ידוע ומפורסם הוא מכתבו של אדמו"ר הריי"צ אל חתנו רבינו זי"ע (התמים, ב, עמ' נו ואילך. ובעמ' סד):

"זקני החסידים מדריכים את האברכים והצעירים... והכל סובב והולך על ציר אחד: לימוד חסידות, אריכות התפילה, הטבת המדות, התקשרות ושעבוד המוח והלב, אהבת השי"ת ואהבת ישראל.

"האברכים הצעירים תאבים גם לשמוע איזה סיפור ומופת, אבל החסידים הישנים גוערים בהם. כי בעיני גדולי חסידי חב"ד, המופתים הם כעין פגיעה בכבוד החסידות, קטנות ושפלות, ואין משים לב לזה...

"ככה הביטו החסידים הישנים על ענין המופתים. וגם אפילו המעשיות העיקרים המפורסמים, הנה חסידי חב"ד מספרים אותם בלחישה.

"ואשר על כן, הנה במקום אשר חסידי וואהלין פולין וגאליציען, כותבים סיפורים ומאורעות, ומנחילים לנו ספרים שלמים מלאים נפלאות, הנה חסידי חב"ד מנחילים לנו ספרים שלמים בתורת החסידות, הנחות מדברי רבותינו, ביאורים ארוכים והסברים שכליים עמוקים.

[בסיום מגלה הרבי גם צד של חיוב בסיפורים מעין אלו]: אמונתנו בעבדי ה', הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, אינה דורשת שום סעד באות ומופת. אלא שנעים הי' לנו לידע גם זה, להיות גם זה מביא תועלת נכבדה בהעיקר, שהוא לימוד החסידות בעיון, וההתעסקות בעבודה שבלב...

* * *

ניתי ספר ונחזי בסיפורים שרשמו חסידי חב"ד לדורותיהם (כגון: חסיד אנונימי של אדמו"ר ה'צמח צדק' והשד"ר ר' יחיאל הלפרין – שסיפוריהם נדפסו בס' 'מגדל עז' – 'שמועות וסיפורים', 'לקוטי סיפורים', 'לשמע אזן', 'לקוטי רשימות ומעשיות'), והנה אין במאות הסיפורים הללו אלא אחוז אפסי של סיפורי מופת!

יוצא מכלל זה הוא הספר 'סיפורים נוראים', שהשתדל להבליט דוקא את המופתים, מן הטעמים המבוארים בהקדמתו. ואכן מוכח מתוכו שהוא לא נועד לקהל חסידי חב"ד, אלא לקטני אמונה.

* * *

בעקבות מכתבו הנ"ל של הריי"צ, כתב לו רבינו מכתב ('רשימות', חוברת קלח) שבו מגלה הוא פנים של זכות בסיפורי המופתים, ומבקש תוספת ביאור לשאלה זו:

"בשמעי אומרים וחוזרים ואומרים: "בא חב"ד האלט מען ניט פון מופתים" [בחב"ד אין מחזיקים ממופתים]. וכעין זה מצאתי גם במכתב כ"ק זה [הוא המכתב הנ"ל]. ומונעים את עצמם מלדבר בזה, וגם משתיקים את המדברים וכו'.

"והתינח בחסידים הראשונים, בודאי לא נצרכו לכגון דא, כי מוחם ולבם זכים וכו'. אבל בימינו אלו, אשר מפני צוק העתים וכו' נתטמטמו הלבבות ומושקעים בענינים גשמיים... [במצב כזה הנה] מופתים וסיפור נפלאות הצדיקים, שפועל רוממות בנפש, יציאה ורצון לנער את עצמו במקצת מהגשמיות וכו'. וזה פועל הזזה גם בנפש השפלה...

* * *

על אף דבריו אלו, הנה במהלך מאות התוועדויותיו של הרבי במשך עשרות שנים, הגם כי סיפר לא מעט סיפורים, אבל את סיפורי המופתים שבהם ניתן למנות על אצבעות יד אחת.

* * *

בשנותיו הראשונות של העתון 'כפר חב"ד' היו נדפסים בו מפעם לפעם גם סיפורי מופתים, אבל בדרך-כלל קדמה להם התנצלות כלשהי: אף שחסידי חב"ד אינם מספרים מופתים, אבל בכל זאת...

ברבות השנים, עם שינוי האווירה נשתנתה גם הגישה, וסיפורי המופתים הפכו מ"ספרות מחתרתית" ל"ספרות חובה". כפי שאירע לשאר סממני ה"חיצוניות" שבגללם התנשאו חסידי חב"ד על "חסידי פולין" במשך כל הדורות, ואילו בזמננו מהדרים הם בהם אפילו יותר מ"חסידי פולין".

אי-אפשר להתעלם מכך שהעליה במיפלס סיפורי המופתים עומדת ביחס ישיר לירידה במיפלס לימוד החסידות מחד גיסא, ובהעדר ההבנה במהותו של "רבי" מאידך גיסא; אלו שה"בבא" הוא בעיניהם חזות הכל ופיסגת המין האנושי, אצלם מתחזקת הנטייה לייחס גם לרבי את תכונותיו של "בבא" מצטיין, המתמצות ב"מים קדושים" וכיוצא באלו.

אבל בעיניה של חסידות חב"ד "המופתים הם כעין פגיעה בכבוד החסידות, קטנות ושפלות" – כאמור במכתבו הנ"ל של אדמו"ר הריי"צ. וכלשון רז"ל (ברכות לג, ב): משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו!

ואם מצאו צד חיובי כלשהו בסיפורי המופתים, הרי לא היה זה מצד "התקשרות" או "מפעלות הצדיקים" כשלעצמם, אלא רק בגלל שיש ביכלתם לחזק את לימוד החסידות בעיון ואת ההתעסקות בעבודה שבלב – שהם העיקר (כדברי אדמו"ר הריי"צ), או על שום שיש בכחם לנער את הנפש משקיעתה בגשמיות העולם ולפעול בה תזוזה חיובית (כדברי רבינו זי"ע). כלומר: מתבקשת תועלת לעבודת הבורא, ולא התפעלות חיצונית גרידא כהתפעלות העגל.

* * *

להלן שני סיפורי מופת שבדידי הווה עובדא, כשהמסר העולה משניהם הוא, "הסוואת" הפן המופתי וטשטושו על-ידי הרבי.

* * *

בשנת תשכ"ז נהגו עדיין שכל מי שהיה לו דבר אל הרבי, היה ניגש אל הרבי באמצע ההתוועדות (בין שיחה לשיחה), מגיש בקבוק 'משקה' ואומר את דברו במלים ספורות. אנשים שנבצר מהם לבוא בעצמם, מבקשים היו מידידיהם שיגשו אל הרבי וידברו בשמם, או רק יזכירו את שמם לברכה.

כשנסעה קבוצה שלימה אל הרבי, היתה זו הזדמנות לרבים מאנ"ש לשלוח אתם בקבוקי משקה כדי שיזכירום בפני הרבי. אלי הגיע בקבוק כזה מר' יונה מנדלסון ע"ה, בקבוק 'משקה' מתוצרתו שלו.

בשבת הראשונה שלנו בבית-מדרשו של רבינו, שבת הגדול תשכ"ז, נגשו רבים מאתנו אל הרבי בין שיחה לשיחה ובקבוקים בידיהם, משלהם או משל אחרים.

נגשתי גם אני, מסרתי את הבקבוק ואמרתי: מר' יונה מנדלסון.

- דאס איז מיט תרומות ומעשרות און אלע גוטע זאכן? [=האם זה עם תרומות ומעשרות וכל הדברים הטובים?] שאל הרבי...

לא השבתי ישירות, רק אמרתי: מר' יונה מנדלסון... (כאומר: כדאי הוא ר' יונה לסמוך עליו).

אך הרבי חזר ושאל: אבער מיט תרומות ומעשרות און אלע גוטע זאכן? [=ברם, עם תרומות ומעשרות וכל הדברים הטובים?]

השבתי בחיוב. הרבי מזג לי מהבקבוק כנהוג, השיב "לחיים", ואח"כ הוסיף שאל: און ווי הייסטו? [ואתה מה שמך?]...

באותה שעה תמוה היה הענין בעיני (ובעיני חבריי) עד למאד: אני הרי לא הייתי הראשון שהבאתי לרבי באותה שבת בקבוק מאה"ק, וגם לא האחרון, ומדוע זה חקר הרבי דוקא אותי אודות הפרשת תרומות ומעשרות? ומדוע זה שאל לשמי? (דבר – שכמדומני – לא עשה לשאר הבחורים שנגשו אליו).

רק כעבור כארבע שנים "נדלקה אצלי הנורה"; כאן עלי לחזור לשנת תשכ"ד, שבה נכנסתי ללמוד ב'תומכי תמימים'. אחד ממורי דרכי בראשית צעדיי בישיבה היה הרה"ח ר' אלי' לנדא שי' (שנמנה אז עם הבחורים המבוגרים), ובין שפע ההדרכות שקבלתי מפיו היתה הזהירות המחוייבת בהפרשת תרו"מ (ענין שבאותם ימים עדיין לא הוטמע בתודעת הציבור, והיו רגילים לסמוך על ההכשרים הנפוצים). ר"א הנ"ל אף סיפר לי, שהרב הממונה על התרו"מ בת"א הורה שאין לסמוך רק על השגחתו שלו וצריך כל אחד להפריש בעצמו וכו'.

מכיון שעלה חשש בלבי שמא נכשלתי ח"ו עד לאותו יום, החלטתי לכתוב לרבי ולבקש תיקון על העבר.

ועתה, האם קיימא לשאלה בכלל מדוע שאל הרבי דוקא אותי האם הופרשו תרומות ומעשרות?!

אלא שכדי לטשטש את הענין הוסיף הרבי ושאלני לשמי, כדי ליצור אצלי את האשליה שהוא אינו יודע כלל עם מי הוא מדבר...

ואכן, רק כעבור שנים רבות נפקחו עיני...

* * *

בהיותי בשנת תשל"ח בחצרות כ"ק אדמו"ר זי"ע, עלו במחשבתי כמה רעיונות להוצאה לאור של מאמרי אדמו"ר האמצעי; כתבתי מכתב לרבי, נקבתי בשמותיהם של כמה מאמרים, בקשתי רשות לפרסמם ושאלתי לאיזה מהם זכות הקדימה.

אחרי שהמכתב כבר נכנס אל הרבי, תפסתי בראשי: כיצד זה שכחתי את המאמר החשוב ביותר (לענ"ד), בעל מירב הסיכויים לקבל את הסכמתו של הרבי, הלא הוא החלק השלישי של "אמרי בינה" שלא נדפס! אבל את הנעשה אין להשיב, ולא עלה בדעתי למסור לרבי "מהדורא בתרא" של מכתבי.

עד מהרה נתקבלה התשובה (בציון "מהיר"): למונדשיין שי'. במענה להצעתו – כדאי שיכין להו"ל "ח"ג דאמ"ב" [=חלק ג' ד'אמרי בינה'] הנמצא בכמה ביכלאך – וכיון דגם בדכאן [=גם בספרייתו של הרבי], יכול להתחיל בזה תומ"י [=תיכף ומיד] (לאחרי שיתדבר עם הררחמא"ח [=הר"ר חמ"א חדקוב] שי' ע"ד הפרטים). עכ"ל הנוגע לענייננו.

גם בפעם זו נקט הרבי בפעולת "טשטוש":

אילו היה משיב לי, כמנהגו, בשולי הדף שעליו כתבתי את שאלתי, הרי היה נראה בעליל שהוא משיבני על מה שלא שאלתי כלל, ומקבל את ההצעה שרק עלתה במחשבה!

לפיכך תלש הרבי את הנייר שנותר חלק במכתבי, ועליו כתב את מענהו.

אבל זו גופא הוכחה לדבריי מיניה וביה: אילו היה ה"אמרי בינה" אכן רשום ברשימתי, לא היה הרבי מזכירו במענהו, אלא היה מקיפו בעיגול, כמנהגו, ומוסיף בצד שגם בספרייתו שלו מצוי כת"י של המאמר, ויכולני להתחיל בזה תיכף ומיד. במקרה כזה הרבי גם לא היה צריך להוסיף ולכתוב את שמי, שהרי מפורש הוא בגוף המכתב.

אך מכיון שההצעה לא היתה רשומה במכתבי, לפיכך שינה הרבי ממנהגו: [א] תלש את הנייר מגוף המכתב, [ב] הוסיף עליו את שמי, [ג] כתב את כל הענין מתחילתו ובשלימותו: במענה להצעתו... "ח"ג דאמ"ב" – מבלי להשתמש בשום מלה ממכתבי.

פיסת הנייר התלושה שעליה כתב הרבי את מענהו בעצם כתי"ק נמצאת ברשותי, והרי היא למראה עיניכם:

* * *

הסתרת המופתים עוברת כחוט השני בהנהגתם של כל רבותינו הק', החל מאדמו"ר הזקן שעליו נאמר בספר 'סיפורים נוראים':

"ידוע לכל המקורבים החוסים בצל קדשו, דרכו בקודש, שכל מגמתו היה שלא יתראה ממנו בחוש ה"למעלה מהטבע", כי אם להלביש כל המופתים הנפלאים והנוראים דוקא בלבוש הטבע; ואציג לכם אחד מהפלגותיו, איך שהלביש המופת דוקא בלבוש הטבע...

"והנה זה מובן לכל, שלא הרפואה [שרקח הרוקח] ריפאה את האברך, רק מצד שכבוד קדשו אמר שיהיה בריא, מצד רוב מעלת צדקתו הוא "ותגזר אומר ויקם". רק שלא רצה שיהיה מופת בגילוי, לכן הלביש את הדבר בטבע הרפואה. וכן היה דרכו בקודש בכל המופתים הנוראים, היה עמל בזה למצוא צד הלבשת הטבע, שלא יתראה ה"חוץ לטבע" החוצה.