מאמרים

פרק ע: ה"נס" שהתרחש(?) בחסלאוויץ' ובלאפיץ

סיפורים וגלגוליהם

מה המשותף לחסלאוויץ' וללאפיץ? מה הייתה השקפתו של נפוליאון על יחסם של המתנגדים לחסידים? משפחת סולובייצ'יק מספרת סיפורי חסידים! היה או לא היה?

רבינו הזקן על רקע מפת מסעו צילום: ארכיון

 

בכ"ד טבת ימלאו מאתיים שנה להסתלקותו של אדמו"ר הזקן, במהלך מסעו האחרון בעלמא דין, עקב פלישתו של נפוליאון לרוסיה שגרמה לעקירתו של רבינו הזקן מליאדי עירו.

למסעו זה הוקדש הספר 'המסע האחרון', ומשם (עמ' 135-131) לקוח הפרק הבא, בשינויים קלים.

*

כה סיפר הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, בפרק "הכרותי עם חסידות ובמיוחד החב"דית ששינתה את תפיסת עולמי". (מתוך הספד שנשא על הרה"ח ר' משה דובער ריבקין ע"ה. 'היכל הבעש"ט', לב, עמ' רטו-ריז. בשינויי לשון קלים):

גדלתי מילדותי בעיירה חב"דית מובהקת, בעיר חסלוויטש, שהיתה מרכז לחסידי חב"ד.

זכורה לי מסורה ששמעתי מעשרות אנשים בילדותי על "הרב", הרב מליאדי, שבעת מנוסתו מנפוליון התחבא בעיר חסלוויטש.

כידוע, ש"הרב" ז"ל החזיק בדעה שנצחון של נפוליון יהיה סכנה לאמונה וליהדות ברוסיה, ולכן אמר, שבאם רוסיה תנצח היהודים יהיו עניים אך נאמנים לתורה, אך באם נפוליון ינצח היהודים יהיו אכן עשירים, אך יאבדו את אמונתם. ההכרעה נפלה איפוא לטובת האמונה ולכן צידד באופן מאד פעיל במפלת נפוליון ונצחון רוסיה הצארית.

ולא רק אמר דבריו בבית המדרש, אלא, כידוע, היה לו את החסיד ר' משה מייזליש שידע רוסית וצרפתית על בוריין, ואכן היה בפועל מרגל לטובת רוסיה ומסר אינפורמציה חיונית על תוכנית בונפרטה לממשל רוסיה, שהועילה בנצחון המלחמה.

בשל כך אכן זכו משפחת שניאורסון, צאצאי "הרב", לתואר "אזרח נכבד לדורות". פשיטא שתואר נכסף זה לא קיבלו בגלל ספר התניא... אלא בגלל פעליו הפטריוטיים בעד נצחון רוסיה. איני מספר כאן סיפורים חסידיים... אלא היסטוריה ממשית.

מעתה היתה מקובלת בחסלוויטש מסורה זו, ש"הרב", בעת שהשונא כבש את רוסיה וכבר הגיע לסמולנסק (שזה לא הרחק מחסלוויטש), התעכב "הרב" בחסלוויטש. ובימים ההם היה הרב של העיירה ר' ישראל (איני יודע מיהו, אך כך סיפרו), ור' ישראל זה היה אז רב מתנגדי. וכאשר "הרב" היה מבוקש מאד אצל הצרפתים, באו לחפשו גם בעיר חסלוויטש. והסכים הרב המתנגדי להחביא את "הרב" למרות שהיה מתנגד. וכאשר הגיעו לחפשו שכנעו את הבלשים שבוודאי אינו מסתתר אצל הרב שונא נפשו. וכך ניצל "הרב" ממות בטוח.

בשל כך – מספרת המסורה בחסלוויטש – אמר "הרב" אז, שבחסלוויטש לעולם לא יקבלו רב חסידי!

ואכן, כך היה בחסלוויטש, שכל רבניה היו מתנגדים מובהקים מזוהים עם בית וולוז'ין דוקא. כך היה זקני ר' אלי' [פיינשטיין] מפרוזנאי, דודי [הר"ר מנחם מענדל קרקובסקי], אבי [הר"ר משה] ולפני כן בעל ה'משכיל לאיתן' [צ"ל: הר"ר אברהם יצחק משכיל-לאיתן].

בעיירות סמוכות לחסלוויטש היו בדרך כלל שני רבנים, מו"ץ או ד"ץ, אחד של החסידים ואחד של המתנגדים. אך לא כן בחסלוויטש. והכל תלוי במסורה ההיא.

סיפור זה שמעתי בילדותי מעשרות חסידים שאצלם זו היתה מסורה די קרובה!

בחסלוויטש היה בית מדרש הישן של החסידים. שם היה מקום אחד, בצפון, שהיה חסום ואף אחד לא התפלל שם. אמרו שזה היה מקומו של "הרב" כאשר שהה כאן.

*

סיפור דומה גם בפיה של מרת שולמית מייזלמן-סולובייצ'יק – אחותו הצעירה של הרב רי"ד הנ"ל – בסיפרה 'מורשת סולובייצ'יק' (עמ' 124. כאן בתרגום מאנגלית):

אף שבעיקרה היתה חסלאוויץ עיר של חסידים, אבל מישרת הרבנות ניתנה תמיד לרב ליטאי מפורסם, דהיינו מתנגד. היתה זו מסורת שיסודה בצו שניתן על-ידי ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד.

ר' שניאור זלמן, הראשון לאדמו"רי ליובאוויטש, היה מעורב במלחמה שפרצה עם פלישתו של נפוליאון לרוסיה בשנת 1812. בהאמינו כי נצחון של הצרפתים יהיה אסון ליהדות רוסיה, אירגן האדמו"ר מקרב חסידיו רשת מרגלים. ברגע ששירות הביון של הצרפתים חשף את המרגלים החסידיים, יצאה פקודה לאסור את מנהיגם של חסידי ליובאוויטש.

ר' שניאור זלמן שהתיירא לנפשו, נמלט – יחד עם הצבא הרוסי המנוצח – וחיפש מקלט בחסלאוויץ.

רבה של העיר היה עויין את החסידים ומעורב בקביעות בוויכוחים עם מנהיגי ליובאוויטש. אך בהיותו מודע לסכנה הצפויה לר' שניאור זלמן, הציע את ביתו כמקום מחסה.

הצרפתים ערכו חיפוש יסודי אחרי ר' שניאור זלמן, אך אף פעם לא עלה חשד בליבם שרב העיר – הידוע בסלידתו מהחסידות – יסתיר אדמו"ר חסידי. הם לעולם לא נכנסו לבית שבו התחבא ר' שניאור זלמן.

מיד עם נצחון הרוסים במלחמה, פרסם ר' שניאור זלמן את הצו הבא: "להוי ידוע לציבור החסידים בחסלאוויץ, שמהיום הזה והלאה, מישרת רבנות העיר תהיה נתונה לשליטתו של תלמיד-חכם ליטאי".

[כמובן ש"צו" זה – גם אילו היה – לא יכול היה להתפרסם "מיד עם נצחון הרוסים במלחמה", מפני שבשלב הניצחון אדמו"ר הזקן כבר לא היה בין החיים.

גם המינוח "חסידי ליובאוויטש" שחוזר כאן כמה פעמים אינו מדוייק, שהרי באותם ימים חסידי חב"ד עדיין לא נקראו על-שם ליובאוויטש].

*

כיוצא בהם היא גירסתו הקצרה של אחיהם הצעיר הרב אהרן סולובייצ'יק, בראיון שהתפרסם בעתון 'כפר חב"ד' (גל' 246, עמ' 7):

אספר סיפור ששמעתי מאמי ע"ה [מרת פעשא לבית פיינשטיין], שהיתה ילידת חאסלאוויטש, עיר שכל הבעלי-בתים שלה היו חסידי חב"ד בלי יוצא מן הכלל וכל הרבנים שלה – מתנגדים! וסיפרה מה ששמעה מזקני העיר, שבעת מלחמת נאפוליון הציל רב העיר, שהיה מתנגד גדול, את אדמו"ר הזקן מצבא נפוליון, ואז בירכו אדמו"ר הזקן שכל רבני העיר יהיו מתנגדים...

*

את גירסתו של הר"ר יוסף דוב סולובייצ'יק מביא – בתוספת צבע – גם הרב מיכל זלמן שורקין, בספרו 'מגד גבעות עולם' (א, עמ' נה-נו):

הגר"מ סולובייצ'יק היה רב בחסלאוויץ – עיר מובהקת של חב"ד וידוע הניגון "פון חסלאוויץ ביז לובאביץ", ואיך הגיע לשם רב ליטוואק ומתנגד כהרמ"ס.

אלא מעשה שהיה כך היה: בעת מלחמת נפוליון עם הרוסים היה הגר"ז בעל התניא זצ"ל עומד לצידם של הרוסים ופעל הרבה בשבילם, משום שסבר שנפוליון יביא לחופשיות ולהתבוללות וכו', והצרפתים גזרו גזר דין מות על הגר"ז ז"ל.

באותו הפרק נזדמן הגר"ז לחסלאוויץ והצבא הצרפתי סובב את העיר, ובתוך העיר היו יהודים מוסרים שמסרו לצבא הצרפתי שהגר"ז נמצא בעיר, והתחילו לחפשו מבית לבית ובאו מים עד נפש.

החסידים התחילו להתייאש ולא ידעו מה לעשות כדי להציל את הגר"ז זצ"ל. פתאום העלה חסיד אחד הצעה שילכו להראב"ד דחסלאוויץ, שהיה ידוע כמתנגד חריף לחסידים, ויבקשו ממנו להטמין את הגר"ז, מתוך תקוה ששם בודאי לא יחפשוהו. לעומתו עמד חסיד אחר ואמר, שהראב"ד המתנגד בודאי לא יסכים לכך, בפרט שעל-ידי זה הוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו, אם לבסוף יחפשו את הגר"ז אצלו וימצאו שהוא הטמין אותו. אך החסידים החליטו לנסות ויהי מה. ולהפתעם הרב המתנגד הסכים ברצון וחפץ לב באמרו: כשיהודי שרוי בסכנה לא מביטים על שום דבר! והטמין את הגר"ז זצ"ל.

ועל-ידי זה ניצל הגר"ז מגזר דין מות, כי אכן המוסרים אמרו לצבא הצרפתי, שבודאי אצל רב העיר – מתנגדו המובהק – אין מה לחפש.

וכשעזב אחר-כך הגר"ז זצ"ל את העיר חסלאוויץ הניח צוואה לחסידיו, שמכאן ולהבא יקחו להם לרב רק רב מעדת המתנגדים (שמעתי מהגרי"ד מבוסטון זצ"ל).

*

לפני שנדון האם יש ממשות כלשהי בפרטי הסיפור הנ"ל, נקדים ונספר סיפור נוסף, שאותו שמעתי מר' יעקב לשינסקי, יליד העיירה לאפיץ, שגם היא הייתה – לדבריו – עיירה של חסידי חב"ד שרבניה מתנגדים. וראה זה פלא, גם שם נבעה תופעה מוזרה זו מאותה סיבה!

שכך היה מעשה, אשר לדבריו שמע אותו מהרה"ח ר' אליעזר קרסיק, אף הוא יליד לאפיץ:

כשברח אדה"ז מנפוליאון, מצא מחסה בביתו של הרב בעיירה לאפיץ, באמרו: עיירה זו סמוכה למינסק הנחשבת לאיזור של מתנגדים, ונפוליאון לא יעלה בדעתו שרבם של החסידים ימצא בה מסתור! וכך הווה: נפוליאון אמר לאנשיו שאנשי המקום המתנגדים ודאי לא יסייעו לאדמו"ר, ואין להם מה לחפש אותו שם. אז בירך אדה"ז את הרב שלא יסור שבט רבנות המתנגדים מן העיר.

*

האמנם הייתה חסלאוויץ' בעיקרה "עיר של חסידים"? "עיירה חב"דית מובהקת"? "מרכז לחסידי חב"ד"? "עיר שכל הבעלי-בתים שלה היו חסידי חב"ד בלי יוצא מן הכלל"?

לא מיניה ולא מקצתיה!

הנכון הוא כדבריו של הרב י"ז דיסקין ("קהילת חאסלאוויץ' ורבניה", 'העבר', ט, עמ' 146): חאסלאוויץ היתה מבצר של "מתנגדים"... בזמן האחרון היו שני בתי-כנסת של חסידים וכנגדם – שבעה של מתנגדים [הרב דיסקין היה יליד חאסלאוויץ, ממשפחת רבני העיר לבית בכרך וקשיש מרי"ד סולובייצ'יק בכשבע שנים].

חאסלאוויץ הייתה אחת משלוש הערים שהיוו מובלעת מתנגדית בתוך האיזור החסידי, ובעטיין זכתה המובלעת כולה לכינוי "די פינצטערע קאנטאן" ("הגליל החשוך") – ראה 'תורת שלום', עמ' 227.

והניגון "פון חאסלאוויץ' ביז ליובאוויטש", מה יהיה עליו?

כמובן שלשירי העם – שבהם החריזה והמיקצב הם העיקר – אין שום מחוייבות לאמת ההיסטורית. אני כשלעצמי לא מצאתי שום עיירה שתתחרז עם 'לובאוויץ' חוץ מ'חאסלאוויץ'...

האם שיר-עם זה הוא אמנם "שיר חסידי"?

בקובץ 'ידע עם' (גל' 24-23, עמ' 47 ואילך) נרשמו מלות השיר ולחנו, והכותב – י' בן ישראל – מספר, שהוא שמע את המנגינה כארבעים שנה לפני כן, ממישהו "שחזר מישיבת סלובודקה, שם היו שרים שיר זה"...

האם הר"ר ישראל, רבה של העיר, אכן היה "ידוע כמתנגד חריף לחסידים"? או "עויין את החסידים, ומעורב בקביעות בוויכוחים עם מנהיגיהם"? או היה "ידוע בסלידתו מהחסידות"?

נשוב ונראה מה כותב עליו הרב י"ז דיסקין, שנמנה עם צאצאיו:

הרב ר' ישראל בכרך, נפטר בשנת תקפ"ז. הוא התחתן עם משפחת סלאווין, מחסידי חב"ד. בן-בתו של הר"ר ישראל – הרב ר' ליב סלאווין – נתקבל אחרי פטירתו למורה-הוראה בעיר. בימיו [של הר"ר ליב] תקעה חסידות חב"ד יתד בעיירה.

וק"ק לאפיץ, האם היא אכן הייתה "עיירה של חסידי חב"ד"?

גם קביעה זו רחוקה מן האמת! הרב קרסיק – שהוא – לדברי המספר – מקורו של הסיפור הזה – כותב בעצמו (ב'בטאון חב"ד', ז, עמ' כה): עיירה לאפיץ קטנה היתה... רובם מתנגדים ומיעוטם חסידי חב"ד... שני בתי כנסיות, האחד היותר גדול, של המתנגדים, והשני קטן ממנו שנקרא בשם שטיבול של החסידים.

*

ולעצם העניין, אחרי שננכה וננפה מהסיפורים הללו את כל הפרטים השגויים, ונסיק כי חסלאוויץ' לא הייתה עיירה של חסידים, ורבה לא היה "מתנגד חריף". האם נותר בו בסיפור זה גרעין כלשהו של אמת? האם אכן אדמו"ר הזקן נמלט לחסלאוויץ' (או ללאפיץ)?

למזלנו יכולים אנו לעקוב בדיוק אחרי מסלול נסיעתו של אדמו"ר הזקן, שהוא מתועד היטב במכתבו של בנו – אדמו"ר האמצעי – וגם מגובה במסמכים רשמיים.

טוב יעשו הקוראים אם – בד בבד עם קריאת הפרטים – יביטו במפת הנסיעה:

מליאדי נסע רבינו הזקן לקרסני. ביום שישי בצהרים נסע מקרסני לסמולנסק, ומסמולנסק לוויאזמא ביום השבת. משם ואילך נמשך המסלול בכיוון צפון-מזרח.

אין שום סיבה לעצור באמצע המנוסה החפוזה, לעקם את הדרך דרומה, וכל זאת כדי "לקפוץ" אל חסלאוויץ (כגירסת משפחת סולובייצ'יק).

לוח האירועים הצפוף, גם הוא אינו מאפשר "להשחיל" את הסטייה לחסלאוויץ, באותה שעת דחק שסמולנסק כבר הייתה תחת ידם של הצרפתים.

ולאפיץ? היא שוכנת, כאמור, באיזור מינסק, בכיוון מערב – שהיה בשליטת הצרפתים – ובניגוד לכיוון הבריחה.

לפיכך, פשיטא שרגלו של אדמו"ר הזקן לא דרכה – באותם ימים – לא בחסלאוויץ' וגם לא בלאפיץ.

*

ואם תאמר: מדוע כיהנו בשתי העיירות הללו רבנים מתנגדים?

תשובתך: שתיהן היו עיירות שרובן מתנגדים ומיעוטן חסידים; הגדילה לעשות חסלאוויץ', שהייתה "מבצר של מתנגדים". וקושיא מעיקרה ליתא.

מאמרים דומים

-