מאמרים

קבלה, דרוש והלכה

אור ישראל

מגיב לנוכח דינים מחודשים על יסוד שליפת מלים ודיוקים בזוה"ק ומפרשיו. לקט ביאורים בענין אין למדין הלכות מאגדות, ושאין לטשטש תחומין בין עולם הקבלה לעולם ההלכה. טעותן של הכתות הרעות נובעת מהיותן מושתתות על מוסדי הדרוש ולא על יסודות ההלכה.

קבלה, דרוש והלכה

            הלום ראיתי בגל' כח במדור "לעורר לב" (הערות בעניני הלכה הצריכים חיזוק) התעוררות וחידוש דין: שלא להכניס ערל או גוי לביהכ"נ, דלא כנהוג שנכרים עובדים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

            ויסודו מהמובא בפי' אור-החמה לזוה"ק פ' בשלח, שבבהכ"נ לא יבוא שם ערל וטמא (ולפיכך עדיפה התפילה בבהכ"נ על התפילה בשדה).

            ונוראות נפלאתי על הקלות שבה מחדשים דין אשר לא שערוהו אבותינו ורבותינו הפוסקים,1 וזאת רק על יסוד שליפת מלים מתוך פירוש לזוה"ק.

            והרי אף על פירושו לתלמוד של רבן של ישראל  רש"י הק'  אמרו שהוא פרשן ולא פסקן,2 ואנן נקום ונחדש חידוש הלכה מדיוק מלין במפרשי הזוה"ק אשר לא כיוונו לזה כלל וכלל?!

            ואם אסרנו את הכניסה על ה"ערל", מדוע שלא נאסרנה גם על ה"טמא", דהיינו בעלי קריין, טמאי מתים, המת עצמו (שמכניסין להספד), ונשים נדות (שהותרו במפורש בשו"ע או"ח סי' פח ובנו"כ. ובשו"ע יו"ד סי' רפב ס"ט שמותרות לאחוז ס"ת).

            אך כל הרגיל בלשונם של המקובלים יודע שאין מדובר כאן כלל ב"ערל וטמא" כפשוטו, כי אין זו אלא מליצה שגורה שמשמעותה "כחות הטומאה, קליפות וסט"א".3 ובנדו"ד אומר הזוה"ק, שבביהכ"נ אין הקליפות והחיצונים מצויים, לפיכך אין להם אחיזה בדיבורי התפילה גם בעלותם מעלה מעלה. יעו"ש.

            עוד מובא בגל' הנ"ל (בעמ' רמז) חידוש דין נפלא, שעל האפיקומן חל דין "נותר" ואסור לשייר ממנו, לפיכך המשיירין ממנו לשמירה צ"ל מן האפיקומן של הלילה השני דוקא. ומה יעשו בני א"י שאין להם אלא לילה אחד בלבד? על כרחו מחדש הוא חידוש נוסף, שהם לא יותירו ח"ו מן האפיקומן, אלא ישיירו מהמצות האחרות. ואיידי דאתי להכי, מחדש שגם בחו"ל לא ישיירו מן האפיקומן אלא מהמצות האחרות.

            וכל החידושים הללו מבוססים לדעתו על דיוקים בזוה"ק ובמפרשיו.

            ובמחכ"ת, תמיהני כיצד מתיישבים חידושיו אלו עם אשר הביא בפתיחת דבריו, שכל היכא דהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר (והרי הוא עצמו כותב שלא נהגו כן), ועם אשר הביא בהמשך שע"ז נאמר "אל תצדק הרבה".

            והרהרתי לנפשי, אילו היה רואה כדברים הללו בכתבי זולתו, היה יכול להפריכם בנקל ברוב חריפותו. אבל כנראה איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה יותר מתשעה קבין של חבירו ואדם חס על מעשה ידיו.

            והנה אותו מחבר הי"ד מחדש שם (בסי' רכ), שגם בחנוכה ופורים צ"ל בברהמ"ז "מגדול", ותומך יתדות חידושו בדברי הזוה"ק והשל"ה בדרך הדרוש.

            ויכולים אנחנו להמשיך באותה שיטה, ולומר שגם בחמשה עשר בשבט צ"ל "מגדול", שהרי הוקש במשנה (ר"ה פ"א) לשאר ראשי השנים שאומרים בהם "מגדול". ומי שאכל ביוהכ"פ ונתחייב בבהמ"ז אומר "יעלה ויבא" (או"ח סי' תריח), ומן הסתם צ"ל "מגדול", ועפ"ז גם בחמשה עשר באב צ"ל "מגדול" מפני שהוקש ליוהכ"פ (במשנה סוף תענית). באותה תשובה הביא מתקו"ז שחנוכה ופורים נק' "מועדי" כמו ר"ח, לפיכך צ"ל בהם "מגדול"; ועד"ז נמשיך אנו ונאמר, שמי שאכל בת"ב ונתחייב בבהמ"ז צריך גם הוא לומר "מגדול", שהרי גם ת"ב נקרא "מועד" (או"ח סוס"י תקנב). ועל יסוד האמור בסה"ק שעשי"ת הם כמו חוה"מ ואסורים במלאכה,4 נוסיף ונאמר שגם בעשי"ת צ"ל "מגדול". ועוד כהנה וכהנה.

            שערי דרוש לא ננעלו, ומי שכחו יפה בזה יכול לעקור את התורה כולה. וכאשר כן אירע בימי הכת הארורה לפני כמה מאות שנים (שבהסתמכם על לשון הזוה"ק התירו לאשה לזנות תחת בעלה אם הדבר נעשה "ברשות בעלה"), וכן ראינו בעוה"ר בימינו אלו אצל כת הידועה.

            אבל רז"ל גזרו אומר שאין למדין הלכה מתוך אגדה (כשם שאין למדין הלכה מפי משנה), כפי שהאריך בזה המהר"ל במתק לשונו בס' באר הגולה (באר הששי),5 וביאר, שהאגדה לא נתבררה ולא נזדקקה בקושיות ובתירוצים כדרכה של הלכה, ויכולה היא להתפרש בפנים הרבה  שלא כדברי הלכה שמשמעותם אחת היא  לפיכך אין אנחנו יכולים ללמוד הימנה הלכה.

            "האגדות  כל סתרי תורה וחכמה צפונים שם למי שידע להבין", דברי האגדה "פותחין שער השמים, פותחים כל אוצר סתום וחתום, אך לאיש אשר אין לו מפתח אוצר הכבוד  בעינו רואה וממנו לא יאכל" (מהר"ל שם).

            כך כותב גם אדמו"ר בעל ה'תניא' בהל' ת"ת שלו (פ"ב ה"ב): "רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות", ועד"ז באגה"ק שב'תניא' (סי' כג): "פנימיות התורה שהיא אגדה שבס' עין יעקב, שרוב סודות התורה גנוזין בה".

            ובס' מגדל-עז (כפ"ח תש"מ, עמ' תלז) מובא בשם אדמו"ר ה'צמח צדק', שבזוהר נראה בעליל שהוא סודות, אבל במדרש  הגם שגם בו יש כל מה שנמצא בזוהר  אך שם הסוד סתום ונעלם. ועוד בשמו: סודות התורה המפורשים בזוהר בדף שלם, נכללים בשתי שורות שבמדרש.

            בס' בית אהרן (ליקוטים, דף קמה, א), שאמר בשם צדיקים: בזוה"ק כבר נפתח פתח ע"י האר"י ז"ל, ובמדרש השער סגור לא יפתח עד ביאת משיח בב"א.

            ובשם הרה"ק מהר"מ מלעכוויטש נאמר, שספר הזוהר ניתן לחד בדרא להבינו, אבל המדרש לא ניתן להבין אף לחד בדרא אלא הוא סתום וחתום (אור ישרים, דף יב, א).

            ומי זה האיש בדורנו אשר יערב לבו לומר שבידו "מפתח אוצר הכבוד" לאוצרות אלו הסתומים והחתומים, ויש בכחו לחדש נגד הפוסקים ונגד המנהג.

            ביאור ענין "אין למדין הלכות מאגדות" נמצא גם בדברי מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (לקו"ש, ה, עמ' 389),6 והוא מפני שכל חלק שבתורה יש לו את הכללים שלו, ודבר שהוא להכרח ולראיה בחלק הפשט, אינו חייב שיכריח גם בחלק הדרוש. ויתירה מזו, אף חלק ההלכה עצמו נחלק לכמה סוגים ולכל סוג כלליו שלו, ולפיכך "איסורא מממונא לא ילפינן", "אין למדין מחידוש" וכד'.

            כל חלק מחלקי התורה הוא עולם בפני עצמו בעל שפה משלו וכללים משלו, ואין אנו יכולים להחיל על חלק אחד את הכללים של זולתו. דברים שיש להם משמעות מסויימת בלשון האגדה, אין לקרוא אותם ולהבינם כאילו הם כתובים בשפת הפשט וההלכה. ואפילו דברי הזוה"ק שהובאו כלשונם להלכה (כגון הא דהמהלך ד"א ללא נט"י שחרית חייב מיתה, שו"ע אדמו"ר או"ח סי' א ס"ז), גם אותם אין לקבל כפשוטם.7

            וראה עוד שם (עמ' 149 בהע'), שאת ההלכה יש לבקש בספרי הפוסקים ולא במדרשי חז"ל (אפילו לא בסוגיות חמורות שבש"ס), ומכח זה מדחה הרבי את כל הראיות שהביאו מדרז"ל להוכיח שכבר אנו ח"ו בעידן "אתחלתא דגאולה" (ועוד עד"ז שם, חלק טו, עמ' 492 ואילך, בתוספת: שאין להתחשב בדעתם של הפרשנים לנגד דעת הפוסקים. וכל הפונה אחר הפרשנים הריהו כמי שירצה להתחיל את קדושת השבת מבוקר ועד בוקר, בהסתמך על דברי הרשב"ם בפירושו לתורה. והרשב"ם גם הוא את פוסקים נמנה!).

            תלונה מפורשת על טשטוש התחומין שבין הקבלה להלכה, מצינו בס' אפריון שלמה (ווארשא תרל"ו), ודבריו  שנאמרו כלפי אחד מראשי גדולי הדורות האחרונים  מוכיחים שהמחבר לא ידע את גדלותו גם בחכמת הקבלה, לפיכך מתרעם עליו על שהסיק מדברי הזוה"ק מסקנא להלכה. וז"ל (בחלק מזבח אבנים סי' ד): ואחר בקשת המחילה מכ"ת, אני אומר שזו רעה חולה בדורותינו אלה מהרבנים אשר לא באו בסוד ה', לוקחים הדברים ע"ד הדרוש להסביר בהם הסברות והמצאות כו'.. ומדוע לא שם לבו לאזהרת מאור הגולה ראש המקובלים הרמב"ן ז"ל בהתחלת פי' התורה, שהזהיר לבל יסבור סברא ואל יחשוב מחשבות כו' בסתרי התורה כו' והסברא בהן איולת רבת הניזקין ע"ש.. שבאמת אין כוונת הזוה"ק.. ובאו הדברים בארוכה בס' עשרה מאמרות להרמ"ע ז"ל.. ואין להאריך בדברים שהם כבשונו של עולם. עכ"ל.

            מסקנות הלכתיות מוזרות שעלו מן הקבלה מצינו בס' כף החיים על שו"ע או"ח, אשר על אף שבדרך כלל אין הוא אלא מלקט מדברי קודמיו, אבל מצינו בו גם כמה חידושים משלו. כגון:

            [א] ע"פ דברי האריז"ל שיש להזהר מאכילת לב בהמה חיה ועוף, ובצירוף דבריו בע"ח דעיקר גילוי הנר"ן הם במוח לב וכבד, יש להיזהר גם מאכילת כבד בהמה חיה ועוף (סי' קנז אות כח).8

[ב] לדברי המקובלים שכתבו שע"י ברכת "שלא חיסר בעולמו כלום" מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש איסור בורר כשמברכים ברכה זו בשבת ויו"ט (סי' רכו אות ד).9

[ג] ע"פ דברי האריז"ל מי שהוא משורש קין צריך להסיר הסכין מעל השלחן בשעת ברהמ"ז, ומכיון שבמקו"א כתב האריז"ל שאין אנו יודעים מי משורש קין, א"כ צריכים הכל להסיר הסכין. ולא זו בלבד, אלא שעפ"ז צריכים להסיר את הסכין מהשולחן גם בשבת ויו"ט (סי' קפ אות טו. ובסי' קסז אות מא חידש שטוב שלא יהי' כלל סכין על השולחן בשעת האכילה).

            והנה בעמדי בפרק זה נתפרסמו בדפוס דבריו הנמרצים של האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל בעניינים אלו, ונתתי שבח לבוראי על האי מרגניתא טבתא דאנהירא לעיינין. וזלה"ק בקיצור קצת ובשינויי לשון מועטים (קונטרס 'דברי תורה' לפ' מטו"מ תשס"ב, גל' תתעח):

            בידוע שאין למדין ומורין הלכה מן ההגדות אלא מן התלמוד. י"א שדין שאינו מפורש בש"ס למדין ממדרשות, אכן כפי הנראה מדברי רוב הפוסקים שאנו נגררים אחריהם אין להורות הלכה כלל מדברי המדרשים, שכל כולם לא נאמרו אלא בדרך דרוש ואגדה ולא להלכה. ודבר הלכה אין לחפש אלא רק בש"ס וראשונים וארבעה חלקי שו"ע שנכתבו להלכה ולמעשה, ומתוכם יש לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

            ולא עוד אלא שאף הנהגות מכתבי האריז"ל שחלק גדול מהם מובא במג"א, הרי שבנוגע להלכה  כפי מה שראיתי ושמעתי  לא אמרו את הדברים בשם אומרם אלא בשם המג"א, כי המג"א הוא מגדולי הפוסקים ואלו האר"י הקדוש, הגם שהיה גאון הגאונים ושר התורה ורבן של כל ישראל בדורו, בכל זאת הלא דבריו הקדושים אינם אלא דברי קבלה וכו'. ובודאי שאין בזה ח"ו שום זלזול ופגיעה, ומי שמפטפט בדיבור קל נגד האריז"ל הרי זה אפיקורוס וכופר בעיקר וכו'.

            וכענין הזה הוא גם במדרשים ואגדות חז"ל הקדושים, שאין להביא מדבריהם להלכה. ולאפוקי ממה שנתפשט לאחרונה מחמת ריבוי עם הארצות, שמחברים ספרים המלאים מדרשי חז"ל ובונים עליהם תילי תילים של הלכות וכו' וכשבא ודורש לפני בעה"ב הם מלאים התפעלות והערצה ומחזיקים אותו כידען מלא וגדוש, בעוד שכל ידיעותיו מסתכמות בדברי אגדה בלבד. ואין כאן שום כוונה לזלזל ח"ו בערך קדושת המדרשים, כי כל אדם מישראל יודע ומאמין שכל מדרש חז"ל נמסר למשה מסיני, אלא שבנוגע להלכה יש לנו כלל שאין לברר זולת מדברי הגמרא והפוסקים. ועם הארץ שאינו יודע כלום שמח כמוצא שלל רב עם איזה מדרש שמצא וכו'. ומחובתינו לדרוש ולהודיע על כך, למען ידעו בני ישראל למי החותמת ולמי הפתילים, ולא יתעו בעינים עצומות אחרי מי שבא ודורש דבר הלכה על סמך מדרשים או ספרי מעשיות, כי דרך זו סופה לשמד ושאול תחתיה, כיון שיסודה בשקר וכזב.

            עכ"ל הרה"ק מקלויזנבורג. ומדברות קדשו מתאמתת הדיעה שהבעתי לעיל, שטעותן של הכתות הרעות בעבר ובהווה נובעת מהיותן מושתתות על מוסדי הדרוש ולא על יסודות ההלכה.

            וה' ינחנו בדרך אמת למען שמו.

 

1. בפוסקים מדובר על נכרי שנמצא בבהכ"נ לענין נרות יוהכ"פ (או"ח סי' תר"י), ובמקור חיים (לבעל החות יאיר) מובא שם אודות ערלית שנדחקה כל היום בין המתפללים לצורך הנרות. ולא נרמז בדבריהם שאין להניח נכרי לביהכ"נ.

2. וראה בשדי-חמד (כללי הפוסקים, סי' ח אות ט) שאין בזה חלילה חסרון כבוד לרש"י.

3. ראה עד"מ בזוה"ק פ' וישלח (דף קעב, ב). ובפרדס להרמ"ק (שער האותיות פרק יח) בשם ס' התמונה: האות ס' רוחניותה המלכות.. והיא סתומה מכל צד להורות כי ירושלים הרים סביב לה, שהם הכחות הגוערים בקליפות לבלתי יכנסו לטמא היכל מלך ולא יבא בה עוד ערל וטמא. ובס' פע"ח (שער השבת פרק יט): וביום השבת היא מתחברת עם בעלה כו' ובזה היא נשמרת מכל דבר רע לא יבוא בה ערל וטמא. ובס' מאור ושמש (פ' תצא ד"ה כי תצא מחנה): ולקדש ולטהר גופו ואבריו לבל יגע בהם ערל וטמא מסטרא דמסאבא. ובס' באר מים חיים (פ' נח ד"ה ובדרך רמז): ולהגביה את גופנו נפשנו ורוחנו להעלותן למעלה להתדבק עם חלק הנשמה ואז לא יבוא בך עוד ערל וטמא. ועוד שם (פ' לך ד"ה ולזה אמר הכתוב ויאמר גו'): שתבוא לבחינת אהבה האמתית בביטול המציאות עד שלא יבוא עוד בך ערל וטמא. ועוד שם (פ' משפטים ד"ה וזה אומרו אם אדוניו גו'): האשה וילדיה תהיה לאדוניה בלבד לשם ה' ולא יגע בה ערל וטמא בצאתה לעולם העליון (ועוד פעמים רבות מאוד בפרשיות הנ"ל ובספר כולו). ובס' דובר צדק (לר"צ הכהן מלובלין דף כה, ג): וצריך לייגע עצמו בתיקון הגוף והנפש כו' וכל ערל וטמא לא יבוא בית ד' וצריך להתנקות מקודם.

4. בסידור ראדיוויל (בארדיטשוב) מביא כן מס' ראשית חכמה בשם הרמ"ק. וראה בס' תוצאות חיים (שהוא קיצור שקיצר המחבר הק' מספרו ר"ח) אות קמח: ואני אומר שלא יעסוק במלאכה בכל יום מאותם הימים, אלא מה שיספיק לו בצמצום. כי ימים אלו מקודשים, שיום טוב לפניהם ולאחריהם, והם כמו חולו של מועד.

5. עמ' קלה במהדורת חי"ל האניג. תודתי להרה"ח ר' ישראל שולמאן שליט"א שהעירני לדבריו אלו של המהר"ל הק'. וראה גם בפי' התויו"ט (תלמידו של המהר"ל) בפ"ה דברכות מ"ד.

6. וש"נ לשקו"ט שיש בעיקרו של דבר זה בס' שדי חמד. יעו"ש.

7. ראה את דברי הרמ"ק בפירושו לזוה"ק (כרך יג עמ' מד), הובאו בהקדמת הרה"ח ר"א אביש ציינווירט לספרו 'שו"ע הזהר' (א, עמ' 51).

8. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' ח אות ג.

9. בעלי הלכה  כגון הגאון האדר"ת  היו מהדרין לברך ברכה זו דוקא ביום הש"ק! ונראה שלא חששו למ"ש בכה"ח (שם) בשם ס' מל"ח, ולא חידשו גזירות בזה"ז. בסה"ק תמהו: מדוע הותרה האכילה בש"ק, והרי בשעת האכילה מתבררין ניצוצי הקדושה?! ותירוציהם להתרת האכילה יפים לכאו' גם להתרת הברכה הנ"ל. ראה גם בעלון 'עלים לתרופה' (פ' בשלח תש"ס), ובס' דרך מצותיך לאדמו"ר הצ"צ (דף צ, א).

 

הוספה

 

חידושי הלכות ע"פ הסוד

בגל' כט (עמ' ??) הארכתי בהא דאין בכחינו לחדש הלכות ע"פ הנראה לנו בעניות דעתנו בסודות התורה והמדרשים.

העירני הרה"ח ר' אליעזר חשין שליט"א למקורות דלהלן מתורתו של הרה"ק מברסלב זצ"ל:

בס' שיחות הר"ן (אות רסז) בזה"ל, אמר: מי שרוצה לחדש בתורה מותר לו לחדש ולדרוש כל מה שירצה, כל מה שיזכה לחדש בשכלו, ובלבד שלא יוציא מזה דין חדש על פי דרושיו שדורש בדרך דרוש וסוד.  והמובן מדבריו היה, שאפילו בכוונות האריז"ל ודרכי הקבלה מותר לחדש בהם כאשר ישיג שכלו, ובלבד שלא יוציא מהם שום דין ח"ו.

            זהו כנראה המקור למ"ש הר"ר נתן מברסלב בלקוטי הלכות (הל' בכור בהמה טהורה, ג, אות ט): ומחמת זה אסור ללמוד שום דין מכוונות, דהיינו שיצא לו איזה דין והנהגה ע"פ הכוונות, כי זה איסור גדול. וכמו ששמעתי מרבינו ז"ל, שמי שרוצה לחדש חידושים בתורה מותר לו לחדש כל מה שירצה אם הוא ראוי לכך, ובלבד שלא יוציא שום דין ע"פ חידושיו ודרושיו שמחדש בתורה. כי דיני התורה צריכין לבררם רק ע"פ דברי רז"ל בגמ' ופוסקים. אבל חלילה להוציא שום דין ע"פ סברות שמחדש ודורש בתורה בדרך דרש וסודות הקבלה.. הכלל שא"א לנו להוציא שום דין והנהגה ע"פ סברתינו בכוונת וסודות הקבלה אפי' לחומרא. וע"ז נאמר לא תסור מן הדבר וכו' ימין ושמאל. כי אפי' לימין, דהיינו להחמיר ולהוסיף אסור, כי אנו צריכין להתנהג רק כמו שציוה אותנו הש"י ורבותינו ז"ל.

            וראה עוד בס' חיי מוהר"ן (אותיות קצד, תפד) בדבר תאוות הלומדים והגדולים להמציא דינים חדשים והנהגות חדשות.

            דבריהם נפתחו בלימוד הלכות מסודות התורה, אבל מפורשת בהם שלילת המצאת הלכות חדשות גם אם נובעות הן מכל חידוש תורה שיהיה. והעירני הרה"ח ר' יחיאל בוים שליט"א לדברי הרה"ק מזידיטשוב בספרו סו"מ ועש"ט (עמ' צב במהדורת 'אמת'):

            לא תוציא ההלכה מחמת הטעם, כגון במקום שאין טעם זה נוהג הלכה כן, או מאחר דהטעם בדבר זה נמצא גם בדבר אחר נעשה כן אשר טעם זה נוהג. כי זה סכנה עצומה הוא וכו'. אבל גם צריך רוה"ק לזה אם הוא כן, וצריך קבלה מפי אליהו ז"ל וכו'. וכבר ת"ל פלפלתי בזה עם כמה מקובלים הראשונים אשר המציאו הנהגות מן ספר הזהר על פי טעם של הזהר, והוציאו מכלל המשמעות והבנת דבר מתוך דבר, דבר הלכה וכו'. כי לא נאמר זה בפירוש בזהר רק לפי הטעם הוכיחו כן וכו'. עכ"ל.

            עוד העירני הרה"ח הנ"ל לדברים האמורים בסוף המבוא לשו"ע האריז"ל ע"פ מראה כהן: "שאין לשנות ח"ו דין המוסכם בשו"ע ובפוסקים ע"י איזה דרוש בקבלה עפ"י האריז"ל.. אעפ"י שתמצא קשה להבין הדברים עפ"י הפשט וההלכה אין זה ח"ו שום סתירה..".

והביא שם דוגמה לדבריו, שאילו היינו פוסקים ע"פ סודות האריז"ל היתה הסוכה צריכה להיות בגובה עשרים אמה בדיוק ולא פחות, או שתהיה בדיוק בגובה עשר אמות ולא למעלה מזה, או שיהיה הסכך מונח ממש על ראש האדם שבסוכה. יעו"ש.

[ומענין לענין לא אמנע מלהביא את הדברים המופלאים האמורים במאמרי אדמו"ר הזקן דשנת תקס"ב (עמ' לט-מ) בזה"ל: כמו שיהי' מצות הסוכה בג' דפנות ולא למעלה מעשרים וכדומה, שאז נעשה המשכות המקיפים בה, ולא כשתהי' באופן אחר כו'. ובאמת היו המשכות המקיפים ויחודים עליונים כשתהי' ג"כ באופן אחר, רק שלא היו המשכות המקיפים ויחודים כאלו הכתובים ומפורשים בכתבי האריז"ל. עכ"ל. ואכמ"ל במה שלא מן הענין].

 

 

ת ג ו ב ה  ל ה ש ג ו ת

 

            כל מה שכתבתי היה לענין החידוש שבני א"י (ואגב כך גם בני חו"ל) לא ישיירו מהאפיקומן עצמו, אלא מהמצות האחרות. והראיתי שלענין זה אין המחבר חושש לדברי עצמו (באותה תשובה, אבל בענין אחר) שכל היכא דהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, וגם לא לאשר הביא באותה תשובה שעל כגון זה נאמר "אל תצדק הרבה".

            והרואה יראה שדבריו בענין זה אינם מיוסדים על כללי ההלכה, אלא בדרך הדרש והרמז (וגם מה שהביא מהס' ערך שי אינו מהווה כלל וכלל אסמכתא הלכתית לחידושו, לא מיני' ולא מקצתי').

            [ב] מה שטוען הכותב הנכבד שהמחבר הביא אסמכתא לחידושו השני ממס' סופרים, הרואה יראה שאין בזה אף אסמכתא כלשהי: וכי מפני שחנוכה ופורים דומים לחוה"מ ור"ח לענין נוסח הקדושה (יעו"ש), לפיכך יהיו דומים גם לענין "מגדול"? מדוע יהיה דין "מגדול" שבברהמ"ז תלוי בנוסח הקדושה שבתפילה, ולא ב"מוסף" שבתפילה, או ב"יעלה ויבוא" ו"הרחמן" של ברהמ"ז שאינם נאמרים בחנוכה ובפורים? לשאלה יסודית זו לא מצינו שום ביאור בדברי המחבר.

            הרי שאין בדברי מס' סופרים שום יסוד ממשי לדבריו, המיוסדים אך ורק על דיוקי רמז ודרוש, שאין בכחם לחדש ולשנות מנהגים.

            [ג] לצערי ניתן היה לטעות בדבריי, כאילו משבח אני את דברי בעל כה"ח שחידש חידושים משלו בדרך הקבלה. אבל אני לא באתי (בשלוש הדוגמאות שהבאתי מדבריו) אלא להצביע על חידושים תמוהים שבאו בספרו, כגון איסור אכילת כבד שכבר נהגו ישראל קדושים לאכלו.

            ומה שהביא בעל כה"ח מדברי גדולי המקובלים לענין אמירת "מגדול", ראויים הדברים למי שאמרם. קביעת מנהגים והלכות ע"פ סתרי תורה ע"י הבאים בסוד ה' אינה צריכה לפנים, אבל לא כן שינוי מנהגים על סמך הרמז והדרוש.

            המעיין בדברי גדולי הדורות שהבאתי בגל' כ"ט ובגל' ל"א יווכח בנקל שאני לא חידשתי דבר. והמחדש  עליו הראיה.

 

 

(אור ישראל, גל' כט. לא. לב(?))

מאמרים דומים

-