כ' בחשוון תשס"ו

בימים שלפני תחילת עקירת הישובים, היו אנשי חב"ד חשופים באמצעות שופרותיהם (מחוגי ה"שפויים") למאמרים נלהבים, המעלים על נס את אמונתם הלוהטת של המועמדים לעקירה, שאינם מכירים במציאות המתממשת אל מול עיניהם.

לאנשי חב"ד הומלץ לראות בהתנהגות זו "שיעור מאלף באמונה שלמה מול מציאות שלכאורה זועקת את ההפך. גם כשנותרו רק ימים אחדים למועד המתוכנן למימוש הגזרה, הם מלאי ביטחון כי הרעיון האווילי כל-כך והמסוכן כל-כך לא יקום ולא יהיה.. ופיהם מלא דברי אמונה שלמה ללא סייג"; "האור המופלא של האמונה שתושבי גוש קטיף מקרינים. אמונה טהורה, אמיתית, כנה כל-כך".

המציאות אינה מעניינת אותם כלל וכלל: "הם מאמינים אמונה שלימה בישועת ה' ושמים בו את מבטחם.. בונים ונוטעים ושותלים.. איזו עוצמה של אמונה!"

הם גם נערכים ל'מלחמה': "להילחם בכח האמונה והצדק".

דרכם ואמונתם משתלבות ומתמזגות עם "גילויי האמונה הטהורה והנאמנה שעם-ישראל הוכיח במסירות-נפש.. לאורך כמעט אלפיים שנות גלות כבדה מנשוא".

וכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם אין כאן טשטוש תחומין ועירוב קודש בחול? ניתן בהחלט לראות באמונתם הטהורה והתמימה אמונה בצדקת הדרך, אמונה בחוסן האומה, אמונה בזכות ההתיישבות, אמונה בנצחון הטוב, אמונה בטוב הלב היהודי, ועוד כהנה וכהנה אמונות יפות, זכות וברות.

אבל מה לכל אלו ולאמונת ישראל? מה להן ולאמונת היחוד, למשל, שעליה מסר עם ישראל את נפשו במשך אלפי שנים?

האם נצטווינו אי-פעם להאמין ש"גוש קטיף בידינו לעד", או ש"שטח משוחרר לא יוחזר" "היה לא תהיה"? אדרבה! הכל יודעים שהרבי מנע רבים מאנ"ש מלהקים התנחלויות, כשאחד הטעמים הגלויים היה עתידן המוטל בספק ואי-הוודאות של החזקת השטחים.

אמונת ישראל אינה כוללת את הוודאות ש"לא יטשם מעל אדמתם". והראיה: גלות ישראל מארצו בעבר, ועקירת היישובים בהווה! אמונת ישראל אינה כוללת "אמיתות" שהמציאות – המוכרת על-ידי התורה – טופחת על פניהן ומכחישתן! אין אנו מאמינים ח"ו בדברים שאינם נכונים!

אמונות כוזבות מכרסמות באמונה האמיתית, בדיוק כפי שכסף מזוייף מבריח מן השוק כסף אמיתי. על כך יכולים להעיד כל אותם צעירים שמשבר העקירה הותירם אכולי-ספיקות ונבוכים: זו אמונה וזה שכרה?!

ומי יאלפם בינה שאמונתם אינה אמונת אומן?

הסיסמה שהופרחה (ואף נקלטה בפרסומי אנ"ש) "מאמין וזורע", אינה אלא עיוות של מאמר רז"ל, ולא מצינו באמונתנו שאדם הרואה נהר גואה העולה על גדותיו ועומד לשטוף את שדהו, ימהר לזרוע מתוך "אמונה" שהמים יעמדו כנד וכחומה ושדהו יעלה ויצמח כגן רווה.

מדת הביטחון היא מדה נעלה, אבל לא זו בלבד שלא נצטווינו להאמין בנס ולסמוך עליו, אלא שדבר זה אסור מן הדין! כדברי אדמו"ר הזקן (אגרות-קודש, ב, עמ' מה):

"אסור מדינא דגמרא לסמוך על הנס, וחייב אדם לשמור את עצמו מכל דבר של סכנה. ואין לו לומר "שאם ה' לא ירצה הרי שלא תטרפנו חיית הטרף" – שאין אלו אלא דברי שיגעון! הבורא נתן כח לאותו בעל-חי, אבל בה בשעה משפיע הוא חכמה לאדם כדי שיוכל להגן על עצמו. וזה הוא רצונו של הבורא"!

בכל אותה תקופה ששמענו וראינו את תיאורי התושבים הנחושים באמונתם, לא יכולתי להשתחרר מהדמיון המוחלט לאווירה ששררה בירושלים ערב חורבנה השני: הנותרים בעיר הנצורה שעדיין לא גוועו ברעב, היו בטוחים שהקב"ה לא ימסור את עירו ואת מקדשו בידי הגוים, והאמינו בכל לב שברגע האחרון יצילם מן הפורענות. וכל זאת ב"זכותם" של נביאי-שקר וחולמי-חלומות למיניהם, ששטפו את מוחם במי "האמונה הטהורה".

העיר כבר עלתה באש, ואילו הם עמדו וצפו בלהבות, ואולי אפילו ציפו שיגיעו אל המקדש, מפני שהאמינו באמונה שלימה שבו ברגע שתגע האש במקדש ה', "לא יוכל" הקב"ה כביכול לעמוד מנגד ועד מהרה יחוש לעזרתם. אפשרות אחרת אינה עולה כלל על הדעת!

רובו של המקדש כבר עלה באש, אך אלפי אנשים נשים וטף הצטופפו בלישכה האחרונה שעמדה עדיין על תלה, מפני שלדברי אחד ה"נביאים" קרובה ישועתם לבוא ברגע האחרון...

ההמון העדיף את "האמונה הטהורה" של אותם נביאים שחזו שוא ותפל, על פני הדברים הנוקבים והריאליים שהשמיעו נביאי האמת: "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם".

אין לנו אלא להצטער על הסחף שחל בחב"ד, עד שהגענו למצב שבו גלוי וידוע מראש, שכל דעה ורעיון שיבואו מ"צד ימין", מובטחת להם קליטה בקרב אנשי חב"ד שיאמצום בשתי ידיהם, יענדום עטרה לראשם ו'סטיקר' למכוניתם. מחסימות כבישים ופריצת מחסומים שיתקבלו בהתלהבות אצל פלנגות המשיחיסטים, ועד לדעות מתונות יותר מחוגי "ערוץ שבע", שיזלגו לראשיהם של השפויים באמצעות ה"שופרות" הנאמנים.

כך קרה שגם אנשינו הלכו שבי אחרי הצהרות נבובות וסיסמאות שוא, שערכן הנבואי והמעשי הוא כערכה של הקביעה הנבואית "האהבה תנצח" (בה בשעה שה'תניא' מלמדנו ש"כל מעשי עולם-הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו").

ומעשה באחד מ"נביאי" אנ"ש שחדר ב"מסירות נפש" לשטחים שנאסרו לכניסת אזרחים, וכשספר-תורה בידו הצהיר: "אריק שרון הכריז מלחמה על התורה! אבל התורה חזקה מאריק שרון והתורה תנצח"! דברים כדרבנות! אמונת ישראל בטהרתה! ומה עכשיו, כשעלה בידו של אריק שרון לבצע את זממו? האם יש להסיק מכך שהוא חזק מן התורה ח"ו?!

למען הגילוי הנאות יש להודות, שאחת הנבואות קלעה אל השערה והתאמתה לחלוטין: בימי ההכנה לשרשרת האנושית שחיברה את גוש קטיף עם ירושלים, הזהיר המאמר הראשי של 'שיחת הגאולה', שאם אנשי השרשרת לא יחזיקו בידיהם "דגלי משיח" לא תפעל השרשרת את פעולתה!

ואכן, כך בדיוק הווה: רוב המשתתפים לא שעו אל דברי הנביא, רק מיעוט מבוטל נפנף בדגלי המשיח, וההתנתקות קמה ונהייתה!