מאמרים

תגובות והערות - ׳בית אהרן וישראל׳

בית אהרן וישראל

תגובות שונות

בענין עניית אמן אחר ברכו

בענין זה דנו הכותבים הנכבדים בגל' סה-סו, ומכולם נתעלמו דבריו המפורשים של רבינו בעל התניא בסידורו (הלכות תפילין וק"ש), וזלה"ק: וכשמפסיק [באמצע ברכות ק"ש] לברכו, לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לעולם ועד בלבד, ולא יענה אמן אחר ברוך ה' המבורך לעולם ועד שאומר הש"ץ, כי אין צריך לענות אמן זה, שאין הש"ץ אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד אלא כדי לכלול עצמו עם הצבור, לכן אין להש"ץ להמתין מלומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד עד שיסיימו הצבור, אלא עונה עמהם ביחד. עכ"ל.

הרי לנו דעתו הברורה, אשר לא זו בלבד שאין כל ענין בעניית אמן זו (ולכן אין להפסיק לענייתה בברכות ק"ש ואף לא בפסוקי דזמרה), אלא גם אין כל ענין שהש"ץ ישתדל לאומרה באופן שישמענו הקהל.

ולענ"ד ניתן להוכיח שאין צריך לענות אמן זה, מכך שגם אלו שנוהגים לענות, אעפ"כ אינם עונים אמן אחר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" שאומר העולה לתורה, דלכאורה מאי שנא, והרי "ברכו" זה שווה ל"ברכו" שבתפילה לכל ענייניו.

 

 

הערות שונות

[א]

הפטרה מתוך חומש נדפס

                   במ"ש בגל' מב עמ' קיח בענין ברכות על הפטרה הנאמרת מתוך חומשים שבזמננו הנדפסים בדפוס צילום.

                   אעיר תחילה על כמה פרטים שבהם לא דק הכותב בדבריו כלל, אף שהם נוגעים להלכה ולמעשה.

                   [א] מ"ש כי הלבוש או"ח סי' רפד עמד שלא לברך על חומשים הנדפסים – זה אינו, וז"ל הלבוש: תמהתי כל ימי שלא ראיתי באחד מן המקומות שנוהגין [=שינהגו] לכתוב ההפטרות כדין ספר וכו' כי היה נ"ל שאין יוצאין בציבור כלל בקריאת ההפטרות שקורין בחומשין הנדפסין וכו' וצ"ע. עכ"ל. הרי שהמנהג הפשוט בימיו הי' לקרות בחומשים הנדפסין, והלבוש אינו מערער על המנהג, אינו כותב שהוא עצמו אינו נוהג כך וגם אינו ממליץ לשנות את מנהגם של ישראל, אלא מצריך עיון בלבד.

                   [ב] מ"ש בשם המג"א שגם בדפוס יש קדושה, וכך נזקק הכותב בדבריו כמה פעמים לדין קדושת הספרים הנדפסים – לא דק בלשונו, והשאלה היא האם ההדפסה ככתיבה ולא האם יש קדושה בדברים שבדפוס. ומצינו כתיבה שאין בה קדושה כגון גט. וקדושת הספרים הנדפסים היא שאלה לעצמה שאינה נוגעת לכאן.

                   ולעצם השאלה בדין ספרים הנדפסים ע"י צילום, הרי שלא הביא שום הוה אמינא או סברא לחלק בין שיטת הדפוס הישנה שבה היתה הדיו נמרחת על אותיות עץ או עופרת ומהן היתה נלחצת ועוברת אל הנייר, לבין השיטה החדשה שבה נמרחת הדיו על לוח מתכת וממנו ללוח גומי הנלחץ אל הנייר.

                   ואולי יש מקום בראש לחלק בין הדפסה במכונת-יד שבה היו האותיות שבמכבש הדפוס נלחצות בכח גברא, לבין הדפסה במכונה המופעלת ע"י חשמל וכד' (וכבר דשו בזה רבים לענין דברים שצריכים לשמה אם יכולים לעשותם במכונה). אבל חילוק בין עופרת לגומי לא שמענו.

                   ומ"ש כי קריאת ההפטרה בנביא שלם עדיפה על הקריאה בחלקים הנדפסים בחומשים שבהם התירו רק משום עת לעשות לה', יעויין בט"ז שם, וז"ל שו"ע אדמו"ר: ואף עכשיו שנתגלית מלאכת הדפוס והספרים בזול, אעפ"כ מותר להדפיס או לכתוב ההפטרות בלבדן, לפי שאף אם ידפיסו ספר נביא שלם על הנייר לא יהי' מותר לקרות בו אלא משום עת לעשות לה', כיון שאינו על עור בהמה טהורה ואינו עשוי בגלילה. עכ"ל. ועיי"ש עוד שההפטרה לא נתקנה כלל שיקראוה בספר כשר כמו שתיקנו בקריאת התורה כו', אלא רק שאסור לקרותה על-פה (כדין כל דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרן בע"פ).

                   אלא שלדידי חזי לי בספריית כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א (ירפאהו השי"ת ברפו"ש מהרה), תנ"ך שלם שבבטנת כריכתו נרשם בכתי"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, כי בס' התנ"ך הזה היה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע קורא את ההפטרה [בציבור, שהרי אדמו"רי חב"ד היו עולים למפטיר מדי שבת בשבתו].

                   ומהנהגתו זו של הצ"צ יש ללמוד גם שלא חשש לקרות מתנ"ך שנדפס ע"י גוים (שהרי באותן שנים לא הי' מצוי תנ"ך שנדפס בידי ישראל, ועכ"פ אותו תנ"ך הוא מאותם שבעל ה'דברי נחמיה' קורא אותם 'תנ"ך עם ליטיין המוגה' – ראה שו"ת ד"נ יו"ד סי' כא), ואף שהיו בנמצא חומשים שנדפסו ע"י ישראל.

[ב]

"מזמור שיר חנוכת הבית" [א]

                   במ"ש בעמ' קז אודות מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, שאיננו בכל הסידורים הישנים, ומפרט בשמותם עד לסידורי ר' וולף היידנהיים ומנהג הגר"א. אך יש לציין כי מזמור זה נדפס לאמרו קודם ברוך שאמר בכל סידורי האריז"ל, משנת תקמ"א ואילך.

                   וראה זה חדש ב'כרם חב"ד' גל' 4 עמ' 49, נדפס מכתי"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא: "..שעפ"י הקבלה לפעמי' אנו מוסיפי' תיבות ומזמורי' ופסוקים מתהלים.. כי ההוספה אינה עיקר התפלה ולכן יש בה מנהגים רבים בכל מדינה ובכל עיר, ואפי' בעיר א' נוהגי' לומר בבה"מ כמה מזמורי תהלים שאין אומרי' אותן בבה"כ שבאותה העיר, כמו מזמור ל' [=מזמור שיר חנוכת הבית לדוד] ופ"ו [=תפלה לדוד הטה גו'] וכן פ' קטרת ועוד כמה דברים ידועי' ליהודי' הרבה".

                   הרי שהי' חילוק בין בתי-כנסיות לבתי-מדרשות, וכפי שמפרש זאת אדמו"ר בדבריו שם (עמ' 46): "המנהג היה בכל ישראל מימי עולם להיות בכל עיר ועיר ב' בתים גדולים לתפלה בה"כ ובה"מ, בה"כ להמון עם הטרודים בעסקיהם כל היום ורובם אין יודעי ספר כלל, ובה"מ ליודעי ספר להתפלל שם בכוונת הלב באריכות איש כפי יכולת שכלו ולבו".

                   ואגב כך יש להעיר כי מהסידורים הנדפסים אין ללמוד כלל ולא להביא ראיות האם באותה שנה שנדפס הסידור היתה תפלה פלונית נאמרת אם לאו, מאחר ובאותם ימים היתה חולפת תקופה ארוכה בין השתגרותו של המנהג לבין הדפסתו בסידורים, ועד אז היו תפלות מסויימות נכתבות בכת"י בקבצים מיוחדים, או בספר האלמימר שבו השתמש החזן. כך כתובות בכתבי-יד אלו פרשת העקידה, פרשת הקטורת, מזמור שיר חנוכת וכד' (ובכמה איזורים גם הפיוט לכה דודי) – וכל זאת שנים רבות טרם שנדפסו בסידורים. וכנראה שהיתה דרושה סמכות מיוחדת כדי לשלב דברים חדשים בתוך הסידורים הנדפסים, והמדפיסים לא ההינו לעשות זאת על דעת עצמם.

[ג]

בנוסח ברכות ההפטרה

                   מש"ש (בעמ' קיא) בענין הנוסח "ולעלובת נפש [תנקום נקם]", ומונה כו"כ מקורות שכ"ה הנוסח אצלם - יש להעיר כי אצל כמה מהם (כגון הרמב"ם והאבודרהם) הנוסח הוא "ולעגומת נפש תנקום נקם". ואולי לכך נתכוון הכותב שהסגיר בין אריחיים את התיבות "תנקום נקם", לומר שרק אליהן כוונתו.

                   והנה בחתימתה של אותה ברכה יסד אדמו"ר הזקן בעל התניא בסידורו לומר "תושיע ותשמח במהרה בימינו", כדי שתהא מעין החתימה סמוך לחתימה "משמח ציון בבניה". ויש לעיין האם זה חידוש שחידש אדמו"ר מדעתו הגדולה, או שמא מצוי נוסח זה אצל הקדמונים. וכמו"כ צ"ע טעמם של כל הנוסחים האחרים שלא חששו לכך. ובערוך השולחן סי' רפד אות יא כתב כי "האשכנזים לא חשו לזה לפי שהתשועה הכל אחד עם השמחה". ומדבריו נראה שמעין החתימה היינו דמיון בתוכן ובענין ולאו דוקא בלשון. אך דעתו של אדמו"ר הזקן ניכרת מכ"מ שצ"ל דמיון בלשון דוקא.

                   ואודה למי שיעירני היכן נידונו ונתבררו כללי "מעין החתימה סמוך לחתימה".

 

הערות שונות

[א]

בענין אמירת מזמור שיר חנוכת הבית [ב]

                   בגל' מג (עמ' קלט) הבאתי את מ"ש בגל' מב (עמ' קז) שאמירת המזמור הנ"ל אינה נמצאת בסידורים הישנים אפילו עד סידורי ר' וולף היידנהיים והגר"א, ועל כך הערתי, שמזמור זה נדפס כבר בסידורי האריז"ל משנת תקמ"א ואילך - דהיינו בתקופה שקדמה לסידורי רוו"ה והגר"א.

                   ובכוונת הדברים הללו האריך והרחיב הכותב בגל' מח (עמ' קכט), וע"פ האמור לעיל כל דבריו מיותרים, כי במפורש ובמודע לא דנתי בסידורים שקדמו לשנת תקמ"א.

                   עוד הבאתי שם מדבריו של רבינו הזקן אדמו"ר בעל ה'תניא', שאמירת המזמור הנ"ל נוסדה עפ"י הקבלה. וגם בזה לא נחה דעתו, וכותב (בעמ' קל-קלא): "אמירת פרק זה אינו ענין לקבלה כלל... אין פרק זה מופיע ב'תולעת יעקב' ו'היכל הקדש', וגם אינו מופיע בסדור 'עבודת בורא'... אמירת פרק זה אינו ענין לתפלה על פי קבלה, שהרי אינו מוזכר ברוב ספרי כונות התפילה על פי קבלה, כולל שני ספרי כונות התפילה על פי האריז"ל". עכ"ל.

                   ודבריו אלו מרפסין איגרא; האם אין די בספר קבלה אחד שיזכיר את אמירת המזמור, וצריכים שהדברים יכתבו ברוב הספרים דוקא? וביותר לא ירדתי לסוף דעתו, שהוא עצמו כותב (שם) כי אמירת מזמור זה נובעת מהשפעת כוונות האריז"ל והנהגותיו, וא"כ מה לנו קבלה יותר גדולה מזו?

                   אך גם דבריו בענין ספרי הכוונות שע"פ האריז"ל צריכים תיקון ותוספת;

                   (א) שלא כדבריו, אמירת המזמור נזכרת ב'ספר הכוונות' (ויניציאה ש"פ, דף יט, א: "העלית מן שאול נפשי, סוד העלאת מיין נוקבין מהקליפות דעשיה... וכמעט כל המזמור הזה תוכל לפרשו ע"ד הנזכר).

                   (ב) כדבריו, הדבר נזכר ב'זאת חקת התורה'.

                   (ג) כדבריו, הדבר נזכר ב'משנת חסידים' (וראה ב'צמח צדק' פס"ד סי' קטז: "דו"ז הגרי"ל ז"ל [בעל ה'שארית יהודה'] אמר לי משם רבינו הגאון [בעל ה'תניא'] ז"ל נ"ע זי"ע, שהקפיד ביותר על ענין שלא יהי' שם כלה כשם חמותה (יותר מעל שמו כשם חמיו), משום שזה נתבאר במשנת חסידים, והמ"ח לא העתיק [אלא] רק דברי האריז"ל, א"כ מסתמא ראה זה בכתבי האריז"ל, ומשום הכי הקפיד ע"ז ביותר". אך בשו"ת הצ"צ אהע"ז סי' קמג כתב באותו ענין: "וכן השיב כבוד אאזמו"ר הגאון [בעל ה'תניא'] נ"ע... שבזה יש קפידא יותר... לפי שזה הוזכר בספר משנת חסידים... ואפשר הוא מהאריז"ל").

                   (ד) שלא כדבריו, הדבר נזכר ב'שער הכוונות' (דרוש ענין תפלת השחר דרוש א. דף יז טור ב בדפוס ירושלים תרס"ב: "גם פס' העלית מן שאול נפשי הוא סוד העלאת המ"ן... גם כל שאר הפס' מכאן עד ה' מלך כולם מדברים בענין י' הרוגי מלוכה").

                   (ה) הדבר נזכר גם ב'פרי עץ חיים' (שער הזמירות פ"ב: "במזמור ארוממך יש בו ט"ו פסוקים וצ"א תיבות... וי' הויות, הכוונה...").

                   (ו) ב'סדר היום' בתפילת החול נאמר רק: "אחר שיאמר כל הקרבנות כראוי וכל הנמשך אחריהם יתחיל ברוך שאמר", אך בתפילת השבת מפורש: "ואומר מזמור ארוממך ה' וגו'". ואין להוכיח מכאן שרק בשבת אמרוהו, וה"ה לפסוקי ה' מלך, שהרי אפשר שכ"ז נכלל ב"כל הנמשך אחריהם" שבתפילת החול (ועיי"ש אודות פסוקי "הודו גו' קראו בשמו" שבחול לא פשטה תקנתו משום ביטול מלאכה. וצ"ע אם כוונתו שבחול לא אמרוהו כלל, או שמא לא אמרוהו בשירה וזמרה מלה במלה כפי שהיה ראוי לאמרו, עיי"ש).

                   (ז) כמו"כ מופיע המזמור (בלווית כוונות) בשלושת סידורי האריז"ל: זאלקווא תקמ"א, סידור ר' שבתי וסידור ר' קאפיל.

                   ואחר כל זאת, האומר כי אמירת המזמור הזה אינו ענין לתפילה על פי קבלה, אינו אלא מן המתמיהין, או ממי שנותנים מקום לטעות בדבריהם.

                   עוד כתבתי שם, כי מהסידורים הנדפסים אין להוכיח מתי החלו באמירת מזמור זה, מאחר ותחילה היו ההוספות שע"פ הקבלה נאמרות מתוך כתבי-יד, ורק אח"כ החלו להדפיסם בסידורים.

                   ועל כך מתרעם הכותב בצדק, מדוע לא ציינתי לאיזה כתבי-יד כוונתי (אך לא דק במש"ש כאילו כתבתי שמזמור זה מופיע בספרי אלמימר בתחילת התפילה. ולא היא, כדלקמן).

                   והריני לציין בזה לשני כת"י שבבית הספרים בירושלים, ומספריהם: 2419/8;  2674/8. שניהם על קלף, וכנראה שהם מהשנים ת'-ת"ק בערך. על הראשון נכתב (בכתיבה מאוחרת): ביהמ"ד של ר' מאיר דיין בקראקא, שנת תרל"ה. ואם השנה בוודאי מאוחרת, אך אפשר שאכן שימש כת"י זה בק"ק קראקא.

                   שני כתה"י כוללים דברים שנוספו ע"פ המקובלים, אשר לא היו בסידורי אשכנז הישנים, כגון: סדר העקידה והרבש"ע שאחריו, קטורת, מזמור שיר חנוכת הבית, ה' מלך ולמנצח (שקודם ברוך שאמר), וידוי אשמנו, שיר של יום, לדוד אורי (לאלול), ועוד.

                   בספרי האלמימר שהזכרתי שם, מצאתי רק את הפיוט לכה דודי (והמזמורים צ"ב צ"ג שאחריו), ובחלקם גם את חמשת מזמורי לכו נרננה וכו'. אך אלה שמשו את החזן גם אחר שכבר נדפסו בסידורים (השווה לדבריו של רי"י כהן, 'מקורות וקורות', עמ' 83). והרוצה לבדוק בגנזי בית הספרים, יראה את כתה"י הללו: 578/683.4/4 .704/4 .712/4 .740/4 .1094/8 .1385/8 .6250/8 .

 

[ב]

עוד אודות המשכיל נ"ה וייזל

                   א) במכתבו של יוסף ליב זאסניץ שבמחלקת כתה"י בבית-הספרים בירושלים (מיום יט אלול תרס"ג) כותב: אבי ז"ל [ה"ה הרה"ח ר' יחיאל מיכל ב"ר יהושע, שו"ב דבירז, שכנראה הכיר עוד את אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'] סיפר לי, אשר שמע מאת הרב החסיד מ' דוב בער נ"ע [אדמו"ר האמצעי] מליובאוויטש, שאמר בשיחתו על אודות שלושת אדירי ההשכלה, אשר חיו במאה הנ"ו למנינינו, לאמר: הדעסואי (רמבמ"ן) הוא הרע שבנוגה, הירץ וויזל - טוב שבנוגה, סטנאב הוא כתר דקליפה". עכ"ל.

                   הרי שכולם אחוזים במדריגות הקליפות, סטנאב הוא הגרוע שבהם, תחתיו רמ"ד מנדלסון, ואחריו וייזל.

*

                   ב) בגל' מז (עמ' קמו) מביא את דברי הגרי"ז שטערן בשבח ספריו של רנ"ה וייזל, והכותב מתפלא על כך, ומחמת דוחקו נאלץ לומר שאותו גאון שכל רז לא אנס ליה, נתעלמו ממנו עובדות הידועות לכל בר בי רב.

                   ואני איני מבין כלל, מדוע עלינו למשכן נפשנו ולעשות את הגאון הנ"ל לוחם במשכילים (דבר שאינו נכון כלל וכלל), והרי הוא עצמו צווח ואומר כי: [א] דברי החת"ס נגד הרמ"ד נאמרו רק לילדים קטנים שעדיין אינם יודעים להבחין בין טוב לרע, [ב] עיקר הקפידה הוא רק בלימוד מפי הרשע עצמו, אבל לימוד מפי כתביו שרי (ראה אריכות דבריו בשדי-חמד, כללים, מערכת א, אות סד).

                   וזו שיטתם של רבים מרבני המתנגדים, ורק החסידים הקפידו לבדוק בכשרותם של מחברי הספרים. וכמ"ש ב'לקוטי אמרים' מרבינו המגיד הגדול ממזריטש (אות נב): אל ילמד אדם בספר אדם רשע, אפילו יש בו דברי-תורה כראוי, לפי שנתדבק בנשמת אדם שעשה זה הספר. עכלה"ק. ועד"ז בעוד ספרים מצדיקי הדורות, ואכמ"ל.

                   ואדמו"ר בעל ה'תניא' בדברו אודות לימוד ספרי מוסר, מדגיש: "ספרי מוסר שנבנו דבריהם על המדרשים וההגדות ומאמרי הזוהר" (הל' ת"ת פ"ב ה"ט), "ספרי מוסר שנבנו על מדרשי חכמים שדבריהם תורה וקבלה ולא שכל אנושי" (שם, פ"ג ה"ד). וגם בהקדמת ספר ה'תניא' מחלק (לענין אחר) בין "ספרי היראה הבנויים ע"פ שכל אנושי" לבין "ספרי היראה אשר יסודותם בהררי קודש מדרשי חז"ל אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם". וזאת לעומת חכמי המוסר האחרונים, אשר נקל בעיניהם ללמוד מוסר מכל אדם, וכידוע מהגר"י סלאנטער שהדפיס ספר שערך אחד המשכילים מתוך ספרו של חכם מחכמי האומות. ולשיטתם אזלי, שהדברים נמדדים לגופם, ולא במי שאמרם (ואילו הצדיקים הוכיחו להיפך, וזאת ע"פ דרז"ל שברש"י בראשית כט, כא ובמדבר כב, יח).

 

[ג]

שנת הסתלקותו של הרה"ק ר"י מפאלאצק זיע"א

                   עוד נכתב בגל' מז (עמ' קכג), שאין להקדים את שנת הסתלקותו של הרה"ק ר"י מפאלאצק לפני שנת תקמ"ג, מאחר והשתתף בחתונתו של הרה"ק ר"מ מטשערנאביל, וחתונה זו א"א להקדימה לשנת תקמ"ג, שהרי רק באותה שנה מלאו לרה"ק הנ"ל י"ג שנים (וכוונת הדברים נראית, שאין לומר שהרה"ק מטשערנאביל התחתן לפני הבר-מצוה שלו).

                   אולם לשם כך עלינו להניח שאכן הרה"ק הנ"ל לא התחתן לפני גיל ברמ"צ. אך מאן מוכח? וידוע מהרה"ק ר' הלל מפאריטש (שבית אביו הי' ממקורבי בית טשערנאביל) שנשא אשה לפני גיל ברמ"צ, והיה מתפלל בטלית ללא תפילין (וע"ש זה נקרא אז "חול המועד"). ומסתמא היו עוד יחידי סגולה שנהגו כך, ושמא גם בבית אדמו"רי טשערנאביל.

                   ואולי יש בידי הקוראים ידיעות בדוקות אודות עוד מגדולי הצדיקים והחסידים שנשאו נשים לפני גיל הברמ"צ.

                   לענין הצד ההלכתי שבדבר, יעויין באוצר הפוסקים סי' א ס"ק טו-טז, ובשלחן העזר סי' א ס"ב.

                   ואף כי בוועד מדינת ליטא (שנתכנס בשנת תקכ"א בסלוצק) אסרו באיסור חמור את הנישואין שקודם י"ג שנה ויום אחד, אך כבר כתב ב'סדר קידושין ונישואין' (ירושלים תש"ה, עמ' רלח): "אך תקנותיו של ועד אחרון זה לא נתקבלו ולא נתפשטו". וראה בשו"ת שבסו"ס תורת יקותיאל (סי' ט) ובשו"ת תשובת שמואל (לר"ש מאמדור נכד הבית-שמואל) שמספרים באותו לשון אודות מה דהוה בשנת תקכ"ה ועשו כמה מעשה רב להשיא בניהם כשהם קטנים. ובשו"ת תשואת חן (לר"ש זעליג הלוי, דובנא תקנ"ז, סי' נט): בנידון הנישואין שעושין בזה"ז לקטן וקטנה.

                   ועוד יש להעיר, שלכאורה קביעת שנת לידתו של הר"מ מטשערנאביל (ועוד צדיקים רבים) אינה אלא השערה, כנראה ע"פ גילו המשוער בעת הסתלקותו, ולפיכך אין לקבוע מסמרות ולהסיק מסקנות על-סמך דיוקים בתאריכים אלו, ובפרט כשבאים להוכיח לגבי מנין מדויק של שנה פחות או שנה יותר.

[על הדברים האחרונים העירו אח"כ שיש בירור מדויק לשנת הולדתו].

 

 

הערות שונות

[א]

פרשת ה'גט בעל כרחה'

א] בקשר 'לפרשת הגט בעל-כרחה שנחלקו הגאונים בעל נודע-ביהודה והגר"י הלוי הורוויץ זצ"ל אב"ד אה"ו בשנת תקכ"ו', והסקירה ההיסטורית שערך לה הרב רי"נ השל נר"ו (גל' נז, עמ' ז-יז); חבל שנתעלם מהכותב הנכבד 'פסק בית-דין אודות הגט הידוע שניתן בע"כ בשנת תקט"ו לפ"ק' שמסרתיו לפרסום בקובץ 'כרם שלמה' (מגנזי בית-הספרים הלאומי בירושלים ת"ו), ונדפס שם בשנת תשמ"ה (גל' עב, עמ' מה-נה). והעורך הרה"ח ר' שמרי' ציטראנענבוים יצ"ו העמיק שם בהקדמת והצעת הענין לארכו ולרחבו, ודברים רבים ניתן היה ללמוד מהאמור שם.

[ב]

עוד ל"מזמור שיר חנוכת הבית" [ג]

                   בגל' הנ"ל (עמ' קיב) נזקקו שוב לענין אמירת "מזמור שיר חנוכת הבית" בתפילת שחרית; הכותב מצביע שם על העובדה כי בספרי הכוונות נגיד-ומצוה ופתורא-דאבא לא נזכר מזמור זה, ושואל "האם יש למישהו הסבר לדבר".

                   ולדידי לא תמיהא מילתא כלל וכלל, שהרי אין אלו אלא ספרי קיצור כוונות האריז"ל, ואילו היו מביאים את הכוונות כולן, מה הועילו בכתיבתם?

                   ובאשר לס' נגיד-ומצוה, ראה מ"ש הרב חיד"א בשם-הגדולים בערכו: ..שחיבר נגיד-ומצוה באורך ואח"כ בקיצור.. ונראה שזה שנדפס הוא הקצר, ואפילו זה הקצר לא הודפס כולו. עכ"ל. ואם-כן יותר אין להתפלא על שבקיצור מן הקיצור לא נמצא את הכלל השלם כולו.

                   תא חזי, שלכוונות תפילת שחרית של שבת המתפרשות בשער-הכוונות בכ150- שורות, מוקדשים בס' נגיד-ומצוה שנים ושלושה משפטים בלבד!

                   ובאשר לס' פתורא-דאבא איני מבין כלל לשם מה הוזכר: בעל-מחבר ספר בשנת תרס"ה, שלא הכניס בספרו כוונה מסויימת, דבריו אינם מעלים ואינם מורידים לבירור מקחו של האריז"ל בדברים המפורשים בס' הכוונות, בשער-הכוונות, בפע"ח ובכל סידורי האריז"ל.

                   ואת"ל, מ"ש בס' כוונות האריז"ל אודות המזמור הנ"ל אינו בגדר כוונות שיש לכוין בתפילה, אלא בגדר טעם ע"פ סוד לאמירת המזמור. ולכן לא נעתק לספרי הקיצורים הנ"ל שנועדו לצרכיהם המעשיים של המכוונים בתפילתם.

 

[ג]

דין 'חדש' בשל נכרי בחו"ל

                   בגל' נח (עמ' ה-טו), לענין 'חדש' בשל נכרי בחו"ל; ראה עוד בשו"ת אדמו"ר הצמח-צדק (שער המילואים ח"ד סי' סב) שהאריך בביאור כל השיטות.

                   וראה הנדפס בקונטרס 'לקוטי רשימות ומעשיות' (כפר-חב"ד תשכ"ט, אות מח): רש"ג [אסתרמאן, המשפיע בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש] שמע מחסיד אחד, איש מהימן, שהוא שמע משו"ב או מחסיד ליובאוויטש, שהוא היה מוהל, והיה נוסע לערי פולין למול ילדים. והוא היה זהיר בחדש, ובערי פולין אינם נזהרים בכך. ושאל להצמח-צדק איך לעשות. ואמר לו הצמח-צדק בזה הלשון: די פולישע היטן זיך ניט אין חדש, יש להם על מה שיסמוכו, אפין ב"ח. דער ב"ח איז איין בר-סמכא. אלע צדיקים מוזין דורך פירן דעם גיהנם, וכאשר נסתלק הב"ח ז"ל האט מען זעכציג טעג פריער געקילט דעם גיהנם [=אנשי פולין אינם נזהרים בחדש, יש להם על מה שיסמוכו, על הב"ח. הב"ח הוא בר-סמכא. כל הצדיקים חייבים לעבור את הגיהנם, וכאשר נסתלק הב"ח ז"ל ציננו קודם לכן את הגיהנם במשך שישים יום].

                   ובהא דבמדינת פולין מקילין, ראה בשו"ע אדמו"ר (תפט, ל): וגם במקומות שרוב התבואה נזרעת אחר הפסח כגון במדינות פולין.. אעפ"כ אין רוב העולם נוהגין שם איסור חדש.

                   ומ"ש בגל' הנ"ל (בהע' 21) שמהגהות בעל ה'דברי נחמיה' לשו"ע אדמו"ר נראה שבמקומותיהן נהגו להחמיר בזה, לא ידעתי היכן נראה כך. עיי"ש. גם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל האריך בשיחתו באחרון-של-פסח תש"מ, בהא דבפועל אין נזהרין בזמננו בחדש.

                   ובקונטרס 'רמ"ח אותיות' (אות פה) מצינו, שהרה"ח ר' נטע ממאלאסטירסצינע מחסידי אדמו"ר הצ"צ, לא היה אוכל חדש. עיי"ש.

                   עוד העתיקו שם (בהע' 17) מס' זכרון-טוב, שאחר פטירת הב"ח ציננו את הגיהנם ארבעים יום. ובסיפור המעשה דלעיל (בשם הצ"צ) שציננוהו במשך שישים יום.

                   וכך נדפס ענין זה בסוף הסה"ק מגלה-עמוקות על התורה (לעמבערג תרמ"ב): ..ויצאה נשמתו [של רבינו הב"ח] בטהרה, והיה לו הספד גדול ולוויה כנהוג. והיה כרוז יוצא מן השמים שילכו כנגדו מפמליא של מעלה והצדיקים לנגדו, וכרוז יוצא שאין לו גיהנם כי לא חטא. והב"ח לא רצה לכנוס בגן-עדן, מפני מה אין לו גיהנם וצדיקים אחרים יש להם גיהנם. והיו מכריזים בשמים אפשר יודע אחד מן עבירה שעשה אפילו בשוגג, כדי שיכנס בגיהנם. והיה בא קיטרוג אחד ואמר שהוא יודע. ואמר, פעם אחת הלך להתפלל לבית-הכנסת בשבת, והיה לבוש בגד עם ברייטיל כמו שנהגו מכבר בבנ"י, והיו עומדים כלאים ברחוב דהיינו שור עם סוס יחדיו, והיה כי ראו אותו באותו לבוש ונבעתו מפניו והלכו מחמתו, ואף שוגג צריך כפרה. והיו מצננין הגיהנם שעה וחצי, והיו מכניסין אותו בגיהנם, והיה מעלה כמה נשמות עמו. אחר כן שעלה בשמים היה רעש גדול מחמת שהתיר ספק חדש, והיו מכבדין אותו שידרוש ב"חדש" דרשה שיוכיח מתורה שבע"פ כמאמרו. והיה דורש שלושים יום וייתי גיהנם. ע"כ.

                   ובהקדמת המלבה"ד סה"ק שער-הגלגולים (פרעמישלא תרל"ה): שמעתי ממנו [=מאביו, הרה"ק ר"ש מרדומסק].. ששמע מהרב הקדוש מוה' דוד מלעלוב זלה"ה, בעת שהרב בעל הב"ח זלה"ה נפטר לעולמו, כיבדו אותו בבית-דין של מעלה בדרשה. והשיב שיאמר רק באופן שיצננו גיהנם שלושים יום כדי שלא ידונו הרשעים שם, וכן הוה.

                   ובס' דובר-שלום (עמ' 129) מביא בשם ס' מיכל-המים (אות לה): ..יוליכוהו דרך גיהנם להעלות עמו נפשות העשוקות וכו', וכן שמענו כשבא הב"ח ז"ל לשם רצו לכבד אותו במצוה זאת, ע"י שמצאו בו שמץ שוגג שבסיבתו הלכו שור וחמור איזה פסיעות, וציננו הגיהנם מקודם שלושים יום.

                   ובשו"ת ויען-יוסף (סי' לח) הנדפסות בסוף שו"ת משפטיך-ליעקב, קיבלה שמועה זו פנים חדשות: יש מאמר בפי חסידים, מקובל מתלמידי בעש"ט זי"ע, שכאשר הב"ח המציא בספרו היתר לחדש בזמן הזה בחו"ל, הוציאו כמה נפשות מגיהנום. כי בית-דין של מעלה מסכימים למה שמכריעין בבית-דין של מטה.

                   וכבר רמזתי לרוב הדברים הללו ב'כרם חב"ד' גל' 2 (עמ' 62), ועוד הבאתי שם מרשימותיו של הרה"ח ר"י חיטריק שי' בזה"ל: הרה"ח ר' רפאל הכהן הי"ד (מ"ץ שצעדרין, ואחר-כך בנעוויל ובריגא) אמר, שבהיותו מ"ץ בשצעדרין היה לו נוסח שטר מכירת קרקעות לגוי בשביל איסור חדש, שסידר כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע עבור המ"ץ הראשון שהיה שם [נראה שהוא הרב יהודה ליב עסטרין].

 

הערות שונות

[א]

ניגון ב'לכה דודי'

במאמר הנכבד "לקראת שבת לכו ונלכה" (גל' ע, עמ' קלח, הע' 74) מובא אודות ניגון מהרה"ק בעל התניא ל"לכה דודי", ולא ברירא האם נהג כך תדיר לשיר מידי שבת בשבתו, או שרק לפעמים, או שלא בשעת התפילה כלל. עיי"ש.

והנה דבר ברור הוא שאדמו"ר בעל התניא לא היה שר את ה"לכה דודי", וכד דייקת שפיר הרי הניגון הנ"ל נרשם (בס' הניגונים שם) רק על התיבות "לכה דודי כו' נקבלה", ובנוסח השני (שהוא המדוייק יותר, עיי"ש) הוא רק לתיבות "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה".

ואין זה כלל מסוג הניגונים המושרים בבתי-כנסיות, אלא הוא ניגון דביקות שהי' הרבי מנגן לעצמו בשעת דביקותו, וכמובא במאמרי דא"ח שלו (תקס"ב, ב, עמ' שמב) ע"פ הרע"מ, שמרע"ה הי' מתפלל בכל מיני ניגון בצלותא. ועוד מובא בס' הניגונים שם, שאדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש הי' מנגן ניגון זה באמירת הפס' "שמע ישראל", ופשיטא שלא יצדק לומר שבליובאוויטש היו שרים את "שמע ישראל".

והמובא (בהע' שם) אודות ה"לאמזער לכה דודי" גם הוא אינו ענין למנהגי חב"ד, שהרי מפורש (בס' הניגונים שם) שחסידי חב"ד "אימצו רק את המנגינה" ללא קשר ל"לכה דודי".

וכן מ"ש (בהע' שם) שהיו משוררים ומנגנים כהכנה לשבת, זה אינו, מאחר ובמקור שעליו מסתמך מדובר בהכנות לקראת אמירת ה'מאמר' בליל ש"ק, ואילו בשבתות שהרבי לא הי' בליובאוויטש (וכן בבתיכ"נ דלאו באתרי' דרבי) לא נתקיים כל אותו מעמד של שירה ונגינה.

 

[ב]

'לקוטי אמרים' שאינו לבעל ה'תניא'

בגל' עא (עמ' קי-קיא) מובאים דברי "בעל התניא בליקוטי אמרים" בדבר התפילה בנוסח האר"י. ברם "ליקוטי אמרים" זה אינו לאדמו"ר בעל ה'תניא' אלא הוא מרבינו המגיד ממזריטש (במהדורת חב"ד הוא בסי' קלג).

באותו ענין נמצא גם מאדמו"ר בעל ה'תניא' ונדפס בקובץ יגדיל-תורה (נ.י. גל' מ עמ' קלז). ולענין שינוי הנוסחאות האריך אדמו"ר הנ"ל במכתבו (והוא לו ב'אגרות קודש', עמ' קעה-קעז), וכתב שם: "ברם כגון דא צריכין למודעי שמן הדין אין שום איסור בשינוי נוסחאות מפני המחלוקת ושינוי המנהג שבמשנה וגמרא" עיי"ש.

 

[ג]

שמות ימי השבוע בלעז

בגל' הנ"ל (עמ' עא), בדבר שמות הימים בלע"ז אי הוי מע"ז. והנה דבר ברור הוא ששמות הימים בלע"ז (וכן בל' אידיש - חוץ מיום רביעי וש"ק) הם שמות ע"ז, וכן שמות כוכבי הלכת קרויים בלשונם בשמות אליליהם כידוע (עד"מ כוכב מאדים שעניינו דם, קראוהו הגוים ע"ש אליל המלחמה שלהם). גם "דינסטאג" הוא ע"ש ע"ז, ולא מל' שירות ומשרתים כמש"ש.

 

 

ה'חמדת ימים' בספרי הרה"ק מזידיטשוב

            בגל' קיב (עמ' קסה) הביא הרב רמ"א בלוי שי' מס' עשר קדושות, שבסה"ק עטרת צבי מובא החמד"י (המצוטט ב'מקדש מלך') פעם אחת בר"ת (ח"י) וג' פעמים בכינוי "ספר פלוני".

            אחד משלושת המקומות הללו הוא בפי' הזוה"ק פ' תרומה (דף קנו ע"א), אך יעויין ב"הגהות והוספות... מה שהי' בכת"י קודש של הרב המחבר זלה"ה" שבסוף העט"צ מהדורת לבוב תרל"א, ושם מתקן את הנוסח שבפ' תרומה בזה"ל: כצ"ל שם, המק"מ מביא בשם ספר ח"י. ותיבת פלוני נמחק. עכ"ל.

            הדעת נותנת שהרה"ק המחבר כתב בכל הפעמים 'ח"י', והמדפיסים הם ששינו וכתבו תחת זאת 'ספר פלוני'.

            ומכל ארבע המובאות הללו בשם המק"מ (יהיה הנוסח אשר יהיה), פליאה על הדברים המובאים ב'מאמר משיב מפני הכבוד' (בשם "מגידי אמת שהכירו עוד את הגה"ק המקובל אלקי מהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע"), שדרכו היה בעת למדו הזוה"ק עם מקדש מלך, וכשהגיע למקום שהביא במק"מ את חה"י דילג על הד"ה או על כל הענין, ואמר בהדי' הוצא לקה כרבא. עכ"ל.

            והרי עינינו הרואות שהוא ציטט מהמק"מ משפטים שלמים בשם הח"י, ולא דילג לא על הד"ה ולא על כל הענין.

            וצ"ע על מש"ש במאמר הנ"ל תוך כדי דיבור: וכן נראה שרמז זה בספריו ז"ל ובעט"צ כ' שהמק"מ הביא בשם ס' פלוני. עכ"ל. הרי שהוא עצמו ראה שהעט"צ הביא מאותם קטעים שהמק"מ מצטט בהם את דברי החמד"י.

 

 

סידור אדמו"ר ונוסח אשכנז

 

                   בגל' מה (עמ' קטו) העירו בדבר הנוסח "מחיה המתים" (יו"ד דמחיה בסגול ולא בצירי) שכך הוא הנוסח בכל הסידורים הישנים, ושכך הוא הנוסח בסידורי הספרדים עד ימינו.

                   ולא העירו כי גם בסידור אדמו"ר הזקן בעל התניא כן הוא הנוסח בסגול. והנה מכבר שיערתי כי רבים מהדברים הנראים כיום כמיוחדים לנוסח אדמו"ר אינם אלא הנוסח האשכנזי הישן שנהג בזמנם, עד"מ: מוריד הגשם (גימ"ל סגולה ולא קמוצה); במוסף לשלש רגלים: שובה עלינו (בעי"ן ולא אלינו באל"ף) והשב ישראל לנויהם (הלמ"ד בשווא והנו"ן בקמץ); בברכת האילנות: שלא חסר בעולמו כלום (ולא: דבר) ואילנות טובות (ולא: טובים); בהגש"פ בצקת של אבותינו (ולא: בצקם). וההערה בדבר "מחיה המתים" מחזקת את השערתי זו. ראויים הדברים לבדיקה יסודית יותר, ואנא ממי שידיו ממשמשות בסידורים ישנים לטרוח ולהשוות גם לסידור אדמו"ר, ובלשון חסידים יתברך.

 

 

בענין עבודת הבכורות לע"ל

בהא שלע"ל תחזור העבודה להיות בבכורות, הביאו בגל' קטו (עמ' קלד) מתורתם של אדמו"ר בעל ה'צמח צדק' זצ"ל ובנו אדמו"ר מוהר"ש זצ"ל.

ברם, שרשם של דברי אדמו"ר הצ"צ הם למעלה בקודש, בדרושיו של זקינו אדמו"ר בעל ה'תניא' זצ"ל. וכמ"ש הצ"צ (אור-התורה פ' בא עמ' שמא): בדברי אאזמו"ר נ"ע.. בדרוש גביע הכסף דיוסף, בענין שלע"ל יהי' העבודה בבכורות. עכ"ל.

דרוש זה נדפס גם הוא  בתוספת מרובה מאדמו"ר הצ"צ  באור-התורה (פ' מקץ שמא, א ואילך), ושם: אבל לע"ל.. יחזור להיות העבודה בבכורים. עכ"ל (בדף שדמ, א).

ועד"ז בעוד כמה מקומות באור-התורה בראשית (ח"ו תתשו, א. ח"ז תתתכא, א. שם תתתסה, א).

"דרוש גביע הכסף" הנ"ל נכתב גם ע"י אדמו"ר ר' דובער מליובאוויטש בנו של אדמו"ר בעל ה'תניא'  ביתר אריכות כדרכו בקודש  ונדפס ב'מאמרי אדמו"ר האמצעי' לס' בראשית. ושם (פ' מקץ עמ' דש): במה שמצינו שלעתיד תהי' העבודה בבכורות ולא בכהנים. עכ"ל.

ועוד לו בדרוש אחר (מאמרי אדמו"ר האמצעי, תצא, עמ' תקצד): שהעבודה לעתיד תהי' בבכור לאם דוקא, ולא כמו עכשיו שהעבודה בכהנים לבית אבותם. עכ"ל (במ"מ שם הובאו הדברים האמורים בס' הגלגולים פ' כג, וצויין ללקו"ת מהאריז"ל בס' יחזקאל. אך לכאורה צ"ע רב ליישב את האמור בכהאריז"ל שם עם המבואר בדא"ח דחב"ד הנ"ל).

בקיצור לשון מובאים דברים אלו גם בס' אמרי-בינה (ח"ג אות קמד) לאדמו"ר הנ"ל: ולכך לע"ל תהי' העבודה בבכורות דוקא. עכ"ל.

עוד הובאו בגל' הנ"ל דבריו של מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, שהעבודה בבכורות תהיה בתקופה השניה דלע"ל, אחרי תחיית המתים וכו'. והנה חילוק זה מפורש בדבריו של אדמו"ר האמצעי (פ' מקץ עמ' שיא), שהעבודה בבכורות לאמם תהיה בתחיית המתים ועולם הבא, אבל בימות המשיח תהיה העבודה בכהנים ולויים.

ובזה מתורצות כל הקושיות ממאמרי רז"ל שמשמע מהם שגם לע"ל תהיה העבודה בכהנים.

עוד יש לציין לקובץ 'כרם שלמה' (גל' רא, ניסן תשנ"ט, עמ' סא-סב), שם הובאו דבריהם של כמה מחברים שדנו בדברי אוה"ח הק' דנן לענין חזרת העבודה לבכורות (ובהם בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שאמר: לא יתכן הדבר שתחזור העבודה לבכורים!), וגם האמור בסה"ק ישמח משה (פ' במדבר בד"ה קח כו'): וכן מבואר במדרשות דלע"ל יהיה העבודה בבכורות.

 

שייך להנ"ל. ואולי נדפס בהעו"ב:

 

עבודת הכהנים קודם חטא העגל

        ב"רשימות" דמחצית השקל (חוברת קלז, עמ' 47) כותב רבינו: צ"ע אם גם הכהנים באו במקום הבכורות ע"י חטא העגל כמו הלוים. לעיין בכורות ד. עכ"ל.

       וצ"ע, אשר שלא כדרכו בקודש, כאן אין רבינו מציין לאור-התורה ע"ס בראשית (שהוא לבדו הי' בדפוס באותן שנים), ושם בפ' מקץ (דף שמג, ב ואילך) מובא מאמרו של אדמו"ר הזקן ד"ה ואת גביעי גביע הכסף, שממנו מוכח שבמעשה העגל ניטלה העבודה מן הבכורות וניתנה לכהנים. ואכן מקשה שם אדמו"ר הצ"צ בזה"ל: וצ"ע, דבגמ' שם [זבחים קטז, ב] משמע שמסיני נצטוו על הכהנים ע"ש בפרש"י.

        וכ"ה באוה"ת בראשית ח"ז (עמ' 2440, 2530), שהעבודה היתה בבכורות, רק מחמת חטא העגל שחזרה זוהמא דנחש כו' ניטלה העבודה מהבכורות וניתנה לכהנים.

        והנה במאמרי אדמו"ר האמצעי (בראשית עמ' שג ואילך) נוקט לעיקר שנתחלפה העבודה מן הבכורים וניתנה ללוים, שמתחילה היו הבכורי' מקודשים לשרת ולעבודה לכהנים, ואח"כ נחלפו להיות הלוים משרתים תחתם לכהנים לתקן המעוות דקרח. ומוסיף שם, שבברייתא איתא דעד שהוקם המשכן הי' העבודה בבכורים ממש [היינו העבודה ממש], ואולי אפשר מחמת חטא העגל נפסקה וניטלה העבודה מן הבכורים וניתנה לכהנים - ואין פשט הכתוב בפ' תצוה מורה כן, דלמה נצטווה משה בבגדי אהרן חשן ואפוד ומעיל כו'. עכ"ל.

      אך בהמשך שם: אבל אם לא היו חוטאים בחטא העגל היו בדוגמא דלע"ל ממש והי' העבודה בבכורות ולא בכהנים.

        ומ"ש רבינו ברשימות (שם) "לעיין בכורות ד", ובעמ' 49 ציינו העורכים להע' 150, אך היא נשמטה בטה"ד. ונראה שהכוונה למש"ש (בדף ד, ב) דענין העבודה בבכורות תלוי במצות פדיון הבכור, ואם אין נוהג דין הפדיון, גם דין העבודה בבכורות אינו נוהג (שמגמ' זו ראיתי מקשין על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה פי"ד דזבחים "שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות מאדם ועד משה רבינו ע"ה", ומהגמ' הנ"ל משמע שרק כשחל פדיון בכורים החלה עבודת הבכורים).

 

 

הערות שונות

[א]

אכילת פסח שני על החמץ

            בגל' קז (עמ' קנב) הביא הכותב את האמור בס' אבי עזרי בדברי רש"י "ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו", והקשה עליו (יעו"ש).

            וראה בדברי הר"ר שמואל אשכנזי שליט"א הנדפסים בקובץ 'המעין', ניסן תשנ"ב (עמ' 49-47), שכבר קדמו לאבי עזרי בס' אמבוהא דספרי על ספרי זוטא ח"א (עמ' 254). ועוד האריך שם בהצעת הקושיות על דבריהם.

 

[ב]

'יקום פורקן' ביחיד

            עוד נראה לכותב שם, שהאמור בסידורים שהיחיד אינו אומר את ה"יקום פורקן" השני, שיבוש הוא ומצוה לתקנו, שהרי לדברי המשנ"ב (סי' קא אות יט) גם את ה"יקום פורקן" הראשון אין לומר, מפני שהיחיד אינו יכול לשאול צרכיו בלשון ארמי.

            אבל אין בידינו לשבש סידורים רק בגלל שדבריהם אינם עולים בקנה אחד עם דברי המשנ"ב, ובפרט סידורים שנערכו ע"י גדולי הפוסקים כסידורו של בעל ה'תניא' ושו"ע אדמו"ר, שבו נאמר (קודם 'יקום פורקן' השני): יחיד המתפלל אינו צריך לומר יקום פורקן זה ולא מי שבירך [בסידורי חב"ד המאוחרים נשתנה הלשון, ונכתב שם: יחיד המפלל אינו אומר יקום פורקן זה ולא מי שבירך].

            מפורש יוצא מדברי אדמו"ר שמיירי ב'יקום פורקן' השני דוקא, וגם זה אינו בשלילה מוחלטת.

            והרואה בדברי המשנ"ב יראה שהם אמורים רק לשיטת ה'יש אומרים' האחרונה בשו"ע שם, אבל לשיטה המובאת שם לפני כן שתפילה הקבועה לציבור נאמרת בכל לשון (ורק שאילת צרכיו של היחיד נאמרת בלה"ק בלבד), א"כ יכול היחיד לומר גם את ה'יקום פורקן' הראשון שנוסחו נקבע לציבור.

            עוד נראה לענ"ד, שאפילו לדעת הי"א שאין ליחיד לשאול צרכיו בלשון ארמי (ובלשון אדמו"ר בשו"ע שם, שאין ליחיד להתפלל בלשון ארמי), היינו דוקא בדברים הנאמרים אל הקב"ה בלשון נוכח, בבקשה ישירה ממנו ובתפילה אליו, שאזי יש למלאכי השרת עסק בדיבורים אלו ולפיכך אין לאומרם בלשון ארמי.

            אבל בתפילה שאינה ישירה, כגון "מי שבירך.. הוא יברך" או "יקום פורקן מן שמיא"  אזי גם אם הדברים נאמרים בארמית לית לן בהו.

            ובחילוק זה יובן לא רק מדוע יכול היחיד וצריך לומר את ה"יקום פורקן" הראשון, אלא גם מדוע היחיד מברך בלשון ארמי "בריך כו' מאריה דהאי פיתא" (או"ח סי' קסז ס"י), או "בריך כו' דיהבך לן" (שם סי' ריט ס"ד. ובמשנ"ב אות יד, דגם ללא עשרה).

מאמרים דומים

-