דאצ׳ה
דַאצֶ'ה, 35 (ה' ניסן תשס"ח), עמ' 2–3
"גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו"
הדיון המחודש בפולמוס ר"י עמדן ור"י אייבשיץ (שנפתח בדבריו של יעקב לויפר בגל' 26), מחייב הצגת נקודות השקפה נוספות, מזווית שונה, אף שכבר ננעלו שערי ויכוחים על-ידי המערכת.
תקצר היריעה מלהסביר כיאות את הנקודות השונות שאעלה להלן, מה עוד שאני נוהג ב"דאצ'ה" כמו בדאצ'ה וכותב ללא ספרים ללא ציון מקורות. לו יהי זה אלא חומר למחשבה בלבד, שלא נגמר עיבודו.
הציר המרכזי בכל הטיעונים שאביא הוא, שיש לבדוק האם קיימת לגטימציה גם לדעות הנראות לנו כחריגות, אפילו אם אין הן מקובלות על "דעת הקהל" החרדית.
*
תקינותו של מעשה או מחדל, השקפה ודיעה, נבחנת בדרך-כלל בבדיקת התאמתה ל"ספרים": ספרי ההלכה וההגות המקובלים. ברם, אותם דברים יכולים לקבל אישור תקף לא פחות בבדיקת ה"גברא": כך נהג 'גדול' פלוני! (כמובן שהדבר כפוף להכרת התנאים שמסביב לאותו מעשה והאם לא היתה זו הנהגה חד-פעמית).
השקפה פשטנית זו כבר יכולה לסיים את הוויכוח אודות קמיעותיו של ר"י אייבשיץ: האם מותר לכתוב קמיעין כאלו? כן! שהרי הגדול שבדורו כתב שכמותן!
ואם מצינו חולקים עליו, אז מה? יהי להם אשר להם, סמכותם אינה חזקה אפילו בכלשהו מסמכותו, יראתם אינה מרובה מיראתו וגדולתם התורנית אינה עולה על גדולתו (בהרבצת תורה לאלפים איש מהם לא הגיע אפילו למחצית מעשיו).
לא חסרות דוגמאות של הליכה אחר ה"גברא" גם במקרים שנוגדים מפורשות את ספרי ההלכה; הדוגמה הקיצונית היא המהפך שחל עם קבלת מרותם של דברי האר"י, ודוגמאות רבות נוספות הן מהנהגות הגר"א ופסקיו החלוקים מאות פעמים על פסקי השו"ע (כמ"ש ה'חזון איש' באגרותיו).
ואפילו שמועות בשם הגר"א עוקרות הלכה! ראו ב"משנה ברורה" שעם הערותיו של הרב נבנצל "ביצחק יקרא", בעמוד הראשון, לגבי הדברים שיש ליזהר בהם קודם נטילת-ידיים שחרית: אדמו"ר [הרש"ז אוירבך] זללה"ה שמע מהרב דוד בהר"ן זצ"ל, שמסורת מהגר"א שמאז שנשרף על קדוש השם גר הצדק ר' אברהם בן אברהם הגרף פוטוצקי, בטלה הרוח הרעה על הידים. ופירש אדמו"ר זללה"ה, דהיינו, רק לענין דברים שמקורם מהזוהר, ולא לגבי דברים הנמצאים בגמרא. כגון דאין צריך להקפיד שלא ילך ד' אמות קודם הנטילה, דמקורו מהזוהר ולא מדינא דגמרא. עכ"ל.
הרי שה"גברא" עוקר את דברי הזוהר בטיעונים של "סודות עליונים ורזין עילאין" (שלויפר מלגלג עליהם). דעת לנבון נקל שדבריו אלו של הגר"א עוקרים גם את דברי הגמרא, והחילוק בין דברי הגמרא לדברי הזוהר אינו אלא פרשנות של הרב אוירבך שאין לה כל שורש ועיקר בדברי הגר"א.
*
בעייתנו היא ברצון לערוך לר"י אייבשיץ "משפט מחדש", או לכל הפחות לרדת לעומק דעתם של בני אותו הדור שלא ערערו על מעשיו ולא נהגו בו כמי שנוהה אחרי משומד עוקר-דת.
מכאן מגיעים אנו לדון בהעדר יכלתנו להבין את אירועי שבתי צבי מתחילתם ועד סופם. אך לפני שנעסוק באירועי הימים הרחוקים שלפני כ-350 שנה, אביא דוגמה מאירועים הקרובים אלינו יותר.
הרב א"י הכהן קוק היה מקובל על כל גדולי דורו, וקשה למצוא בין מתנגדיו מישהו מהשורה הראשונה. הדוגמאות לסמכותו ההלכתית הן למכביר, ודיינו אם נזכיר את שני המכתבים ששלח אליו ה'חזון איש' לבירור דין בהלכות התלויות בארץ, הלכות שהחזו"א עצמו הצטיין בהן באופן מיוחד. רבנים ומחברי ספרים התהדרו ב"הסכמותיו" והאנשים שהעזו פניהם נגדו לא נמנו כלל עם תופשי התורה.
והנה, במשך כמה עשרות שנים נהפכה הקערה על פיה: מחבר חרדי לא יהין להביא דבר הלכה משמו של הרב קוק, בהדפסה חוזרת של ספרים ישנים ישמיטו את "הסכמותיו" ואפילו מספריו של תלמידו ו"חסידו" הרב חרל"פ יעקרו את זכרו!
אין זו אלא דוגמה ל"מיעוט הדמות" במשך זמן קצר. על אחת כמה וכמה שראייתנו והשקפתנו על אישים ומאורעות שמלפני מאות שנים יכולות להיות מעוותות לחלוטין!
כלום יכולים אנו להבין כיום את דביקותם של גדולים רבים וטובים בשבתי צבי עם הופעתו? האם כל אלו היו פתאים בעלמא שהאמינו לקול הקורא ומבשר על בואו של המשיח? האם בניו של הט"ז שבאו אל ש"צ מאירופה עשו זאת מתוך סקרנות גרידא? האם ההתעוררות העצומה לתשובה שפשתה בכל שדרות העם לא היתה אלא פחד פרימיטיבי מפני העתיד הלא-נודע שבפטפוטי ההמון?
בן אותו דור כותב: "הרבה רבנים חשובים מאד הלכו אחריו ועד היום אי אפשר לדעת את שורש הדבר מה היה לו. יש אומרים כי באותה שעה היה השלטון לקליפות ועל כן יכול היה לפעול רבות. ויש אומרים כי בתחילה אמנם היתה בו קדושה ואח"כ דבקו בו הקליפות ומעשה שטן גרם בעוונותינו הרבים מהומה כזאת בכל העולם" ("סיפור מעשי שבתי צבי").
יש למישהו הסבר הגיוני יותר ללא "סודות עליונים ורזין עילאין"?
ואיך נדון בדבריו של רבי חיים פאלאג'י (בספרו "כל החיים"): "וכבר יש קבלה מרבותינו ואבותינו הקדושים שלא לדבר מטוב ועד רע על ענין ש"ץ, כי גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו"?! הרי לא זו בלבד שהוא קדם לנו בכמאה וחמישים שנה, אלא הוא מרבני איזמיר – הקרובים אל החלל – ו"רבותינו ואבותינו הקדושים" בעלי הקבלה הנ"ל ודאי שבני דורו של ש"צ המה!
נניח עתה שר"י אייבשיץ סבר שהיה בו בש"צ "ניצוץ קדוש". ר"י עמדן לא יאהב את הביטוי הזה וגם לויפר ילעיג עליו. האם זה מחייב את רי"א למשוך את ידיו מאמונתו והבנתו?
ואולי היה סבור שגם השם "שבתי צבי" שם קדוש הוא וראוי הוא לכתבו בקמיעות? הוא עצמו הכחיש מכל וכל אמונה מעין זו. אבל אילו היה מאמין בזה, האם לא הותר לו להכחיש מפני שאלו מן הדברים שאסור לאמרם בפני עם הארץ?
ומה אנחנו מבינים ב"שמות" של קמיעות שנקום ונדון בהם?
ומניין לנו שכל החולקים על רי"א הגיעו לקרסוליו בהבנת השמות? ושמא היו בהם שאף כי הבינו אבל סברו שאין לתת לכך פומבי?
יודע אני שהקצנתי את הדברים, אבל נקודת הטיעון היא, שאין אתנו יודע עד מה בקביעת כשרותם של קמיעין וטיבם של שמות הקודש, ולא מן הנמנע שגם רבנים גדולים אינם יודעים בענין זה בין ימינם לשמאלם ו"אין להם אלא מה שעיניהם רואות".
*
עובדי ה' נחלקים, בכללות, לשתי כתות, הנקראות – בלשונו של האדמו"ר בעל "מי השלוח" מאיז'ביצא – "בית יוסף" ו"בית יהודה". אנשי הכת הראשונה הם אלו שלא יסורו לעולם מדרך ההלכה הסלולה לעומת אנשי הכת השניה המבקשים בכל נפשם למלא את רצון ה', גם אם לעתים רצון זה אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה.
ניתן להגדיר זאת כ"לשון החוק" ו"רוח החוק" (הארכתי בזה במאמרי שתורגם לאנגלית והתפרסם ב: Hasidism Reappraised, London 1996, pp. 301-320).
כמובן שהדרך השניה היא דרך חתחתים, דרך שבחזקת סכנה הסמוכה לפי התהום. לא לכל אדם ניתנת הרשות והיכולת לנסות דרך זו, ולא כל הצועד בה יכול להיות בטוח בעצמו עד כמה מותר לו "למתוח" את "רצון ה'".
לסיכונים אלו היו מודעים הן החסידים (שפירשו את הפסוק "שמרה נפשי כי חסיד אני": היותי חסיד מזקיקה אותי לשמירה מיוחדת מפני הסיכונים), והן ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים", שמתריע על התוצאות החמורות שניתן להגיע אליהם. לדעתו לא הותרה "עבירה לשמה" אלא לפני מתן-תורה בלבד.
אבל יש גם דעות שונות. זמרי בן סלוא היה אחר מתן-תורה, ובכתבי האר"י (מאמר הפסיעות לרח"ו) נאמר: "כל מעשה ראשונים... אינו לבד כפשטן ואינו בדרך מקרה או הזדמן ח"ו, כי אל תחשוב ששלומיאל שהיה שני שבנשיאים [והוא זמרי כמ"ש בסנהדרין פב, ב] מובחר דור המדבר בימי משה אדוננו, שהיה פרוץ בעריות כפי דעת פתיות בני הכסילים".
וידועים דברי "מי השלוח" באותו ענין: "פנחס שהיה דן את זמרי לנואף בעלמא, ע"כ דן אותו קנאין פוגעין בו. ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי... ונמצא שפנחס היה במעשה הזה כנער היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק עפ"י עיני שכל אנושי ולא יותר".
ואחרי שראינו שאין אתנו יודע עד מה במהותו של ש"צ, וברור שהיו שראו בו "ניצוץ קדוש", מנלן שר"י אייבשיץ לא נמנה גם הוא עמהם והחזיק שראוי הוא ש"צ לעבור "עבירה לשמה"? (בספרו של ש"ז שרגאי על חסידות איז'ביצא מובאות כמה מקבילות לדבריו של "מי השלוח" בענין זה, ואם אינני טועה – ואני כותב זאת בספקנות גדולה – יש שם גם מתורתו של ר"י אייבשיץ).
אולי גם הרבנים שצדדו עמו הבינו משהו בענין הזה? מותר לנו לשער שמהגר"א לא נסתרו "ארחות עקלקלות" אלו, ואיך שלא נפרש את דעתו בענין הקמיעות, ברור שלא נמצא בדבריו שמץ של ערעור על "כשרותו" וצדקתו של ר"י אייבשיץ.
ב"מדרש תלפיות" (לבעל ה"שבט מוסר") בענף 'אותות משיח' נאמר (במהדורת לבוב, המצונזרת?): "ובזוהר בכמה מקומות משמע שעתיד המשיח לעשות דברים נוראים [צ"ל "מכוערים"? ראה להלן]. ילקוט ישעיה שאומר הקב"ה על המשיח מעיד אני בו שהוא צדיק".
ועמד על כך הרב ר' יוסף שאול נאטאנזאן בהסכמתו לספר זה: באמת כל הבא בתוכו יתמה, איך אפשר שמשיח צדקינו נראין בו דברים מכוערים, ולמה לא ציין אחד מהמקומות שנראה כן. ומה שהביא מילקוט ישעיה ג"כ חסר הציון... וכפי הנראה בהדפסה הראשונה ידי זרים מהכת ש"צ שר"י שלטו בו כאשר כן עשו בכמה ספרים... וכן בספר דרך החיים מהר"ח אוסטרא שם נדפס תפלה לנתן העזתי כי גם שם שלטו ידי זרים. והמדרש תלפיות היה צדיק ועומד בצדקתו. עכ"ל.
אני כשלעצמי איני בטוח שר' יוסף שאול האמין באמונה שלימה כי ידי זרים שלטו בספר זה שנדפס בחיי המחבר (כשלושים שנה לפני פטירתו), והוא הדין לגבי הספר "דרך החיים".
אולי כך היה קים להו, שמשיח עלול או צפוי לעשות "מעשים מכוערים", עד כי יזדקק לעדותו של הקב"ה על צדקתו?
אולי גם גברא רבה כר"י אייבשיץ חשב כך?
ומי אנו שנעמידו למשפט על כך?
*
מסקנא דמילתא: ר"י אייבשיץ אינו זקוק להגנתנו, ואין בכחם של העומדים לנגדו לעמעם את אורו ולמעט את דמותו.
- - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - - - - - - - - - - -
אף שלויפר האריך בדבריו, אבל לא על כולם יש מקום לתגובה, מפני שאנו בבירור דעתו של ר"י אייבשיץ עסקינן ולא בדעתם של הכותבים, האם מקובלת עליהם תיאוריה פלונית אם לאו.
אבל חובתי להגיב לדברים המעוותים את דבריי; כותב לויפר: "מרחק של שמים וארץ יש בין הנהגה הנמסרת בשם הגר"א שהוא קדוש ודבריו קדושים... לבין אותו איש אומלל וחולה נפש" [=ש"צ].
ואני תמה: היכן העמדתי זה ליד זה את הגר"א ואת ש"צ? לא הבאתי את הגר"א אלא להוכיח שאנו הולכים אחרי ה"גברא" לבירור ספיקות: "כך נהג גדול פלוני" היא הוכחה וסמך גדול לכשרותן של הנהגות.
כך גם עלינו לנהוג בקשר למעשיו של ר"י אייבשיץ, שהיה גדול בדורו וראוי הוא לסמוך עליו ועל הנהגותיו.
*
לויפר רואה זכות לעצמו שאינו חסיד איזביצא, ובאותה מידה עליו להתבדל מתורת האר"י (שהבאתי שם) שעל-פיה הטענה כי זמרי היה פרוץ בעריות ("פושע משוקץ" כהגדרתו של לויפר) היא "דעת פתיות בני הכסילים", אשר לא ידעו ולא יבינו "כי כל מעשה ראשונים, ומה גם הנזכר בתורה, אינו לבד כפשטן, ואינו בדרך מקרה או הזדמן ח"ו".
עליו לקוץ גם בדבריו של ר"א ליב צינץ מפלוצק בספרו 'קומץ המנחה' (סוף פ' בלק ותחילת פנחס): כבר נודע בספרים כי חטא הקדמונים הי' ג"כ בדרך גבוה שנעשו מוטעים ונדבקו בקליפה... ידוע שחטא אדם מקדמונים ובפרט זה שהי' נשיא, אין ספק שהיתה נשמה עצומה וקדושה רק שהגביר עליו הקליפה... כי המוזכר בתורתינו הקדושה הכל בודאי ענינים עמוקים, אפילו חטא הקדמונים הי' בענינים נשגבים...
אך אנו בשיטתו של ר"י אייבשיץ עסקינן; במאמרי הראשון כתבתי מזכרון מעומעם ששרגאי בספרו מביא מקבילה לדברי 'מי השילוח' מספריו של רי"א. והנה החזיר לי יהודה זייבלד את אבדתי, והוא בס' "תפארת יהונתן" (פ' פנחס ד"ה נשיא בית אב [השני]): דבאמת אבות הקדמונים לא נתכוונו כלל להקניט להקב"ה רק היה לפעמים טעמם לעשות עבירה לשמה, ולפעמים היה שגגה והיו נכשלים בו. ע"כ הזהיר הכתוב לדון כ"א לכף זכות אף שנראה כאילו עבר עבירה... דהם בעצמם כוונו לטובה, כמו דמצינו באחיתופל... וגבי קורח... ובאמת כוונתם היה לטובה רק דטעו. ובפרט דור המדבר שהיו דור דיעה... וח"ו לחשוב עליהם שום דבר דופי אשר בזדון ח"ו נעשתה התועבה הזאת לזמרי...
את ההשקפה המעמיקה במעשיהם של אישי התנ"ך הורו לנו חז"ל, שעל אף ש"התורה הקדושה עצמה מעידה בפה מלא" על חטאו של דוד, לימדונו רבותינו
שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ובאותה סוגיה (שבת נה, ב ואילך) למדנו כך על כל האומר ראובן חטא, בני עלי חטאו, בני שמואל חטאו, שלמה חטא ויאשיהו חטא – שכולם אינם אלא טועים.
כך גם נדב ואביהוא שהיו "גדולים ממני וממך", וחטאם מתפרש בדברי רז"ל בכמה דרכים שאינם פשוטו של מקרא, ועד לפירושו של 'אור החיים' (בפ' אחרי): שנקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים... רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם.
ואנו לדרכנו למדים מזה, שיש בתורה גם רבדים נוספים על אלו שלומדים תינוקות של בית רבן, והפשט הפשוט אינו אלא פן אחד בלבד משבעים הפנים של התורה. וזה המבדיל את סיפורי התורה מ"סיפורי נשים ופטפוטי עופות" כדברי רח"ו ב"מאמר הפסיעות" שהבאתי.
ועוד כתב שם רח"ו: "דברים אלו הם כבשונו של עולם ואם יפלו דברים אלו ביד מי שלא יהיה לו מח בקודקדו ולעמוד בו, יטיח בדברים, כי לא יחפוץ כסיל בתבונה. ומה גם דרוש הזה... שהוא זר בעיני השומעים... כי דברים אלו עומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם". וד"ל.
שלילת ה"חטאים כפשוטם" מאישי התנ"ך עוברת כחוט השני במשנתו של 'מי השילוח'; דוגמה נאה ניתן להביא מפרשנותו למעשיו של המלך עוזיהו: בס' דברי הימים (ב, כו, טז-כא) מסופר אשר "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלוקיו, ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת", אך הכהנים לא הניחוהו לעשות כן, "ובזעפו עם הכהנים, והצרעת זרחה במצחו... וישב בית החפשית מצורע".
על כך נאמר ב'מי השילוח' (ח"א, בסוף "ליקוטים מכתובים"): שנכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים, לאשר רצה להשלים עצמו בזה... לכן דן עצמו לסכנת נפשות והתיר עצמו להקטיר קטורת לבוא להשלמת נפשו, כי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש". ואכן הדבר עלה בידו "כי אחר זה השיג השלמה, שנאמר עליו וצרעת זרחה, לשון זריחה, היינו שרק על הגוון [=בחיצוניות] היה נראה שעשה מעשה שלא כראוי, אבל בעומק השיג השלמה מזה. ונאמר עליו וישב בבית החפשית, היינו שנעשה חפשי כי היה בשלימות. אך לפי שהיה בין הכהנים ומהם נעלם עומק כוונתו והיה נראה בעיניהם כמחלל את ה', וכן לפי תפיסתם היה כמצורע".
על בנו, יותם, נאמר שם (כז, ב): "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה עזיהו אביו, רק לא בא אל היכל ה'", וב'מי השילוח' ממשיך ומבאר לדרכו ש"רק" זה הוא מיעוט: "שלמדרגה הזאת לא בא ... ואילו היה עוזיה מקטיר הקטורת היה בא לחיי עוה"ב מיד".
*
דבריו של ה'מדרש תלפיות' גם הם אינם לטעמו האישי של לויפר. אבל לא כך היתה דעתו של רי"ש נטנזון שהיה קים ליה בגוויה ש"המדרש תלפיות היה צדיק ועומד בצדקתו" (וראו עוד להלן).
*
גם י' קטן לא פירש כהלכה את הדוגמה שהבאתי מדעתו של הגר"א החלוק על פסקי השו"ע; ושוב: לא הבאתי את הגר"א אלא למשל להליכה אחרי ה"גברא" גם בדברים שאינם תואמים למפורש בספרים.
והקשר של זה אל ה"חשדות שבהן נחשד אחד מגדולי ישראל ע"י גדולים אחרים בני דורו" הוא פשוט: כשם שאנו אומרים שהגר"א גדול דיו כדי שלא נערער על פסקיו והנהגותיו (אף שיש בידינו "חומר מפליל" מפסקי השו"ע ושאר גדולי הפוסקים), כך עלינו לומר שר"י אייבשיץ גדול דיו כדי שלא נערער על הנהגותיו אף שיש בידינו "חומר מפליל" מכל סוג שהוא.
ואין כוונתי רק על בני דורנו לעומת ר"י אייבשיץ, אלא רואים אנו שזו היתה השקפתו של "כלל ישראל" בדורו, שדבריהם של המקטרגים והמערערים חלפו לידם מבלי להותיר בהם רושם כלשהו.
כפי הנראה העניק העם לר"י אייבשיץ את התואר "הרבי ר' יהונתן" לא רק בזכות פיקחותו ומאור פניו...
הרב יעב"ץ צווח ככרוכיא ו"הטריף" לחלוטין את ספר "חמדת ימים" ובעקבותיו שורה ארוכה של מחברים שהביאוהו בספריהם – אך ניתן לומר שכמעט ולא היה לו שומע, וה"חמדת ימים" נתקבל אצל גדולי ישראל מרוב החוגים, בגלוי או בסתר (ראה בדיונים שנערכו בקובץ 'היכל הבעש"ט', גל' ו' ואילך).
לדעתו של היעב"ץ, הפירוש לזוהר "מקדש מלך" לר"ש בוזגלו "גם הוא מכת הצבועים, לכן היה קשור במין ככלב, וכן בנה יסוד ספרו... על עיונו בס' חמדת הימים". והנה, האדמו"ר רי"א מקומרנא (שהוא כמעט היחידי שהתבטא בחריפות נוקבת על ה"חמדת ימים") כותב: "ואני מתמה על אדונינו הקדוש המק"מ, לאיזה ענין הביא מתלמיד רוח שקר שבת"י צב"י ימ"ש שקיבל מרבו של הטמא הארור"... ("זוהר חי" לזוהר שמות, דף קט ע"ב בדפי הספר). ה"מקדש מלך" מביא מהחיבורים הטמאים, ועדיין הוא "אדונינו הקדוש"!
*
י' קטן מחלק בין "שורת הדין" שבשו"ע וברמ"א לענין נטילת ידיים של שחרית, לבין הנהגות "לפנים משורת הדין" שמקורן בזוהר. אך תא חזי בדברי הגמרא (שבת קח,ב - קט,א):
יד לעין תיקצץ [רש"י: שרוח רעה שורה על היד ומסמתו, וכן כולן] יד לחוטם תיקצץ יד לפה תיקצץ יד לאוזן תיקצץ וכו'... בת חורין היא זו [רש"י: הרוח השורה על הידים לפני נטילה] ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים. עכ"ל.
אמור מעתה, כל האומר "שמאז שנשרף על קדוש השם גר הצדק ר' אברהם בן אברהם הגרף פוטוצקי, בטלה הרוח הרעה על הידים", חלוק על דינא דגמרא שקודם נט"י אין לגעת בעין, באף ובאוזן, ואין צריך ליטול ידיו שלוש פעמים (בפרט האחרון יש גם פירושים שונים מפירוש רש"י, אבל איני יודע באיזה פירוש נקט הגר"א).
הוא אשר כתבתי, שהקביעה הנ"ל עוקרת לא רק את דין הזוהר אלא גם את דינא דתלמודא, והחילוק ביניהם הוא שרירותי.
(לדעתי ראוי לדון בעצם פירסומה של ה"קבלה" הנ"ל; בספרו "הגאון החסיד מוילנא" כותב ב' לנדוי (עמ' סז הע' 18): לפי מסורת מופלאה (מפי ר' דוד אוירבוך) רעשו שמים וארץ בעת שריפתו של גר הצדק, ורוח הטומאה איבדה מכוחה, אך הדברים אינם נמסרים אלא מפה לאוזן". ומה נשתנה מאז ועד עתה? אם אכן יש אמת בשמועה זו, הרי שהיא נאמרה לפני למעלה ממאתיים שנה, ובכל משך הזמן הזה נשמרו שלא לפרסמה ברבים. מדוע "זכה" דורנו לפירסום בלתי-אחראי זה? אכשור דרא? האם אין זו תשוקה ל"חשיפה סנסציונית" גרידא? אחד הדברים שמפריעים לי להאמין שדברים אלו יצאו מפי הגר"א, היא שיטתו הידועה של הגר"א שדברי רז"ל אינם בטלים גם במקום שלא שייך הטעם, כגון שתיה ממים מגולים ועוד כיו"ב).
*
"ברוך פינחס שהרגו; היש מי שחולק על ה'יישר כח' שנתן לו הקב"ה בכבודו ובעצמו על מעשה זה", שואל י' קטן?
כן! הרי לדעתו של 'מי השילוח' עשה פנחס מעשה נערות בגלל שלא ידע את עמקות הדבר וראה רק בעיני שכל אנושי, ולא הסכים עמו הקב"ה אלא רק בגלל שלפי שכלו עשה דבר גדול בקנאותו ומסר את נפשו.
אין בדבריו אלו "ברכה" לפינחס וגם לא הצדקה כלשהי למעשיו, וברור שלדעתו אין להוכיח דבר מה'יישר כח' שנתן לו הקב"ה. אף כי גם "ערעור" על מעשהו של הקב"ה אין כאן...
*
י' קטן מסיים את דבריו בעצה-אזהרה: "מן הזהירות שלא להיסחף בענין זה, ולא לטהר מראש ולמפרע את כל ה'טריפות' וכל הסטיות מההלכה וממנהג-ישראל-קדושים בכל אתר ואתר ובכל עידן ועידן".
באותה מידה ניתן לצרף אזהרה מעין זו גם לדברי רז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (נזיר כג, ב)... אך תקוותי איתנה שבדבריי לא נמצא אף שמץ של פתיחת פתח לטיהור ה'טריפות' והסטיות הללו. והרי בשופטני וברשיעי לא עסקינן.
*
את דבריי כי ה"מדרש תלפיות" נדפס עוד בחיי המחבר, מגדיר חזקיה סופר "כשגגה היוצאת"; אני הייתי מעדיף להגדיר זאת כ"שומר פתאים ה'", מפני שכל שגגתי היתה שלא טרחתי לבדוק בקונטרסים שנדפסו בחיי המחבר, אבל שמרני ה' מליפול ברשת הטעות, שהרי – לדברי ח' סופר – הקטע הבעייתי שם נמצא ושם היה גם באותם קונטרסים, לפיכך שרירה וקיימת השערתי שאין לומר שידי זרים נטעו את השורות הללו בכתביו של המחבר כשהוא עודנו בחיים חיותו, ובמשך עשרות שנים לא יצאה ממנו שום מחאה.
חיזוק נוסף להפרכת הטיעון של "ידי זרים" שיגר לי דוד אסף, שהרי דברים דומים כתובים גם בספרו אחר של בעל ה'מדרש תלפיות', והם לו ב"ולא עוד אלא" (איזמיר תרי"ג, דף פ, ב): "שמשיח בן דוד עתיד לעשות דברים מכוערים לעיני בני אדם אבל מתוקים וטובים הם לפני הקב"ה".
קביעה קשה ובלתי מובנת, שמוכיחה לנו שוב ושוב כי דברים רבים עדיין סתומים מאתנו, נעלים משכלנו ונשגבים מבינתנו ודעתנו הקצרה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - -
נקעה נפשי מטענת "לא זאת כתבתי" ומהקאת כל הדברים המוזרים ששמים בפי. היה עם לבבי למשוך ידי מתגובה חוזרת ונשנית, אך בא מ"ד צ'צ'יק ותלמודם של אחרים בידו, וללא בדיקה ואימות מנפנף בטענת שווא שמאלצת אותי להשיב דבר; וזה לשונו:
מה שערער ר"י מונדשיין על הסיפור בשמש דקהילת וילנה שנטל מן הגר"א את קצבתו, בטענה "שאין לו מקור מוסמך", בה בעת שהסיפור במלואו מופיע בהקדמתו הידועה של ר' ישראל משקלוב ב'פאת השולחן'. ראה מאסף 'ישורון' האחרון, בהערה אחרונה בנספח למאמרו של ר"ד קמנצקי. עכ"ל של צ'צ'יק.
וזה לשונו של קמנצקי שם:
"..נולד 'הסיפור הידוע' ששמש הקהילה לא מסר לגר"א את הכסף ששלח אליו הקהל, והגר"א ובני ביתו סבלו חרפת רעב". לדבריו [של מונדשיין] המקור הוא ז' יעבץ שהביא מקור אחר, אולם הכותב, אחר חיפוש "לא מצא דבר וחצי דבר מזה". אולי אם היה מחפש עוד, היה מוצא מה שכתב תלמידו של הגר"א, הגר"י משקלאוו שמביא את הסיפור. עכ"ל.
תמה אני על צ'צ'יק היכן ראה את הציטוט "שאין לו מקור מוסמך" ששם בפי, ועוד יותר תמה אני עליו, הוא שטוען שיש לבדוק אחרי מונדשיין, מדוע לא טרח לבדוק אחריו גם בענין זה, ובלע את דברי קמנצקי ללא בדיקה?
הא לכם דבריי (ב'צדיק ועדה', ירושלים תשס"א עמ' 306 הערה 13 – כפי שקמנצקי ציין לנכון):
..ז' יעבץ, תולדות ישראל, יג, תל-אביב תשט"ז, עמ' 155, שציין כמקור לסיפור זה את הקדמתו של ר' חיים מוולוז'ין לסדר זרעים להגר"א, המודפסת לפני מסכת שקלים בש"ס וילנה החדש. אבל שם אין דבר וחצי דבר מעניין זה! ע"כ לשוני.
ראו כיצד סילף קמנצקי את דבריי, הסתיר מקוראיו הנאמנים את מקורו של יעבץ בהקדמתו של ר"ח מוולוז'ין שעליה כתבתי שאין שם דבר וחצי דבר מעניין זה, ועלתה בידו "תפיסה" על מונדשיין ובידינו תפיסה על צ'צ'יק שנחפז למחזר את דבריו של קמנצקי מבלי לבדוק אחריהם.
גם עצם הבאתם של דברי קמנצקי נגועה בחוסר תום לב, שהרי לא היה כאן שום צורך לערער את נאמנותי לגבי מסורות מבית-מדרשו של הגר"א, שאני לא הבאתי שום מסורת שצריכה לנאמנות של מעתיקי השמועה, והדיון בפרשנות שסביב השמועה אינו ענין לנאמנות וגם לא להכרת תכונות נפשם של הגר"א ובני חוגו.
למען הגילוי הנאות אודה על האמת שהמקור מ'פאת השולחן' אכן לא היה ידוע לי (עד שלימים נדפס ספרו של אליאך על הגר"א, ושם מצאתיו), ואולי יש בכך כדי להוכיח שאיני כדאי לכתוב ספר על תולדות הגר"א (אף שנראה שבעל המחבר "הגאון החסיד מוילנא" גם הוא לא הכיר את הסיפור ואת מקורו) וגם איני ראוי להימנות עם מעתיקי שמועות הגר"א.
אבל מה לזה ולדיון תורני במשמעותה ההלכתית-מעשית של שמועה הפורחת באויר?
ובאשר לנכונותה של השמועה, אדרבה, יבואו המוסמכים לתורת הגר"א ותלמידיו וישמיעו דעתם ברמה, האם תוכנה של השמועה ורוחה תואמים את רוחו של הגר"א המרחפת על פסקיו ועל השמועות הנאמנות הנאמרות בשמו.
כמובן שבגירסה הבאה של מאמרי הנ"ל אשנה קצת את הלשון, ואוסיף כמה שורות של דיון בנאמנותם של חסידים (כולל חסידי הגר"א) המספרים בשבחי רבותיהם, בשעה שהם נוגעים בדבר בכלל (ראה 'ישורון' הנ"ל, עמ' תתלב שורה ג' מלמעלה), בשעה שהם פועלים כתועמלנים בפרט, ומי שתועמלנותו כבר גרמה לו לנטות מקו האמת בפרטי-פרטיות (ראה: 'תשובות רבי עקיבא איגר' סוף סי' קכא. 'תולדות רבנו חיים מוולאזין, ווילנא תרס"ט, עמ' 31). והרי בעל 'פאת השולחן' אינו טוען ששמע זאת מפי הגר"א (שאותו זכה לשמש רק בשבועיים האחרונים לחיי הגר"א), ולא מן הנמנע שהוא מסיפורי נשים זקינות שבווילנא אודות אירוע שהתרחש (או לא התרחש) כיובל שנים לפני כן, כשבני הגר"א היו בילדותם.
*
מה שכתב בהמשך דבריו בדעת הגר"א אינו שייך כלל למה שכתבתי אני לענין השמועה שמביאים בשמו. לדידי פשיטא שהגר"א הקפיד גם שלא לילך ד' אמות ללא נט"י שחרית (אף שאיני מוסמך לתולדות הגר"א, אבל זה מוסכם על הכל שהוא התנהג בחסידות ואין לחשוד בו שעבר על אזהרת הזוהר). אבל אין בכוחם של הנהגותיו ופסקיו לברר האם מדוייקת השמועה אם לאו, מה הפשט בה ומה ניתן ללמוד ממנה הלכה למעשה, אם בכלל.
מה גם שאפשר שבהנהגותיו החמיר הגר"א לעצמו והקל לאחרים, כפי שרש"ז אוירבך המשיך והחמיר לעצמו גם לגבי הליכה קודם נט"י (ראו להלן).
"היתר לנגיעה לפני נט"י מאן דכר שמיה?" – מתרעם עלי צ'צ'יק. ואני שואל: היתר להליכת ד' אמות לפני נט"י מאן דכר שמיה?! השמועה אינה מספרת לא על זה ולא על זה אלא רק על ביטול הרוח הרעה, וכל ההשלכות ההלכתיות שהסיקו מכך אינן אלא פרשנויות שאינן מגוף השמועה. ובזה אין שום ענין לנאמנות אלא לדיון בדרכה של תורה, הצודקת פרשנותו של הרב אוירבך אם לאו.
ואחרי ככלות הכל לא הבעתי דעתי באשר לחילוק בין דינא דגמ' לדינא דהזוהר אלא בדרך אגב; עיקר דבריי בתחילת הדיון (גל' 35 עמ' 2) היה: הרי שה"גברא" עוקר את דברי הזוהר בטיעונים של "סודות עליונים ורזין עילאין". וכל השאר לא היה אלא לרווחא דמילתא והבוחר יבחר.
וכד דייקת שפיר לא כתבתי שה"גברא" עצמו עקר את דברי הזוהר או את דברי הגמרא, אלא שמכוחן של ה"שמועות" הנאמרות בשמו עוקרים את האמור בספרים ב"כח גברא".
*
דבריו של אפרים לנדי באשר למעשה זמרי ופנחס באים גם הם בעקבות דברים אשר לא כתבתי בענין זה. צא וראה במאמרי הראשון שלא הובאו מ'מי השילוח' אלא שתי שורות בלבד! האם חשב מישהו שדי בכך כדי לבאר סוגיא נרחבת ועמוקה זו? כלום לשם ענין זה בא מאמרי?
באו הקוראים ועשו עיקר מן הטפל והאריכו למעניתם בדברים הפשוטים לבר בי רב דחד יומא.
האם צריכים להאריך בהוכחות "כי מעולם לא חשב הר' מאיזביצא להפוך את היוצרות ולקבוע שזמרי הוא הצדיק, ופנחס הוא הטועה"? לשם כך אין צריכים להעמיק ולהרחיב, הדברים אמורים שם בפירוש גם בפרשת קדושים (בפס' ואיש כי ישכב) בביאור עומק חטאו של זמרי והכפרה שכיפר פנחס. ואם חטא אין כאן, כפרה לשם מה באה? ועוד בפ' מטות (בפס' ויקצוף משה) בביאור טעותו של זמרי. ולא מצינו בדבריו (וגם לא בדבריי) את התואר "זמרי הצדיק" וגם לא "זמרי הצודק".
ואם כתבתי ש'מי השילוח' חלוק על י' קטן שרצה להוכיח מה"יישר כח" שנתן הקב"ה לפנחס, אולי טעיתי ואולי לא. מפני שמפורש שם בבירור שה"יישר כח" היה בעבור קנאותו התמימה והטהורה ולא בגלל עצם המעשה.
דברי 'מי השילוח' ראויים מצד עצמם להעמקה ולהבהרה, אבל ללא קשר למאמרי, שלא הבאתים אלא כמשל להבטה מעמיקה במעשים הנראים לכאורה כמכוערים.
*
כאן מקום אתי לסכם את מאמרי הראשון שנכתב בקצרה והוגש כ"חומר למחשבה בלבד, שלא נגמר עיבודו", ומשום כך רבו הטועים בהבנתו ותלו בי בוקי סריקי מהרהורי לבם.
ואלו הם הטיעונים שהעליתי כסדרם לשלביהם:
[א] הציר המרכזי בשרשרת הטיעונים הוא: האם קיימת לגטימציה גם לדעות הנראות לנו כחריגות.
[ב] הלכות ומנהגים נקבעים על-פי "הספר", אך גם על-פי "הגברא": כך נהג 'גדול' פלוני! ואם ר"י אייבשיץ – גדול שבדורו – כתב קמיעות, על-כרחנו שמעשיו עמדו – לדעתו ולדעת הרבים שהיו עמו – בקריטריונים ההלכתיים.
[ג] אנו הולכים אחר ה"גברא" אפילו בניגוד לאמור בספרי ההלכה; "הדוגמה הקיצונית היא המהפך שחל עם קבלת מרותם של דברי האר"י, ודוגמאות רבות נוספות הן מהנהגות הגר"א ופסקיו החלוקים מאות פעמים על פסקי השו"ע (כמ"ש ה'חזון איש' באגרותיו)".
ואפילו שמועות בשם הגר"א עוקרות הלכה! הרי שה"גברא" עוקר את דברי הזוהר בטיעונים של "סודות עליונים ורזין עילאין" (ולדעתי האישית השמועה הנ"ל עוקרת גם את ההלכות הנובעות מ"הרוח רעה" שבדברי הגמרא).
[בזה הסתיים לחלוטין ענין ה"גברא" שבמאמרי. שירבובו לנושאים הבאים נעשתה על-ידי כמה מגיבים מתוך חוסר הבנה או בזדון].
[ד] אין אנו מסוגלים – בדורנו – לרדת לעומק דעתם של בני אותו הדור שלא ערערו על מעשיו של ש"צ, ונבצר מאתנו להבין את אירועי שבתי צבי מתחילתם ועד סופם.
[ה] דוגמה לנבצרות זו הבאתי מדמותו של הרב א"י הכהן קוק, שהיה סמכות תורנית ראשונה במעלה ומקובלת בשעתו, אך במהלך כמה עשרות שנים עיוותו את תדמיתו, ומי שמגיע כיום לעולם התורני עלול לקבל את הרושם שמדובר ברב ריפורמי שאסור לומר שמועה בשמו ואפילו לא לפרש בשמו.
על אחת כמה וכמה שיכול להיווצר רושם מוטעה על אישים ואירועים שהתרחשו לפני כ-350 שנה, והאמת ההיסטורית מכוסה מאתנו לחלוטין.
הבאתי מדבריו של בן אותו דור הכותב ש"הרבה רבנים חשובים מאד הלכו אחריו [אחרי ש"צ] ועד היום אי אפשר לדעת את שורש הדבר מה היה לו". וכן מדברי ר"ח פאלאג'י שהיה קרוב אליו בזמן ובמקום, והוא מביא "קבלה מרבותינו ואבותינו הקדושים שלא לדבר מטוב ועד רע על ענין ש"ץ, כי גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו".
בקיצור: אין אתנו יודע עד מה מענייני ש"צ!
[ו] נניח כי ר"י אייבשיץ היה מן הסוברים שהיה בו בש"צ "ניצוץ קדוש" או "ניצוץ משיח" (כדברי הבעש"ט), על סמך מה נקום אנו וננקוט בסברתם של החלוקים עליו? והרי אין אנו יודעים מאומה לא בענייני ש"צ, לא בענייני קמיעות ולא בענייני שמות קדושים!
הגר"א שכן הבין בעניינים אלו – ותהא דעתו על הקמיעות אשר תהיה – לא ערער במאומה על ר"י אייבשיץ!
[גם המנגדים על הבעש"ט אמרו ש"כל מה שהבעש"ט ידע היה הכל ע"י שאלת חלום בכל לילה" ('ארחות חיים' בשם ר"ח מוולוז'ין). האם לקוראינו שלא ערבו לחיכם דברי הבעש"ט על "הניצוץ הקדוש" או "ניצוץ משיח" שהיו בש"צ, גילו בשאלת חלום דברים אחרים על ש"צ?].
[ז] בעבודת ה' קיימת דרך של עקיפת "לשון החוק" ("עבירה לשמה" בלשון הגמרא), וכאן מגיעים אנו למעשיו של זמרי שהיה – לדברי ר"ח ויטאל – "מובחר דור המדבר בימי משה אדוננו" וחס לנו לחשוב "שהיה פרוץ בעריות כפי דעת פתיות בני הכסילים" ("פושע משוקץ" כהגדרתו של אחד המגיבים).
דבריו של בעל "מי השלוח" באותו ענין, מוכיחים לנו גם הם שעינינו סמויות מלהבין את הכוונות הנעלות שנסתרו בעומק חטאיהם של אישי התנ"ך; אפילו מפנחס נעלם עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי ודן אותו כנואף בעלמא "ונמצא שפנחס היה במעשה הזה כנער היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק עפ"י עיני שכל אנושי ולא יותר".
[ח] אחרי שאין אנו יודעים מאומה מענייניו של ש"צ ואין אנו מבינים דבר במעשיהם של בעלי נשמות גבוהות, מה יודעים אנו על השקפתו של ר"י אייבשיץ באשר לגודל נשמתו של ש"צ? האם אסור לו לחשוב שגם הוא – כזמרי – עשה עבירה לשמה? [כהסברו למעשה זמרי בספרו 'תפארת יהונתן': "אבות הקדמונים לא נתכוונו כלל להקניט להקב"ה רק היה לפעמים טעמם לעשות עבירה לשמה, ולפעמים היה שגגה והיו נכשלים בו... וח"ו לחשוב עליהם שום דבר דופי אשר בזדון ח"ו נעשתה התועבה הזאת לזמרי"].
[ט] מצינו דעת גדולים "שעתיד המשיח לעשות דברים מכוערים" (כפי שכתב ה"צדיק ועומד בצדקתו" בעל 'מדרש תלפיות'). כלום מן הנמנע שגם ר"י אייבשיץ השקיף כך על ש"צ ומעשיו?
[י] "מסקנא דמילתא: ר"י אייבשיץ אינו זקוק להגנתנו, ואין בכחם של העומדים לנגדו לעמעם את אורו ולמעט את דמותו".
עד כאן תמצית מאמרי הראשון. מעתה נקל יהיה לי להצביע על הסילופים שיוחסו לי בכמה מן התגובות.
*
בתגובתו קובע לנדי "שמסקנתו של מונדשיין שמקבלים את הגברא גם אם עושה דברים שאינם תואמים להלכה, היא מסקנה נמהרת וקיצונית, אשר לא עלתה על לב הר' מאיזביצא כלל ח"ו" – אך ראו בדבריי לעיל שאין שום קשר בין מעשה זמרי (שבסעיף ז) לבין משל ה"גברא" (שבסעיף ג), וגם סמוכין לא ניתן לדרוש ביניהם. לא העליתי הוה-אמינא מעין זו, ובטח שלא מסקנה. עוד יותר מצער אותי שבעטיי מייחסים השקפה מוטעית זו גם לרבי מאיזביצא. לא עלתה על לבו של הגדול שבענקים ולא עלתה על לבי הקטן שבננסים.
"הדוגמה הקיצונית" – כלשוני במאמרי הראשון (אות ג) – שהבאתי להליכה אחרי ה"גברא" גם במקרים הנוגדים מפורשות את ספרי ההלכה, היא הדוגמה מהמהפך שחל עם קבלת מרותם של דברי האר"י. ועוד הבאתי דוגמאות מהנהגות הגר"א. מאותו טעם אמרתי שיש לשפוט גם את מעשיו של ר"י אייבשיץ – בדברים שהיו שנויים במחלוקת – כ"מעשה רב" של "גברא רבה" שיודע מה שלפניו, וסבירא ליה שהדברים מותרים. כמובן שקביעה זו אינה מחייבת אותנו לומר שהלכה כמותו ועלינו ללכת אחריו בעיניים עצומות, אבל חובה עלינו לשים מחסום לפינו.
ודוק: האר"י הוא "הדוגמה הקיצונית" וסמוך לו הגר"א, ולא ח"ו "זמרי והגר"א" כפי שניסו להכניס בפי בכל כוח שבעולם. זמרי מאן דכר שמיה בענין זה?!
סמי ממשל ה"גברא" את הכוונה לטהר את מעשיהם של כל ההולכים נגד דיני התורה, ואת מעשיו של שבתי צבי. גם אם יתעקשו לדון בקל-וחומר ובכל שאר המידות שהתורה נדרשת בהם, אני לא עשיתי שום השוואה בין הגר"א לבינו, לא בגלוי וגם לא ברמז כלשהו!
והקל-וחומר "מי גדול יותר, הרב או התלמיד, האדמו"ר או החסיד" זהו קל-וחומר של שטות: הרי ר"ח ויטאל, ר"י אייבשיץ, ר"א ליב מפלוצק והרבי מאיז'ביצא – גדולי הדור וצדיקי אמת – שלימדו כולם זכות על זמרי באמרם "שהיה נשמה קדושה ועצומה" ששגג ונפל, ובוודאי ראו בו גדול ונשגב מהם עצמם, "מדוע לא נמשיך ונקבל" את זמרי כרבן של ישראל וכמודל לחיקוי? אם הם גדולי הדור וצדיקי אמת, רבם על אחת כמה וכמה!
או, לאידך גיסא, אם ברור לנו שזמרי הוא בגדר חוטא ופושע, מה מעמדם – באותו קל-וחומר – של כל אלו "חסידיו" ו"תלמידיו" שמהפכים בזכותו אף אחרי חטאו?
אך דעת לנבון נקל, שהירידה לעומק הכוונות הטמונות בחטאיהם של אישי התנ"ך אינה בגדר טענת "לא חטאו" (והיא קלושה אפילו מהגדרת רז"ל שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה), אלא ניסיון להבין את מעשיהם של "נשמות קדושות ועצומות" שח"ו לחשוד בהן בחטאי אנוש כערכנו.
ונאה לענייננו אמירתו של בעל ה"דברי חיים" מצאנז, שהלוואי והיה יכול לכוין ביום הכיפורים את הכוונות שכיוון אדם-הראשון בשעת חטא עץ הדעת...
*
ממשיך א' לנדי וכותב: "גם רוב הציטטות שהביא מונדשיין בתשובתו למגיבים (גל' 38, עמ' 8) אודות חטאי הקדמונים, אומרים בצורה ברורה שהחטא הוא חטא... אולם לומר שלא חטאו, והעבירה על הכתוב בתורה המסורה לנו לעולם הזה היתה מותרת או אף מצוה? חלילה וחס!".
דברים אלו ברורים כשמש בצהרים, ולא נכתבו אלא לסתור דברים שלא כתבתים ולא עלו על דעתי כלל!
מה כן כתבתי באותה תגובה? "שיש בתורה גם רבדים נוספים על אלו שלומדים תינוקות של בית רבן, והפשט הפשוט אינו אלא פן אחד בלבד משבעים הפנים של התורה. וזה המבדיל את סיפורי התורה מ"סיפורי נשים ופטפוטי עופות"... שלילת ה"חטאים כפשוטם" מאישי התנ"ך עוברת כחוט השני במשנתו של 'מי השילוח'...".
אין כאן שלילת הפשט הפשוט, אלא העמקה לרבדים נוספים. אין כאן הכחשת החטאים, אלא "שלילת החטאים כפשוטם".
"לא חטאו"?! "העבירה על הכתוב בתורה מותרת או אף מצוה"?! כל אלו הרהורי לב ודמיונות שווא במקרה הטוב, או קביעות זדוניות במקרה האחר. בדברים שכתבתי לא היה לכך זכר.
גם כל מי שראה בדבריי רמז כלשהו כאילו הגר"א הוא "חכם העובר על ההלכה" לוקה בחוסר הבנה מוחלט; "הנהגות הגר"א ופסקיו החלוקים מאות פעמים על פסקי השו"ע (כמ"ש ה'חזון איש' באגרותיו)" אינן העברה על ההלכה ולא זה מה שכתוב באגרות החזו"א! (כפי שדברי האר"י – שהבאתים בחדא מחתא – אינם העברה על ההלכה). אלא שלמישהו אחר לא היו מניחים לחלוק מאות פעמים על פסקי השו"ע, ול"גברא רבה" מניחים.
וכפי שאין אנו "תופסים" על הגר"א מדברי השו"ע ושאר פוסקים, כך אין לנו "לתפוס" על ר"י אייבשיץ מדבריהם ודעותיהם של חכמים אלו ואחרים.
*
דבריו של לנדי כי "ברור לכל שגם מאותו יום והלאה לא הקל [הגר"א] כנגד דינא דגמרא.. אינני מאמין גם שמאותו יום והלאה הקל הגר"א בהנהגות האמורות בזוהר" בקשר לנטילת-ידים שחרית, עולים בקנה אחד עם דבריי, שקשה עלי לקבל את עצם השמועה, ועאכו"כ את המסקנות שהסיקו ממנה; אך אני לא עסקתי כלל בהנהגות הגר"א כשלעצמו אלא בשמועות המוזרות שייוחסו לו וכן בפזיזות וחוסר שיקול-הדעת שבפרסומן ברבים, קביעתן להלכה וגם יישומן בפועל!
הנה ציטוטים מדברים שאמר הרב נבנצאל בראיון שערך עמו י"ב פרידמן ('שעה טובה', פ' פקודי תשס"ח, עמ' 21-20):
יש שאלה שרציתי להפנות להרב נבנצאל... ששמע מרבי שלמה-זלמן שקבלה בידו איש-מפי-איש מפי הגר"א, שכאשר הגרף פוטוצקי נעקד על קידוש-השם, רעשו עליונים ותחתונים, וכוח הטומאה איבד מכוחו. ולכן, מאז אין עוד צורך ליטול ידיים בבוקר ליד המיטה, ומותר ללכת ד' אמות בלי נטילת ידיים. האם הרב נבנצאל יכול לאשר זאת?
הרב נבנצאל: "כן. כן, שמעתי את זה מהרב מספר פעמים".
האם הרב נבנצאל עצמו אינו מקפיד על נטילת ידיים ליד המיטה?
הרב נבנצאל: "לא. מאז ששמעתי מהרב שאין צורך להקפיד, אני לא מקפיד"...
הרב אהרן גולדברג: "אבל למרות הכול זכור לי, שסבא עצמו היה מקפיד על נטילת ידיים ליד המיטה. כשאני הייתי ישן אצלו בחדר, ולא הייתי שׂם קערה, סבא לא היה נותן לי לרדת מהמיטה, עד שהוא היה מביא את המים ליד המיטה..."
הרי לנו דוגמה מובהקת להליכה אחרי ה"גברא"; שמועה מוזרה לחלוטין (שאילו היתה נאמרת בשם אחד מגדולי החסידות היו בוודאי ממלאים פיהם לעג וקלס), אך מכיון שנאמרה בשם הגר"א מסיטים הצדה את כל האמור בספרים ומזדרזים ליישם אותה גם לנגד דברי הזוהר המובאים בפוסקים (ככתוב ב'משנה ברורה': וצריך מאוד ליזהר בזה).
*
"וכאן אסיים בהתיחסות לגוף הטענה של מונדשיין, שכיון שר"י אייבשיץ היה גדול דיו, יש לנו להצדיק את מעשיו גם אם אכן נטה אחרי ה"צבי שבור"" – כותב לנדי.
ושוב אני משתומם על הדברים המוכנסים אל פי בעל-כרחי, בה בשעה שאין הם אלא הרהורי לב או שנלמדו באחת המידות שהתורה נדרשת בהן.
מה כוללת הנטיה אחרי ה"צבי שבור" שאותה כאילו באתי להצדיק? מעשי זימה ח"ו? אכילה בתשעה-באב? שמד ר"ל?
אני עסקתי רק בענין כתיבת הקמיעות (שגם הגר"א לא מצא לנכון לפגוע בגללם באישיותו של ר"י אייבשיץ), ועוד הוספתי – בדברים שאינם מוכחים כלל וכלל, אבל מכלל "חומר למחשבה" לא יצאו – שאפילו אילו חשב ר"י אייבשיץ שהיה בו בש"צ "ניצוץ קדוש" או "ניצוץ משיח" אין אנו יכולים לדון בו, מפני שאין אתנו יודע עד מה באישיותו של ש"צ ומעשיו אשר "גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו".
אבל זה לא עושה את ר"י אייבשיץ ל"שבתאי" במשמעות של עושה כמעשיהם ח"ו, ולא על כהאי גוונא כתבתי שה"גברא" רשאי לעשות כהבנתו.
ואם סבור לנדי שאנו לומדים את תורתו של ר"י אייבשיץ רק אחרי ש"נטהר" מחשדותיו, בא ח' סופר ומושיט לנו בקנה דוגמאות מספריהם של שבתאים מובהקים העולים על שולחנם של מלכי רבנן עד עצם היום הזה.
בחפזי זרקתי גם כמה מלים על שמו של ש"צ, אך ודאי שענין זה הוא מן הדברים שאין אנו ראויים לעסוק בהם; דיינו אם נרמוז ששם זה (שהרב יעב"ץ מזהה על-פיו כתבים "שבתאיים") מופיע גם בכתביו של רמ"מ משקלוב. וכפי שעובדה זו אינה עושה אותו ל"שבתאי", כך גם ר"י אייבשיץ אינו הופך ל"שבתאי" בגלל שימוש השמות שהוא עושה בקמיעותיו, שלא אנו מבינים בהם דבר וגם לא רבים מהחולקים עליו.
*
הארכתי שלא כדרכי וכנגד רצוני, ועדיין אין בדבריי למצות את הנושא. אם תאפשר המערכת תגובות נוספות, אקווה שהן תתייחסנה רק לדברים שכתבתי ולא למה שניתן להעלות מהם בדימוי מילתא למילתא בדמיונות שווא.
- - - - - - - - - - - - - - - - - -
תגובות:
דאצ׳ה גל' 36
תגובות ל'גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו', יהושע מונדשיין, גל' 35 , עמ' 2
יעקב לויפר
בדבר אחד, ותו לא, מסכים אני לגמרי עם דברי י' מונדשיין: רבי יהונתן איבשיץ אינו זקוק להגנתנו, ולא לאישורנו. ואכן, כל מה שכתבתי לא היה בשביל לתת לרי"א הכשר או לפסלו חלילה. הדברים היו לי לעצמי, נבוך החי בדור נבוך, המתבונן בפרשיה מן העבר ומנסה להבין מה קרה שם? כיצד יתכן שמתחת ידי אדם המוחזק לגדול שבגדולים - יצאו קמיעות איומים כאלו? התחבטתי, ועדיין אני עומד ומתחבט. לא בשביל רי"א, ואף לא בשביל 'תיקון העולם‘, אלא בשביל עצמי. אלא שבנוהג שבעולמה של דאצ'ה - נהגינן לשטוח באזני חברים מקשיבים את הספיקות העולים מפעם לפעם. אבל באשר לשאר דבריו של מונדשיין - אני מתנגד להם בכל תוקף. מרחק של שמים וארץ יש בין הנהגה הנמסרת בשם הגר"א שהוא קדוש ודבריו קדושים, וכל כולו עסק בהעמדת עמודי התורה על מכונם, לבין אותו איש אומלל וחולה נפש שהצליח להסעיר המונים.
וכי שאלה היא זו כיצד נסחף כל אותו דור? הנה דוגמא קרובה אלינו יותר. אמנם מעולמם של גויים, אבל דוגמא קלאסית: היטלר שסחף עם שלם לתהומות שאין למטה מהם. מונדשיין יכול לדרוש זאת על פי דרכו שוב ברזין דרזין וקליפות מקליפות שונות, אבל לדידי מספיק כאן הסבר פסיכולוגי פשוט למדי: עובדה היא שעמים שלמים יכולים לקבל מין מחלת נפש קיבוצית חסרת הגיון, ותמיד תמיד עומדת בראש המחלה איזו דמות תמהונית ומטורפת שהעם נוהה אחריה בעוורון. כך עם היטלר והגרמנים, עם מוחמד והמוסלמים ועם הקומוניזם ברוסיה. גם לנו, עם חכם ונבון, קרה כך. מה לעשות? איזו מין שאלה זו על בני הט"ז? וכי הם קורצו מפלדת אל חלד? שוה בנפשך את הלך רוחו של יהודי באותו דור. אירופה היתה שטופה בדם יהודי, וגם בלי סיבה מיוחדת לפוגרום היו הגויים רעים ואכזרים ומשפילים עד דכדוכה של נפש. והנה שומעים פתאום שהמשיח בא, ובאותם ימים לקח שבועות וחודשים כדי לדעת דבר לאשורו - אם בכלל. עיין ערך ספריו של ר"י ששפורטש שהוא עצמו מסתפק ומתחבט בתחילת הדרך מה קורה שם, והוא מפלפל ודן בכל מיני שמועות שהגיעו ממרחק - איך לדרוש אותן. ההתעוררות העצומה של אותו דור היתה כמיהה עמוקה לגאולה - שמשוגע חסר שכל רכב עליה וניצל אותה להוותנו. ומה יכול יותר להעיד על כך מהעובדה שמרגע ההתפכחות ואילך נשתקע בנפש העם תיעוב כה נורא כלפי שבתי צבי וכל מה שייצג, עד כדי שרבים רבים נמנעו מלהוציא את שמו על דל שפתיהם? הלחינם הפכה השבתאות לכתם כה נורא שרי"א היה צריך לעשות כל טצדקי כדי להחלץ ממנו [בלי קשר לשאלה מה אכן היה]?!
אינני מקבל את תיאוריית 'הניצוץ הקדוש'. יש גבול כמה יכול הדבר להיות רחוק מן השכל הישר. אין כאן ניצוץ קדוש אלא לכל היותר טומאה רקועה, והמסתבר באמת - שגעון צרוף והפקרות. אינני מבין בשמות ולא בקמיעות. אבל דומה הדבר בעיני לקמיע שנפתח ונראה כי כתוב שם 'הבעל עננו' ונתחיל לפלפל פלפולים של הבל כי בעל הוא בעצם בחינה של כך וכך ויש כאן סודות נפלאים ונוראים שלאו כל מוחא סביל דא ואין מגלים אלא לצנועים וכו' וכו'. יסכים עמי מונדשיין כי עם סברות כאלו אפשר להצדיק גם עבודה זרה גמורה.
יאמר נא מונדשיין בבקשה: האם את יש"ו, למשל, אי אפשר להעמיד בכותל המזרח שלנו עם טענות ממין זה? הרי הוא 'העמיד תלמידים הרבה' ויותר נוצרים יש בעולם מיהודים. הרמב"ם כותב בדבריו המפורסמים בסוף הלכות מלכים שהאמונה שהעמיד מיישרת את הדרך למשיח. ואת תועבותיו אפשר להסביר על פי סוד. אם למלך המשיח מותר לעשות 'דברים מכוערים' - מדוע ליש"ו אסור? הרי אותו לא תפס ר' יהושע בן פרחיה אלא בהסתכלות על בעלת האכסניא, וזה ממש מצוות ומעשים טובים לעומת אלו של שבתי צבי. ובאשר ל'כישף והסית והדיח' - כמדומה שגם בזה היה כוחו של ש"ץ גדול. לא הייתי מהין להזכיר את הציטוט מ'מי השילוח', אבל אם מונדשיין הזכירו ארשה לעצמי להזקק גם לציטוט זה.
אינני למזלי חסיד איזביצא, ואינני זקוק לתרץ לעצמי את כונתו של הכותב. כשלעצמי מעורר בי הקטע הזה אימה ופחד. קטע כזה מעורר לי את הספק אם אין צדק כלשהו בדברי גרשום שלום ודומיו שטענו כי ההשקפות השבתאיות פשטו והכו שרשים בכל מקום. רבונו של עולם. המקור המוסמך ביותר שיכול להיות, התורה הקדושה עצמה, מעידה בפה מלא כי ה' נתן את בריתו לפינחס, ואילו זמרי היה פושע משוקץ. כיצד זה אפשר להפוך את הקערה על פיה, ולהסביר הסברים על 'בת זוגו המיועדת לו מששת ימי בראשית', האם יש לך היפוך חושך לאור ומר למתוק גדול מזה?! הרי באותה צורה אפשר להצדיק כל חטא ועוון ופגע רע. לך תדע אלו ניצוצות קדושים מתחבאים בכל נשג"ז, ומישהו הרי מוכרח לחרף את נפשו ולהוציא אותם.
ובאשר לדברי ה'מדרש תלפיות' על המשיח, לדידי מספיקה ההתיחסות של רי"ש נתנזון. ואם חלילה לא ידי שבתאים עשו זאת, אלא המחבר עצמו, שרא ליה מריה. הרמב"ם כותב שלא ידוע לנו שום דבר על ימות המשיח ובעל מדרש תלפיות כבר יודע שהמשיח יעשה דברים נוראים [או גרוע יותר: מכוערים?]. האם אין נודף מדיבורים כגון אלו ריח כבד של הצדקה בדיעבד של משיח שעשה דברים מכוערים?
יואל קטן
ייש"כ ליהושע מונדשיין על דבריו המעניינים והחשובים בענין ר"י אייבשיץ.
את פקודת עורכי הדאצ'ה אשמור לא להיכנס כלל לגופה של המחלוקת בינו לריעב"ץ, אלא רק אעיר על כמה נקודות בדבריו של מונדשיין:
א. הקישור בין ההתייחסות לגדולי הדורות שעברו שלדעת מתנגדיהם חטאו בחמורות, לבין הרשות שנטל לעצמו הגר"א (כמו רבים מגדולי ישראל) לחלוק על הכרעות בעלי השולחן ערוך במקומות רבים - אין בו טעם כלל, ותמהני על חכם וידען כר"י מונדשיין שקירב בזרוע דברים רחוקים אלו. אפשר לקבל את דעת ר"י אייבשיץ וחבריו שאין לזוז זיז כלשהו מפסקי בעלי השו"ע, או לקבל דעתו של הגר"א ורבים אחרים שדעתם של בעלי השו"ע אינה מחייבת הרבה יותר מדעת שאר גדולי הפוסקים שבכל הדורות; אך מה זה קשור לחשדות שבהן נחשד אחד מגדולי ישראל ע“י גדולים אחרים בני דורו?
ב. כנ"ל בענין השמועה שהביא ר"א נבנצל בשם רבו הגרשז"א על המסורת בשם הגר"א שהטהרה פשתה בעולם בעקבות קידוש השם העילאי של גר הצדק הגראף פוטוצקי, שבעקבותיה אפשר לנהוג על פי שורת הדין שבשו"ע וברמ"א לגבי נטילת ידים בשחרית, ולא להחמיר בהנהגות נוספות המובאות בשם הזוהר (ואינן בזוהר לפנינו!!). אפשר לקבל שמועה זו ואפשר שלא לקבלה, אבל מדובר במישור של הנהגות שנמצאות הרבה לפנים משורת הדין, וחזרה להלכות התלמוד הראשונים והשו"ע, לא פחות ולא יותר; מה הקשר בין זה לעניננו? (ולא נכון כלל מה שכתב י' מונדשיין שיש בכך סטיה גם מדין השו"ע: סימן ב באו"ח עוסק בהלכות בית הכיסא ורק סימן ד בהלכות נטילת ידים, ואין רמז בטושו"ע שצריך להקדים את סי' ד לסי' ב...).
ג. על פי הקריטריונים ההלכתיים ועל פי הידע העובדתי - אין ספק ששבתי צבי היה רשע גמור (לפחות בסוף דרכו), ועבר על חמורות שבחמורות, חטא והחטיא את הרבים, וסופו הוכיח על תחילתו. יש מקום בהחלט לחשש כבד שמי שלא ראה את הדברים כך, לפחות אחר השתמדותו - גם בו יש פגם חמור. הקדוּשה - קדוֹשה, והטומאה - טמאה, וגם אחרי דברי הגדולים שהיה במעשה זמרי בן סלוא גרעין של קדושה - ברוך פינחס שהרגו; היש מי שחולק על ה'יישר כח' שנתן לו הקב"ה בכבודו ובעצמו על מעשה זה? אני חושש שי' מונדשיין מחזיר אותנו לתשובת הרשב"א שכה חשש מאלו שראו באברהם חומר ובשרה צורה, ועוד מעט היו עושים מכל התורה כולה משל ושנינה.
ד. י' מונדשיין הצביע על העובדה המצערת שהיום בעיני הרבה לומדים ומחברים מרן הרב קוק זצ"ל נהיה 'טריף'; הם לא יביאו מדבריו, ישמיטו את הסכמותיו ויעלימו את שמו מפסקיו, ואף יערכו מחדש ספרים המבוססים עליו ועל פסקיו כדי לעמעם את זוהרו (כמו שנעשה לאחרונה בעיבוד החדש של מעדני ארץ על שביעית). המענין הוא שרוב הלומדים והמחברים האלו יודעים שהוא היה נחשב בין גדולי הגדולים של דורו, ואף שמעו על היחס כלפיו מגדולי דורו אף המתנגדים לדרכו, ובכל זאת היות והוא נחשב מייצג דרך מסויימת העומדת בניגוד לדרך המקובלת היום בעולם התורה - זה לא 'אִין' להזכיר את שמו. ועל דא ודאי קבכינא... הרב יוסף בוקסבוים סיפר לי שכשעלה הרב הוטנר ארצה הוא חשב למנותו כחבר נשיאות מכון ירושלים, והרב הוטנר הסכים. הוא סיפר על כך לרבו הגרשז"א שהיה נשיא המכון, ולהפתעתו רש"ז לא התלהב כלל. לשאלתו של הרב בוקסבוים על מה ולמה, השיב לו הגרש"ז: שמעתי שהרב הוטנר אינו מכבד את הרבי שלו [=הרב קוק]! הרב בוקסבוים חזר עם התשובה הזו לרב הוטנר, והרב הוטנר הכחיש את הדברים בכעס, ואמר שאמנם בהרבה תחומים אין הוא דורך בדרך של רבו הרב קוק - אבל מעולם לא פגע בכבודו של הרב. הרב בוקסבוים שב לרש“ז עם התשובה הזו, ואז הסיר הרש"ז את התנגדותו... דרך אגב, הרב שמעון יוסף מלר עומד להוציא את אגרות הגרי"ז, והוא סיפר לי שיש בהן 6 [!] איגרות של הגרי"ז לרב קוק בענינים שונים. אני מאוד מקווה שבדרך לבית הדפוס לא ילכו אגרות אלו לאיבוד...
לסיכום: אני הקטן מקבל בהחלט את עיקר תוכן דבריו של רי"מ (כפי שכבר כתבתי בעבר) שתמוה ומוזר ומיותר לפתוח עכשיו 'ועדת חקירה' חדשה בענין כאוב זה של המחלוקת נגד רי"א, וכפי שכתב ר"ח פלאג'י על כל ענין הש“צ (ולא על שבתאי צבי עצמו!), 'גם קוב לא תקובנו גם ברך לא תברכנו'. אבל מן הזהירות שלא להיסחף בענין זה, ולא לטהר מראש ולמפרע את כל ה‘טריפות' וכל הסטיות מההלכה וממנהג-ישראל-קדושים בכל אתר ואתר ובכל עידן ועידן.
*
חזקיה סופר
נהנתי בקוראי דבריו הערבים והנעימים, ואפריין נמטייה. אלא שבהגיעי לסוף דבריו ראיתי לעורר במעט ממה שחנני האל על מה שכתב מר נר"ו בדברי רב כהנא כהן הראש אישי כהן גדול ז"ל בספר מדרש תלפיות, אחר בקשת הרשות.
א. אקדים ואומר: ספר מדרש תלפיות נדפס לראשונה באופן חלקי (ששים דפים וללא שער) בסביבות שנת ת"פ בקושטא לדעת א' יערי (לענ"ד נראה להקדים את שנת ההדפסה קודם שנת תע"ב, ולאו דוקא לדפוס קושטא, אך אין כאן המקום להרחיב בזה). ואחד הרואה בספר מדרש תלפיות דפוס ראשון שם בענף אותות משיח דף מא, א שכתוב בהדיא בזו הלשון: "ובזוהר בכמה מקומות משמע שעתיד המשיח לעשות דברים נראים מכוערים. ילקוט ישעיה...". וכן הוא במדרש תלפיות דפוס שני אזמיר תצ"ז (הנדפס עד מערכת כ בשלימות, והרחבתי הדבור על חציו השני בהגהותי לספר אבות הראש, ה' יזכני להדפיסו בקרוב) דף לג ע"ד. וצדק מר בדבריו שדפוס לבוב צונזר בגורסו: "דברים נוראים". וכפי שכתב הרב שואל ומשיב, יעויין שם. (אגב
אעיר, בספר מדרש תלפיות דפוס שני שבספרייתי ישנה הגהה בכ"י לא נודעה למי מהקדושים ז"ל על דברי הרב מדרש תלפיות הנ"ל - שחציה נחתך באיזה שלב מכתיבתה עד שהגיע הספר לרשותי על ידי סכין אכזרית של כורך חסר לב כנודע - וניכר מחצי ההגהה הקיימת שדעת הכותב אינה נוחה מדברי הר“ב מדרש תלפיות. ודוק).
ב. מה שהביא מר נר"ו בשם מה"ר יוסף שאול הלוי ז"ל שכתב על דברי הרב מדרש תלפיות: "ומה שהביא מילקוט ישעיה ג"כ חסר הציון...". אחר המחילה רבה דברים אלו אינני מכיר בהם כלל, והרגיל בספר מדרש תלפיות ימצא מקומות רבים לאין מספר בהם המחבר ז"ל ציין לשמות הספרים ול“ילקוט ישעיה" או "ילקוט משלי" וכדומה, בלא לציין מראי מקומות מדוייקים (למרבה הצער והיגיעה במציאתם), וכי בכל מקום נטיל דופי ונאמר שדברים אלו נוספו על ידי המדפיסים וכו' וכו'. אתמהה (ועיין במאמרו של ג' שלום בספר היובל לאלכסנדר מרכס, ניו יורק תש"י, חלק עברי, עמ' תנא-תע. ויש להוסיף ולהעיר רבות על דבריו). ולא עוד אלא שכמעט תמיד הדברים נמצאים במקומות אליהם ציין המחבר ז"ל, ואחר חיפוש ובדיקה ימצאם הקורא (אלא אם כן מביאם מכ"י רבים שהיו במחיצתו ואבדו מאתנו או שטרם נדפסו, ומנסיוני כותב אני זאת. וגם בנקודה זו הרחבתי הדבור בהגהותי לספר אבות הראש וספר נפש היפה. ואכמ"ל). וגם כאן נראה שכונת הר"ב מדרש תלפיות להא דאיתא בילקוט שמעוני ישעיה רמז תטו, יעויין שם.
ג. מה שכתב מר: "...בספר זה [מדרש תלפיות] שנדפס בחיי המחבר (כשלושים שנה לפני פטירתו)". דברים אלו ודאי הם כשגגה היוצאת, והרי מורינו הרב מור קשישא בעל ספר מדרש תלפיות נתבקש במרום בח' אדר ב' שנת תפ“ט, וספרו מדרש תלפיות (בחלקו הראשון) נדפס לראשונה בשלימות בשנת תצ“ז, כשמונה שנים אחר פטירתו (הן אמת שנדפסו ממנו גם כששים דף בחייו וכדלעיל, ואף ענף אותות משיח בכללם, אך ברור שאי אפשר לקרוא לספר שנדפס למחצה לשליש ולרביע "שנדפס בחיי המחבר"). אך עדיין אמת הדבר שרחוק מאד מאד לדעה לשער ולומר שתלמיד הר"ב מדרש תלפיות, והוא המסדר מה"ר יהושע מאיר ז"ל (כיעויין בהקדמתו בדפוס אזמיר), ישלח ידו ויוסיף ויגרע וכו' וכו'. וראיה לזה מהענפים שנדפסו בחיי המחבר ז"ל בדפוס ראשון, ונדפסו כצלמם וכדמותם בדפוס שני ללא תוספת ומגרעת.
****
דאצ׳ה, גל׳ 39
'גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו' (ד) / תגובות
גליונות קודמים: יהושע מונדשיין, 'גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו', גל' 35, עמ' 2; תגובות על הנ"ל, גל' 36 , עמ' 4; יהודה זייבלד, 'לגבולות משנתה של איזביצא', גל' 37 , עמ' 1; יהושע מונדשיין, תשובה למגיבים, גל' 38 , עמ' 8.
אפרים לנדי
ראשית אקדים כי אינני חסיד איזביצא, ועל כן אינני רואה מחויבות לבאר או להצדיק את דברי "מי השילוח", וגם לא ארתע מלהעיר על הדברים הקשים (לענ"ד) הכתובים שם.
מכל מקום, הנני רואה חובה להעיר שהציטוט שהובא בדברי יהושע מונדשיין (גל' 35 , עמ' 3) בשם הספר הוא חלקי בלבד, וקצת תמיהני על כל חברינו הנכבדים המגיבים עד עתה, שלא טרחו לבדוק את כל היקף הדברים (הספר אינו נדיר ואף נמצא במאגר "אוצר החכמה"). ברשותכם אצטט שני קטעים נוספים מהספר בענין זמרי ופינחס. זו לשונו בפרשת בלק:
"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב וכו' המדינית כו'" (במדבר כה, ו). קודם העונש נקרא "איש מבני ישראל", אבל אחר כך (פסוקים ח, יד) נקרא "איש ישראל". כי אמר [למשה] "בת יתרו מי התירה לך?" (רש"י בפסוק ו, בשם הגמ' סנהדרין פב, א), ועשית זאת מחמת שראית שיש לה חלק לעוה"ב, אף אני ג"כ רואה שיש לה [לכזבי] חלק לעוה"ב. ועל זה אמר הכתוב (משלי כז, א): "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום". כי אף שתראה כי לעתיד יהיה טוב, עם כל זה לא תדע במה ינהג ה' בהווה. אבל למשה האיר הש"י איך להתנהג בהווה, על כן היתה מותרת לו. אבל לעתיד יברר הקב"ה שזה הנפש היה שייך לו בשרשו כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל, על כן יקרא אח"כ איש ישראל. ובפרשת פינחס, אחרי הקטע שהובא ע"י מונדשיין ועורר את הסערה, כתב וזו לשונו: "לכן אמר (לו) הנני נֹתן לו את בריתי שלום" (במדבר שם, יב). משה לא היה ראוי לקנאות, כי באורו הגדול היה מעניש אותו עם הנפש. אבל פינחס חכים ויניק לא ענשו רק בגוף, ועי"ז ראוי ליתן לו את בריתי שלום.
כאשר מתבוננים בדברים, עולה מאליה המסקנא כי מעולם לא חשב הר' מאיזביצא להפוך את היוצרות ולקבוע שזמרי הוא הצדיק, ופנחס הוא הטועה, או הרשע בשוגג. ההיפך הוא הנכון: על פי התורה שניתנה לעולם הזה, זמרי הוא הרשע, שעשה את האסור לו. ועם כל הידיעה שהיתה לו שכזבי ראויה לו בשרשו, עם כל זה בעולם הזה היתה אסורה לו והיה ראוי לעונש על מעשהו. יתירה מזו, בעוון רשעו נפלו רבבות מבני ישראל (ראה נזיר כג, ב), ופינחס שהרגו השיב בזה את חמת הקב"ה מעל בני ישראל, וזכה בצדק בברכת "יישר כח", בדמות ברית שלום, ברית כהונת עולם, לו ולזרעו אחריו. מעבר לכך, כפי שאומר הר' מאיזביצא בעצמו, אילו משה היה מעניש אותו היה מעניש אותו בצורה חמורה יותר ומכלה גם את נפשו. ואם נקבל שזמרי ראה בצדק שכזבי היתה ראויה לו, בודאי גם מרע"ה ראה זאת, ואעפ"כ לא היה נרתע מלהענישו בכל חומר הדין. רק מכיון שעל פי ההנהגה בעולם הנשמות זמרי היה צדיק, על כן נתגלגל הדבר שמשה רבנו נתעלמה ממנו ההלכה של "קנאין פוגעים בו" (רש"י שם, ו-ז), כדי שייענש על ידי פינחס שדרגתו פחותה ולא יכלה אלא את גופו ולא את נפשו. אולם לגבי מעשיו בעולם הזה, זמרי הוא רשע, ולא היתה לו כל הצדקה לעבור איסור מחמת התיקון שנראה לו שיצא מכך, אף אם ראייתו אמת.
אם נמשיך ונתבונן גם בקטע שצוטט על ידי מונדשיין, נראה שכתב כך: "וז"ש (פסוק יד): "ושם (ה)איש ישראל המכה", היינו שהקב"ה הראה לפינחס אחר מעשה שעשה עם מי היה המלחמה שלו, שאל יחשוב כי נואף גמור היה ח"ו". היינו, נתבאר שזמרי היה בגדר טועה ולא בגדר מזיד, אך בודאי גם לא בגדר צדיק או צודק.
לאור זאת, כמדומה שיש ללמוד את דבריו שם בהמשך כדלהלן: אילו היה דינו של הבועל ארמית במיתת בית דין, שהוא דין גמור, בודאי לא היה מקום לספקות, ומשה רבנו עצמו היה מעניש אותו בכל חומר הדין, על אף כונותיו הטהורות והשגותיו הגבוהות. רק מכיון שלא נאמר בזה דין גמור, רק דין "קנאין", וכפי שביאר הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, ו) היטב גם לקנאי אין חיוב לפגוע בו, רק "אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין", חשש משה רבנו להכנס לענין, כאשר כאן מדובר באחד מגדולי הדור שאינו מזיד אלא פעל מתוך כונה טובה לפי הבנתו, ועל פי הנהגת העולם העליון יש הצדקה למעשהו. פינחס, לעומת זאת, שדרגתו היתה נמוכה יותר, לא התחבט בבעיה זו, ועשה את המוטל עליו על פי הנהגת העולם הזה בלבד, ועל כך זכה לכל הברכות.
יש להוסיף, שבגמרא בסנהדרין (פב, א) מבואר שמשה רבנו הסכים עמו גם לפני מעשה, וכאשר פינחס הזכיר את הדין של "קנאין פוגעין בו" הורה לו משה לעשות את המעשה בעצמו כי "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (=קורא האיגרת הוא יהיה השליח לבצע את הכתוב בה). אם לא נרצה להסיק שהר' מאיזביצא התעלם מהאמור, נוכל לבאר שאחרי שפינחס הזכיר לו את הדין של "קנאין פוגעין בו" היה ראוי לכאורה שמשה רבנו עצמו יפעל על פי ההלכה ויזדרז לקיים מצוה זו, רק העדיף שפינחס יבצע זאת כדי שזמרי ייענש רק בגוף ולא בנפש כנ"ל.
לאור כל הדברים האלה, חושבני שמסקנתו של מונדשיין שמקבלים את הגברא גם אם עושה דברים שאינם תואמים להלכה, היא מסקנה נמהרת וקיצונית, אשר לא עלתה על לב הר' מאיזביצא כלל ח"ו.
[במאמר מוסגר אתיחס לציטוט של יהודה זייבלד (גל' 37 , עמ' 2) בשם יחזקאל קוטיק, שראה בספר מי השלוח שזמרי בן סלוא עשה כדת וכדין, ופינחס דקר אותו כיון שלא ידע את פרטי המעשה, ומשה רבנו הצדיק אותו כיון שהיה דודו של פינחס. על כך השיג זייבלד כי יש כאן עיוותים קלים: לא נאמר שזמרי עשה "כדת וכדין" אלא "עוקף דת ודין", וגם הניסוח שמשה הצדיק את פינחס כיון שהיה דודו הוא אינו מדויק. והנה, השגתו הראשונה ברורה על פי הציטוטים שהבאתי לעיל. אך על השגתו השניה, הנני נאלץ לומר שדברי קוטיק אכן כתובים לכאורה בספר בצורה הברורה ביותר. זו לשונו:
"כי באמת היה כאן שיקול הדעת, כי גם על פינחס היה מקום לבעל הדין לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעיניים שהוא כעס, כמו שבאמת טענו עליו זאת. והיה הדין בזה "שודא דדיינא", ופירש ר"ת על זה שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהיה קרוב למרע"ה".
והנה, אלמלא קישר את הדברים לשיטת רבנו תם, היינו סבורים שכוונתו ב"שודא דדיינא" לשיטת רש"י (כתובות פה, ב; קידושין עד, א ועוד) ורשב"ם (ב"ב לה, א), שהכונה לשיקול דעת ענייני, רק שהוא מסתמך על הרגשות הלב ללא הוכחות ברורות, ואף כאן מרע"ה הסתמך על הכרותו עם פינחס שהוא פועל לשם שמים, אף על פי שאי אפשר להוכיח זאת. אולם רבנו תם (בתוס' כתובות שם ועוד) אומר שהכונה היא שהדיין נותן למי שירצה; ואם "מי השלוח" מקשר את הדברים לשיטתו, משמע שהוא מתכוון כפשוטו, שמשה רבנו הצדיק אותו ללא שום סיבה הגיונית, רק משום שהוא קרובו. ולמעשה, גם בדעת רבנו תם אין זה נכון לומר שהדיין יכול לתת לקרובו, שהרי אם אחד הצדדים הוא קרוב של הדיין אינו יכול לדונו כלל, וכלפיו אינו דיין! וצא וראה מה שהקשו תוס' שם בסוף דבריהם: "ואם תאמר: אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר?" ותירצו: "ויש לומר, דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא". וכל שכן לקרובו שהוא פסול גמור. על כן, הערה זו על דברי "מי השלוח" אינני רואה לה תשובה מתקבלת על הדעת, ומי שדעתו רחבה ויתרץ את הקושי – רופא אומן יקרא ושכר הרבה יטול.]
ונחזור לעניננו: גם רוב הציטטות שהביא מונדשיין בתשובתו למגיבים (גל' 38 , עמ' 8) אודות חטאי הקדמונים, אומרים בצורה ברורה שהחטא הוא חטא, רק שאין לנו למדוד את החטא בכלים שלנו [כי במקום שאנו מתחבטים במלחמת היצר אותם גדולים לא היתה להם מלחמה כלל, וד"ל], אלא עלינו להבין שהחטא נבע מטעות בהשגות גבוהות וכדו'. אולם לומר שלא חטאו, והעבירה על הכתוב בתורה המסורה לנו לעולם הזה היתה מותרת או אף מצוה? חלילה וחס!
גם אם נציץ בגמ' ממסכת שבת (נה, ב) שהזכיר, נראה שעל כל אלה שהגמ' אומרת ש"כל האומר פלוני חטא אינו אלא טועה", הגמ' מסיימת שמכל מקום חטאו חטא קטן יותר, רק מפאת מעלתם נחשב להם הדבר כחטא גדול. אך לא נאמר על אחד מהם שאכן עשה את החטא המיוחס לו בפסוק, רק שמעשהו למצוה יחשב מסיבה זו או אחרת.
ועתה נעבור ל"הוכחות" אחרות של מונדשיין ליסוד הנזכר:
מונדשיין מעיר שהגר"א שינה הוראות רבות מהשו"ע, ובודאי קבלו את דבריו רק משום גודל הגברא. כפי שהעיר יואל קטן (גל' 36 , עמ' 5), אין כאן נידון כלל של חכם העובר על ההלכה, אלא של "אחרון" החולק על השו"ע, וכפי שכל נושאי כלי השו"ע ופוסקים רבים אחרים חולקים על הכרעותיו פעמים רבות מאד, והדבר פשוט ביותר.
אך לגבי השמועה אודות רוח הטומאה שנמוגה עם עלייתו של הגר צדק למוקד על קידוש השם, תמיהני ממש על דבריו. שהנה, הוא מביא בשם הגרש"ז אויירבך שהדברים אמורים רק לגבי דברים שמקורם מהזוהר, אך לא לגבי דברים הנמצאים בגמ'. על כך מסיים מונדשיין (בגל' 35 ): "דעת לנבון נקל שדבריו אלו של הגר"א עוקרים גם את דברי הגמ', והחילוק בין דברי הגמ' לדברי הזוהר אינם אלא פרשנות של הרב אויירבך שאין לה כל שורש ועיקר בדברי הגר"א". בגל' 38 הוא חוזר על דבריו אלו בעקשנות, וזו לשונו: "...אמור מעתה: כל האומר 'שמאז שנשרף על קידוש השם גר הצדק ר' אברהם בן אברהם הגרף פוטוצקי, בטלה הרוח הרעה על הידים', חלוק על דינא דגמרא שקודם נט"י אין לגעת בעין, באף ובאוזן, ואין צריך ליטול ידיו שלוש פעמים". רק בהמשך דבריו הוא מתקשה משיטת הגר"א הידועה, שדברי רז"ל אינם בטלים גם במקום שלא שייך הטעם (כגון בענין מים מגולים), וזה אחד מהדברים המפריעים לו להאמין שיצאו הדברים מפי הגר"א. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא! והדברים פשוטים ביותר: אם נקבל את המסורת שהגר"א אמר שאז בטלה רוח הטומאה השורה על הידיים, ברור לכל שגם מאותו יום והלאה לא הקל במאומה כנגד דינא דגמרא, באשר לדעתו אין לזוז ממנה אף אם בטל הטעם. ואם מכח טענה זו לא קיבל קוּלות של הראשונים, כגון בדין מים מגולים, בודאי לא הקל על פי "השגות" שלו, תהיינה גבוהות ואמיתיות ככל שתהיינה! [וכפי הנראה, החשש לאנשים שיבאו להקל בדין, הוא הסיבה להקפדה ש"מסורת זו לא תימסר אלא מפה לאוזן" לאנשים אחראיים.] אני כשלעצמי, אינני מאמין גם שמאותו יום והלאה הקל הגר"א בהנהגות האמורות בזוהר. רק אולי הגרש"ז אמר מדעתו לשואל, שמכיון שלא קיבלנו על עצמנו לנהוג בכל דבר ע"פ הזוהר, והחומרא בזה היא בגדר "ענינים" בלבד ולא דין, על כן בענין נטילת ידים יש לנו סיבה נוספת שלא ללכת ולהחמיר בכך.
וכאן אסיים בהתיחסות לגוף הטענה של מונדשיין, שכיון שר"י אייבשיץ היה גדול דיו, יש לנו להצדיק את מעשיו גם אם אכן נטה אחרי ה"צבי שבור", וכמו שאנו הולכים אחרי הגר"א ואחרים רק מחמת גדולת ה"גברא". וכשהעירו לו (לויפר וקטן בגל' 36 ) על ההשוואה כביכול בין הגר"א לאותו חולה נפש, חזר על דבריו ו"לא הבין מה רוצים ממנו". ובזה אינני יודע אם ניחן במדה יתירה של תמימות או של היתממות. וישיב לי מר: מי גדול יותר? הרב או התלמיד? האדמו"ר או החסיד? הוי אומר, הרב והאדמו"ר גדולים מהתלמיד והחסיד. ועתה, אם נצדיק את הר"י אייבשיץ גם אם אכן נטה אחרי ה"צבי שבור" [עובדה שהדיון בה נסגר בשעה טובה], כפי שאנו מצדיקים את הגר"א כשהוא נוגד לשלחן ערוך, מדוע לא נמשיך ונקבל את "רבו הגדול" ה"צבי שבור" בעצמו? ואחרי שנתברר לכל שהצבי שבור היה רשע, שחטא והחטיא רבים מבני ישראל, וחילל את השם בצורה נוראה ביותר, לא יתכן להצדיק אותו בשום פנים ואופן, ובאותה מדה לא יתכן להצדיק אדם – גדול ככל שיהיה – אם אכן נטה אחריו!!
צא וראה: "אחר", הוא אלישע בן אבויה, שהיה מארבעה שנכנסו לפרדס, היש לנו מושג בגדלותו?! ומה נשאר בספרי חז"ל מתורתו הגדולה? אין ספק כי דברי תורה רבים לימד, ואחרי הכל, משעה שטעה במראות אלקים והתחיל מקצץ בנטיעות, פסלו אותו ולא העבירו את תורתו לדורות הבאים [כמדומה שלא נשאר בשמו אלא מאמרו במסכת אבות ד, כ ובאבות דרבי נתן שם, ושאלה הלכתית שנשאל הוא והחכמים שעמו במועד קטן כ, א. וראה מגן אבות לרשב"ץ באבות שם, שביאר שמכיון שהמאמר הנזכר שם היה מפורסם בפי כל החכמים והתלמידים בשמו, לא יכלו לעקרו מפיהם]. ואף תלמידו הגדול, רבי מאיר, שהוא ללא ספק מגדולי מוסרי התורה בזמן התנאים (שכל סתם משנה נשנית אליביה), וגם ניסה כל ימיו להחזיר את רבו בתשובה, לא קאמר הקב"ה שמעתא מפומיה במשך שנים רבות כיון שגמר שמעתא מפומיה דאחר, כמפורש בחגיגה (טו, א-ב)!
על כן, כל הדיון בין גדולי ישראל בזמנו, היה האם מוכח כי ר"י אייבשיץ אכן שבתאי, או שיש לדחות את הראיות בטענות מזויף או חוסר הבנה וכדומה [כפי שהובאו הציטוטים בארוכה בגליונות הקודמים]. יתכן גם שהיו כאלה שקבלו את החשדות, רק שאחרי שהכריז בפומבי חרם על השבתאיים האמינו שעזב אותם וחזר בתשובה באמת ובתמים, ו"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". אולם לא עלה על לב איש – כולל כל הגדולים שהכירו בערכו והזכירוהו כגאון מופלג – לומר כי אף אם הוא אכן שבתאי יש לכבדו בזכות תורתו, והוא מספיק גדול שיש לקבל את דבריו גם על הצד הזה. זו היתה קביעה ברורה וחד משמעית: על הצד שהוא אכן שבתאי, הרי הוא פסול ופוסל, ותורתו הגדולה לא תעמוד לו!
לסיום: גם אני מקבל את ה"מסקנא דמילתא" של מונדשיין (בגל' 35 ), ש"ר"י אייבשיץ אינו זקוק להגנתנו, ואין בכחם של העומדים לנגדו לעמעם את אורו ולמעט את דמותו". גם אנו לומדים את תורתו יום יום בחרדת קודש, וכפי שעשו כל גדולי הפוסקים שאחריו. אולם בשום אופן לא נקבל את ההגנה שמציע לו מונדשיין, שאף אם אכן נטה אחרי משיח שקר שהשתמד ורבים עמו, נמשיך לכבד את זכרו וללמוד את תורתו.
וכמדומה, שהר"י אייבשיץ עצמו היה נפגע אם זו ההגנה שהיו מציעים לו.
*
משה דוד צ'צ'יק
אין אדם המערער אחר נאמנותו וחזקת בקיאותו של מונדשיין במסורות ליובאוויטש, לכך אפשר וראוי לקבל את דבריו בתחום זה בלא בדיקה אחריו, מה שאין כן בתחומים אחרים, וכל שכן במה שנוגע למסורות מבית מדרשו של הגר"א (למשל, מה שערער ר"י מונדשיין על הסיפור בשמש דקהילת וילנה שנטל מן הגר"א את קצבתו, בטענה "שאין לו מקור מוסמך", בה בעת שהסיפור במלואו מופיע בהקדמתו הידועה של ר' ישראל משקלוב ב'פאת השולחן'. ראה מאסף 'ישורון' האחרון, בהערה אחרונה בנספח למאמרו של ר"ד קמנצקי). מונדשיין רואה חובה לעצמו להגיב לדברים המעוותים את דבריו, ובתוך כך הוא מעוות את דברי חברו ואת דברי עצמו. בגל' האחרון ( 38 ) הוא דוחה את דברי י' קטן המחלק בין 'שורת הדין' שבשו"ע לענין נטילת ידים של שחרית לבין הנהגות 'לפנים משורת הדין' שמקורן בזוהר (שאינו לפנינו!), ורואה בזה חילוק שרירותי. מונדשיין מביא לראיה את דברי הגמרא בשבת לפי פרשנותו של רש"י, שאסור לגעת בכמה מקומות שבגוף לפני נטילת ידים. ברירא ליה למונדשיין שכל האומר שמאז נשרף גר הצדק על קדה"ש "בטלה הרוח הרעה על הידים", חלוק על דינא דגמרא וסבור שמותר לגעת באותן מקומות שבגוף לפני נטילת ידים ואין צריך ליטול ידיו שלוש פעמים. עד כדי כך, שהוא מתקשה בעצם קבלת השמועה, בגלל "שיטתו הידועה של הגר"א שדברי רז"ל אינם בטלים גם במקום שלא שייך הטעם".
אלא שעירוב פרשיות יש כאן. בגל' 35 התלונן ש"אפילו שמועות בשם הגר"א עוקרות הלכה!" ומביא את המסורת הידועה שנמסרה, בין השאר, ע"י הגרש"ז אויערבאך ז"ל: "שמסורת מהגר"א שמאז שנשרף על קדוש השם גר הצדק ר' אברהם בן אברהם הגרף פוטוצקי, בטלה הרוח הרעה על הידים. ופירש אדמו"ר [הגרש"ז] זללה"ה, דהיינו רק לגבי דברים שמקורם מהזוהר, ולא לגבי דברים הנמצאים בגמרא. כגון דאין צריך להקפיד שלא ילך ארבע אמות קודם הנטילה, דמקורו מהזוהר ולא מדינא דגמרא" (ההדגשה אינה במקור). היתר לנגיעה לפני נט"י מאן דכר שמיה? וכל שכן שלא מצינו מי שיערער אחר החובה של נטילת ג' פעמים. אדרבה, בשאר דיני נטילת ידים החמיר הגר"א יותר מהמקובל: "בשחרית מערה ד' פעמים, ג' פעמים להעביר רוח רעה ופעם ד' לטהר המים שנטמאו" (מעשה רב סעיף ה); הגר"א סבר שגם הישן ביום צריך ליטול ידיו להעביר רוח רעה (ביאור הגר"א לשלחן ערוך, אורח חיים, סימן ד, ס"ק טז וס"ק כב), ובתוספת מעשה רב (סעיף כה) מובא הסיפור על ר' זלמלה הוולאזינאי שנרדם בסעודת פורים על שולחנו של הגאון ז"ל ונגע בידו בכלי שבו היו מונחים תפוחים, וציווה הגר"א להשליכם ואפי' לא למכרם לנכרי. רק בהיקש שרירותי נגזור מן השמועה על ביטול הרוח הרעה שבזמן שריפת הגרף פוטוצקי לגבי כל דיני נטילת ידים בלא מקור מוסמך.
נפשטה ספקתו של מונדשיין בגל' 35 שסיכם שם: "הרי שה'גברא' עוקר את דברי הזוהר... דעת לנבון נקל שדבריו אלו של הגר"א עוקרים גם את דברי הגמרא, והחילוק בין דברי הגמרא לדברי הזוהר אינו אלא פרשנות של הרב אוירבך שאין לה כל שורש ועיקר בדברי הגר"א". לענ"ד, החילוק בין דברי הגמרא לדברי הזוהר יש לו שורש ועיקר בדברי הגר"א בכל מקום, שדברי הגמרא אינם ניתנים לעקירה בשום אופן, ולכך ברור שהשמועה נסובה על דברי הזוהר!
*
חזקיה סופר
מה שכתב י' מונדשיין (גל' 38 , עמ' 9): "את דבריי כי ה'מדרש תלפיות' נדפס עוד בחיי המחבר, מגדיר חזקיה סופר 'כשגגה היוצאת', אני הייתי מעדיף להגדיר זאת כ'שומר פתאים ה'' מפני שכל שגגתי היתה שלא טרחתי לבדוק בקונטרסים שנדפסו בחיי המחבר...". דברים אלו מקובלים עלי לחלוטין, אלא שאני נמשכתי בסגנון כתיבתי אחר חכמי הספרדים, ואצלם ביטוי "שגגה היוצאת" הוא "מלפני השליט", ומקרא מלא הוא (קהלת י, ה): "יש רעה ראיתי תחת השמש כשגגה שיוצא מלפני השליט". ותואר זה תואר כבוד הוא.
דברי מונדשיין שדברי המדרש תלפיות הם מהרב עצמו ולא שלטו בם ידי זרים, פשוט שנכונים הם, ואף אני (גל' 36 , עמ' 5) כתבתי בזו הלשון: "...וכי בכל מקום נטיל דופי ונאמר שדברים אלו נוספו על ידי המדפיסים וכו' וכו'. אתמהה (ועיין במאמרו של ג' שלום בספר היובל לאלכסנדר מרכס, ניו יורק תש"י, חלק עברי, עמ' תנא-תע. ויש להוסיף ולהעיר רבות על דבריו).
ולא עוד אלא שכמעט תמיד...". הקורא המשכיל יראה כאן שרמזתי רמז עב לספר 'ולא עוד אלא' שהביא מונדשיין בשם ד' אסף, אלא שנמנעתי מלציין לדבריו במפורש. וד"ב. וכבר ג' שלום במאמרו הנ"ל הציב בענין זה ציונים נוספים בספרי מה"ר אליהו הכהן ז"ל. ואין כל חדש.
*
'דברים נראים מכוערים'
חזקיה סופר
מה שכתב יעקב לויפר (גל' 36 , עמ' 5): "ובאשר לדברי המדרש תלפיות על המשיח... ואם חלילה לא ידי שבתאים עשו זאת, שרא ליה מריה". בדבר אחד הסכמתי עמו: כהן הראש הגדול מאחיו מה"ר אליהו הכהן האתמרי ז"ל אינו זקוק להגנתנו, ולא לאישורנו, ואף לא לאישורו של י"ל. ואני אומר: שרי ליה מאריה לי"ל. ראשית מורינו הרב רב כהנא בספר מדרש תלפיות כתב וזו לשונו: "ובזוהר בכמה מקומות משמע שעתיד המשיח לעשות דברים נראים מכוערים", ולא "דברים נוראים". ונאמנה עלי אלף פעמים עדותו של מה"ר אליהו הכהן ז"ל דהכי איתא בזוהר בכמה מקומות. הן אמת שחבל הדבר שלא צויין מקור בדבריו, אך אין זה המקום היחיד בו לא ציין מקורות לדבריו, והדברים מופיעים בהדיא בספרים אליהם ציין. והרגיל בספריו המזוקקים יראה כן בכל פינה וזוית. ופוק חזי במעט בספריו הנוראים של מה"ר אליהו הכהן ז"ל, וראה ידענותו הנוראה והמשמימה בכל ספרי המקובלים, ומלכם בראשם "ספר הזוהר הקדוש". אלא שאולי י' לויפר סבור שגם בספר הזוהר שלטו ידי שבתאים (כלשונו: "... אם אין צדק כלשהו... כי ההשקפות השבתאיות פשטו והכו שורשים בכל מקום"), אך לשיטה זו נראה יותר שבהערת רי"ש מלמברג זצ"ל (בעל דברי שאול ושואל ומשיב ועוד, ושר המסכי'ם בספרים רבים שנדפסו בלבוב) שלטו _____ידי מתנגדים... ודוק. בנוסף, שרי ליה מאריה שעל תנא דבי אליהו רבה נוקט בלשון "שרא ליה מרי", כאילו פער פיו וקולמוסו לחבירו הקרוב אליו בן זמנו. תמה אני כשלעצמי אם טרם כתיבת כתבו פתח הכותב מעודו את ספריו הנוראים והמשמימים של מה"ר אליהו הכהן האתמרי ז"ל, או חלקם, ואלו שמותיהם: אגדת אליהו, דנא פשרא, מדרש אליהו, עיני העדה, ולא עוד אלא, ידו בכל, סמוכים לעד, תהלות ה', מזבח אליהו, מדרש האתמרי, מנחת אליהו, אזור אליהו, חוט של חסד, מעיל צדקה, שבט מוסר. וכל אלו פרט לספריו הרבים שלא נדפסו ושנשרפו, חבל על דאבדין (ועיין בספרו "ולא עוד אלא" על מדרש שמואל, דף קסז, ג ואילך עדויות נוראות על הרעש באזמיר בשבת קודש י"ב תמוז שנת תמ"ח לפ"ק, תסמרנה שערות ראש, ומרוב חשיבותם תורגמו ללאדינו בעמודים שכנגד, דבר שאינו מצוי כלל בספריו). הידוע לו איזו מקוריות וחדשנות נוראה, יצירתית ומדהימה היתה לו למורינו הרב מדרש תלפיות!? הידועים לו כחותיו הכבירים בכל מקצועות התורה
עד אחד, ובחידושיו הנוראים על התורה בפרשנות דרוש ואגדה!? הידוע לו שספרו הנורא 'שבט מוסר' עוד בחיים חיתו נדפס פעם שניה בווילהרמרש דארף בשנת תפ"ב, ולאחר מכן אף תורגם ליידיש ולאדינו בהדפסות רבות, ואף חולק כפרשיות התורה!? הידוע לו באיזו הערצה והתבטלות התייחסו אליו החכמים שלאחריו, ומהם החיד"א ז"ל (עיין בכל ספריו, ובספרו ועד לחכמים), וגם גדולי עירו אזמיר, ומהם מרן מלכא החבי"ף ז"ל ובנו הגדול (ולא הבכור, ורבים טעו בזה) מה"ר אברהם פאלאג'י ז"ל ויתר בניו, וכל שאר חכמי העיר אזמיר שלפניהם ושלאחריהם ויתר חכמי הספרדים קבוצי מטה עם המוני מעלה עונים אחריו "מקודש מקודש"!?
ובכן: שרי ליה מאריה. ומוטב להשאר בקושיא שלא באה זכות להבין דברי קדשו מלהטיל בהם בוקי סריקי.
בנוסף, אין זו דרך מחוכמת ומומלצת, היום כשלש מאות וחמשים שנה אחרי מאורעות שבתי צבי העיקריים ושבחייו, להעלות הרהורי לב עלי גליון ודיפתרא, ולחלוט זה בכה וזה בכה. נאמנים כאלף עדים דברי גדול חכמי אזמיר בדור האחרון מרן מה"ר חיים פאלאג'י ז"ל בספרו 'כל החיים' בחלק כללי הפוסקים, מערכת ה, אות חי, דף יח, ב שכתב וזו לשונו: "וכבר יש קבלה מרבותינו ואבותינו הקדושים שלא לדבר מטוב ועד רע על ענין ש"ץ". מרן החבי"ף ז"ל ישב בעיר אזמיר המהוללה, שהצמיחה מתוכה גאוני עולם ומצוקי ארץ דורות הרבה (מכללם: מה"ר אליהו הכהן האתמרי ז"ל; בעל ראש יוסף; בעל שער המלך; ר"ל בעל חקרי לב; בעל שרשי הים; בעל נחמד למראה; משפחת פאלאג'י לפארותיה; ורבים אחרים), היא העיר בה פעל שבתי צבי, והכיר וידע יותר מיעקב לויפר ויותר מרוב - אם לא כל - החוקרים המאוחרים לו, בעניני שבתי צבי והמחלקיות שהיו באזמיר בזמנו ולאחריו (ואף בנו הגדול בספר 'אברהם אזכור' הדפיס פסק מענין מאד בנדון), והדחת רבנים ממשרותיהם וכו' וכו', והוא שהיה חכם גדול שבגדולים וענק שבענקיים בקנה מדה מבעית, בבחינת "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו" לכולי עלמא, ממליץ לנו לידום, הס כל האר'ש. גם יתר החכמים שרשמתי לעיל בין החומו'ת בסוגריים עגולים לא ראינו ומצינו שכתבו בעניני שבתי צבי כל עיקר, וקבלת החבי"ף ז"ל ככל הנראה גם היתה בידם, השקט ודומיה.
בנוסף, גאוני עולם נוספים שודאי שבתאים היו (איני רוצה לפורטם כי רבים הם, אך שנים מהם אכתוב: מה"ר אברהם היכיני ז"ל ומה"ר שמואל פרימו ז"ל), עד היום נמצאים על שלחן הכבוד של הלומדים והמעיינים בלא קשר לאמונתם בשבתי צבי, ואף החיד"א ז"ל (שאולי לדעת י"ל גם היה שבתאי? כציטוטו דלעיל) בספריו מזכיר פעמים רבות לשני הרבנים הנזכרים ורבים אחרים (עיין
בכל ספריו ובספריו על התורה ומגילות ובדרשותיו ובספרו מדבר קדמות ועוד). דבר נוסף שראוי לידע: כמו שמה"ר אליהו מוילנא ז"ל נערץ על קהלים רבים
ובצדק (אגב, אולי יש לי"ל הסבר מדוע החיד"א ז"ל בכל ספריו התעלם התעלמות נחרצת מהרא"ו?!, בעוד שזכר עשה לרבנים מפורסמים פחות מחכמי דורו וזמנו, והרי החיד"א ז"ל נפטר בשנת תקס"ו, כשמונה שנים אחריו), כך אצל מגזרים שונים יש דמויות הוד נערצות לא פחות, דוגמת מה"ר אליהו הכהן ז"ל והחיד"א ז"ל והחבי"ף ז"ל ואחרים, והגע בעצמך אילו היה נכתב על מהר"א מוילנא "שרא ליה מרי" מה היתה התגובה.
מוכרח אני להודות שאיני משתייך לאף חצר חסידית, לא איז'ביצא ולא אף חצר אחרת (שורשי נוטים כלפי מרן זקני מה"ר יעקב חיים סופר ז"ל בעל ספר "כף החיים"), אך איך אדום ואחשה בראותי זילות מבצבצת ועולה בין השיטין בכבוד אור המאיר מים קדושים ומים חיים הרב הקדוש מה"ר מרדכי יוסף ליינר ז"ל מאיז'ביצא בעל ספר "מי השלוח" (ולפי זה גם בתלמידו כהן הראש מלובלין מה"ר צדוק הכהן רבינוביץ ז"ל ועוד ישדה נרגא). ולשיטה נלוזה זו איך יבוררו ויוסברו ויבוארו דברי הגמרא "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", הרי קראי כתיבי וספרים פתיחו שדוד חטא בקרבתו אל בת שבע וכו' כנודע, והנה לך לשיטת י"ל דוד מלך ישראל בעל עבירה עצומה, רח"ל (וביא'ר עליה הכהן מה"ר אליהו הכהן האתמרי ז"ל במאמר זה בספריו המאירים בטוב טעם, ודפח"ח), וכמו כן בענין ראובן ויהודה ואחרים. גישה זו סותרת את אמונת חכמים בכל סודות הבריאה וספרי המקובלים, וכל רזי ותורות הגלגול, ודברי האלהי מה"ר יצחק אשכנזי ז"ל, דברים שאין הדעת סובלתן ושאין האוזן שומעתן, ובלי "אמונת חכמים" ויחנו בחסרו'ן קניני התורה. וברייתא שלימה שנינו במשנת חסידים היא מסכת אבות פרק ו ברייתא ו: "והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן... באמונת חכמים". ואכמ"ל.
[תגובתי זו כתבתיה בחול המועד פסח, ומאיזה סיבות נתמהמהתי בשליחתה, ובינתיים כתבו כמה כותבים דברים נעימים שאפשר היה לשייכם לתגובתי זו, אלא שאין הפנאי נותן.]
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
