כאמור בפתיחת הפרק הקודם, עיסוקנו בחודש כסלו יהיה בסיפורי בדים על אדמו"ר הזקן; הסיפור שלפנינו התפרסם במדור "מעשה שהיה" (כותרת שאינה הולמת כלל את רוב הסיפורים שמתפרסמים בו), אשר ב'שיחת השבוע' גל' 1031 (ערב סוכות תשס"ז).

* * *

זה היה בין כסה לעשור. צעיר החבורה, רבי שניאור-זלמן (מלאדי), נקרא לגשת אל הרבי, המגיד ממזריטש. "זלמינה", פנה אליו המגיד – שנהג לכנותו בשם-חיבה זה – "צא לדרך!". להיכן בדיוק ולאיזו מטרה, לא פירש. אך כשהרבי מורה, מצייתים מיד וללא כל שאלות.

צרר רבי שניאור-זלמן צרור מיטלטלים ויצא לדרך. את יום-הכיפורים עשה ביישוב שנקרה בדרכו, ולמחרתו המשיך במסעו. סמוך ובטוח היה כי כשימלא את השליחות שלשמה שלחו הרבי, יחוש בכך בעצמו.

ערב חג הסוכות הגיע רבי שניאור-זלמן לעיר אמדור. בליל התקדש החג הוזמן על-ידי אחד מבני המקום להתארח בביתו ולסעוד בסוכתו. נענה רבי שניאור-זלמן להזמנה ובא לסוכה.

לאחר שקידשו על היין ונטלו ידיים לסעודה, כיבד המארח את אורחו, שפניו העידו עליו כי בר-אוריין הוא, להשמיע דברי תורה. כשפתח רבי שניאור-זלמן את פיו היה כמעיין המתגבר. דברי התורה משובבי-הנפש שנשא כמו האירו את הסוכה באור יקרות. המארח ומוזמנים נוספים שהסבו לשולחן הביטו באורח משתאים, שותים בצמא כל מילה היוצאת מפיו.

אותו לילה ליל סגריר היה וגשם שוטף ירד בחוץ. אך ראה זה פלא – לסוכה שבה התארח רבי שניאור-זלמן לא חדר הגשם. שעה ארוכה קלחו דברי התורה מפי האורח והנוכחים לא ידעו שובעה. לאחר הפסקה קלה להמשך הסעודה, ביקשוהו להמשיך עוד ועוד.

מדי פעם הטיבו המסובים את ליבם ביין, שתרם גם-כן לאווירת השמחה וההתעלות המיוחדת ששרתה בסוכה. בשלב כלשהו תם היין והנוכחים חששו כי בלי יין משמח תיתם הסעודה וייפסקו דברי התורה של האורח. אחד מביניהם התנדב לצאת מהסוכה כדי לנסות להשיג יין.

רק בחוץ הבחין המתנדב בגשם הכבד הניתך ארצה. הוא לא נרתע והחל לחפש אחר יין. סמוך לשם התגורר רב העיר, והשליח הבחין ברב העומד בחלון ביתו ומביט החוצה. אפשר היה לשער כי הרב מצפה להפוגה כלשהי בגשם, כדי שיוכל להיכנס סוף-סוף לסוכתו ולקיים את מצוות החג.

גם הרב הבחין בו וסימן לו באצבע מזמינה לסור לביתו. ביקש הרב להבין מה מביא בר-דעת לשוטט כך בחוץ, תחת גשם עז. סיפר האיש לרב על האורח האלמוני היושב בסוכה הסמוכה ומפליא את המסובים בדברי התורה המרתקים הקולחים מפיו. "והגשם?", תמה הרב. "אצלנו בסוכה אין גשם!", השיב הנשאל בפשטות.

מתקשה להאמין ואחוז סקרנות יצא הרב מביתו ופנה לסוכה שבה התארח רבי שניאור-זלמן. לתדהמתו נוכח כי אמת דיבר הנשאל – בתוך הסוכה הזאת אין גשם!

המארח ביקש לחלוק כבוד לרב, אך זה הביע את רצונו לשמוע את האורח דווקא. לבקשת המרא-דאתרא חידש רבי שניאור-זלמן את הדיבור. עד מהרה התברר כי גם בזאת צדק הנשאל – דברי האורח אכן מאירים כנתינתם מסיני!

למחרת החג הזמין רב העיר את רבי שניאור-זלמן לביתו. שלושה ימים רצופים התפלפלו ביניהם רב העיר ואורחו בתורה, מטיילים בחדריה ומסדרונותיה כבני-בית. בהתפעלות עצומה ביקש הרב מאורחו לגלות לו את זהותו. רבי שניאור-זלמן הציג עצמו בשמו ואף הוסיף כי תלמיד המגיד ממזריטש הוא.

"האם גם לך יש רבי?! לשם מה זקוק גדול בתורה כמוך לרבי?!", תהה הרב. "האם בקרב חבריך, תלמידי המגיד, יש עוד למדנים בערכך?", הוסיף הרב לשאול, בהסבירו כי יש לו בת אשר הגיעה לפרקה והוא מחפש בעבורה חתן מיוחד במינו, וכמובן תלמיד-חכם גדול.

עודם משוחחים בעניין נשמע לפתע קול קורא מבעד לחלון – "כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!... כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!"...

"ומה רע במוכר הכעכים?", הפטיר רבי שניאור-זלמן.

עיניו של הרב נפערו בפליאה וניכר היה עליו כי דברי האורח פגעו בו עד עומק נשמתו. "משפחתנו משפחה יחסנית, שבה דורות על דורות של רבנים! אתה מציע לי את מוכר הכעכים?!", אמר בעלבון.

למשמע דברי הרב נאנח רבי שניאור-זלמן מקירות ליבו ואמר: "ובכן, כעת יבין כבודו בשביל מה גם תלמידי-חכמים צריכים רבי... לו? נסע כבודו למגיד ממזריטש, לא היה יוצא מפיו משפט דוגמת זה שאמר. אצל הרבי לומדים להעריך נשמה של יהודי".

נכנסו הדברים לליבו של הרב וכעבור זמן מה קם ונסע למזריטש. עד מהרה דבק במגיד בכל נפשו ומאודו והיה לאחד מגדולי תלמידיו. לימים נעשה בעצמו מנהיג לחסידים. שמו היה רבי חיים-חייקל מאמדור.

ומספרים כי בחזרתו לעירו שעה לעצת רבי שניאור-זלמן, אותה עצה שנתן לו כאשר שוחחו על השידוך לבתו, ולקח את מוכר הכעכים כחתן לבתו. הוא הודה כי אכן מבטו על יהודים נשתנה לגמרי, וכי לאחר שהעמיק במהותו של מוכר הכעכים גילה כי מאחורי המעטה החיצוני הפשוט של הצעיר, שלפרנסתו נאלץ למכור כעכים, מסתתרת נשמה גבוהה ונפש עדינה.

* * *

עד כאן מ'שיחת השבוע'.

כל מי שמכיר את הסיפורים על אדמו"ר הזקן, "מרגיש" שהסיפור הזוי מתחילתו ועד סופו; אך גם מי שאינו מכירם יבין שההליכה – ואפילו הנסיעה בעגלה – ממזריטש אל אמדור (מרחק של כ-350 ק"מ בקו אוירי) במשך ימים ספורים, מושללת לחלוטין.

שני חתניו המפורסמים של הרה"ק מאמדור הם: הר"ר משה מקאברין אחיו של הרה"ק ר' אהרן מקארלין, והר"ר נתן ממאקוב (תלמידו המובהק של "החוזה" מלובלין), והוא יליד מאקוב, בן לאחד מ"קציני" העיר. איש מהם אינו מתאים לאותו מוכר כעכים אלמוני מאמדור.

בתו השלישית של הרה"ק מאמדור השתדכה כאחת-עשרה שנים אחרי הסתלקותו של אביה, כך שזהוי בעלה אינו רלוונטי לענייננו.

* * *

אך עיקר הסתייגותנו היא מתוכו ועיקרו של הסיפור, שהוא אופן התקרבותו של הרה"ק ר' חייקיל אל הרב המגיד ממזריטש; להלן שני נוסחים לסיפור התקרבותו:

[א]

כך מספר הרה"ג ר' צבי יהודה מאמלאק מקאליש, תלמידו של הרה"ק בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב, ששמע מפיו ('אביר הרועים', ב, פיעטרקוב תרח"ץ, עמ' נד):

סיפר ג"כ רבינו הקדוש זצ"ל אז, מהגה"ק איש אלקים ר' חיים חייקא מאמדור זצ"ל, שהיה ג"כ מתחילה מתנגד לכת החסידים, ונתקרב.

כי פעם אחת כשלקח הרה"ק ר' אהרן קארלינער זצ"ל ברכת פרידה מהמגיד הגדול הק' זצ"ל, אמר לו הרבי ר' בער זי"ע שיביא לו סחורה טובה.

ויהי בנסעו אחר-כך על הדרך, פגע בו בהגה"ק ר' חייקא הנ"ל, והבין שכוונת רבו המגיד זי"ע היתה עליו, כי כבר היה אז גאון וצדיק אלא וכו'.

ניגש אליו הרה"ק ר' אהרן ז"ל ושאלו: מדוע אין כבודו לומד תורה לשמה?

וענהו ר' חייקא בתמהון ואמר: אלא למה אני לומד אם לא לשמה?!

וענהו ר' אהרן: אם-כן עושה כבודו להתנא ר' מאיר ז"ל במשנה לשקרן...

וברח ממנו מיד לדרכו.

אבל נכנסו דיבוריו הקדושים לחדרי לבבו, ורדף הר' חייקא אחריו וצעק אליו מרחוק: רבי! רבי!

ואז עמד הרה"ק ר' אהרן ואמר אליו ר' חייקא: אדרבא, יאמר לי הרבי איך לומדים תורה לשמה.

והשיבו: אני אינני רבי, רק תלמיד, והרבי שלי דר במעזריטש, ואם רוצה כבודו ללמוד תורה לשמה צריך לנסוע אליו ושם יתוודע לו הכל.

ולא זז משם עד שנסעו שניהם יחד להמגיד הגדול זי"ע.

ושם נתעלה אחר-כך הגה"ק ר' חייקא זצ"ל לקדוש ונורא מאד, עד שאחר פטירת רבם המגיד הגדול זי"ע נסעו כל החברייא קדישא לר' חייקא להיות תלמידיו, אלא שלא רצה לקבל אותם להיות מנהיגם, לפי שכבר היו באים בימים. והיה מגיהה[?] אותם לבד.

אך את הגה"ק האלקי ר' שניאור זלמן מלאדי בעל שו"ע הרב זצ"ל, שהיה עדיין אז איש צעיר, א יונגער מאן, נשא אותו לגמרי על ראשו הטהור. עכ"ל הק'. זיע"א.

[ב]

את הנוסח השני שמע הרה"ח ר' רפאל הכהן מפיו של הרה"ח ר' שמואל גרונם (המשפיע בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש), והדפיסו בספרו 'שמועות וסיפורים' (א, כפר-חב"ד תשכ"ד, עמ' יב):

הרב המגיד ז"ל אמר פעם להרה"צ רמ"מ ויטעבסקער ולאדמו"ר הזקן, שיסעו לשקלאב.

ויבואו לשקלאב, והרמ"מ אמר שהוא בעל דרשן, ועל אדמו"ר הזקן [אמר] שהוא משמשו.

הסדר היה שם, שבאם בעל דרשן רוצה לדרוש, היה הולך מתחילה לה"פרנס חודש", והוא שואלו באיזה בית-כנסת הוא רוצה לדרוש, היינו יכולתו וגאונותו בלימוד, שהרי יש בתי כנסיות כאלה שהם לומדים גדולים ולא כולם יכולים לדרוש שם. ואז לוקח רשות מה"פרנס חודש" ודורש.

היה שם בית-מדרש אחד שהיה נקרא "בית-המדרש של ש' גאונים", כי באמת היו שם שלוש מאות גאונים, ולבית-המדרש הזה לא היעז אף אחד מהדרשנים לבקש רשות לדרוש שם.

כשבא הרמ"מ לה"פרנס חודש" לבקש רשות לדרוש, שאלו באיזה בית-מדרש, וענה לו שב"בית-המדרש של ש' גאונים". ושאלו: האם יודע אתה איזה גאונים יש שם? והאם בכוחך לדרוש שם? אמר לו: כן.

ותיכף נתוודע הדבר שבא גאון גדול וידרוש בבית-הכנסת הנ"ל.

כשעלה על הבימה הציע להם, מה הם רוצים, אם הם ישאלו אותו כל אחד את ספיקותיו וקושיותיו והוא יתרץ להם, או שהוא ישאל מהם והם יתרצו. והיה ביניהם שקלא וטריא והסכימו שהוא ישאל מהם.

והתחיל המשנה באבות (פרק ו') ר' מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', עד שהגיע ל"ומגלין לו רזי תורה", ואמר: בודאי גאוני שקלאב לומדים תורה לשמה, והרי ר' מאיר אומר ש"מגלין לו רזי תורה", איפה הם הרזי תורה שלהם?

וירד מהבימה וברח.

מיד הבינו שזהו אחד מה"כת", וממילא לא שמו לב לקושיא.

ביניהם היה ר' חייקיל האמדורער, והוא התחיל לחשוב: הרי הקושיא היא קושיא...

והתחיל לחפש את הדרשן ושאלו מהו התירוץ.

אמר לו שיסע למעזריטש ואז ידע את התירוץ.

וזה היה הרה"צ ר' חייקיל מהאמדור תלמיד הרב המגיד ז"ל.

* * *

קיימים הבדלים רבים בין שני הנוסחים, אבל סיבת ההתקרבות ואופנה זהים בשניהם. אך בסיפור ההזוי דלעיל אין אפילו נקודת דמיון כלשהי לאותם סיפורים שנשמעו ממקורות אמינים.

תולדות חייו של הרה"ק מאמדור וסיפור התקרבותו אל המגיד ממזריטש, נכתבו ע"י הרב אברהם אביש שור (קובץ 'בית אהרן וישראל', גל' נא, שבט-אדר תשנ"ד, עמ' קנא ואילך), ושם הובאו מקורות רבים ומגוונים לאופן התקרבותו, ומכולם עולה שהרה"ק ר' אהרן מקארלין הוא זה שקירבו על-ידי דרשתו ברבים, או בשיחתו אתו עמו ביחידות אודות לימוד התורה לשמה וה"דברים הרבה" שבדברי התנא ר' מאיר. וגם לימים נמנה הרה"ק מאמדור עם גדולי בית-מדרשה של קארלין.

* * *

השמועה אומרת, שאת הסיפור דנן סיפר הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה.

אין בידינו לאמת או להכחיש את השמועה הזו, אלא רק לומר בוודאות שהסיפור אינו מופיע בין שלל הסיפורים שנשמעו מפיו ונלקטו לספר 'ר' מענדל'.

לעומת זאת, מצינו באותו ספר (עמ' 205) סיפור דומה לחלוטין לנוסח של ר' רפאל הכהן, אך לא נזכר בו שמו של הרה"ק ר' חייקיל מאמדור, אלא רק "כמה וכמה" שנסעו למזריטש בעקבות אותה דרשה. ולא נתפרשו שמותיהם.

* * *

אם יהיו מי שיעמדו בתוקף על כך שהסיפור נשמע מפיו של הרה"ח הנ"ל ואף ייאמנו דבריהם, ניאלץ לחזור על דבריו שלו עצמו, שעל סיפוריהם של מי שהיו חבושים בבית-האסורים – והוא בכללם – אין לסמוך (ראה בפרק השביעי).

והסיפור בעצמו צווח ואומר: אל תאמינו בי!