מאמרים

האדמו"ר הק' ר' מאיר מפרמישלאן זצ"ל והגה"ק ר' שלמה קלוגר זצ"ל

נחלת צבי

פרשת היחסים ההדדיים שביניהם. פרשות שונות בתולדות חייו של הגרש"ק, והספדו על הסתלקותו של האדמו"ר.

 

האדמו"ר הק' רבי מאיר מפרמישלאן זצללה"ה

והגה"ק רבי שלמה קלוגער זצללה"ה

 

                   אין אנו באים לתאר, ולו אף במקצת, את גדולתו וקדושתו של רבנו הקדוש ר' מאיר, לא נספר על קשריו המופלאים עם שאר צדיקי דורו ורק נאסף למקום אחד את הידוע לנו מפרשת היחסים ההדדיים שבין אותו צדיק לבין גאון דורו ר' שלמה קלוגר מבראד.

 

                   וזאת למודעי כי כל הקטעים והצילומים המתפרסמים כאן מכתבי-יד הם מאשר במחלקת כה"י שבספריה הלאמית בירושלים.

 

"וזכיתי לראותו פעמיים כראות פני אלקים"

 

                   וכך מזכיר הגרש"ק את היכרותו עם רבינו: "דין גרמא שהרהיבוני רעיוני להתקרב אליו בחייו חיותו, וזכיתי לראותו פעמיים כראות פני אלקים". רבינו הוא שיזם את פגישתם הראשונה, ומעשה שהיה כך היה: נזדמנה לו לרבי מאיר תשובה ערוכה מהגרש"ק וחתומה בחתימת יד קדשו, והוטבה החתימה במאד בעיניו הטהורות שמאומה לא הסתיר בעדן. אז הביע רבינו את רצונו לראות מקרוב את הג"ר שלמה וכתב אליו אגרת ובה בקשו להתראות עמו פנים בפנים. הפגישה נקבעה בכפר הסמוך לזלוטשוב ולמועד הגיעו לשם שני המאורות הגדולים. רבינו שלח את הגבאי שלו אל הגרש"ק ב'שאלת חכם', ובקשהו שיפסוק על מי משניהם החובה לילך ולהקדים שלום לחבירו שהרי שניהם אורחים באותו כפר. השיבו הגאון כי מן הדין שרבינו יבוא אליו ויקדמנו בשלום.

                   כדבריו כן עשה רבי מאיר, ובפתח דבריהם נימק הגרש"ק את פסקו מהא דמצינו שמשה רבינו ע"ה קידם את חותנו לשלום אע"פ ששניהם היו בבחינת אורחים במדבר, וזאת מאחר ויתרו עשה דרך ארוכה יותר מאשר דרכו של משה. וגם בנדון דידן – סיים הגרש"ק – כבודו יצא אמנם מביתו מרחק כמה פרסאות, ברם אני הגעתי הנה מבראד המרוחקת...

                   אחר-כך נסתגרו הרבי והגאון ולא עמד איש אתם בהמתיקם סוד ביניהם. אך מאורע אחד נשאר לזכרון מאותן שעות, והרה"ג ר' אברהם בנימין בן הגרש"ק היה מספרו כפי ששמעו מבעל המעשה עצמו; אותו אדם קנה את חכירת ה"אקציז" (מס הממשלה על ייצור משקאות וכד') בכפר שרובו גוים תקיפים ואלימים שהיו מעלימים את המס ולגלגו על יהודי זה שדרש מהם את החלק המגיע לו ולשלטונות. נמצא שאותו אדם שהשקיע את כל רכושו בחכירת המס, לא הרויח מעיסקה זו מאומה, וקרוב היה לצאת נקי מנכסיו. בשמעו על התוועדותם של הצדיקים בכפר הסמוך למקום מושבו החליט לבקש את ברכתם, אך למגינת לבו ראה כי אלפים צובאים על הפתח ולאיש אין רשות לבא אל הבית פנימה ולהפריע אותם ממעשיהם. בצר לו היכה על ימין ועל שמאל עד שהגיע סמוך לדלת, המשיך להיאבק עם הגבאי שומר הסף ותוך כך זעק זעקה גדולה ומרה "גיוואלד!", קריאה שהגיעה לאזני הצדיקים שציוו על הגבאי להניח פנימה את האיש שכה צעק במר נפשו.

                   בכניסתו נפלה עליו אימה ופחד, וכך עמד נטוע על מקומו והדיבור נעתק מפיו. ורק כשפנה אליו הרבי ר' מאיר במאור פניו ושאלו למבוקשו הצליח לשטוח לפניהם את מצוקתו מחכירת ה"אקציז". אז פנה הרבי אל הגרש"ק בנועם מליצתו: "מגיד דבראד, הבה ונאמר שנינו 'ותקופתו על קצותם', ותהא התקיפות שלו על האקציז", ויעשו כן.

                   החוכר לא הבין את אשר נעשה ונשאר כך על עמדו, אז פנה אליו רבינו שנית: "הרי כבר אמרתי לך 'ותקופתו על קצותם' ומה לך עוד פה?"... ומני אז נפל פחד גדול על גויי הכפר, ולא העיזו להעלים אפילו פרוטה אחת מעיני החוכר שנתעשר עושר גדול מעיסקה זו.

                   בשעת פרידתם לשלום אמר לו רבינו לגר"ש קלוגר: כאשר נפגשים שני צדיקים יחדיו, מתדבק כל אחד מהם בקדושתו של רעהו ומדותיהם מתכללות זו מזו. והנה עבודתו של אברהם אבינו ע"ה היתה במצות הכנסת אורחים, ומלכי צדק - הוא שם – ישב בבית מדרשו ותורה יבקשו מפיהו, וכאשר נפגשו שניהם דבק כל אחד במדותיו של רעהו ונתייחד בקדושתו. ועל זה מעידה התורה "ומלכי צדק מלך שלם [הוא שם] הוציא [מאברהם אבינו] לחם ויין [מדת פרנסת עניים] והוא [אברהם, הוציא משם את מדתו, מדת] כהן לא-ל עליון [העובד בקודש לפני ולפנים]".

 

                   מפגישתם השניה (שבלשון הסיפור נתקיימה "באם הדרך") ידוע שהרבי ר' מאיר ביקש מהגרש"ק שיאמר דבר תורה, ונזדמן לו שם ספר שהביא (עה"פ ויהיו חיי שרה) את דברי

המדרש כשם שהם תמימים וכו' והגאון ביאר בדרכו שלו את קישור הפסוקים והמדרשים בשילוב עם ההלכה שערב אינו פורע תוך זמנו וכו'. ורבינו אמר באותה הזדמנות עה"פ נודע בשערים בעלה, שהרי שונאי דוד אמרו שחטא ח"ו באשת איש, ברם באמת ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. והנה כשביקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים דבקו השערים זה בזה ולא הניחוהו עד שאמר זכרה לחסדי דוד, ונענה. ונהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה. הרי לנו שהשערים גילו לעין כל שלא חטא דוד, וזהו הנרמז בפסוק "נודע בשערים בעלה" שהשערים הודיעו שדוד היה בעלה של בת שבע כדת וכדין ולא חטא ח"ו.

 

                   הרה"ח ר' ישעיה הלוי הורוויץ ע"ה יודע לספר על אירוע נוסף שנתרחש בשעה שהגרש"ק היה בפרמישלאן ופגש ברבינו שחזר אותה שעה מהטבילה במקוה קודם תפילת שחרית. ואמר לו רבינו כי "סדר הליכת מאיר'ל הוא כשהולך מן המקוה עם הפאנטאפיל הוא עובר ע"י המתיבתא דרקיעא, והי' שם רעש גדול כי מצאו בדברי הרמב"ם במקום פלוני שסותר גמרא מפורשת. מילא מאיר'ל אינו יודע ללמוד, אבל מה יאמר המגיד מבראד?" בתוך כדי דיבורם נכנסו לביתו של הרבי, נטל הגרש"ק כמה ספרים והעמיק בעיונו, ובינתיים הניח הרבי טלית ותפילין. אז קרא הגרש"ק שיש לו תירוץ לקושיא זו ואמרו לרבינו, אך הרבי השיבו כי גם במתיבתא דרקיעא ניסו לתרץ כך אך סתרוהו ממקום אחר. העמיק הגרש"ק יותר ויותר והעלה תירוץ נוסף, אך גם עליו אמר לו הרבי כי סתרוהו במתיבתא דרקיעא. אחר כמה נסיונות נוספים אמר הגרש"ק כי אין בכחו לתרץ קושיא חמורה זו, ושאל מה העלו לבסוף במתיבתא דרקיעא. סיפר לו הרבי כי הביאו את הרמב"ם עצמו, והוא תירץ הקושיא באופן כך וכך. ואח"כ אמר הגרש"ק שאין הוא יודע אם אמנם עבר הרבי עם הפאנטאפיל במתיבתא דרקיעא, אבל אין לו כל ספק כי תירוץ שכזה לא היה יכול לומר אלא הרמב"ם עצמו ('מגדל עז', כפר-חב"ד תש"מ, עמ' רדע).

 

 

ומקבלין דין מן דין

 

                   הקשר בין השניים נמשך גם שלא בשעת התראותם, ויקר היה הגרש"ק בעיניו של רבינו עד כי הכריז ואמר כי "מאיר רואה בשמים שכמו שפוסק ר' שלמה למטה, כך פוסקים

למעלה במתיבתא דרקיעא". ופעם פנה הרבי ר' מאיר לאחד מחסידיו מתושבי בראד ואמר לו: המכיר אתה את הגאון הקדוש ר' שלמה, המגיד דעירך בראד? כשתחזור לביתך לך נא אליו, מסור לו פרישת-שלום מאתי, ואמור לו בשמי כי יודעני בו שעל מזבח לבבו יוקדת אש להבה עד כי אם יגע בו 'גפרור' יוצת מיד ויתלקח בשלהבת י-ה.

 

                   ואף הגרש"ק לא טמן את הערצתו בחובו, וכשהכיר מקרוב את הגאון הגדול מו"ה עקיבא שלום חיות והוקירו (עד כדי כך שאמר "מימי לא נצחני אדם בר מר' עקיבא") סח עמו אודות רבינו, ודבריו שנאמרו בגילוי לב גרמו לכך שגאון זה – שלא נמנה בקרב קהל חסידים – יסע לפרמישלאן לקבל את פני הצדיק. וכך מספר חתנו ר' בנימין הלוי איש הורוויץ בהקדמתו לסידור 'עקבי שלום' (לובלין תרנ"ו): "וסיפר לי [ר' עקיבא שלום] ז"ל כי הי' פעם אחת אצל הרה"ק הר' מאיר מפרימיסליאן זצ"ל (מסיבה כי אמר לו הרש"ק ז"ל כי עליו מוכרחין לומר שהוא בעל רוה"ק), ונתן לו שלום ע"י חור שבדלתו כי הוא לא הניח לשום אדם ליכנס לבית תלמוד שלו, והכיר הרה"ק הנ"ל בידו שאינו כעסן ומתנהג בענוה ושהוא למדן מופלג, ולא הניחו מידו עד שפתח לפניו הדלת ואמר לו כנ"ל והשתעשע עמו בדברי תורה".

 

                   משום מעשה שהיה חדל רבינו לקבל בקשות ופדיונות מידי נשים, ולא הניחן לבוא אל הקודש. נראה שנשים כבודות בקשו מגדולי הרבנים (ובהם הגרש"ק) שימליצו בעדן שיזכו לגשת אל הרבי ולהציע לפניו בקשותיהן, אך רבינו השיבם בשלילה. ומצינו אגרת קדשו באותו ענין אל "כבוד ה"ה הרב החריף ובקי המפורסם בדור ומוכתר בכסא הרבנות בעיר ואם בישראל כש"ת מוהר"ר שמחה נתן [עלבערג] אבד"ק לבוב ואגפיה", וזלה"ק: "הנה אשר הוד מעכת"ה מבקש, הרבה מזה לדבר ויעיין מר מעכת"ה באלשיך הקדוש בסגנון אשר אלישע הנביא לא דיבר רק עם אשה אחת וד"ל. וכזה כתבתי להרב המגיד הגאון דק' בראד אשר ביקש עבור ענין כזה,וגם הרב מזבאריז כתב אלי מליצה, והשבתי להם. אמרו, אלמאי אלישע דיבר, והשבתי שיעיינו שם".

                   ושוב היה מעשה ורצה הגרש"ק לבדוק האם הנער שמביא את החלב לביתו מקפיד על המדה כדת של תורה, או שמא נוקט הוא בערמומיות והמדה מתמלאת מהקצף העולה בשעת המזיגה ולא מהחלב עצמו... ובוקר אחד כשהביא הנער את החלב כדרכו בכל יום, נכנס אחריו הגרש"ק למטבח בהיחבא, עקב היטב אחר מעשיו ונוכח לראות כי המזיגה נעשית כדת

וכדין והנער ממתין כראוי עד כלות הקצף. נהנה הרב במאד, וכדי "לפצות" את הנער על החשד שעלה בלבו עליו בירכו באריכות ימים "עד מאה שנה" (במקומם היה שגור ביטוי זה, כפי שהיום מקובל לומר "עד מאה ועשרים". וראה גם במכתב כתי"ק רבינו הנתון כאן בפקסימיל: "יתברכו מאד"ה [מאדון השלום] עד מאה שנים הם וזרעם").

                   הנער יצא בשמחה מעם פני הרב, ומיהר לבשר לאביו - שהמתין בחוץ עם סוסו ועגלת החלב – את הברכה שבירכו המגיד. האב החליט מיד שכל כהאי גוונא חייבים לנסוע מיד לפרמישלאן אל הרבי, אמר ועשה, הפסיק את חלוקת החלב, הפנה את סוסו לכיוון פרמישלאן ויסעו שניהם יחדיו אל רבינו. הרבי האזין לדבריהם במאור פנים, נענע בראשו כמסכים לברכת הגאון, והוסיף: "און מאיר גיט צו, אז ס'זאל זיין מיט אלע חושים [ומאיר מוסיף שהאריכות ימים תהיה בשלימות כל החושים]". למותר לציין כי הברכה הכפולה נתקיימה, ואנשי בראד ידעו היטב את מחלק החלב שהאריך ימים ושנים וכל חושיו אתו.

                   סיפור זה שמעתיו מהרה"ג ר' יוסף משה שניאורסאהן שליט"א בשם האדמו"ר ר' יואל משאץ זצ"ל (נין ונכד לרבינו הק' מפרמישלאן). ונראה שסיבת ההליכה אל הרבי עם קבלת הברכה אף היא מקורה בתורתו של רבי מאיר, שכך איתא בשמו בס' 'מרגניתא דר"מ' (עמ' 61): "מי שעשה איזה מצוה שמגיע לו שכר, או שיש לאדם איזה הבטחה מצדיק אחד, אזי צריך להיות ג"כ אצל צדיק הדור שיסכים על ידו לזה השכר או לזו ההבטחה" ואשר על-כן אמר ה' למשה "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", שפנחס היה צריך להסכמתו של מרע"ה על השכר שהובטח לו.

 

פשר ביטול ההסמכה

 

                   עובדה ידועה בתולדות חייו של הגרש"ק היא שביום מן הימים חדל להוציא מתחת ידו סמיכת חכמים להוראה, והדבר בא לידי ביטוי ברבים ממכתביו: "..וע"ד אשר שאל ליתן לו סמיכה, הנה גם בזה גדר בעדי מעולם שלא ליתן סמיכה לרב, וכן איני נותן קבלה למנקר ושוחט כי איני רוצה לקבל אחריות דאחרים עלי... ליתן סמיכה דרך כלל לא אעשה בשום אופן לצאת מגדרי... ויוכל [לומר] לכל אוהבי שאיני עושה כן" (שו"ת טוטו"ד מהדו"ת, השמטה להל' טריפות, דף סו, ג); "מעודי איני נותן שום סמיכה לשום אדם אף ביודעי ומכירי, כי איני חפץ לקבל עלי אחריות דאחרים" (כ"י ירושלים 4/072 דף פ, ב. נכתב בערך בשנת תרכ"ד לק' אובסווישאל(?) במדינת אונגרין להחריף מוהר"ר שמואל גינצלער); "..גם לא ישים לדרך פעמיו לקבל סמיכה ממני, כי גדר [נדר?] בעדי זה כמה שנים שלא ליתן סמיכה לשום אדם, לכך אל יוציא הוצאות בחנם" (במכתבו הנדפס כאן בצילום, והוא אל הר"ר ארי' ליבוש ווילנר אב"ד העליטש).

 

                   נדרו זה נודע לרבים, והר"ר יהושע העשיל הכהן קלאהר-פעלד מיאברוב דימה שהגרש"ק יכול לשוב ולהסמיך על אף הנדר, כדמשמע מתשובת הגאון אליו: "..ונדון סמיכה כבר נודע לו דרכי מאז, ומ"ש דבכל ער"ה מתירין נדרים זה טעות, דנדר כזה לא הי' בדעתי להתיר ולא לשאול עליו. גם הרי שם אומרים דעל נדרים שאין להתירם אינו שואל וזה הוי נמי לנדר מצוה שלא יסמכו עלי כי אולי אני טועה ח"ו, לכך אין בידי לשנות נדרי, דברי ידידו וכו'" (כ"י ירושלים 4/723 דף קסב, א. והוא משנת תרכ"ב לערך).

 

                   ואם ניתן היה להבין מהאמור לעיל שהגרש"ק לא העניק מימיו סמיכת חכמים, בא הקטע הבא (משו"ת טוטו"ד מהדו"ק, סי' טז, בתוך הדברים שבדף יג, ב) ומלמדנו שנדר זה לא היה מאז ומעולם, אלא נידר בעקבות מקרה מסויים. וז"ל: "..והנה בנדון הרמנא הקשה לשאול, כי קבלתי עלי בנדר עפ"י פקודת צדיק אחד שאמר שנאמר לו כן מן השמים בעת חליי ר"ל בק"ק בערזאן בהיותי שמה לרב ומורה, שאקבל עלי שלא ליתן שום הרמנא לשום אדם בעולם. לזה אין אני נותן הרמנא לשום אדם. ואם אמנם לו חפצתי ליתן בכל לבי, אעפ"כ ירא אני לצאת מגדרי אשר קבלתי בעת חליי ר"ל".

 

                   והנה בשנת תרצ"ז הדפיס הרה"ג רצ"י מיכלזאהן בבילוגרייא את ספרו שו"ת תירוש ויצהר, ובהערה שבסוף הקדמתו קוראים אנו את הדברים הבאים: "בהיותי בקרלסבאד בפרוץ המלחמה [דשנת תרע"ד], היה שם בין הפליטים מקראקא י"נ הגאון מ' יצחק כ"ץ ראפפורט ז"ל... וסיפר לי אשר מונח תח"י מכתב כתי"ק ר"ש קלוגר זצ"ל מבראד שכתב אל אביו הגאון ר' שבתי רפ"פ ז"ל אבד"ק דאמבראווא, שביקש ע"י מכתב מהגרש"ק

שישלח לו היתר הוראה כי הכירו כבר פא"פ בהוראה, והשיב לו רש"ק במכתב וזה תוכנו: הנה השגתי מכתב מהרה"צ ר"מ מפרימישלאן שכותב אלי, הייתי אתמול בשמים וראיתי על כ"ת קטרוג גדול איך שהוא נותן היתר הוראות בנקל לכל דורש, ונגזר עליו מיתה ח"ו, ואנכי המלצתי עליו ואמרתי כי אפעול אצל כ"ת שלא ימהר עוד לתת סמיכה. ואם אמנם אינני מאמין כ"כ בדבריו עכ"ז למיחש מיבעי, ע"כ קשה עלי לתת היתר הוראות. רק אדעתא דגברא רבא כמוהו לא עשיתי גדר, כי הוא בודאי יורה יורה ידין ידין וכו'. ע"כ תוכן המכתב ולא הלשון ממש, כי המכתב השאיר בביתו בקראקא".

                   עכ"ל בס' 'תירוש ויצהר'.

 

                   ולא הארכנו בהבאת הדברים (שכבר נעתקו מספר זה לכו"כ ספרים אחרים) אלא כדי להביא את שוברם בצדם; ראשית יש לזכור שהדברים נמסרו מן הזכרון ולפני המספר לא היה גוף המכתב (כאמור לעיל במפורש). שנית, אם הרב מיכלזאהן העלה את הדברים על הכתב סמוך להדפסתם, הרי שעברו למעלה מעשרים שנה מיום השמועה ועד יום הכתיבה. ועוד, ריבוי הציטוטים שהבאנו לעיל ממכתבי הגרש"ק מוכיח עד כמה נזהר הגאון מלעקוף את נדרו, ובכל פעם חוזר הוא ומדגיש שהנדר בתקפו עומד מעולם ללא יוצאין מן הכלל - ואיך ניתן אימון בסיפור זה שבו מורה הגרש"ק היתר לעצמו לעבור על נדרו בטעם קלוש שאינו עומד בפני הטעמים המבוארים בדבריו שבגללם אין יכול הוא לתת סמיכה לשום אדם שבעולם!

 

                   מובן שקשה גם להאמין בקטנות אמונת הצדיקים העולה מדברים אלו והעומדת בסתירה גמורה לדברים שכתב הגרש"ק עצמו (כמובא לעיל ולהלן) שראייתו את פני הרבי ר'

מאיר היתה לו "כראות פני אלקים". אך העולה על כולנה הוא שמצוים בידינו דברים בכתיבת יד קדשו של הגר"ש קלוגר עצמו (ראה בתצלום, והוא מכ"י ירושלים 4/723 דף קי, ב) ושם קוראים אנו את הקטע הבא (שנכתב - בשנת תר"כ לערך - אל הר"ר לוי יצחק הלוי אבד"ק קאסיב דפולין):

 

                   "..ונדון שאלתו ליתן לו סמיכה, הנה בזה אין בידי למלאות מבוקשו, כי קבלתי עלי שלא ליתן סמיכה לשום אדם בעולם, כי בשנת תר"ה נתקבלתי לרב בק' בערזאן ותיכף בבואי לשם נפלתי בחולאת גדול כפתע הי' ביני ובין המות. ושלח אלי צדיק אחד אשר גם בעיני הי' צדיק גדול, ואמר לי ע"י שלוחו כי עשוהו מן השמים שליח לומר לי שאקבל עלי שלא ליתן סמיכה לשום אדם ואחזור לבריותי. וקבלתי עלי אז בעת חוליי ות"ל חזרתי לבריאותי אז. וכיון שקבלתי עלי וראיתי שהחזרתי לגופי, אולי הוא מן השם ית', ואיך אבטל קבלתי. לכך מאז והלאה איני נותן סמיכה לשום אדם בעולם, ועמו הסליחה בזה לדוני לכף זכות. ואם יחקור וידרוש על הדבר יוודע לו שכן הוא האמת. ויותר אין להאריך, דברי ידידו וכו'".

 

                   פרשה זו של הרבנות דבערזאן קשורה אף היא ברבינו מאיר; הרבנות באותה עיר היתה מזה דורות נחלתם של הרבנים לבית היילפרין, אך משנתקרב הר"ר נפתלי הירץ היילפרין לחסידות ונמנה עם תלמידי "החוזה" הק' מלובלין, החליטו תקיפי העיר (ממשפחת נאטנזאהן) שלא תומשך עוד בעירם שושלת זו, ומשנפטר הר"ר נפתלי מיאנו הפרנסים להעמיד על מקומו את בנו הר"ר משולם פייביש ולהכתירו בעטרת הרבנות (ומה גם שהר"ר פייביש נהג באדמו"רות). לממלא מקומו קראו אז את הגר"ש קלוגר מבראד, וכמובן שדבר זה היה למורת רוח צדיקי הדור כהרה"ק ר' חיים מצאנז ועוד מאנשי החברייא קדישא, וכן התבטא אז הרבי ר' מאיר ואמר: "מאיר רואה כי ר' שלמה הוא מגיד בבראד, ולא רב בבערזאן ששם רואה הוא את ר' פייביש כרב" (ואמנם היה שם ר' פייביש לרב, והוא נכדו של ר' פייבוש הנ"ל).

 

                   והנה בס' 'תולדות שלמה' מספר ר' יהודה אהרן (נכד הגרש"ק) על מחלתו האנושה

של זקינו בבואו לבערזאן (וכפי שזכרנו לעיל מההעתקה מכת"י הגרש"ק), מחלה שארכה כשלשה שבועות ושבסופה אמר הגרש"ק כי "הוא מקבל עליו כעת בעת צרה באם יקימהו ד' מחליו ימהר וישוב לביתו עיר בראדי, כי הראו לו מן השמים אשר אין כאן מקומו".

                   הכותב מתעלם לחלוטין מהדברים שגילה זקינו בעצמו כי נדרו ורפואתו באו לו עקב דבריו של רבינו מפרמישלאן ששלח אליו בקשר לנתינת הסמיכות, אך יבואו שני הכתובים וישלימו זה את זה. ואף כי לא בפירוש איתמר, אך סביר להניח שרבינו גילה לו שרפואתו תלויה בשני הדברים גם יחד: בחזרתו לבראד ובהפסקת מתן הסמיכות. ולכך נתכוין הגרש"ק באמרו – לגירסת נכדו – "כי הראו לו מן השמים".

 

                   לעומת התעלמותו של הנכד מהשליחות ששלח רבינו אל הגרש"ק בעת צרתו, נשמרה עובדה זו במסורת החסידית. וכך כתב לי האדמו"ר משאץ שליט"א: "שמעתי מאאמו"ר זצ"ל כי הרה"ק הר"מ שלח שליח מיוחד להגרש"ק לברעזאן שיחזור בו ולא יקבל את הרבנות וירפא רפו"ש, והשליח הגיע בעת שהגרש"ק שכב כמתעלף וכו' וכאשר לחש לו

זאת באזניו הניע הגרש"ק בראשו לאות הן, ואז חזר לאיתנו".

 

                   ברשימותיו (כת"י) של הרה"ח ר' דובער יפה ע"ה מספר הוא את אשר שמע מהרה"ח ר' דוד מילנער (מחסידיהם של האדמורי"ם מוהר"ש ומוהרש"ב מליובאוויטש נ"ע), כי הגרש"ק עזב את בראדי בעקבות ריב בינו לבין הבעלי-בתים ועקר לעיר קטנה בסמוך, ושם נחלה וקצרה יד הרופאים מלסייעו. אז נסע הג"ר אברהם בנימין בן הגרש"ק אל רבינו לפרמישלאן "ואמר לו ר' מאיר, אם אביו הגאון יקבל ע"ע לחזור לבראד יבריא. והוכרח לחזור. ומני אז היתה היכרות ביניהם".

 

 

אשכבתא דרבי

 

                   קרבה שנת תר"י, ומרבינו נשמעו עוד ועוד רמזים כי קרב יום האחרון. ואף שליח מיוחד שלח אל הרה"ק מרוז'ין להודיעו כי הפספורטים של שניהם כבר חתומים ומאושרים לעבור חפשי בכל הגבולות, אך תוקף ניירותיו של מאיר יפוג קודם...

 

                   לפני יום השבת האחרון של חודש אייר תר"י שילח הרבי את כל המסתופפים בצלו

לביתם, את כל מי שאינו חפץ שתופר שבתו ("א פארשטערטען שבת")...

 

                   ובה בשבת השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. הסתלקותו היתה במיקולייב, שאותה איווה למושב לו בימיו האחרונים, ומשם הביאוהו לקבורת אבותיו בפרמישלאן. אז

הבינו מדוע בשבוע האחרון שינה וחתם את מכתביו "החונה בפרמישלאן" ולא "החונה במיקולייב" כדרכו מאז עקר לשם...

 

 

 

כתר שם טוב

ער"ח סיון לפ"ק תר"י

נפטר איש ירא אלקים

הרב החסיד ועניו

עבד ה' מנעוריו

ורבים השיב מעון

ודובר אמת בלבבו

אוהב צדקה ומשפט אמת

פזר נתן לאביונים

בוצינא קדישא

מוהר"ר מאיר זלה"ה

בהרב החסיד בוצינא קדישא

מוהר"ר אהרן אריה זצלה"ה

תנצב"ה

 

מצבת קודש ר"מ מפרמישלאן

 

                   מדברי ההספד שנשאו גדולי הדור על רבינו ידועה מליצתו של הר"ר משולם ישכר הלוי אבד"ק סטניסלב שאמר, כי משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים, והרי אמרו רז"ל שהקב"ה אומר "מי מושל בי צדיק, שאני גוזר וצדיק מבטלה", וא"כ הצדיק הוא המושל כביכול במושל עולמים, ומשמת הרבי ר' מאיר בטלו מושלי משלים, שאין לנו עוד צדיק כמותו שהיה בבחינת "צדיק מבטל", מושל במושלים (בס' דעת-זקנים עמ' נח ממכתב הר"ר פנחס הורוויץ אבד"ק בראדשין).

 

                   כששמע הרה"ק מרוז'ין מהסתלקותו אמר: "מיר האבן איהם אזוי ווייט ביים לעבן נישט געקענט" [בחייו לא הכרנוהו כל-כך], ואף הוא נסתלק בזמן קריב כפי שצפה רבינו מראש. וכעין זה אמר עליו גם הגרש"ק בהספדו (ראה להלן) כי לא הכירוהו בחייו ולפי גדלו ומעשיו היה ראוי להיות מפורסם יותר ויותר.

 

                   הג"ר שלמה קלוגר נשא הספד ארוך בהלכה ובאגדה, ובה בשנה הדפיסו בשם "מאיר עיני המחכים לסליחתו". ואמרתי אציגה פה מעט מהדברים המתייחסים ישירות לדמותו של רבינו:

 

                   אמר המקונן... אם אמנם ידעתי כי אין בי דעת להבין מעלת הצדיקים ומעשיהם הטובים... על כל זאת מעלת הרב הצדיק המופלג המפורסם איש אלקים מוהר"ר מאיר זלה"ה... הכרתי מקצת מעשיו הטובים הגלויים לעין כל מעין ענוותנותו וצדקת פזרונו בישראל ומואסו בהבלי עולם ובבצע כסף, וקיים בנפשו יהיו עניים בני ביתך, זה ענין הגלוי וניכר לכל. והנה דין גרמא שהרהיבוני רעיוני להתקרב אליו בחייו חיותו, וזכיתי לראותו פעמיים כראות פני אלקים. ולזאת מה מאוד עגמה נפשי על הפרדו מאתנו ונלקח ארון אלקים, לזה לא יכולתי לשום מחסום לפי...

 

                   ..הנה הסתלקות הצדיק הזה ודאי הוי לכפרה על עונינו, אך בעינן דעת ואמונה, על כך לזה קראתיו מאיר עיני המחכים לסליחתו היינו ע"י העדרו לגנזי מרומים, וקראתיו בשם מאיר לזכרון נשמתו הטהורה להיות לו לזכרון, ואם אמנם ידענא שא"צ לזכרון דידי, כי מעשיו יזכרוהו כמאמרם ז"ל אין עושין נפשות לצדיקים מע"ט זכרוניהם, אך על כל זאת היות כי נהגו הכל לעשות ציונים ובתים לצדיקי עולם, ויהי כי יראו את האלקים ויעשו להם בתים... לכך גם אני נמשכתי אחריהם וקראתיו על שמו לזכרון.

 

[בקטע הבא נקטעו אותיות]

                   ..והנה כמו כן יש לנו לבכות על הרב החסיד מו' מאיר ז"ל, כי הן אמת דמיתתו כפרת על הדור, אבל להבא מי יגן עלינו להשיג שפע ופרנסה, הנה זה ודאי בחייו הי'   עולם נזון בזכותו וכמ"ש חז"ל גבי רחב"ד שכל העולם כולו נזון בזכותו והוא הי' ד יו בקב חרובין וכו', וזה הוי סיבה לזה, דהנה הצדיק המקבל לעצמו פירותיו בעוה"ז ה מצמצם בהשפעת הדור, אבל הצדיק המקמץ ואין נהנה מעוה"ז כלום זה משפיע פירותיו  אחרים, ולכך בשביל שהי' די לו בקב חרובין לכך השפיע לכל העולם בזכותו. והנה כמ  ן הרב הצדיק הזה הי' מואס בהנאת עוה"ז, ובצע כסף לא נחשב לו, והי' מסתפק עצמו  עניות וקיים בנפשו ויהיו עניים בני ביתך דעשה אותם רק לעניים, א"כ ודאי השפיע  טובו לאחרים, וכעת שנסתלק מניין נמשוך שפע וברכה... כן נאמר אנחנו אם מיתת הרב  צדיק ודאי כיפרה עונינו, אבל הי תורה והי מצוה דמגני עלן להבא.

 

                   ..הנה אם כי הרב הצדיק המפורסם מו' מאיר זי"ע זלה"ה אם כי הי' רב מפורסם בצדקתו, והוי [הסתלקותו] מכה אשר כתובה, מ"מ הוי ג"כ מכה אשר לא כתובה, כי לפי ערך גדלו ומעשיו הי' ראוי להיות מפורסם יותר ויותר, אך פשטות וענוה שלו גרם שלא הבינו הכל גדלו.

 

                   ..והנה אין לנו פזר נתן לאביונים מן הצדיק הזה הרב מו' מאיר, אשר אין גבול לשער גודל פזרונו בישראל, לכך בודאי הורם קרנו בכבוד והוי מיתתו בנשיקה על ידי ית' לבדו, זי"ע שיקוים על ידו סיפא דקרא להיות תאוות רשעים תאבד. גם י"ל מ"ש קרנו תרום בכבוד שמת בשבת וזה הוי כבוד דאז הקב"ה בישראל תמיד... וה' עמו שמת בשבת דאפילו במיתתו ה' עמו דמעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול.

 

                   ..הצדיק נסתלק ונסתלק צלו ואין לנו מי להגין עלינו והי תורה והי מצוה דמגני עלן... והנה עד הנה אמרתי לה' אלקי טובתי בל עליך, רק לקדושים אשר בארץ המה, ואם הי' לאחד איזה צורך ח"ו איזה חולה או איזה צער ח"ו הי' הולך אצל הצדיק הנ"ל לבקש רחמים עבורו, והקב"ה שמע תפלתו, ולכך אמרתי עד הנה כי טובתי בל עליך רק לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי הוי רק בם, אך כעת ירבו עצבותם והרבה יגון ואנחה אחר, כלומר עבור ובשביל כי מהרו שמה נסתלקו מאתנו, ומהראוי הי' שאיש כזה יחיה ק' שנים ויותר, ולזה אני מבקש לפניך שמהיום והלאה לבל אסיך נסכיהם מדם, שיהי' נסכים שלנו מה שנשפך דמן של צדיקים... וז"ש המשורר תודיעני אורח חיים, תלמדנו הדרך איך נשוב בתשובה ונזכה אנחנו לחיים, דעי"כ נעשה חיים גם להצדיק ויחשב אף הוא כחי, ואז יהי' שובע שמחות את פניך כי במיתת צדיק באופן זה דנחשבו הכל חיים על ידו הקב"ה שמח בו... ויחי עוד לנצח.

 

                   עד כאן מדברי ההספד של הג"ר שלמה קלוגר זצ"ל על הסתלקותו של רבינו מפרמישלאן, יזכנו השי"ת להיות ראויים להזכיר שמם של צדיקים ולעסוק בדברי תורתם נס"ו.

מאמרים דומים

-