מאמרים

הקדמת הראב"ד לספר 'בעלי הנפש' (תגובה)

סיני

משיב על דבריו של פרופ' י. דן (כרך עז) שטוען כי הקדמת הראב"ד לספרו כוללת "פולמוס אנטי–רציונאליסטי", ומוכיח את נחיצותה כמתאימה והולמת למגמת הספר.

סיני, עח (תשרי–חשון תשל"ו), עמ' צה–צו

 

הקדמת הראב"ד לספר "בעלי הנפש"1

 

טענתו של פרופ' י' דן הקדמת הראב"ד לספרו "בעלי הנפש" כוללת "פולמוס אנטי-רציונאליסטי" מתבססת על העובדה כי הפיסקה שציטט משם "אינה מיבנת כלל וכלל" בעטין של "שורה שלימה של שאלות" שלמעשה הוא מסכמן בשתיים (שהן אחת) בלבד: "מדוע הובאו כל הענינים שלעיל? מה להם ולספר זה?" ואחר שקבע כי "עקרו של הספר מוקדש לדחיית התפיסה האריסטוטלית הפסולה בענין חיי אישות" נחה דעתו, כי מעתה פיסקו זו משתלבת היטב במגמתו הכללית של הספר.

לדעתי אם לא נעשנה קרעים קרעים תתקיים ההקדמה בידינו גם ללא הכוונות הפולמוסיות, באם רק נראה אותה כמיקשה אחת ולא ננתק דברים מהקשרם: מאחר שהבריאה כולה נועדה לצורך האדם ולשימושו (ומאריך הראב"ד להבהיר כיצד גם "העליונים" משרתי האדם המה) ולפיכך נברא האדם אחרון למעשי בראשית שביום הששי לבריאה וימצא הכל ערוך ומוכן לפניו. אך נשתנתה יצירת האשה שלמרות שאף היא נועדה "להיות לו לעזר ולסעדו ולמסעדו" לא נבראה לפניו ואף לא יחד עמו כשאר חיותו ארץ, אלא אחריו וצלע מצלעותיו, כי דוקא כך הוא "צורך האדם והנאותיו... מפני שהיא נחשבת אליו כאחד מאבריו אשר נבראו לשימושו". ומאידך מתחייב מכך "לאהוב אשתו כגופו... ולשמרה כאשר ישמור אדם אחד מאבריו... וע"כ ציוה הבורא... שארה כסותה ועונתה לא יגרע". וכאן בא השלב האחרון בהקדמה: "ולמען ידע האדם כי יש לו בורא המושל עליו שם לו חק ומשפט בהתחברו אל האשה כאשר שם חוקיו על כל מתנות האדם... שדה... לבושו... גופו... ימי הבלו... גם על האשה אשר נתן עמו לעזרו שם לו חק ומשפט ושם נסהו".

אין ספק שזו הקדמה לגטימית בהחלט לספר הדן בנושאים אלו.

להוכחת הטעות בקביעת ספר זה כסותר את "התפיסה האריסטוטלית, הפסולה בענין חיי אישות" יכולני להביא את כל "שער הקדושה" וינסו נא למצוא בו רמז כלשהו לדעה ש"חוש המישוש" אינו "חרפה לנו", היפך לדעה האריסטוטלית, או שכאילו "היצר המיני אינו פסול מכל וכל כשהוא לעצמו... קדוש הוא במקום שההלכה מקדשת אותו" - ההפקיע הראב"ד יצר זה מרשותו של יצר הרע כפי שהוא מאז חטא עץ הדעת? ואם נצטווינו על אקט (לא יצר!) מסוים היש בכך כדי לקדש את היצר שהראב"ד עצמו מגדיר אותו בהקדמתו "הנפש המתאווה, היא נפש הבהמית"? היכן קובע הראב"ד אותו כ"ערך מוסרי עצמי" או יותר מאשר "תחום שיש להיזקק לו במסגרת חיובי התורה"? ומאדיך - היכן מתייחס הרמב"ם לפעולת המצוה האלקית כאל "דבר כשהוא לעצמו"?!

בין לרמב"ן (ב"אגרת הקודש" המיוחסת לו) ובין לרמב"ם תאוות היצר בהמית היא. ולדעת שניהם מתקיימת מצות ה' ביחסי האישות ("עובד את ה' תמיד... אפילו בשעה שבועל" - רמב"ם פ"ג מהלכות דעות הלכה ג). ולא נחלקו אלא ביחס אל המעשה כשנעשה כיאות; כי בעוד שלדעת הרמב"ם אפילו "בן החורין" המעולה העוסק בכך ומקיים את גזירת המלך, אינו אלא מתבזה בפינוי אשפה (ראה מו"נ, ג ח), הרי שלהרמב"ן "החיבור הוא קדוש ונקי כשהיה כפי מה שראוי".

אך הראב"ד אינו מתייחס כלל לבעיה אם אפשר להעלות את פעולת המצוה עצמה למדריגת "קדושה", ולא באה תיבת "קדושה" ב"שער הקדושה" שבספר "בעלי הנפש" אלא במובן של "פרישות והבדלה" לעומת משמעותה ב"אגרת הקודש" של הרמב"ן, הנקראת כך על שום "קדושת החיבור".

ומאחר שאין כל ראיה לקיום מגמה של "פולמוס אנטי-רציונאליסטי" בספר ובהקדמתו2 אין גם כל סיבה שלא לקבל את עדותו של המחבר באשר למגמתו, וכפי שביאר בהקדמה שאת ספרו זה חיבר לפי שראה כי הלכות אלו מסובכות הן "רבו עלילותם ונפלאו סודותם... ואשר רובם מתנהגים עליהם בשגגה", ועל "שער הקדושה" מוסיף ואומר: "שיש תועלת באריכותו והוא מהענינים שרוב בני האדם נכשלים בהם3 ונלכדים בפח מוקשיהם". חושש הוא איפוא לקיום ההלכה ולא אל פולמוס פילוסופי תיאורטי עיניו.

יהושע מונדשיין

 

- - - - - - - 

1 ראה סיני, כרך עז, עמ' קמג-קמה.

2 גם הנסיון לדייק מדברי הראב"ד בהקדמה קיום "השגחה פרטית" זקוק עדיין לסמוכות.  

3 קביעתו של י' דן כי "שער הקדושה... אינו שער העוסק בעניני הלכה" אינה הולמת נושא אשר נצטווינו עליו בפסוק "קדושים תהיו" שיש המונים אותו במנין המצוות (ראה ספר חרדים בסוף חלק מצוות-עשה) ועליו נאמר שזו פרשה קטנה שגופי תורה תלויים בה (ברכות סג, א; טושו"ע או"ח סי' רלא וביאור הגר"א שם).

 

מאמרים דומים

-