פרד״ס חב״ד
הדרוש הדרש והמדרש, דרשות ודרשנים
בבואנו לדון ביחס החסידים אל מדרשי אגדות רז"ל, אין לנו אלא להיאלם דום. שהרי היותו של הדרש אחד מחלקי התורה הוא מן הדברים שאינם צריכים כלל לפנים, וככל התורה כולה הרי גם הוא חד עם קוב"ה (ובפרד"ס התורה שכנגד שם הוי"ה, נרמז הדרש באות ה"א של השם הקדוש). "כל המדרשים מתנאים ואמוראים שכל דבריהם היא תורה שבעל פה שניתנה למשה מסיני, כמו רבות ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן, ומדרשי רשב"י על כולן" (הל' תלמוד תורה לרבינו הזקן פ"ב ה"י. וראה בלקוטי-תורה פ' ויקרא (ה, ד) ושה"ש (ג, ג), האם לימוד המדרש-רבה ושאר המדרשים נכלל ב"שליש מקרא" או ב"שליש משנה").
רבינו הזקן כותב (בהל' תלמוד תורה פ"ב ה"ב): "וכן בדרשות ההגדות, להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה', כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומתדבק בדרכיו, כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות" (וראה בלקו"ת שם, שמביא מדרז"ל שכל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעמה של יראת חטא). ועוד לו באגרת-הקודש (סי' כג): "פנימיות התורה שהיא אגדה שבס' עין-יעקב, שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עוונותיו של אדם כמבואר בכהאריז"ל, והנגלות שבה הן דרכי ה' שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא וכידוע לכל חכמי לב".
"קביעות עתים לתורה" של בעלי-עסקים, גם בדרגתה המצומצמת ביותר, כוללת אף היא את הלימוד "בהגדות ומדרשים" לצד לימוד ההלכות הנצרכות למעשה שבשו"ע, שכן "לימוד האגדות מביא גם כן לידי מעשה, להתבונן מתוכן מוסר השכל" (ראה הל' ת"ת לרבינו הזקן פ"ב ה"ט ופ"ג ה"ד). וכך מופיע לימוד המדרש ועין-יעקב בסדר הלימוד הקבוע לרבים, הן בכתבי אדמו"ר הזקן והן באגרותיו של אדמו"ר האמצעי (ראה: מאמרי אדמו"ר הזקן - פרשיות - עמ' תתלא; אגה"ק סי' כג; מאה-שערים עמ' יב ועמ' 50; הקדמת אדמו"ר האמצעי לשו"ע אדה"ז).
ועוד מצינו אמרות מופלאות מרבוה"ק, כדברי אדמו"ר הזקן שהגדיר את ה'עין יעקב' כ"קבלה מעשית", ואדמו"ר ה'צמח-צדק' שאמר על ס' הזוהר שהוא "עלמא דאיתגליא" לעומת המדרש שהוא "עלמא דאיתכסיא", כי בזוהר נראה שהוא סודות, אך במדרש - אף שגם בו נמצאים כל הסודות שבזוהר - שם הם סתומים ונעלמים (ראה בס' מגדל-עז עמ' תלז).
* * *
ולענין ה"דרושים" - הרי שכך (וגם בשם "תורות") היו נקראים בעבר מאמרי החסידות של רבותינו הק', ככתוב בשער הס' תורה-אור: "ובו דרושים על שני חומשי תורה... וגם דרושים לחנוכה... ודרוש אחד לפסח...". אודות אחד ממאמרי אדמו"ר הזקן מתבטא אדמו"ר הצ"צ: "הנה הדרוש הזה מרבינו הגדול נ"ע שדרשו בלאזני בימים הראשונים, והוא דרוש נכבד מאד" (אור-התורה פ' משפטים עמ' א'קכז). וראה ב'כרם חב"ד' (גל' 2 עמ' 5-4) אודות "דרוש וארא אל אברהם" ("דער פרומער וארא"). והדברים פשוטים וידועים ואין להאריך בזה.
* * *
בהיותנו בביאור ענין ההערצה אל חלק האגדה, הדרש והמדרש, קמה וגם ניצבה לעומתנו תמיהה רבתי מקיומו של הכלל "אין למדין הלכה מאגדות"; הכיצד?! מדוע אין באפשרותנו להסיק הלכות מאחד מחלקי התורה אשר כל-כולה תורת אמת?!
מבאר רבינו זצ"ל (לקוטי-שיחות, ה, עמ' 389), שאין זאת ח"ו מחמת שהאגדה אינה כל-כך "אמת" כחלק ההלכה, אלא בגלל שכל חלק שבתורה יש לו את הכללים שלו, ודבר שהוא להכרח ולראיה בחלק הפשט אינו חייב שיכריח גם בחלק הדרוש. ויתירה מזו, אף חלק ההלכה עצמו נחלק לכמה סוגים ולכל סוג כלליו שלו, ולפיכך "איסורא מממונא לא ילפינן", "אין למדין מחידוש", ועוד.
כלומר, כל חלק מחלקי התורה הוא עולם בפני עצמו בעל שפה משלו וכללים משלו, אי אפשר להלביש על חלק אחד את הכללים של זולתו, ודברים שיש להם משמעות מסויימת בשפת האגדה, אין לקרוא אותם ולהבינם כאילו הם כתובים בשפת הפשט וההלכה.
עוד האריך בזה רבינו פעמים רבות בשיחותיו (ראה לקו"ש, ה, עמ' 149 בהע') בביאור ענין "אתחלתא דגאולה", וקבע בבירור שאת ההלכה יש לבקש בספרי הפוסקים ולא במדרשי חז"ל (ואפילו לא בסוגיות חמורות שבש"ס), ולכן אין הוא מקבל את המפורש בגמ' (סנהדרין צח, א) ש"אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל", ולא את דברי הירושלמי (ריש ברכות) שגאולתן של ישראל היא קימעא קימעא כאי?ל?ת השחר. ועוד האריך שם בבלבול הנובע מכך שאין יורדים לעומק כוונת המדרשים, מדמים ש??ש???ם גאולה אחד הוא, ואין מבחינים בין גאולת היחיד או הציבור מצרתם לבין גאולת ישראל מגלותו (ראה גם בלקו"ש, טו, עמ' 492).1
בשיטתו של רבינו מצינו הקפדה יתירה על הפרדה מוחלטת גם בין עולמות הנראים כקרובים ביותר, הלא המה עולם "פשוטו של מקרא" ועולם ה"הלכה" (ראה לקו"ש, ט, עמ' 34; יג, עמ' 6). ואם קיימת אחדות דעות באשר להפרדת האגדה מן ההלכה, אך לא כן הוא בהפרדת הפשט מן ההלכה, שבזה נחלקו חכמי ישראל; הגר"א, למשל, טוען להפרדתם, אך המלבי"ם, לעומתו, משתדל תמיד להוכיח את צמידותה של ההלכה אל פשוטם של המקראות. ואכמ"ל.
ביאור נרחב לענין זה ניתן בכתביו של גאון התורה והעיון, מוהר"י אייזיק מהאמיל (תלמידם של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי), והוא לו בספרו "שני המאורות" (דף צט, א-ב. וכאן הוא בשינויי לשון מועטים):
מצינו בגמ' (תענית ה, ב) שאמרו "יעקב אבינו לא מת". א"ל וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדנייא? א"ל מקרא אני דורש כו', מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וזו בוודאי הכחשה במציאות! וגם, מהו אומר "מקרא אני דורש", והלא מקרא מפורש אומר "ויגוע וימת ויאסף אל עמיו". והענין הוא, דוודאי המציאות אחת היא, אלא שמתחלפת מצד המקום שרואין אותה משם. ויובן על-פי משל: אדם אחד עומד בבית גדול ושטח גדול, כל הבא אל הבית רואה אותו בכל תמונתו בשלימות. וכן אם יעשו לפניו כמה מחיצות של זכוכית זכה, הנה הוא נראה בשלימות מבעד המחיצה האחרונה כמו שהוא נראה ללא מחיצות כלל. אך אם יטיחו איזה טיח על המחיצה האחרונה נגד עינו של האדם שבפנים, הרי הוא נראה באותה המחיצה כאדם ללא עין. ואם נגד כל ראשו יעשו טיח, הנה הוא נראה חוץ למחיצה ההיא בלא ראש לגמרי. ואם נגד כל גופו תהיה כזאת, יעדר גילוי מציאותו לגמרי מאותה המחיצה ולחוץ. אך הנכנס לפנים מהמחיצה הטוחה, רואה אותו להדיא ומרגיש שגילויו והראותו מצד עצמו מגיע עד כל שטח המקום, גם המקום שאחר המחיצה האחרונה, אלא שהמחיצה מפסקת מלראותו שם.
ועל-דרך המשל הזה יש להתבונן בענין יעקב אבינו הנ"ל, שכפי מדריגת העולם-הזה, וכן אפילו לפי מדריגת הפשט שבתורה (שיש בה פרד"ס), נמצא בענין העולם שמציאותו של יעקב נעדר ויגוע וימת ויחנטו, היינו כמה עניני מציאות שנתהוו בעולם מחמת העדר גילויו בעולם-הזה. אבל במדריגה עליונה יותר, הרי הוא כמשל המחיצות, שלפנים מהחיצונה יוכלו לראותו כמו שהוא בחיים חיותו בשלימות, עד שראוי לו להיות נראה גם בעולם-הזה, לולא המאורעות שאירעו בעולם שמחמתן נעדר גילוי. וז"ש "מקרא אני דורש", ובמדריגת הדרש דתורה רואה הוא אותו בחיים כמו את זרעו. עכ"ל.
כאן מובלטת הסתירה החריפה שבין האמיתות של כל עולם ועולם, ודבר שהוא אמת מוחלטת בעולם הדרוש, אינו חורג מחוץ לתחומו, ודבר אין לו עם עולם הפשט (וההלכה) שבפניהם נותר הוא חסום וחתום (כמשנ"ת שם בדף קיב, א-ב שהמחיצות הן מחיצות שאין לעבור דרכן, וכך גם בעולמנו הגשמי ובהרגשתנו, שלגבינו הצמצום הוא צמצום אמיתי שאין אנו יכולים להתעלם ממנו. וראה גם בלקו"ש, כד, עמ' 43, שבענייני הלכה יש לעולם תפיסת מקום).
גם הרה"ק בעל "חידושי הרי"מ" נזקק לסוגיא ד"יעקב אבינו לא מת", ומבאר (ב'ספר הזכות' פ' וישלח): כי יש בתורה פשט רמז דרוש סוד כידוע נגד ד' העולמות, וזה נוהג בכל דבר, גם באדם יש פשט רמז דרוש סוד... וזה אמר, שכפי הפשט שלו מת, אבל ענין דרוש וסוד שלו "לא מת", זהו דשני "מקרא אני דורש" כו', שרוחו וכוחו עדיין חי בכל איש מישראל וכו'.
* * *
בכך ניתן למצוא הקבלה גם בין ה"דרש" ל"דרוש" - דרושי החסידות - שגם בהם לא ניתנה יד חופשית ללמוד מהם "הליכות עולם". דוגמה נאה נותן לנו אדמו"ר הצ"צ (אור-התורה, בראשית, עמ' תרד), בהביאו את דברי אדמו"ר הזקן שתפילת שמונה-עשרה צריכה להיות בקרירות ובביטול דוקא, ולא בהתגלות רשפי אש האהבה והיראה, וכותב הצ"צ: "ואני מסתפק אם לא אמרם רבינו ז"ל רק להוראת שעה בלבד, כפי שרשום בזכרוני לפני מי שאמר דרוש זה, שהי' צריך להסירו מריבוי (והשגות) [והפלגת] תנועות חיצוניות דרשפי אש".
הרי לנו שאפילו בדברים שהרבי דרשם במטרה להורות דרך ה' להלכה ולמעשה, גם באלו לא כל הרוצה ליטול את ההוראה יבוא ויטול, ומי שלא הכיר את הרבי ואת שיחו, ואינו מתמצא במכלול השלם של חייו ומשנתו, עלול להסיק מן הכתובים מסקנות העומדות בניגוד מוחלט לרבי ולשיטתו.
וכבר היה לעולמים, שיצאו אנשים מקהל הציונים ומצאו בדרושי הסידור ראיה לשיטתם, שהרי כך מפורש שם (עה"פ תהלתו בקהל חסידים, דף סח, א): "וזהו הטעם לקיבוץ הגליות דוקא קודם שיבא משיח צדקינו במהרה בימינו", ומצאו בזה סתירה לשיטת רבוה"ק (ופסק הרמב"ם) שקיבוץ נדחי ישראל י?ע?שה ע"י המשיח. אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בירר את הענין לעומקו ולרחבו, והפריך את ראייתם מאותו מאמר מיניה וביה (ראה באגרות-קדשו, א, עמ' שט-שיב).
וכדי שלא ישובו ויטענו שאין להם אלא מה שעיניהם רואות, והם מסתמכים על "דברים ככתבם" ללא "פשעטלאך", הוסיף הרבי וכתב בסיום מכתבו: "ואם יאמר האומר שאין לו עסק בנסתרות לברר וללבן הדברים, אם כן הוא, אין לו עסק בתורת רבינו נ"ע, ולא יתלה כוס הרעי"ם שלו בקנה חכמת רבינו נ"ע". כלומר, את מאמרי החסידות יש ללמוד בשפת החסידות, ומי שאינו עושה כן, עלול הוא להיות כאותם שמצאו בדברי-אלקים-חיים מקור לשיטת "המטיפים הרשעים המשחיתים ומחבלים ר"ל כרם ישראל, לקצץ בנטיעות ולנטוע שורש פורה ראש ולענה הרעיון הציוני אשר בו רעל וארס הממית ושורף את הנשמה ר"ל" (שם, עמ' שט).
* * *
והשתא דאתינן להכי, נשוב ונתבונן בשיחותיו של רבינו זצ"ל ונדון בהן, האם אכן כל האמור שם הוא הלכה למעשה? הרי מאז ומתמיד, בכל מקום שכתבו אודות השיחות וטיבן, תיארו אותן כבלולות מכל חלקי פרד"ס התורה. ואם מחלק הדרש שבתורה (וכנ"ל, אפילו מחלק הפשט) אין למדין הלכות, מדוע הותרה הרצועה לגבי חלק הדרש שבשיחות הרבי?
הרי אפילו בדברים שנאמרו ונשמעו כהוראה ברורה לרבים הלכה למעשה, גם בהם מצינו רבות פעמים שאחר-כך באו הבהרות ששינו לחלוטין את המשמעות שנקלטה אצל השומעים. והדוגמאות הן למכביר (ובקצרה): [א] שלא תסע אשה לבדה עם נהג גבר; [ב] במדינות ששם החורף הוא בזמן שאצלנו קיץ (כגון באוסטרליא), יאמרו "טל ומטר" בחורף שלהם; [ג] חידוש המנהג של האכלת ציפורים בשבת-שירה; [ד] שתהיינה הציציות מכוסות ונעלמות; [ה] קריאה"ת באה"ק בחוה"מ סוכות כסדר הקריאה בחו"ל; [ו] שתהיינה החתונות ערוכות בצמצום; [ז] כו"כ פעמים סיפר ברבים שהרד"צ התאונן על שתיקנו את טה"ד שבלקו"ת, ובשעת הסיפור הרבי לא הסתייג כלל מדברי הרד"צ, ואח"כ הובהר במכתב שאין זו הוראה לרבים ולא הלכה למעשה.
כל-שכן וקל-וחומר בדברים שלא נאמרו כהוראה מפורשת, אלא באחד או יותר משבעים פניה של התורה (שלעתים פן אחד הפכי לחלוטין מהפן האחר, כידוע), או כמדבר בתחתונים ומרמז בעליונים, ברכה הנשמעת כהבטחה ותפילה הנשמעת כעובדה קיימת. ו"אוזן מלין תבחן" - רק האוזן האמונה על הרבי ועל סגנונו מסוגלת להבחין ביניהם ולרדת לעומק הכוונה.
כמובן שמן הנמנע לקבוע מסמרות וכללים נוקשים, מאיזה מאמר או שיחה ניתן ללמוד הלכה למעשה ומאיזה אי-אפשר - ואם תימצי לומר, גם בזה משתווים ה"דרושים" ל"מדרשים", שגם שם הכלל של "אין למדין הלכה מאגדות" אינו מוחלט, ומצינו מקרים רבים שהסיקו הלכה מתוך האגדה (ראה לקו"ש, ה, עמ' 149 בהע' ד"ה אגדה שהובאה גם בנוגע להלכה למעשה; שדי-חמד, כללים, מע' אין למדין כו'; לאור-ההלכה להגרש"י זוין, עמ' רפא).
אך זאת ניתן לומר בבירור, שכל אלו שאין להם רקע ועבר תורניים, ולא ניסו בהלכה, באגדה ובתורת החסידות - אין להם זכות כלשהי לפתחון-פה בענייני הליכות עולם החסידות והחסידים, ולא להם לגבב דרושים ומדרשים שמטרתם אחת ויחידה: לסמא את עיני הפתאים ולסלף דברי צדיקים.
וכבר כתב מוהרי"א הלוי העלער שליט"א (חבר הבד"צ דקראון-הייטס) וז"ל: "ועד כמה מוזר הדבר שאנשים שלא יסמכועל עצמם בהלכה פשוטה בשו"ע או"ח, נעשו פתאום לפוסקי הדור בענינים אלו [דביאת המשיח]" (קובץ "משיח וגאולה", ג, עמ' 7).
אי-הכרת שפת התורה וערבוב המושגים הנובע מכך, עלול כמובן להביא לתוצאות ופסקים "מוזרים" או אף מגוחכים מחד גיסא2 ועד למסקנות הרות-אסון מאידך גיסא3 (כפי שהוא לדאבוננו במצבנו הנוכחי, עד יערה עלינו רוח ממרום ויפקח עיני התועים והמתעים, בין בשוגג בין במזיד ר"ל, ה' יכפר בעדם).
על אלו וכיוצא בהם המשיל הג"ר חיים מבריסק משל נאה: אפרם של איסורי הנאה הנשרפים מוגדר כ"פנים חדשות", ולשיטת הגורסים כי "דברים ככתבם" ללא אבחנה, ניתן לחדש ולומר שבסעודת-נישואין בשבעת ימי המשתה (סעודת "שבע ברכות") כשצריכים ל"פנים חדשות", יביאו מעט אפר... ("אישים ושיטות" להגרש"י זוין, עמ' 69).
עוד י"ל, ע"פ דברי רבינו זצ"ל שאדמו"ר הזקן כתב את ענין אהבת-ישראל בפרק לב שבתניא ללמדנו שזהו לבו של ס' התניא (ראה לקוטי ביאורים בס' התניא, א, עמ' שצא. והשווה ללקו"ש, ט, עמ' 156 הע' 23). והנה פרק זה ניתוסף רק במהדורת הדפוס של התניא ואין מעניינו כלל במהדורא-קמא. וידועה מחלוקת האחרונים האם אפשר להתקיים זמן-מה ללא לב (ראה שו"ת חכם-צבי סי' עד ואילך. פלתי סי' מ ס"ק ד). ומכיון שהמהדו"ק נתקיימה ללא ה"לב", הרי לנו שניתן להתקיים ללא לב ונפתרה מחלוקת האחרונים...
משל נוסף מצאנו בכתביו של הרה"ח ר' שאול דוב זיסלין ע"ה, והוא מכתב תגובה לדברים שנדפסו בשעתם ב"הקריאה והקדושה" (גל' 2), כשהעורך תרגם קטעים ממכתבו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ומתוך שלא הבין לרוחו של הרבי ולסגנונו, יצאו לו דברים מוזרים הגובלים בבזיון התורה והחסידות גם יחד.
וכך כתב לו הרשד"ז (כאן תוך כדי תרגום המלים הרוסיות ללה"ק): זכורני מימי ילדותי שהיו מתלוצצים מיהודים שאינם יודעים לדבר רוסית, והיו מספרים שיהודי אחד מתאונן לפני גוי שבנו נתן לו בעיטה בבטנו, חשב באידיש ["דיין זון האט מיר גיגעבן א בריק אין בוך"] ודיבר ברוסית, ויצא לו: "הש???מ?ש שלך נתן לי גשר בספר"... ["זון" - "בן" וגם "ש???מ?ש"; "בריק" - "בעיטה", אך גם "גשר"; "בוך" - "בטן" ואף "ספר"]...
ובל נשכח את הנמשל: הם המה המרשים לעצמם להורות הלכה לרבים מתוך שיחותיו של הרבי, בה בשעה שלא קרו ולא שנו, ואינם יודעים כלל לא את הרבי, לא את משנתו ולא את סגנונו.
* * *
לעומת יחס ההערצה המופלגה אל "הדרש והמדרש", מצינו בקהל חסידים זלזול, שאט-נפש וסלידה מן "הדרשות והדרשנים"; בשם מרן הבעש"ט נ"ע נמסר, שהוא בא לעולם לתקן את שלושת העמודים שעליהם העולם עומד, ובהם עמוד התורה שקלקלוהו הדרשנים הנוסעים מעיר לעיר להטיף דרשות של דופי לעוור עיני העולם, והם עצמם היו קלים ונוכלים.4
הרה"ק ר"ז וולף מזיטאמיר (מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, ותמיד תהלתו בפי רבינו הזקן), מקבל כעובדה קיימת את הזלזול הזה, אף כי אין הוא שלם עמו: האנשים המכונים בשם חסידים, בהקרה לפניהם דרשן ש??נ??א?ה אומר פשטים וחריפות, אזי אזנם אטומה משמוע. ובאמת אין זה משלימות העבודה את האלקים, כי אפילו מדיבורים הנדברים בשוק איש לרעהו ממשאם וממתנם [ניתן לראות רמיזא דחכמתא לעבודת הבורא, אפילו מדברי נכרי בשוק], ופשיטא מהדרשן שאומר פשטים וחריפות לא נגרע מהם. וראוי להטות אוזן לשמוע דברי תורה ממי שאומרן, יהיה מי שיהיה, כי אע"פ שהאומר אינו מתכוין לרמיזא דחכמתא אלא חפץ בהתגלות לבו, עכ"פ מי שיש בו דעת יכול לשמוע בהם דברי תורה הנוגע אל בחינתו (אור-המאיר, פ' דברים בתחילתה, בשינויי לשון מעטים).
הרה"ק ר"מ מלכוויטש אמר בדרך צחות: "חד גדיא, חד גדיא", דער שארפסטער זאגער [המגיד המחודד ביותר], "דזבין אבא בתרי זוזי" - ימכור את אביו [שבשמים] בעבור שני זהובים... (אור-ישרים, עמ' 34. וראה עוד שם, שאמר למגיד א' על שבשעת דרשתו חושב הוא על הכסף וכו').
אדמו"ר הצ"צ מבאר את השינוי בין המגידים של המתנגדים (המצויים כמעט בכל עיר, ויש לפעמים שנים ושלושה בעיר אחת), לבין "דרך החסידים לבחור להם אחד במדינה החשוב שבכולם", ובלשון עדינה מסביר הוא מדוע חושבים החסידים דהכי עדיף טפי (אע"פ שהנסיעה לרבי כרוכה בטורח ובהוצאות), וזאת משום "דדבר ידוע שהמוכיח מוכרח שהוא בעצמו עכ"פ יהיה נזהר מאוד בכלל, הן במעשה והן במדות, כדי שיהיה נאה דורש ונאה מקיים דוקא, דאם לא כן אין דבריו נשמעים כל-כך (על-דרך "טול קורה מבין עיניך"), וכידוע דדברים היוצאים מהלב דוקא נכנסים אל הלב. וידוע שגם בהנזהרים אין הכל שווין, ויש הרבה מדריגות זה למעלה מזה, ולפי ערך הזהירות וטוב לב הדורש כך ערך פעולתו לפעול בלב השומעים, לכן סבירא להו להחסידים שטוב יותר לבחור גדול המדינה דוקא, דאף שלא ישמעו דרשותיו כי אם לעתים רחוקים, יהיה זה יותר לתועלת ממה שישמעו לעתים קרובים מהקטן ממנו במדריגה, ועל-דרך "טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה". והמתנגדים סבירא להו שיותר טוב לשמוע תדיר אף ממי שאינו גדול כל-כך (ועל-דרך הפלוגתא "תדיר ומקודש" איזהו קודם)". (ראה באגרות-קדשו, עמ' שלז-שלח).
עתה נקל לנו להבין את דבריו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שבבואו לתקן את התקנות שעל-פיהן ינהגו ב"מנין" חסידי, קובע הוא נחרצות: "שיהיה מנין חב"ד לעולם, ולא ידרוש בו שום מגיד לעולם! (אגרות-קדשו, א, עמ' רעז).
אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שופך את מר-לבו בתארו את הנזק שגרמו "הדרשנים החסידיים" לחסידות:5
"פרעות גדולות בתורת החסידות עשו הדורשים... אשר הכניסו צלם הבנתם והשגתם - הריקה מעבודה ועיון - בהיכל קודש תורת החסידות. הם... גרשו הרוח האלקים, החשיכו אור החסידות, והמיתו הרגש החיוני והפנימי אשר הנחילונו הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק'... דוברים היפך האמת הכתוב בתורת אבות, ובאים ליישב ולחזק שגיאותיהם ושגיונותיהם בהשכלות עקומות, וענינים מופרכים מן השכל הבריא והאמיתי... ש??מות עשו בתורת החסידות, רוח אחרת הכניסו בה, רוח מגידות ומושלי משלים, ולזאת יקראו חסידות! הם - הדברנים והבלשנים - הפריעו את עם ה' לשמצה, בהראותם אשר העיקר להביא מן ההדיוט, מילין דהדיוטא ומילין דכדיבין אשר יבדאום מלבם, ומענין העבודה שבלב זו תפלה וזיכוך המדות טבעיים, ענין ההתבוננות והעמקת הדעת, קביעות עתים לתורה, כוונת ירידת הנשמה בגוף וסוד בריאת העולמות - הנה רק לפעמים יזכירום בדרך אגב, בכדי לפאר דרשותיהם ורעיונותיהם" (אגרות-קדשו, א, עמ' שלא).
"..בעת ההיא... מסברא זו - ללמוד חסידות ולא להתפלל כדבעי - לא ידעו כלל, וכן שלא לעשות כפי דרישת תורת החסידות, כמו הנהוג עתה ר"ל א? חסיד א?ן חסידות, ניט גידאוונט און ניט גילערינט, און פא?רט א? חסיד [חסיד ללא חסידות, ללא תפילה וללא תורה, ואעפ"כ "חסיד"]... אביסעל "מגידות", א? פשעטיל מאיזה דרשן, והדומה, ולזאת יקרא "חסידות"! כי ישנם מקומות, אשר נשכח הלשון של הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק', באשמת המשפיעים השונים וחוזרי דא"ח, אשר כל אחד בנה במה לעצמו... ומדברים ככל העולה על רוחם ממש, ובודאים מלבם ככל אשר יחזו בכוכבי שמים מעל, או בעמקי ארץ מתחת, ומארבע רוחות יקבצו להם רעיונות מעוטפים באדרת השכלה וחכמות בני קדם, ובשם "חסידות" יקראום. ובפרט אם בהמשך הדיבור בא תיבה או הגה מספר של חסידות, אז עלה יעלה קיטור המשפיע ההוא או החוזר, בגסות וישות כקיטור הכבשן... ואינו יודע כלל אשר בזה מורד הוא ר"ל באור האמת אשר נטעו הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק'. ואין פלא כלל אשר דברי המשפיעים והחוזרים אינם פועלים על לב השומעים, אשר מלבד זאת אשר ישנם אלו שחלקם בין הדורשים ובלתי מקיימים, עוד זאת מחשיכים ר"ל גלגל חמה ושמש אבות עולם בעקב דרשותיהם למיניהם. ויפריעו את עדת החסידים לשמצה, אשר כמעט נשכח העיקר, והוא העבודה שבלב זו תפלה... אמנם אז [בימים ההם], עוד טרם ידעו מסברה זו [דאפשר להיות חסיד בלא חסידות]" (שם, עמ' שמו).
בקיצור: החסידים לא יכלו לסבול דיבורים נבובים מאנשים נבובים שכל כחם בפיהם, "שפתינו אתנו מי אדון לנו", והם רחוקים מתוכן דבריהם בתכלית הריחוק. וכן געלה נפשם את אלו הדרשנים החריפים שכל כוונתם היתה לעשות להם שם בקרב הארץ.
לפיכך נתבטל אצל החסידים מעמד הדרשן והמגיד, והדרשות נותרו בידי אותם רבנים שכיהנו בקהלים שרוב הציבור לא היה "כלי" לשמיעת מאמרי חסידות (וכנראה שלרבנים כאלו כיוון אדמו"ר מוהריי"צ בהוראתו, שניתן לשלב חסידות בתוך דרוש, אבל לא להכניס את הדרוש אל תוך החסידות - אגרות-קדשו, ב, עמ' תיד). אבל רבני קהלות החסידים לא היו דורשים אפילו בשבת-הגדול ובשבת-שובה.
שכבר כתב הכהן הגדול הרה"ק מפולנאה (בס' תולדות יעקב יוסף, פ' יתרו): שנתפשט הנגע ברבנים שדורשים בשבת-הגדול ושבת-שובה, ועיקר הדרשה ראוי להורות העם הדרך ילכו בה כו' להורות דרך לעם איך יתקדשו לעבודתו ית', ולא כן עתה עושין, שדורשין פשטים וחריפות להראות לעם חריפתו ובקיאתו.
גם אדמו"ר הזקן בשולחנו הטהור מביא בהל' פסח (תכט, ב) את דברי המג"א אודות דרשת שבת-הגדול, שהעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ומוסיף רבינו: "ולא כמו שנוהגין עכשיו" (וכך גם בהל' תלמוד-תורה שלו (פ"ד ה"ד) לענין דרשת הרב בשבת לעת המנחה: "והוא שדורש ומורה לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ולהכניס בלבם יראת-שמים, ולא כמו שנוהגים עכשיו").
בדורות שלאחריהם מצינו, שהרה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז הקדים את תפילתו בשבת-הגדול, באמרו שרוצה הוא להתפלל טרם יזהמו הרבנים את האויר בדרשותיהם. וגם בנו הרה"ק מגארליץ היה מתרעם על הרבנים שאמרו את דרשת שבת-הגדול בדרך גאוה (הגדת דברי-חיים השלם, עמ' קלח).
* * *
הבה נתבונן בגדולי המשפיעים החסידיים שבדורנו: ר' שלמה חיים, ר' ניסן, ר' שמואל לוויטין, ר' שאול ברוק, ר' מענדל פוטערפס, ומהם שמענו על גדולי המשפיעים שבדורם: ר' גרונם, ר' שילם, ר' מיכאל "דער אלטער", ר' חאטשע פייגין, ר' איטשע "מתמיד", ר' זלמן משה - האם מישהו מהם היה מסוגל לעמוד בפני קהל מאזינים ולשאת "דרשה"?...
גם דבריהם בהתוועדויות היו דברים היוצאים מן הלב, ללא "מבנה" ו"מערך" או כל שיטה וסדר מאיזה סוג שיהיה. כמה חן היה בדברי רש"ח ע"ה כשבאמצע שטף דבריו היה פוסק ושואל "אנטקעגען ווא?ס הא?ב? איך דא?ס דערציילט?... זא?גט א? ניגון!" [כלפי איזה ענין סיפרתי זאת?... נגנו ניגון!]... גם אצל רממ"פ ע"ה אירע פעמים רבות שהיה פוסק באמצע משפט ומכריז: "צו פיעל גידארשנט... זא?גט לחיים!" [די דרשתי... אמרו לחיים!]... (והשווה לדברי אדמו"ר מוהריי"צ בס' השיחות תרפ"ד עמ' 60 [כאן בתרגום]: מקובלים אנו מרבותינו, שכשאומרים דא"ח והדברים יוצאים "עגולים" וחלקים מכל צד - "קיילעכדיק" - ובאופן של "דרשה", צריכים להפסיק).
שום התוועדות של המשפיעים הדגולים הללו לא היתה יכולה לעלות על הכתב ולהתפרסם אחר-כך ב'כפר חב"ד' כ"דברים שנאמרו בהתוועדות" לרגל אירוע פלוני...
ואכן, עד לשנים האחרונות לא מצינו בכתבי-העת החב"דיים ('התמים', 'קובץ ליובאוויטש', 'בטאון חב"ד' על כל גלגוליו) שדרשני אנ"ש יפרסמו את חידושיהם, "הגיגיהם" ושאר חלומותיהם. אילו היה מישהו מפרסם דברים מן הסוג הזה הלא היה ללעג ולקלס, והדבר כמובן לא עלה בדעת איש.
למי היתה רמות רוחא שכזו לעקם פסוקים ולפרשם ככל העולה על רוחו? מאמריו של הרה"ק ר' הלל מפאריטש, אף שכולם מיוסדים על דברי רבותינו הק', עכ"ז נוהג הוא לסיימם במלים "ואם שגיתי ה' יכפר" וכד'. אבל כיום הותרה הרצועה, ו"חופש הדיבור" מאפשר לדרשנים להרחיב פיהם ללא הגבלות.
בשיחתו בש"פ וישלח תשכ"ה התבטא הרבי, שחלק הדרש שבתורה אינו "שדה פרוצה" והפקר לכל הרוצה לדרוש ככל העולה על רוחו, היות וגם לדרש יש כללים משלו, ורק ע"פ כללים אלו ניתן לדרוש. בצורה דומה התבטא הרבי כמה פעמים גם לגבי השימוש בגימטריאות, שאין הוא משחק גרידא אשר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, אלא גם כאן הכל צריך להיות כפוף לכללים. האם לכל דרשנינו נמסרו הכללים הללו?
ומשעה ששינו את שמם של ה"מגידים" לקרותם "משפיעים", נשתנה גם שמם של "ערבי חב"ד" ל"התוועדויות". ומדחי לדחי ירדנו, וגם שמחות-של-מצוה (חתונות, ברמ"צ וכד') הפכו לערבי דרשות עמוסות שקר וחנופה כמנהג המתנגדים.
* * *
יקצר המצע להבאת דוגמאות מן ההבלים הגודשים את עמודי הדרשות שבבמות ה'חב"דיות', ואצביע רק על כמה מהן, המוכיחות את כל הדברים האמורים לעיל בגנות הדרשנים ובירבוריהם.
תחת הכותרת "הצעקה הפנימית" (כפ"ח גל' 681) יושב הכותב ודורש כמפי הגבורה: "עלינו לדעת שהיהודי שצועק 'בחירות עכשיו', לאמיתו של דבר נפשו האלוקית זועקת 'משיח עכשיו'. הנקודה היהודית שבו מצפה בכיליון עיניים לגאולה האמיתית, ע"י משיח בן-דוד" וכן הלאה וכן הלאה.
רבינו זצ"ל כמעט ולא כתב דבר ללא שיציין את מקורו, אך הדרשנים שלנו יודעים הכל בבחי' "חלקי ה' אמרה נפשי" ו"נשמת אדם תלמדנו", ואין להם צורך כלל במקורות. אדמו"ר הזקן אמר לתלמידו הגדול מוהר"י אייזיק מהאמיל: "בסוד הנשמות הרי אתה עם-הארץ גמור"! גאון וצדיק זה היה "עם-הארץ בסוד הנשמות", והדרשן דנן בקי בסוד הנשמות!6
אך בעצם מביא הוא אסמכתא לדבריו, שהרי הרבי אמר פעם שמשיכתם של יהודי בריה"מ לציונות נובעת מצמאונם ליהדות. ואם לרבי מותר, מדוע אסור לדרשן?...
גם אני הק' אלך בדרכו, ואוסיף ואומ?ר שכל אלו הצועקים "שלום עכשיו", לאמיתו של דבר נפשם האלוקית היא הזועקת "משיח עכשיו" וכו'. וזאת לראיה, שהרי "שלום עכשיו" בגימטריא עולה במכוון "משיח עכשיו חי"!
* * *
נתאר לעצמנו אשה קשת-רוח, המתפרצת בזעקה לבית הרב: "רבי! בעלי מוטל על ערש-דווי ומתהפך ביסוריו, ומי יודע אם יזכה לראות עוד את אור היום, ולי שישה ילדים רכים!" "אשה פתיה" - משיב לה הרב - "צריכה את לשמוח בחלקך ולעלוז על היסורים וחבלים שנפלו לאישך, שהרי היסורים הם מאותיות י"ה של שם הוי"ה הקדוש, ועליו נאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה"! ואם תזכי לראות במות בעלך, הרי שאת ובנייך היתומים תתעלו למעלת האלמנה והיתומים שתורתנו הקדושה מחבבתם עד לאחת!"
אכן, מי יוכל להכחיש דבר מהדברים שבפי הרב, שכולם אמת לאמיתה ויציבא מילתא בנגלה ובנסתר. אבל בה בשעה הרי זו שטות נוראה וסיכלות שאין כמוה.
והנה, ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה קוראים אנו בדרשה "נסיעה מתוך אמונה" (בי"מ גל' 102); הכותב מבאר שם כיד דמיונו הטובה עליו, מדוע התקופה שבה בטלו ה"יחידויות פרטיות", עדיפה וגם נעלית על התקופות שקדמו לה ("גילויים וכוחות גבוהים ועצמיים" יותר מבעבר), ומבאר הוא את העילוי שבתקופה שבה חדל הרבי להתוועד בימות החול ("התחיל שלב חדש בהכנת העולם לקראת התגלות משיח"), עוד מבאר הדרשן את מעלתם של הימים שאחר האירוע של כ"ז אדר על הימים שלפניהם ("שלב בהתגלותו של הרבי לפני הגאולה האמיתית והשלימה"), וכמובן שאחרי ג' תמוז "הולכים הגילויים ומתחזקים".
ואם אותו רב שבמשל היו דבריו אמיתיים, ורק הבנתו, פרשנותו ומסקנתו - הכל הבל, הרי שבנידון דידן אין לנו כל ודאות שיש קורטוב של אמת בכל "שירי המעלות" שבפי הדרשן, אין אתנו יודע עד מה בסדרי הגילויים, ובכל מקרה אין אנו רואים סיבה לריקודי "אשרינו מה טוב חלקנו" עם כל העלם והסתר נוסף, ולשמחה מה זו עושה.
רבינו זצ"ל ידע היטב את המבואר בכמה מקומות בס' התניא במעלת היסורים, ועכ"ז תמיד הקפיד להתבטא ולבקש את ה"טוב הנראה והנגלה" דוקא! הן אמת שהיסורים נעלים יותר והם הם הטוב האמיתי, אבל אנחנו זקוקים ל"טוב הנראה והנגלה" לעיני בשר, אותו אנחנו מבקשים ולא את "הטוב האמיתי"! בלקו"ת (פ' תצא מא, א) נאמר: "שע"י שפוגע באדם מדת הדין ח"ו נופל עליו שם רחמנות מחמת הרע שאירע לו", ואין אנו אומרים "אשרי האיש" שפגעה בו מדת הדין שהיא נעלית ממדת הרחמים, ואין רע יורד מלמעלה!
גם אם אדמו"ר הזקן ביאר (באגה"ק סי' זך) את רוב המעלות והיתרונות שיש לתלמידים אחר הסתלקות רבם, לא מצינו בכל הדורות שיעלזו החסידים אחר פטירת הרבי בגלל כל היתרונות שזכו להם זה עתה, וגם צאת נפשו של הצדיק ממאסר הגוף ועלייתה למקום שאליו נכסף כל ימיו, גם היא לא גרמה להם להשתתף בשמחתו ברוב שירה וזימרה.
ביאוריו של הרבי להצדקת השמחה בימי הסוכות עתירי הגשמים שמנעו את הישיבה בסוכה (ראה לקו"ש, יד, עמ' 433), גם הם לא פגמו בשמחת החג באותן שנים שהגשמים לא ירדו, אף שנמנעו מאתנו כל אותן מעלות שנתבארו שם. וכך גם לא נצטער אדם מעולם על שלא נאנס שלא לקיים מצוה ח"ו, אע"פ שאילו נאנס היה מעלה עליו הכתוב "כאילו עשאה" באופן הנעלה ביותר.
והדברים פשוטים, ולא הארכנו בהם אלא כדי להראות עד היכן עלולים הדרשנים להידרדר בהרחבת פיהם ולשונם נטולי המעצורים.
ואנו אין לנו אלא לשאוף אל כל אותם הערכים הנעלים שאותם ביקשו הדרשנים לעקור (כמבואר במכתבי אדמו"ר מוהריי"צ לעיל), הלא המה: היכל קודש תורת החסידות, רוח האלקים, אור החסידות, הרגש החיוני והפנימי אשר הנחילונו הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק', ענייני עבודה שבלב זו תפלה וזיכוך המדות טבעיים, ענין ההתבוננות והעמקת הדעת, קביעות עתים לתורה, ענין כוונת ירידת הנשמה בגוף וסוד בריאת העולמות, לשונם של הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק', אור האמת אשר נטעו הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק'.
1. ובהמשך לכך נדפס שם (בעמ' 493) מכתב נוסף באותו ענין, ושם מוסיף רבינו שאין להתחשב בדעתם של הפרשנים לנגד דעת הפוסקים, והפונה אחר הפרשנים הריהו כמי שירצה להתחיל את קדושת השבת מבוקר ועד בוקר, שהרי כך כתב הרשב"ם (שהיה גם פוסק!) בפירושו לתורה...
ומכאן תשובה לאותם דרשנים מאנ"ש המציבים את פירושי האברבנאל לעומת פסקי הרמב"ם, ודוקא באותם פסקים שרבינו כתב שאין לדחותם מדברי הש"ס, המדרשים והפרשנים!
2. ראה בלקוטי-שיחות, ו (עמ' 274-273), שאין לקבל כפשוטם את דברי העט"ז שאם אינו יודע את כוונת התפילין הרי שהם אצלו כאבנים המונחות על מוחו וזרועו (ועד"ז דברי הבאמ"ח שמי שאינו מכוין בהנחתם הריהם כמונחים על הכותל והגג), וח"ו להסיק מזה שמי שאינו יודע את הכוונה פטור מהנחת תפילין. וכן אין ללמוד ממ"ש אדמו"ר האמצעי בדרושי הסידור ש"לא די במעשה הטבילה עצמה בלתי כוונה בביטול רוחני" שלא עלתה לו טבילה (וכן הביא שם מל' המשנה בפסחים פ"י "לא יצא ידי חובתו", שהדברים אינם כפשוטם המילולי).
ובדרך הלצה ניתן להצביע על הלכות נוספות שבעלי ההגשמה מסוגלים ללמוד מ"דברים כפשוטם": [א] אמרז"ל (בפדר"א) "חתן דומה למלך", וממאמר זה למדו גם להלכה ולמנהג. ועתה יכולים לקבל את ה"דברים ככתבם" ולהחיל עליו את כל דיני המלך, ואחריתו מי ישורנה! [ב] כתב אדמו"ר בשו"ע (מהדו"ת א, ז ע"פ דברי הזוה"ק): "המהלך ד' אמות [ללא נט"י שחרית] חייב מיתה", ואולי יקומו קנאים ויפגעו בו "כפשוטו"?! [ג] ב'לקוטי דיבורים' (עמ' תצג) מביא אדמו"ר הריי"צ בשם מורו הרשב"ץ, שבאמירת "סלח לנו" יש להכות על החזה בכפיס-עץ ולא באגרוף. ואין בדבריו ש??ם שום נתינת מקום ל"פשטעלאך" כלשהם, והלשון מורה שכך צריכים לנהוג בפועל ממש!
3. וכאותם פוקרים שהתירו אשת איש חוצה כשהדבר נעשה בידיעת הבעל, והוא ע"פ דברי הזוהר "אי איהי ברשות בעלה".
4. דברי-תורה להרה"ק ממונקאטש (מהדורה תליתאה, אות פו) בשם "שמעתי מאבותי הקדושים זי"ע בשם רבינו הקדוש רבשכבה"ג הבעש"ט זי"ע". על דרשנים מסוג זה ניתן ללמוד מ"פנקס המדינה" דליטא (עמ' 17 אות פח, משנת שפ"ג): אנשים בלתי הגונים מתלבשים בטלית שאינו שלהם ובחלוקא דרבנן לדרוש ברבים ולהורות ולהבדיל, ובקרבו ישים ארבו, מלא מרמה ותוך שבע תועבות בלבו... רבים שהיו שנתפשו בבתי זונות ובתי מש[ת]אות ויתר חילולים רבים שאין הדעת סובל ואין להעלות על הספר (וראה עוד שם בעמ' 33 אות קל).
בפי חסידים מסופר על החסיד ר"ש מונקיס, שהציל מפיו של מגיד אחד וידוי על כל עוונותיו החמורים. גם אם סיפור זה לא היה ולא נברא, אבל יפה כחו ללמד כיצד הביטו החסידים על המגידים.
5. ההשלכות לדרשנים מחריבי החסידות בדורנו רבות הן, בעיקר בשל החדרת דיעות זרות שאין להן מקור בחסידות ושאינן אלא פרי בטנם של הדרשנים. אך יש בענין זה גם פן נוסף, והוא על-פי סיפורו של אחד מראשוני העבדים המתפרצים מתחת יד אדוניהם (אחרי כ"ז אדר תשנ"ב), והוא שדירדר רבים מאנ"ש למעמקי השקר והסילוף. לדבריו (כפ"ח גל' 554), אחד הדברים שהשפיעו עליו, היתה דרשה שריגשה אותו מאוד, שבה דרש הדורש והשווה את מצבנו לאברהם אבינו ע"ה ההולך לעקוד את בנו ועומד במס"נ לאבד את המשך קיומה של היהדות. והנמשל - עלינו ללכת במס"נ ולא לחוש לכך שאנו מאבדים את האהדה וכו' וכו'. הרי לנו דוגמה חיה מתהום אטימות-הלב וקהות-החושים שאליהם מדרדרים הדרשנים הללו: מה הם מוכנים להקריב מחלבם ודמם למען שמו ית'? האם מפקירים הם את רכושם וכל עמלם למען קירוב הגאולה? האם זונחים הם את בני ביתם ומתאכזרים עליהם כעורב? זאת לא! אבל ברוב חסדם וגבורתם הם מוכנים ללכת במס"נ ולהקריב את... חב"ד! ממש כמו אברהם אע"ה!...
6. עיסוק מגושם בסוד הנשמות מצינו גם בדברי הכתבנים שנטפלו לר' יהודה הנשיא, שאחר פטירתו היה בא לביתו בערבי שבתות ומקדש (כתובות קג, א. ס' חסידים סי' תתשכט), והוכיחו מכאן שכלל לא מת. והנה, מלבד שהם מתעלמים מהעובדה שמכך שנטמאו לו הכהנים יש למדים גם למיתת צדיקים אחרים (ואם "לא מת", מהו "בטלה כהונה" וכיצד למדים הימנו גם לזולתו), הנה נתעלמו מהם דברי המקובלים הראשונים (ציוני פ' וירא), שאם היו מחפשים בקברו של ר"י הנשיא באותה שעה שהיה בביתו, היו מוצאים שם את עצמותיו או את גופו! (וגם במקרה זה רמות רוחא אחזה בהם, שמדמים בנפשם אשר כשם שחז"ל היו יכולים לומר על מרע"ה ויעקב אבינו ע"ה שלא מתו, כך גם הם רשאים לומר כן).
ולעוד יותר מזה הגיעו בהבליהם, שבשעת עריכת פסטיבלי-זמר ("כנסים להבאת המשיח") מנסים הם לשכנע את המון המאמינים שהרבי יושב על "הכסא האדום" בגוף גשמי, ובאותה שעה ממש מאמינים חבריהם שב770-, שהרבי יושב שם בגוף גשמי על כסאו בתפילת המנחה. והרי אנן קיי"ל שנפש אחת אינה יכולה להתלבש בשני גופים באותה שעה, ולכן גם אליהו הנביא כשהוא מתלבש בגוף גשמי אינו יכול להיות בשני מקומות גם יחד, ורק ניצוצות רוחניים שלו יכולים להיות בכמה ברי"מ בעת ובעונה אחת (ראה המשך תרס"ו עמ' קעח).
(פרדס חב"ד, 3, אלול תשנ"ז)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
