כ"ק אדמו"ר האמצעי

קונטרס "ענין תפלה"

 

פתח דבר

            למאמר שלפנינו נאה להקדים את דברי הפתיחה לשני "מאמרי התפילה" שנדפסו בגל' הרביעי של 'פרדס חב"ד' (כסלו-טבת תשנ"ח), דברים שהם יפים לכל עת.

*

      בבואנו מחודש הגאולה חודש כסלו, כדאי שניתן דעתנו לפרשת הימים ההם, על מה יצא הקצף, ועל מה מסרו החסידים את נפשם.

       העיון בכתבי רבינו הזקן נ"ע וחסידיו מאותם הימים, מוכיח כי הכל סבב אך ורק סביב עבודת התפילה!

       כשנדרש רבינו להסביר לחוקריו את מהותה של החסידות וענין נסיעת החסידים לרבם, ביאר להם את מהותה של התפילה והכרחיותה לקיום ה"סור מרע ועשה טוב" במשך כל היום, הקשיים הכרוכים בתפילה בכוונה כיאות, והנסיעה לרב כדי ללמוד ממנו את דרכי התפילה ולקבל את עצתו והדרכתו. את השינוי למעליותא שהנהיגו החסידים בעבודת התפילה, תולה רבינו בכך שעד אז היתה תקיפה ידם של ה"רבנים שאינם הגונים", אשר לא זו בלבד שהם עצמם זלזלו בתפילה והתעצלו בעבודת ה', אלא שלא הניחו גם לאנשים הכפופים להם להתפלל כרצונם. אך בשעה שביטלה המלכות את תוקפם ושררתם של הרבנים הללו, אז היתה הרווחה ליהודים החפצים בעבודת ה', וגברה הדרישה לרבנים יראים שבפיהם סוג דרשות "חדש": ענין "טהרת הלב בתפילה בכוונה", "דברי מוסר השייכים לתפילה", "ענין גדולת הבורא וענין האהבה ויראת ה' ופירוש התפילה בהרחבת הביאור" (ראה 'כרם חב"ד' גל' 4, עמ' 45 ואילך).

      כשפנו החסידים שבווילנא אל הג"ר רפאל הכהן אב"ד המבורג, ותינו בפניו את הצרות שהם סובלים מתנואת ידם של המתנגדים, כתבו לאמר: "על הכלל כולו יצאו, על כל איש אשר נשאו לבו לעבודת ה' באמת וחפץ יחפוץ בהתגלות לבו ברוב עוז ותעצומות... והמה גזרו אומר שהס מלהזכיר בשם ה' בשום תנועה היוצאה מהלב" (שם, עמ' 116).

       ואף רבינו הזקן במכתבו לאנשי וילנא הנ"ל בעת צרתם זו, מורה להם כי "מוטל עלינו חובה לשתוק ולסבול ולקבל היסורים באהבה, כי הם כמו חבלי לידה ממש", וככלות הרדיפות יתוספו קהל רב אל החסידים המתפללים מקרב לב: "כאשר יפסקו החבלים וצירים בקרוב אי"ה, יתיילדו אלפים ורבבות ונלוו אל השם לשרתו ולברך בשמו במקהלות בקולי קולות מקרב איש ולב עמוק, וכל עצמותי תאמרנה" (שם, עמ' 112).

*                *               *

המאמר שלפנינו, מאת כ"ק אדמו"ר האמצעי, היה ידוע עד כה רק "בלשון אשכנז" ככתיבתו (בשנת תקפ"ז?), וכפי שנדפס כבר כמה פעמים. המהדורה הראשונה הידועה לנו היא זו שנדפסה באחת מערי פרוסיא – בשנת תרי"ט – בשם "מוסר השכל ומורה דרך". ארבע המהדורות שבאו אחריה (עד שנת תרפ"ו) נדפסו בשם "עיון תפלה".

בכתבי-היד של מאמרי הדא"ח, נפוץ מאמר זה במאוד; בשנת תשנ"א נדפס ספר "מאמרי אדמו"ר האמצעי - קונטרסים", ושם (בעמ' תרג-תרד) נמנים שלושים-ואחד כת"י שהיו לעיני עורך הספר, שלושים מהם בספריית ליובאוויטש (בברוקלין). כמובן שבשאר האוספים מצויות עוד העתקות נוספות לרוב.

באותו ספר (עמ' תקעט ואילך) נדפס מאמר זה בעריכה מחודשת, כשלפני העורך מונחות חמש מהדורות הדפוס, וכל כתה"י הנ"ל שקדמו לדפוס. בנוסף לבירור הנוסח וליבונו, ניתנו שם גם הערות וציוני מקורות והשוואות.

לעומת ריבוי כתה"י "בלשון אשכנז", מצינו ברשימה הנ"ל רק שתי העתקות של נוסח התרגום ללה"ק: האחת בספריית ליובאוויטש, והשניה בתצלום (מאוסף גאסטר שבאוניברסיטת מנצ'סטר).

יש לציין שהתרגום לא נעשה בצמידות מדוקדקת למקור, הן בסדר המשפטים והן בעצם הנוסח שבכמה מקומות קצר הוא מהנוסח שב"לשון אשכנז".

משתי ההעתקות הללו – שלא פעם אין ביניהן זהות מוחלטת – הורכב הנוסח שלפנינו. במקרים בודדים נאלצתי להוסיף כמה מלים לפי המקור שב"לשון אשכנז", ותיבות אלו ניתנו בסוגריים מרובעים. כל ציוני המקורות שנדפסו בגוף המאמר (באותיות קטנות יותר) אינם מצויים במקור. לעתים שילב המתרגם בהעתקתו משפטים שלמים ב"לשון אשכנז" ללא שתירגמם ללה"ק, ובמקרים אלו ניתן התרגום בהערות. לא הקפדתי שתרגום זה יהיה מילולי, כי לעתים הבנת הענין נראתה לי חשובה יותר מדקדקנות ההעתקה. מאותה סיבה נוספו סימני פיסוק רבים.

רובם של הציונים וההערות דלהלן, נבנה על יסוד ההערות שבס' "מאמרי אדמו"ר האמצעי" הנ"ל.

*

            מאמרו של הרה"ח ר' נחום טוביה מפיראטין בביאור "ענין התפילה" ('פרדס חב"ד', גל' 5, עמ' 101 ואילך), מבוסס על המאמר שלפנינו; העיון בו וההשוואה למאמר זה, תוסיף הרבה להבנת הדברים לאשורם ולעומקם.

 

א) ענין התפלה צ"ל איכותה ומהותה ועל מה אדניה הוטבעו, ומה הוא ענין פעולתה אשר היא פועלת בגוף ולמה תיקנוה, אחר שבאמת העיקר הן תרי"ג מצות שהן זולת התפלה.

      ולהבין זה, הנה "מבשרי אחזה אלו-ה",¹ כי הנה עד"מ באדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים אשר בהן מתפשט חיות הנפש להחיות הגוף, והנה חוט השדרה אינו נמנה ברמ"ח אברים ולא בשס"ה גידים, ואעפ"כ אנו רואים שהוא עיקר החיות, אשר באמת זולת זה הי' האדם מת לגמרי, הגם שיש אצלו רמ"ח אברים ושס"ה גידים במה שיתפשט חיות הנפש. והיינו מפני שבלא חוט השדרה אין להם שום התחברות והתייחדות והן נפרדים, וזהו פעולת חוט השדרה שהוא המחבר ומייחד מן המוח שבראש דרך ח"י חוליות שהן הצלעות. וע"כ ע"פ הדין נפסק חוט השדרה טריפה {חולין מב, א}, מפני שא"א להתקיים בלא חוט השדרה כי הוא עיקר החיות ומבריח מן הקצה אל הקצה. ואעפ"כ צריך ג"כ לרמ"ח אברים כו', ושניהם כאחד טובים ונעשה בנין אדם שלם וקומה שלימה, ולמשל בחוט השדרה לבדו בלא רמ"ח אברים ודאי א"א לחיות ולהתקיים.

      והנמשל יובן מזה ענין התפלה, שאינה לא מרמ"ח מ"ע ולא משס"ה ל"ת, ואעפ"כ הוא העיקר לפי שהוא המחבר, כי בלא התפלה אפילו יקיים כל התרי"ג מצות יהי' נפרד מאתו ית', ונפרד חשוב כמת, כמבואר במשל נפסק חוט השדרה טריפה וטריפה אינה חיה. וכמו עד"מ חוט השדרה הוא המחבר ומבריח מן הקצה אל הקצה מן המוח שבראש דרך הח"י חוליות כנ"ל, כך התפלה היא המחברת עצמיות אלקות בכל א' מישראל כל חד וחד לפום שיעורא דילי', שלא יהי' נפרד ח"ו מאחדותו ית'.

    וזהו שאמר בזוהר {ח"א רסו, ב} ע"פ "וסולם מוצב ארצה" כו' {ויצא כח, יב} וסולם דא צלותא. עד"מ הסולם הוא המחבר מעלה ומטה שעל-ידו יכול להוריד דבר מלמעלה למטה, אשר בלעדו לא הי' יכול להגיע אותו דבר כלל, או להיפוך להעלות דבר מלמטה למעלה צריך ג"כ לסולם ובלעדו לא הי' יכול להעלות והי' נשאר למטה בתחתית המדריגה, ונמצא שהסולם הוא המחבר מעלה ומטה. וכך התפלה היא כמו ה"סולם מוצב ארצה", דהיינו כאו"א שהוא מלובש למטה בדברים גשמיים, ואעפ"כ ע"י התפלה הוא מעלה כל הניצוצות שנפלו למטה בקליפות ר"ל, ו"ראשו מגיע השמימה" שע"י התפלה מגיע לעצמות אא"ס ב"ה להמשיך גילוי אלקות בנפשו. "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", הנה ידוע שהמלאכים נק' שלוחי ההשפעה, ויש מלאכים²   שנק' "משריין" והן כחות המביאין גילוי אלקות מלמעלה למטה בכל א' מישראל כערכו, ויש מלאכים שנק' "רתיכין" והן המעלין אהבה ויראה של ישראל עד עצמות א"ס ב"ה (וכמשי"ת). וזהו "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", בההוא בר נש, דהיינו בכאו"א מישראל ע"י התפלה.

       ב) ולהבין יותר למה חוט השדרה דוקא המחבר והוא עיקר החיות, דהנה ידוע דמקום משכן הנשמה הוא במוח,³  והגם שהתגלות כל הפעולות הוא ע"י האברים שבגוף דוקא בפרטיות, אבל אופן פעולת האברים הפרטיים הוא דוקא כאשר נגמר במוח לפ"ע השכל שלו, כמא' {קהלת ז, יב} "החכמה תחי' בעליה" כו' וכן "ימותו" כאשר "לא בחכמה" {איוב ד, כא}, נמצא שבמקום שאין מגיע השפעת החכמה הוא מת ממש. והנה חוט השדרה נמשך מהמוח (והוא מהות המוח ממש כידוע), והוא הכלי שעל-ידו נמשך אור הנשמה שבמוח לכל האברים, וע"כ נפסק טריפה.

     והנמשל מזה בעבודת ה' ית', דהנה רמ"ח מ"ע הן רמ"ח אברים דמלכא,⁴  שע"י כל מצוה מתגלה אלקות באופן אחר, כמו גילוי אלקות שע"י סוכה אינו דומה להגילוי שע"י מצות תפילין. הגם שמצד עצם אלקות נאמר {מלאכי ג, ו} "אני הוי' לא שניתי", אבל בגילוי אינו כן, מפני שהוא ית' כל יכול ויכול להיות גילוי אלקות במצוה זאת באופן זה ובמצוה אחרת באופן אחר, כדי שהנשמות בג"ע העליון והתחתון ישיגו אלקות ע"י המצות באופנים שונים א"ס ב"ה איך ומה הוא (ועי"ז יתענגו בעונג נפלא אין קץ ושיעור וגבול ותכלית, עד שאמרו {חגיגה טו, ב} מוטב דלידייניה [וליתי לעלמא דאתי] כו'). וכמו שהתגלות הנשמה באברים אינו באופן אחד ומ"מ הכל הוא גילוי הנשמה, וזהו עיקר האדם דוקא בכל רמ"ח אברים אז נק' אדם שלם בכל השלימות. וכך הוא למעלה כמאמר {הק' תקו"ז יז, א-ב} אנת הוא כנשמתא לגופא כו', רמ"ח מ"ע נק' "גופא" רמ"ח אברים כו', ובחי' כח הביטול לא"ס ב"ה המאיר בכאו"א מישראל ובכל מצוה  בפרט נק' "נשמה" שבמוח החכמה כ"ח מ"ה וד"ל. וצריך שיאיר אור וחיות אלקי בכל הפרטים, באופן שע"י כל הפרטים ואופנים שונים – דהיינו סוכה תפילין וכל המצות – לא יהי' נראה מצד המשכתו רק אלקות, ועי"ז יהי' מכון לשבתו ית', כמו אברי הגוף שהן מכון להנשמה, אז עש זאל קענין אן גיזעהן ווערין⁵  ע"י המצות כמו אדם שלם ברמ"ח אברים.

       וזהו "ועל הכסא דמות כמראה אדם" {יחזקאל א, כו}, ויובן זה בכאו"א מישראל שנק' "כסא" להשראתו ית' ע"י התומ"צ שנק' "אדם", כי התורה היא חכמתו ית', ורמ"ח מ"ע הן רמ"ח אברים, בחי' אור וכלי. כי התורה היא בחי' "אור" כמ"ש {משלי ו, כג} "ותורה אור", והמצות הן בחי' "כלים" לאורו ית'.⁶  וזהו "ועל הכסא דמות כמראה אדם", שהן תורה ומצות שיש באמת בכל אחד מישראל וד"ל. וחיות הקודש הנושאות את הכסא הוא בחי' חיות אלקות שמאיר בכאו"א מישראל, שנושאות הכסא עד עצמות א"ס ב"ה, כידוע ששרש המצות הוא בעצמות א"ס ב"ה דוקא. למשל כשיש חיות בכל האברים יכולים לעשות דבר שנוגע לעצם הנפש. נמצא שהאברים הגשמיים גדולים מאור וחיות שבערכם. אבל יש אופן אחר שאור וחיות המתפשט בהאברים הוא למעלה, שהרי כ"ז אינו אלא כשיש חיות בהאברים, אבל באבר מת אינו יכול לעשות כלום וד"ל (כי אור בלי כלי אינו גילוי, וכלי בלי אור אין בו חיות כלל וד"ל).

     והנה כמו שמבואר למעלה שהמחבר המבריח מן הקצה אל הקצה הוא חוט השדרה, אף שאינו נמנה לא ברמ"ח אברים ולא בשס"ה גידים, וכך הוא כאן שהתפלה הוא המחבר שיהי' בחי' "מראה אדם" דקדושה הנ"ל (וח"י ברכות דשמו"ע הן בחי' ח"י חוליות כידוע {ברכות כח, ב}), וע"כ נפסק חוט השדרה נפסק החיבור וד"ל.

      ג) והנה כ"ז אם נפסק החוט, דהיינו כשאינו מתפלל כלל ח"ו. אבל יש עוד אופן שהחוט הוא בשלימות, רק שהוא מתחיל להתייבש (בל' אשכנז דארין) ח"ו, הגם שיש עדיין איזה לחלוחית, אבל סוף כל סוף יכול למות מזה כידוע. ובזה האופן יש ג"כ בעוה"ר, דהיינו כשמתפלל בלא שום התפעלות אור וחיות, בכל יום בשוה כאתמול כהיום, ואין לו בתפלה שום חיות (הנק' בל' אשכנז קוועל), שנק' "שקיא דאילנא", כמא' {הק' תקו"ז שם} אנת הוא דאשקי לאילנא בההוא נביעו דאיהו כנשמתא לגופא. כללו של דבר, כשאין לו בחי' הזאת בתפלה נעשה נפרד גמור מאתו ית', שזהו בחי' מתה או שבורה. וכמ"ש {ירמי' ב, יג} "אותי עזבו מקור חים חיים לחצוב להם בארות נשברים" כו', למשל כלי שנשברה אינה ראוי' עוד לתשמישה הראשון.

       וכך יובן למעלה, דהנה כל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבכאו"א מישראל הם כלים לאורו ית', שעל-ידם יהי' גילוי אלקות ויהי' "כמראה אדם" דקדושה כנ"ל, וצריך בכל יום להוסיף אור הקדושה ע"י התפלה. אבל אם אינו מוסיף כח בקדושה, הגם שמתפלל עכ"פ, אבל הרי זה כמו שדרה יבישה כנ"ל, ויכול ליפול לגמרי עד שאול תחתית ולהיות נפרד לגמרי מאתו ית'. וזהו נק' כלים נשברים ח"ו, שהוא היפוך הקדושה ואינו שורה בזה מים עליונים דקדושה (כמ"ש {בירמי' שם} אשר לא יכילו המים). אם לא ע"י תשובה באמת, משום דתשובה קדמה לעולם {פסחים נד,א}, דשרש התשובה הוא בדרך אור חוזר ומגיע למעלה ממקור כל העולמות למלאות כל פגם ועון וחטא וד"ל.

      ד) ואחר שנתבאר גודל מעלת התפלה ופעולתה, ולהיפוך שבלא תפלה הוא נחשב כמת גמור כנ"ל, יש להבין היאך עושין זה בתפלה. והנה כתיב {ואתחנן ד, לט} "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים", וכתיב {דה"י א כח, ט} "דע את אלקי אביך ועבדהו". הנה איתא בגמ' {תענית ב, א} עבודה זו תפלה. והנה בתיבת "עבודה" יש ב' פירושים, הא' עבודה לשון גילוי, למשל כשצריך לגלות ולהוציא דבר מתוך דבר שכלול שם בהעלם, וצריך להוציא הדבר מההעלם אל הגילוי, כמו כח הצומח שישנו בהעלם בהארץ כח זה להצמיח כל מיני פירות וכל מיני תבואה, ואעפ"כ צריך לזה עבודה. אבל בשדה שלא נעבדה כמו שהיא, לא יצמח בה אלא עשבים וכל הדברים שאינם נצרכים ואינם ראויים לאכילת אדם כלל, וכדי שיצמח ויגדל בה מיני פירות ותענוגים שיש בכח הקרקע בהעלם, צריך לזה עבודה עד שיתגלה כח הצומח שבה בהעלם. וזהו ענין "עבודה" לשון גילוי, אבל הדבר בעצמו נשאר כמו שהי', הקרקע נשאר קרקע כמו שהיתה. אבל אופן הב' בעבודה מלשון עורות עבודים, שהדבר בעצמו נשתנה מכמו שהי'.

     והנמשל מזה יובן בדוגמתו ממש בעבודת ה'. דהנה כתיב {תהלים קד, יד} "להוציא לחם מן הארץ", והנה כאו"א מישראל אעפ"י שהוא מלובש בגוף ונפש הבהמית, מ"מ יש בו כח להיות בטל בתכלית לאלקות, שעי"ז ניתוסף בחי' תענוג בו ית', עד שיהי' נכלל בבחי' "אדם" דקדושה, ונעשה בבחי' לחם לאדם העליון. וזהו ענין "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים"⁷ כו', דהיינו כמו שהלחם בגשמיות כשיאכל אותו האדם הרי יתאחד עם עצם החיות שלו ממש, כך צריך להיות הביטול וההתכללות באדם דקדושה עד שלא יהי' נחשב לאיזה מהות. אבל כח  זה הוא בהעלם בארץ, שהוא בחי' ישות הגוף ונפש הבהמית, וצריך לזה עבודה ויגיעה להוציאו לגילוי. וזהו "להוציא לחם מן הארץ", שיהי' בבחי' לחם הראוי לאכילת אדם דקדושה. אבל בלא עבודה ויגיעה וואקשט דאס איין "יש",⁸ שהוא היפוך מאכילת אדם דקדושה. וע"כ יש ל"ט מלאכות, שהוא רק איך להוציא בחי' כח הביטול הנ"ל להרחיק עצמו מהיש. אבל אופן הב' הוא שהיש בעצמו יתהפך, כי מצד אלקות אין זולתו באמת. וזהו כפירוש הב' ב"עבודה" לשון עורות עבודים.

     ה) וכ"ז דרך כלל. וכדי להבין דרך פרט באר היטב, צריך להקדים תכלית המכוון בבריאת העולמות מאתו ית', וגם להבין היאך נתהווה בריאת כל העולמות, מאחר שבאמת הוא פשוט בתכלית הפשיטות שאינו מערך העולמות. למשל משכל גדול יכול להתצמצם שכל קטן שבקטנים, שעכ"פ הוא מהות אחד, רק שזה גדול וזה קטן, אבל הכל בחי' מהות שכל. אבל ודאי שא"א להתצמצם משכל עמוק לבחי' דומם, זה א"א אפילו ע"י רבבות צמצומים, אחר שאינו ערכו ומהותו. וככה כביכול למעלה שהוא א"ס פשוט בתכלית הפשיטות, ואפילו אם יתצמצם הרי אחר כל הצמצומים הוא א"ס שאינו בגדר גבול, והיאך נתהווה בחי' גבול, שאינו מהות אחד.

      והתירוץ ע"ז, לפי שהוא כל יכול והוא שלם בכל השלימות, וידוע דפירוש שלימות היינו שאין שום חסרון, ואם לא הי' ממנו אלא גילוי אין-סוף אין זה שלימות, דפירוש שלימות היינו שהוא נושא ב' הפכים בנושא אחד, דהיינו כמו שכחו בגבול ככה ממש כחו בלי גבול, וכמו שכחו בלי גבול ככה ממש כחו בגבול בלי שום שינוי,⁹  ויכול למצוא ממנו בעלי גבול בלי שיעור, ואין בו שינוי בגבול כמו שהוא בבחי' בלי גבול, כמאמר {מלאכי ג, ו} "אני הוי' לא שניתי", {ובנוסח התפלה} "אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא משנברא העולם" בלי שום שינוי. והיאך הוא באמת אין זה בכח הנברא להשיג, רק ישראל מאמינים בני מאמינים, ויש לנו כח זה בירושה מאבותינו להאמין זה באמונה חזקה כאשר עיניו רואות ממש, כמ"ש ברע"מ משפטים קטז, ב} בעינא דלבא אתחזא (א איד קען דער הערין אין הארצען וויא ער איז "אין עוד מלבדו" {ואתחנן ד, לה} באמת, וויא קודם הבריאה כן עתה כו' וד"ל).¹⁰

      והנה הממוצעים בזה הוא חכמתו ובינתו ודעתו ית'. והגם שהם כמה מיני צמצומים עד שנתהווה בחי' חכמה, כי כמו שהוא רחוק ואינו בערך מגבול גשמי, כך הוא רחוק ואינו בערך מבחי' חכמה שנוכל לומר כלל לגבי' ית' בחי' חכמה,¹¹  אך זה אנו יכולים לומר שבשלימותו נכלל ג"כ בחי' חכמה. ומבחי' חכמה נתהוו עולמות בעלי גבול כמ"ש {תהלים קד, כד} "כולם בחכמה עשית", כי החכמה הוא ראשית הגילוי מאוא"ס ב"ה.¹²  ובחכמה כלולים בה כל העולמות בתכלית הביטול בדרך כלל, מפני שהחכמה הוא כ"ח מ"ה {רע"מ צו כח, א} דהיינו גילוי כח הביטול מא"ס ב"ה. כי מצד עצמותו כמו שהוא שאינו מלובש בחכמה, אינו נופל גם לשון ביטול, כי מה יהי' בטל אחר שאין עוד זולתו, וגם אפילו בחכמה א"א לומר שיש שם איזה מהות ואותו מהות בטל אח"כ. אלא הוא עד"מ כנפש האדם שכלולה מכל הכחות שבגוף בגילוי, שאנו מוכרחים לומר כן אחר שאנו רואים הכחות באברי הגוף כמו כח הראיה בעין כו', והרי הגוף מצד עצמו הוא בחי' דומם, אלא צ"ל שהם מהנפש. ואעפ"כ אז איך וועל  זוכין¹³  בנפש איזה כח פרטי שאנו רואים בגוף, כמו כח הראיה וכדומה, בוודאי לא תמצא.

      וכך הוא למעלה, אחר ש"כולם בחכמה עשית" מוכרח שבחכמה כלולים כל העולמות, דהיינו מלאכים ונשמות וג"ע עליון וג"ע תחתון עד עוה"ז השפל עד שלשול קטן שבים, מ"מ א"א לומר שבחכמה יש איזה מהות בפועל ממש אפילו מעולמות עליונים, ואעפ"כ צ"ל בהכרח שכל העולמות כלולים בחכמה מטעם שהוא אמצעות מאתו ית', והוא ית' שלם בכל השלימות. אך מצד גילוי א"ס שבחכמה אינו ניכר והכל שוה לפניו, "קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו" {איוב ג, יט}. הגם שאחר ההשתלשלות נבדל מדריגה ממדריגה, אבל בחכמה עצמה מצד גילוי א"ס שבה הכל בטל. וההתגלות הוא בבינה "אימא עילאה",¹⁴  כמו הוולד שנצטייר בבטן האם ככה ההצטיירות בכל הפרטים הוא בבינה. וכמו שעיקר הוולד הוא מטיפה שבמוח האב, רק שבמוח האב אינו מהות בפני עצמו ובבטן האם נצטייר ויוצא לגילוי, כך הוא למעלה שבחכמה אין ניכר שום מהות, והגילוי הוא בבינה.

     והנה הגם שההצטיירות הוא בבינה שהוא הגילוי, אעפ"כ מבואר בזוה"ק {ויקרא ד, א} "אבא ואימא תרין ריעין דלא מתפרשין" דהיינו היש והאין הכל אופן אחד, ואינו נבדל ח"ו להיות מהות בפני עצמו. והנה המחבר הוא הדעת, וכמאמר {משלי כד, ד} "ובדעת חדרים ימלאו" כו'. כי שרש הדעת הוא בעצמות א"ס ב"ה, ומצד העצם ה"ה שלם בכל מיני השלימות, ועיקר רצונו שיהי' נגלה בחי' שלימותו ית' בפועל ממש, מפני שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים¹⁵  ו"אין מלך בלא עם",¹⁶  ולכן הוצרך להתצמצם בהתגלות מדותיו ית' שהם הנק' {בדה"י א כט, יא} "הגדולה והגבורה" כו' עד היסוד "כי כל בשמים ובארץ", דהיינו ע"י הצמצום יכול לבוא בגילוי במלכות להיות מחי' ומהווה עולמות בעלי גבול, ולכן נק' היסוד "כל", "דאחיד בשמיא ובארעא",¹⁷ באופן ש"שמים" בחי' משפיע ו"ארץ" בחי' מקבל איז גאר ניט אפ גיטיילט.¹⁸  כי שרש היסוד הוא ג"כ בעצמותו ית', ומצד עצמותו ית' אין דבר נבדל ונפרד ח"ו, ולכן יכול להיות גילוי בעלי גבול ונפרדים לפי שמצד עצמו אין דבר חוץ ממנו, כמבואר בזוה"ק {רע"מ קדושים פו, א-ב} לית מאן דנפק ממציאותו לבר, דהיינו כל מה שאנו רואים אינו מוסיף עליו ריבוי ושינוי, כי "אני הוי' לא שניתי", "הוי' הוא האלקים (בלי שום שינוי) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – ובמים מתחת לארץ – אין עוד".¹⁹

       והנה זהו מצד עצם אלקות שגם אחר הבריאה אין שום שינוי ו"אין עוד מלבדו" כמו קודם הבריאה, אבל אנו רואים העולמות לדבר נפרד. והנה כח זה שמחי' ומהווה העולמות באופן זה דוקא שיהי' נראה לבחי' יש ונפרד נק' "שכינה",²⁰  לפי שהוא בחי' כח אלקי ששוכן ומלובש בבחי' היש, מחי' צו זיין²¹  באופן שיהי' נראה לבחי' יש ונפרד. והיא באמת ירידה שאין כמוה, ובודאי יש בזה מכוון עמוק, כי אין סדר מלך גדול ונורא להיות עוסק בדברים פשוטים, והוא ית' עוסק תמיד להחיות ולהוות העולמות כמאמר {נוסח התפלה} "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומחי' אפילו קליפות וסט"א, כמו כל איש אפילו כשעוסק בדברים בטלים והוללות וליצנות, ובהכרח שיש בזה מכוון עמוק עמוק.

        ו) והנה אם אינו רואה רק היש, ער נעמט אן מערניט וויא ער זעט²²  ושוכח על המכוון, זהו בחי' גלות השכינה, והמקובלים כינו זה בשם "רחל", "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" {ישעי'  נג, ז}.²³  ולהבין זה, דהנה בשעת בנין הבית בימי דוד ושלמה היו כל האומות נותנים מס  לישראל,²⁴  לפי שקיבלו עיקר חיותם מהקדושה ואלקות הי' מאיר מהקדושה בכל הפרטים ועל כן היו בטלים. וכך יובן בעבודת ה' בכאו"א מישראל, בחי' משא ומתן ואכילה ושתי' נק' בחי' "גוי", וצריך שיאיר בזה ביטול לאלקות, והמס הוא מה שמכל דבר קומט ארויש²⁵  "כיתרון האור מתוך החושך" {קהלת ב, יג}.

       ולהבין זה בתוספת ביאור, דהנה כל העולמות וכל הפרטים הם בערך כמו השערות לגבי עצם החיות, וכל זמן שהוא בטל לבחי' כח המחי' הרי זה באופן כמו השערות הדבוקים לעצם השרש, ומכל דבר יוכל להיות בחי' יתרון כו'. אבל אם שוכח על זה, זהו בעוה"ר בחי' גלות וחורבן, ובחי' כח המחי' הוא כמו הרחל בעת שגוזזין אותה (דהיינו דער כח המחי' שווייגט, מיא זעט ניט אן בחי' המחי' ומהווה, און מי לעבט פארט ועוסק בצרכיו להיות נפרד, און אחר כל איז אלץ המשכתו ית' כי אין חיות זולתו ית'). וזהו "לפני גוזזיה" כו', מיא איז אפ גירישן מהשי"ת ומ"מ חי' יחי'. וזהו כמו הרחל שגוזזין אותה והיא שותקת און עש וואקשט אפ. וככה הוא למעלה, שהכח אלקי מחי' בעת שהוא נפרד, און מיא הערט דאס גארניט, כי הוא יכול להחיות בהסתר גדול (זאל גאר זיין פאר שוויגען דער כח האלקי), וזהו נק' "כרחל לפני גוזזיה נאלמה" כו' וד"ל.²⁶

       ז) והנה תכלית המכוון שיהי' מזה גילוי אלקות עצמות א"ס, כי "לאו אורחא דמלכא לאישתעי במילין דהדיוטא",²⁷ וכמ"ש {משלי טז, ד} "כל פועל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", כי מזה דוקא נגלה שאין עוד מלבדו. וכמ"ש בזוהר {תצוה קפד, א} דלית טבא אלא מגו בישא ולית נהורא אלא מגו חשוכא, אלמלא חושך לא אשתמודעא כו' {שם תזריע מז, ב}. וכידוע דבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד {ברכות לד, ב}. וכן ע"י הגלות יתגלה ימות המשיח, מה שלא הי' כן אפילו בזמן בית המקדש. אך זהו בכאו"א מישראל בהעלם ובכח (כנ"ל פרק ד' עיי"ש), אבל עיקר הגילוי שיבוא לידי גילוי בגלות בזמן הזה לכאורה האיך אפשר, וויא זאל דאש זיין, עש זאל ווערין גילוי אלקות מוז דאך ווערין "היה כלא היה", ווארום דער עיקר גילוי [אליין] איז נאר מצד הסתרות פון אלקות. און עש זאל ניט זיין גילוי אלקות, איז דאך כלים נשברים (כנ"ל פ"ג), "ואין אני והוא יכולים  לדור".²⁸  איז דאך אהיפוך פון "דירה בתחתונים" וואש דאש איז דער מכוון מאתו ית', כי "אין מלך בלא עם".²⁹

        והתירוץ לזה, כי באמת ע"י ישראל יכול להיות הכל, כי שרש נשמות ישראל עלו בעצמות ממש א"ס ב"ה, כי ישראל הם גילוי כח הביטול אפילו מצד היש, כי הרי כתיב {ואתחנן ד, כד} "כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא" דאכיל ושצי כל מה דאדבק תחותוי {זוהר בראשית נא, א} ה"י, אבל בישראל הרי כתיב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", כי עיקר החיות של נש"י הוא הדביקות. והנה כמו שמצד אלקות ה"ה א"ס פשוט בתכלית הפשיטות ואעפ"כ מתלבש בעולמות בעלי גבול (כנ"ל פ"ה), כך בנש"י יכולים להיות בגוף גשמי ולהיות בביטול ומס"נ לאלקות בתכלית מנפש ועד בשר, כי הם "חלק אלו-ה ממעל ממש",³⁰  ועל כן סובלים ב' הפכים בנושא א' כנ"ל וד"ל.

       ח) ומעתה נתחיל לבאר איך שעיקר התיקון הוא ע"י התפלה. הנה כמו שבהשתלשלות העולמות מלמעלה למטה הרי מקורא דכולא הוא א"ס ב"ה בעצמו, כמו שאנו רואים ש"ממך הכל" {דה"י א כט, יד}, הכל מכחו ית' כמבואר בכאן, כך צ"ל תחילת העבודה ג"כ מא"ס ב"ה בעצמו, דהיינו דער ערשטער אריין לייג והתבוננות³¹ צ"ל בא"ס עצמו בבחי' דעת דקטנות, כמו שבאמת אין עוד מלבדו זולתו ח"ו רק לבדו הוא, בכן אין דבר חוץ ממנו לחפוץ בו, וגם אין מי שיחפוץ. רק שזה צ"ל בדעת ממש, מיט א דער הער והרגשה צו דער הערין גוט, צו גיקלעפט [זיין] דערצו אז עש איז ניט אנדערש.³² למשל אדם שקשור בהכרח למו"מ אחר שהוא חיותו, הגם שאינו יודע הסוף שיהי' מזה אוב עש וועט אזוי זיין וויא איך וויל, נישמער אז וועלין אליין העלפט דא ניט, רק לעסוק האיך שיהי'.³³ וזה נק' "דעת ראשון" דעת דקטנות, ווארום דאש איז נאך אן אפאר שטאנד,³⁴ מ"מ השרש מזה הוא הגבה למעלה, כנראה בחוש כי גדלות א"א באם לא יהי' מקודם קטנות (וכמבואר בגמ' {ברכות מח, א} בוצין בוצין מקטפי' ידיעא ליה). וזהו כלל גדול בכל דבר בפרט, כי אם לא בדרך זה לא הי' שום דבר נגמר. וכך צ"ל תחילת העבודה בכל יום צוא קלעפין זיך לעצמות א"ס ב"ה, און עש דארף גאר ניט ארען וואש וועט פון מיר זיין,³⁵ כי לא עליך המלאכה לגמור {אבות ב, טז}. כי אם ירצה ויחפוץ איזה דבר הרי זה נק' "מעיין בתפילה" {ברכות נה, א} (ונק' ג"כ התובעת בפה תצא שלא בכתובה³⁶ כמבואר בע"ח). ולכן התחלת התפלה מא"ס ב"ה עצמו כמו שהוא קודם הבריאה, כמו שאנו אומרים בכל יום {בתפלת השחר} "אדון עולם אשר מלך" כו', וכך גם יהי' לע"ל כמ"ש {זכרי' יד, ט} "והי' ה' למלך על כל הארץ" כו'.

       והנה אח"כ אז מיא איז שוין צו גיקלעפט, איז אסברא להתבונן איך ומה,³⁷ למשל היאך יהי' המו"מ, באיזה סברות ואופנים, וכך יהי' ההתבוננות היאך יהי' המשכת אלקות בפרטיות, ולהבין שכל הפרטיות איז אלץ ער אליין כביכול,³⁸ ואין מוסיף ריבוי ושינוי עליו. והנה כל זה אופן דעת דקטנות, והוא רק עד "ברוך שאמר", דאש איז דער אריין רייד זיך, מאמת זיין בכלל שוודאי כך הוא,³⁹ כמ"ש {בתפלת השחר} "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" כו', דהיינו מה הוא גורלנו און אונזער חלק, א"ס אליין.⁴⁰ למשל אדם שמתפאר דאש איז מיין פאטער⁴¹ בדרך כלל, הגם שאינו מבין בפרטיות מהות אביו ואינו מקבל שום טובה בגילוי, נאר די שמחה איז אז ער איז זיינער.⁴² וזהו שאנו אומרים {שם} "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים כו' שאנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר ואומרים כו' שמע ישראל" כו', דהיינו שההתפשטות הוא כך עד שאנו יכולים לומר "שמע ישראל". ומטעם זה נק' קריאת-שמע זו "ק"ש קטנה",⁴³ מפני שהוא בדרך כלל ובבחי' קטנות. ואח"כ אנו אומרים {שם} "אתה הוא עד שלא נברא העולם" כו', דהיינו שהוא צריך לאמת עוד הדבר, וכשנתאמת אצלו היטב הדבר שכן הוא, בוודאי אז הוא סברא להתבונן בפרטיות התפשטותו ית'. והמשל לזה הוא כמו המטר שקודם החרישה שמרכך לארץ, ואם לאו לא היו יכולים לחורשה, וכך ע"י קבלת עומ"ש בבחי' הקטנות נעמט דורך דעם מהות היש⁴⁴ שיהי' יכול לבוא לבחי' הביטול ב"ק"ש גדולה" בבחי' הגדלות.

       ט) ואח"כ הוא פסוד"ז, שזהו התבוננות בבחי' פרטיות והתפשטות גדולתו, באופן שבכל הפרטים אעפ"כ הוא לבדו ית', ויש עולמות עד אין קץ כמ"ש "ועלמות אין מספר",⁴⁵ ואעפ"כ הוא לבדו ית'. וזהו בחי' מ"ש בזוהר {תרומה קלד, א} לאסתכלא ביקרא דמלכא (דאש איז דער עיקר נאר אריין לייגין זיך בגדולתו ית'),⁴⁶  למשל מוכה שחין שהולך לראות את המלך הגדול והנורא, הנה בוודאי לא יעלה על מחשבתו כלל שיאיר בו איזה דבר מהמלך או שיתאחד עם המלך, כי מצד פחיתות ערכו א"א זה להיות כלל, וממילא אין לו שום פנייה לגרמי', וממילא מה שהולך לראות הוא רק מפני שצריך לראותו (נאר מיא דארף זעהן דעם מלך), והוא בטל בתכלית עד ששוכח על עצמו ומהותו לגמרי (ער פארלירט זיין מהות אין זיך). וזהו באמת "למחזי ביקרא דמלכא", וכל שרואה יותר כבוד המלך ניזוז יותר ממהותו.

        וזהו ענין פרטי ההתבוננות בפסוד"ז, כמו "הללו כו' מן השמים הללוהו במרומים" כו', ואח"כ "ויברך דוד" שחוזר ומפרש איך שריבוי רבבות עולמות ומלאכים וצבא השמים ונשמות, ואעפ"כ "אתה ה' לבדך", וממילא הוא ניזוז ממהותו (צוא רירט דעם מהות און מאכט שלאף דעם יש).⁴⁷ וזהו ענין החרישה, כמו שהקרקע ע"י החרישה ווערט צו רירט פון ארט און פון גרונט,⁴⁸ והיא ראוי' אז לקבל הזריעה. ואח"כ "יוצר אור", איך ששרפים וחיות כו' ריבוי רבבות עולמות, בטלים ונכללים לאלקים חיים ברעש והתפעלות גדולה, שעי"ז נושאות את הכסא, און עש ווערט ממילא ארוף גיטראגין,⁴⁹ מפני שעסק דהתבוננות שייך למעלה בלי שום פנייה כלל כנ"ל.

        י) ואח"כ [הוא] ק"ש. ולהבין ענין ההתבוננות דיחודא עילאה בק"ש,⁵⁰ הענין בדרך כלל (וויא אלע השתלשלות וצמצומים זיינען מיוחד מצד אובין),⁵¹ עד שיתאמת אצלו ממילא היחוד, ואח"כ יכול לומר "שמע ישראל" ויהיו פיו ולבו שווין. ולהבין זה, הנה "שמע" הוא לשון אסיפה "וישמע שאול" {שמואל א טו, ד} כו', והענין דע"י אריכות ההתבוננות בפסוד"ז, "ויברך דוד" ו"יוצר אור", ווערט איין געקליבין כל הכחות פרטיים פון נפש,⁵² להיות בטלים ליחודו ית' מצד יחו"ע (דהיינו מצד שמבין אז מצד אלקות איז אזוא).⁵³ והפי' הב' ב"שמע" לשון הבנה; וידוע ד"הוי' אלקינו" הוא יחוד אב ואם שהוא חכמה ובינה.⁵⁴ ולהבין היאך שייך התבוננות [בחכמה ובינה, אחר שעד כה היתה ההתבוננות] באלקות כו'. הענין הוא שזהו התבוננות בחכמה ובינה, דהיינו אחר כל האריכות שבפסוד"ז חוזר ומתבונן בעומק הדבר. ועד"מ הלומד איזה שיטה בגמרא ורוצה להוציא מזה עומק הדין ע"י כל האריכות בגמ', והנה יש בזה חלקים ופרטי ההסבר רבים עד מאד, והוא מעמיק את עצמו בכל פרטי ההסבר עד שיוקבע במוחו עומק הדין היוצא מכל האריכות שבגמ' (וזהו ענין יחוד חכמה ובינה הא'). והנה אנו רואים שאעפ"י שיקבע במוחו ויתקבצו כל חלקי ההסבר למקום אחד, אעפ"כ חוזר ומעמיק את עצמו פעם שני להוציא קיצור הדין (ארוש צוא נעמין דיא זאך אין קיצור), וזהו יחוד חכמה ובינה הב'. וממילא מובן שזהו היחוד חכמה ובינה הוא יחוד פנימי לגבי יחוד הא'. ועד"ז יובן אחר כל אורך ההתבוננות דפסוד"ז ויוצר אור כו', צ"ל בק"ש עוד התבוננות. וזהו "שמע" לשון הבנה, ונק' יחוד אב ואם פנימיים, וזה היחוד נק' "אור זרוע לצדיק" {תהלים צז, יא} כו' (בחי' זריעה שאחר החרישה דפסוד"ז), דהיינו עש ווערט אריין גישאיינט אין איטליכין אידין בחי' "אחד".⁵⁵

     יא) ועתה יש להבין ענין יחודא תתאה דק"ש. דהנה יחו"ע הנ"ל נק' "אור זרוע לצדיק" כו', דהיינו שנתאמת אצלו איך שמצד אלקות הם כל פרטי התחלקות בבחי' יחוד, דהיינו נתאמת אצלו מצד אובען.⁵⁶ אבל עיקר המכוון הוא שגם בכל הפרטים כמו שהן למטה יאיר בהם יחודו ואחדותו ית', ובדרך פרט הוא בכאו"א מישראל (אין אאידין זאל דורך נעמין וויא ער איז אונטן אין אגוף אויך).⁵⁷ ובדרך כלל הוא בחי' יחודו ית' בג' עולמות בי"ע, שעיקר גילוי מלכותו הוא דווקא למטה. וזהו פירוש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שיומשך ויתגלה בעולמות למטה בחי' מלכותו בכל א' כערכו, וזהו נק' יחו"ת.

      וידוע דיחו"ת מקבל מיחו"ע, ועפ"י פשוט הוא שאם לא יתאמת אצלו היטב היאך שמצד אלקות למעלה אין שום נפרד והכל מיוחד בתכלית, א"א לבוא למטה לבחי' היחוד יחו"ת, כמבואר בזוהר⁵⁸ "ועד תוקפא דאחד", פירוש שע"י תוקף וחוזק ד"אחד" – בחי' יחו"ע הנ"ל – דהיינו שנתאמת אצלו בתוקף וחוזק גדול (עש איז שטארק, עש לייגט זיך "אחד" גאנץ שטארק קלאר), עי"ז יוכל לבוא לבחי' "ועד" יחו"ת (דאש קאן דורך נעמין ביז עש זאל אונטען מיוחד ווערין בפועל ממש וזהו יחו"ת).⁵⁹  ובזה האופן רופט מען דש אריין גישאיינט "אחד" בכל אחד מישראל, למשל וויא עש קומט צו נויף דער כח הצומח וואס אין גרעין מיט דעם כח הצומח שבקרקע וד"ל.⁶⁰  ומ"מ צריך לידע דבחי' יחו"ת אינו דומה ליחו"ע, רק כגוונא כו'. למשל כמו שאינו דומה כחות ופעולת הגוף כמו שהן מיוחדים בנפש עצמה בתכלית היחוד, להתגלותן בגוף, והגילוי יחוד הוא ע"י כלי הגוף וד"ל.

       והנה לפי שהגילוי יחו"ת הזה הוא ע"י כלים תחתונים דוקא, וידוע דכלים מצד עצמן הן בחי' הסתר, בכן נעשה מזה בחי' "ואהבת" כו' מלמטה למעלה, שבחי' "הוי"ה" יהיה "אלקיך" ממש (וויא עש איז⁶¹ בלי שינוי). וזהו בחי' הצמיחה שאחר בחי' הזריעה דאור זרוע כנ"ל. וצריך שיעלה ויצמח הגבה למעלה מעלה, כמו שאנו אומרים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" כו', דהיינו למעלה מעלה מגדר השגה והבנה, אלא בבחי' "ועמך לא חפצתי" {תהלים עג, כה} מצד עצם אלקות כמו שהוא כביכול לא בערך התלבשות, ולא יחפוץ לא בחי' עוה"ב ולא בחי' ג"ע העליון וג"ע התחתון ולא שום דבר⁶² – "שמים" שהוא בחי' סובב (שאינו יכול להתלבש בבחי' אור פנימי בגילוי אור בשום עולם, גם היותר עליון, רק שהוא מחי' ומהווה בדרך מקיף וסובב כידוע), ו"ארץ" הוא בחי' אור וחיות אלקי שמאיר בבחי' אור פנימי בכל עולם ועולם לפי ערכו כמ"ש במ"א – ולא ירצה רק להיות נכלל ובטל במאור העליון, במהותו ועצמותו ית'.  וכ"ז הוא בחי' הצמיחה ועליי' שמלמטה למעלה עד שיהי' גילוי נקודת הלב ממש בבחי' "ובכל מאדך". וזהו נק' "עבודה" לשון גילוי (כנ"ל פ"ד). וזהו בחי' קבלה, שרוצה לקבל עליו עול מצות המלך באמת במס"נ, ולכן כתיב אח"כ "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך" כו'.

         ובפרשה שני' מפורש בה ענין קבלת עול מצות, כמ"ש "ואספת דגנך" כו', וארז"ל {ברכות לה, ב} הנהיגו בהם מדת דרץ ארץ, היינו שיהי' למטה בחי' "דירה בתחתונים" בלי שום שינוי, [עס זאל גאר קיין שינוי] ניט זיין אין גילוי, אלא גם בבחי' ההסתר דכלים, ויא עש איז באמת "אני הוי' לא שניתי" אפילו מצד הכלים.⁶³ וזהו תכלית המכוון מהבריאה שיהי' "דירה בתחתונים", כמ"ש {ישעי' מה, יח} "לא לתוהו בראה לשבת יצרה". וזהו "אם רץ לבך שוב לאחד",⁶⁴ אז דער ווילען איז צוא אלקות מצד עצם למעלה מטעם ודעת בבחי' "ובכל מאדך", איז דער פשט וואש זאל מען וועלין ארוס גיין מגדר כלים, ווארום מיא זוכט אלקות, און אלקות איז העכער אז כלים. נישמער דיא קשיא איז וואס אונטען אלע הסתרות וכלים פרטים והתלבשות, איז דאך דאש אוך אלקות,⁶⁵ ומאמיתת אמיתתו נמצאו כל הכלים פרטיים⁶⁶ כידוע דשרש כל הכלים הוא מיש האמיתי למעלה מחיותו הנגלה, כי הוא "חי ולא בחיים",⁶⁷ וכל הכלים אינם מוסיפים עליו שום ריבוי ושינוי כמאמר "אני הוי' לא שניתי" ו"אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה [הוא משנברא העולם]" כו', אז כביכול נאר גאט אליין⁶⁸ בפועל ממש. רק שהוא מושלם בכל השלימות מסתיר צוא זיין⁶⁹ באופן  שיראה לבחי' נפרד, ואנו רואים שמים וארץ וכל הפרטים ליש ודבר נפרד מאתו ית'. וההסתרה גופא היא אלקות בכדי להטיב לברואים, כי אם הי' נראה כמו שהוא באמת מצד אלקות, הי' בבחי' "נהמא דכסופא"⁷⁰ ולא הי' שייך שכר ועונש. ולכן מפני שנראה לבחי' יש ודבר נפרד, ובאמת אינו אלא בחי' דמיון (פאר שטעל), שיצוייר בחי' בחירה. ויכול להשאר בבחי' הסתר פנים בדרך גלות השכינה "גלו לאדום [שכינה עמהם]" {מגילה כט, א בע"י} כו', "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" כנ"ל, שאינו רואה האיך שמחי' ומהווה וגורם "גלו לאדום שכינה עמהם" (כלומר בעושה מעשה אדום כמ"ש במ"א),⁷¹ ונמצא שהוא מעוברי רצונו ח"ו, כי המכוון מההסתר אינו כן כנ"ל.

     אך מפני שיכול להיות למטה בהסתר גדול כ"כ, ומצד ישראל עם קרובו נופל לשון "עבודה" הנ"ל, מפני ששרש ישראל הוא בעצמיות כנ"ל, ולכן יכולים לצאת מההסתר. אך צריך להיות מתחלה היציאה מלמטה למעלה לפי כל האופנים המבוארים לעיל, לבטל ההסתר בהדרגה בעילוי אחר עילוי עד בחי' "בכל מאדך". אבל מצד עצם אלקות הרי בחי' היש ג"כ אלקות כמו שהוא בעצמו (דער יש אליין איז קיין אנדער זאך ניט ויא נאר אלקות, "כי ממך הכל" כנ"ל). ועיקר המכוון שמבחי' היש וההסתרה כמו שהוא יהי' גילוי "אין עוד מלבדו" , כי באמת הוא כך. ולכן אחר עלי' יכול להיות בחי' המשכה בבחי' "שוב לאחד" כנ"ל וד"ל.

      יב) והנה אח"ז הוא "אמת ויציב", לאמת הדבר שהוא כך. ובכל הט"ו ווי"ן הוא מאמת הדבר, ונק' ט"ו יסודות⁷² שהוא בחי' התקשרות יסוד אבא מצד דעת העליון דדכורא (כי בחי' דעת שבנוקבא איז מער ניט באופן מקבל צוא זיין אלקות, ארוש צו גיין פון זיך בטל צוא ווערן),⁷³ אבל דעת דדכורא הוא דוקא להשפיע למטה בכלים פרטיים גילוי א"ס ב"ה וד"ל.

      והנה עיקר ההמשכה הוא בשמו"ע, וג' ראשונות דשמו"ע נק' "מוחין".⁷⁴ והגם שבק"ש הי' בחי' מוחין, זהו בחי' מוחין ליבטל ולהיכלל בבחי' יחוד לאלקות, אבל ג' ראשונות דשמו"ע זהו בחי' מוחין להמשיך אלקות בבחי' יש דוקא, ולגלות הדבר איך ש"ממך הכל" (דאש איז אלץ ער אליין כביכול),⁷⁵ ובג' ראשונות דשמו"ע יגלה במוח אופן "אין עוד מלבדו" בכלים דוקא. וזהו "ברוך אתה הוי"ה", שיהי' נמשך בחי' שם הוי' כמו שהוא, בחי' אלקות כמו שהוא בלי שינוי כו'.

     וג' ברכות אמצעיות הוא בחי' "מדות" (עש זאל דער נעמין אלע מדות, עש זאל נמשך ווערין בכל הפרטים גילוי "אין עוד מלבדו", דהיינו עש זאל נמשך ווערין אין "חונן הדעת" און "רופא חולים" גילוי "אין עוד מלבדו").⁷⁶ והנה באמת שרש הברכות דשמו"ע, הגם שהן בגשמיות כמו "רופא חולים" כו', [הן מרמזות] למעלה בכל העולמות עליונים, כמאמר רז"ל {ברכות ז, א} מנין שהקב"ה מתפלל כו', רק שמאיר אפילו בגשמיות (זאל מאיר זיין אפילו בגשמיות דער יש אמיתי וד"ל).⁷⁷

     וג' ברכות אחרונות הן בחי' נה"י, דהיינו כאשר נגמר בחי' מוחין ומדות כו', אז נמשך לבחי' מעשה, שהוא בחי' נה"י שנק' רגלים.⁷⁸ וזהו מחמת תוקף המוחין, למשל קטן שאינו יכול לילך ברגליו עד שנגמר מוחין שלו, וכמו"כ בחי' נה"י נק' רגלים. והנה עד"מ באדם עיקר חיזוק המוחין הן הרגלים, כי הם המגביהים ומעמידים כל הגוף עם הראש בגובה, ועיקר השלימות הם הרגלים, כי בלא רגלים נשארים המוחין והמדות לעצמן ואינו יכול להשיג המכוון. וזהו שכ' {משלי יז, ו} "עטרת זקנים בני בנים", כי המוחין נק' "זקנים" והמדות הם ה"בנים" ונה"י הן "בני בנים". וכמו שהרגלים בגשמיות נושאות הראש עם הלב ממקום למקום, מה שבלעדן לא הי' כן, וכן הוא ממש כאן, שהרי זה אינו חידוש אם הביטול הוא מצד התקשרות בהמלך בעמדו לפניו (און דיא מוחין און מדות זיינען פאר נומען דרינען),⁷⁹ וכמארז"ל {ראה ברכות לד, א} ג' ראשונות הוא כעבד המקבל פרס מלפני המלך, וג' אחרונות כעבד הנפטר מהמלך. אבל עיקר המכוון הוא שיהי' לו "דירה בתחתונים", למשל במלך בשר ודם עיקר גילוי המלוכה הוא במדינות רחוקות, שמה תתפשט אימת ופחד המלך אדנותו וממשלתו. וזהו ענין ג' אחרונות בחי' נה"י רגלים, וויא זאל אריבער טראגין דעם אייגענעם ביטול וויא ער איז בעמדו לפני המלך למקומות רחוקים. אזוי וויא בגשמיות רגליים זיינען מעמיד דעם גוף און טראגן אים ממקום למקום, אזוי איז אויך בחי' נה"י איז דער רעכטיר חיזוק המוחין ומדות.⁸⁰

      ושרש הדברים, מחמת שניתוסף אור במוחין מלמעלה מן המוחין, דהיינו וויילע ער נעמט זיך אריין דעם עצם רצון המלך שלמעלה מהשגתו,⁸¹ וזה נק' להוסיף אור באצילות, מוסיף כח כביכול במוחין ומדות. וגם נק' "אכילת אדם", ו"ישראל מפרנסין" כו'. ולמשל במלך בשר ודם שע"י אימת המלך נתחזק מוחין ומדות שלו השייך לענין המלוכה (דהיינו ער זאל ניט אראפ לאזין פון זיין עצם מהות מעיין צו זיין בפרטי פרטיות לעניני מלוכה, וממילא ווערט נתחדש איין לעבעדיקייט אין אלע פרטים, און עש ווערט ניט אן גיזעהן קיין זאך לדבר נפרד מאתו ית'. וזהו ע"י ח"י ברכות דצלותא כנ"ל באריכות. און עש ווערט אריבער גיטראגין דער ביטול אפילו בעולמות בעלי גבול).⁸²

     ולא בשעת התפלה לבד, אלא אפילו בעניני מו"מ ואכילה ושתי', דהיינו בתורה הגם שהיא מלובשת בדברים גשמיים קלף ותפילין כו', משום דאורייתא וקוב"ה כולא חד,⁸³ ומצד עצמותו אין כל פרטים של דברים גשמים מסתירים כלל, אחר שלבדו הוא ית'. והנה יכול להיות ע"י העלאות התפלה התחברות והתייחדות בכל הפרטים במהותם כמו שהן, אפילו באכילה ושתי' ומו"מ עפ"י תורה. וזהו תכלית המכוון שיגלה למטה "אין עוד מלבדו" באדם ברמ"ח אברים, דהיינו רמ"ח מצות הבאים מדברים נפרדים דוקא, ויהי' מיוחד אברי הגוף ע"י התלבשות הנפש, וכמו שהוא שלא בגדר אדם, יהי' נמשך בבחי' אדם (און מיא זאל אנדערש ניט אן זעהן דורך אלע פרטים וויא גאט אליין ב"ה כביכול).⁸⁴

     והנה זה נגמר בסוף שמו"ע בברכת "[שים] שלום", למשל בעמדו לפני המלך וצריך לקבל עליו עול מ"ש בשלימות שלא יהי' באופן אחר, הנה תחלה נגמר אצלו במוחין ואח"כ במדות חג"ת ואח"כ נה"י. אבל אח"כ כשרוצה לילך מלפני המלך לשוב למקומו בריחוק מקום מאור פני מלך לקיים נימוסי המלך ורצונו וחפצו, ויכול להיות שיפול ממדריגתו בעניני עצמו כו', ולכן צריך לבטל עצמו עוד הפעם לעצמות המלך כמו שאינו במציאות בזה העולם בכל רצונותיו, וזהו באמת ביטול גדול ונעלה יותר וד"ל.

       יג) וזהו ענין נפילת אפים שאחר שמו"ע "לדוד אליך ה' נפשי אשא",⁸⁵ און דאש איז דער העכשטער יחוד,⁸⁶ ובזוהר נק' מוסר גרמוי למיתה,⁸⁷ דהיינו שאין לזה שם כלל, פאר וואש רופט מען דאש [בחי' מיתה, ווארום ער דארף מבטל זיין זיך גלייך ווי עס] איז גאר ניטא און עש גיפינט זיך ניט,⁸⁸ ואפילו בחי' מוחין ומדות שלו של אלקות ג"כ צריך לבטל כמו שאינו כלל (דהיינו ער זאל גאר נישט וועלין, וויא א מת וויל גאר נישט)⁸⁹ והוא פטור מהכל, ובזה האופן צריך להיות הביטול. וזה נק' "כאריה דשכיב על טרפיה" {זוהר בלק ריב, א} כמשי"ת, ווארום דער מיט נעמט מען ארוש דעם כח היש⁹⁰ שלא יהי' יכול ליפרד ח"ו אפילו בריחוק מקום ממנו, דהיינו אפילו במה שהוא בריחוק מקום ממהותו ית' כמו שאנו תופסים (און מיר זעהן אן מיט אונזרי אויגין),⁹¹ גם שם לא יהי' בחי' יש ונפרד כלל אפילו בדברים גשמיים אכילה ושתי' ומו"מ ושאר דברים הכל יהי' קודש לה', עש זאל גאר קיין פאר שטעל ניט זיין ווען דער גוף איז אויך קודש מיט אלע פרטים, און דאש איז אין דין תורה דער ארט פון תומ"צ וד"ל.⁹²

      ולהבין יותר בזה, הנה ידוע הטעם מה שאין אות קו"ף בנפ"א [בתחילת פסוק],⁹³ לפי שאות קו"ף הוא מאתוון דשקר {הק' הזוהר ב, ב} שהוא בחי' סטרא אחרא לגבי קדושה כקוף בפני אדם.⁹⁴  שהוא בחי' "אדם בליעל" דקליפה, שהוא לעומת אדם דקדושה כמו שמרומז באות קו"ף בתמונתו. דהנה ידוע בתמונת הקו"ף שהוא כמו ה"א,⁹⁵ רק ההפרש ביניהם שבאות ה"א אינו יוצא הרגל שהוא כמו יו"ד חוץ לשיטה כלל, וע"כ יש אות ה"א בשם הוי' שהוא גילוי ההתחלקות כידוע (דיו"ד דשם הוי' הוא בחי' צמצום, וה"א שאחריו הוא בחי' גילוי ההתחלקות). ונמצא שאות ה"א הוא בכלל שם הוי' כמו שהוא כביכול "אני הוי' לא שניתי" כו'. אבל באות קו"ף יוצא הרגל חוץ לשיטה, דהיינו שהוא אותו ההתחלקות עצמו, אבל אינו נכלל בשם הוי' ב"ה ומחשב עצמו לדבר זולתו כו'. ונק' "אדם בליעל" דקליפה נגד אדם דקדושה שבטל לאלקות. ולעתיד כשיעביר רוח הטומאה מן הארץ נאמר {ישעי' יט, ו} "קנה וסוף קמלו", דהיינו שבחי' רגל הקו"ף שיוצא חוץ לשיטה לא יהי' עוד.⁹⁶ ועכשיו בזמן הגלות צריך לבטל זה ג"כ במס"נ כמו שאין בחי' זו כלל. וזהו הטעם מה שאין אות קו"ף בנפ"א וד"ל.

      יד) וענין קדושת "ובא לציון", דהנה אם ישאר בבחי' זו גם זה אינו טוב ואפשר להיות מזה חסרון, למשל צוא בלייבען נישט, איך בין נישט, האיינט דורך וואש וועט געפירט ווערין רצונו ית' ש"נתאווה להיות לו דירה בתחתונים" שזהו תכלית המכוון כו'. וע"כ בהכרח להגביה את עצמו אחר נפ"א ולחזק את עצמו מצד אלקות. ווארום נאך מס"נ איז דיא געהייבענקייט נאר מצד אלקות און ניט מצד זיך ח"ו, וועט ניט פאלין אין היפוך ח"ו כו' וד"ל.⁹⁷ ולאחר מס"נ נק' "כאריה דשכיב על טרפיה" כו', כי כח מס"נ גדול מאד. וע"ז נאמר {בלק כד, ט} "מי יקימנו", וידוע ד"מי" הוא בינה,⁹⁸  דהיינו בינתו בו ית' שמתבונן עוד הפעם בגדולתו ית', הנה זהו המקור ומגביה אותו קצת שיהי' איזה מהות קצת (אבער ניט מצד זיך כו').⁹⁹ ולכן ב"ובא לציון" חוזר ומספר בשבחו וגדולתו ית', ויש שם קדושה כמו בשמו"ע שנק' "תפלת האצילות", ו"אשרי" "ובא לציון" נק' "שיורי אצילות" כידוע בכתבי האריז"ל. והקדושה היא בלשון תרגום מטעם המבואר שם וד"ל.¹⁰⁰

      טו) אחר זה "עלינו לשבח כו' שלא עשנו כגויי הארצות" כו', דהיינו לפי שקרוב שצריך לילך לעסוק בפרטי ההתחלקות, וממילא הרי יש בחי' גויי הארצות שהם היפוך מרצונו ית', ומ"מ "לא שם חלקנו כהם" כו'. וזהו מצד כח התשובה הנשאר מהתפלה בכל פרט פרטי רשימה מהמוחין שהוא בחי' ביטול מצד אלקות שהי' לו בשעת התפלה. וזהו הפעולה שיהי' יכול לימשך בכל הפרטים, כי אם הי' מאיר המוחין בשלימות שזהו עצם הביטול לא הי' נראה הפרטים, ובאמת צריך להיות "דירה בתחתונים", ואם הי' מסתלק לגמרי ח"ו ולא הי' נשאר אפילו בחי' רשימה, הי' נופל ביש הגשמי ח"ו. ואפילו תורה ומצות של כל היום היו נשארים למטה בבחי' הסתר פנים, וכל שכן אכילה ושתי' כו' וכל צרכיו היו לגמרי נשארים בהיפוך ח"ו. ועל כן צריך שישאר בחי' רשימה.

     ולמשל מי שהולך בבית המלך לעשות רצון המלך ונימוסי המלך, הנה אם הוא באמת בטל לעצם המלך (דיא זאך האט אים דורך גינומען כו')¹⁰¹ הנה בהכרח שישאר אצלו בחי' רשימה, בחי' כח זכרון מהמלך עצמו, שהוא שומר אותו כל היום  שלא יסור מרצון המלך. וזהו "שלא עשנו כגויי הארצות".

    ועד"ז כל השבח ד"עלינו" בזה האופן, "ועל כן נקוה לך כו' להעביר גילולים מן הארץ" כו', וממילא אז "המלכות שלך היא", "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד". ולעתיד יהי' זה בגילוי בבחי' "עין בעין [יראו]" {ישעי' נב, ח} (עין הגשמי וועט קענען זעהן אלקות בדרך חוש וויא זיא זעט כל הדברים בחוש הראות, כך תראה חיות אלקות שמהווה ומחי' בכל עת ורגע, און ניט בעין השכל און ניט בעינא דליבא, נאר דיא עין הגשמי וועט זיין אכלי לזה).¹⁰² אבל היום הוא בבחי' מעין ודוגמא דלעתיד לבוא, כי "היום לעשותם" {ואתחנן ז, יא} בתורה ומצות, והיש הגשמי נהפך שיהי' מכון לשבתו ית' כמו כלי הגוף לנפש. וזהו בחי' "עבודה" מלשון עורות עבודים המבואר לעיל (עש ווערט דיא זאך איבער גימאכט, און דער יש לאייכט וויא ער איז באמת מצד אלקות).¹⁰³ וכל זה ע"י התורה ומצות ד"היום לעשותם", אבל באופן שיהי' מקודם בחי' תפלה שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה, אזי יכול להיות גילוי אלקות בתורה ומצות, והרמ"ח מצות נעשים אברים דמלכא. אבל "האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" {יבמות קט, ב}, וככל הדברים המבוארים לעיל במשל חוט השדרה וד"ל.

_________________

1. הוא ל' הכתוב באיוב (יט, כו). ובס' התניא (פ' נא) על פס' זה: שכמו שנשמת האדם... וככה ממש עד"מ א"ס ב"ה וכו'. ובמשמעות זו הוא בס' הפרדס (שער ח סוף פ"א): ואחר שהנשמה היא כלולה מכל העולמות העליונים, הוכרח היות לבושה דפוס וצורת הנשמה אשר הוא צורת העולמות העליונים, וזש"ה ומבשרי אחזה אלו-ה. וכ"ה במקומות רבים בס' עץ-חיים (כגון שער ח פ"ג ועוד) ובס' השל"ה (כגון דף ה, ב). ועוד נתפרש פס' זה בסה"ק ובדרושי החסידות, שמחיות הגוף למדים על מציאות הבורא ית'.

2. הלשון "משריין" ו"רתיכין" נמצא בזוהר פ' בשלח (מח, ב), והענין מבואר בס' ביאורי-הזוהר לאדמו"ר האמצעי שם (דף לט, ד ואילך).

3. כך בתקוני-הזוהר (תי' כא; כז), בס' עץ-חיים (שער העקודים סוף פ"ה), בס' התניא פ' נא.

4. כך בתיקוני-הזוהר (תי' ל). ובהקדמת הרמב"ם לס' המצוות ולמשנה-תורה, כנגד רמ"ח אברי האדם.

5. שיוכל להיראות ולהתגלות.

6. כמבואר בכ"מ ע"פ האמור באותו פסוק "כי נר מצוה", שהמצוות הן בחי' ה"נר" שהוא הכלי.

7. כך נאמר בזוהר (ויקרא ז, ב) לענין הקרבנות, וקרוב לזה – ובאותו ענין – גם בילקוט שמעוני (פקודי רמז תיח): קרבני לחמי, כבנים המפרנסים לאביהם.

8. צומח הוא לבחי' "יש".

9. כמבואר בס' עבודת-הקודש לר"מ ן' גבאי (חלק הייחוד פ"ח): וזה לשון החכם הרב המקובל רבי עזריאל ז"ל שקיבל מפי הרב החסיד רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ז"ל שהיה שלישי לאליהו ז"ל... אין סוף הוא שלימות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלימותו... ולפי שאין לחסר שלימותו יש לנו לומר בהכרח שהוא בגבול מבלי גבול, והגבול הנמצא ממנו תחילה הם הספירות וכו'.

10. היהודי יכול להכיר ולהרגיש בלבו כיצד "אין עוד מלבדו" באמת, כפי שהיה קודם הבריאה כן הוא עתה.

11. כמבואר באריכות בשער-היחוד שבס' התניא (פ"ט) שהקב"ה רם ומתנשא ממדריגת החכמה רבבות מדריגות עד אין קץ, וכמשנ"ת שם בסוד הצמצום.

12. ענין זה נתבאר בס' תורה-אור לאדמו"ר בעל ה'תניא' (מג"א צ, א). וראה גם בשער-היחוד פ"ח.

13. כשאחפש.

14. כך נקראת ספירת הבינה במקומות אין ספור בס' הזוהר ובתיקונים. וראה גם בס' הפרדס (שער ערכי הכנויים ערך "אם") ובס' התניא פ"ג.

15. כמ"ש במדרש תנחומא פ' נשא (אות טז): בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ובס' התניא (פ' לו): מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ענין זה נתבאר בס' ביאורי-הזוהר (פ' תזריע עב, ג) ובכ"מ, והוא היה יסוד מוסד במשנתו של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל שגילה בו פנים רבים ועמוקים (ראה ב"ליקוט פירושים" לתניא שם).

16. כלשונו של רבינו בחיי (פ' וישב לח, ל; ריש פ' בלק; ס' כד-הקמח עמ' שעט). וכ"ה בס' עמק-המלך (תחילת ש' שעשועי המלך), בשער-היחוד שבתניא (פ"ז) ובכ"מ.

17. בזוהר בראשית (לא, א) שכ"ה "תרגומו" דקרא זה (ויעויין עוד במ"מ לס' לקוטי-תורה פ' עקב טו, ב).

18. אינם מחולקים כלל זה מזה.

19. פ' ואתחנן (ד, לט) – בשילוב תיבות מפ' יתרו (כ, ד).

20. בס' התניא (פ' מא): רוח פיו ית' הנק' בשם שכינה, על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן (וכך גם שם, באגרת-הקודש, סי' כה). ובס' הפרדס (שער ערכי הכנויים): והטעם שהמלכות נקרא שכינה, מפני שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות העליון. וראה עוד בס' לקוטי-תורה (שה"ש ח, ב).

21. להחיותו.

22. הוא "מכיר" רק במה שהוא רואה.

23. וראה עוד בס' מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות התורה והמועדים (מהדורת תשמ"ט), הוספות, עמ' 14.

24. ראה בס' מלכים א (ה, א. י, כה). ובפרקי דרבי אליעזר (פי"א): שלמה שמלך מסוף העולם ועד סופו וכו'.

25. יוצא, עולה.

26. כח המחיה נאלם, שאין רואים את הבחינה המחיה ומהווה, ואעפ"כ הוא חי ועוסק בצרכיו להיות נפרד, ועם כל זה הכל הוא המשכתו ית', כי אין חיות זולתו ית'. וזהו "לפני גוזזיה", שהוא מנותק מהשי"ת ומ"מ חיה יחיה. וזהו כמו הרחל שגוזזין אותה והיא שותקת, וחוזר וצומח. וככה הוא למעלה, שהכח אלקי מחיה בשעה שהאדם הוא נפרד, ואין מרגישים כלל את הכח האלקי, כי הוא יכול להחיות בהסתר גדול, עד לאופן שהוא נאלם לחלוטין. וזהו נק' "כרחל לפני גוזזיה נאלמה".

27. בזוהר (בהעלותך קמט, ב): "מלך בשר ודם לאו יקרא דיליה הוא לאשתעי מלה דהדיוטא, כל שכן למכתב ליה". ושם הוא לענין סיפורי התורה. אך בדרושי החסידות הוא לענין הדיבור של עשרת המאמרות שבהם נבראו העולמות ומהם חיותם, "שאינן מערכו... כל העולמות עליונים ותחתונים כולם הם מילין דהדיוטא לגבי הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא רם ונשא עליהם רבבות מדרגות עד אין קץ ותכלית, וכולא ממש כלא חשיבא קמיה" (לקוטי-תורה פ' אחרי כה, ד).

28. בסוטה (ה, א) ובערכין (טו, ב) נאמר כך על מי שיש בו גסה"ר ועל מספרי לה"ר. וכאן הוא על האפשרות של "דירה בתחתונים", גילוי אלקות בעולם הגשמי בעוד הוא נראה ליש ומציאות נפרדת בפני עצמו. ועוד, כלים שאין בהם אלקות הרי הם בבחי' "כלים נשברים", ששוב אינם יכולים להכיל את האור האלקי.

29. איך אפשר שיהיה גילוי אלקות בזמן הזה, הרי כדי שיהיה גילוי אלקות צריך שהיש יהיה "כלא היה", שהרי עיקר גילוי היש הוא מצד הסתרת האלקות. ובאם לא יהיה גילוי הרי יהיו "כלים נשברים" (כנ"ל פ"ג), "ואין אני והוא יכולים לדור". וא"כ יהיה זה ההיפך מרצונו של הקב"ה שתהיה לו "דירה בתחתונים", שהוא המכוון מאתו ית' בבריאת העולם, כי "אין מלך בלא עם".

30. ככתוב בס' התניא (פ"ב). וכך בס' הפרדס, בס' שפע-טל (בהקדמה) ובשל"ה (סוף בית-חכמה, דף יח, א).

31. ראשית ההתבוננות ותקיעת מחשבתו.

32. בהכרה והרגשה, בקליטה טובה, להיות דבוק בהכרה זו אשר הענין כך הוא ולא אחרת.

33. האם זה יהיה כרצוני, אלא שברצון בעלמא לא סגי, וצריך לעסוק באיזה אופן שיהיה.

34. מחמת שזהו עדיין ללא הבנה.

35. לדבוק בעצמות א"ס ב"ה, ולא יהיה איכפת לו כלל "מה יהיה אתי".

36. רמב"ם פכ"ד מהל' אישות הכ"ב (מגמ' כתובות עב, ב). וראה גם ברע"מ פ' פנחס (רל, א) ובס' אור-החמה שם.

37. כשכבר דבוקים, אז יש מקום להתבונן איך ומה.

38. הכל הוא עצמותו כביכול.

39. זהו "השכנוע העצמי", לאמת לעצמו בדרך כלל שוודאי כך הוא.

40. מה הוא גורלנו וחלקנו, ה"אין סוף" בעצמו.

41. זהו אבי.

42. אלא שהשמחה היא מכך שהוא שלו.

43. כך נקראת ק"ש זו גם בל' הפוסקים, ראה בס' תיבת-גמא (לבעל הפמ"ג) בפ' שלח אות ב. שע"ת באו"ח סי' מו אות יד.

44. חודר אל תוך מהותו של היש.

45. הוא ל' הפסוק בשה"ש (ו, ח). ואף שדרשת רז"ל "עלמות" – "עולמות" היא עה"פ (שה"ש א, ג) "עלמות אהבוך" (ראה גמ' ע"ז לה, ב. זוהר פ' אחרי עא, ב), אך בדברי המקובלים מתייחסת הדרשה "אל תקרי עלמות אלא עולמות" לפס' ועלמות אין מספר (ראה: ס' עמק-המלך שער ח פ"ו. אגרת-הקודש שבס' התניא סוס"י כט. ועוד).

46. זהו העיקר, רק לתקוע מחשבתו בגדולתו ית'.

47. ניזוז ממהותו ומחליש את היש.

48. ע"י החרישה ניזוזה הקרקע ממקומה ומיסודה.

49. הוא מתנשא בדרך ממילא.

50. מפורש בזוהר פ' בראשית (יח, ב): "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יחודא דלתתא, יחודא עילאה "שמע ישראל". ועל דבר זה מיוסד "שער היחוד והאמונה" שבס' התניא.

51. כפי שכל ההשתלשלות והצמצומים הם מיוחדים מצד "למעלה".

52. נאספים כל כחותיה הפרטיים של הנפש.

53. מחמת שמבין כי מצד האלקות כך הוא.

54. תקוני-הזוהר תי' יח (לד, ב). פרי-עץ-חיים שער הק"ש (פ"ז).

55. דהיינו שהארת בחי' "אחד" חודרת לנפשו של כל יהודי.

56. מצד "למעלה".

57. שהארה זו תחדור ליהודי גם כפי שהוא למטה בגוף.

58. עיין בזוהר תרומה (קלד, א).

59. התאמתות זו היא אצלו בתוקף רב, בחי' "אחד" מונחת בהכרתו ובידיעתו בבהירות חזקה. והכרה זו יכולה לחדור בו עד שגם למטה יהיה הוא מיוחד בפועל ממש, וזהו יחו"ת.

60. ואופן זה מוגדר כחדירת הארת ה"אחד" בכל אחד מישראל, וכהתמזגות כח הצומח שבגרעין עם כח הצומח שבקרקע.

61. כמות שהוא.

62. ביאור זה מתייחס לפס' בשלימותו: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". וכותב אדמו"ר ה'צמח צדק' (שרש מצות התפלה אות מ, דרך-מצותיך עמ' קלח): וזהו שרש ענין אהבה דבחי' "ועמך לא חפצתי", שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית', ולא אפילו שמים וארץ שהם ג"ע עליון ותחתון וכו' אלא תהי' האהבה רק לו ית' לבד, דהיינו למהו"ע ית' ממש. וכך הי' נשמע הלשון ממורינו ורבינו [אדמו"ר הזקן] נ"ע בדביקותו, שהי' אומר בזה"ל: איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דאיין ג"ע, איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אז דיך אליין [איני רוצה מאומה! איני רוצה בג"ע שלך, איני רוצה בעוה"ב שלך כו', איני רוצה אלא אותך עצמך]. עכ"ל. ובס' מאמרי אדמו"ר הזקן (לפרשיות ומועדים, ב, עמ' תתכז) נדפס מכתי"ק אדמו"ר האמצעי: ... עמך (נא"ך עפי"ש) לא חפצתי כלל, כ"א אותך לבדך. עכ"ל. ועוד בס' דרך-מצותיך (עמ' קנד): וכמ"ש ועמך לא חפצתי כו' נא"ך עפי"ש וויל איך ני"ט, מער ניט אז דיך אליין. עכ"ל. דהיינו, שאינו חפץ בכל מה שהוא דבר נוסף על מהו"ע ("עמך") ושאינו "הוא עצמו".

63. שיראו בגלוי שאין שום שינוי, ואפילו בבחי' הכלים המסתירים יראו, כפי שהוא באמת ש"אני הוי' לא שניתי" אפילו מצד הכלים.

64. בס' התניא (פ"נ) נאמר: כמ"ש בספר יצירה ואם רץ לבך שוב לאחד. עכ"ל. ובספרים שלנו גרסינן התם (בפ"א מ"ח): ואם רץ לבך שוב למקום. אך בהקדמת התקו"ז (ז, א) איתא: דאם רץ לבך שוב לאחור (נ"א: לאחד). וכתב בכס"מ שם: שוב לאחד גרסינן. גם בס' לקוטי-אמרים מהמגיד ממזריטש (אות קלא. קסד) הביאור הוא לגירסא "לאחד" דוקא.

65. שהרצון הוא לאלקות, מצד העצם שלמעלה מטעם ודעת ובבחי' "בכל מאדך", ופירושו, מהו הרצון – לצאת מגדר הכלים, מפני שמבקשים אחר האלקות, והאלקות הוא למעלה מגדרם של הכלים. אלא מאי, בתחתונים הרי הכל הוא בהסתר ובכלים פרטיים ובהתלבשות? אבל הרי גם כל זה אלקות הוא!

66. קרוב הוא בעניינו ובלשונו למ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' יסודי התורה ה"א): וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

67. ל' הרמב"ם במורה-נבוכים (ח"א פנ"ז): אמרנו עליו יתעלה שהוא מחויב המציאות... חי לא בחיים.

68. רק ה' לבדו.

69. להסתיר.

70. במגיד-מישרים (פ' בראשית, אור ליום השבת י"ד לטבת): דנשמתין עד לא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא, ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא, כלומר דנשמתין מכספן מגרמייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא... ונוח להם להבראות כדי למיפק מההוא כיסופא, בעי למיתי בהאי עלמא למתעסק בתורה ובמצות לעבדה ולשמרה ויכלון נהמא בלא כיסופא. וכך בס' אור-תורה מהמגיד ממזריטש (אות שסז): כי הנה הנשמות באים לעוה"ז כדי דלא ליכלו נהמא דכסופא במתנה. ובלקוטי-תורה (פ' צו ז, ד): דאיתא בירושלמי פ"ק דערלה, סימנא דאכיל מן חבריה בהית (פי' מתבייש) מסתכלא ביה.

71. כ"ה בס' התניא (פי"ז): כמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם, דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום, מוריד וממשיך לשם בחי' וניצוץ אלקות המחיה את נר"נ שלו וכו'.

72. "יש בחי' יסוד זה בכל עילה פרטית דהיינו בכל ספירה וספירה, כמו בחי' יסוד שבכתר ובחי' יסוד שבחכמה ויסוד שבחסד וכיוצא, והיינו בחי' האור המשפיע שמשפיע הארה מאותה המדה כו'. וזהו דרך פרטי. והנה דרך כלל בכל ה' פרצופים דא"א ואו"א וזו"נ יש ט"ו יסודות, ג' יסודות בכל פרצוף כו' נגד ג' מדריגות שיש בכאו"א, חב"ד חג"ת [נה"י]. וזהו ענין ט"ו ווי"ן שבאמת ויציב, כי הוי"ו הוא בחי' יסוד ג"כ, להיותו מורה בחי' אור ירידת ההמשכה מלמעלה למטה מטה כו' כנודע" (ס' מאמרי אדמו"ר הזקן, תקס"ח, א, עמ' סב). ובס' משנת-חסידים (ליל פסח, יב, ב): ט"ו יסודות שבחמשה פרצופים דאצילות, בכל יסוד יש בו חיצון אמצעי ופנימי, והשפע בא מכולם. וראה עוד בסידור עם דא"ח (דף נה, ב).

73. כי בחי' דעת שבנוקבא אינו אלא באופן של קבלת אלקות, לצאת מגדרי עצמו ולהיות בביטול.

74. ראה בס' עץ-חיים שער התפלה (פ"ד ופ"ז). ובתניא (פי"ב): בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת א"ס ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש וכו'.

75. הכל הוא עצמותו כביכול.

76. שיחדור לכל המדות, שיומשך בכל הפרטים גילוי "אין עוד מלבדו", דהיינו שב"חונן הדעת" וב"רופא חולים" יומשך גילוי "אין עוד מלבדו".

77. שאפילו בגשמיות יאיר היש האמיתי.

78. ראה בס' מאורי-אור (אות הרי"ש ס"ק ט), וביאיר-נתיב שם מכוונות האריז"ל.

79. בעמדו לפני המלך, והמוחין והמדות שלו טרודים בכך.

80. כיצד להעביר את מדריגת הביטול כפי שהוא בעמדו לפני המלך, אל המקומות הרחוקים. וכפי שבגשמיות הרגלים הן המעמידות את הגוף ומוליכות אותו ממקום למקום, כך גם בחי' נה"י הוא החיזוק האמיתי למוחין ומדות.

81. מחמת שהוא מכניס וקולט [בשכלו ובמדותיו] את עצם רצון המלך שלמעלה מהשגתו.

82. שלא יושפל מעצם מהותו לעיין בפרטי הפרטים של ענייני המלוכה, וממילא מתחדשת חיות בכל הפרטים, ושום דבר אינו נראה לדבר נפרד מאתו ית'. וזהו ע"י ח"י ברכות דצלותא כנ"ל באריכות. והביטול מועבר אפילו לעולמות שהם בעלי גבול.

83. בס' התניא (פ"ד ופכ"ג) מובא בלשון הזה בשם הזוהר. וכ"ה בעוד ספרי חסידות למכביר (ראה גם הנסמן בס' מאמרי אדמו"ר האמצעי, ויקרא, עמ' רפה). ובזוהר פ' בראשית (כד, א): ואורייתא דא קוב"ה. וראה שם המקבילות בזוהר ובתיקונים.

84. וע"י כל הפרטים לא יתגלה וייראה שום דבר אלא הקב"ה עצמו כביכול.

85. הוא מזמור כ"ה שבס' תהלים, הנאמר בנפ"א למנהג הספרדים והמקובלים (ראה שו"ע אדמו"ר או"ח סי' קלא סו"ס א).

86. וזהו הייחוד הנעלה ביותר.

87. בזוהר פ' במדבר (קכ, ב - קכא, א): כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאילו אתפטר מן עלמא... ולמנפל ולימא לגביה "אליך ה' נפשי אשא"... הא נפשי מסירנא לך ודאי... והאי יהיב גרמיה ודאי למותא ומסיר נפשיה להאי אתר. וראה גם בס' שערי-תשובה לאדמו"ר האמצעי, ח"א, שער התפלה פל"ח.

88. מדוע נק' זה בחי' מיתה, היות והוא צריך לבטל עצמו כמו שאינו כלל ואין הוא בנמצא.

89. שלא יחפוץ בשום דבר, כמו המת שאינו רוצה מאומה.

90. עי"ז מוציאים את כח היש.

91. ורואים בעינינו.

92. שלא יהיה שום הסתר כשהגוף גם הוא קודש לכל פרטיו, ובדין תורה זהו המקום של התורה והמצוות.

93. ראה גם בזוהר ח"ג (שז, ב). פרי-עץ-חיים שער נפ"א (סוף פ"ב).

94. ראה זוהר פ' תרומה (קמח, ב) ובפי' דרך-אמת שם.

95. ראה בזוהר תרומה (שם), ובזוהר-הרקיע להק' הזוהר (ב, ב). ס' הדרת-מלך סי' עה.

96. ראה בזוהר ורע"מ פ' פנחס (רנב, א).

97. מאחר ואחר המס"נ ההגבהה היא רק מצד אלקות ולא מצד עצמו ח"ו, הרי שלא יפול ח"ו בהיפוך.

98. "פשוט הוא בכמה מקומות בזוהר ובכתבי האריז"ל ש'מי' נק' בינה, עצמו מלספר" (יאיר-נתיב בס' מאורי-אור אות המ"ם ס"ק סח). וראה גם בס' לקוטי-תורה לאריז"ל על הפסוק  "מי יקימנו" שבפ' ויחי (מט, ט). ותיבות אלו הן חציו השני של הפס' "כרע שכב כארי" שבהן דורש הזוהר (פ' בלק ריב, א) "כאריא דא כד שכיב על טרפיה".

99. אך לא מצד עצמו.

100. בכל האמור כאן על תפלת שמו"ע, "ובא לציון" וה"קדושה" שבה, ראה: זוהר פ' תרומה (קכט, ב. קלג, א). ס' פרי-עץ-חיים שער העמידה, ושער קריאת ס"ת (פ"ג ופ"ה). סידור האריז"ל וס' משנת-חסידים במקומותם כעניינם.

101. ודבר זה חדר בו לתוך תוכו.

102. העין הגשמית תוכל לראות אלקות בדרך חוש, כפי שהיא רואה את כל הדברים בחוש הראיה, כך היא תראה את החיות האלקית שמהווה ומחי' בכל עת ורגע, לא ראיה בעין השכל וגם לא בעין הלב, אלא העין הגשמית עצמה תהיה כלי לראיה זו.

103. הדבר עצמו משתנה ממהותו הקודמת, והיש מאיר כפי שהוא באמת מצד האלקות.