מאמרים

אור חדש אור גנוז

כפר חב״ד

עם גילוי פנקסי "רשימות" אדמו"ר זי"ע ופרסומן, מעלה הרהורי דברים שיש להם נגיעה בהלכה ובדרכי החסידים.
עם גילוי ה'רשימות' ופרסומן

 

אור חדש אור גנוז

(עם גילוי ה'רשימות' ופרסומן)

 

מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהם, כך הן ישראל גדלין במים בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם (מדרש רבה פ' ויחי)

 

                   אחר הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הכ"מ, מצאו הממונים על העזבון במגירת שולחנו כמה פנקסי 'רשימות' כתובים בכתי"ק, ובהם חידושי-תורה שונים, דברים ששמע מפ"ק חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ('יומן'), הגהות וביאורים בס' ה'תניא' ועוד (ביתר פירוט ראה במאמרו של הרב דוד פלדמן "רשימו מה'רשימות'", 'כפר חב"ד' גל' 662 עמ' 30 ואילך).

                   ואם טבעם של ישראל הוא לקבל 'תורה חדשה' "בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם", על אחת כמה וכמה שכך הוא טבעם של חסידים שצמאונם למוצא פי הרבי אינו רווה לעולם, ובפרט שאת גודל התשוקה להתקשרות ניתן להשביע רק בלימוד תורתו של הרבי ('היום יום' עמ' לה), ובכך תלויה ועומדת עיקרה של "ההתקשרות האמיתית" (שם עמ' סה).

                   יחד עם זאת, מעוררת חשיפת ה'רשימות' כמה הרהורי דברים שיש להם נגיעה בהלכה ובדרכי החסידים, וחשבתי לנכון לגעת בהם בעט סופר (ולא כיושב על מדין), ולהקדים את אלו אשר תואנה הם מבקשים שמא ירצו להתלות בנימוקים אלו. וכבר מצינו ראינו שכל גילוי אור חדש מצמיח לעומתו כח המבקש להחשיך אור זה, כפי שבמקביל לראשית ימי החסידות חלה צמיחתם המואצת של האפיקורסים ונשמעו דיבוריהם המחוצפים על דברי האלקים שנתגלו בתורת הבעש"ט ותלמידיו (ראה המובא בס' מגדל-עז עמ' שנה, ממאמרו של הרה"צ ר' הלל מפאריטש). וגם זבובים יכולים להבאיש שמן רוקח (קוהלת י, א).

 

העתקה שלא ברשות ("חסידישע גניבה")

                   לא סוד הוא, שבתקופת החורף של שנת תשנ"ב - ועוד קודם לזה - פינה הרבי דברים רבים מביתו ומחדרו שב770-, את חלקם שלח לספריית אגודת-חסידי-חב"ד או לייעדים אחרים, וחלק לא קטן מהם דן בשריפה. את פנקסי ה'רשימות' הניח למשמרת במגירת שולחנו. בכך יכולים אנו לראות את גילוי דעתו הק' שהיה חפץ בקיומם של כתבים אלו, ודינם אינו שונה משאר כל עזבונו שנמסר לאגודת-חסידי-חב"ד.

                   האם היה ברצונו ובדעתו שיעתיקו את הכתבים, או שמא העדיף שיהיו טמונים ומכוסים במשאון ולא תשזפם עין אדם? ואולי בכלל נועדו להיות מוצג מוזיאלי - לראותם בלבד ולא להעתיקם? לכאורה יוכל הטוען לטעון שאין אתנו יודע עד מה, ומי יבוא בסוד קדושים וידע דעת עליון. אולם הרבי השאיר לנו את תורתו-הוראתו, בה נראה בעליל כיצד נהגו רבותינו הק' ותלמידיהם לדורותיהם, כיצד נהג הרבי עצמו במקרים דומים וכיצד צריכים אנו לנהוג עתה.

                   פעמים רבות חזר הרבי ברבים על סיפור מסויים ששמע מחותנו הרבי הקודם (אודות רבינו הזקן שחטב עצים ביום-הכיפורים ובישל מרק ליולדת), אע"פ שחותנו מוהריי"צ אמר לו בפירוש שבודאי לא רצו בפרסומו של סיפור זה, אלא - הסביר הרבי את עצמו - חותני ידע שלא אוכל להתאפק מלספר את הסיפור זה ליהודים נוספים ועוד בתוספת ביאור, ואעפ"כ לא נמנע מלספר לי... (שיחת ליל ב' אייר תש"י).

                   ושוב היה מעשה בשנת תשל"ז, כשגילה הרבי ברבים את רצונו להביא לדפוס את 'המשך תער"ב', הקדים וסיפר שהרבי מוהריי"צ ידע היטב שהוא מנצל כל הזדמנות שבאה לידו להעתיק ממנו כל "כתב" שביכלתו להעתיק, ואם בכל זאת הפקיד בידיו את ה"כתבים" - יש לומר ש"אדעתא דהכי הפקיד", בידיעה ברורה שה"כתבים" יועתקו.

                   וזאת כפי ההלכה הפסוקה בשו"ע (חו"מ רצב, כ ובהגהת הרמ"א שם), שאע"פ שאסור לאדם להעתיק מספר שהופקד אצלו, אבל אם הוא תלמיד-חכם "מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (וראה עוד פרטי דינים בזה, בשו"ע אדמו"ר הל' מציאה ופקדון סעיף כו, באם ידוע שהמפקיד מקפיד שלא יעתיקו אך לא גילה דעתו בפירוש בשעת ההפקדה).

                   ותורה שלימה שנה רבינו (לקוטי-שיחות ב, עמ' 514), בביאור הנהגתם של רבותינו מוהר"ש ומוהרש"ב נ"ע, ששיערו ואף ידעו את הנוהג להעתיק מהם "כתבים" בדרך גניבה (כגון בשעה שהרבי היה יוצא מביתו, ואז היו מעמידים שומר שיתריע בשעה שהרבי עומד לחזור). וביאר הרבי, שהם רצו שהשגת ה"כתבים" תהיה בדרך של מרמה דקדושה דוקא!

                   לרבים מאנ"ש זכורה בוודאי שיחתו החריפה של הרבי בשבת במדבר תשכ"ט, שבה האיר באור שלילי את מעשיהם של בחורים מסויימים שביצעו חדירה גסה לרשות היחיד שלו, אך בה בשעה ציין לשבח את הנהגתו של הרה"ח ר' אברהם פאריז ע"ה - "אן אמת'ער חסידישער תמים" - שהיה מעתיק בגניבה מכתבי אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע... (עוד נמצאנו למדים מאותה שיחה, שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ולא לבחורים - "אפרוחים שלא נפקחו עיניהם" - לעסוק ב'חסידישע גניבות' וכיוצא בהן. וד"ל).

                   וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא; הש"ך בחו"מ (סי' רצב שם) מביא לאותו ענין את דברי המדרש משלי עה"פ "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" - שאין לבזות מי שגנב דברי-תורה והעתיקן. וכן את דברי התוספתא "המתגנב מאחורי חברו והולך ושונה פרקו, אע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו כו' סוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו וכו'. ויש שציינו גם לדברי ה'ספר חסידים' (אות קנה): ואם גנבת תורה - תעמוד לך.

                   על רבינו הזקן מסופר, שבלמדו בצוותא עם "הקדוש" ר' אברהם בן המגיד ממזריטש, היה מסיט בחשאי את מחוגי השעון אחורנית, כדי להאריך את שעות לימודיהם... ואמר שהלימוד בעת ההיא היה טוב מאוד, "מים גנובים ימתקו"... (בית-רבי פ"ב). ובמקום אחר מסופר, שרבינו הצדיק את הנהגתו זו בדברי הזוהר הק' (פ' יתרו צג, ב) שבפסוק "לא תגנוב" יש טעם מפסיק בין "לא" ל"תגנוב", ללמדך שלעתים מותרת הגניבה, כגון לגנוב דעת רבו בדברי-תורה.

                   וכמסופר על צדיק אחד (ויש אומרים שגם מעשה זה היה ברבינו הזקן) שנבחר להיות בעל-תוקע אצל רבו, ורק אחר ששמע ממנו את כוונות התקיעה גילה לו שבעצם אינו יודע כלל לתקוע בשופר, וכל כוונתו היתה "להוציא" מרבו את רזי השופר (והביא ראיה ממשה רבינו, שביקש מהקב"ה שיגלה לו את סוד שמו כדי שידע מה לומר לבני-ישראל, ואחרי שמעו אמר: "לא איש דברים אנכי"...).

                   והוא כדברי הגמרא במס' חגיגה (יג, א), שסבי דפומבדיתא בקשו את רב יוסף ללמדם 'מעשה מרכבה', והוא עשה אתם "עיסקא": אתם תלמדו אותי 'מעשה בראשית' ואני אלמד אתכם כתמורה 'מעשה מרכבה'. הם אכן עמדו בתנאם, אך כשהיה רב יוסף צריך "לשלם" עבור הסחורה שלמד מהם השיב: "דבש וחלב תחת לשונך" - אין מגלין 'מעשה מרכבה'! "אונאה" ברורה לשם השגת דברי-תורה.

                   ולא זו בלבד שהתירו גניבת דברי-תורה, אלא שמצינו גם שנתרעמו על מי שנתיירא לנפשו ולא העתיק דברי חסידות שנאסרו בעיון ובהעתקה! וכידוע המעשה באדמו"ר האמצעי שלא עיין בספר חסידות שאביו, רבינו הזקן, הזהיר באזהרה נוראה ובחדר"ג שלא יעיינו בו, וכשנשרף ספר זה ולא נותר ממנו זכר, בא אדמו"ר הזקן בטענה אל בנו "האמצעי" על שלא עיין בו, ואמר: האם מסירות-נפש על חסידות אינה כדאית כלל?! ('סיפורי חסידים' על התורה עמ' 302, בשם הרה"ח רד"ץ חן ע"ה). ולנוסח אחר השיבו: היית מעתיקו והיית לוקה על כך, אבל היית יודע מה שכתוב בו! ('לשמע אזן' עמ' 23).

                   וכן מצינו בזמן אדמו"ר ה'צמח צדק' שהיו גונבים כתבים מביתו, והרבי כמובן היה רוגז עליהם (שהרי לא הסתפקו בהעתקה גרידא, אלא "הידרו" ליטול את גוף כתיבת יד קדשו!). "ובכל זאת החזיק הצמח-צדק טובה לאותם גנבים, היות ובשריפות שפרצו אבדו רוב הכתבים, ומאותם שנגנבו נשארה פליטה גדולה" ('מגדל עז' עמ' רד, מסיפורי הרה"ח השד"ר ר' יחיאל היילפרין ע"ה).

                   הפלגנו מענין לענין, וכמעט ששכחנו שלא בכתבים שנאסרה ח"ו העתקתם או פרסומם עסקינן, אלא - בהתאם לכלל שלימדנו רבינו להלכה ו'מעשה רב': כתבים שמותר לקרות ולהעתיק מהם, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידם ביד החסידים.

                   ולענין כתבים שמחברם מיאן בפירוש לפרסמם ולהדפיסם, גם באלו הורנו רבינו מדרכיו בהוראות ברורות ומפורשות, כאשר נראה בפרק הבא בעזרתו ית'.

 

פרק ב

 

הדפסת כתבים שלא ברצון המחבר

                   בפרק הקודם הארכנו במנהגם של רבותינו הק' ותלמידיהם, שהיו מעתיקים כתבי חסידות "בגניבה" וללא נטילת רשות. נפנה עתה לראות מה היתה דעתו של כ"ק אדמו"ר הכ"מ באשר לכתבים שמחבריהם ציוו בפירוש שלא יוציאום לאור עולם ולא יביאום בדפוס (ונפקא-מינא לענייננו, שהרי אפשר וביום מן הימים יבוא אדם נאמן ויעיד, שקבלה מפורשת בידו שהרבי ציוה לגנוז את כתביו ולהעלימם מעין כל. וגם אז יהיה תוקף לדבריו רק באם היה זה ציווי מפורש, ולא רק שכך נראה היה מתוך דבריו - ראה שד"ח כללים מערכת מ' כלל ריט. וראה עוד המובא להלן משו"ת שרגא-המאיר).

                   וגם בדבר הזה מצינו הוראות מפורשות מהרבי, הלכה למעשה! בא וראה כמה פעמים חזר רבינו ותבע מרבנים שונים להדפיס את כתביהם או דברי-תורתם של אבותיהם, ושלא יהססו מלעשות כן אף אם הללו הסתייגו - או אף התנגדו - לפרסום הדברים. ואת שיטתו זו שנה הרבי ושילש באזני רבים מאלו שבאו במחיצתו במשך השנים, בשעת ניחום אבלים בשעת חלוקת הדולארים ובכל הזדמנות שבאה לידו.

                   ועוד האריך בזה רבינו ביתר פירוט, בשעת פגישתו הראשונה עם האדמו"ר מבעלז שליט"א בשנת תשל"ג (ראה בס' "בצל החכמה" עמ' 30-29). באותה הזדמנות ניסה הרבי לשכנע את האדמו"ר מבעלז שלא לדקדק כל-כך ב"קפידא" הנהוגה בבעלז שלא להדפיס את תורותיהם של האדמו"רים, אף אם זו גזירה שאין טעמה ידוע ואין אנו יודעים האם עדיין תקף הוא טעם הגזירה.

                   כדוגמה ל"עבירה" זו סיפר הרבי על המלמד שלו שלמד גם בתשעה-באב, באמרו ששמחה תהיה לו בעולם האמת כשידע שהוא לוקה על תלמוד-תורה, וכך גם בענייננו: "הלואי וה'עוונות' יהיו הפצת תורה אפילו באופן שנאסר בדורות הקודמים". ובפרט בזמננו, כאשר הדור צריך לזה מפאת חוליו, אין להתחשב ב"קפידות" של הדורות הקודמים. וכפסק ההלכה ששומעין לחולה האומר שצריך הוא לאכול ביום-הכיפורים, אפילו אם מאה רופאים אומרים שאין לו צורך באכילה.

                   המשיך הרבי ואמר, שגם 'מעשה רב' יש לנו ללמוד הימנו הוראה למעשה; ידועה היא העובדה שר' חיים ויטאל ציוה לגנוז עמו בקברו את כל כתבי תורת האריז"ל שהוא העלה על הכתב, אך גדולי ישראל התירו להוציאם ולפרסמם. וגם בדורנו, אדמו"ר מוהרש"ב לא חפץ כלל בהדפסת מאמריו, ובאם כן - הוסיף ואמר - אז רק באותיות 'רש"י' ולא באותיות מרובעות. אך בנו אדמו"ר מוהריי"צ הכיר במציאות שלימוד מאמר באותיות 'רש"י' קשה יותר לאנשים רבים, ולכן הורה להדפיס באותיות מרובעות דוקא!

                   עד כאן מדברי רבינו שהורה לרבים, כי השיקול של הפצת התורה באופן הרחב ביותר, הוא המכריע בכל השיקולים אשר על כף המאזנים.

                   הוראה זו מעוגנת בפסקי הלכה רבים, ומאחר והעתקת כתבי האריז"ל מונחת ביסודם של כמה מהם, נביא מ'שם הגדולים' אשר לרב חיד"א את הצעת המעשה, שבו עוד כמה הנהגות "חסידיות" בהעתקת כתבים. וזה לשונו שם (במערכת גדולים, ר"ח ויטאל):

                   הנה רבינו האר"י ציוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב זולת מהרח"ו, אך הם לחשקם בתעלומות חכמה היו כותבים... ועוד, כי מהרח"ו לא נתן רשות להעתיק מכתביו לשום אחד, וחלה חולי גדול וכבד, ועל-ידי ממון לקחו מבני ביתו שש-מאות ניירים ונתנום למאה סופרים והעתיקום במהירות... אין בשערים הנ"ל מהדורא בתרא, כי מהרח"ו ציוה לגונזה בקברו, ורבנן קדישי אשר בדור [המה מהר"א אזולאי ומהר"י צמח], על-ידי יחודים הוציאה מקברו ברשותו על-ידי שאלת-חלום. עכ"ל. (ובאשר להדפסת הכתבים, הנה כעבור כמאה-וחמישים שנה התירו פרושים את הדפסתם. ואכמ"ל).

                   הרי לנו שתלמידים החושקים בתורה כותבים את דברי רבם אף שנצטוו שלא לעשות כן, מעתיקים בגניבה כתבים נגד רצון בעליהם ואף מגלים כתבים מגניזתם (בפרט האחרון יש לכאורה לחלק ולומר שהדבר נעשה "ברשותו ע"י שאלת-חלום". אולם אעפ"כ מצינו שרבינו אינו מתחשב בחילוק זה, והוא למד ממנו כלל גדול שמותר לפרסם דברי-תורה שבעליהם לא חפצו בגילויים).

                   עתה נשוב ונראה כיצד נהגו גדולי ישראל בכגון דא, להלכה ולמעשה; בשנת תרכ"ח נדפס בלבוב הס' זרע-קודש מאת הרה"ק ר' נפתלי מראפשיץ, וכך כותב שם בהסכמתו תלמידו המובהק הרה"ק ר' חיים מצאנז:

                   והנה אם בימי קדם לא צויתי להדפיס חידושי תורה של אדומו"ר הקדוש הנ"ל, כי ידעתי שגם המחבר הקדוש בחיים חיותו לא הסכים שידפסו חידושי תורתו, אולם לאח"ז עלה בלבי שיפה עשו המדפיסים הנ"ל שהוציאו לאור כתבי קודש האלו, כי ידוע שגם הרב מהרח"ו זלה"ה מנע מלהוציא לאור חידושיו ומה שקיבל מרבו האר"י זלה"ה, ולא הניח לתלמידיו לכותבם, ואעפ"כ עשו צדיקי הדור כמה תחבולות והתפעלות להעתיקם ולכותבם ולהוציאם לאורה, והארץ האירה מכבודו ומלאו פני תבל. וכן עשו החסידים היקרים הנ"ל שהוציאו לאור מחברת הקודש ולהקרא בשם זרע-קודש. עכ"ל.

                   הרה"ק ר"ש ממונקאטש, בשבוע שקודם הסתלקותו בשנת תרנ"ג, אמר לבנו (בעל ה'דרכי תשובה'): בני! חיבוריי לא תדפיסו, וטעמי ונימוקי עמי כבר הגדתי לך, ועוד טעם הלא הוא כמוס עמדי, ורצונו של אדם זהו כבודו. וכך גם כתב בפתיחת צוואתו: שלא להדפיס שום חיבור מחבורי, כי בעו"ה לא זכיתי לגמור שום חיבור שיהיה ראוי לדפוס. ועוד יש לי טעם אמת, על-כן חלילה להדפיס.

                   אולם "אחרי הסתלקותו, כאשר נסעו מפה חסידים ואנשי מעשה להסתופף בצל קודש מרן [ר' יחזקאל] משינאווא זי"ע [בן הרר"ח מצאנז]... וכאשר הזכירו לפניו מענין הצוואה לבלתי הדפיס את חיבוריו, אמר על זה: הלא כמו זר יחשב אצלי אם בניו צריכין לקיים בזה דבריו שלא להדפיס חיבורים גדולים ועמוקים אשר רבים יאותו לאורם. ובפרט אם לא ציוה לגונזם עמו ונשארו הכתבים תחת יד בניהם, בודאי יש צד היתר לשנות את דבריו. וגדולה מזה מקובל בידינו מרבינו הקדוש ר' חיים ויטאל זי"ע, אשר ע"פ צוואתו גנזו את כתבי הקודש שלו אתו באדמת משכן כבודו, ואח"כ עשו בנו ותלמידיו שאלת-חלום ולקחו והוציאו הכתבים מהקרקע. וכל-שכן כאן יש סמך ומשען גדול לסמוך על-זה. עכלה"ט" (כל זה בס' בית-שלמה נו, א; נט, א; סב, א).

                   ובדורנו ממש, כשבאו לדון בהדפסת כתביו של הרה"ק ר' קלמיש שפירא מפיאסעצנא הי"ד, ובהם הקונטרס "בני מחשבה טובה" שעליו רשם מחברו שאסור להעתיקו בלי רשותו, ומסרו רק ליחידי-סגולה. ועתה נשאלה השאלה האם רשות בידם להוציאו לאור עולם ושתהא יד הכל ממשמשת בו; "שאלנו את פיהם של אדמו"רים משארית הפליטה של המשפחה, וכן לעוד אדמו"רים וגדולי תורה. ובן-דודו האדמו"ר מחנצ'ין-אוז'רוב זצ"ל אמר לנו, כי לדעתו האיסור היה רק בחייו של המחבר זצ"ל הי"ד, וכעת לאחר השואה לפחות שדבריו יהיו לנגד עינינו ללמוד מהם וכו'. וכן היתה דעתו של האדמו"ר מסוכטשוב זצ"ל והאדמו"ר מקאז'ניץ זצ"ל. וכשפנינו להגאון מטשיבין זצ"ל לבקש ממנו את חוות דעתו לא רצה לחוות דעתו, ואמר רק שאפשר לסמוך על דעתו של הרבי מאוז'רוב זצ"ל" (מדברי המו"ל לקונטרס הנ"ל, ת"א תשל"ג).

                   בשנת תשמ"ג נדפס בברוקלין הס' אוהב-שלום מהרה"ק ר"ש מקאמינקא, וכך מספר המלבה"ד בהקדמתו: היו לו [לר"ש מקאמינקא] בביתו תיבות מלאות בכתבי יד על כל מקצועות התורה בנגלה ובנסתר, אבל ביום מן הימים (והיה זה בשנותיו האחרונות) לקחם במו ידיו הקדושות ושרפם באש! בזה לא השאיר עוד מקום לספק שאכן רצונו עז שלא להשאיר שום חיבור.. דבאמת היה לבי נוקפי להוציא לאור חיבור זה, דבר הנראה לכאורה כנגד רצון קדשו, דכמה יגיעות יגע רבינו, ואף מן השמים סייעוהו שלא להשאיר שום חיבור כנ"ל. ולא עשיתי מאומה עד ששאלתי בעצת קדשו של מרן אדמו"ר [מבאבוב] שליט"א, והוא הרבה לעודדני ולאמצני דטוב ונכון הדבר, ודבר גדול הוא להאיר פני תבל בדא"ח מצדיק אמת... מצוה גדולה היא לכתוב ולהדפיס ספרים מצדיקים וקדושים שעסקו בתורה לשמה. ובודאי שלא על זה היתה כוונת המחבר... ומסתמא שרף רק את הסתרי תורה שבהם ולא את הפשטות, ובכן אין לחשוש וכו'. עכ"ל.

                   ובשו"ת שרגא-המאיר (סי' צח): בענין שרב אחד הקפיד שלא להדפיס חדושי תורה שלו שהם בפלפול והלכה... והנה לא נתבאר אם ציוה כן בעל-פה או בכתב או רק כן הבינו בניו מדבריו הקדושים. דאם לא הי' צוואה בפירוש, לפענ"ד אין לחוש כלל. ובפרט שאם לא יתנו בניו להדפיס רק אחרים, עליהם אין מוכרח לקיים הצוואה... וכל כח צוואה העיקר על בניו ומטעם כיבוד אב (עיין בשו"ת רעק"א סי' סח ובשו"ת נוב"י תניינא אהע"ז סי' מה), ועל אחרים אין חיוב כל-כך לקיים הצוואה במקום שהוא טובה עבור העולם, ואז יש להתיר להדפיס קודם דברים שהם להלכה, כי זהו יותר נצרך להעולם וכו'.

                   לא רק החסידים הורו היתר לעצמם בכגון דא, אלא גם פרושים התירו דבר זה; בס' זכר-שמחה (פרנקפורט א"מ תרפ"ה) הדפיס הר"ר זעקל במברגר מתשובות זקינו הר"ר יצחק דוב במברגר אבד"ק וירצבורג, וכותב הוא בהקדמתו: הגם שבענוותו הגדולה לא היה רצונו הטהור של זקני הגאון זצללה"ה להדפיס תשובותיו היקרות שהניח אחריו ברכה, מכל-מקום על-פי הוראה של הגאונים המפורסמים, הגאון מו"ה נפתלי צבי יהודה ברלין זצללה"ה בעל משיב-דבר.. והגאון מו"ה יצחק אלחנן זצללה"ה לחמי הגאון [אב"ד קיסינגן] זצללה"ה, ניתנה לנו רשות להדפיסם. עכ"ל.

                   בתשובתו של הגאון ר"י אלחנן מקובנא (הנדפסת שם) נאמר: באמת קשה עלי לחוות דעתי הברורה, כי מי ערב לבבו לגשת אל הקודש בענין כזה, כי אולי יהיה נגד רצונו של הגאון הצדיק נ"ע. ועם כל זה דעתי שידפיסו כתביו הקדושים, ובאופן שיודיעו ויכתבו בהקדמות ספרו הקדוש, כי אין רצונו היה שיסמכו עליו להלכה ולמעשה עד שיעיין הקורא בהם היטב וכו'. עכ"ל.

                   והנצי"ב מוולוז'ין כותב בתשובתו הנ"ל (שו"ת משיב-דבר ח"א סי' כד): יש לנו לחקור אם יש בכח המצוה להזהיר שלא ללמד לאחרים תורתו והראותיו או לא, ובזה תליא הזהרת אביהם ז"ל לענין ההדפסה. ולכאורה היה נראה שיכול האדם לעשול בהוראותיו כאדם העושה בתוך שלו.. אבל לאחר עיון אינו כן... אין בכחו ורשותו לאבד אותם לגמרי, שהרי מצוה הוא ללמוד וללמד לאחרים ולא לכבשם לעצמו... ואם רוצה שיאבדו לגמרי אין לו רשות, שהוא נגד דעת התורה ללמד לאחרים... שיהא האדם רשאי לצוות לאבד את הוראותיו וחידושיו - אין לנו... ודעתי שיהיה מע"כ ואחיו יעמיסו על עצמם עסק ההדפסה של שו"ת אביהם, והמקום ית' יהיה בעזרם וכו'. עכ"ל.

                   ושוב חובה עלינו להזכיר לעצמנו, שלא בכתבים שנאסרה ח"ו העתקתם או פרסומם עסקינן, אלא - בהתאם לכלל שלימדנו רבינו להלכה ו'מעשה רב': כתבים שמותר לקרות ולהעתיק מהם, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידם ביד החסידים.

 

אהבה מקלקלת את השורה

                   הבאנו לעיל את אשר סיפר הרבי, שאדמו"ר הרש"ב לא הסכים להדפסת כתביו באותיות מרובעות אלא באותיות 'רש"י' דוקא, אך אדמו"ר הריי"צ לא ציית להוראה זו, וכדי שלימוד החסידות יתפשט לחוגים רחבים יותר ויהיה בנקל יותר, ציוה להדפיס את מאמרי אביו באותיות מרובעות.

                   [בס' השיחות תשמ"ט דלהלן נאמר, שיתכן ואחד הטעמים לכך שנמנעו מלהדפיס באותיות מרובעות, הוא מחמת הדמיון לכתב אשורי (עיי"ש וראה גם בשו"ת כתב-סופר או"ח סוס"י כב לענין הדפסת דברי חולין באותיות מרובעות). מהרה"ח ר' רפאל הכהן ע"ה שמעתי, שהמשפיע הרה"ח ר' שאול בער זיסלין ע"ה אמר פעם לאחד התלמידים: בני! ספר שנדפס באותיות מרובעות ומספרי העמודים שבו מסומנים בספרות ולא באותיות - בספר זה אל תביט! (כי אלו היו הסימנים החיצוניים של ספרות המשכילים והמתחדשים). בזה נוסף לנו לכאורה עוד טעם למיאונו של מוהרש"ב בהדפסה באותיות מרובעות, ונקל לנו לשער עד כמה קשה היה למוהריי"צ לשנות מדברי אביו].

                   ומצינו שרבינו הכ"מ נהג בכגון דא בצורה דומה ביותר להנהגת חותנו מוהריי"צ; בשנת תש"ה החלו להדפיס את סדרת מאמרי אדמו"ר מוהר"ש 'תורת שמואל', וההדפסה נעשתה בצילום מכתיבת ידו של המעתיק ר' שמואל. לימים סיפר הרבי (בש"פ נצבים תש"י), כי באותה שעה אליו בטענות, אשר לא זו בלבד שצריכים להתייגע על עצם הבנת המאמר, הנה מטילים עליהם עתה לעמול גם על קריאת כתב-היד! הרבי העביר את הטענות אל כ"ק חותנו, ומוהריי"צ השיבו: "עס איז שוין גענוג שלעפן די קארעטע צום פערד, מ'דארף שוין שלעפען דעם פערד צום קארעטע" [=עד מתי נביא את השוקת אל הסוס, הגיע הזמן למשוך את הסוס אל השוקת].

                   ויהי היום בשנת תשמ"ט, והנה ציוה הרבי לאנשי "אוצר החסידים" להדפיס מחדש את כל ספרי אדמו"ר מוהר"ש באותיות מרובעות, ובהם גם אלו שהוא עצמו סיפר ברבים שהיתה זו הוראתו של אדמו"ר מוהריי"צ להדפיסם באותיות הכתב!

                   וכשנשלמה הדפסתו של הספר הראשון בסידרה חדשה זו, דיבר כ"ק אדמו"ר הכ"מ במעלת ההדפסה באותיות מרובעות דוקא, שבאופן זה הלימוד הוא בנקל יותר, ואת כח היגיעה יכולים לנצל לשם תוספת בהבנת העניינים עצמם. באותה הזדמנות הורה הרבי להדפיס באותיות מרובעות לא רק את ספרי מוהר"ש שנדפסו באותיות הכתב, אלא את כל ספרי החסידות שנדפסו עד כה באותיות 'רש"י' - "שהדפסת תורת החסידות באותיות מרובעות מוסיפה בהפצת המעיינות חוצה" (ס' השיחות תשמ"ט, עמ'431. וראה גם בס' השיחות תשנ"א, עמ' 270).

                   ולענייננו נמצאנו למדים כלל גדול מפי רבינו ומ'מעשה רב' שלו: שאין לך דבר העומד בפני הפצת מעיינות החסידות חוצה!

 

ה'רשימות' על ספר ה'תניא'

                   אם ה'רשימות' כולן הן בגדר "חידוש", הרי ה'רשימות על ספר התניא' הן בבחינת "חידוש שבחידוש". כמפורש בכותרתן של רשימות אלו, הרי הן "מ"מ, הגהות והערות קצרות", שנועדו מן הסתם להשתלב בהוצאה השלימה של ס' התניא, שעליה עבד כ"ק אדמו"ר הכ"מ במשך שנים רבות - "אלא שאין הזמן מרשה לברך על המוגמר" (אגרות-קדשו, חלק ז עמ' רנד - משנת תשי"ג).

                   עוד בשנת תשי"ד כתב רבינו (בהקדמתו לקונטרס ה'מפתחות' לס' התניא) אודות הכנת ההוצאה השלימה של התניא, שבה יודפס גוף התניא - באמצע העמוד, ומסביב לו יבואו: מראה מקומות, פירוש קצר, ליקוט מספרי רבותינו נשיאינו וכת"י שלהם המפרשים דברי התניא וכו'.

                   אולם מהמעט שכבר נתגלה מרשימות אלו, רחוק הדבר לומר שלפנינו הדבר השלם שאליו שאף הרבי להגיע בתכלית עבודתו; קשה לראות ברשימות אלו "פירוש קצר", ה"ליקוט מספרי רבותינו נשיאינו" מועט ביותר, ולא באו בו לכלל ביטוי כל אותם ציונים שרשם הרבי לעצמו במפתחותיו לספרי אדמו"ר מוהרש"ב עד"מ. (ה"השוואה לדפוס ראשון", שנזכרת באגרות-קדשו (ח"ב עמ' קצב - משנת תש"ז), אך נעדרת היא לחלוטין מההערות לפרקים שהיו לעינינו - אפשר שמשוקעת היא בתיקונים ובהערות שבקונטרס ה'מפתחות' הנ"ל. ועדיין צ"ע).

                   לצערנו ניתן לומר - לעת-עתה - על חיבור זה את אותם הדברים שמביא רבינו בסוף הערותיו לס' התניא, אודות חלק "שער היחוד והאמונה" שבתניא: "לא הספיק הזמן בידו להשלימו כפי כוונתו ורצונו הקדוש".

                   ולעת-עתה דוקא, כי עדיין לא אפסו הסיכויים שבעזרתו ית' ימצאו עוד חלקים נוספים השייכים לרשימות הללו.

                   באשר ל"ליקוט מספרי רבותינו נשיאינו", הנה כשנדפס הס' 'לקוטי באורים' מהרה"ח ר"י קארף שי' בשנת תשכ"ח, אמר אז הרבי בשיחתו בפורים: "נדפס עתה ליקוט ביאורים בס' התניא, אשר זה כמה שנים שהיה מדובר אודותיו". ורבים מהשומעים הבינו אז, שכוונתו של הרבי היא לליקוט ביאורי רבוה"ק הנזכר לעיל.

                   לא חלפו שנים רבות, ובשלהי תשל"ג הדפיס הרה"ח ר"א חיטריק שי' את הקונטרס הראשון של 'מ"מ, ליקוט פירושים, שינוי נוסחאות' לפרק א שבתניא, "וגם זה אינו בשלימות - בכדי שיצא לאור בחודש הרחמים" כהוראתו המפורשת של כ"ק אדמו"ר הכ"מ באותה עת. ואם כבר בשעתו לא היה זה דבר שלם, על אחת כמה וכמה שמאז ועד היום נצטברו בידי הרה"ח הנ"ל עשרות ומאות ביאורים נוספים.

                   כל זאת מחזק בנו את ההרגשה, שהרשימות אשר בידינו עדיין אינן "כפי כוונתו ורצונו הקדוש" שתיראה ההוצאה השלימה.

                   כמובן שבכל הדברים הללו אין כדי להעיב ח"ו אפילו כמלוא נימא על עוצם ה"אור גדול" וה"אור חדש" שנגלה לנו ב'רשימות על התניא', ולא באתי אלא להביע את השערתי שלפנינו חלק בלבד מחיבור גדול, וכפי שאכן הוגדר בכותרתו בכתי"ק: "מ"מ, הגהות והערות קצרות" - ולא החיבור בשלימותו "כפי כוונתו ורצונו הקדוש".

                   והנה אף כי "לית דין צריך בושש" שמותר ומצוה לגלות ולהדפיס את הרשימות הללו, אך אופן הדפסתם צריך עדיין עיון ויישוב-דעת גדול; כל עוד לא ברור לנו שבדבריו אודות הדפסת "התניא באמצע העמוד, ומסביב לו" פירוש וליקוט, התכוין הרבי לרשימות החלקיות שבידינו כיום - נראה לענ"ד שעדיין מוקדם להחליט סופית שההדפסה תהיה באופן שכזה דוקא. מה גם שידועות לנו עובדות והוראות ברורות מפי הרבי, להזהר עד קצה האחרון משינוי ה"עימוד" של התניא. ומאידך גיסא, לכאורה אין כל סברא שההדפסה בצורה זו דוקא תרחיב את מעגל לומדי התניא ולומדי תורתו של כ"ק אדמו"ר הכ"מ, כך שבמקרה שלפנינו לא יעמוד לנו הטיעון של "אין לך דבר העומד בפני הפצת מעיינות החסידות חוצה".

                   אלא שבין כך ובין כך נראה שההחלטה על צורת ההדפסה הסופית אינו ענין להיום או למחר, כי עוד רבה העבודה לפני העושים במלאכת הקודש של ההעתקה והפענוח. ואם אכן יוציאו את הביאורים באופן של "קונטרסים קונטרסים", הרי שיארך הזמן עד למועד הברכה על המוגמר והכנת הספר לדפוס. "בטוחים אנו בכחו של אותו זקן" שזכות הרבים תעמוד לממונים, ה' יתקנם בעצה טובה מלפניו, ויהי נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם יכונן.

מאמרים דומים

-