע"י התפילה דווקא, ובהקדים לבאר פרטי נוסח התפילה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה כו'. שתחילת וראשית העבודה זו תפילה הוא בבחי' העצמות דאור א"ס ב"ה שבכל עולם האצילות, כידוע שאור א"ס מאיר להדיא בכל עולם האצילות, שזהו שאומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא, וכן סיום וסוף העבודה זו תפילה הוא בבחי' העצמות דאור א"ס זה וכמו שיתגלה לע"ל, שזהו שאומרים והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד כו'. והענין יובן בהקדים עד"מ כשיעלה במחשבת האדם לעסוק באיזה עסק מו"מ וכדומה, בחשבו כי ע"י זה העסק ימצא ריוח ויוכל להחיות את נפשו ובלעדו לא יהי' לו במה להחיות את נפשו כו', אשר ראשית התקשרות דעתו בהריוח הוא עדיין בבחי' הקטנות אצלו, כי נעלם עדיין מהשגתו איזה עסק יעשה ואיככה יתנהג עצמו כו'. אמנם בזאת יעלה בהשקפתו הראשונה להרויח שיעלה בעסקיו בכדי להחיות נפשו ונפשות ביתו כו', ואח"כ יעיין במחשבתו בעסקיו להמציא איזה עסק טוב לפניו בכדי להוציא מחשבתו הראשונה ע"ד הריוח מכח אל הפועל. ונמצא עכ"פ מחשבה הראשונה הוא עצמו מה שיעלה לתמצית הדבר וסופו ותכליתו, רק שבתחילה הי' בבחי' הקטנות, ובסופו הרי אותו הדבר עצמו בבחי' הגדלות שכבר ברור לו היטב הריוח בכזה ואיך יחי' נפשו בזה כו'. והרי מובן עכ"פ שבחי' הגדלות דבסוף תלוי בבחי' הקטנות שבתחילה, כי לולא השקפה הראשונה במח' דקטנות הנ"ל לא הי' בא לידי העסק ולא הי' עולה בחי' הגדלות שבסוף כו'.

        וכמו"כ יובן הנמשל בעבודת ה' זו תפילה בכל יום ויום, שראשית ההשקפה הוא בבחי' עצמות אור א"ס כמו שהוא לבדו קודם הבריאה כו' כנ"ל, כ"א כמות שהוא מאיר ובא בכל עולם האצילות כו', שזהו פי' אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא. והוא ע"ד מ"ש יוצר אור ובורא חושך, דהיינו שהבריאה היא בבחי' העלם עדיין והיצירה הוא בבחי' ההתגלות. וזהו בטרם כל יצור נברא, דהיינו כל הנבראים שבאו בהתגלות שנק' יצור, שהי' מתחילה בבחי' ההעלם שנק' בריאה. אך עצמותו ממש הוא גם טרם שהי' כל הנבראים גם בהעלם, וזהו בטרם כל יצור נברא כו'.

      ופי' מלך לשון עבר, דלכאורה על מי מלך טרם שהיו הנבראים גם בהעלם כו'. אך פי' מלך אינו בבחי' עבר שבבחי' הזמן, כי הוא למעלה מכל עיקר ומקור הזמן כי גם הזמן נברא כמ"ש במ"א, אך עבר זה היינו עד"מ כמו הכח להחיות שבמהו"ע הנפש טרם בואה לגילוי התפשטות החיות כו', שע"כ יש גם במהו"ע הנפש בחי' הכח להחיות עכ"פ. ונק' עבר ע"ש שזהו בחי' המקור לכל ההתפשטות, שכל ההתפשטות שבאה אח"כ קדם לה בחי' כח זה שבעצמות, ומאתו דווקא בא אח"כ בחי' גילוי ההתפשטות כו'. ולמעלה זהו בחי' מלכות דאצילות, שעז"נ מלכותך מלכות כל עולמים כו', שעכ"פ בחי' מל' דאצילות הוא שיש בו בחי' הכח האמיתי שבשלימות עצמותו, להיות בא ממנו בחי' מל' דכל העולמות דבי"ע כו'.

      לעת נעשה בחפצו כל, וכמו כל אשר חפץ הוי' עשה כו', כמ"ש בע"ח כאשר עלה ברצונו כו', אזי מלך שמו נקרא. מלך ל' הווה, שמלכותו בכל משלה. ואחרי ככלות הכל, היינו לע"ל וכמו וחד חרוב כו', לבדו ימלוך כו' וכמו ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, שהמל' יהי' בבחי' לבדו בבחי' אחדות הפשוטה דבחי' עצמות אור א"ס כו'.

     והוא הי' והוא הווה והוא יהי' בתפארה כו', דהיינו שכל עיקר ענין בחי' עבר הווה ועתיד שנז"ל הוא הכל מבחי' שלימות עצמותו כו', ואין זה בבחי' שינוי ח"ו כי אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא כו' ולאחר שנברא כו', כי בשלימות עצמותו הכל יכול וכוללם יחד. שזהו בחי' בתפארה, כמו התפארת שכלול מכמה גוונים דווקא, ובצירוף כל הגוונין הוא התפארת והיופי דווקא כידוע. ולמעלה זהו מצד שלימות עצמותו כנ"ל, שאין זה בחי' התחלקות המדריגות כלל כ"א הכל אחד באחדות הפשוטה מצד שלימותו האמיתי כנ"ל.

     והוא אחד ואין שני כו', ע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל בכל התוארים שלמעלה כמו חכם חי כו' וכה"ג, לא שזהו תוארים עצמיים שהתואר מגביל את הדבר שיתארוהו כי זה הוא ולא אחר כו', וח"ו לומר כן למעלה כי הוא פשוט בתכלית כו', כ"א שהתוארים הוא רק בשלילות היפוכם כו'. וכ"כ הפרדס בתואר אחד, לא שזהו תואר העצם כ"א לומר ואין שני כו', דהיינו שלילת ההיפך כו'.

       ולהיות כן ע"כ יאמר אח"כ בלב שלם אשרינו מה טוב חלקנו כו', והוא מ"ש כי חלק ה' עמו כו' כי שורש הנשמות בעצמות ממש. והנה הגם שכל ההתבוננות הזאת היא בבחי' דעת דקטנות כנ"ל, אך הרי זה כמו שמתפאר עצמו באביו לומר שזהו אביו, הגם שבפרטיות אין לו שום הכרה במהות האב, וגם אינו מקבל שום טובה בגילוי להיות שאינו מכיר עדיין בטובה כו', אך שזהו עצמו לו לטובה מה שהוא אביו והוא שלו ממש. וכמו שאנו אומרים מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו כו' שאנו משכימים ומעריבים כו' ואומרים שמע ישראל כו', שהוא בחי' ההתפעלות ברוב טובה שיש לנו בכחנו לומר שמע ישראל כו'. ומטעם זה נק' ק"ש קטנה, מצד שהוא רק בדרך בחי' הקטנות כנ"ל. וכאשר זה הדבר נתאמת היטב בהתקשרות עוז ותעצומות, גם שהוא בבחי' הקטנות עדיין, אז אח"כ יתכן ענין ההתבוננות בפרטיות גדולתו ית' שזהו ענין פסוקי דזמרה כמשי"ת.

      ובס' הקבלה איתא שעד ברוך שאמר הוא תיקון עולם העשי', וע"ד העבודה זהו ע"ד מ"ש מי יעלה בהר הוי' נקי כפים ובר לבב כו', דבחי' נקי כפים היינו תיקון בחי' המעשה בפו"מ כו'. והקרבנות שאומרים אח"כ הוא כמו הקרבנות שמעלים הבהמה הגשמית למעלה כו', וזהו ג"כ התכללות לעליות עולם העשי' למעלה בעולם היצירה שהוא בפסוד"ז כו'. וע"ד העבודה זהו שמביא את המעשה נעלה יותר להיות בהתבוננות והתפעלות המדות שבפסוד"ז, וע"ד מ"ש במ"א בענין עיבור יניקה מוחין כו', דבחי' עיבור הוא כמשל הוולד במעי אמו ראשו מקופל בין ברכיו בבחי' ירכין דנו"ה בחי' כלי המעשה, וגם ראשו שהוא המוחין שלו הוא רק לסיבת בחי' המעשה לבד ולא באיזה התפעלות המדות כמשי"ת.

       והנה בחי' ההתקשרות דקטנות כנ"ל הקודמת, הוא כמו למשל הגשם שמלחלח הארץ בכדי שיהי' ביכולת אח"כ לחרוש אותה כו', ואז אחר החרישה תהי' ביכולתה לקבל הזריעה שנזרע בה להצמיח כל צמח כו'. וכמו"כ בחי' התקשרות זאת דבחי' הקטנות הנ"ל, אם יהי' זה בקשר אמיץ וחזק עד שיכנס בתוך תוך הנפה"ב להכניע את בחי' הישות שלו (בל' אשכנז: עש נעמט דורך כו'), אז אח"כ יוכל להתבונן היטב בפרטי התפשטות גדולתו ית' בפסוד"ז איך שמאתו הכל נמצא והוא המחי' ומהווה אותם מאין ליש בכל עת ורגע ממש, ואיך שבכל פרטי הנבראים כולם הוא לבדו בהם, כי כל ריבוי רבבות הנבראים והעולמות לא יגרמו בו ח"ו שום שינוי וריבוי, והוא אחד בהם כמו קודם שנברא העולם ממש.

          וזהו מ"ש בזוהר פוקו לאסתכלא ביקרא דמלכא, דהיינו שההסתכלות תהי' רק ביקרא דמלכא לבד ולא באיזה לגרמי' וכמו קרבת אלקים לי טוב כו'. ועד"מ מוכה שחין שהולך לראות פני המלך גדול ונורא, שבוודאי לא יעלה במחשבתו איזה פניה ולגרמי' כו', כי איככה יתקרב אל המלך עד שיפקח עליו המלך טובתו ומכ"ש שיתאחד עמו, כי מצד פחיתות ערכו לא יכול להיות זה כלל וכלל. וא"כ ממילא בצאתו להסתכל ביקר המלך אין בזה כ"א מצד יקרת מעלת המלך לבדו בעיניו, אשר ע"כ בכל מה שיסתכל ויראה כבוד המלך יהי' ניזוז ממהותו בתכלית עד שיתבטל מכל וכלל. כי הרי מי שכל חפצו ורצונו לראות פני המלך בכדי לקבל טובה ממנו, הרי בכל מה שיראה ויסתכל בגדולת יוקר המלך הרי בזה יתחזק מהותו בצפייתו לקבל טובה ממעלת מלך גדול זה, שיתרומם מהותו בזה בתכלית. משא"כ מוכה שחין הנ"ל שאינו מצפה לקבל שום טובה כ"א ראיית פני המלך לבדו, שע"כ בכל מה שיכיר יותר מעלת גדולת המלך יותר יהי' ניזוז ממהותו, עד שיבוא לבחי' הביטול בתכלית מכל וכל כו'. וזהו ג"כ כוונת הזוהר פוקו לאסתכלא ביקרא דמלכא, היינו ביקרא דמלכא לבדו בלי שום פניה ולגרמי', מצד הכרתו היטב פחיתות ערכו כו'.

      וזהו פרטי ההתבוננות בפסוד"ז, הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים כו', ואח"כ בויברך דוד נאמר ונשנה שם עוד הפעם איך שיש ריבוי רבבות עולמות עד אין קץ ושיעור נשמות ומלאכים וצבא השמים כו', אעפ"כ אתה הוא ה' לבדך כו', ממילא עי"ז ניזוז ממהותו בתכלית ויכנע בחי' הישות שלו כו'. וזהו כמשל החרישה בקרקע שע"י החרישה ניזוזה ממקומה ונתרפה כו' ואז תהי' ראוי' לקבלת הזריעה כו'. וזהו כל אריכות ההתבוננות בפסוד"ז ויוצר אור, שנזכר שם שרפים וחיות ואופני הקודש איך שהם בטלים לגבי אור האלקי, כי השרפים אומרים קדוש כו' מצד השגתם באור האלקי איך שקדוש ומובדל כו' רק מלא כל הארץ כבודו בחי' זיו יקרי' כו', וכן חיות הקודש מתנשאים ברעש גדול כו' ברשפי אש ההתלהבות ובגודל ההתפעלות, שעי"ז הם נושאים את הכסא כמשנת"ל. וכמ"ש במ"א שזהו עד"מ מי שנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים בטלים ומשתחוים לפני המלך ואימתו ופחדו עליהם, שבוודאי תפול גם עליו אימתה ופחד ויהי' ניזוז ממהותו מכל וכל כו'. וזהו שאומרים לך הוי' הגדולה כו' והעושר והכבוד מלפניך כו' וכן ביוצר אור, שההתבוננות הוא רק לסיבת הולדת ההכנעה והביטול כו'.

      ובס' הקבלה איתא דפסוד"ז תיקון עולם היצירה, וע"ד העבודה בחי' התפעלות המדות שבלב שזהו לך הוי' הגדולה כו'. וביוצר אור בעולם הבריאה, וע"ד העבודה בחי' ההשגה דמוחין כמו השרפים שמשיגים איך שקדוש כו', וממילא תהי' ההתפעלות ברשפי אש לה' לבדו וכמו ההתפעלות ברעש גדול דבחי' חיות הקודש כו' וד"ל.

       והנה אחר ההתבוננות הזאת שהוא נק' בחי' חרישה לרפות הקרקע שהוא בחי' הישות שלו, אז אח"כ יוכל לקבל הזריעה כו', והוא מ"ש אח"כ שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד כו'. הענין הוא כי שמע מל' הבנה כמו דבר כי שומע עבדך, כלומר מבין, וגם מל' אסיפה וקיבוץ כמו וישמע שאול כו'. וענין האסיפה הוא לאסוף כל הכחות שלו כולם להיות רק לה' לבדו, ולא ישתמשו שום פעולה אחרת ח"ו כ"א יהיו מקושרים כולם כאחד לראות פני המלך עצמו. והוא ע"י ההתבוננות שמתחילה בפסוד"ז ויוצר אור, שעי"ז ניזוז ממהותו כנ"ל. והוא מה שאומר הוי' אלקינו הוי' אחד, דהיינו באחדות הפשוטה דעצמות אור א"ס, שכל בחי' התפשטות גדולתו ית' אין זה אלא בחי' זיו והוד לבד וכמו הודו על ארץ ושמים כו', וכולם כלא חשיבי קמי' עצמותו ית'. שעי"ז יבוא ממילא למס"נ ממש, כי אליו לבדו ישא את נפשו וכמו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'.

      אך להבין פי' שמע לשון הבנה כו', הענין הוא כמ"ש הוי' אלקינו – יחוד או"א בחי' חו"ב, הוי' אחד – יחוד זו"נ בחי' המדות ובחי' המלכות, ובכלל זהו בבחי' יחודא עילאה. ואח"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בחי' יחודא תתאה. וביאור הענין, הנה זהו בחי' תמצית ועומק המושג מכל אריכות ההתבוננות שקדם אליו בפסוד"ז ויוצר אור כו', וכמו עד"מ כאשר יעמיק האדם להשיג ולהבין איזה פשט גמרא וכדומה, שתכלית כוונתו באריכות פשט הגמרא להמציא הדין העולה מזה, עד שיהי' נקלט אצלו היטב ברור כשמש כו'. והנה בוודאי בשעת עיונו באריכות הפשט שבגמרא הי' זה ע"י יחוד חו"ב, דהיינו בהברקת עין שכלו מכח המשכיל שלו בבחי' השגה והסבר שהוא בחי' חו"ב כידוע, אעפ"כ גם לאחר שמשיג היטב אריכות פשט הגמרא הנה להוציא הדין העולה מזה, שהוא מתמצית עומק המושג של כל אריכות פשט הגמרא, הנה צריך להעמיק עוד הפעם ביחוד חו"ב כנ"ל במוחו ותבונתו, להוציא תמצית המושג שהוא הדין העולה מזה. אך עיקר ההעמקה הזאת השנית הוא בא ע"י שמכבר המציא נח"ר ותענוג גדול מהשגתו היטב אריכות פשט הגמ' להאיר עיניו (בל' אשכנז: עש איז ליכטיג גיווארין), וזאת יביאנו להעמקה השנית בקיצור ותמצית המושג כידוע.

        ויובן זה ג"כ בנמשל במ"ש שמע ישראל הוי' אלקינו יחוד חו"ב כנ"ל, דהיינו העמקת המוחין דחו"ב להגיע לתכלית עומק ותמצית המכוון מכל אריכות ההתבוננות שקדם בפסוד"ז ויוצר אור, והוא איך שה' אחד גם בז' רקיעים ובארץ ובד' רוחות העולם, כי אני הוי' לא שניתי כו' ואין כל העולמות מוסיפים בו ריבוי ושינוי ח"ו והוא לבדו אחד בהם כו'. ויובן ג"כ מה שנק' זה בשם יחו"ע, והוא ע"ד הנ"ל הוי' אלקינו – יחוד חו"ב, הוי' אחד – יחוד זו"נ, דהיינו הע"ס כולם כמות שהם מיוחדים בעצמות המאציל כמ"ש בס' יצירה כשלהבת הקשורה בגחלת וכה"ג, שזהו"ע היחוד האמיתי מצד שלימותו האמיתי. דהיינו גם שנאצלו מאתו ע"ס וכמא' אנת הוא דאפיקת עשר ספירן כו', מיוחדים המה בעצמותו ממש עד שאין מוסיפים בו ריבוי ושינוי ח"ו. וזה נק' בחי' יחו"ע, דהיינו ע"ס דאצילות שכלולין במאצילן כו'. אבל מ"ש אח"כ ברוך שם כבוד כו' הוא בחי' יחו"ת, דהיינו גם כמו שכבר נבראו העולמות כולן, שזהו ע"י בחי' שם כבוד מלכותו כו' וכמו מלכות כל עולמים כו', אעפ"כ אין כ"ז מוסיף בו ח"ו שום שינוי וריבוי כ"א אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו', כי אין עוד מלבדו ממש גם עתה לאחר שכבר נבראו כל העולמות כו'.

      ומבואר בזוהר דועד הוא תוקפא דאחד, כי להיות הכרת בחי' אחדות הפשוטה בתכלית הוא דוקא בהכרה זאת דבחי' יחו"ת, שגם לאחר שכבר נבראו העולמות הוא אחד כו' ואין עוד מלבדו כו', שבזה יכיר יותר בחי' אמיתית שלימותו כנ"ל. ואפ"ל מ"ש ועד תוקפא דאחד כו', כי פי' ועד לשון נצחי, שלא יתכן בחי' הנצחי כ"א בבחי' הזמן דנבראים שהזמן נצחי (כמ"ש בביאור שובה כו' עד כו' באריכות), והיינו שגם בהמשכות אור האלקי בעולמות עד למטה מטה בעולם העשי' שבא בבחי' הגבלה דווקא, שכל פעולה אלקית מוגבלת כהגבלת הנבראים וכמו כח הצומח להצמיח כו' ולא יכול הכח הצומח לפעול דבר זולת הצמיחה, וכן בשארי הכחות כו'. וכל עיקר ההגבלה הוא ע"י מציאות הזמן כמ"ש במ"א במ"ש בזוהר כל יומא בעבידתי' כו'. וזהו עולם שנה נפש, שבחי' השנה הוא הממוצע בין נפש לעולם כו'. אעפ"כ הרי אותו כח הצומח מצמיח עד אין שיעור וקץ ולא יכלה כחו, שזהו מבחי' הבלי גבול כידוע. ונמצא שמאיר עכ"פ בחי' הבלי גבול בבחי' הגבול. ובפרט בבחי' התהוות מיש לאין וכמו גשם העשב שנצמח מכח הצומח מאין ליש ממש, להיות שאין להם ערך זל"ז, ושורש העשב הגשמי בכח הצומח הוא בבחי' אין ואפס ממש, שאין זה כ"א מכח בחי' הבלי גבול שאין שום הגבלה ע"כ אין ויש שווין כו'. וכ"ז הוא רק מצד שלימותו האמיתית, וכמ"ש באגה"ק שאין בכח לברוא יש מאין כ"א מבחי' עצמות אור א"ס כו'. וזהו בחי' ועד, שמאיר בחי' למעלה מן הזמן בבחי' הזמן, שאז גם הזמן נצחי כמ"ש בד"ה שובה כו' וכנ"ל, בחי' הארת הבלי גבול בבחי' הגבול, שזהו תוקפא דאחד בחי' אחדות הפשוטה ושלימות העצמות דווקא כנ"ל וד"ל.

       וזהו שיחו"ת יש בו מעלה יתירה על בחי' יחו"ע כמ"ש במ"א, וגם זה אמת, כי לאחר שכבר נקלט אצלו היטב אחדות הפשוטה ושלימות האמיתית בבחי' יחו"ע כנ"ל, ע"כ גם בשכבר יראה העולמות וכל אשר בהם, יכיר היטב שאין מוסיפים בו ריבוי ושינוי ח"ו והוא אחד בהם כו'. וזהו שאו' מתחילה שמע ישראל כו' הוי' אחד ואח"כ ברוך שם כבוד כו', להיות כי הא בהא תליא. ואדרבה להיות שלפי ערך הכרת הנבראים בוודאי לא ישתווה ערך יחודו ואחדותו כמו שהוא מצ"ע שזהו בחי' יחו"ע כנ"ל, לערך יחודו ואחדותו בעולמות שזהו בחי' יחו"ת, וע"כ אמר בזוהר כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד כו', ופי' איהי היינו בחי' המלכות, מל' דאצילות בבי"ע, שהוא כח ואור האלקי שבכל העולמות שאינו אלא ברזא דאחד כמ"ש בסידור כו'.

       וכ"ז הוא עומק ותמצית אריכות ההשגה שבפסוד"ז ויוצר אור כנ"ל, אחר שכבר האירו עיניו (בל' אשכנז: עש איז עם ליכטיג גיווארין) באריכות ההתבוננות והמציא בזה נח"ר ועונג גדול, אזי אח"כ יעמיק שכלו לקיצור ותמצית המושג שהוא בכלל בחי' יחו"ע ויחו"ת כנ"ל וד"ל, אי לזאת יהי' מזה הזריעה שהוא ההתבוננות דשמע ישראל כו' בחי' הצמיחה בתוס' מרובה. והוא מ"ש אח"כ ואהבת את ה' אלקיך כו', שהוי' יהי' אלקיך ממש, דהיינו בחי' גילוי אלקות בכל לבבך ובכל נפשך עד ובכל מאודך כו', שזהו בחי' אהבה רבה שלמעלה מכלי הלב והמוח וכו'. והוא ע"ד מ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו', דקאי זה על כל גילוי אלקות בתענוג הנשמות בג"ע התחתון וג"ע העליון ועוה"ב, שכל גילוי אור האלקי שבהם אינו אלא בחי' זיו השכינה לבד כמ"ש צדיקים יושבים כו' ונהנין מזיו השכינה כו'. וע"ד הכלל בחי' שמים הוא בחי' סוכ"ע, שבלתי בא בגילוי אור פנימי גם בעולמות העליונים כ"א בבחי' סובב ומקיף לבד, ולהיות שעכ"פ גם הוא בבחי' סוכ"ע, גם זה לא בערך מהו"ע אור א"ס כו'. ועמך לא חפצתי בארץ היינו בחי' ממכ"ע, שבא בבחי' אור פנימי בכל סדר השתלשלות העולמות כו'. ובכולם לא יחפוץ כי אם אליו לבדו שהוא בחי' מהו"ע אור א"ס ב"ה כו'. וכ"ז הוא מצד בחי' הצמיחה שנצמח אצלו גילוי אלקות גם בכחות נפה"ב, וכמו ואהבת בכל לבבך כו' בשני יצריך כו', אחר הזריעה דהתבוננות בכוונת שמע ישראל כו' כנ"ל.

        אך כ"ז הגילוי אלקות שנצמח אליו להאיר גם בכחות נפה"ב הוא בדרך בחי' הרצוא כו', שזהו בחי' הכליון והעלי' למעלה שנק' מס"נ, וכמ"ש בד"ה ויקחו לי תרומה כו' דבכוונה דאחד יעלה הנשה"א בבחי' מס"נ להתכלל למעלה באחדות הפשוטה דעצמות אור א"ס ב"ה כו'. ואח"כ בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך הוא מס"נ דנפה"ב שגם הוא יתכלל למעלה כנ"ל, וכמו ואהבת בכל לבבך כו'. עד ובכל מאודך בחי' אהבה רבה בכוסף חזק אל עצמות אור א"ס ב"ה ממש.

        והנה אם רץ לבך שוב כו', דאחר הרצוא יבוא בחי' השוב, זהו מ"ש אח"כ והיו הדברים האלה כו'. ובפרשה שני' נא' בפירוש קבלת עומ"ש שזהו מ"ש והי' אם שמוע תשמעו אל מצוותי כו', וכל עיקר התומ"צ הוא בהמשכת אור האלקי למטה מטה בכלים מכלים שונים ברמ"ח מ"ע וכדומה. וכן מ"ש ואספת דגנך כו' ארז"ל הנהג בהם מדת דרך ארץ כו'. דהיינו עיקר בחי' דירה בתחתונים שגם כשכבר נראים העולמות ליש ודבר נפרד, אעפ"כ באמת הוא אחד בהם ואין פועלים בו שום שינוי ח"ו כי אני ה' לא שניתי כו'. והטעם הוא כי באמת כל הנבראים וכל העולמות גם שהם מעלימים ומסתירים על אור האלקי כו', שע"כ נק' בשם עולם מלשון העלם כו', גם המה כולם מאמיתית המצאו נמצאו כו'. ואדרבה שורש היש דעולמות הוא בבחי' היש האמיתי דעצמות ממש למעלה מבחי' אור הנגלה על ידם, וכמ"ש בס' הקבלה דשורש האורות בבחי' קו וחוט שהוא אור המצומצם כו', להיותו בא לאחר הצמצום דעצמות כו', שורש הכלים בבחי' הרשימו שלפני הקו כו'. ומפני שהוא ית' חי ולא בחיים, דהיינו לא באור וחיות שמתלבש כבר בעולמות לפ"ע הנבראים שהכלים מסתירים על האורות, אבל מצד עצמותו שהוא חי ולא בחיים ע"כ כל ההסתרות וההעלמות והלבושים דעולמות לא יפעול בו שום שינוי ח"ו, ואתה הוא קודם שנברא כו', כ"א מפני שהוא ית' כל יכול ושלם בתכלית השלימות ביכולתו להיות מסתיר א"ע באופן שיהיו העולמות והנבראים נראים ונפרדים כביכול ובבחי' הישות כו'. וזה הצמצום עצמו הוא בחי' כחו ויכלתו בכדי להטיב לברואיו כו', דהגם שיש בכח שלימות עצמותו להיות נמצא ממנו מציאות העולמות בלי שום צמצום והסתר פנים, וכמשנת"ל שככחו בלי גבול כן כחו בבחי' הגבול בלי שום שינוי כלל, אך אם הי' גילוי בחי' שלימותו כו' לא הי' שכר ועונש כלל, כי לא הי' כלל ענין הבחירה כו' להיות שלא היו הנבראים נראים ונפרדים זולתו ית', והי' זה הגילוי בחי' נהמא דכסופא כו'. אשר לזאת צמצם א"ע והסתיר את גילוי שלימותו כו' להיות הנבראים נראים ליש ודבר נפרד, עד שיכול להיות בחי' הסתר אלקות בתכלית שנק' בשם גלות השכינה כנ"ל, וכמא' גלו לאדום שכינה עמהם דהיינו בעושה מעשה אדום, וכנ"ל שהשי"ת הוא המחי' אותו בשעת מעשה כו', רק שמוסתר האור האלקי עד שאיננו נראה כלל איך שהוא ית' המחי' ומהווה כו' וכנ"ל בפי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה כו'. וכ"ז הוא מצד בחי' הצמצום והסתר פנים דבחי' עצמות אור א"ס השלם בתכלית כו', שמזה יבוא כל ענין ההסתרות וההעלמות עד למטה מטה כידוע, ומזה הוא שיבוא ענין הבחירה איך לבחור בטוב כו'.

        ונת"ל להיות שישראל עם קרובו דווקא ששרשם בבחי' העצמות דאור א"ס ממש, ע"כ ביכולתם דווקא להכיר איך שכל הצמצום וההסתר הזה אינו צמצום אמיתי, כ"א מצד מהו"ע ית' אין שום שינוי ואתה הוא קודם שנברא כו', וככחו בלי גבול כן כחו בבחי' הגבול ואני ה' לא שניתי כו'. וזהו כל עיקר תכלית מכוון הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, שיתגלה בחי' עצמותו ושלימותו האמיתים גם בבחי' החושך והישות דלמטה מטה ואיך שאין עוד מלבדו.

       אך א"א להאדם מישראל לבוא לזה להיות כלי לקבלת אור וגילוי הזה מצד גופו ונפה"ב שיורדות למטה כו', כ"א שמתחילה יהי' לו בחי' הרצוא שהוא ההפשטה מבחי' הישות בתכלית, עד שיבוא למס"נ ממש עד ובכל מאודך בחי' אה"ר בכוסף חזק כנ"ל וכמו מי לי בשמים כו' כנ"ל, ואחר הרצוא בחי' השוב כו' דהיינו המשכת אלקות למטה מטה. ובכלל היינו שיהיו איברי גופו וכחות נפה"ב עצמן כלים לגילוי אלקות, שזהו עיקר ענין דירה בתחתונים שנתאווה הקב"ה, דהיינו להיות גילוי עצמותו ממש ואיך שאין עוד מלבדו גם בבחי' החושך וההסתר והיש שלמטה מטה כו'. וזהו מ"ש אח"כ והיו הדברים כו' וקשרתם כו', ובפרשה שני' בקבלת עול מצות בפו"מ דווקא.

       ואח"ז הוא שאומרים אמת ויציב כו', דהיינו לאמת הדבר שכן הוא בוודאי, בין מצד גילוי האורות ובין מצד בחי' ההסתר כנ"ל. שזהו פי' אמת ויציב, כי יציב תרגום של מלת אמת, וידוע שהתרגום הוא בחי' אחוריים דלה"ק, דהיינו שהתרגום הוא כמו מצד בחי' ההסתר ולה"ק הוא כמו מצד הגילוי כו' כמ"ש במ"א, ובשניהם מאמת האמת שכן הוא כי אין עוד מלבדו. וזהו"ע הט"ו ווי"ן שמבואר בסה"ק שהוא בחי' ט"ו יסודות דבחי' ה' פרצופים שכלול כ"א מג' ראש תוך סוף, וכמו אתה סתר לי כמ"ש במ"א. וע"פ הידוע דבחי' מדת היסוד הוא בחי' כלי ההשפעה והוא אות ברית קודש דדכורא להוליד תולדות כו', דהיינו בחי' גילוי פנימיות המוחין דווקא וכמ"ש במ"א, וכמו (עדיות פ"ב מ"ט) האב זוכה לבנו בחכמה בחי' נפש המשכלת כו'. ויש בחי' יסוד דנוקבא, הוא כלי הקליטה לקבל הזרע דדכורא ולהוליד ולד בהצטיירות הטיפה ברחם הנוקבא כו'. ויובן למעלה בבחי' ט"ו יסודות הנ"ל, הוא בחי' גילוי אמיתית אור עצמותו ית' בבחי' הפנימיות מוחין העליונים, וכנ"ל בבחי' גילוי אור א"ס בפנימיות החכמה כו', שבא בבחי' השפעה למטה בכלי המקבלים ונקלט היטב גילוי הזה בהמקבלים שהן נש"י בגופים דווקא. וזהו ע"ד הנ"ל שמאמת לאמת דק"ש איך שאין עוד כו'.

         אך כ"ז הוא בבחי' הקבלה לבד, עד"מ כמי שמכין עצמו לבוא בהיכל המלך שמכין עצמו מקודם מה שיבקש אח"כ, וכל אשר יצווהו המלך יקבל עליו, אז אח"כ יגש אל פתח בית המלך ויבוא בביטול היותר נעלה, עד כי יבוא אל ההיכל פנימה שאז הוא מופשט מכל חושי גופו כ"א מוכן לשמוע כל אשר יאמר המלך, והוא רק ככלי לקבל המשקין הנשפכין בו כו'. וכמו"כ יובן בנמשל דבחי' הק"ש במ"ש והיו הדברים כו' ופרשה שני' בקבלת עול מצות שהוא רק בבחי' הכנה כו', ואח"כ בין גאולה ותפילה הוא כאשר ניגש אל פתח בית המלך.

          ושמו"ע הוא היכל המלך עצמו וכמו כי ביתי בית תפילה כו'. וע"כ עיקר הגילוי הזה בבחי' גילוי הפנימיות דאור העצמות ובקליטת המקבלים כנ"ל הוא בשמו"ע שנמשל לחוט השדרה כנ"ל, וע"ד הידוע במשל שטיפת הזרע דדכר נמשכה מפנימיות המוחין דרך חוט השדרה לאות ברית קודש כמ"ש אין קישוי אלא לדעת כו', ונמצא שגם גילוי פנימיות המוחין הוא ע"י חוט השדרה דווקא. וכן הוא בנמשל בשמו"ע נמשך גילוי אור פנימיות מהו"ע ית' שבבחי' פנימיות המוחין העליונים.

        ומה שנת"ל בהפרש שבין שמו"ע לבחי' התורה כו', הענין הוא דהרי במשל חוט השדרה שממשכת עכ"פ מאחורי המוחין שהוא מוח הדעת כנ"ל, וא"כ ע"כ שגם פנימיות המוחין שבא ע"י החוט כמו להוליד ולד כו', הוא בא עכ"פ בהתלבשות בבחי' אחוריים כו' וכמו שמוליד גוף גשמי מן הטיפה וכמא' שלושה שותפין כו' הקב"ה נותן בו נשמה כו'. וכן הוא בנמשל דהגם שהרי זה גילוי פנימיות המוחין העליונים, אך שבאה בהתלבשות בבחי' אחוריים דמוחין כו'. וכמו ע"ד העבודה שלמטה שהוא ע"י בחי' ההתבוננות שקודם לשמו"ע, וכנ"ל במ"ש לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כו'. משא"כ בחי' התורה שהוא גילוי פנימיות המוחין כמו שהן מצד עצמם כו', שבהם גילוי פנימיות ועצמות אור א"ס כמות שהם מצד עצמן כו', וכמשנת"ל בד"ה ואתנה לך כו' ובד"ה ואשים דבריך בפיך כו' דבחי' שמו"ע הוא בחי' ביטול היש לאין האמיתי, אבל בחי' התורה היא בבחי' אין האמיתי כמו שהוא מצד עצמו ממש וכמ"ש בד"ה ואתחנן כו' באריכות.

      והנה בכללות ענין ובחי' השמו"ע הוא בחי' המשכות וגילוי אור האלקי בכלים שלמטה מטה, וכמו מברך השנים וכה"ג, עד שיבוא בגילוי בגוף ונפה"ב דווקא להיות כמו שהם מצד עצמם בחי' כלים לקבל אור האלקי ולא בבחי' ההפשטה, כנ"ל בבחי' הק"ש עד ובכל מאודך כו'. וביטול זה דשמו"ע כנ"ל שהוא בעמידה ובלחש כו' וכמו אדנ"י שפתי תפתח כו' ואין מלה בלשוני, הוא כמשל ביטול האיברים לגבי אור הנפש המחי' אותם ומתלבש בתוכם, וכנ"ל בבואו אל היכל המלך פנימה נעשה ככלי שנשפך בו המשקין כו'.

    ובזה יובן סדר נוסח השמו"ע שיש בו ג' מדריגות כלליות, דהיינו שלוש ראשונות ושתים עשרה אמצעיות ושלוש אחרונות. והיינו ששלוש ראשונות הוא כנגד בחי' המוחין דחב"ד כו', דהיינו שיהיו המוחין דחב"ד שלו כמו שהם בגוף ונפה"ב, וגם מוחין דחב"ד דנפה"ב עצמן, בחי' כלים שיהי' נקלט בהם בחי גילוי אור האלקי שבבחי' פנימיות המוחין העליונים כנ"ל, עד שגם המוח הגשמי יהי' משועבד לזה. וע"כ אין לשאול צרכיו בשלוש ראשונות, להיות שהמוחין הם למעלה מבחי' השפע בגשמיות ממש, שאין זה רק מצד המדות העליונים וכמו ששת ימים עשה וכן ששת ימים תעשה כו'. ומ"ש בעשי"ת זכרינו כו' כתבינו כו', היינו בחי' חיים רוחניים דבחי' סוכ"ע כמשנ"ת בד"ה אחרי ה' ילכו כארי' ישאג כו'. וזהו שאומרים ברוך אתה הוי' כו', היינו בחי' גילוי אור העצמות כמו אני ה' הוא שמי, שזהו מ"ש אני ה' לא שניתי כו', ויהי' נקוט זה בבחי' המוחין דחב"ד גם בנפה"ב וכלי מוח הגשמי כנ"ל.

         ואח"כ י"ב ברכות אמצעיות המה בבחי' המדות חג"ת כו' וכנגד בחי' י"ב גבולי אלכסון, וכמו י"ב השבטים שהוא בהתכללות המדות כמ"ש בד"ה ולקחת את שתי אבני השוהם כו'. דהיינו אחר שכבר נקלט בבחי' המוחין כנ"ל אז דווקא יוכל לבוא גילוי הזה גם במדות שבלב כו', להיות גם הם כלי לקבל בחי' המשכות וגילוי אור העצמות כו'. דהיינו גם המדות דנפה"ב וכלי הלב הגשמי וכמו לבי ובשרי ירננו כו', שעי"ז יומשך גם למטה מטה כו' שזהו שאומרים מברך השנים וכדומה. וכנ"ל שבחי' ההמשכה למטה מטה הוא ע"י המדות וכמו ששת ימים עשה כו', דהיינו להיות גילוי בחי' אני ה' לא שניתי גם בגשמיות כו'. וגם כל הברכות הללו מרמזין ג"כ על עולמות העליונים וע"ד מאמרז"ל מנין שהקב"ה מתפלל כו', רק שנתקנו בבחי' המשכות בגשמיות בכדי להיות גם הגילוי הזה בבחי' הגשמיות כנ"ל שזהו עיקר מה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, כי למעלה זהו בחי' גילוי מוחין העליונים במדות העליונות שמהם בא בהמשכה למטה מטה כנ"ל.

       ואח"כ אומרים שלוש ברכות אחרונות, שהמה בבחי' נה"י כלי המעשה, ובזוה"ק נק' יסוד סיומא דגופא כו', שהוא מה שבא בבחי' מדריגות האחרונות שלמטה מטה עד שנראים ליש ודבר נפרד כנ"ל, שיהי' גם בהם גילוי עצמותו איך שאין עוד כו' ואני ה' לא שניתי כו'. וזהו מאן דלא כרע במודים נעשה שדרתו נחש כו', כי כשאין המשכות גילוי אור האלקי בבחי' נה"י כו', אז בבחי' מדריגות האחרונות אין שום גילוי אלקות כו' ונראים ליש ודבר נפרד ממש, ואז נעשה שדרתו נחש בחי' מקור הקליפות וכמו ולרשע אמר אלקים מה לך לספר כו' וד"ל.

        אך הרי כמו במשל ציור האדם הרי גמר כח ההליכה שברגליו תלוי בבחי' המוחין, כי הרי אין הקטן יכול להלך ברגליו עד שנתקבל בו המוחין במעט כו', כמו"כ בנמשל אחר שכבר נקלט אצלו בחי' גילוי אור האלקי בבחי' המוחין כו', אז יוכל לבוא גם בבחי' נה"י שנק' ירכין בזוה"ק כידוע. וע"ד מ"ש בלקו"א בענין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, שהוא בחי' ההסכם החזק שבמוחין שמביא לידי מעשה עכ"פ. וכמו"כ גם בגילוי המוחין בהמדות עיקר המעשה הוא מצד הסכם המוחין כנ"ל. וגם הרי כמו במשל עיקר השלימות הוא ברגלים, כי גם המוחין לא ימצאו תועלתם מההעלם אל הגילוי בלתי הרגליים שעל ידם יוכל לזוז עצמו ממקום למקום להשלים כוונתו שעלה בבחי' המוחין שלו, ובלתי הרגלים גם שיעלה איזה כוונה במוח, הרי לא יכול להשלימה כ"א כשיבוא דווקא להמקום אשר בו יושלם כוונת המוחין כידוע. וכן הוא בנמשל בבחי' נה"י שהוא בחי' כלי המעשה, אשר בהם ועל ידם דווקא יושלם שלימות הכוונה שבמוחין, להיות כי ע"י המעשה דווקא עיקר הזזת המהות. וכמו ע"י קבלת עומ"ש בעול מצות בפו"מ ניזוז מהותו בתכלית, ובפרט ע"י הצדקה שנק' בשם רגל כידוע, שבכל היום יגע עצמו בפרנסתו ויתן ממנו לצדקה וכה"ג בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ב"ה, שעי"ז אתכפייא סט"א כמ"ש באגה"ק בד"ה והי' מעשה הצדקה כו', שעי"ז ממילא יושלם כל כוונת המוחין והמדות הנ"ל וינשאו למעלה מעלה. וזהו שהעבודה נק' בשם הילוך וכמו אחרי ה' תלכו כו', שההליכה היא ברגלים, דהיינו להיות כי עיקר ההזזה ממהות למהות הוא ע"י המעשה דווקא. וע"כ נא' עטרת זקנים בני בנים, שהמוחין נק' בשם זקנים זה קנה חכמה וכתיב קנה חכמה קנה בינה (וכמשנ"ת בד"ה אחרי ה' בענין אברהם ושרה זקנים כו'), והמדות הם הבנים בחי' בן ובת אהבה ויראה כמ"ש במ"א, ונה"י הם בני בנים כי הם ענפי המדות וכמו נצח ענף החסד כו' וכמ"ש בלקו"א פ"ג. וזהו מביא גואל לבני בניהם כו', דהיינו בחי' גילוי שנק' גאולה גם בבחי' נה"י שנק' בני בנים כנ"ל וד"ל.

       ובזה יובן מאמרז"ל (ברכות דף ל"ד ע"א) דשלוש ברכות ראשונות הוא כעבד שמסדר שבח לפני רבו כו', ושלוש אחרונות כעבד שקיבל פרס מרבו והולך כו'. וביומא (דף נ"ג ע"ב) לענין שלוש פסיעות כעבד הנפטר מהמלך כו'. דהיינו להיות ששלוש ראשונות המה בבחי' המוחין שהוא בבחי' הקירוב לאלקות, להיות שאינם בבחי' הסתר כ"כ, ואין זה חידוש שמה שהביטול הוא מצד התקשרות אל המלך בעמדו לפניו והמוחין והמדות כולם בטלים כו'. משא"כ שלוש אחרונות כעבד הנפטר כו', שהוא בבחי' כלי המעשה בבחי' מדריגות היותר אחרונות שבחי' האור האלקי מוסתר בהם וכמו אף עשיתיו אף הפסיק כו'. וכמ"ש במ"א דבעת התפילה הרי הוא עכ"פ מופשט מכל וכל מענייני העולם, אדרבה מקשר דעתו ומוחו ותבונתו לאלקות, ע"כ ממילא הוא בטל בתכלית כו', אבל הרי לאחר התפילה בלכתו בשוק כו' שאז אין מוחו ותבונתו מקושרים בהתרחבות בהתבוננות אלקות, אדרבה עוסק במעשה העולם הגשמי שמוסתר האור האלקי בתכלית בהם כו'. וזהו ג"כ בחי' המשכות האור האלקי בשלוש אחרונות בבחי' נה"י, להיות גם בכלי המעשה בחי' גילוי אלקות, וה"ז כמו התפשטות גדולת המלך אימתו ופחדו אדנותו וממשלתו גם במקומות הרחוקים ממנו, להיות גם בשם הביטול לפני המלך כמו בעמדו לפניו ממש. ולמעלה זהו מ"ש נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ממש, שזהו בבחי' נה"י דווקא כנ"ל.

      ושורש הדבר להיות שבבחי' נה"י הוא בחי' הביטול בלי טעם, וכמו שנק' נו"ה בדי ערבות שאין בהם לא טעם כו', וכמו ענין הנצחון בכלל וכה"ג. והוא בחי' קבלת עול בלבד, ושרשו בבחי' פנימיות החכמה כ"ח מ"ה בחי' הביטול שלמעלה מן הטעם. וע"כ עי"ז דווקא יהי' תוס' אור בבחי' המוחין העליונים, דהיינו מבחי' פנימיות החכמה שבזה שורה עצמות אור א"ס כו', ונק' זה בס' הקבלה להוסיף אורות באצילות כו'. ופי' ענין תוס' אור זה, היינו כמו עד"מ המלך שכאשר יתחזקו בו המוחין ומדות שלו בהרחבה יתירה השייך לענין המלוכה, אז יהי' ביכלתו להשגיח גם על מדריגה היותר אחרונה ולהשפיל עצמו לעיין בפרטי פרטיות כו'. ולמעלה זהו בחי' גילוי אור האלקי למטה מטה גם במדריגה היותר אחרונה כו'. וע"ד העבודה הוא בחי' גילוי אלקות איך שאין עוד כו' ואני ה' לא שניתי כו' גם שלא בשעת התפילה לבד, כ"א אפילו בלכתו בשוק בענייני מו"מ ואכילה ושתיה וכדומה כו', ושיהי' הכל לשם שמים ולא לתאווה יבקש כו'. וזהו שאומרים בסוף שים שלום טובה וברכה כו', שזהו שנפטר בשלום ויצא בשלום כו' מצד גילוי אלקות גם למטה מטה, וע"ד שארז"ל שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה כו'. ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום, כמשנת"ל להיות שישראל עם קרובו בבחי' השלימות האמיתית דווקא דלית מאן דנפיק כו', והוא אחד בהם כנ"ל וד"ל.

       ואחר שמו"ע אומרים וידוי אשמנו כו'. ונתבאר בסידור האריז"ל שזהו ע"ד ונשא השעיר עליו כו', כי מצד תכלית בירור הטוב, דהיינו בעליות והתכללות הנשמות וגם הנפה"ב בביטול אמיתי לאלקות בשמו"ע, אזי ממילא נפרד הפסולת והרע כו', וע"ד מ"ש במ"א במשל בירור הכסף ע"י הצורף כו' שמתחילה הוא מעורב טו"ר ולא יובדל הרע מן הטוב כלל, כ"א אחר שנותנו במצרף ויצא הטוב שבכסף נקי מכל פסולת, ואז ממילא יהי' נגלה ונראה הפסולת הרע מה שלא הי' נראה מקודם מצד התערובות כו'. וכמו"כ בכאו"א מישראל שיש בו תערובת טו"ר ולא נראה וניכר הרע מצד תערובתו בהטוב, אך לאחר הביטול הגדול דנשה"א שפועלת ג"כ בנפה"ב כנ"ל והוא בשמו"ע, אזי ממילא מופרד הרע והפסולת ויהי' ניכר גם הרע הצפון והטמון בתכלית מצד תערובתו בהטוב כו', ואז ממילא שייך הוידוי בחרטה על הרע כו' וד"ל. ואז אח"כ יבוא לביטול היותר נעלה גם ממה שהי' בשמו"ע, והוא בחי' נפ"א שהוא בחי' לאשתאבא בגופא דמלכא כמ"ש במ"א. וזהו שאו' אליך ה' נפשי אשא, דהיינו מ"ש רשב"י בחד קטירא אתקטרנא, וכמ"ש בד"ה אחרי ה' תלכו כו' דבחי' הביטול דשמו"ע הוא בחי' ביטול המהות ממש להיות כלי ומכון לגילוי אלקות שיהי' נגלה על ידו כנ"ל, שזהו עכ"פ בדרך אור וכלי כו'. אך עיקר ההתדבקות באלקות להיות לאחדים ממש ושלא יפרדו לעולם זהו בחי' מס"נ דנה"א דווקא, שז"ש אליך ה' נפשי אשא כו'.

       וזהו שאנו מוצאים שגם אם יתפלל במס"נ ותדבק נפש האדם באלקות בהתכללות אמיתית לפרקים בכל עת מצוא, יוכל להיות שבירידתו ונפילתו בהבלי העולם בהתקשרות עצמו כו', אז ממילא ינתק חבלי עבותות האהבה ודביקותו באלקות ויפרד מעט מעט כו', מצד הרצון הזר שנקשר בו ג"כ בתכלית הדיבוק, כמו בהתקשרות כל נפשו בפרנסתו או כבוד וגדולה ושארי חמדת עוה"ז שנדבקה נפשו בהם, מפרידין אותו מעט מעט מעצם דביקות נפשו באלקות. וזהו סימן גמור שלא הי' דבק טוב בנפשו באלקות, שאם הי' דבק טוב לא הי' מתפרד לעולם. וכמ"ש במ"א במ"ש ואספת דגנך כו' אחר מס"נ דק"ש, וע"ד מ"ש גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כו'. וזהו עיקר בחי' נפ"א להיות בחי' הדביקות באלקות בלתי יפרד לעולם, וכמ"ש בזוהר בענין נפ"א שיהי' דמי לי' כמה דאתפטר מהאי עלמא ממש, שהוא מס"נ בפו"מ דווקא. וזהו הטעם שאמרו בס' הקבלה שבשעת נפ"א הוא זמן עיקר בירור והעלאת הרע דנוגה שבגופו כו', והוא עד"מ הנ"ל כשכבר צריך להתרחק מן המלך לקיים נימוסי המלך כרצונו וחפצו בריחוק מקום ממנו, יכול להיות שיפול ח"ו הנופל בענייני עצמו וישכח על המלך מצד שהוא רחוק ממנו, ע"כ צריך עוד הפעם לבטל עצמו לפני המלך בכל רצונותיו ומחשבותיו בביטול היותר נעלה, להיות כמי שאינו שום מציאות בעולם ולא יתכן בו איזה רצון ומחשבה כלל זולת רצון המלך. וזהו ביטול היותר נעלה מביטול הראשון דשמו"ע כנ"ל. וע"ד העבודה זהו בחי' הביטול האמיתי שנק' בשם בחי' מיתה, להיות שאינו איזה מהות שיחול בו רצונות עצמו. ובזה דווקא מוציא כל כח היש דגופו ונפה"ב, וממילא בכל עסקיו כמו במו"מ ואכילה ושתי' לא יהי' לו שום רצון עצמו זולת לה' לבדו, והכל יהי' קודש לה' ואין זר אתו ח"ו כו'.

       ובזה יובן מה שלא נזכר אות קו"ף בתחילת הפסוק במזמור אליך ה' נפשי אשא כו', להיות שהקו"ף הוא מאתוון שק"ר כמ"ש בהקדמת הזוהר דף י' ע"ב, שזהו בחי' הסט"א שהוא לגבי קדושה כקוף בפני אדם כמ"ש בזו"ח בראשית דף י"ג ע"א, וזהו בחי' אדם בליעל דקליפה לעומת אדם דקדושה. ומרומז באות קו"ף שהוא כמו צורת ה"א רק שהרגל השמאלי שבתוכו יוצא חוץ לשיטה, וע"פ הידוע דבחי' הה"א מרמז על בחי' התגלות אלקות בהתפשטות העולמות כמ"ש בד"ה לך לך כו' בענין ה"א שניתוסף לאברהם ושרה כו', ויש בחי' ה"א עילאה הנק' אימא עילאה שהוא בחי' הבינה שבה התגלות בחי' היו"ד דחכמה מאין ליש, ובחי' ה"א תתאה בחי' המלכות להיות בא בבחי' התפשטות היש דעולמות ממש וכמו מלכותך מלכות כל עולמים כו', וכל זה הוא בבחי' הקדושה עדיין. אבל הקו"ף שיוצא חוץ לשיטה, היינו להיכלות הקליפות וסט"א כו' להיות נפרד ממש מהקדושה. וזהו שלע"ל שנא' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כו', כתיב קנה וסוף קמלו, דהיינו רגל הקו"ף שיוצא חוץ לשיטה יעבור לגמרי ויתגלה כבוד ה' למטה מטה ממש. אבל עתה זהו כל עיקר עבודתנו להוציא יניקת וחיות הקליפות, דהיינו בביטול היש בתכלית להיות כאילו אינו במציאות ובמס"נ ומיתה ממש כמו בנפ"א כנ"ל. וע"כ אין קו"ף במזמור זה דנפ"א וע"ד שיהי' לע"ל שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר כו', וכמ"ש בד"ה אחרי ה' תלכו כו' שזהו פי' בך בטחתי, בקיום נצחי, כמאמר דוד מלך ישראל חי וקיים ולא יעלצו אויבי לי, כי לא יהי' להם תקומה עולמית כו'.

        ומה שנזכר אות רי"ש במזמור זה הגם שבזוהר שם איתא דב' אתוון אלו ק"ר מאתוון שק"ר ורק אות שי"ן הוא אות קשוט ע"ש, ובזו"ח שם רי"ש הוא בחי' רע עין כו'. אפ"ל שהרי"ש הוא בחי' הרע שנסתעף מהסט"א שנק' קו"ף, וע"כ הקו"ף שמרמז על עצם הסט"א לא נזכר וכמו לע"ל ואת רוח הטומאה כו', אבל הרע המסתעף זהו עיקר העבודה לבררו ולהפכו כו'. וזהו שמרומז במזמור זה אות רי"ש ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני, שמצטער והמר ימר נפשו על התגברות הרע, ובזה יתברר ויתהפך אל הקדושה כו' וד"ל. ונמצא עכ"פ מובן שענין נפ"א הוא ביטול היותר נעלה גם משמו"ע. וע"ד מ"ש ואראה ואפול על פני, שהוא מצד גילוי אור היותר נעלה שמזה יהי' הביטול בתכלית וע"כ ואפול על פני, וכמו ביו"כ שאו' והכהנים והעם כו' היו נופלים על פניהם כו'. ובביאור ע"פ כי תצא נתבאר שיו"כ ונפ"א חד דרגא הוא וד"ל.

       ואח"כ אומרים ובא לציון כו', שנאמר ונשנה עוד הפעם גדולתו ית' איך שהמלאכים אומרים קדוש וברוך כו'. הענין הוא להיות כי בנפ"א הוא בבחי' הביטול מכל וכל להיות כאין ממש, שהוא מצד התכללותו והתדבקותו אל רוממות עצמותו דכולא כלא חשיב קמי' ולא יצדק שם כל חי, וכמו הן שמים לא זכו בעיניו, כמ"ש במ"א שזהו מה שאשתו של ר"א בן הורקנוס לא הניחתו לנפ"א כו'. והרי א"כ לא יתכן אח"כ לעבוד עבודה תמה במעשה המצות בפו"מ, שע"ז ארז"ל ת"ח צ"ל בו שמינית שבשמינית גסות הרוח כו', כי להיות עכ"פ מקיים רצונות המלך וגזירותיו כו' צ"ל איזה מהות בנפשו, והראי' כי בעמדו לפני המלך הרי מחמת הביטול הגדול יחלשו כחותיו וישתומם שכלו ובינתו, ולא יוכל לעשות איזה מעשה בפו"מ מנימוסי המלך כרצונו וחפצו של המלך כו'. וכן הוא בנמשל, להיות שעיקר מה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים הוא בקיום רצונותיו ברמ"ח מ"ע בפו"מ, וגם בכל עסקיו בענייני העולם כמו באכילה ושתי' ומו"מ וכה"ג וכמ"ש בכל דרכיך דעהו, אשר ע"כ צ"ל איזה מהות יש ולא יאמר מי אנכי כו'. וזהו בא ע"י בחי' ההשגה וההתבוננות באלקות, שז"ש כארי וכלביא מי יקימנו, כי בחי' נפ"א הוא בחי' כאריה דשכיב על טרפי' כמ"ש בזוהר וכנ"ל בבירורי נוגה כו', ומי יקימנו היינו בינה שנק' מי כמ"ש במ"א. דהיינו ע"י שנקלט אצלו בהשגתו והבנתו אלקותו ית', עי"ז דווקא ינשא להיות איזה מהות כו' בכדי שיהי' לו בכח לקיים רצונותיו ית' במעשה המצות בפו"מ כל היום, שהוא המשכת אלקות למטה מטה. 

          וזהו"ע הקדושה שנא' בובא לציון בל' תרגום וכנ"ל שהוא בחי' אחוריים דלה"ק, שיהי' נמשך בחי' אלקות גם בבחי' אחוריים כו'. ונק' בס' הקבלה שיורי האצילות, דהיינו מה שבא גם למטה מטה כו' וד"ל. וזהו שאומרים בסוף ברוך הוא כו' שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כו' הוא יפתח כו' לעשות רצונו כו' וד"ל. ועוד מ"ש בס' הקבלה בובא לציון ההשפעה היא בבריאה, ובתפלה לדוד הטה כו' הוא ביצירה, ואין כאלקינו כו' הוא בעשי' כו'. וע"ד העבודה הוא המשכות וגילוי אלקות במוחין שנק' בריאה, ובמדות שנק' יצירה, עד המעשה בפו"מ כו'.

     ואח"ז הוא שאומרים עלינו לשבח כו', שנזכר בסידור האריז"ל שהכוונה להוריד אור מקיף לעולמות, כי בתפילתו קיבלו הפנימיים ועתה יורד להם המקיפים, ואור המקיף מסמא עיני החיצונים ובזה לא יוכלו לינוק מהקדושה כו'. והענין הוא, להיות שנתקרב לעסוק בענייני העולם כמו במו"מ ואכילה ושתי' וכיוצא, שיש בזה בחי' כללות כגויי הארצות שהם היפוך רצונו ית', כמו למלאות תאוות נפשו ולהיות מזוללי בשר כו', מ"מ לא שם חלקנו כהם כו'. שזהו מצד הרשימו שנשאר אצלו מהתפילה, להיות כי בעת התפילה שהיו המוחין מאירים בגילוי ולא היו נראין הדברים שבהעולם לאיזה מהות שיחול עליהם הרצון, מצד בחי' הביטול דאין עוד כו' שבגילוי המוחין כו'. אכן אחר הסתלקות המוחין הרי יכול ליפול הנופל למטה מטה, ואפילו תומ"צ שלו היו נשארים למטה באין שום גילוי אלקות, ומכש"כ מו"מ ואכילה ושתי' וכיוצא היו נופלים ח"ו בתוך ההיפך ממש וכמ"ש מלי כריסי' זני בישי כו'. אך מצד הרשימו שנשאר אצלו לא יפול הנופל ויהי' גילוי אין עוד בכל דרכיו. וכמו במשל כשיוצא מבית המלך לקיים נימוסי המלך, כשהי' הביטול לפני המלך בתכלית ונקלט תוך תוכו, נשאר אצלו בחי' הרשימו בזכרו על המלך בכל עת גם בהתרחקו ממנו, ורשימו זה ישמור אותו לבל יסור מרצון המלך ח"ו כו'. והרי ע"כ רשימו זה הוא מעצמיות הביטול לפני המלך שלא מצד ראיית פני המלך, כי הרי כבר נתרחק ממנו.

     וע"ד העבודה זהו בחי' הביטול היותר נעלה מכל ההשגות וההשכלות באלקות, כי הרי כבר נסתלק ממנו כל ההשגות וההתבוננות לאחר התפילה בלכתו בשוק וכה"ג, כ"א שזהו מצד בחי' הביטול דבחי' אור מקיף דחכמה כ"ח מ"ה, שלמעלה מהארתה בגילוי אור פנימי כו' שאין זה רק בקירובו אל הגילוי כמו בתפילה כו', וכנ"ל במשל בעמדו לפני המלך ורואה פני המלך כו'. ומבחי' אור מקיף דחכמה הוא בחי' הרשימו על כל היום כנ"ל. וזהו ע"ד הנ"ל בס' הקבלה שזהו המשכות המקיפים כו', שזהו ששומר אותו כל היום לבלי יסור ח"ו. וזהו שלא עשנו כגויי הארצות, וכל עיקר השבח דעלינו הוא בכיוצא בזה, כי אור המקיף דווקא מסמא עיני החיצונים כנ"ל וד"ל.

     ועל כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך כו', להיות אחר שלימות הבירורים והיפוך היש הגשמי לאלקות, אזי יהי' שלימות הגילוי אלקות לע"ל ואת רוח הטומאה אעביר כו', וביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד. אך לע"ל יהי' זה בגילוי עין בעין כמ"ש עין בעין יראו כו', דהיינו שהעין הגשמי יהי' ביכולתה לראות אלקות בבחי' חוש הראות ממש, כמו שרואה בעין גשמית כל דברים הגשמיים ככה תראה העין הגשמית כחו ויכלתו ית' שמחי' ומהווה בכל עת ורגע ממש מאין ליש, ולא בעין השכל ולא בעינא דבליבא, כ"א בעין הגשמית ממש. רק שעכשיו הוא מעין ודוגמא לזה במה שהכלים הגשמיים המה מקבלים את האור האלקי, והוא בבחי' היום לעשותם, שפי' לעשות לתקן שיהי' כלי ומכון לשבתו ית' באיברי הגוף לגבי הנפש ממש. וזהו שנק' עבודה מלשון עורות עבודים, שהיש נהפך להיות כלי לאלקות. והוא ע"י תומ"צ, ובהקדים להם התפילה המבריח מן הקצה אל הקצה כנ"ל במשל חוט השדרה כו', שאז דווקא יבוא גילוי אלקות ע"י המצות שנק' איברים דמלכא כנ"ל וד"ל.

מאמרים דומים

-