בגליונות האחרונים הבאתם את דבריהם של כמה כותבים בענין מבטא מדוקדק בק"ש ותפלה, ולענ"ד במתכם היא המקום ועתה הוא הזמן להזכיר את דעת החסידות בעניינים אלו ודכוותייהו.

                   הגה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש כותב (בהסכמתו לסידור, נדפס בסידורי 'תורה אור') אודות אחיו אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע בזה"ל: רבינו אדמו"ר נ"ע... לא פנה אל רהבים המדקדקים אחרונים שתקעו עצמן יותר מדאי בדקדוק המלות לקלקל הקריאה וכמעט שממשיך לבטל הכוונה, ובפירוש שמיע לי מיניה דמר ששמע בשם כו' שהלעיג על המדקדקים האחרונים האומרים לפיכך בכ"ף רפויה ומחמת זה גורמים להשכיח ענין עיקר התפלה שצריכה להיות בכוונה. לכן הקפיד להרגיל הנערים להתפלל בסדור שנדפס עפ"י כללי הדקדוק ויהי' רגיל מנעוריו לאמר לפיכך בכ"ף רפויה, וכדומה בכל התיבות. עכ"ל (וראה גם בשו"ע אדמו"ר סי' ס"א סכ"ג שמשום הפסד הכוונה לא נהגו לקרות ק"ש בטעמים אע"פ שהקריאה בטעמים מובחרת יותר).

                   וכ"כ גם הרב יעב"ץ בהקדמתו לסידורו (אחר שהאריך בחיוב ההבחנה בין נח לנע, דגוש ורפה, מלעיל ומלרע וכו'): במי שאפשר לו ויודע הדברים אמורים, אבל מי שלא הגיע לידי מדה זו בנעורים, אי אפשר להטריחו בהנחת הטעמים שטורחו רב ומייגע דבורו, והפסדו מרובה משכרו, לכן טוב שלא לבלבל הקורא אשר לא ניסה באלה במטבע תפלה. עכ"ל.

                   והן אמת כי מצינו לגדולים וקדושים ששמו דגש על ענין זה (כגון בס' יסוד ושרש העבודה), אולם כמדומני שבמאות ספרי רבוה"ק אשר עליהם זרח אורו של הבעש"ט הק' ואשר מפיהם אנו חיים דבר זה לא יראה ולא ימצא. ואדרבה, אדמו"ר מארי דתפלה מוהרש"ב מליובאוויטש אמר בשם אביו אדמו"ר מוהר"ש (תורת שלום עמ' 2): דקדוק שייך רק לקריאת התורה אך לא לענין התפלה. ע"כ. ואף כי הם העמידו את ענין התפלה בראש מעייניהם, אולם מה שאחרים ענדו עטרה לראשם עשתה החסידות עקב לסולייתה. היסוד הי' כי תפלה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה, ומה ערכה של תפלה בקריינות נאה וצחצוחי לשון כשהיא עצמה פגר מת. ולאידך גיסא, בקרב חסידי חב"ד מפורסם בתורתו ובעבודתו הגה"ק ר' פרץ חן רבה של טשערניגוב, ומסופר כי בק"ש הי' מבטא את "הכנף פתיל תכלת" כאילו נכתב "הקנאפ" (בפ"א דגושה), ואעפ"כ רבים אומרים מי יראנו טוב תפלתו ויטעימנו קורטוב מטהרת לבו ודביקותו.

                   וכמה כאבו החסידים את המחשבות הזרות המבלבלות את תפלתם, שהרי אף טרדה של דברי תורה מהווה סתירה לטהרת המחשבה בשעת התפלה (שו"ע אדמו"ר סי' צ"ג ס"ג), ואיך יעלה על הדעת להוסיף ולהטריד את המחשבה בהרהורי דקדוק. אדמו"ר בעל התניא קורא באחת מאגרותיו על אלו שלא טעמו טעמה של תפלה "שלא ראו מאורות מימיהם". ואכן כיצד לא ידאב הלב בראותנו כיצד בנ"א יר"ש עומדים בתיבת אחד שבפס' שמע ישראל, שזו שעת הכושר להתאחדות עם הבורא וביטול עצמו מכל וכל, ותחת זאת מטרידים את מחשבתם ולבם בצחצוחי מבטא אשר לא שערום אבותינו. או בתיבות בכל לבבך, בשעה שהאדם צריך לחשב עם קונו ועם נפשו האם אכן עובד הוא את ה' בכל לבבו היינו בשני יצריו, או שמא אפילו ביצר אחד אין לבו שלם עם ה', ותחת זאת מעסיק הוא את מחשבתו בשאלת השוא של לבבך הנח הוא אם נע. "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני".

                   ולא באתי לדון בעצם העיסוק בחכמת הדקדוק למי שיכול לקחתו לרקחות ולטבחות לתורה (וידוע יחסו האוהד של הגר"א מווילנא שאמר שלא ללמוד שום חכמה זולת התלמוד כ"א חכמת הדקדוק לבדה, אך ידוע גם יחסם של כמה מגדולי החסידות שהרחיקו את הלימוד הזה משעה שהמשיך למינות), וכוונתי רק לעורר על ענין טהרת הלב לתפלה מכל מח"ז, ועל הראשונים אנו מצטערים ומדוע נוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה.

                                                                                                                                       יהושע מונדשיין                                                                                    ירושלים ת"ו