מאמרים

י״ז הערות שונות (תגובה)

נזר התורה

י"ז הערות והוספות לדברי הכותבים בגל' יג בעניני הלכה ומנהג, נוסח התפילה וחסידות.

נזר התורה, יד (אדר תשס"ז), עמ' שמא–שמה

 

הערות לגליון יג

 

קבלת פסקי השו"ע לאשכנזים

במש"כ הג"ר יצחק יוסף בעמ' קצז ואילך, בגדר קבלת הוראות השו"ע לאשכנזים – להלן כמה לשונות משו"ע אדמו"ר בעל התניא, ומספרי נכדו אדמו"ר ה'צמח צדק':

א] אנו נמשכים אחר השו"ע בכל מקום שאין רמ"א חולק עליו (סי' רנד קו"א ב). ולא כדעת הב"ח "שהשו"ע אינו ספוק [אולי צ"ל: ספון] בעיניו מלחלוק עליו ולסתור פסקיו כדרכו" (שם).

ב] דעת התוס' ורא"ש, ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל להקל... וכך כתב מהרא"י... הביאו הב"י... ופסק כן הפר"ח, אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע. אבל להחמיר בד"ס יותר ממה שהחמיר בשו"ע זו מנין לנו (סי' תמב קו"א טז).

ג] ואף שאין לזוז מפסק השו"ע מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו בספק איסור כרת לצאת לכל הדעות (הל' נדה קצ ס"ק ע).

ד] אף שחלילה חלילה לנו לזוז מדברי הב"י (אה"ע סוף סי' קכא) אפילו זיז כל שהוא להלכה ולמעשה, מ"מ הבו דלא להוסיף על מה שכתב הב"י סי' ל"ב וכו' (שו"ת שבסוף השו"ע סי' כה).

ה] דעת מהרש"ל ביש"ש... כדעת ר"י שברא"ש ורי"ו... והגם כי חלילה לנו לסמוך ע"ז לבד נגד סתימות בעלי השו"ע דכ"ע גרירי בתרייהו, אך אעפ"כ כדאי הוא לסמוך להקל בנ"ד וכו' (שו"ת סי' לב).

ו] כל זה לפלפולא בעלמא לעשות סמוכות לדעת רש"ל, אבל למעשה בודאי שקשה הדבר להקל... לסמוך על דעת רש"ל נגד סתימת בעלי השו"ע דכ"ע גרירי בתרייהו (שו"ת סי' לג).

ז] ובפרט שדעת הרב"י כמותם, שעליו אנו סומכים והוא רשכבה"ג (פסקי דינים צ"צ, או"ח דף יא, ד. ונעתק למהדורה החדשה של שו"ת הצ"צ, או"ח סוף סי' פז).

ח] דברי התומים (בביאורו לתקפו כהן ס"ק קכד) שרוח ה' נוססה בקרבם של בעלי השו"ע להיות לשונם מכוון להלכה כו' וחפץ ה' בידם הצליח כו' ואין לומר "קים לי" נגד דעתם, מובאים להלכה בשו"ת צ"צ יו"ד סי' קעו (ח"ג אות א), אהע"ז סי' שה (אות א), חו"מ סי' לא (אות ו).

 

חולה האוכל ביו"כ האם יש מצוה באכילתו בעיו"כ

בעמ' רסז חקר הג"ר אפרים גרינבלט, במי שאסור לו לצום ביוכ"פ, האם יש מצוה באכילתו בערב יוכ"פ.

הנה בשו"ע אדמו"ר בעל התניא (תרד ס"א), אע"פ שכתב בתחילה שענין הכתוב "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש" וגו' היינו הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי העשירי, שתאכלו ותשתו בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי, אבל בהמשך דבריו מתבאר שהוא כאילו נצטוו להתענות שני ימים, והאכילה בתשיעי היא כתענית [וא"כ אין זה דוקא במתענה בעשירי]. וממשיך: דכיון שיום הכפורים בעצמו אי אפשר לכבדו במאכל ובמשתה כדרך שמכבדין שאר יו"ט, צריך לכבדו ביום שלפניו וכו' [א"כ חזינן שוב שהוא משום כיבוד יו"ט ולא משום הכנה לתענית בעשירי].

ולא זו בלבד, אלא שהאכילה בתשיעי נחשבת כתענית למי שרוצה להתענות בו תענית חלום (יעו"ש), מוכח שהאכילה היא תענית לעצמה שאינה קשורה בהכרח לתענית בעשירי. א"כ לכאורה האכילה בתשיעי הוא ענין לעצמו גם למי שאינו מתענה בעשירי.

 

מצות אכילה בעיו"כ האם מתחילה מהערב

עוד דן שם האם כשאוכלים בליל תשיעי גם כן מקיימים המצוה.

יעויין בשו"ע אדמו"ר (שם ס"ה) שמשעת צאת הכוכבים של ליל ערב יוכ"פ הוא יו"ט, א"כ לכאורה גם האכילה שבתשיעי שהיא לכבוד היו"ט מתחילה מבערב.

 

חזרת הש"ץ על הוידוי במנחה דעיו"כ

מה שהקשה הגאון הנ"ל בעמ' רסח, מדוע אין הש"ץ חוזר על הוידוי במנחה של ערב יוהכ"פ.

טעמו של דבר מפורש בשו"ע אדמו"ר (תרז ס"ג): דכיון שלא תקנו הוידוי במנחה אלא משום חשש שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, והש"ץ אינו מחזיר את התפלה אלא כדי להוציא את מי שאינו בקי, לא רצו חכמים לתקן שיחזור ש"ץ את הווידוי שמא יארע דבר קלקלה למי שאינו בקי, שמועטין הן שאינן בקיאים. עכ"ל.

ובמהדורה החדשה ציינו שם לב"י ד"ה וגם כי לא נתקן, וללבוש ס"ה.

 

ציון – הוא הקב"ה

בעמ' רעט הקשה הרב חזקיהו יוסף פלמן, דאם כדברי המפרשים ש"ציון" האמור בפס' ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון, הכוונה לעם ישראל, מהי א"כ הראיה מאותו פסוק לכך ש"תמלוך אתה ה' לבדך כו' בהר ציון משכן כבודך", הרי מיירי בכלל ישראל ולא בהר ציון.

ונראה בפשטות שההוכחה היא מהמלים "ימלוך ה' לעולם" לעצם המלוכה העתידה. וכדפירש בפי' עץ יוסף (בסידור אוצר התפילות): אתה ציון שה' הוא אלקיך, דעי כי תבוא העת שימלוך ה' לעולם, שתשוב המלוכה לבעליה וכו'.

 

בנוסח התרת נדרים – לנזירות שמשון

במדור שואל כענין בעמ' רפ הקשה הרב שלמה בלום, בנוסח התרת נדרים "וכל מיני נזירות כו' ואפילו נזירות שמשון", והא קי"ל דנזירות שמשון אין מועיל התרה. עכ"ל.

וכתב בשער הכולל (פמ"א ס"ב) שמהאי טעמא השמיט אדמו"ר בעל ה'תניא' בסידורו את ענין נזירות שמשון (ויעו"ש הטעם שהשמיט בכלל את כל ענין הנזירות).

 

בכפל הלשון בנוסח התפלה 'כל העולם כולו'

עוד שם, הובאו דברי הט"ז בשם הלבוש, שתמה למה אומרים מלוך על "כל" העולם "כולו" שהוא כפל לשון, והקשו למה לא עמד כן גבי הנוסח שמקודם לזה "וכל" הרשעה "כולה" כעשן תכלה.

ויעויין בשדי חמד (אס"ד מע' ר"ה סי' ג אות א), שהפמ"ג והלבושי שרד פירשו בדברי הט"ז שמהנוסח "וכל הרשעה כולה" מוכיח הוא שניתן לומר גם "כל העולם כולו". והקשה השד"ח דערבא ערבא צריך, דמי זה אמר לומר "וכל הרשעה כולה". ויעו"ש שאפשר שגירסת הלבוש היא אכן "וכל הרשעה" (ולא "וכל הרשעה כולה").

ונראה שמטעם זה יסד אדמו"ר בעל 'התניא' בסידורו לומר "והרשעה כולה בעשן תכלה... מלוך על העולם כולו" (ובעניי לא מצאתי חבר לנוסח "והרשעה כולה").

 

שירבו זכויותינו כרימון – פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון

עוד שם, שירבו זכויותינו כרימון. והקשו דהלא אמרינן דגם פושעי ישראל מלאין מצות כרימון.

ראה מ"ש בגל' הנ"ל (עמ' רעט) בשם הגאון רבי בן ציון פלמן שליט"א עפ"י דברי החפץ חיים זצ"ל, שיש חילוק בין 'זכויות כרימון, ל'מצוות' כרימון, שזכות יש גם שאינו מקיים מצוה אלא אינו עובר עבירה ושומר פיו ולשונו, משא"כ מצוה נחשב רק כשמקיים מצוה בפועל.

 

איך מהני וידוי בדיבור על עבירה במעשה

בהמשך דבריו בעמ' רפג הקשה הרב שלמה בלום, איך מועילה תשובה שהיא בוידוי דברים על אשר חטא במעשים לא טובים, והלא קי"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה.

יעויין במצות וידוי ותשובה בס' דרך מצותיך לאדמו"ר ה'צמח צדק', שמבאר בארוכה (על יסודות מאמרי אדמו"ר בעל ה'תניא') שהחרטה ועקירת הרצון מוציאים את נפשה של קליפת העבירה, וע"י הוידוי דברים מוחים את גופה דעקימת שפתיו הוי מעשה. וארז"ל איזהו בעל תשובה זה שבא דבר עבירה ובאותו מקום ובאותה אשה וכו', שאז המעשה שעושה למחות גוף הקליפה שוה ממש למעשה העבירה והורג גופה לגמרי, "אך אעפ"כ מחסדי האל להשוות מעשה דעקימת שפתיו למעשה גמור למחות גוף הקליפה".

 

תשובה לחייבי מלקיות או מיתה

עוד דן שם, מדוע אין מועילה תשובה לפטור לחייבי מלקיות או מיתת בי"ד.

יעויין בלקוטי שיחות לכ"ק אדמו"ר זצ"ל מליובאוויטש (כרך ט עמ' 106 ואילך), ושם נתבאר מדוע מהני תשובה בעיר הנדחת (לדעת הרמב"ם).

 

תשובה עוקר החטא לישראל למפרע ולגויים רק להבא

עוד דן שם, בהא דתשובה מהני רק לישראל, והרי מצינו לענין התשובה גם אצל גוים.

יעויין בלקוטי שיחות לכ"ק אדמו"ר זצ"ל מליובאוויטש (כרך ו עמ' 53 ואילך), דהתשובה מהני לעקור את החטא למפרע, והוא רק בישראל. ואילו באוה"ע מהני התשובה רק מכאן ולהבא.

ביאור הענין וחילוקים נוספים בין תשובה דישראל לתשובה דאוה"ע, ראה בס' הערכים (חב"ד) ח"ב עמ' שמט ואילך.

 

 על חטא שחטאנו לפניך ביצה"ר

עוד הביא שם בעמ' רפו להקשות, על חטא שחטאנו לפניך ביצה"ר, וכי איזה חטא עושה האדם בלא יצה"ר.

בחסידות חב"ד (שבכתב או שבע"פ) מבואר, שהיצה"ר לדברים האסורים לא ניתן לבנ"י מתולדתם, אלא נוצר ע"י ריבוי תאוות ההיתר (יעויין בס' התניא פ"ח בתחילתו). ולכך אנו מתוודים על שמעשינו גרמו להיות לנו יצה"ר שמחטיא באיסורים.

 

מחשבה טובה מצטרפת למעשה, אבל אינה הפסק

בעמ' שלז הביא הרב אברהם מאיר טפר מחידושי הגרז"ר בענגיס דהא דהרהור כדיבור דמי הוא רק בקיום מצוה משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל לא במחשבה רעה וכו'.

בס' נפש חי' (להר"ר מרגליות) סי' קיא ס"א כתב: ונודעים דברי המגיד הגדול ממעזריטש זצ"ל שלענין כי יחשב כאלו אמר דבר שבקדושה הוי מחשבה טובה והקב"ה מצרפה למעשה, אבל לענין הפסק הוי מחשבה רעה ואינה כמעשה ודפח"ח.

 

צדקה מכפרת על המזיד

בעמ' שמא (ובגליונות קודמים) דנו בענין, אי מהנה צדקה לכפר על המזיד.

כמדומני שלא העירו שנתינת צדקה לכפר על המזיד מובאת גם להלכה, בהגהת הרמ"א באו"ח סוף סי' שלד, ובשו"ת נוב"י קמא סוף סי' לה.

 

 

מנין פרשיות התפילין של בנ"י במדבר

במש"כ בעמ' שמג, לענין הפרשיות בתפילין דבנ"י במדבר.

יעויין בלקוטי שיחות לכ"ק אדמו"ר זצ"ל מליובאוויטש (כרך ט עמ' 52 ואילך) שבמדבר היו לבנ"י רק שתי פרשיות. וראה במבוא לס' סדר פרשיות (עמ' י-יא). אך בס' תורה אור לאדמו"ר בעל ה'תניא' (פ' מקץ לה, ג) כתב: 'התפלין דמשה ואהרן הם ד' פרשיות דתפילין שלנו ממש'.

 

* * *

בעמ' שמה הביא הרב שמעון מן את דבריו של הגה"ח רא"ד לאוואוט כפי שנדפסו בהוספות לשו"ע אדמו"ר (עמ' 368 במהדורות הישנות).

דבריו אלו נדפסו שם מתוך  ספרו שער הכולל (פ"א ס"א), ולא מכתיבת ידו כמ"ש הכותב הנכבד. יעו"ש.

 

תפילת הדרך לשלוחי מצוה

בעמ' שנה דן ה"ה חזקיהו יוסף פלמן, אם שלוחי מצוה חייבים בתפילת הדרך שנתקנה נגד המזיקין, שהרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן.

            לכאורה י"ל דגם שלוחי מצוה חייבים בתפילת הדרך, ע"פ דברי הגמ' בפסחים (דף ח) דחיישינן שמא עשיית המצוה תהא מעורבת בכוונה גם לצרכו (שמא תאבד לו מחט), אחר שעשה את המצווה (כמש"ש בגמ') או בדרכו לשם.

ועוד שם בגמ', שאילו היו עולים לירושלים גם לשם פירות גינוסר וחמי טבריה הוי עלייה שלא לשמה, ובכה"ג י"ל דלא אמרינן ששלוחי מצוה אינם ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן (על אף הכתובים ולא יחמוד איש את ארצך וגו' ופנית בבוקר וגו'), כמפורש בפי' העיון יעקב (לרב בעל החק יעקב ושבות יעקב) על הע"י שם.

כשהרציתי השאלה הנ"ל לפני הגרז"נ גולדברג שליט"א אמר מיד, שתפילת הדרך אינה מוכרחת שתציל את האדם, אבל בצירוף המצוה מועילה שלא ינזק בהליכתו ובחזירתו.

ונומיתי לו שהוא כעין האמור בשם הרה"ק האוהב ישראל מאפטא זצ"ל, שהיה נועל את דלתי ביתו גם בלילי פסחים, וביאר, שבדרך הטבע אין המנעולים מבטיחים מפני הגנבים אך בליל שימורים מהני נעילת הדלת שלא יפרצוה הגנבים.

 

העוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריבן – ה"ה לשאר מצוות

בעמ' שסב הביא הרב שמואל רביץ ממאמרו של הרב יחיאל וידר (מגליון י עמ' קסא) את דברי השל"ה [במאמר "אור חדש" בתחילת חלק תושב"כ, ד"ה וענין ההכנה] דמה שארז"ל שהעוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריבן, ה"ה בשאר מצוות שאין באפשרותו לקיימן מסיבות שונות. וסיימו עלה שזה חידוש גדול. והביאו כמו"כ מ"איגרת דרך ה'" להמבי"ט.

יעויין בקובץ 'כרם שלמה' מחודש כסלו וחודש אלול תשנ"ח, שהארכתי בענין זה, והובאו שם עוד הסוברים שלא רק בקרבנות אמרינן "כל העוסק" (ובהם גם האיגרת הנ"ל להמבי"ט).

ויש להוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה מחכמי הדורות האחרונים, כגון מ"ש אדמו"ר הרש"ב במאמרי תרנ"ה עמ' לד: שמצינו כשעוסק בתורה בדיני המצות כאילו עשה המצוה בפועל ממש... כמו מצות הקרבנות... כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה... וכה"ג בשארי מצות, שבלימוד ההלכות והדינין של המצות ה"ז כמו שמקיים אותם, כמו שלומד הל' תפילין וציצית וסוכה ה"ז כמו שמקיימן כו'.

וכמעט שלא ניתן למצוא מי שיסבור שרק בקרבנות אמרינן "כל העוסק".

החידוש הוא, שבמס' פסחים שלו (בתחילת "מצה עשירה") כותב השל"ה איפכא, שרק בקרבנות אמרינן ש"כל העוסק בתורת" וכו'! (וי"ל שכוונתו שרק בקרבנות מצינו חיוב אמירה תמורת ההקרבה. יעו"ש).

מן הסתם כתבו ב'כרם שלמה' באותו ענין ובאותה תקופה עוד חבר חכמים וסופרים.

מאמרים דומים

-