י"ב בחשוון תשס"ו

באגרת-הקודש (סי' כ"ה) כותב אדמו"ר הזקן, שעלינו להאמין שאפילו אם "בן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב [אותו מזיק] בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום".

ולא זו בלבד שהמזיק הוא שלוחו של הקב"ה, "אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח ה', ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו".

ומי שאינו מאמין בזה הרי הוא כעובד עבודה-זרה ר"ל!

הרה"ח ר' חיים עוזר מרינובסקי ע"ה היה מקשה קושיה עצומה: אם הכל נעשה בגזירת המקום ב"ה והאדם אינו אלא שליח, מדוע – לאידך גיסא – חייבים אנו להכיר תודה וברכה לאדם שעשה עמנו טובה? בואו ונחזיק טובה רק לקב"ה, שהוא הוא "עושה הטובה" האמיתי! נתעלם מהאדם המטיב, בדיוק כפי שחייבים אנחנו להתעלם מהאדם המזיק לנו?! (ראה בספרו "על אבותינו ועל יחוסם", עמ' 353 ואילך).

אחרי כל התירוצים שנאמרו (ועוד ייאמרו) לקושיה זו, העובדות אינן משתנות: פשיטא שהצרות וההיזקים ר"ל באים עלינו בשליחותו של הקב"ה (ואין לנו לנקום בשליח שעשה את שליחותו), כפי שפשיטא לנו שצריכים להודות לאדם המטיב אף כי אינו אלא שליח (כדברי רז"ל "חמרא למאריה, טיבותא לשקייה": היין הוא של בעל-הבית, אבל ההודאה היא למלצר), ובעלותו הבלעדית של הקב"ה על הטובה היא שזקוקה לתירוצים וביאורים.

אך ככל שהדברים נשמעים פשוטים, עינינו הרואות שבפועל רבים הם המתנהגים בדיוק להיפך!

למשל: אדם עובר ניתוח מורכב ומסובך להצלת חייו; והיה, אם הצליחו המנתחים במלאכתם, יודו בני המשפחה בכל לבם לקב"ה הטוב והמטיב, ויזכרו לטובה גם את הרופאים שהיו "שלוחיו הנאמנים של הרופא כל בשר". אבל אם – חס-ושלום – לא יקום החולה משולחן הניתוחים, תישכח לא פעם העובדה שהרופאים אינם אלא שלוחיו של הקב"ה, ומיד יצוצו הרהורים ודיבורים על חוסר מקצועיות ועד רשלנות פושעת.

ומן היחיד אל הציבור: ב"מלחמת ששת הימים" הנחיל הקב"ה ניצחון על-טבעי לעמו ישראל, ויחד עמו הנחילנו חלקים גדולים מארץ-ישראל שנגזלו מאתנו בגלותנו מארצנו.

הכל מכירים בזה את ידו הגדולה והחזקה של הקב"ה, ולא יעלה על לב איש מאמין לראות ח"ו בניצחון המלחמה שמץ של "כוחי ועוצם ידי". הכרת תודה לגנרלים – שלוחי ההשגחה – עלולה אפילו להתפרש כגובלת בכפירה ר"ל.

ומה קורה כשאותם גנרלים משנים את לבושם ואת לשונם ומשיבים את הגזילה לגזלנים? האם מתייחסים אנו אליהם כאל שלוחי המקום ב"ה? "חס ושלום"!...

ומה עם כל מה שלמדנו ב'תניא'? האם אין זו דוגמה קלאסית של "בן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו"? האם לא על זאת אומר אדמו"ר הזקן ש"אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום"?

האם אריק שרון אינו יכול להיות שלוחו של הקב"ה בבחינת "אשור שבט אפי"? "רצועא לאלקאה בה"? האם עליו לא חל הכלל ש"אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו [מגרשו מביתו, מנשלו מנחלתו, הורס את חייו ואת משפחתו] – מתלבש בו כח ה', ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו"?

ומי שאינו מאמין בזה הרי הוא כעובד עבודה-זרה ר"ל!

האם אריק שרון הוא זה שקובע בפועל את גבולות הארץ, או הקב"ה?

האם עזב ח"ו האלקים את הארץ ומסרה בידי אריק שרון?

האם ההצהרה "לא נשכח ולא נסלח" עולה בקנה אחד עם אמונת היהדות כפי שנתפרשה על-ידי הבעל-שם-טוב ונתנסחה על-ידי אדמו"ר הזקן?

ב'אגרת התשובה' מביא רבינו הזקן את ההלכה, שאפילו מי שקטעו לו את ידו ר"ל, אסור לו להיות אכזרי שאינו מוחל לקוטע ידו שמבקש סליחה!

(לא שמענו שאריק שרון ביקש סליחה, אבל גם בלאו הכי אומרים אנו "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי, או שחטא כנגדי, בין בגופי בין בממוני בין בכבודי ובין בכל אשר לי").

ואל יחשדני שומע שדעתי לדון לכף חובה ח"ו את מי שאינם מסוגלים למחול ולסלוח. איני זקוק "להגיע למקומו" כדי לדעת שזה לא קל, ובהכירי את מקומי בטוחני שאני לא הייתי מסוגל לקיים את התביעה הנעלה הזו.

אבל קיים הבדל גדול בין אי-יכולת לבין הצהרה! "לא נסלח" היא הצהרה שבאה אחרי חשיבה ומתוך הכרה!

"לא נסלח" היא הנפת דגל של התרסה כלפי המשלח! "ועל זה נאמר 'וכסילים מרים קלון', כלומר, אף שהוא כסיל לא יהיה 'מרים קלון' שיהיה נראה הקלון לעין כל" (אגרת-הקודש סי' כד). אם לא זכינו לאמונה הזכה והטהורה עלינו לכוף ראשנו בצער ובבושה, ולא לנופף ולגלות קלוננו לעין כל, בהפרחת סיסמאות ובהצהרת הצהרות שאינן עולות בקנה אחד עם אמונת ישראל.

וכבר הובטחנו שבביאת משיח יסור מאתנו לב האבן, ואז תיפול מאליה המחיצה המפסקת בין ההכרה והמעשה, ולבנו יהיה שלם באמונתו יתברך כפי שהורונו רבותינו הק' שלאורם נסע ונלך נס"ו.