הספד

על אדמו"ר רבן של כל ישראל, הגאון הגדול, הבקי בכל חדרי התורה, החרש והמסגר (עיין גיטין פ"ה, סנהדרין ל"ח, חגיגה י"ד) ר' יוסף ראזין זצ"ל, אב"ד דק"ק דווינסק, המפורסם בשם "ראגאטשאווער גאון".

נפטר בעיר ווינה ביום ה' י"א אדר תרצ"ו – תענית אסתר נדחה, והובל לקברות בדווינסק ביום ב', שושן פורים, בארבע וחצי שעות אחר חצות היום.

הספדתיו בבית-המדרש הגדול בדווינסק, ופה בריגה בבית-המדרש דרחוב פייטוי בפנים העיר

מאת הר"ר חיים זאב חאראש, מגיד-מישרים דק"ק ריגא ומלפנים רב בדוגעלישאק. בספרו 'שמחת חיים' (חלק שני, ריגא תרצ"ט, עמ' 126-116).

מוגש באן בקיצור לשון ובדילוגים

בפרשת השבוע, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וכו', פירש רש"י, למחרת יום-הכיפורים כשירד מן ההר. וכן הקהילה הזו שאנחנו נקהלנו ונאספנו כעת, היא גם-כן אחר יום-הכיפורים, לפי שמיתת צדיקים מכפרת כיום-הכיפורים.

הימים שנעשו בהם נסים לישראל, החודש שמרבין בו בשמחה ובריא מזליה דישראל, הימים אשר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, נהפכו בשנה הזאת לימי חושך ואפלה, לימי יגון ותוגה, שנוטל מישראל מאור הגולה, נר ישראל, המאור הגדול, הגאון העצום בקי בכל חדרי תורה, רבנו יוסף ראזין זצ"ל אב"ד דווינסק.

ביום שהופתח לבנו להבין אור התורה ולדעת כי הם חיינו ואורך ימינו ואי-אפשר לחיות בלי תורה (הדר קבלוהו בימי אחשורוש דכתיב "קיימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקבלו כבר), ורק בימי הפורים הבינו אור התורה וקבלנוהו ברצון, באותו היום נוטל שר התורה ומאור התורה מישראל.

בפורים הזה קיימנו מצות משלוח מנות איש לרעהו – אלו ישראל שנקראו רעים להקב"ה – ששלחנו להקב"ה את הגאון הרגצ'ובי זצ"ל. מי שהיה בפורים בדווינסק, שכח ונעקר מלבו ימי הפורים והיה חושב שהיום הוא תשעה באב וקורין מגילת איכה. והיה ממש כחורבן בית-המקדש. כאשר ראינו ארונו של יוסף שהובא מעיר ווינה, נפלה אימה וחרדה, כי את הגאון הבקי בכל חדרי תורה, שקיים והגית בו יומם ולילה, כסהו ארון חושך אופל וצלמות. כולם הבינו וראו כי ספר תורה עמו ממש דבוק ומחובר קנין הגוף, וספר תורה נקבר ונשרף. כולם ראו שלוחות ושברי לוחות מונחין בארון.

כתיב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". ואמרתי המליצה, שעצמות רבנו יוסף ראזין אב"ד דווינסק זצ"ל, לקח משה עמו, שלקח עמו כל תורת משה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה.

זה לא כבר גוועו ונאספו מאתנו שני גאוני עולם, רבנו הגאון האמתי ר' מאיר שמחה זצ"ל ורבנו הגאון הצדיק ר' ישראל מאיר בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל, וכעת אבדנו את הגאון האחרון, המאור הגדול מאור הגולה רבנו יוסף ראזין זצ"ל. ונוכל לומר שהסתלקות הגאונים הנ"ל הוא חורבן בית ראשון, והסתלקותו של הגאון הרגצ'ובי הוא חורבן בית שני. וכאשר אחזי לי אני, הסתלקות רבנו הגאון ר' יוסף ראזין זצ"ל היא אבדה גדולה יותר מהסתלקות ואבדת הגאונים הנ"ל.

למה הדבר דומה, לאחד שהיו לו שני בתי-חומה בעלי חמש קומות, ומלבד זה היה לו גם סכום גדול כסף וזהב במזומנים המונחים בארון ברזל הבטוח מאש. ויהי היום, והנה נשרפו הבתים, וידאג האיש ויבכה עליהן הרבה, ואעפ"כ התנחם במעות המזומנים אשר בארון הברזל. אך לאחר כמה שנים נפלה דליקה בבית שהארון עמד שם, ובפתחו אותו מצא בו תל אפר תחת המעות שהטמין שם, כי לא היה סגור כהלכה וחדרה האש דרך הסדקים. בראותו זאת בכה בלי הפוגות ולא קיבל תנחומים, כי כעת נשאר בערום ובחוסר כל ר"ל.

כן הדבר כאן, כשנסתלקו הגאון רבנו מאיר שמחה זצ"ל ורבנו ה'חפץ חיים' זצ"ל, הם שריפת בתי החומה (אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח)., אף שהיא אבדה גדולה עד למאד, אעפ"כ קבלנו תנחומים לפי שנשארו לנו מזומנים יקרים מפנינים ונחמדים מזהב ומפז רב, הוא רב האי גאון הרגצ'ובי זצ"ל, שהיה אצלו הכל במזומן, ש"ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, תוספתא, רמב"ם, ולא היה צריך לחשוב באיזה מקום נמצא הדבר ולהביא ראיות להשאלות ששאלוהו השואלים, שהיה הכל מזומן אצלו כמונח בקופסא. והוא היה ממש מאור הגדול מאור הגולה, כאור החשמל אשר בסיבוב אחד בכפתור ההדלקה יאירו כמה מאות מנורות בבת אחת, כן היה הגאון הנ"ל זצ"ל, כששאלוהו איזה דבר אז כהרף עין, בדיבור אחד, הביא הרבה ראיות, רברבי וזוטרי. אבל כעת, שהביאו ארונו של רבנו יוסף מווינה ופתחו וראו שגם המזומנים נשרפו ונשבה ארון הקודש, וספר תורה שעמו נקבר, הלא נשארו בערום ובחוסר כל, והחורבן גדול יותר משריפת בית ה'.

והנה ידועים דברי חז"ל, רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתרא דמתבעי לתמן מובילין יתיה, ועל-כן נסתלק בווינה והובא לדווינסק. ולכאורה הוא שלא ברצון חכמים ואין רוח חכמים נוחה מזה, ובפרט שידוע ששיטת הגאון בעצמו היתה שלא להוליך מת לעיר אחרת כי-אם באופנים הידועים, כגון מחו"ל לארץ או למקום קברות אבותיו, וצווח ככרוכיא על מנהגים אלו. ואם-כן היה מוטל עלינו לעשות לרבנו יוסף זצ"ל כשיטתו. אלא ודאי מן השמים נתגלגל הדבר להיות מנוחתו כבוד בדווינסק, וכן היא ההלכה, לפי שכיהן שם ברבנות יותר מארבעים שנה. ואנן לא בקיאין בדינא (וכמו שכתב השבות-יעקב ליישב המנהג שלוקחים הדיינים שכר לדון, משום דלית האידנא דיודע למידן דין תורה).

ויש להביא סעד וסיוע שטוב עשו אנשי דווינסק במה שהביאוהו למחנם, מהא דסוטה (דף יג) ואת עצמות יוסף וכו' קברו בשכם, משכם גנבוהו ולשכם נחזיר אבדה. כן נוכל לומר על רבנו יוסף ראזין זצ"ל, שמדווינסק גנבוהו, לפי שידוע שלא רצה ליסע מדווינסק לווינה, ובנסעו [מריגא] דרך דווינסק ביקש לירד ממסילת הברזל ולנוח בדווינסק, ולדווינסק נחזיר אבדה.

ובמדרש (שמות) והעליתם את עצמותי מזה אתכם, למה הדבר דומה, לאדם שהכניס יינו במרתף, נכנסו גנבים ונטלו החבית והלכו להם ושתו אותו. ובא בעל היין ומצא אותם שגנבו החבית, אמר להם: שתיתם היין, החזירו החבית למקומה. כך משכם גנבו אחיו של יוסף אותו ומכרוהו, וכשבא ליפטר מן העולם אמר להם, בבקשה מכם, משכם גנבתם אותי חי, החזירו לכל הפחות את עצמותי לשכם. הנה הגוף משל לכלי חרס והנשמה ליין (עיין ב"ב דף ט"ז), וכמו כן כאן, אנשי דווינסק טענו ואמרו לאנשי ווינה, מדווינסק נטלתם למרן רבנו יוסף זצ"ל, חבית מלאה יין, היינו גוף ונשמה, גוף מלא יינה של תורה, שתיתם את יינו כי יצאה נשמתו בווינה ונשבה ארון הקודש, החזירו החבית – זה גופו, שברי לוחות – למקומה, לדווינסק.

והנה הרשב"א מקשה, איך קיימו השבטים מצוות השבה ביוסף במה שקברוהו בשכם, הלא צריך להחזיר כעין שגזל, והם גנבוהו חי והחזירהו מת. ומתרץ, שבשביל שיוסף קרא עצמו "עצמות" אף בעודנו חי, הוה שפיר השבה. וכן כאן, אם אנו תובעים מאנשי ווינה שכעין שגזל צריך להחזיר, ישיבו לנו כתשובת הרשב"א, שגם בחייו לא היו בו אלא עצמות, לפי שכל ימיו עמל ועסק בתורה ושם לילות כימים. ונוכל לומר עליו כמליצת ר' מאיר "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה", ופירשוהו שגידולו בתורה היינו דרכה של תורה לחיות חיי צער, פת במלח ומים במשורה. כי כל ימיו לא היה נהנה מהעוה"ז אלא בדברים הכרחיים להחיות נפשו ולחזק גופו שיוכל לעסוק ולעמול בתורה.

ולי נראה לפרש, דמי שלומד בשביל להיות גדול בתורה, אין רבותא כל-כך, אבל מי שכבר נעשה גדול ומפורסם בתורה, זה אשרי מי שגדל בתורה, ואעפ"כ ועמלו בתורה, בודאי עושה נחת רוח ליוצרו ונפטר בשם טוב. כן נוכל לומר על מרן רבנו יוסף זצ"ל, אע"פ שכבר היה המאור הגדול בתורה, מאור הגולה, בקי בכל חדרי תורה, כל רז לא אניס ליה, אפילו הכי עמל כל ימיו בתורה, 'כל' לרבות הלילות. ואמרו רז"ל למה נקרא שמה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של אדם, שמתשת כח החומר שיסודו מעפר, ולא היו בו אלא עצמות אף בחייו כשהיה בריא, ובפרט בעת ששלחוהו לווינה שכבר אפסו כחותיו, לא שלחו אלא עצמות ושברי לוחות. וקיימו אנשי ווינה מצות השבה, כי לקחוהו עצמות והחזירו עצמות ושברי לוחות.

עוד נוכל לומר, דהבאתו לדווינסק היתה משמיא, כדי לזכותינו ליטול חלק בהלווייתו, לעסוק בו ולספדו. וכהא דכתובות, נפקא בת קול ואמרה, כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא.

הסתלקותו של רבנו הגאון הרגצ'ובי זצ"ל, שהצרה גדולה מצד הזמן, כמ"ש לעיל שנפטר בימי אדר שמרבין בשמחה ובימים אשר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, גם נוכל לומר מצד הזמן – כי מלפנים אכשיר דרי ועסקי באורייתא תדיר, היינו יכולים לקוות שהזמן יביא לנו גאון אחר כמוהו (כדאיתא בקידושין: כשמת ר' עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד ר' יהודה, כשמת ר' יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד ר' אשי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר "וזרח השמש ובא השמש", עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי), אבל בעתים הללו שאין אנו עוסקם בתורה ואין מחנכים את בנינו על התורה כדבעי, כי אף מי שנותן את בנו ללמוד תורה, אינו עושה תורתו אלא עראי ומלאכתו קבע, נוכל לומר כמליצת המדרש בקהלת "מי מביא לנו תמורתו". והצרה גדולה מצד הזמן.

וגם מצד הצרה בעצמה, שהיה בקי גדול בכל חדרי התורה בחריפות עצומה מאד, ובדבר אתו היה משיב כגשם שוטף מים כבירים והנהר הולך ומתפשט על כל גדותיו כמעין המתגבר, וכאור החשמל אשר בהעברה אחת מאירים אלף נרות. ונוכל לקרותו בשם "סופר", כמליצת חז"ל (קידושין ל') לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. כי היה סופר כל מאמרי חז"ל שבש"ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, תוספתא רמב"ם, ולא נשאר סופר כמוהו. ואף במשך חליו לא שכח כל תלמודו (עיין נדרים מ"א ר' יוסף חלש איעקר ליה למודיה).

וגם גודל התמדתו אין לשער. ופעם אחת, זה יותר מעשרים ושבע שנה, בהיותי בדווינסק, אמרתי לו: כמדומה לי שלמדתם ש"ס מאה פעמים ואחת. והשיב לי בזה הלשון: מספר זה מילתא זוטרתא, אלא המספר הקטן אצלי הוא שלש מאות פעמים, וכמה מסכתות למדתי חמש מאות, שש, שבע, שמונה ותשע מאות פעמים. כי העניינים הקשים למד הרבה פעמים יותר. כן אמר לי הגאון הנ"ל זצ"ל בעצמו. ומדברי הגאון מובן ממילא גודל התמדתו ושקידתו בתורה. ובוודאי הסתלקותו היא צרה גדולה מצד עצמו, והיזק גדול לכל ישראל. וגם מצד הפועל, כי אולי נתפס בעוונותינו, צדיקים נתפסים בעוון הדור (שבת ל"ג).

איתא בגמרא (מועד קטן כ"ח) למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ומה שמיתת צדיקים מכפרת, הוא כמו "מאניפעסט" [כרוז היוצא מאת המלך], לפי שהקב"ה שמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, ומלכותא דארעא כמלכותא דרקיע, ואם יש למלך שמחה גדולה, עושה הנחות גדולות למדינה. ואם השמחה קטנה, עושה הנחות קטנות. והנה, הגאון הרגצ'ובי זצ"ל, בקי גדול בכל חדרי התורה אשר לא הניח כמוהו בעתים הללו, בבואו אל הקב"ה בוודאי הוא יקר המציאות והשמחה גדולה ביותר, ובוודאי גם הנחות גדולות, והוא מכפר על כל עוונותינו.

אמנם, התינח אם אנו יכולים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", אז "כפר לעמך ישראל", ושמחת הקב"ה תהא גם שמחתנו. אבל צריכים אנו לחשוב, כי אולי מצד הפועל ובעוונותינו נלכד הגאון, בעוון חילול שבת, בעוון נדה, בעוון ביטול טהרת המשפחה – שאומרים לא אלו המקוואות הכשרות מטהרים אלא אמבטאות של מים שאובין מטהרין – בעוון אכילת נבלות וטריפות, ועוד. ואנחנו גרמנו מיתתו, צדיקים נתפסים בעוון הדור אז לא די שלא יהא מכפר בעדינו, אלא הסניגור נעשה קטיגור ויקטרג עלינו ח"ו. וגם לא טוב עשו אנשי דווינסק במה שהביאוהו לדווינסק, כי מה שחשבו לסניגור יהא קטיגור ח"ו. לכן נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה'.

וכיון דמדמי מיתת צדיקים ליום-הכפורים, בעי גם-כן תשובה, ונבקש ממנו מחילה על מעשינו שגרמנו לו, ונעשה לו אזכרה ונאמר לו שמכאן ולהבא נשפר מעשינו לשמור את השבת וכו', ואז יהא לנו למגן ולמליץ טוב בעדינו.

ואין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת (ברכות ג'), לכן אגיד לכם מה שאמר לי הגאון זה זמן רב, פירוש הכתוב "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (וביומא פ"ו, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל). דהנה על כל עברות תשובה מועלת ואין צריך למות, מלבד בחלול השם כולן תולין ומיתה ממרקת. אמנם איתא (ע"ז י"ז) דכל דפריש ממינות מיית דכתיב כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ומאחר שלא שבו מהיכן ישיגו, הכי קאמר, ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים. וגם עבירה דאבוק בה כעין ר"א בן דורדייא כמינות דמי. והקב"ה לא חפץ במות רשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. וזה שובה ישראל עד ה' אלקיך, קודם שכפרת בה' זו מינות או עבירה דאבוק בה, ואז "השיבו וחיו". משא"כ כשפגעת ונגעת בה' אלקיך, זו מינות, הלא תצטרך למות ואין הקב"ה חפץ בתשובה זו.

וכמדומה שעד עתה לא הגיעו עברות שלנו למינות, ונוכל לומר מליצות הנביא "שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל השיבו וחיו", ונבקש מהגאון זצ"ל קודם הסתלקותו מעלינו שישתדל לפני הקב"ה וימליץ טוב בעדינו, ויטעון ויתבע, הלא הוא – הקב"ה – מקיים כל התורה כולה, על-כן יקיים מקרא שכתוב "ומשלוח מנות איש לרעהו", וכמו שאנחנו שלחנו לו בפורים של שנה זו מנות מעידי-עידית שלנו ושמח בו, כן ישלח לנו דברים שנשמח בהם, הן בגשמיות והן ברוחניות, בני חיי ומזוני, פרנסה טובה, עושר וכבוד, וירווה לנו נחת מכל זרעינו וצאצאינו, קרובינו ואוהבינו, ואריכות ימים בתורתו, ויפיל שונאינו לפנינו ויביא לנו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

י"א באדר א' תשע"א