מאמרים

ניגון ונגינה, ש"ץ וחזן

עשרה מאמרות - קובץ זכרון

פרד״ס חב״ד

הרהורים בעלמא על ענין הנגינה החסידית הנרצית בתפילה לצד "פגם החזנים". טיבם של ניגוני חב"ד המקוריים לעומת ניגוני שאר החסידים. נטילת נשמתה של התפילה, ונטילת נשמתו של הניגון. ניגוניו של אדמו"ר הזקן וההנהגה בבית מדרשו של אדמו"ר זי"ע.

ניגון ונגינה, ש"ץ וחזן

(הרהורים בעלמא)

"שמעתי מאבותי הקדושים זי"ע, בשם רבינו הקדוש רבשכבה"ג הבעש"ט זי"ע, כי הוא בא לעוה"ז לתקן תיקון עולם, אשר הי' עומד העולם ברפיון, בקלקולם בשלושה עמודים שהעולם עומד עליהם כי עמוד התורה קלקלו הבעלי דרשנים שנסעו מעיר לעיר ואמרו דרשות של דופי ועמוד העבודה קלקלו החזנים",1 כך כותב הרה"ק ממונקאטש בספרו דברי-תורה (מהדורא תליתאה, אות פו).

במאמר קודם ('פרדס חב"ד', 3, עמ' 69 ואילך) הארכנו ב"פגם הדרשנים", ועתה נהרהר קצת ב"פגם החזנים". שכבר סמכם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע זה לזה, בתקנותיו שתיקן ל"מנין" חסידי: שיהי' מנין חב"ד לעולם, ולא ידרוש בו שום מגיד לעולם ואין רשאים ליקח חזן, גם על ימים נוראים (אגרות-קדשו, א, עמ' רעז).

אך אנו לא נעסוק ח"ו בסוג הקלקולים שאליו התכוין הבעש"ט נ"ע, שהם נוגעים באישיותם של החזנים ("קלים ופוחזים" וכד'), אלא בפנים אחרים לחלוטין ויש בהם שאין חומרתם גדולה כלל וכלל. וגם הם ידועים בחלקם מימי ראשית החסידות, וכדברי הרה"ק מפולנאה בספרו 'תולדות יעקב יוסף' (פ' צו): ושמעתי כי מתחילה הי' לשם שמים, כי הי' החזן החשוב שבעיר המה הבאים בסוד ה' לידע לכוין כל הכונות השייכים לתפילה, והיה מאריך בניגון התיבה עד שישלים הכוונה השייך לאותה תיבה ואח"כ בהמשך הזמן דלא אכשר דרי נשאר הניגון, ואינו מתפלל כלל ובטלו העיקר ותפסו הטפל ותופסין במלאכת ניגוני הזמר שהי' מתחילה טפל וצורך אל עיקר התפילה

לא היה זה חידוש שנתחדש באותה תקופה, שהרי ההגדרה של "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" שהוצמד בגמ' (תענית טז, ב) לש"ץ שאינו הגון, חוזר ומתייחס בתשובות הרשב"א, הרא"ש, המהרש"ל (ועוד) לכל החזנים שהצטיינותם בזימרה גדולה מהצטיינותם במידות ובמעשים טובים (ראה גם בשו"ע אדמו"ר סי' נג, בפרט בסעיפים ד, ה, יד). וככל שירדו הדורות והלכו, כן גדלה והלכה העדפת הטפל על העיקר.*1

מובן מאליו, שכל זרם חסידי שהעמיק יותר בענין התפילה ומשמעותה, יותר היתה לו לזרה הפיכתה לטקס המנוהל ע"י זמר דמיתקרי חזן (דבר שהיה לשיגרה בחוגים אחרים, שהליכתם לבית-הכנסת היא כדי להתענג ולהתבדר מן ה"הופעה" של החזן). ועל דרך המבואר בס' התניא (פרק י), שכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסט"א והמיאוס ברע.

ואדמו"ר הרש"ב שרומם את קרן התפילה בדורותינו, הוא זה שתיקן  כנ"ל  שלא יתמנה חזן "כי אם ר' אברהם שו"ב [חריטונוב] וכדומה אליו", דהיינו בעל-תפילה חסידי אשר  נשמה בקרבו. וכך היה גם הרה"ח ר' יחיאל השד"ר, חזן במחיצתו של מוהרש"ב בליובאוויטש (ומניגוניו נשתמר הניגון "הוא אלקינו", שלימדנו רבינו זי"ע בשמח"ת תשכ"ד).

            ונסמיך לזה את דבריו של הרה"ח ר' אברהם מזעמבין (מחסידי אדמו"ר הצ"צ ומוהר"ש) שאמר, שהשאלות ששואלים אותו אפילו באמצע תפילת יום-הכיפורים אינן מבלבלות אותו מתפילתו, שהרי אין הן אלא דבר הלכה ורצון העליון ית'. אבל כשהחזן מתחיל להשתטות בחזנותו ("מאכען זיך נאריש"), זה כבר מבלבל אותו (לקוטי סיפורים, עמ' שכב. ובדרך צחות יש לרמז זאת בדברי רבינו הזקן בשו"ע שם סכ"ה: "יראו שלא יהיה ש"ץ טיפש").2

            וכל זאת, אע"פ שאין כחסידות חב"ד לייקר את ענין הנגינה ולהעמיק בה, לא רק כשהיא לעצמה אלא גם בעת התפילה, כשהנפש משתפכת בשמחה או במרירות. וכלשון המובא בכ"מ בדא"ח, דרעיא מהימנא הי' מנגן בצלותא בכל מיני ניגון.3 ולדברי אדמו"ר האמצעי, אמיתיות גילוי האלקות בנפש בתפילה היא בבואה בקול שיר ורינה, שבא בהרגש הלב להתפעל בשיר וניגון או בתנועה ביד ורגל (אגרות-קדשו, עמ' רסד). ועוד מביא (שם) בשם רבינו הזקן, שציוה לכל מר נפש שיתפלל בשיר ובשמחה ותענוג פשוט.

אך במה דברים אמורים? בנגינה! נגינה כן, חזנות לא!

            החילוקים בין נגינה לחזנות ידועים הם לכל, והגבולות ביניהם ברורים. נחדד זאת במקצת, בהביאנו את דבריו של אדמו"ר האמצעי על הנגינה בתפילה, שמהם משתמע פן נוסף בשלילתה המוחלטת של החזנות (כמובן שהשלילה שבדברי אדמו"ר האמצעי אינה מכוונת במישרין לחזנות, שהיא מופרכת מעיקרה ולאו בשופטני עסקינן, אלא רק מכללא איתמר). ואלו דבריו (בפרק הראשון של "קונטרס ההתפעלות"):

            התפעלות הניגון שהוא בחי' התפעלות פתאומית דוקא, בלתי בחירה ורצון שכלי כלל ובלתי מורגשת בעצמו, מצד שאינה באה מצד עצמו לכוין לעשות התפעלות, כי אם ממילא ומאליו בלתי נודע לו. ומפני שזהו כאילו אינו מרגיש ונודע לו כלל באותה שעה ממש, זהו הנק' העדר הרגשת עצמו בזה כלל. עכ"ל.

            כלומר, הנגינה הנרצית בתפילה היא זו הספונטנית דוקא. ומכלל הן שומעים אנו את הלאו, שלילת הישות והרגשת עצמו (שאין בחסידות דבר מאוס יותר מזה) הבאים לידי ביטוי בתפילה המשולבת בזימרה מתוכננת מראש. ואפילו על דברים דקים ועדינים יותר קורא אדמו"ר האמצעי (שם, בהקדמה) "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", או  בלשון החסידים - פיגול הוא לא ירצה (יעו"ש).

*            *            *

            מן הדברים שניגוני חב"ד המקוריים ניכרים בהם מניגוני שאר החסידים, היא עובדת היותם  בדרך-כלל  נטולי מלים. ואין זה הבדל טכני גרידא וחסר משמעות, אלא בו בא לכלל ביטוי היותו של הניגון החב"די בלי-גבול במהותו, והבלי-גבול (של הנבראים) אי-אפשר לו להתמזג או אף לגור בכפיפה אחת עם המלים הגבוליות. הניגון הוא קולמוס הלב והנשמה, באמצעותו מגלים הם את געגועיהם וכיסופיהם לדביקות האין-סוף, ומבטאים את מצבם באותה שעה: מרירות עמוקה לאין-קץ או שמחה עצומה לאין-תכלית   והכל בשפת הנגינה שהמלה המוגבלת לא תפיסא בה כלל וכלל.

            כמובן שלכל כלל יש יוצא-מן-הכלל, ורבים רבים הם הניגונים המושרים בפי חסידי חב"ד לדורותיהם, והמה בעלי מלים. על רובם ניתן לומר שהורתם ולידתם אכן לא שנתה בקרב חסידי חב"ד ו"מיובאים" הם מן החוץ, באחרים המלים הם אך החלק הטפל שבניגון, ואילו עיקרם ושיאם מגיע דוקא ברגע שמשתחררים ממוסרות המלים (ראה ניגונו של אדמו"ר הצ"צ לפס' "ימין ה' רוממה", וכן הוא בניגון "נייע זשוריצע חלאפצי" ועוד).

            סוג אחר של מלים הוא זה, שהמלים עצמן הן בלתי-גבוליות וכל תוכנן הוא הכיסופין, כמלות הפסוק "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים". דוגמא מובהקת נוספת הוא הפסוק ו"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך". ומי שבעיניו ראה ובאזניו שמע את רבינו זי"ע מנגן ניגון זה, לבבו מבין, ואינו נזקק לפירושים נוספים. ואף גם כאן נותר חלק ניכר מהניגון ללא מלים, שהוא בחינת "והשבות אל לבבך" וה"בכן" שבסיומו.

*             *              *

            צא ולמד מענין זמירות השבת, ככתוב ב"תורה אור" לרבינו הזקן (הוספות לפ' כי תשא): המצוה לשורר בשבת כמ"ש האריז"ל, שהוא בחינת כלות הנפש וזהו שארז"ל "יוצאין בשיר ונמשכין בשיר", פירוש, יוצאין בכלות נפשם והניגון הוא בחי' הביטול בלי צירופי אותיות, כי אם רק המשכה שנמשך להדבר בבחינת ביטול ותשוקה

            ורבינו הזקן עצמו לא שילב בסידורו את ה"זמירות לשבת", באמרו, שכוונתו שנתה "שישירו בתוך הסעודה, ושיר למעלה מזמרה" (כן הוא בהגהות אדמו"ר מוהרש"ב לסידור, בשם אדמו"ר הצ"צ), דהיינו שינגנו ניגונים הנובעים מן הלב, ולא זמירות המוכתבות מן הסידור.

*             *              *

            אבל גם ניגונים שאינם עמוקים כל-כך והנפש אינה יוצאת בהם מכליה, אף הם אינם ראויים שיגדירום במלים. שהרי: "הדיבור מגביל את השירה; השיר גמיש יותר וכולל לפעמים הכי תכופות כמה פירושים, שאין טכסט אחד יכול לכוללם" (אג"ק רבינו, חי, עמ' קנז). יכולים לשבת מנין חסידים בהתוועדות חסידית, ניגון אחד בפי כולם, אך כל אחד יוצק לתוכו תוכן שונה בהתאם לתכונת נפשו ומצבה באותה שעה. וכיצד זה יאסרו את הניגון בכבלי המלים ו"יאלצו" את כולם להתאים את עצמם לפירוש היחיד שנכפה עליהם?!

            ניגון שהוצמדו אליו מלים חייב לרדת ממדריגתו, ו"מאן דנפיל מדרגיה איקרי מת". ואפילו אם זו ירידה מועטת, הריהי כנטילת נשמתו למחצה לשליש או לרביע, ומה לי קטליה כולא מה לי קטליה פלגא? ניגון זה כבר אינו מה שהיה, בצאת נפשו ממנו.

            עינינו הרואות בניגונים שנעשתה בהם הרכבה של מלים שאינן ממינם (כנהוג ב"קעמפ'ס" וב"קייטנות"), ולאותם ילדים (ולמדריכיהם) ניגונים אלו כבר "אבודים" מהם, ואם יזכו לשבת בשבת חסידים וישמעו ניגון מן הניגונים הללו, הרי שבאזניהם תהדהד אותה "גירסא דינקותא" עם כל החוויות הכרוכות באותם "ימים של כיף", במקום שיזכו לחוויה נפשית שאותה אמור הניגון להעמיק או להעניק.

            מה פשעו ומה חטאתו של אחד מהמפורסמים בניגוניו של ר' שלום חריטונוב, מאותם "ניגונים חב"דיים, המעוררים חשבון הנפש וכיסופי הנשמה להתרומם לחיים רוחניים" שחיבר (ס' הניגונים, סו), והנה נטלו ממנו את רוחו ונשמתו, ותחת זאת העמיסו עליו את המעשיה באיש חסיד שנתברך באשה חשובה ובבנים חמישה! האם אלו הן המחשבות שצריכות ליפול בראשו של החסיד היושב בהתוועדות ומנגן ניגון כיסופים?

            אפילו ניגוני שמחה, שבהם גבוהה יותר שכיחותם של ניגונים בעלי מלים (נראה שהמלים אינן מפריעות לשמחה, ולעתים אף מלשנבות אותה יותר),4 גם בהם מצינו ניגונים שירדו ממדריגתם בגלל המלים שהודבקו אליהם בצורה מלאכותית (מחמת צורך השעה, כגון לקראת י"א ניסן והקאפיטל החדש של הרבי). ינסו נא לשיר את הניגון "אבוא בגבורות ה' אלקים" עם המלים, ושוב בלי המלים, וערב אני שבשירת הניגון בטהרתו ללא המלים תגדל השמחה ביתר שאת!

            וכמובן שאי-אפשר בלי יוצא מן הכלל, והוא "הניגון מדובראוונא"  מניגוני חב"ד העתיקים (ס' הניגונים, קמג) - שהותאמו אליו מלות הפסוק "ופרצת"; סבורני שכיום אי-אפשר לנתקם זה מזה ולנגן את הניגון ללא המלים, ואף קשה להבין כיצד זה לשעבר נתנגן אותו ניגון כשהוא ערטילאי ללא המלים הללו! דומה שהניגון שנה מוכן לקבלת המלים מששת ימי בראשית, ושילובם יחדיו הוא כנתינתם מסיני

ועל הטוב יזכר הרה"ח ויודע-נגן ר' יוסף מרטון שי', שלזכותו יש לזקוף את השילוב המוצלח הזה, שהביא שמחה עצומה לרבינו זצ"ל (כפי שראינוהו בכך פעמים רבות) ולרבבות אנ"ש.

*             *              *

פתחנו בחזנים, ונשוב להרהר ב"פגם החזנים" גם בהקשר זה של שילוב לא מוצלח בין הנגינה והמלים; והוא בשני פנים: האחד נטילת נשמתה של התפילה, והשני נטילת נשמתו של הניגון.

 זכורני, באחד ממועדי שנת תשכ"ז, עמד לגשת לתפילת מוסף אחד החזנים מ?ר?ב??י-נגן, דהיינו שעבר מניגון לניגון, ולכל קטע הצמיד ניגון חדש. לפני כן סבב אחד הגבאים בין הבחורים העומדים ראשונה, ושנתרה בהם שלא יפריעו לחזן "היות והרבי מחבב מאוד את תפילתו". מסופקני מאד אם אכן גלה הרבי את אזנו של אותו גבאי לחיבתו לחזן זה (מה שעינינו ראו שנה, שבאמצע חזרת הש"ץ סבב הרבי והביע את פליאתו על שהחזן החל לחזור ולכפול מלים כדי להתאים את התפילה אל המנגינה),5 אבל למדנו מכך, ששילוב ניגונים בתפילה אינו מנהג עתיק יומין בחב"ד, והבחורים נזקקו לאזהרה לבל יפריעו את החזן ממעשיו

            ואולי יש בין הצעירים מי שאינם יודעים, שבחב"ד לא שנה נהוג כלל וכלל לנגן לא את ה"לכה דודי" ולא את "א-ל אדון", והדבר שנה מופרך לחלוטין! קטעים אלו היו "תפילה" ולא "זימרה"!6

ואף כי בבית-מדרשו של רבינו זי"ע נהגו בשנים האחרונות לשורר את ה"לכה דודי", וזאת גם בעידודו של הרבי, אבל רבינו בעצמו לא נהג כן בעברו לפני התיבה בשנים האחרונות (לבד מפעם אחת שניגן את החרוז "פאר וכבוד" שב'א-ל אדון').

תמיהני אם מי שמבין את פירוש המלות של פיוט זה, שנה מעלה על דעתו להדביק לו ניגונים מכל הבא ליד. ניגונים אלו יפה כחם להלהיב את הקהל ולהרקידו, אבל מה להם ולתיבות הפיוט? וכיצד בכלל ניתן להלביש ניגון אחד על פיוט הכולל עניינים שונים זה מזה בתכלית? הרי נכבדות מדובר בו בענין אחדות ה', ה"רצוא" של כלות הנפש וה"שוב" שאחריו (כמבואר בתניא בסוף פרק נ'), גלות השכינה והנשמה, שתנוצצות הגאולה, ועוד ועוד!7

המתבונן בניגון הדביקות שהיה לו לרבינו הזקן לחרוז "לקראת שבת לכו ונלכה" (לחרוז אחד בלבד, ולחלקו הראשון בלבד!),8 יכול לקבל מושג עד מה עמקה משמעותו של ה"לכה דודי", מהו הניגון המתאים לו ומיהו שיכול לנגנו. וד"ל.9

ומכאן, כנ"ל, לנטילת נשמתם של ניגונים על-ידי החזנים; חלק גדול מכל האמור לעיל חל, כמובן, גם על שילוב לא מוצלח של ניגונים בתפילה. אך יש להרהר גם על עיוות ניגונים בעלי מלים מאז ומעולם, ובפרט שהם מן ה"ניגונים המכוונים" של רבוה"ק (כהגדרתו של אדמו"ר מוהריי"צ).

ושתי דוגמאות, מתפילת ה"הלל". שנה לו לאדמו"ר הצ"צ ניגון של דביקות ושמחה לפסוק "ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל", ניגון שמיעוטו מלים ורובו ללא מלים, אלא ניגון הנובע ומשתפך ממשמעותן העמוקה של המלים ופעולתן בנפש. באו מקצת החזנים והמשיכו את הניגון לכל אורך הפסוקים הבאים, מכל הבא ליד: לא אמות כי אחיה יסור יסרני י-ה פתחו לי שערי צדק זה השער לה' אודך כי עניתי אבן מאסו הבונים מאת ה' שנתה זאת זה שנום עשה ה'

נטלו מן הניגון את הנשמה שהטיל בו הרבי, והעמיסו על חלק "השתפכות הנפש" שבו מלים שאינן מעניינו כלל, מין שלא במינו הנותן טעם לפגם.

הדוגמה השניה היא מניגונו של רבינו הזקן לפסוק "א-לי אתה ואודך, אלקי ארוממך", שהלבישוהו החזנים גם על הפסוק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו". ואף זו דוגמה לחוסר רגישות, חוסר הבנת הניגון (הנובע בעיקר מן המלים "א-לי אתה" ו"אלקי", שאין להן מקבילה בפסוק השני), ושליחת יד ב"ניגון מכוון". וקרוב הדבר להיות בכיה לדורות, שנות ומקטנותם מקבלים שנלדים את הניגון בצורתו המסולפת כניגון לשני פסוקים, וגם בהתוועדויות חסידים שומעים לא אחת את הניגון המשובש שהפקיעוהו בחוזק יד מניגוניו של רבינו הזקן.

*                  *                  *

כאמור בפתיחת דבריי, כל האמור כאן הוא בבחינת "הרהורים בעלמא" התלויים בה?רגש, ואין אלו דברים חתוכים ופסוקים. ומחמת ש"אין דעותיהם שוות", ודאי שרבים אינם סבורים כמוני. לדעתי אין מה להתווכח על דברים שבהרגש, אבל על טיעון אחד העומד לכאורה לנגדי, עליו ברצוני להעיר. וגם זאת בדרך הרגש ובדרך אפשר בלבד.

שהרי יש להקשות על כל הנ"ל מכך שעינינו ראו כי רבים החזנים שנהגו בבית-מדרשו של רבינו זי"ע ככל הנ"ל, ולא זו בלבד שלא מיחה בידם (שעל כך אפשר היה לומר שהרבי לא התערב בענייני חזנות וגבאות, כפי שאמר בעצמו פעמים רבות בשם אדמו"ר מוהרש"ב), אלא שעוד היה מוסיף ומעודד את השירה!

על כך ניתן להשיב באימרה, בסיפור ובמשל המשולבים זה בזה; המשפיע ר"ש גרינם ע"ה סיפר, שאדמו"ר הצמח-צדק התלונן על כך שבזמן חותנו  אדמו"ר האמצעי  היתה החסידות בבחינת עלייה, ואילו אצלו  אצל הצ"צ  החסידות היא בבחינת ירידה. והראיה, שאצל חותנו היו מכניסים ל"יחידות" ראשונה את התלמידי-חכמים והמלמדים, ורק אחריהם את העשירים. ואילו אצלו נכנסים העשירים תחילה. שאל ר' שאול דוב זיסלין ע"ה את הרש"ג, והרי יכול היה הצ"צ לצוות שגם אצלו יכניסו תחילה את המלמדים?! השיבו רש"ג במשל מבן-כפר ("ישובניק") שבא לעיר, ושמע שהרב מתייעץ עם הפרנסים בדבר גזירת "תענית ציבור" בגלל עצירת הגשמים. השתומם הכפרי מאוד, ואמר להם שיש לו סגולה נפלאה לירידת גשמים, ואין צריכים כלל לתענית: בכפרם יודעים הכל שאם החתול נכנס אל אחורי התנור ("קאטוך") הרי זה סימן מובהק שהגשם קרוב לבוא, אשר על כן יאספו את חתולי העיר ויכניסום אל אחורי התנור והכיריים, ובוודאי ימטיר ה' מטר על הארץ! והנמשל: אם העשירים נכנסים לפני המלמדים הרי זה מצביע על המצב הרוחני, ושום פקודות וצווים לא יעזרו לשנות את המצב אלא רק להסוותו.

כך גם מעשיהם ועבודתם של החזנים משקפים את פני שולחיהם ושומעיהם, ואם להם לא מפריעים שינוי צורתה של התפילה וסילוף דמותם של הניגונים, ובכן יהי להם אשר להם, והרבי היה האחרון למנוע מיהודים שמחה בכל אופן שתהיה (כידוע מדבריו בהזדמנויות שונות). אלא שיש לזכור ולהזכיר, שלא הרבי הוא זה שיזם את שילוב הניגונים בתפילה, והוא עצמו גם לא נהג במנהג זה (כנ"ל). גם כשחידש הרבי את שירת "הוא אלקינו" בתפילת "כתר" (וכנ"ל, שבליובאוויטש נהג כן ר' יחיאל החזן, ומן הסתם רק ביו"ט או בימים נוראים), הרי לא היה זה מדי שבת בשבתו אלא במועדים ובשבתות מיוחדות בלבד (לפי הוראת הרבי בשעת מעשה), ורק בשנים המאוחרות יותר נשתרש הנוהג לנגן כך במוסף של כל שבת.

אך ניתן להסתכל על כך גם בצורה שונה (וכמדומה שהיא קרובה יותר לרוחו ולמשנתו של רבינו), וכפי שהיה הרבי מתבטא על כגון דא בסגנון מליצת רז"ל "קלקלתנו זו היא תקנתנו". שהרי רמתו הרוחנית ומאפייניו של כל דור אינם יצירתם הבלבדית של בני הדור, אלא הכל מתנהל בהשגחה פרטית, בסדר ובתיכנון שנקבע בעצתו העמוקה ובמחשבתו הקדומה של "קורא הדורות מראש". ואפשר שהנגינה בתפילה היא מעניינו של דרא דעקבתא דמשיחא דוקא, ומסימני הגאולה הממשמשת ובאה (השייכות שבין השירה והשמחה לבין הגאולה העתידה אינה צריכה לפנים, ושערי דרשות לא ננעלו).

יקשה לאידך גיסא, אם זו ההנהגה המתאימה לדורנו, ואם הרבי הסכים לכך, מדוע עלינו לפשפש במנהגיהם של הדורות הקודמים ולייקר אותם? על כך י"ל בקצרה, על דרך האמור (בקונטרס "עץ החיים", אותיות ז-ח) בביאור החובה להשתדל, להעמיק ולהתבונן ב"יחודא עילאה", אף שעבודה זו שייכת ליחידי-סגולה בלבד, וזאת מאחר וההשתדלות בזה גורמת עלייה ושאיפה לנעלה, ולו גם לפי שעה בלבד. אבל אם יעסוק רק במדריגה התחתונה יותר של "יחודא תתאה"  שהיא השייכת לכל והיא התואמת את דרגתו  אזי עלול האדם לנפילה.

כלומר, ידיעת העבר והשאיפה אל הנשגב, מרוממות את האדם ותורמות להתעלותו. ובזעיר אנפין כן הוא גם בענייננו.

ויה"ר שנזכה לכוין לרצונם של רבותינו נשיאינו זצוקללה"ה, אשר הורונו מדרכיהם ונלכה באורחותיהם נס"ו.

 

1. כבר כתב הרה"ק בעל ה'תולדות יעקב יוסף' בספרו (פ' נשא): וכן שמעתי מחכם א', כי עתה התחכם היצה"ר שלא יצטרך לילך לפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק כל עצמו ללכוד את היחיד אשר רבים נכשלים בו. והוא שמעמיד שוחט בעיר א' מסטרא דילי' המאכיל טריפות לרבים, וכולם נלכדים ברשתו עבור זה. וכן הש"ץ שהוא סרסור בין ישראל לאבינו שבשמים להוציא רבים ידי חובתן, ורבותינו הזהירו בפוסקים ראשונים ואחרונים שיהי' הש"ץ המובחר שבעם, ולא כן עתה שבוחרין הגרוע שבעם כנודע. ואין להאריך בזה. עכלה"ק.

2. הרה"ח ר' נחום גולדשמידט ע"ה היה אומר בדרך צחות, "משרבו ה'שטיפין' חזרה תורה לסיני", והיה מבאר: לשעבר היו מתקנים את המנעלים ב'נא?טן' [=תפירות], אחר-כך עברו ל'שטיפין' [=שטיפטין, מסמרים]. ומה נעשה עם ה'נא?טן'? הלכו הם אל החזנים. שלשעבר היו החזנים בעלי נגינה, ואילו כיום יודעים הם רק לקרוא מן הנייר ['נא?טן' במשמעות תווי-נגינה] ומה נעשה עם הנגינה? היא הלכה אל הדרשנים. שלשעבר היו הדרשנים יודעים לדרוש, ואילו כיום יודעים הם רק את ניגון הדרשה ומה נעשה עם הדרשות? הן הלכו אל הרבנים. שלשעבר היו הרבנים יודעי תורה, ואילו כיום יודעים הם רק לדרוש ומה נעשה עם התורה? היא חזרה לסיני. והדינו דאמרי אינשי "משרבו השטיפין חזרה תורה לסיני"

3. ידוע מאמר העולם שהחזן הוא שוטה. והדו מן הצדיקים שביארו זאת בכך, שהיכל הנגינה קרוב הוא להיכל התשובה, ואם החזן אינו קופץ להיכל התשובה, מוכח דהוי שוטה (ומנלן שאין החזן  קופץ להיכל התשובה, כלום בוחני לבבות אנו? אלא עינינו הרואות שהוא ממשיך לזמר, ואם-כן מעשיו הם המוכיחים עליו שלא שב בתשובה).

4. ראה הנסמן במאמרי אדמו"ר האמצעי, דרושי חתונה, עמ' רלז.

5. בין ניגוני השמחה מצויים גם יותר מאותו סוג ניגון שאדמו"ר מוהריי"צ הגדירו "ניגון שוטה", שאינו ממולא בתוכן. יתכן, איפוא, שניגונים אלו הרכבתם במלים זו היא תיקונם ועלייתם.

6. אחת מן האזהרות שהזהיר אדמו"ר מוהרש"ב את ר' מענדל וואלאסוב (שנאלץ להשתכר לפרנסתו מחזנות), היתה: שלא יכפול תיבות בתפילה כדרך החזנים (שמועות וסיפורים, א, עמ' עה). אגב כך יש להעיר על מכשול נוסף שנשתגר מחמת שילוב ניגונים בתפילה, והוא, השירה בציבור בשעה שהש"ץ מנגן את ברכת "שים שלום"; בס' המנהגים (עמ' 12) מפורש שאמירת "מודים" של הש"ץ היא בקול (שהרי כל עניינה של חזרת הש"ץ הוא שהקהל ישמע כל מלה ומלה), ואין כל הצדקה לכך שלא ישמעו מהש"ץ את תיבות הברכה "שים שלום". ומה שנהגו כך בבית-מדרשו של רבינו זי"ע, אפשר שקולו של הש"ץ היה נשמע ברמה מעל קולות הקהל.

7. במנהגם זה לא היו חסידי חב"ד בודדים בקרב החסידים; ראה במאמרו של הרב יחיאל גולדהבר בקובץ "בית אהרן וישראל" (ניסן-אייר תשנ"ז), שממנו עולה כי בדרך-כלל היה זה מנהג החסידים ברחבי רוסיא ואוקראינה, לעומת חסידי פולין וגאליציא שהיו מנגנים ב"לכה דודי".

מאלף הוא הסיפור המובא שם (בהע' 76), שפעם איקלע חזן לעיר רוז'ין, ונתכבד בתפילת קבלת-שבת בבית-מדרשו של הרבי. שלא כמנהג המקום שורר החזן את ה"לכה דודי", וילדו של הרבי (הרה"ק רא"י מסדיגורא) החל לצחוק: "החזן שר לכה דודי" שאלו אביו מה מצחיק בזה, והילד השיב: מה! "לכה דודי" זה שיר?! הרי אומרים בו "שמור וזכור בדיבור אחד", דו? זא?לסט א?פ?היטן או?ן געדענקן א?ז אין יעדער דיבור איז מלובש אחד יחיד ומיוחד, ואצלו זה שיר?! (וציין שם, שפירוש זה ל"שמור וזכור" מובא גם בשיחות אדמו"ר מוהריי"צ, תרצ"ו, עמ' 127).

עד כמה מופרכת היתה שירת ה"לכה דודי", ניתן להיווכח גם מהמסופר על אחד מזקני חסידי סלאנים בטבריה, שניגש אל חזן אורח, והזהירו אשר לא זו בלבד שלא ינגן בפיוט זה, אלא שגם לא ישמיע את המלים בקול, ורק בסיום כל חרוז יכריז את ההברה "ל?ה" (שבסיום תיבת "נקבלה")

8. מופלאה היא נעימת ה"לכה דודי" הידועה אצל חסידי ויז'ניץ, שבה יש לכל חרוז ניגון מיוחד לו כפי עניינו. ניגון זה אינו מן הניגונים העתיקים של בית ויז'ניץ, והוא הולחן ע"י אחד החסידים רק לפני כ-80 שנה. לפי המנהג המקורי בחצר ויז'ניץ, לא היו משוררים כלל ב"לכה דודי" (ראה במאמר שבהע' 7). מאחר ונוסח התפילה דוויז'ניץ מקובל ביסודו מאבי השושלת ר' קאפיל חסיד, שהיה (לפרקים) ש"ץ אצל הבעש"ט, יש לשער שגם בבית-מדרשו של הבעש"ט לא היו מנגנים את ה"לכה דודי".

9. ראה ב"מפתח הניגונים" לס' הניגונים, ניגון ז ו-קעז. ושם, שאדמו"ר מוהרש"ב היה מנגן ניגון זה בשעת אמירת "שמע ישראל". ולדרכנו נוסיף ונלמד מזה, שיש ב"לכה דודי" בחינה משותפת עם הפסוק "שמע ישראל", ובזה מבואר עוד יותר מדוע היה מופרך דבר הזימרה ב"לכה דודי", כשם שלא יעלה על הדעת לזמר את "שמע ישראל" בשירה בציבור.

10. במאמרו של רבינו הזקן ד"ה לכה דודי (מאמרי אדה"ז, מארז"ל, עמ' תנז) אומר הוא על פיוט זה (הנקרא אצלו: "קבלת שבת" שיסדו הר"ש אלקבץ עפ"י קבלת הרמ"ק ז"ל), שהוא בנוי עפ"י סדר פסוקי שיר השירים (יעו"ש). ובדרך צחות י"ל, שגם על מזמרי ה"לכה דודי" התורה (או התפילה) חוגרת שק ואומרת לפני הקב"ה עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו לצים, כפי שנאמר בגמ' (סנהדרין קא, א) על הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר.

 

                                                            (פרדס חב"ד, 5, ניסן תשנ"ח)

מאמרים דומים

-