לאחרונה הגיעתני תלונה וביאה בטרוניה, מדוע נטפל אני רק לסיפורים על רבינו זי"ע...

כמובן שטענה זו בשקר יסודה, וסקירת הפרקים הקודמים מעלה את המימצאים הבאים:

הפרק הרביעי והתשיעי עסקו באדמו"ר מהר"ש; פרק עשירי באדמו"ר הריי"צ; פרק ארבעה-עשר באדמו"ר הזקן; פרק חמישה-עשר באדמו"ר ה'צמח צדק'; הפרקים תשעה-עשר, עשרים ועשרים-ואחת בבדותות שבספר "כוחו האלקי של ס' התניא" אודות רבוה"ק מאדמו"ר הזקן ועד אדמו"ר הריי"צ; פרק עשרים-וארבעה באדמו"ר ה'צמח צדק' ואדמו"ר מהר"ש; פרק עשרים-וחמישה באדמו"ר הזקן; פרק עשרים-ושבעה באדמו"ר ה'צמח צדק'; הפרקים שלושים, שלושים-ואחת, שלושים-ושתים, שלושים-ושלוש, שלושים-וארבע ושלושים-וחמש עוסקים כולם בסיפורי בדים על אדמו"ר הזקן.

ואם תאמר שרוב הפרקים אכן עוסקים בסיפורים על אדמו"ר זי"ע, אמת נכון הדבר! שהרי עיקרה של הסידרה מוקדש לחרושת הסיפורים הבדויים שפשתה בדורנו, ואך טבעי הוא שרובו של תהליך הייצור מופנה לסיפורים על רבינו זי"ע, כדי להוכיח שהרבי היה "באבא" אשר לא קם כמוהו גם בין אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.

בעקבות התלונות הנ"ל עלה בלבי להביא כמה סיפורים שבדו להם התעשיינים על אדמו"ר הרש"ב נ"ע, אך בגלל הסמיכות ליום ב' בניסן (יומא דהילולא של אדמו"ר הרש"ב נ"ע) דחיתי את הסיפורים הבדויים מפני סיפורים אמיתיים על אדמו"ר הנ"ל.

וכיון דאידחו אידחו עד אחרי חג-הפסח הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.

*        *        *

מרבה היה הרה"ח הג"ר יעקב לנדא ע"ה לספר אודות אדמו"ר הרש"ב נ"ע, והיה רגיל על לשונו שאצל אדמו"ר נ"ע הכל ראו בבירור את ה"כאשר ישאל איש בדבר האלקים".

הסיפורים המורים זאת בעליל רבו מספור, אך כאן יבואו רק שניים מהם; בשניהם ניכרים דברי אמת ושניהם חתומים בחותם האמת.

סיפורים אלו מאפיינים גם את דרכו וסגנונו של אדמו"ר הרש"ב, בשובה ונחת, ללא ה"בליטות", התעלולים והפעלולים המאפיינים את סיפורי הבדים (שיבואו אי"ה בפרקים הבאים).

"עסקת באמונה"?

סיפור זה לקוח מהחלק הראשון של "שמועות וסיפורים" לרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן ע"ה (עמ' סה ואילך במהדורת תשכ"ד).

בעיר דיסנא היה מלמד אחד ושמו ר' ברוך יוסף קוזלינער, והיה נקרא בפי הכל "ברוך יוסל דער מלמד" (בניו היו בין ה'תמימים' שלמדו בליובאוויטש).

שם בדיסנא כל הפקידים, הרופאים ושרי הצבא, כולם לקחו שוחד והיו עושים כל מיני דברים כדי לשחרר אנשים מעבודת הצבא. לפקידים, לרופאים ולשרים היו מתווכים יהודים שבאמצעותם היו הדברים נעשים ודרכם היה מתנהל המשא ומתן כיצד לתת, כמה לתת ואופני השחרור. כך התנהל הענין שנים רבות.

ר' ברוך יוסף הנ"ל עסק גם הוא בדברים אלו, אך הוא לא עשה זאת לשם פרנסה, אלא רק לטובת ה'תמימים' שנשלחו אליו על-ידי חברת "פדיון שבויים".

פעם היתה מסירה גדולה (הלשנה), ומעיר הבירה פטרבורג נשלחה לדיסנא "קומיסיע" (ועדה) מיוחדת לבירור כל הענין ולפעול כפי ראות עיניהם. חברי הקומיסיע באו לדיסנא ופחד גדול נפל על כולם, כי במשך השנים הרבות כמעט שלא היה שם בית שהעניינים נעשו בו כהלכה, וכמעט כולם היו מעורבים בזה.

אנשי הקומיסיע התחילו לחקור ולדרוש על כל פרט ופרט, הרבה אנשים נלקחו למאסר, הן מהפקידים הממשלתיים והן מאנשי העיר. בכל יום ויום הגיעו אליהם מסירות חדשות על אדם זה ועל אדם אחר, והם היו מבררים דבר דבר על אופניו.

גם על ר' ברוך יוסל המלמד נפל פחד, מפני שהרבה עשה עבור ה'תמימים' כנ"ל. ונסע מיד לליובאוויטש. היה זה ביום שבו היה אדמו"ר הרש"ב מקבל ל"יחידות" (בליובאוויטש היה הרבי מקבל בימים ראשון, שלישי וחמישי, ובנאות-דשא זאאלשע היה מקבל ביום שני), וכשבא לר' נחמן המשרת לבקש ממנו שיכניס אותו ל"יחידות", לא רצה ר' נחמן אפילו לשמוע מה בפיו: "פתאום ברוך יוסל דער מלמד"!... "גאר אין מיטן דערינען"... (מפני שתמיד היה בא רק לראש-השנה, וגם אז לא תמיד היה נכנס ל"יחידות").

כשראה כך, כתב פיתקה קטנה לאדמו"ר שיש לו דבר נחוץ מאד, אך ר' נחמן אינו מניח אותו להיכנס. את הפיתקה נתן בידיו של אחד החסידים שעמד להיכנס והלה מסר אותה לרבי מיד עם כניסתו. אמר לו אדמו"ר נ"ע: זייט מוחל (במטותא ממך), אמור לר' נחמן שיכנס. כשנכנס ר' נחמן ציוה עליו הרבי שיכניס את ר' ברוך יוסל.

נכנס ר' ברוך יוסל, סיפר לאדמו"ר נ"ע את כל הנעשה בדיסנא ושאל להיכן לברוח (כי היה ברור לו שאינו יכול לחזור לביתו, כי בוודאי יאסרוהו. לפיכך החליט לעקור לעיר אחרת ושאל את הרבי לאיזו עיר יעתיק מושבו, לקרימנצוג או לפולטבא).

אדמו"ר נ"ע שמע את כל דבריו, שקע במחשבותיו לשעה קלה, ושאל אותו שתי שאלות:

א] איש אינו יודע שנסעת לכאן? והוא השיב שרק אשתו יודעת מנסיעתו זו.

ב] דו האסט גיטאן באמונה? (עסקת בעניינים אלו באמונה? והמספר פירש, שהרי מחברת "פדיון שבויים" שבליובאוויטש שלחו לו במשך השנים כסף רב שהיה צריך לעבור דרכו, ועל כך שאל אותו הרבי אם עסק באמונה, מפני שדרכם של כספים שאנשים נכשלים בהם). והשיב: כן! באמונה!

שוב הפסיק אדמו"ר נ"ע ושקע במחשבותיו לשעה קלה, הוציא את השעון מכיסו, הביט בו ואמר: להשערתי תספיק עוד להשיג את הבעלי-עגלות. ואם כבר איחרת, תאמר וירתמו את הסוסים שלי ותספיק להגיע לרכבת הנוסע לדיסנא. סע לביתך לשלום והקב"ה יהיה בעזרך ("פאר געזונטערהייט אהיים און דער אויבערשטער וועט העלפין").

כשיצא מה"יחידות", לא הספיק אפילו להתבונן בדברי תשובתו של אדמו"ר נ"ע וכיצד זה יסע לביתו, כי נחפז מאד לראות אם עדיין לא נסעו הבעלי-עגלות אל תחנת הרכבת. ואמנם הצליח להשיגם, כי אך זה עתה התחילו לזוז ממקומם. ועם בוקר כבר היה חזרה בעירו.

ישב הוא בביתו שבור ונדכה ובכל שעה חשב שהנה באים לאסרו, מפני שכך שמע בכל יום שאוסרים עוד ועוד אנשים, וכל מי שהיתה לו שייכות כלשהי לעניינים אלו נאסר. כך ישב נפחד בביתו והתיירא לצאת, כדי שלא יבחינו בו בהליכתו ברחוב.

כעבור כמה ימים בא לביתו ידידו החסיד ר' יעקב ראובן מעלער (שהיה גם הוא מחסידיו של אדמו"ר נ"ע וגם בניו למדו בליובאוויטש), בירכו בברכת "מזל טוב" ובישר לו שכבר היתה הישועה ויש לקוות שלא תאונה אליו מעתה כל רעה. וכך סיפר לו:

הוא, ר' יעקב ראובן זה, היה סוחר בירקות מפרי גניו, וגם היו לו גינות בחכירה, והיה בא תמיד לבתיהם של כל נכבדי העיר והפקידים הגבוהים, לחשוב את חשבונותיו עם עקרות-הבית. וזה עתה בא לביתו של סגן האיספראווניק (שר המחוז) והנה שם בבית יללה גדולה. וכך סיפרה לו אשת הסגן:

לפני שנים רבות היה בעלה מקבל גם הוא שוחד ועושה בניירות כרצונו, וזה היה שלא בידיעתו של השר הממונה עליו. אחרי זמן רב נודע הדבר לשר והתחיל הוא עצמו לקבל את השוחד ישירות ולסדר את העניינים. כך הוזז הסגן הצדה, ומשום כך עברו עליו השנים האחרונות ללא כל חטא. עתה, כשבאה הקומיסיע מפטרבורג, אסרו את השר ועוד הרבה פקידים, ומהעובדים הוותיקים לא נותרו במשרד אלא הסגן הנ"ל והמזכיר.

המזכיר והסגן היו פותחים את המשרד מדי בוקר, מסדרים את הניירות, ממיינים את הדואר וכו'. ואילו חברי הקומיסיע שנהגו גדולה בעצמם, היו מגיעים למשרד רק כעבור שעה.

היום – ממשיכה אשתו בסיפורה – היה מוכן אצל בעלי ה"דאנאס" (ההלשנה) על המלמד קוזלינר, כדי להגישו אל חברי הקומיסיע בין שאר הניירות. אך הנה אירע דבר נורא:

בבוקר, בטרם בואם של חברי הקומיסיע, כשפתח המזכיר את הדואר והתחיל למיין את המכתבים, הבחין שנתקבלה מסירה על בעלי (הסגן הנ"ל) שנחשב כל הזמן ל"נקי מעוון", אך נמצאו אנשים שבאו בטרוניה: מדוע הסגן יצא נקי? כלום לא עשה כל דבר האסור בתקופה שהשר עדיין לא עשה זאת בעצמו?! והוסיפו לפרט ולהביא דוגמאות ממעשיו האסורים של הסגן.

המזכיר קרא את כתב ההלשנה ופנה אל הסגן שישב מולו: ראה! גם אתה נתון עכשיו בסכנה!

נבהל הסגן מאד והתחנן אל המזכיר שיתן לו את המכתב ולא יגיש אותו לחברי הקומיסיע. המזכיר סירב מחמת הפחד, אך אחרי רוב הפצרותיו של הסגן נתן לו את המסמך, והלה הכניסו לכיסו.

בו ברגע נכנסו חברי הקומיסיע והתיישבו במקומותיהם. הסגן היה אמור להגיש להם את נייר המסירה על המלמד ר' ברוך יוסף קוזלינר, אך בטעות נתן להם את מכתב ההלשנה עליו עצמו שקיבל זה עתה מהמזכיר...

הם התחילו לקרוא, וכעבור דקות ספורות אמרו לו: אתה אסור!

המזכיר הבין בדיוק מה קרה כאן וסיפר הכל לאשתו של הסגן. היא סיפרה זאת לר' יעקב ראובן שבא לביתם לערוך את חשבונותיו, והוא – בידעו את צערו של ידידו החסיד ר' ברוך יוסף – מיהר תיכף לבשרו.

ור' ברוך יוסל דער מלמד נשאר שלם בגופו ובממונו ובכל אשר לו.

כל זה שמעתי פעמים רבות מאבי [הרה"ח ר' ברוך שלום] ז"ל, שר' ברוך יוסף ז"ל בעצמו סיפר לו.

*        *        *

"פרוייקט ההצלה"

סיפר הרה"ח ר' גבריאל קאגאן ע"ה:

"נולדתי בעיר נעוויל פלך וויטעבסק בשנת תרמ"ט, בחודש אדר, בימים הסמוכים לפורים, לאבי מורי החסיד ר' דוד מרדכי ז"ל קאפילקאוו (בן החסיד ועניו ר' יהושע זעליג ז"ל). היה מהנוסעים לליובאוויטש לכ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע זי"ע, ואחר-כך לכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע זי"ע.

"בתחילת שנת תרס"ה ליל הושענא-רבה באתי בעז"ה לליובאוויטש, אחר יו"ט נתקבלתי ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" ב'זאל' הגדול, והייתי נקרא אז שלמה זלקינד מנעוויל.

"בחורף שנת עת"ר, מפני הטעם שהיה לי אז, נסעתי מבית אבי לטשערניגאוו (בהסכם כ"ק אדמו"ר נ"ע), שהיתי שם קרוב לשנה ומחצה ושתיתי בצמא את דברי דא"ח ששמעתי ב' פעמים בכל שבת מפה קדוש הגאון הצדיק הרה"ח ר' דוד צבי חן נ"ע. והתקרבות גדולה היה לי מאתו.

"במשך הזמן הזה שיניתי שם את שמי ושם משפחתי, ומאז אני נקרא גבריאל קאגאן.

עד כאן העתקנו קטעים מזכרונותיו של הרה"ח ר' גבריאל קאגאן, כפי שנתפרסמו בעתון 'כפר חב"ד' גל' 7 (תשרי תשמ"א).

סתם ולא פירש על שום מה נסע לטשערניגאוו, ומה פשר שינוי השם הכרוך בשינוי המקום. פרטים אלו מתבהרים מהסיפור הבא, שאותו שמע הרה"ח ר' שלום בער נאטיק ע"ה מפיו של ר' גבריאל, והעלהו על הכתב.

כשהגיע העלם גבריאל (באותה שעה: שלמה זלקינד) לגיל גיוס ובאה שעתו להתייצב לבדיקות הרפואיות בפני שלטונות הצבא, נסע אביו ר' דוד מרדכי מנעוויל לליובאוויטש, ובהיותו אצל אדמו"ר הרש"ב נ"ע ב'יחידות' אמר לרבי, שהנוהל במקומם הוא שבמועדים הקבועים לבדיקות באה אליהם ועדה מטעם הצבא, שחבריה הם רופאים זרים ולא מקומיים, לפיכך קשה "להסתדר" עם רופאים אלו בהעדר קשרים קודמים.

העצה המקובלת היא – המשיך האב – שלקראת מועד ההתייצבות בפני הוועדה, מכינים תעודה המאשרת שמפאת מחלתו של הבחור נבצר ממנו להתייצב במועד, התייצבותו נדחית למשך שלושה חודשים, ובאותו מועד רופאי הוועדה הם מקומיים ונקל יותר לקבל מהם פטור מהגיוס לצבא הצאר.

הרבי האזין לדבריו בקשב רב, וכשסיימם אמר הרבי שלדעתו מוטב לו לבנו להתייצב במועד הקבוע ולא לדחותו בתחבולות.

האב לא שעה לדברי הרבי, העדיף לנהוג באופן ה"בדוק ומנוסה" ושלח ללשכת הגיוס תעודה רפואית לשם דחיית מועד ההתייצבות.

איתרע מזלו, ודווקא במועד זה ישבו בוועדה הרופאים המקומיים, ואילו לתקופת השלושה חודשים באו רופאים אחרים אשר לא ידעום... ואמנם, הללו קבעו שלפניהם בחור כהלכה, כשיר הוא לשירות צבאי וחלה עליו חובת הגיוס.

שוב נסע אביו אל הרבי וסיפר לו כיצד נשתלשלו הדברים שלא כצפוי. יעץ לו אדמו"ר שישיג לבנו תעודות על שם אחר ויבריחהו למקום רחוק שאין מכירים אותו (וכך נשתנה שמו משלמה לגבריאל וחניכתו מקאפילקאוו לקאגאן, בהתאם לתעודות שנמצאו לו).

המשיך האב ושאל את הרבי, מה יעשה כשיוטל עליו הקנס הנהוג במקרים שהבן אינו מתייצב במועד, שאז מחייבים את ההורים בתשלום 300 רובל, ומאחר ואין ידו משגת להעמיד סכום שכזה, הרי אחת דינו להחרים את כל רכושו, ביתו וחנותו, ואנה הוא בא?!

השיב לו הרבי שקיימת תוכנית ("פרוייקט" בלשונו הקדוש) שלא יצטרך לשלם את הקנס.

חשב ר' דוד מרדכי שבוודאי עלתה על הפרק הצעת חוק לביטול חובת הקנס המוטלת על ההורים, ותנח דעתו. אז שלח האב את בנו לטשערניגאוו, ושם שהה במחיצתו ובחסותו של הרה"ח ר' דוד צבי חן ע"ה [משום מה נבחרה טשערניגאוו לעיר מקלט לבחורים שהיו יראים מעינא בישא של שלטונות הצבא; מאותו טעם שהו שם הרה"ח ר' שמריה ששונקין ע"ה, הרה"ח ר' ישראל דזייקאבסאהן ע"ה והרה"ח ר' סעדיה ליבעראוו ע"ה. ות"ל שבזכותם הגיעונו רוב השמועות והסיפורים הנאמנים המקובלים כיום בשם הרד"צ חן, שמקורם מאותם חסידים ששמעום במחיצתו באותן השנים].

אחר-כך החל האב להתעניין אצל "יודעי דבר" אודות המהלכים הצפויים לשינוי החוק, ונדהם להבין שאיש לא ידע ואיש לא שמע על "פרוייקט" מעין זה...

ואכן, תוך זמן קצר בא אליו לחנותו שוטר, הניח לפניו ניירות רשמיים והודיעו נחרצות שזו דרישה לתשלום קנס בסך 300 רובל בעוון השתמטות בנו מהשירות הצבאי.

ר' דוד מרדכי לא ידע לקרות במסמכים הכתובים רוסית, מה גם שהיו שם ניירות על גבי ניירות שלא היה ביכלתו למצוא בהם את ידיו ורגליו. מה עשה, לקח את כל גל התעודות והביאו לפני יודעי דת ודין.

הללו הסבירו לו מיד שחלה כאן אי-הבנה או תקלה כלשהי: במקום להביא לו את תביעת הקנס, הניחו לפניו את כל תיק המסמכים הקשורים בבנו ובעריקתו! אם-כן איפוא זאת עשה – ייעצוהו – שרוף את כל הניירות הללו עד אחד ולא ישאר בידם זכר מבנך וממעשיו. ויעש כן...

אז הבין ר' דוד מרדכי מה היתה כוונתו של אדמו"ר הרש"ב נ"ע בדבר ה"פרוייקט" לביטול הקנס...