מעת שזכיתי ליכנס בתוך הסביבה העליונה של חסידות חב"ד, זאת אומרת בתוך תלמידי "תומכי תמימים", למדנו חסידות בעיון ועומק, היינו כל ימינו ולילותינו עם כל מהות חיותנו סביב המשפיעים היקרים, והיינו מקורבים אל הרבי [מוהרש"ב] נ"ע זיע"א, נתחנכנו ולימדו אותנו כי ה'תניא' הוא גדול ועמוק קדוש ואלוקי שאין למעלה הימנו. הרגש זה אין קונים בחנות בכסף, רק נקנה זה על ידי חינוך טוב הרבה ע"י המשפיעים הטובים.

בזכרי איך המשפיע שלנו ר' גרונם ז"ל סיפר לפנינו פעם, איך שהרב החסיד ר' אברהם'קע ז"ל (הרב דזעמבין), איזה רגעים לפני פטירתו אמר לו: דערלאנג מיר גרונם דעם 'תניא', איך וועל זיך מיט אים זעגענען [=הגש לי גרונם את ה'תניא' ואפרד ממנו]. כשלקח ה'תניא' בידו התגבר וישב במטתו, פתחו בשתי ידיו והניח את פניו עליו ובכה בבכיה רבה עד שהרטיב את העלים בדמעות, ואמר: דער אלטער רבי האט גיזאגט, אז מיט דעם 'תניא' קען מען זיין א חסיד וויא אברהם אבינו [=אדמו"ר הזקן אמר, שעם ה'תניא' אפשר להיות חסיד כאברהם אבינו]. והמשיך לבכות ב'תניא' בפניו על ה'תניא'. אח"כ הושיט אותו לר' גרונם ושוב שכב במטה כמקדם. ואחרי רגעים מועטים יצאה נשמתו בטהרה. וכשרש"ג סיפר זאת ג"כ שפך דמעות רב.

פעם אחת ישב המשפיע ר' גרונם ז"ל אתנו בהתוועדות והחזיק בידו ה'תניא' מהדפוס החדש (תר"ס), זה היה בשנים הראשונות אחרי ההדפסה, ובהתלהבות גדולה אמר [כאן בתרגום]:

 החסידים אינם יודעים כיצד להודות לרבי, אפילו עבור ההדפסה עצמה שהיתה בצורתה זו. הוא עשה את ה'תניא' ל"יש ומציאות" אפילו בחיצוניות דחיצוניות. כשמחירו של ה'תניא' היה עשר פרוטות (קופיקות), כשהוא היה ספרון קטן באותיות זעירות, הסתירה עובדה זו על האור הגדול אשר בו. אך כשנדפס ה'תניא' על נייר משובח, אותיות גדולות, גליונות רחבים, כריכה נאה, והוא "תופס מקום", נגלה האור לראות את פנימיותו של ה'תניא'.

...הדיוקים הדקים שגדולי החסידות דקדקו בה'תניא' ועשו מזה מטעמים, מה שאין זה נוגע כ"כ לעיקר הכוונה של ה'תניא'. כמו שעל התיבות בתחילתו "(בספ"ג דנדה)" אמר החסיד ר' מרדכי יואל ז"ל מהאמליע ענין גדול (אינני יודע אם מעצמו או מהר"א מהאמליע).¹

...ומתאים כאן לספר מה ששמעתי מהחסיד ר' אהרן יעקב וויילער ז"ל מקריסלאווע, מה שסיפר לו אביו החסיד המפורסם הרב ר' חיים פאנידעלער ז"ל, שאדמו"ר האמצעי נ"ע אמר לו (לר' חיים): "דער טאטע האט גימאכט דעם 'תניא' האט ער מדקדק גיווען אף א וי"ו" [=כשהאבא – אדמו"ר הזקן – כתב את ה'תניא', הוא דייק אפילו באות וי"ו (אם לכותבה אם לאו)].² אני סיפרתי זה לר' גרונם ז"ל, ואמר אלי: אני מודה לך על הסיפור הזה. הוא יקר אצלי מאוד.

...הרבה הרבה יגענו על הלשונות [בפרק ה] "נתפס ומוקף ומלובש", ואח"כ "שמשיגו ותופסו", ואח"כ "תופס ומקיף", ועוד כדומה לזה דקדוקים שרואים בעליל שיש כאן ענינים עמוקים ונפלאים.

...ויש כמה תיבות שמראים הרבה... כמו בתחילת פרק ה' "תוספות ביאור באר היטב", וכן בתחילת פרק י"ח, ובפרק י"ט כתב רק "לתוספות ביאור" וכן בפרק ל"ה.

אסיים את דברי בענין שאי-אפשר לעבור עליו; פעם אחת אמר לי כ"ק אדמו"ר נ"ע זי"ע ביחידות בזה הלשון:

אין נגלה אז מי זאהל איין לערנען א פאלשין פשט, קען דער פון ארויס קומען ח"ו א פאלשער דין למעשה, איז דאך דאס זייער ניט גוט. אז מען זאהל איין לערנען א פאלשין פשט אין א ידיעת אלקות, חאטש למעשה קען דער פון ניט ארויס קומען א פאלשער דין, אבער א ניט ריכטיגע ידיעה אין אלקות איז נאך ערגער. עכלה"ק.

[=בלימוד הנגלה, אם לומדים פשט מסולף, יכול לצאת מזה ח"ו הלכה מסולפת למעשה, והרי זה מאוד לא טוב. אך אם לומדים פשט מסולף בידיעת אלקות, אע"פ שלא יכול לצאת מכך דין מסולף למעשה, אבל ידיעה בלתי-אמיתית באלקות הוא דבר גרוע עוד יותר. עכלה"ק].

בפרק ו' כתוב... אחרי התיבות "וענן גדול" - "וגו'", זה מראה להמשך הכתוב "ואש מתלקחת", שזהו השם של הקליפה השלישית, והראשונה נקראת "רוח סערה", והשניה "ענן גדול"... (ב'תניא' כאן אינו מעתיק אות באות מהכתוב, והראיה שבכתוב כתיב "ענן גדול" בלא וי"ו. ועיין לעיל מהסיפור מר' אהרן יעקב)... הגם שאין כאן ח"ו מכשול בהלכה למעשה, אבל לפי דבריו הקדושים של כ"ק הנ"ל, צריכים ליזהר מאוד בדברים כאלו... בודאי צריכים להיות זהיר מאוד באות אחת של ה'תניא', מכש"כ שלא להתעלם מאיזה דבר שבזוהר ובלקו"ת שהן הן מהיסודות של החסידות.

 

1. אולי הכוונה לפירוש המובא בהגהותיו של אדמו"ר זי"ע בשם הרה"ח ר' הלל מפאריטש: דוקא עתה נתגלה ה'תניא', כי זהו "סוף פרק ג' דנידה", שג' פרקים יש ברגל, וישראל בגולה לנידה היתה, וא"כ סוף הפרק השלישי – שהוא העקב – הוא עקבתא דמשיחא.

2. ב'לקוטי שיחות' (ד, עמ' 1212) מובא ממכתבו של אדמו"ר מוהריי"צ (כח תמוז תרצ"ב) בזה"ל: בקבלה במשפחת בית רבי, אשר פעם מצא מהרי"ל מיאנוביטש את אחיו רבינו הזקן יושב אצל שלחן הכתיבה והוא בהתעמקות גדולה. כשעה עברה ונתעורר אדמו"ר הזקן, וירא את אחיו עומד אצלו ויאמר לו: "הנה זה שבוע השלישי שהנני מתבונן בכתיבת תיבה זו – והראה על הגליון הכתוב, מספר ה'תניא', שהיה מונח לפניו – אם לכותבה בוא"ו החיבור" (כמו תיבת "ועיקרה ושרשה" בפרק מ"א בתחילתו, שהיה יכול לכתוב "ראשית העבודה עיקרה [ושרשה]", וכתב "ועיקרה [ושרשה]").. "אויף יעדער אות החיבור וואס עס איז אין 'ספר בינונים', האב איך איבערגעטראכט דעם גאנצן ספר" [=בשעת כתיבתה של כל אות-החיבור שב'ספר בינונים' חזרתי והעברתי במחשבתי את הספר כולו].

וראה – באריכות יותר – ב'רשימות', נז, עמ' 17-16. וראה עוד אגרות-קודש אדמו"ר, ב, עמ' קיד.

 

שלושה שמות נקראו לספר הקדוש הזה; רבינו נ"ע קוראו על-פי רוב בשם "ליקוטי אמרים", כמו שרואים באגרותיו ובספר גופא הרבה פעמים. וכמה פעמים קורא אותו בשם "ספר של בינונים", כך רואים גם-כן הרבה פעמים בהנדפסים. ואצל החסידים וכל העולם הוא נקרא בשם "תניא", כפי הנראה מפני שכך הוא התחלתו בתיבה זו.

וכן מרגלא בפומי דחסידים לקרוא כל דרוש של חסידות בשם התיבה או הפסוק שהמאמר מתחיל בו.

על דף השער כתוב: ספר ליקוטי אמרים ח"ב(?) הנקרא בשם ספר של בינונים מלוקט מפי ספרים וכו' – בעזה"י.

כל הלשון הזה נדפס בדפוס הראשון בסלאוויטא, ואז העלים את שמו הקדוש מהספר (וכן לא נזכר שמו בשתי ההסכמות שנדפסו). רק אחר-כך, כאשר נתפרסם הספר ונודע שם מחברו, הוסיפו המדפיסים יתר הדברים שנדפסו על דף השער.

מפי החסיד הרש"ג ז"ל שמעתי, שהוא קיבל מחסידים שקדמוהו (רוב קבלותיו היו מהחסיד הרב ר' אברמקא זעבינער), שזה שנדפס בדף השער "מלוקט מפי ספרים ומי סופרים" כו', הכוונה בתיבות "מפי ספרים" הוא ספרי מהר"ל מפראג, והתיבות "מפי סופרים" הוא הבעש"ט והמגיד ממעזריטש.

מ"ש "לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה", המליצה "בדרך ארוכה וקצרה" כולם מפרשים שהכוונה היא כמו שנזכר בחז"ל המאמר מאותו תינוק שאמר לריב"ח(?) ששאל מהתינוק באיזה דרך ללכת לעיר, והשיב לו זהו קצרה וארוכה וזהו ארוכה וקצרה, וכן כוונתו כאן, שדרך התניא הוא דרך ארוכה אבל אפשר לבוא על-ידה אל התכלית האמיתית. כן מפרשים כולם. אבל לדעתי יש בזה כוונה אחרת, ואבאר אותה אי"ה כאשר נגיע לפרק י"ח ופרק כ"ה בסופו.

 

התניא מיוסד על "לבאר הכתוב כי קרוב כו' איך הוא קרוב כו' ". היינו שנותן כאן עצות איך שאפשר לקיים את כל התורה כולה בפה ובלב ובמעשה, היינו תכלית שלימות העבודה לה' במעשה בסור מרע ועשה טוב, ולזה יהיה כל קיום המצות והעדר עשיית העבירות רק עם אהבת ה' ויראת ה' בלי שום פניה או טעם אחר.

            וצריך להבין, למה התחיל את הספר בברייתא "תניא משביעין כו' ", ולבסוף בפרק י"ז ובפרק כ"ה מסיק שעל פי זה יהיה מובן הפסוק "כי קרוב כו' ". לכאורה היה צריך להיות ההתחלה בסדר כזה: כתיב כי קרוב כו' להבין איך הוא קרוב כו', ולהבין זה צריכים להקדים וכו' וכו'. ולמה התחיל בברייתא ומביא כמה מאמרי רז"ל ומקשה עליהם כמה קושיות ודיוקים, ואחר-כך מקדים איזה הקדמה חדשה בענין שתי הנפשות ומרחיב הביאור בהם, ומסביר כמה דברים אשר לכאורה אין להם שייכות לענין זה, ולבסוף מסיק את המסקנה של כוונת הפסוק "כי קרוב".

            ולהבין זה צריכים להקדים הקדמה כללית, מה חידש ענין החסידות לגבי כל ספרי המוסר אשר ישנם עד הנה, שגם כן כל כוונתם היתה לחזק את הלב לעבודת ה' ולהגביר את הרצון שירצה לעשות מה שצריכין לעשות, ושלא יעשה מה שלא צריכין לעשות. ואנחנו רואים שהחסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט חידשו בעולם דרך חדשה בכל הילוך החיים היהדותיים, לא רק שנתנו חיזוק לקיום והשמירה לקיום כל התרי"ג מצוות, רק אפילו בכלל, בכל דרכי החיים, רואים שיש חושים אחרים והרגשות אחרות אצל כל אלו שמקושרים לדרכי החסידות, מוריהם וספריהם.

            החסידות חידשה שיש בעבודת ה' עבודה חיצונית ועבודה פנימית; ואין זה ח"ו שתי תורות, רק תורה אחת לגמרי. ורק בזה גופא יש שהולך בדרכי התורה בדרך חיצוניות, ויש שבזו החיצוניות מכניס גם עבודה פנימית.

            ואין כאן הכוונה במלים "חיצוניות ופנימיות" כמו שחושבים לפעמים בדרך עיקר וטפל, העיקר קוראים בשם "פנימיות", היינו שזהו עיקר הכוונה של העבודה, רק שאי אפשר להשיג זאת אם לא שיעשו איזה דברים אחרים לזה, ועל ידיהם יבואו לידי העבודה הפנימית שזה העיקר. ולו היה אפשר להשיג את הפנימיות בלי החיצוניות היו מספיקים בפנימיות לבד. אין הדבר כן. רק מה שקוראים כאן "חיצוניות" זהו העיקר והתכלית, ומה שקוראים כאן "פנימיות" זה דוקא אינו עיקר הכוונה, רק הפנימיות עושה את החיצוניות ליותר ענין עיקרי ותכליתי. רק מה שמכנים זה בשם "פנימיות" היינו פנימיות האדם, זהו נפשו וכוחותיו הפנימיים והרוחניים, שמוציא אותם מן הכח אל הפועל. וזה מכניס חיים וחוזק לעבודה החיצונית, היינו מה שהאדם עושה בגופו ובאבריו החיצוניים ומקיים את כל מצוות ה' בסור מרע ועשה טוב. וכל עבודתו את ה' נעשה לגמרי באופן אחר.

            ומתחילה מחדש שבכלל יש ענין חיצוניות ופנימיות, ומבאר כל זה בכמה הקדמות בענין תכונת הנפש שבישראל. ואחר-כך מסביר העצות לזה, איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל עניני הפנימיות.

            ולכן הקדים בכל המאמרים האלה ומקשה הקושיות והדקדוקים, אשר כל זה הוא לפני שאנו יודעים שיש פנימיות וחיצוניות.

 

 

 

מכתבו של הרה"ח ר' בצלאל וילשאנסקי

 

ב"ה. יום ה' פ' שמות ה'תשכ"ג. סידנעי.

אל כבוד מורי ורבי היקר אשר פתח לפני שערי דא"ח, ותודתי פרושה לפניו כל הימים, הרה"ג והרה"ח וכו' וכו' כמוהר"ר שאול דוב זיסלין יחי' בטוב ובנעימים.

שלו' וברכה!

            היות אשר בעת היותי בביתו לא יכולתי לדבר עם כת"ר מו"ר בהרחבה, כי ש"ב המוליך אותי הי' נחפז ללכת, ע"כ באתי כעת בבקשה מאת מו"ר לבאר לי איזה שאלות בתניא.

            א) בהקדמה. זלה"ק: אלא אפי' בספרי היראה אשר יסודותם בהררי קודש וכו' ואורייתא היא המקשרת אותן להקב"ה כנודע בזוה"ק, הרי זה בדרך כללות לכללות ישראל. עכלה"ק. הנה מ"ש ה"ז בדרך כללות, זהו כעין תירוץ על מ"ש לעיל אפי' בספרי היראה הבנוים על דברי חז"ל ואורייתא היא המקשרת אותן להקב"ה, שזהו כעין קושיא, אשר לכאורה לפ"ז כל ישראל היו צריכים להתפעל מדבריהם. והתירוץ הוא מ"ש הרי זה בדרך כללות לכללות ישראל.

            מהו הפי' ה"ז בדרך כללות לכללות ישראל? אם זהו דבר א' בדרך כללות שפירושו לכללות ישראל, או שזה ב' ענינים, א' בדרך כללות, והב' לכללות ישראל. ומהו הביאור של בדרך כללות? התקשרות בדרך כללות ובדרך פרטית?

            ב) בתניא פרק ל"ה, אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית וכו' צריך לקיים מצות מעשיות וכו' שאז כח הגוף ממש שבעשי' זו נכלל באור ה' וכו'.

            ובפרק ל"ז וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי הגוף האדם המקיים המצוה וכו' ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה וכו' וגם במצות תלמוד תורה וכו' אף שאינן בעשי' גשמי' ממש וכו' הא קיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי וכו' וקי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה כי א"א לנפש האלקית לבטא בשפתים כ"א ע"י נפש החיונית וכו'.

            אנא לבאר לי ההפרש בין המשכת השכינה על גופו המבו' בפל"ה, ובין התכללו' כח נפש החיונית בהקדושה המבואר בפל"ז. שבפל"ה אומר שצריך דוקא לקיים מצות מעשיות בכדי להמשיך הארת השכינה על גופו, ובפל"ז שעקימת שפתיו הוי מעשה וע"כ ניכלל בקדושה גם ע"י דיבור.

            ג) דיוק בתניא פי"ד זלה"ק מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללות ישראל שנק' אוהבי שמך עכ"ל. ובפט"ו באהבה מסותרת אשר בלב כללו' ישראל שנקראו אוהבי שמו. מדוע בפי"ז אומר אוהבי שמך, ובפט"ו אוהבי שמו.

            וגם יש לי שאלה אחת בהלכה, והוא בן חו"ל שבא לארץ ישראל לאחר ז' מר חשון, אבל קודם שעברו ס' יום מהתקופה, אשר בחו"ל אומרים אז ותן ברכה ובא"י אומרים טל ומטר. וזה האיש בדעתו לחזור בעוד ימים מספר לחו"ל, באופן שכאשר יבוא בחזרה לחו"ל עוד יאמרו שם ותן ברכה. איך יתנהג בעת היותו בארץ ישראל, ואח"כ בבואו בחזרה לחו"ל.

            הנה בבאר היטב כתב בשם מהריק"ש והלק"ט בדין מי שיצא מא"י לחו"ל, ואח"כ כ' דעת החולקים על מהריק"ש. ולא דיבר אודות בן חו"ל הבא לא"י. אבל במשנה ברורה הביא בשם הפר"ח, שדין א' לבן א"י הבא לחו"ל או בן חו"ל הבא לא"י. והביא החולקים על הפר"ח. ומסיים ולכאו' מדברי הבה"ט משמע דהם מיירי(?) דוקא באין דעתו לחזור. וצריך לעיין בתשו' דבר שמואל ובס' יד אהרן כי שם מקורם.

            ובקשתי מאת מו"ר לכתוב לי הלכה למעשה איך להתנהג בענין זה.

            ואברכו בכל טוב בגשמי' ורוחני' ואריכות ימים בבריאות שלימה כל הימים.

            כאו"נ ונפש תלמידו משתחוה מרחוק,

                                                                                                בצלאל ווילשאנסקי

            כתובת שלי כתובה על המעטפה מעבר לדף.

 

 

 

 

מכתבו של הרה"ח ר' יוחנן גורדון

ב"ה ה' כ"ו למספר בנ"י [י"א באייר], תשכ"ב.       ברוקלין נ.י.

לכבוד מורי ורבי אלופי ומיודעי הרה"ג והרה"ח רשד"ב נ"י,

שלום וברכה!

            כותב הטורים האלה הוא אשר מזכיר שמו לטובה ולברכה בביאור איזו ענין בתניא או סיפור חסידותי כמעט מעשים בכל יום.

וכל מי שבא מאה"ק תובב"א, ראשית דרישתי הוא שלומו הטוב. השי"ת יחזקהו ויחליצהו וינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

בעת היות ר' משה גורארי' בליבביץ בימים האחרונים דפסח, מסרתי על ידו לכת"ר שליט"א כ"ה שקלים. ומסתמא הגיעו לידו.

בכ"ג אייר הבע"ל ימלאו ימי לי שאגיע לשיבה. ומבקש אני ברכתו אשר הרבה הרבה שנים אתענג לשמוע משלומו הטוב.

בעת היות בני ניסן שיחי' [באה"ק] בשנה העברה, נתתי לו [לרשד"ז] לקרות את רשימותי, אשר הרבה ענינים נרשמו "שמעתי מרשב"ז".

אם לא יכבד עליו הדבר, הייתי שבע רצון לראות איזו שורות מכתב ידו.

תלמידו המזכירו לטובה ולברכה, ומבקש סליחתו על חטאת נעורי נגדו.

                                                                        יוחנן גורדן

 

 

מכתבו של הרה"ח ר' חיים שאול ברוק

ב"ה ו' דחנוכה

לכ' מו"ר הרה"ח מופ' בתוי"ר גודר גדר ועומד בפרץ וכו' מוהר"ר ר' שאול דב שליט"א זיסלין וזוג' הרבנית תחי'.

אחדשה"ט, בקידה והשתחואה מול הדרת כת"ר, שלו' וברכה.

כשהי' כת"ר פה בראשל"צ התחלתי לשאול שאלה אל כת"ר, אך לא הי' פנאי לגמור את הדבר. והוא, יש פה אחד שנותן מעשר כספים לקופת רמב"ן כבר הרבה זמן, ובקשתיו שיתן להישיבה. ואמר, שאם ע"פ הדין מותר לשנות (היינו מה שיתן ולא מה שכבר נתן) אז יתן לחצאין.

לדעתי זהו מותר, מפני שאין אדם מקדיש דשב"ל. כי מה שקבע לשם נדר מכיון שנהג ג' פעמים, זהו לצדקה, אבל לענין שיהא מותר לשנות ע"ז לא חל הנדר. כי הלא גם מותר לשנות ע"י זט"ה אף שכבר נתן, ואם הנדר חל, איך מותר אז לשנות.

אך מכיון שהנני נוגע בדבר אינני רוצה להיות הפוסק עד שאשאל אצל רבותי שליט"א. ולכן אני שואל מכת"ר הלכה למעשה אם מותר לי לפסוק שמעתה מה שיתן יתן לחצאין או לא.

אגב, ברש"י בשבת בענין הדלקה עושה מצוה, אומר רש"י שאצל הדלקת המנורה בבהמ"ק הדלקה עושה מצוה. אינני מבין, הלא בהדלקת המנורה, אם הוציאו אותה לחוץ והדליקו אותה כשרה. וזה מפורש ברמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"ז. ועיין בהשגת הראב"ד. וזה מפורש באיזה מקום בגמ' זבחים (שכחתי איפה הוא), שאם הוציאה לחוץ והדליקה כשר. ואם הדלקה עושה מצוה הלא צריכה להיות ההדלקה במקומה (שמה ברמב"ם כמדומה הל' ג' כתוב שם שאם זר הקטיר קטרת בקה"ק פחות מכשיעור פטור. תמוה, הלא הוא חייב מיתה על כניסת קה"ק. אך אפשר שזהו דיוק הרמב"ם הל' פטור "עליה", היינו שהוא רק פטור על ההקטרה ולא על הכניסה).

ואיך שיהי', אבקש מכת"ר מו"ר שליט"א לענות לי על השאלה ששאלתי, וגם על הרש"י ששאלתי.

והנני תלמידו מכבדו כערכו הרם משתחוה מול הדרת כת"ר, חיים שאול ברוק

                        (כפר חב"ד גל' 1191)