מאמרים

הגאון הרוגצ'ובי: "זיכרון לאור גדול שכבה"

כפר חב״ד

הספד על הגאון הרוגצ'ובי שנשא הג"ר רפאל הכהן אב"ד נעוול וריגה בשנת תרצ"ז (בתרגום ללה"ק), בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.
הספד על הגאון הרוגצ'ובי שנשא הרה"ג הרה"ח ר' רפאל הכהן אב"ד נעוועל וריגא. הדברים הופיעו באידיש בקונטרס מיוחד שנדפס בריגא בשנת תרח"ץ ובאים כאן לראשונה בתרגום ללה"ק ובתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

 

"זיכרון לאור גדול שכבה"

הספד על הגאון הרוגצ'ובי שנשא הרה"ג הרה"ח ר' רפאל הכהן אב"ד נעוועל וריגא.

הדברים הופיעו באידיש בקונטרס מיוחד שנדפס בריגא בשנת תרח"ץ ובאים כאן לראשונה בתרגום ללה"ק ובתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

 

 

בע"ה

דרוש בענין הזכירה

נאמר בערב ר"ח ניסן שנת תרצ"ו לפ"ק, בעיר ריגא יצ"ו, אחר פטירת הגאון המפורסם שר התורה מרן הרב ר' יוסף ראזין ז"ל, אב"ד בעיר דאוגאוופילס (דווינסק), בבית-המדרש אשר נקרא על שמו1 לזכרון הגאון ז"ל (המכונה "דער ראגאטשאווער")

הערה:

1. בס' "יהדות לטביה" (עמ' 309) כותב הרב ז"א רבינר: יהודי לטביה הנציחו את זכרו של הרוגאצ'ובי בקריאת בתי תורה ותפילה, מוסדות צדקה וחסד על שמו, כגון המנין הידוע בריגא ברחוב הטחנה 109, שנבנה מחדש כבנין מפואר בסוף שנת תרצ"ו וקראוהו על שם הרוגאצ'ובי, והעדה "גוסטיני" [דנקרא] שבלטגליה, בה הונח יסוד לישיבת חב"ד, שנקראה "זכרון יוסף" על שם הרוגאצ'ובי.

 

            תוכן הדרוש: [א] משמעות הזכירה בכלל, וזכירת יציאת מצרים בפרט; [ב] ביאור האגדה במס' ב"מ דף פ"ו; [ג] מה יכולים אנו ללמוד מפטירתו של הגאון הרוגצ'ובי; [ד] מעלת כבוד התורה; [ה] מעלת תינוקות של בית רבן.

 

[א]

            "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (פ' בא יב, ב). ואיתא בפירוש רש"י: החודש הזה  אין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חודש ניסן נאמר, אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי. עכ"ל. שעד יציאת-מצרים נחשב תשרי החודש הראשון, כי בתשרי נברא העולם, אך משאירע בחודש ניסן האירוע החשוב ליהודים הוא יציאת-מצרים, ציוה הקב"ה לפתוח את מנין החדשים בחודש ניסן. שהוא גם כזכר ליציאת-מצרים.

            במכילתא לומדים מהפסוק הזה את מצות קידוש החודש, כמובא בפירוש רש"י (שם): הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כזה ראה וקדש!  כשיבואו עדים לבית-דין ויאמרו שבליל שלושים של החודש ראו את הלבנה בצורתה זו, יקבע בית-הדין את היום ההוא לראש-חודש.

            אבל כוונת הפסוק כפשוטו היא, כנ"ל, שחודש ניסן יהיה הראשון לחודשים כזכר ליציאת-מצרים.

            במקומות רבים בתורה מצינו שמנין השנים נעשה לחשבון יציאת-מצרים, וכמ"ש "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים", עובדה המורה על חשיבותו הרבה של אירוע זה, שלגבי ישראל הרי זה כאילו רק אז נברא העולם!

            מועדי ישראל גם הם זכר ליציאת-מצרים, ואפילו על יום השבת נאמר בפ' ואתחנן (ה, טו): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.. על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת"; והרי השבת היא זכר למעשה בראשית, ככתוב "כי ששת ימים עשה ה'.. וביום השביעי שבת", ומדוע נאמר כאן שהטעם לשמירת השבת הוא "וזכרת כי עבד היית"? אומר על כך האבן-עזרא, ש"וזכרת כי עבד היית" זו נתינת טעם רק ל"ינוח עבדך ואמתך".

            אבל הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (חלק ב פרק לא) כותב, שהאמור בפ' יתרו "כי ששת ימים עשה ה'.. וביום השביעי שבת" בא להטעים את גדולתה של השבת וכבודה, ואילו האמור בפ' ואתחנן "וזכרת כי עבד היית", מבאר מדוע ניתנה השבת לישראל בלבד ולא לאומות העולם. לפיכך אומרים אנו גם ב'קידוש' של שבת "זכר ליציאת מצרים".

            בעוד מצוות רבות נזכרת יציאת-מצרים, כגון: אונאת הגר, משקלות, ריבית, ציצית, תפילין ועוד ועוד, וכמובן גם במצוות הקשורות לפסח, קרבן הפסח, מצה ומרור. כמו כן יש ציווי מיוחד בתורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

            משמעותה של הזכירה היא חווייה מחדש של המצב והרגש שהיו לו לאדם בשעה שנתרחש האירוע החשוב, שאותו חווה הוא עתה שוב בעלותו בזכרונו. תמיד חייב האדם לזכור את חסדי ה' שפדאנו מבית עבדים בגלות מצרים, כי עבדות בכלל, ובארץ מצרים בפרט, היא הדבר השפל והקשה ביותר.

            "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", בכל הזמנים עלינו להרגיש ולחוות את יציאת-מצרים. כי עניינו של הזיכרון הוא לשמר את הרגשות לנצח.

            זכירת יציאת-מצרים והשמחה שבדבר, הן רק באמצעות קיום מצוות השי"ת, ובלעדיהן אין כל ערך ליציאה מן העבדות. חירות ללא תורה ומצוות וללא ידיעה ש"יש מנהיג לבירה", אינה חירות, אלא חופש המוביל להפקרות, וההפקרות מוליכה לקראת החורבן. כל יהודי חייב לזכור  ובבוא היום יזכור זאת העולם כולו  שחופש ללא אמונה וללא מצוות השי"ת, חופש של פורקן תאוות הגוף ללא מעצורים, זו הדרך לניתוץ ולחורבן כללי.

            אמרו חז"ל, שאת ארבע הכוסות של ליל-הסדר תיקנו כנגד ארבעה לשונות של גאולה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ולקחתי אתכם לי לעם"; וקשה, מה "גאולה" היא זו "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים"? הרי לכאורה אין זה אלא שעבוד העם למנהיגו! אלא, שבשעה שהקב"ה הוא מנהיגנו, זוהי הגאולה האמיתית! ללא "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים", הרי גם ה"והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" אינם גאולה כלל! מתי הם "לשונות של גאולה" שיש לשמוח בהם? בשעה שמצטרף אליהם "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים".

            שני סוגי זיכרון הם בזכירת יציאת-מצרים: זכרון העבדות, החושך והמרירות שסבלנו במצרים, וזכרון החופש, האור והטובה שבגאולה; המצה והמרור הם זכר ל"לחמא עניא" ול"וימררו את חייהם בעבודה קשה", זכר לסבל וליסורים (וזיכרון זה הוא גם לתועלת הרגשת צער הזולת, וכמ"ש "ואהבתם את הגר.. [וגר לא תלחץ], ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"), ואילו קרבן הפסח, ההסיבה והכוסות הם זכר לגאולה.

            יש להרגיש גם את צער השעבוד וגם את שמחת החירות והגאולה.

            כך עושים אנו זיכרון לכל אירוע חשוב שבתולדות העם.

 

[ב]

            ועתה בעוונותינו הרבים אין אנו עושים זיכרון ל"מאפילה לאור גדול", אלא זיכרון לאור גדול שכבה, זיכרון לשמש המאירה ששקעה משמי היהדות, זיכרון לגאון הגדול שר התורה מרן הרב ר' יוסף ראזין זצ"ל, "הגאון הרוגצ'ובי", האור הגדול שזרח בשמי היהדות נסתלק!

            לא מיבעי תלמידי-חכמים, אלא גם יהודים פשוטים שהיו נכנסים אל הגאון, הגם שלא הבינו כל-כך את דיבוריו, אבל כל אחד ואחד הבין את גדלותה של תורתנו, וכל אחד הרגיש התרוממות הרוח על שייכותו לתורה זו שבה עוסק הגאון הגדול בעירנות ובחיות שכזו. באותה שעה הרגיש כל אחד כיצד ניתן למצוא בתורה את כל החכמות שבעולם, לראות בה הכל, ועד כמה פחותות הן לעומתה כל חכמות העולם.

            יהודי פשוט שהאזין לשיחתו התורנית של הגאון עם הלומדים, נפתח לפניו מעין עולם חדש, עולם של אור וחיות, שבו אין לכל דאגותיו שום תפיסת מקום, ואחר-כך היה מקבל בקלות יותר את יסוריו שלו ואת צרות העולם, בידעו שהסבל הוא עבור זאת התורה הגדולה והקדושה שנתן לנו הקב"ה.

            תורה אור, תורה גדולה שכזו, בסופו של דבר תאיר את העולם כולו, ואזי יבוא הקץ לכל הסבל, הצרות והיסורים.

            עתה נלקח מאתנו לפתע אור זה, הגאון נפטר, השמש המאירה עברה להאיר ברקיעים אחרים ובעולמות אחרים, ועתה עלינו לעשות זכר לאור הגדול הזה שכבה לנו.

            יש הרואים בפטירתו של הגאון בשעה זו  שעת התגברות הרדיפות והגזירות ר"ל על היהודים במדינות רבות  דמיון למה שנאמר בשעתו על פטירתו של אחד הגדולים בשעת הגזירה ר"ל, שהוא, על-דרך משל, כמי שלוקחים ילד לשולחן הניתוחים ומצווים על ההורים לצאת את החדר.

            אבל מי שהכיר את הגאון הרוגצ'ובי ומתבונן במצב ההווה, רואה בלקיחתו של הגאון לעולם העליון בשעה זו, ענין אחר לחלוטין;

איתא בגמרא מסכת בבא-מציעא (דף פו, א): אמר רב כהנא, אישתעי לי רב חמא, רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה. הלשינו על רבה בר נחמני אל הקיסר, שהוא מבטל שנים עשר אלף יהודים מנתינת המס לקיסר חודש אחד בקיץ וחודש אחד בחורף, שבחודשים אלו היו מתאספים אל רבה בר נחמני לשמיעת דרשותיו קודם החגים, וכשבאים שלוחי הקיסר לגבות את המס החודשי, אין הם מוצאים את היהודים בבתיהם.

שלח הקיסר להביא אליו את רבה בר נחמני, נעשה לו נס והשליח הניחו לנפשו. ברח רבה בר נחמני לאחו, ישב על גדם עץ ועסק בתורה.

קמיפלגי במתיבתא דרקיעא, קוב"ה וישיבה-של-מעלה היו חלוקים בדין מדיני הנגעים, שהרי אם נגע הבהרת קדם לשיער הלבן, פשיטא שהוא טמא. ואם השיער הלבן קדם לבהרת, פשיטא שהוא טהור. אבל בספק אם הבהרת קדמה או השיער הלבן, בזה יש מחלוקת: הקב"ה אומר טהור, וכל מתיבתא דרקיעא אומרים טמא.

אמרו בישיבה-של-מעלה: מאן נוכח? מי יפסוק? נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות. שלחו שליח להביאו לעולם העליון, אבל מלאך המות לא היה יכול לגשת אליו מפני שהוא עסק בתורה ללא הפסקה. לפתע נשבה רוח בין הקנים שבאחו, חשב רבה בר נחמני שגדודי הקיסר מחפשים אחריו, וביקש את נפשו למות כדי שלא יפול בידיהם. יצאה נשמתו, ובאותה שעה אמר: טהור, טהור.

עד כאן דברי הגמרא. ולכאורה הדברים אינם מובנים, הרי פטירתו של רבה בר נחמני היתה בגלל שנזקקו לו במתיבתא דרקיעא, ומדוע אמרו עליו שמת "אגב שמדא"? הרי רק הוא זה שטעה לחשוב שהשמד בא, כדי שמלאך המות יוכל לשלוט בו (וכפי שמצינו אצל דוד המלך, שאמרו רז"ל שמלאך המות לא יכול היה לגשת אליו עד שמצא עצה כיצד להפריע אותו מלימוד התורה), אבל הסיבה האמיתית היתה מפני שהוא היה צריך לפסוק את הדין בנגעים, ומדוע אין אומרים שזהו הטעם?

כדי להאיר את האגדה המופלאה הזו, עלינו לומר שיש למחלוקת בדין הנגעים שייכות ל"אגב שמדא"; היתה זו תקופה של גזירות ר"ל, רצו לדכא את היהודים בגזירות קשות, והרי כל גזירה ר"ל היא בגלל עבירה כלשהי, וגם אז היה ליהודים חטא מסויים שבעטיו נגזרו הגזירות. ובמהותו של חטא זה נחלקו הדיעות בישיבה-של-מעלה.

משמעותו של "נגע" הוא עונש וצרה, ככתוב "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים" (פ' בא יא, א), ו"נגע" הוא גם מלשון חטא ועוון, כפירוש ה'מצודות' לפסוק "אשר ידעון איש נגע לבבו" (מלכים א ח, לח): חטא ועוון. ובזה היתה מחלוקתם של הקב"ה והמתיבתא דרקיעא.

נגע  חטא  שמצוי בישראל מזה זמן רב, כבר יש לו "שער לבן", אלא שזה שער לבן של ספק: הוא קיים זמן רב בגלל שאין יודעים את חומר האיסור, והספק הוא, האם זה סימן טומאה מוחלט לכלל ישראל, שלא יניחו את החטא עד שלא יבואו עליהם ח"ו יסורים וגזירות, או שמא אין הוא סימן טומאה, מאחר ואם ילמדו וידעו את חומר האיסור ישובו החוטאים מדרכם ויעזבו את החטא.

הקב"ה אומר: טהור! אין צורך בגזירות, היהודים ישובו מדרך החטא גם ללא גזירות שמד, וחטא שכל מציאותו מושתתת על הספק אינו סימן טומאה מוחלט לכלל ישראל. אך כל מתיבתא דרקיעא אומרים: טמא! חטא שנשרש כבר מזה זמן רב, אפילו אם הוא בספק, אבל כבר עברו ושנו והורגלו בו, הרי שללא גזירות ר"ל  כך טענתם  לא יעזבוהו, ולדעתם חייב כלל ישראל לסבול את העונש וגזירת השמד חייבת להימשך ר"ל.

אמרו: מאן נוכח? נוכח רבה בר נחמני! יביאו לכאן את גאון הדור, את המומחה ביותר לנגעים ואהלות, הוא יודע היטב את גודל חטאם של ישראל, וגם יודע הוא את גודל צרותיהם של ישראל  שגם זו סיבה חזקה לחטא  והוא יהיה המליץ יושר עבור הכלל ישראל, בהוכיחו למתיבתא דרקיעא שהחטא אינו סימן טומאה מוחלט.

כשיצאה נשמתו אמר: טהור! טהור! החטא אינו סימן טומאה מוחלט ח"ו וישראל יעשו תשובה גם ללא גזירות. לכן לא מגיע להם גזירת שמד שכזו והגזירות חייבות להיפסק!

 

[ג]

            כשנתבונן במתרחש עתה בעולם, הרדיפות והקיטרוגים שעל ישראל  והרי כל מה שנעשה בעולמנו הוא מן השמים  נבין, שגם בעליונים יש קיטרוג על ישראל בעטיים של חטאים מסויימים, ומן המקטרגים העליונים נשתלשלו המקטרגים למטה בעולמנו.

            רואים אנו שנתעורר קיטרוג לאסור את השחיטה הכשירה, כפי שדנים על כך עתה בפולין. אחד מן המקטרגים אמר שקר גס שכזה, כאילו כל דין השחיטה היהודית אינו דין תורה, אלא 'מנהג' כלשהו!

            מאין נובעת היכולת לומר דבר משולל הגיון כל-כך? כיצד ניתן בכלל לומר דבר שכזה?

            אין זאת אלא מחמת שבעליונים החלו לקטרג על ישראל! מקטרגים על שנחלשה שמירת הכשרות, חדלו להיזהר בקניית בשר רק אצל אלו שמקפידים ביותר על הכשרות, וקונים בכל מקום שמזדמן. אצל רבים הפך היחס לשמירת הכשרות כאילו זה רק 'מנהג' או 'הידור' ולא דין חמור מדיני התורה.

            אכילת 'כשר' אינה רק כמו, למשל, אכילת 'קרעפכין' בערב יום-כיפור וב'הושענא רבה', שאם יש 'קרעפכין' מה טוב, ואם לאו  אפשר להסתדר גם בלעדם. הזהירות מאכילת נבילות וטריפות היא דין חמור מדיני התורה! חייבים לבדוק היטב ולהיזהר שלא יכשלו ח"ו באיסור נבילות וטריפות, ואעפ"כ רבים מתייחסים לזה בקלות-ראש ואינם מדקדקים בכשרות הבשר.

            חטא זה עורר מקטרגים בשמים, שהחלו לקטרג על העדר הזהירות בכשרות, על שאין מייקרים את הכשרות כדין תורה ומתייחסים אליה כאל מנהג קל. ומן המקטרגים שלמעלה נבעו הרדיפות על השחיטה, עד כי המקטרג והשונא-ישראל מפולין יכול היה לומר שהשחיטה אינה דין תורה, אלא רק 'מנהג'!

            משעה שהחלו להעמיד למשפט את עם ישראל, מעמידים למשפט גם את תורת ישראל. מעולם לא היתה תקופה שכזו, שבה יעסקו בדיבורים, גינויים וצעדי-מחאה נגד היהודים ותורתם בגלוי, בשנאה ובמשטמה כפי שזה היום. מקטרגים ושונאי-ישראל רבים קמו על היהודים, אבל לעומתם יש גם מליצי-יושר רבים המדברים טוב על ישראל ועל תורתם, מתוך הערכה וכבוד.

            בראותנו זאת, יכולים אנו לומר בוודאות וללא צל של ספק, כי נראה בעליל שגם למעלה מדברים על ישראל. כל הנעשה בעולמנו כאן, מצבם הרע של היהודים, הגזירות השונות והרדיפות שבכל מדינה  הכל הוא ממקטרגים עליונים שנשתלשלו ובאו לפיותיהם של הרשעים בעולם הזה.

            גם למעלה נערכים ויכוחים דומים, המקטרגים תובעים דין ומשפט בעבור חטאים מסויימים, ומתעוררת שם מחלוקת מהו באמת גודלם של החטאים והאם אכן מגיע להם ליהודים עונש היסורים והגזירות ר"ל שבהם עליהם לעמוד.

            אבל הקב"ה רוצה לזכותנו, שהרי "חלק ה' עמו", בניו אנו, "בנים אתם לה' אלקיכם", "בכל צרתם לו צר", והוא מלמד זכות על ישראל, וטוען שהאשמה אינה תלויה רק בהם, אלא הגלות והצרות הם שהביאו אותם לידי כך. אבל יש בית-דין של-מעלה, למקטרגים יש טענות והם דורשים דין ומשפט; וכשהם תובעים, חייבים להשיב ולהוכיח להם את זכאותם של ישראל על-פי התורה.

            אמרו: מאן נוכח? יביאו מן העולם התחתון את הגאון, את הרוגצ'ובי, שהוא "יחיד בנגעים יחיד באהלות", והוא יהיה המליץ-יושר עבור ישראל. הוא יוכל להשיב על כל טענותיהם של המקטרגים, ויוכיח להם כי על-פי התורה לא מגיע להם לישראל שיגזרו עליהם גזירות שכאלו.

            ודאי שתובעים אותנו על חילול השבת-קודש, ועוד יותר על חילול השבת בפרהסיא; הרי השבת היא עורק החיים של הנשמה היהודית, חז"ל אומרים שהמחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד עבודה-זרה, ובנתינת עשרת הדיברות במעמד הר-סיני, כשנצטווינו על "אנכי ה' אלקיך" ועל "לא יהיה לך אלקים אחרים", וכן על "לא תרצח" ו"לא תנאף", נצטווינו גם ב"זכור את יום השבת לקדשו". והקיטרוגים הגדולים שעל ישראל, הם בעטיית פירצת חילול השבת שנפרצה בשנים האחרונות.

            ודאי שיכולים לטעון ולומר שאשמתם של היהודים אינה גמורה, שהרי המלחמה העולמית תרמה גם היא להתרופפות בשמירת השבת, הבורות וה'עם-ארצות' השוררות ברחוב היהודי עצומות הן  רבים טוענים כי "פיקוח נפש דוחה שבת", וזו ודאי אינה טענה, מפני שרק "פיקוח נפש" של חולה מסוכן דוחה שבת. השבת נדחית מפני "פיקוח נפש" של סכנת חיים, אבל לא מפני כסף ופרנסה. כי גם אם ישמרו את השבת לא יגוועו ברעב, שהרי אנו במקום ישוב ולא במדבר שממה. כך שטענת "פיקוח נפש" אינה טענה כלל וכלל.

            ולשם כך זקוקים לגאון הרוגצ'ובי, שיוכל ללמד זכות בגדרי "האומר מותר". מפני שה'עם-ארצות' גדולה היא במאוד, אין יודעים את חומר האיסור, אין מבינים כמה גדולה היא העבירה של חילול שבת, ומי כגאון הרוגצ'ובי שביכלתו להוכיח את גודל העם-ארצות השוררת בעולם, שהרי גם בחייו הראה בעליל את העם-ארצות של הכל!

            קשה מאוד גם להשיב על הטענה שתובעים מלמעלה מהחרשתנים והקבלנים, שבמפעלים שלהם עובדים בשבת. לא נדבר על האיסור שבזה  ישנם כאלה שמחפשים היתרים באמצעות "שטר מכירה"  אבל היכן הוא היושר? הרי בכך הם גורמים לשלילת הפרנסה מאחיהם בני ישראל, שאינם יכולים להתקבל לעבודה באם אינם מוכנים לחלל את השבת. פועלים רבים אינם מסוגלים לעמוד בניסיון, ובלב כואב ובדמעות מתחילים גם הם לעבוד ביום השבת.

            אבל עובדה זו כשלעצמה, שמחפשים תירוצים והיתרים לעבירות חמורות, מוכיחה, שעם ישראל עדיין אינו מנותק ח"ו מן התורה ומן הבורא; הם יכולים לעשות תשובה, וגם יעשו! וכשהחטא הוא בן ימים רבים וכבר השתרש "שיער לבן בבהרת", אזי ההלכה היא כדברי הקב"ה שאין זה סימן טומאה מוחלט, כי הוא רק מצד הספק, מפני שממעטים בלימוד התורה ואין יודעים את חומר האיסור, כי הגלות והצרות משכחות את חומרת העבירה.

            וכן הוא באיסורים הכרוכים בטהרת המשפחה, שרבים אינם נזהרים בטבילה, וגם זה נובע אך ורק מעם-ארצות, שאין יודעים או ששוכחים את חומר האיסור. וזה נקרא "מצד הספק", שחומר האיסור אינו ברור ואינו חזק בדעתו, ואין הוא מבין את משמעותו של חיוב כרת ר"ל.

            אבל היהודים יכולים לעשות תשובה, ויעשו תשובה! ובמקום שיש שיער לבן של ספק בנגע, הדין הוא כדעת הקב"ה האומר "טהור"! השיער הלבן אינו סימן טומאה מוחלט, ולא מגיע להם לישראל שיבואו עליהם גזירות ושמדות ח"ו. שהרי הם יעשו תשובה בוודאי, וצריכים רק לעוררם, לפקוח את עיניהם, להזכיר להם את חובת לימוד התורה, לבאר להם  ואז ישובו כולם אל הקב"ה ולדרך הישר, לדרך התורה והמצוות.

 

[ד]

            כך יכולים אנו להבין גם את דרכי ההשגחה העליונה, שגלגלה במשך ימים מספר את פרשת הבאתו של הגאון הרוגצ'ובי לקבורה, וארונו הובל דרך כמה וכמה מדינות.2 והיה זה מחסדי הבורא, כדי לזכות את המוני היהודים במצות הלוויה וכבוד התורה, שבזה יזכו לפני בית-דין של-מעלה.

 

הערה:

2. על פרטי פרשה זו, ראה באריכות בגל' 894 של 'כפר חב"ד', עמ' 28 ואילך.

 

            אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (דף קב, ב): אמר ר' יוחנן, מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים-ושתיים שנה, מפני שכיבד את התורה שניתנה בעשרים-ושתיים אותיות, שנאמר "וישלח מלאכים אל אחאב מלך ישראל העירה ויאמר לו, כה אמר בן הדד, כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם, כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך, והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו, ויאמר למלאכי בן הדד, אמרו לאדוני המלך, כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה אעשה, והדבר הזה לא אוכל לעשות". מאי "מחמד עיניך"? ספר תורה! על הכל הסכים אחאב לוותר, אבל לא על ספר-התורה!

            עוד אומרת שם הגמרא: אמר רב נחמן, אחאב שקול היה (פירש רש"י: מחצה עוונות ומחצה זכיות), שנאמר "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד, ויאמר זה בכה וזה אומר בכה" (פירש רש"י: מדמהדרי כולי האי, מי יפתה את אחאב  משמע דבקושי גדול נענש).

            ממשיכה הגמרא ושואלת: מתקיף לה רב יוסף, מאן דכתב ביה "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'" וגו' ואת אמרת שקול היה?! אלא  מתרצת הגמרא  אחאב  וותרן בממונו היה, ומתוך שהיה מהנה תלמידי-חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה מעוונותיו ויצא שקול.

            וזהו שנאמר (במלכים א כב, יט) "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו", אלו מיימינים ומלמדים זכות על אחאב, ואלו משמאילים ומלמדים עליו חובה, מאחר והוא היה שקול.

            רואים אנו עד כמה גדולה היא המצוה של כיבוד התורה וההנאה שמהנים לתלמידי-חכמים.

            לכן עיכב השי"ת בהשגחתו את קבורתו של הגאון הרוגצ'ובי, כדי לזכות את ישראל במצות כיבוד התורה, ובמאזני המשפט תכריע כף הזכות. מליצי-היושר יוכלו להצביע על כיבוד התורה הזה, ויטענו: כיצד זה יאמרו המקטרגים שישראל עזבו ח"ו את התורה?! הרי עינינו הרואות כמה טרחו ויגעו כל היהודים בשביל כבוד התורה, ואפילו כאלו יהודים שאינם איתנים כל-כך ביהדותם! וכפי שראו בשעה שהביאו את הרוגצ'ובי ז"ל לקבורה, כיצד חסמו הררי-אדם את רחובותיה של דווינסק, העיר שבה כיהן הרוגצ'ובי כרב במשך שנים רבות. וכן המאמצים העצומים שהשקיעו אנשי דווינסק להביאו לקבורה בעירם, ולהעניק לו את הכבוד הנעלה כפי היאות ל"שר התורה".

            זו הזכות הגדולה ביותר לכל היהודים, כי יש בכך כדי להוכיח שהיהודים כולם מעריכים את התורה ומתכבדים בה.

            והרי ישנם רבבות יהודים  כן ירבו  המקיימים את התורה והמצוות אפילו באותן מדינות שלשמירת היהדות זקוקים שם למסירות-נפש ממש, ורבבות יהודים נזהרים שם בשמירת השבת ושאר המצוות במסירות-נפש, ומקדשים שם שמים.3 בכל הדברים הללו יכול הגאון הרוגצ'ובי ז"ל ועמו שאר מליצי-היושר, להמליץ טוב על ישראל לפני כסא הכבוד, שכל הגזירות שגוזרים על היהודים יתבטלו כולן ויהיו כלא היו.

            עתה עלינו כבר לפקוח את עינינו ולהתבונן בנעשה סביבנו ועמנו, למה הגענו והיכן אנחנו עומדים. מבחוץ "נגעי בני האדם"  שונאי ישראל העומדים בפיות פעורים לבלענו חיים, מבפנים נגעי חילול השבת קודש וחילול טהרת המשפחה  שגם הם נגעים המטמאים את עם ישראל. עתה עלינו להתחזק ולהתרפא מהנגעים הפנימיים  הם העוונות שפשו בגופם של ישראל  להתאמץ בכל כחנו בשמירת השבת, בטהרת המשפחה, בהתחזקות בקיום התורה והמצוות, בהתעלות מן הירידה המוסרית שאליה התדרדרנו בתקופה האחרונה.

            אזי יהיה הקב"ה בעזרנו שניוושע גם מ"נגעי בני האדם" החיצוניים, משונאי ישראל, מהאנטישמים ומהמקטרגים בעליונים ובתחתונים, ומכל גזירותיהם הקשות.

 

3. בחודש אדר תרצ"ו, כתב אדמו"ר הריי"צ אל הר"ר רפאל הכהן שידבר באזני אנשי קהילתו בענין מסירות-נפש על שמירת שבת וטהרת המשפחה, ומעוררו על ענין המקוואות, תשב"ר, והשתתפות כמה בתי-כנסת לייסוד חדרים וכו'. ולהלן מדבר הר"ר רפאל על כל הדברים הללו.

 

[ה]

            החיזוק הגדול ביותר לתורה הוא בחיזוק יסוד התורה; יסוד התורה הוא לימוד התורה עם תינוקות-של-בית-רבן, "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"  "אין עוז אלא תורה"  ויסוד התורה הוא "מפי עוללים ויונקים". כל קיומו של העולם הוא מלימוד התורה של הילדים הקטנים, כדברי הגמרא (מס' שבת קיט, ב): אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה, אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי  ולימוד התורה שלנו מהו?  אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא!

            כמה שיהיה גדול לימוד התורה שלנו, לעולם לא יגיע למעלת ה"הבל שאין בו חטא", לימודם של הילדים הקטנים בעלי הנשמות הטהורות, ולכן מתקיים העולם דוקא על לימוד התורה שלומדים תינוקות-של-בית-רבן.

            לימוד התורה של ילדים אלו מסוגל לרומם את עם ישראל מירידתו הרוחנית הנוראה שבדורנו, ובכחו לשמר את אור התורה בקרבנו. לפיכך מוסיפה הגמרא ומביאה (שם) את דברי ריש לקיש בשם ר' יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית-המקדש, כי לימודם של תינוקות גם הוא בית-מקדש! כשיהודי נכנס ל"חדר" שבו לומד הרבי עם ילדים קטנים מרגיש הוא התעלות רוחנית; חום ואורה ממלאים את נשמתו והוא חש בעליל שזו נצחיות היהדות וקיומה.

            גם הבית היהודי הוא מעין בית-המקדש: נרות השבת הם המנורה, השולחן  "זה השולחן אשר לפני ה'" ומלאכת ההכשרה שעושה האשה במיטבח נמשלת להקרבת הקרבנות. האם השולחת את בנה ללמוד ב"חדר" הרי היא כמוסרת "קלף חי" לכתוב עליו ספר-תורה  "כתבם על לוח לבך"  והרבי, המלמד, כותב את אותיות התורה הקדושות בלבו ובמוחו של הילד. בבואו הביתה קורא הילד את התורה שהרבי כתב על לבו, וההורים חשים כיצד מתמלא הבית כולו אורה  אור התורה. כל-כך יקר וקדוש הוא הילד לאמו, עד כי בקראו קריאת-שמע שעל-המיטה נדמה הוא לה כספר-תורה חי!

            היום הוזנח כל זה ונחלש; התחילו לחפש דרכי חינוך חדשות, ורבים כבר מתחרטים על כך. נוכחו לראות בהפסד הגדול שנגרם להם בשיטת חינוך זו המנחילה אכזבה ומוליכה למנהגים והליכות רעים.

            חייבים לייסד "חדרים" שבהם ישאבו הילדים את ידיעותיהם והשקפותיהם מן התורה, וברוח התורה!

            הלימוד והחינוך חייבים להיות בהתאם לדרישות התורה. כל אב חייב ללמד את בנו תורה, ככתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ומצוה זו חלה על האב מיד בשעה שהתינוק מתחיל לדבר: "קטן היודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת-שמע. 'תורה' מאי היא? אמר רב המנונא 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. 'קריאת שמע' מאי היא? פסוק ראשון" (מסכת סוכה מב, א).

ברגע שהדבר מתאפשר  יש להביא את הילד ל"חדר" וללמדו תורה. וראשוני הזרעים הטובים הללו הנזרעים בלבו הטהור, יש להם השפעה עמוקה במשך כל ימי חייו.

            גם בזמן שהילד לומד "לימודי חול" צריכים "לימודי הקודש" להיות העיקר. לשם כך חייב הציבור לדאוג לקיום "חדרים" שבהם יוכלו ילדי ישראל ללמוד ולהתחנך ברוח התורה.

            דבר נאה ויקר עשו גבאי בית-המדרש הזה ומתפלליו, בזה שקראו אותו על שמו של הגאון הרוגצ'ובי, אבל אין די בכך; עליכם לייסד גם "חדר" עבור תינוקות של בית רבן! הגבאים צריכים להתעניין ולהשתדל בזה, ואם אין הדבר בכחו של בית-מדרש אחד, יכולים להתאגד שניים או שלושה בתי-מדרש ולהביא את הרעיון לכלל ביצוע. כל בתי-המדרש וה"מניינים" צריכים להיות פתוחים לצעירים ולנוער, כדי שיוכלו לשבת וללמוד בהם. ובמקום שנשמע בו קול התורה  ובפרט הבל פי תינוקות של בית רבן  גם התפילות והבקשות הנשמעות שם מתקבלות לפני אבינו שבשמים.

            ילדים אלו  נשמות טהורות שלא נכתמו  יש בכוח לימוד התורה שלהם להושיע את עם ישראל מכל צרותיו; "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו' להשבית אויב ומתנקם"!

            במאמרו (ד"ה 'וקיבל היהודים' דשנת תרפ"ז), מבאר אדמו"ר [הריי"צ] שליט"א מליובאוויטש את הפסוק הזה באופן הבא:

            ה"אויב" הוא שונא גלוי וה"נוקם"  שונא נסתר, ה"אויב" יוצא לקרב פנים אל פנים כשני מחנות הנלחמים זה בזה, ואילו ה"נוקם" חזק יותר מהשני והוא מתנקם בו. בה בשעה שלמלחמה יש חוקים משלה, הרי הנקמה היא פראית ופורצת את כל גדרי החוק.

            אם-כן, היוצאים למלחמה ב"אויב", וכל-שכן ב"מתנקם", צריכים להיות לכאורה בעלי כוח וגבורה כדי שיוכלו לעמוד בקשרי המלחמה ולנצח בקרב, וכיצד זה מייחס הפסוק את השבתת האויב והמתנקם לפיהם של "עוללים ויונקים"?

            אלא, שכבר נאמר "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", ו"רוח ה' צבאות" השורה בקרב ה"עוללים ויונקים", "הבל פיהם של תינוקות של בית רבן" לומדי תורה, הוא שמשבית ומבטל את ה"אויב ומתנקם".

            ובזכות תינוקות של בית רבן נזכה לגאולה האמיתית ול"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" במהרה בימינו. אמן!

 

 

 

ציטוטים (אפשר לקצר!):

יביאו לכאן את גאון הדור, את המומחה ביותר לנגעים ואהלות, הוא יודע היטב את גודל חטאם של ישראל, וגם יודע הוא את גודל צרותיהם של ישראל  שגם זו סיבה חזקה לחטא  והוא יהיה המליץ יושר עבור הכלל ישראל, בהוכיחו למתיבתא דרקיעא שהחטא אינו סימן טומאה מוחלט.

 

יביאו מן העולם התחתון את הגאון, את הרוגצ'ובי, שהוא "יחיד בנגעים יחיד באהלות", והוא יהיה המליץ-יושר עבור ישראל. הוא יוכל להשיב על כל טענותיהם של המקטרגים, ויוכיח להם כי על-פי התורה לא מגיע להם לישראל שיגזרו עליהם גזירות שכאלו.

 

            ולשם כך זקוקים לגאון הרוגצ'ובי, שיוכל ללמד זכות בגדרי "האומר מותר". מפני שה'עם-ארצות' גדולה היא במאוד, אין יודעים את חומר האיסור, אין מבינים כמה גדולה היא העבירה של חילול שבת, ומי כגאון הרוגצ'ובי שביכלתו להוכיח את גודל העם-ארצות השוררת בעולם, שהרי גם בחייו הראה בעליל את העם-ארצות של הכל!

 

            כך יכולים אנו להבין גם את דרכי ההשגחה העליונה, שגלגלה במשך ימים מספר את פרשת הבאתו של הגאון הרוגצ'ובי לקבורה, וארונו הובל דרך כמה וכמה מדינות. והיה זה מחסדי הבורא, כדי לזכות את המוני היהודים במצות הלוויה וכבוד התורה, שבזה יזכו לפני בית-דין של-מעלה.

            לכן עיכב השי"ת בהשגחתו את קבורתו של הגאון הרוגצ'ובי, כדי לזכות את ישראל במצות כיבוד התורה, ובמאזני המשפט תכריע כף הזכות. מליצי-היושר יוכלו להצביע על כיבוד התורה הזה, ויטענו: כיצד זה יאמרו המקטרגים שישראל עזבו ח"ו את התורה?! הרי עינינו הרואות כמה טרחו ויגעו כל היהודים בשביל כבוד התורה, ואפילו כאלו יהודים שאינם איתנים כל-כך ביהדותם! וכפי שראו בשעה שהביאו את הרוגצ'ובי ז"ל לקבורה, כיצד חסמו הררי-אדם את רחובותיה של דווינסק, העיר שבה כיהן הרוגצ'ובי כרב במשך שנים רבות. וכן המאמצים העצומים שהשקיעו אנשי דווינסק להביאו לקבורה בעירם, ולהעניק לו את הכבוד הנעלה כפי היאות ל"שר התורה".

            זו הזכות הגדולה ביותר לכל היהודים, כי יש בכך כדי להוכיח שהיהודים כולם מעריכים את התורה ומתכבדים בה.

 

            והרי ישנם רבבות יהודים  כן ירבו  המקיימים את התורה והמצוות אפילו באותן מדינות שלשמירת היהדות זקוקים שם למסירות-נפש ממש, ורבבות יהודים נזהרים שם בשמירת השבת ושאר המצוות במסירות-נפש, ומקדשים שם שמים. בכל הדברים הללו יכול הגאון הרוגצ'ובי ז"ל ועמו שאר מליצי-היושר, להמליץ טוב על ישראל לפני כסא הכבוד, שכל הגזירות שגוזרים על היהודים יתבטלו כולן ויהיו כלא היו.

 

הגה"ח ר' רפאל הכהן אב"ד נעוועל וריגא

 

הרה"ח הרה"ג ר' רפאל הכהן הי"ד, נולד בשנת תרמ"ט בגרמנוביץ' (פלך וילנא גליל דיסנא), לאביו הרה"ח ר' שניאור זלמן חיים הכהן מקריסלווא.1

למד בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, וגם כמה שנים אצל הרה"ח הרה"ג ר' מענדל חן מניעז'ין הי"ד, ואף נסמך על-ידו לרבנות.

נתפרסם כבעל-כישרון נפלא ותלמיד-חכם גדול. היה נקרא בפי אנ"ש  ולא רק אנשי עירו: ר' רפאל דער רב (הרב).

כהונת הרבנות הראשונה שלו היתה באוסוויאט (פלך ויטבסק)  בשנת תרע"א  כממלא מקומו של חותנו הרה"ח ר' יואל דוידזון, שבאותה שעה היה חולה ונפטר כעבור תקופה קצרה. חתונתו עם מרת שרה וקבלת הרבנות, באו כאחד (ראה במודעת הברכה ב"האח").

כעבור זמן לא ארוך קיבל את הרבנות בשצ'דרין (על מקומו של הרה"ח ר' יהודה ליב אסתרין, שכיהן שם עוד בחיי ה'צמח צדק', ונפטר בחודש אדר תער"ב), ושם כיהן במשך עשר שנים (ועל מקומו נתמנה הרה"ח ר"א קרסיק).

בשנת תרפ"ב נבחר לרבה של נעוועל, למלא את מקומו של הרה"ח ר' יחזקאל פייביש ניימרק (הר"ר רפאל והרב מוועליז נותרו אחרונים מבין המועמדים הרבים, ואדמו"ר הריי"צ הסכים על בחירתו של הר"ר רפאל).

היתה זו התקופה הקשה שלאחרי המהפכה והתחלת הרדיפות על הדת, והר"ר רפאל המשיך להתעסק בהחזקת היהדות בעירו וגם בסביבתה; בשנת תרפ"ח מוצאים אנו שהוא מדווח לאדמו"ר הריי"צ אודות ה"חדרים" בוויטבסק ומצב היהדות במינסק, ומחפש דרכים כיצד לחזק את היהודים המאמינים כדי שיוכלו לעמוד בפני רודפיהם, וחשב  בין השאר  לגייס לעזרה את הסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי ("תולדות חב"ד ברוסיא הסובייטית", עמ' לז, קסב), וזאת בנוסף לעיסוקו בתיקון המקוה שבעירו והרחבתו (שם, עמ' קפ).

בשנת תר"צ נאלץ לברוח מנעוויל, ועסק בהרבצת תורה בישיבות חב"ד המחתרתיות; פעם מוצאים אנו אותו אומר פלפול במס' כתובות בפני התלמידים בוויטבסק (שם, עמ' רעט), ופעם בישיבה שבמלחובקא (שליד מוסקבא), שעם תלמידיה נמנה גם בנו ה"מצוין" הירשל (שם, עמ' שב; על הבן הזה ועל אחיו יואל, קוראים אנו שם גם בעמ' רחצ).

בתשרי תרצ"ד הצליח לצאת מרוסיא ללטביא (שם, עמ' שע), וכבר בתחילת טבת יצר עמו אדמו"ר הריי"צ  שכבר היה אז בוורשא  קשר מכתבים, וביקש לשמוע ממנו אודות רוסיא (אג"ק, יא, עמ' תיג).

באדר ב' תרצ"ה נבחר הר"ר רפאל על-ידי פרנסי ריגא לכהן במישרת מורה הוראה, וכרבם של החסידים.

בחודש חשון תרצ"ו כתב לו אדמו"ר הריי"צ איגרת בענין "חובת הרב", אבל איגרת זו לא הגיעתנו (ראה: אג"ק, ג, עמ' תסה).

ובחודש אדר שלאותה שנה כותב לו הרבי מכתב (במענה על הודעתו מהתעסקותו בחיזוק שיעורי התורה בנגלה ובדא"ח בבתי-הכנסת של אנ"ש, ומצבו הטוב של ה"חדר")  שבו הוא מכנהו "ידידי, תלמידנו הרה"ג הנודע לשם תהלה ותפארת"  ומוסר לו כללים באופן חזרת דברי הדא"ח המתאימים לסביבתו, ומורה לו לקרב את הבעלי-בתים ולשים לב לקירובם של "הבינונים בשנים והצעירים".

הרבי מורה לו שיקצוב זמנים קבועים לדבר  בביתו  בפני האברכים והצעירים, בענייני ארחות-החיים על-פי התורה, במסירות-נפש על שמירת השבת וטהרת המשפחה, ומחזקו בענין תיקון המקוואות. וכן מעודדו לעורר בדבר תשב"ר, ולדרוש מגבאי בתי-הכנסת שיתאחדו למטרת ייסוד "חדר של תורה עם מלמדים יראי-אלקים" (שם, עמ' תקיט ואילך).

והנה, בהספד שנשא הר"ר רפאל בפני אנשי עירו על הגאון הרוגצ'ובי  באותו חודש  תופסים מקום נכבד העניינים שהרבי עוררו עליהם במיוחד: שמירת השבת, טהרת המשפחה, תשב"ר והתאחדות בתי-כנסת לקיום שיעורי תורה.

בשלהי שנת תרצ"ז כותב לו הרבי אודות כמה ענייני פעילות השייכים לו, וביניהם הישיבה בדנקרא (שהוקמה והתנהלה על-ידי חתנו המבוגר הרה"ח ר' ישעיה חנוך ברכהן, וכר"מ  בפקודת הרבי  כיהן בה חתנו לעתיד, הרה"ח ר' הלל הורביץ);2 עיקרו של המכתב הוא (כפי שמגדירו רבינו זי"ע במפתחותיו): "קריאת-שמע שעל-המטה של הרב", דהיינו חשבון-הנפש שצריך הרב לעשות בנפשו, על כל ענייני העיר שהוא אחראי להם: מקוה, כשרות, תשב"ר  כדברי אדמו"ר הרש"ב לאחד ממורי-ההוראה (אג"ק, ד, עמ' קכו ואילך).

בשנת תרח"ץ ערך הר"ר רפאל לדפוס את הקונטרס "אמונה וזכירה", ומוהריי"צ כתב לו מכתב "הסכמה": כללות הענין אמת ויציב, וראוי לבוא בדפוס (הקונטרס שנכתב באידיש נדפס  בריגא  באותה שנה, ולהלן נדפס רובו בתרגום ללה"ק. גם מכתבו השלם של הרבי מובא כאן בתצלום מן הקונטרס).

במכתב אל הרה"ח הנודע ר' יצחק הלוי הורביץ הי"ד ("ר' איטשע מתמיד"), מחודש כסלו תש"א, כותב אדמו"ר הריי"צ שמכתבים רבים אליו ואל מחותנו [הר"ר רפאל] אבדו ולא הגיעו לייעדם (שם, ה, עמ' רב), אך בהעתקי המזכירות נשאר מכתב אחד מהם (מחודש אייר ת"ש), והוא לרגל קישורי-התנאים של בנו הרה"ח ר' הלל הי"ד, עם "בת ידידי הרה"ג ר' רפאל שי' הכהן" (שם, יב, עמ' נד).

בחוברות "התמים" שהופיעו באותן שנים  במדור "שערי חסידות"  נתפרסמו כמה ביאורים מפרי עטו של הר"ר רפאל הכהן, וכולם דברי חסידות המבוססים על ה'נגלה' וההלכה; בגל' תמוז תרצ"ו וניסן תרצ"ז, ביאור במאמר דא"ח, ובגל' כסלו כסלו תרח"ץ  ביאור במדריגת ה"בינוני" וגדרי התשובה. המאמר האחרון לא נשלם, ונרשם בסופו "המשך יבוא". אך הופעת "התמים" נפסקה, בעלות הכורת על יהדות אירופה, והר"ר רפאל הכהן בתוכם.

ביו"ד כסלו תש"ב הועלה הרה"ח ר' רפאל באש על-ידי הצוררים ימ"ש, עם עוד רבים מאנ"ש (וביניהם ר' איטשע "דער מתמיד"), ב"מנין דרייסין"3 שבריגא, וספר-תורה בידו.

ה' יקום דם עבדיו השפוך, וזכותם וזכות תורתם תעמוד לנו להיוושע בקרוב בגאולה אמיתית ושלימה.

 

* פרטים ביוגרפיים רבים (וכן התמונה), לקוחים מהעתון "היינט" הריגאי (11.3.35). וראה גם: "יהדות לטביה", ת"א תשי"ג, עמ' 391; "ליובאוויטש וחייליה", עמ' 306. הידיעות אודות בני משפחתו מבוססות על שיחות עם הרה"ח ר' נטע ברכהן שי' מריגא, והגב' ח' פאריז תחי' מכפר-חב"ד.

 

1. בנו הר"ר רפאל כותב עליו (בפתיחת הקונטרס "אמונה וזכירה", דלהלן): את המאמר בענין האמונה הנני מוציא לאור לזכרון אבי מורי ורבי, הגדול בתורה ויר"א, המצוין במעלות ומדות טובות, מו"ה ר' שניאור זלמן חיים הכהן ז"ל, במהו"ר צבי הירש הכהן ז"ל. אשר שחל"ח בז' ניסן שנת תרח"צ לפ"ק בעיר מינסק, ושם מנוחתו כבוד. אבי מורי ז"ל, אם כי הי' בקי בש"ס ופוסקים, וכמה שנים הורה הוראות בעיר מגורו גערמאנאוויץ, התפרנס מיגיעו ולא רצה גם שיקראוהו בתואר "רב". בימי המלחמה [הראשונה], כאשר העתיק מושבו לעיר מינסק, למד ולימד לרבים והגיד כמה שיעורים ביום, משך כמה שנים, בלא שום קבלת פרס. ארחות חייו ואהבתו אל התורה ולומדי התורה, יארך לספר. תנצב"ה וזי"ע ועכ"י.

2. על הישיבה בדנקרא (היא גוסטינא), ראה גם באג"ק מוהריי"צ (יב, עמ' מו) ובהע' שם. בנוסף לרי"ח ברכהן ור"ה הורביץ, כיהנו בישיבה  בתקופות שונות  המשגיח הרה"ח ר' יחזקאל הימלשטיין, המשפיע הרה"ח ר' יחזקאל פייגין וראש-הישיבה הרה"ח ר' יהודה עבער  ה' יקום דמם.

3. על ה"מנין דרייסין" כותב הרה"ח ר' יצחק דובוב ע"ה ברשימותיו: בריגא היו שלושה בתי-כנסת [חסידיים] בחצר אחת: קופיסטער, ליובאוויטשער, ליאדיער; וכל שלושת ה'מניינים' היו נקראים "די רייסישע מניינים".

בריגא היו גרים יהודים רבים בחצר אחת, ובסוכות היו עושים סוכה גדולה באמצע החצר. ובהושענא רבה היה מנהגם, שאחדים מהם היו עומדים בשער החצר, וקוראים לעוברים ושבים להכנס לסוכה ולברך "שהחיינו" וכו'. וקרה שהיו עונים להם: "איך בין ניט קיין רייסישער"... כי החסידים היו נקראים "די רייסישע".

 

ואלו הם בני משפחת הר"ר רפאל הכהן הי"ד

 

הר"ר רפאל (ב"ר שניאור זלמן חיים הכהן)

זוגתו מרת שרה (בת הר"ר יואל ומרת שיינא פראדא)

בתו מרת מחלה, בעלה הר"ר ישעיה חנוך (ב"ר אלכסנדר זוסמאן ומרת תמרא איטא) ברכהן (נולד בשנת תרע"ג, נישואיו באלול תרח"ץ), וילדם מאיר יהודה (ראה אג"ק מוהריי"צ, יב, עמ' פה)

בתו מרת רבקה, בעלה הר"ר הלל (ב"ר יצחק ומרת פרומא) הורביץ (נולד בי"א מנ"א תרע"ו(?), נישואיו בשנת ת"ש)

בנו ר' יואל (נשאר ברוסיה ונהרג במלחמה)

בנו ר' צבי הירש (עבר את הגבול לווילנא בז' טבת תש"א, נתפס ע"י השלטונות ונהרג בהפצצה על הרכבת שבה הסיעוהו)

ר' שלום בער

ר' ישראל

ר' משה.

תנצב"ה וה' יקום דמם

 

*             *             *

 

אחר צאת הגליון הקודם לאור העולם, שלחו אלינו כמה קוראים נכבדים הוספות חשובות בקשר לחייו ופעלו של הרה"ח הרה"ג ר' רפאל הכהן הי"ד, והרינו להשלים את החסר בתוספת מרובה.

            [א] הר"ר רפאל הכהן נזכר בזכרונותיו של הרה"ח הרה"ג ר' אליעזר קרסיק ('בטאון חב"ד', ט, עמ' 34), כשהוא מתאר כמה תלמידים שלמדו בזמנו בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש:

            כן היה בזמן ההוא תלמיד אחד בשם רפאל גרמנוביצער (עיירה קטנה סמוכה לדווינסק), שנקרא אחר-כך בשם הרב ר' רפאל כהן הרב מאוסוועט, הרב משצדרין ואחר-כך הרב מנעוול. ובזמן האחרון כיהן כרב החב"די בריגא-לטוויא. וכשראה שהנאצים ימ"ש הדליקו את בית-הכנסת שכיהן בו, נכנס אל תוך האש להציל את ספרי-התורה, והנאצים ימ"ש סגרוהו ונשרף עם הגווילים ונשמתו הטהורה פרחה עם אותיות התורה השמימה.

            הנה תלמיד זה רפאל גרמנוביצער, היה בקי בש"ס כפשוטו, בלי שום הגזמות; עומק שכלו ורוחב בינתו בלימוד הנגלה היה באופן מופלא. הוא היה מגדולי הפוסקים, כי היתה לו ידיעה ברורה בכל ארבעה טורים ושולחן-ערוך. בעת הצורך היה דברן נפלא, אך בכלל היה איש נחבא אל הכלים וברח מפני הכבוד והפרסום.

            [ב] תשובה הלכתית ממנו בענין חציצה בטבילה, נדפסה בקובץ "יגדיל תורה" נ.י. (גל' סז עמ' שלט-שמב). והיא לשאלה שנשאל מאת אחד מרבני אנ"ש בניו-יורק בשנת תרפ"ט, בהיותו מכהן עדיין ברבנות בק' נעוויל.

            [ג] בספר זכרונותיו "זכרון לבני ישראל" (עמ' כה), מספר הרה"ח ר' ישראל דזייקובסאן,  כי בלמדו בליובאוויטש בשנת עת"ר, נבחן על-ידי הר"ר רפאל הכהן, שנמנה אז עם הבחורים המבוגרים שבישיבה.

            [ד] עוד נזכר הוא שם (בעמ' קז) כרבם של ה"רייסישא שולען" בריגא  שנזכרו גם הם במאמר הקודם  וכותב על יומו האחרון: בעת אשר הנאצים ימ"ש הציתו את בית-המדרש הנ"ל, קפץ הוא [הר"ר רפאל] להציל את הס"ת, וסגרו הרשעים את הדלת אחריו ונשרף על קידוש-השם.

            [ה] הצילום ממכתבו של הר"ר רפאל המובא כאן, אף הוא מתוך הס' הנ"ל (שם).

            [ו] בכתבה שב'כפר חב"ד' נזכרו חידושי-תורתו שנתפרסמו ב'התמים', והנה מצינו שבהע' ל'לקוטי שיחות' (טו, עמ' 411, הע' 50) צויין אליהם: ראה בהתמים.. ביאור (מהר"ר כהן הי"ד) ע"פ נגלה.

            [ז] אשתו של הר"ר רפאל, שרה פריידא שמה.

 

*   *   *

            הרה"ח ר' מרדכי גלזמן שי'  שליח כ"ק רבינו בריגא  שלח לי קטעים רבים מגליונות ה"היינט" הריגאי שלא הצלחתי להשיגם באה"ק, ובהם גם אודות אותה דרשת-הספד שנדפסה בגליון הקודם של ה'כפר חב"ד'.

            להלן תצלום של מודעה אודות 'הספד' זה, וכן ידיעה מפורטת יותר שנתפרסמה בבקרו של יום הדרשה. משתיהן נמצאנו למדים, שהר"ר רפאל הכהן נשא את דרשתו בבית-הכנסת שברחוב הטחנה 109, שנקרא על-שמו של הגאון הרוגצ'ובי (ראה ב'כפר חב"ד' שם, עמ' 50 הע' 1).

            ב"היינט" שלמחרת הדרשה ניתן תמצית תוכנו של ה'הספד', וכן תוארו רוח הדברים והאווירה שאפפה אותו, במלים הבאות:

            דרשתו של הרה"ג לא היתה הספד רווי בצער ואבל, אלא להיפך: הוא ניחם ועודד! היתה זו דרשה של "נחמו נחמו" בשעת האבילות הגדולה והצרות שעם ישראל שרוי בהן עתה.

            "לא באמצעות עצב ודמעות ננציח את זכרו של שר התורה, גאון הגאונים, שאבד לדורנו.. הכאב אמנם גדול מאוד, אבל עלינו לזכור את קרני הוד התורה שהזריחה לנו דמותו.. לימוד התורה עם תינוקות של בית רבן וחינוך הדור הצעיר ברוח התורה, הם הזיכרון הטוב והנאה ביותר לגאון".

            בכתבה נזכרת גם פנייתו של הר"ר רפאל אל הגבאים, שאין די בקריאת ה"מנין" על-שמו של הגאון, ומוטלת עליהם החובה למשוך את הצעירים לאותו בית-כנסת כדי שילמדו תורה בצוותא.

            תיאור האירוע מסתיים במלים: מיד אחר תפילת ערבית פנו הגבאים לכמה מן הבעלי-בתים הנכבדים, ואלו התחייבו לסייע ולתמוך בייסוד 'חדר' ללימוד הילדים. הגבאים מצדם כבר עשו את הצעדים הראשונים הנדרשים לכך.

*   *   *

            ה'הספד' נישא, כאמור, בשלהי חודש אדר תרצ"ו. בגליון אחר של ה"היינט" מצינו דיווח על דרשה שנשא הר"ר רפאל הכהן בשלהי חודש שבט  בשבת פרשת משפטים (שקלים)  ב"מנין באזאר" [=השוק], וגם בה תבע הרב את חיזוק שמירת השבת והכשרות.

            בין השאר התריע בדרשתו על בעלי-עסקים שמסרבים לקבל עובדים שומרי-שבת, והשווה את הנוהג הפסול הזה לשיטה הנהוגה ברוסיה הסובייטית, שגם שם מונעים משומרי-שבת לעבוד לפרנסתם. ולדעתו יש לנקוט באמצעים כנגד בעלי-בתים אלו שאינם מעסיקים פועלים שומרי-שבת.

*   *   *

            בדברי ה'הספד' ציין הר"ר רפאל הכהן, את כבוד התורה הגדול שנראה בהלווייתו של הגאון הרוגצ'ובי; הכבוד הגדול שרחשו לגאון נגלה כבר בבואו לווינה (באור לכ"ו שבט), וכפי שמדווח ה"היינט" שכאלף איש המתינו לו בתחנת הרכבת, וחברי הרבנות של העיר בראשם, כרבע שעה עמלו השוטרים לפנות דרך לגאון החולה, וכשאך נראתה דמותו קרא כל הקהל בקול רם את ברכת "שחלק מכבודו ליראיו". ילדי מוסדות החינוך היהודיים עמדו משני צדי הדרך, והכריזו: "יחי רבינו"!

בראיון שנערך עם העסקן האגודאי ק' פאפנהיים מווינה (גליון י"א ניסן של ה"היינט"), אמר מר פאפנהיים: הלווייתו של הגאון בווינה היתה ההפגנה הגדולה ביותר של כבוד התורה שנראתה אי-פעם בעיר זו!

באותו ראיון הוסיף מר פאפנהיים  שהיה, דרך אגב, מחותנו של העסקן החב"די הדגול ר' מרדכי דובין ע"ה  וסיפר, שבווינה הוקמה ועדה שמתכוננת לפעול לשם הוצאת כתביו של הגאון הרוגצ'ובי לאור עולם.

*   *   *

            עוד נזכרו בכתבה ב'כפר חב"ד' ישיבת חב"ד בגוסטיני שנקראה "זכרון יוסף" על-שמו של הרוגצ'ובי, שבה כיהן כראש-ישיבה הר"ר ישעיה חנוך ברכהן (חתנו של הר"ר רפאל הכהן).

            להלן צילומי חותמות שהוטבעו בספרים של ישיבה זו ושל ראש-הישיבה (וכן של ישיבת "תומכי תמימים" בריגא), ספרים שנאספו על-ידי הנאצים ימ"ש למקום אחד ונמצאו אחרי המלחמה.

           

 

            נזכרו גם בתי-הכנסת החב"דיים "די ראייסישע מניינים", ולפנינו חותמות של שניים מן ה"מניינים" הללו.

 

                        (כפר חב"ד גל' 897 [עם הוספות לתולדות הרב ר' רפאל הכהן])

מאמרים דומים

-