בטאון חב"ד, 33 (ניסן תשל"א), עמ' 15–22. 

 

ב"ה

מ. יהושע

ההלכה וספרותה בחסידות חב"ד

(המשך מ'בטאון חב"ד' גליון 11 (30))

נוכחנו עד כה לדעת שאצל גדולי הדורות מאחדי התורה הנגלית והפנימית פעל אחוד זה יחס נשדב יותר ללמוד התורה, אשר דחה מאליו וממילא את פלפולי השוא אשר אין החתירה אל האמת מטרתם^[41], ולעומתם היו מגדולי הרבנים שההתנגדות ללומדי פנימיות התורה (התנגדות אשר נדונה בראשית מאמרנו) היתה בעת ובעונה אחת אף התנגדות לדרך למודם^[42].

יחס הכבוד וההערמה המקובלים בקרב יודעי מעלת התורה, המעריכים מבקשי ה' ולומדי תורתו לשמה, (ובהתאם לכך אף מתייחסים לחבורי גדולי הדורות, כפי שהורונו "שכל המחברים עד הט"ז והש"ך, והם בכלל, עשו החבורים שלהם ברוח הקודש"^[43] וכן נאמר על כל החבורים שנתפשטו ונתקבלו בתפוצות ישראל^[44]), בולט ביותר כשאני נתקלים לעתים בתופעות הפוכות^[45].

לעומת פלפולי השוא חייבה גישת פנימיות התורה לימד שיטתי ומעמיק של חדושי הראשונים וגדולי האחרונים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא^[46]. וכן לצורך עמקות פשט הגמרא נתפשט לימוד המהרש"א אשר קדם לכן "הלומדים בפלפולים של הבל הורידו אותו לעלמא דנוקבא"^[47], רבנו הבעש"ט פרסם קדושתו^[48] וגדולי המורים קבעוהו להכרחי בלמוד הגמרא^[49]. וכן שובצו הטור והבית-יוסף בסדרי הלומד הנרצה^[50] במקום אשר רבים הניחו ידם מלמודם, כבשאר הנוגע ללמוד ההלכה - כדלקמן.

ולא שבקשו ח"ו לעקור את הפלפול מקרב לומדי התורה, אדרבא, מעתיק השל"ה דברי המקובלים שבתורה שבע"פ מצוה לפלפל דוקא, לישא וליתן בשיטת ההלכה^[51], ומבאר אדמו"ר הזקן אשר "עיקר הלמוד הוא בעיון ופלפול הלכה - וכל איש יוכל לגלות... ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה והן בנסתר... ומחוייב בדבר להשלים נשמתו"^[52]. אלא שהדגש הושם על פלפול לאמיתה של תורה דוקא: "אמת הדבר, טבא פלפלא חריפתא... ובשעה שנכנס אדם לדין שואלין אותו... פלפלת בחכמה, אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת, ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה מכח קושיות ותרוצים ולפלפל עליהם ולמצוא דרכים איזה דרך הפשט והאמת הן בתלמוד הן ברש"י ותוס'... ודוקא בפלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר דובר שקרים לא יכון" ולא תהי' זו סתירה לחידוד, ואדרבה, "איך נעשו ר"ת ור"י וכל בעלי תוס' מחודדים, רק ע"י לימוד תורת אמת ובקיאות מסכתות והתמדה וחוזרים תמיד"^[53].

אולם עצם התורה היא למעלה מיכולת החדוד בה "ואלו שעושים תורת אלקינו פלסתר ואומרים שהם דברי חדוד, בודאי דברי חדודין הן לכל שומען, אשר לב השמוע נשבר ונקרע מזה"^[54].

וכך מבארת החסידות על סמך הזוה"ק שחוברת הת"ת היא לאפשא לה בכל יום ע"י חדושים^[55], כדברי אדמוה"ז (לעיל) בחובת החדוש על כל אחד ואחד, ואף פסק כן להלכה ב'הלכוץ תלמוד תורה': "לסבור סברות... ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחדש חדושי הלכות רבות"^[56]. ובהסבירה את דברי הזוה"ק^[57] מפליאה החסידות ומחייבת את למוד ו'סלסול ההלכות'^[58] דוקא באופן של עיון רב ויגיעה עצומה^[59].

"והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד מה נעשה בשמים ממעל ע"י עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים"^[60].

ואכן, חובת החדוש והיגיעה מודגשים שניהם בספרות הקבלה, וכהמתבלט לעינינו מאופן למוד האריז"ל שהי' "מתגבר כארי בכח בעת שהי' עוסק בהלכה, עד שהי' נלאה ומזיע זיעה גדולה" בהסבירו "כי הנה העיון לשבר הקליפות שהם הקושיות... ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כחו בהיותו עוסק בהלכה"^[61] ואין התביעה רק ליגיעה לריק ח"ו גרידא, אלא "מצות פרי' ורבי' בד"ת שלא יהי' עקר בשכלו שאינו מוליד... וצריך שיחדש בכל יום מה שלא חידש מקדמת דנא וזה יאירו ימיו לעוה"ב"^[62].

התבטא הבעש"ט: "היצה"ר אינו מפתה את האדם שלא ילמד כלל, כיון שידוע לו שלא ישמע בקולו, כשלא ילמד לא יהא חשוב בעיני הבריות, ולא יקרא בשם למדן, אלא מפתהו שלא ילמד דרך המביא לידי יראת שמים, כגון שלחן ערוך, לידע את הדין על בוריו... ומכניס בלבו לעסוק בגמרא ומפרשי' בלבד"^[63] "כי הרי ידוע לכל נקודת רצון העליון ב"ה שידעו מצוותיו וחקתיו איך לעשותם בפועל ממש"^[64].

ואכן, כך הי' המצב בתקופות מסויימות: "התלמידים הבוחרים ובוררים להם לומר הלכה זו נאה... וחלק או"ח אינם רוצים ללמוד... והנה הל' נט"י וכד' שיטות והלכות חמורות לא שזפתו עין רואה בכמה סוגיות ומשניות והלכות חמורות מאד ולק או"ח לו משפט הבכורה... וכל הלכות בחלק או"ח דברים נוראים הם להמעין ולומד בש"ס בעומד העיון"^[65].

זאת ראה הבעש"ט "והזהיר מאד ללמוד ד' שלחן ערוך... כי מחמת מניעות לימוד זה התורה משתכחת מישראל"^[66].

רבנו קובע בהלכות ת"ת ש"הלכות אלו הצריכות למעשה... יש להם דין קדימה על שאר כל ההלכות"^[67] וכן בדרושיו ובאגרותיו^[68] מפליג בהפלאת ה"נעשה בשמים ע"י עיון ובירור הלכה"^[69] ולא רק שמתברר הטוב מהרע, אלא - כהר"ת העולים מהפסוק הריעו לה' על הארץ [הלכה]^[70] - שפועלים שבירה (הריעו משורש תרועם בשבט ברזל) ברע^[71].

הסבר נוסף להכרח למוד ההלכה מעלה כ"ק אדמו"ר שליט"א באחת משיחותיו, ומבאר שה'היתר' לעסוק בתורה שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ולמעשה הרי זו השתמשות בכליו של מלך, ניתן ע"י הבורא למטרה מסוימת, והיא ברור העולם הגשמי. ולכן מכרוח להיות למוד ההלכה המורה כיצד לעשות 'אלקות' מ'גשמיות' עולם הזה^[72].

אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לשו"ע אדמוה"ז מודיע את סדר הלמוד אשר קל מאדמוה"ז לתכלית ידיעת דיני ההלכות בטעמיהן: הפנוים ביותר מצווים ללמוד המסכתא^[73] עם התוס' אשר לדינא, אשר"י, להוציא הפסק מהרא"ש, טור וב"י, שו"ע ורמ"א, שו"ע אדה"ז עם ה'קונטרס אחרון' (ועיי"ש אופני הלמוד והחזרה וקביעת למודם הפנוים פחות) ובמכתב אחר (הנכתב בצווי אדה"ז) מסדר קביעות הלמוד לשו"ע או"ח ויו"ד עם באה"ט דוקא, רי"ף, סםרי המצוות סמ"ג סמ"ק "ובמשך זמן ג' וד' שנים... יבא לכלל בקיאות טובה בד' חלקי השו"ע וג' חלקי הרי"ף, ובזה יתרצה העבד אל אדונו בלי ספק". לפנוים יותר  מסדר גם למוד אשר"י, טור וב"י עם האחרונים, גמ' עם תוס' ור"ן, והפנוים לגמרי "עליהם מוטל ללמוד גם בעיון כל הראשונים שלא הובאו בב"י וכל האחרונים^[74] ולברר וללבן הדינים בתכלית שיוכל להיות הכל שגורים על פיו" (ועיי"ש אופני הלמוד והחזרה בפרטיות)^[75].

והיתה דרך למוד זו לחוק קבוע אצל החסידים כבר בזמן רבנו הזקן^[76].

ברצ"ה יוקדש מאמר מיוחד לישיבות חב"ד שקדמו לישיבת 'תומכי תמימים', ועתה נתעכב רק על סדר הלמוד בישיבות אלו.

"מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם"^[77]. בשנת תקל"ג יסד אדמוה"ז את החדר הראשון מתלמידים מצלוינים שנקלטו אליו מרחבי רוסיא וליטא. ותנאי ראשון לקבלתם הי' בקיאות בש"ס (עם תוס' רא"ש ור"ן)^[78] מדרש, עיקרים, כוזרי והבנה בזהר^[79].

הכל חשבו שגם בליאזנא יהי' אותו סדר שהי' במרכזים הקודמים אשר כל אחד מהאברכים הי' לומד לעצמו במה שלבו חפץ, וההתעסקות הכללית היתה בעיקרה בלמוד תורת החסידות של מורנו הבעש"ט ותלמידו הרב המגיד נ"ע, אבל מה נשתוממו על הסדר החדש אשר סדר רבנו (ראה הסדרים בפרטיות ב"התמים", ב, ע' נא על זמני העיון והלמגרס וחובת ההספק וכו', ובין השאר מוצאים אנו:) חובת למוד שו"ע סימן אחד ליום (וסימן גדול לחלקו לב' ימים) כסדר ג' חלקי השו"ע, ולממונה על זה שם את אחיו הגה"צ ר' יהודא ליב נ"ע^[80].

כשהי' הרה"צ ר' מנחם מענדל מוויטעבסק במאהילוב (תקל"ז) והתוודע אל תלמידי אדה"ז, נתפעל במאד, ובקש מאדמו"ר שלא יעזוב את גלילות רוסיא וליטא (כפי שהי' אז בדעת רבנו לעלות לאה"ק) ולהמשיך במלאכת הקדש^[81].

תלמידי רבנו אף זכו לשמוע שיעורים ממנו עצמו, ובהם הרגישו כיצד גאונות בתורה הנגלית חבוקה ודבוקה במאור התורה ונותן התורה^[82].

כ"ק אדמו"ר האמצעי המשיך בעבודת הקדש ליתן סדר בלמוד בנגלה ובדא"ח לאברכים מופלגי תורה, ועוד בימי אביו, בעודו צעיר לימים^[83] מסר רבנו לידיו קבוצת אברכים לחנכם בדרכי החסידות בשיטת החב"ד, ולסדר למודם בתורת הנגלה בדרך הישרה והסלולה המתאימה לעומר כוונתה של תוה הנגלית והפנימית^[84]. וכפי שהגיעו אלינו הוראותיו (לעיל) על העמקה בלמוד ובירור ההלכה, וכהמשתקף מה'פסקי דינים' שהשיר בכתי"ק^[85].

אין בידינו פרטים מדויקים על סדרי הלמוד בישיבות רבנו ה'צמח צדק' (יסדן בליובאוויטש בשנת תר"א, ובשנים תר"ד-תר"ה הרחיב הצ"צ את הישיבה ויסד לה סניפים בערים נוספות)^[86] ורק נמסר בכללות שהתמידו בעסק הגמרא והפוסקים, ושיעורים נאמרו ע"י אדמו"ר הצ"צ עצמו, בנו מהרי"ן מנעזין^[87] וחתנו הר"ר לוי יצחק^[88].

אף על הישיבות בתקופת אדמו"ר מהר"ש אין בידינו פרטים מדויקים, אולם בעקיפין שומעים אנו על ישיבת חב"ד בעלת שם באחת מערי חב"ד, ומהפרט נלמד על הכלל: "העיר סטארודוב היתה מרכז גדול למופת של החסידות החב"דית, העיר היתה מלאה חסידים ידועי שם, שהיו גדולי התורה, וברובם היו כפופים לרבי מהר"ש מליובאוויטש, מרא דאתרא הרב זלמן ניימארק הי' מהמצוינים בין החסידים החב"דים. התנוססה בעיר לתפארה הישיבה הגדולה שהיתה מפורסמת בכל הסביבה"^[89].

(המדובר כמובן בישיבות מאורגנות, מלבד מסורת ה'יושבים' בליובאוויטש שנמשכה אף בתקופה זו, וכמו"כ קבוצות תלמידים שנצטופפו סביב זקני החסידים בעיירותיהם)^[90].

מסגרת חדשה לישיבה ניתנה ע"י כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע ביסדו בשנת תרנ"ז את ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש "לא בשביל תורה בלבד, תורה אינה חסרה ב"ה, ישנן הרבה ישיבות... הכוונה היא להאיר אור, שילמדו נגלה ושילמדו חסידות בשילוב הדוק"^[91].

כדי לעמוד על משמעות הקמת הישיבה בצורתה החדשה, יש לסקור מעט את האוירה ששררה בישיבות באותה תקופה, עת החלה לנשב רוח ההשכלה הזרה ברחוב היהודים והחדירה מארסה אל בין כתלי הישיבות, וקדושת התורה הוזלה בעיני לומדי'.

"...ראה ראינו שיש כמה בחורי חמד אשר חננם אלקים בדעה והשכל ועוסקים בתורה... הרבה מהם... אין למודם נעשה על טהרת הקדש... אשר נראה וניכר העפרורית והעכרורית גם בתורתם וכ"ש בתפלתם... והוא מעת אשר פשטה הנגע המהלכת בלמודיות וקריאת ספרי החיצונים וגם במקום אכסניא של תורה ומכניסים צרתה בביתה... ונכנס הארס והרעל בנפשם ר"ל... עד אשר גם תורתם נהפך ר"ל לארס בקרבם ולא לסם חיים כאשר עינינו רואות... שמהם נעשו מורי הוראה אשר רבים חללים הפילו ר"ל... ומחבלים ומשחיתים כרם ישראל, ה"י"^[92].

ותהי האמת נעדרת והתורה חוגרת שק ומתפלשת בעפר.

ולעת כזו קם כ"ק אדמו"ר הרש"ב ויסד את ישיבת 'תומכי תמימים' במטרה 'להאיר אור'.

בשנת תרס"ד נתן אדמו"ר נ"ע על יד התלמידים את מאמרו 'קונטרס עץ החיים'^[93] בו מבאר באריכות ובפרטות סדר הנרצה והנדרש בלמוד שיטתי. ובסללו דרך לכל החפצים להגיע לאמיתה של תורה, ע"י הרחקת הלמוד המוטעה ופלפולים חסרי יסוד, ע"י מסירה ונתינה עצמית בהבנת שקו"ט דסוגיית הש"ס ודברי רש"י ותוס' טעמיהם וסברותיהם של כל אחד על בורים, לברר ולהבהיר כל סוגיא או הלכה בכל פרטי' וסעיפי' ע"י העמקה בדברי הראשונים וגדולי האחרונים, ללבן כל מימרה וסברה במאזני השכל הבריא במתינות גדולה ושקול הדעת גמור עד שתהי' כל הסוגיא בש"ס או הלכה בפוסקים ברורה לפניו בכל פרטי' כאילו רואה בעיניו - עיני השכל - ונקלט במוחו בהנחהח טובה^[94]. ומזהיר מהשאיפה לחדש חדושים אשר "ע"פ הרוב אינם יודעים פשט ההלכה במקומה כי אין לבם ודעתם כלל על זה, וגם החשק לחדש אינו מניחם לעיין בגוך הדבר ומחפשים רק חדוש"^[95] משא"כ "הלמוד הנרצה הוא אשר תכלית למודו יהי' לידע את הדבר שלומד ידיעה טובה ומאושרה, על מקומה, ולא להשתדל לחדש חדושים ולבנות בנינים, כי אם לידע את הדבר שלומד"^[96].

ונקודה זו של למוד שטתי ויסודי הי' חוזר הרבי ומדגיש לפני ראשי הישיבה והמשגיחים שיתנו דעתם על כך "שידעו את הענינים שלומדים לאשורם ולאמיתתן בלמוד יסודי ועי"ז לא ישכחו ותהי' ההלכה ברורה בידם"^[97]. וכן נמצא במכתבי אדמו"ר הריי"צ נ"ע - מנהל פועל בישיבה בעת ההיא - שחזר והדגיש נקודה עיקרית זו^[98].

הסבה לפלפולי השקר, שמפניהם מזהיר כ"כ, היא אי ידיעת הלכה ברורה^[99], ואילו פלפול של אמת יכול להיות דוקא כשיודעין תחילה את פשט ההלכה לאמיתתה באופן מסודר, אבל כשמתחיל בפלפול קודם שלמד ויודע באופן הנ"ל, בהכרח שיהי' הפלפול שקר ומבלה את הזמן בשקר, ועוד זאת גדול עוונו מנשוא שמהפך את האמת לשקר ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והוא אפל ותורתו אפלה ומשוגתו אתו תלין בקבר ועתיד ליתן את הדין על זה^[100].

בשיחתו המפורסמת לתמימים "כל היוצא למלחמת בית דוד" - שמח"ת תרס"א - מפרט הרבי את סדר הלמוד: "יש ללמוד נגלה בעיון רב, לידע כל סוגיא בכל פרטי סברותי' דבר דבר על אופנו, מיסוד רמז ההלכה כפי שהיא בתושב"כ, ובקיצורה הנמרץ במשנה, וכפי שמתבארת באריכות הפלפול בגמ' ומתפרשת ע"י רש"י ובשיטת התוס', להתבונן בסגנון לשון הרמב"ם, חדושי הרשב"א, לידע כיצד באה ההלכה בטור וב"י ולהתעמק בסגנון לשון אדה"ז בשו"ע"^[101].

 ובסיום דבריו מתבלט לעינינו המיוחד שבלמוד ליובאוויטש: "אולם אחר הכל בהכרח לידע אשר זהו גליא דתורה, וגליא זו יש בה פנימיות, שהיא חיותה של הגליא, וההנחה האמיתית של השגה אלוקית היא רק ע"י עבודה שבלב".

שכן, בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא נתבע יותר מאשר התמסרות למודית-גרידא. "מזה שדוד הי' 'גבור חיל' במלחמתה של תורה^[102] עדיין אין כל ראי' שהלכה כמותו, ורק מכך ש'ה' עמו' לומדים חז"ל62 שהלכה כמותו בכל מקום"^[103]. דוקא המלובשים בגוף גשמי הנלקח מק"נ ומתישים תקפו ע"י שבירת התאוות יכולים לברר את ההלכה^[104].

בהעדר בטול הישות העצמית ותאוות הגוף הרי תורתו אף היא שקועה בגלות גופו "וכל הלמוד שלו אינו בשביל לדעת את דבר ההשכלה ההיא, והיינו לידע את האמת של הדבר הלכה, כ"א להראות אשר הוא יודע ויכול להטות כל דבר לדעתו, ולפרש הענין כפי שעולה על רוחו, ומביא לו ראיות מענינים שאין האמת כן, ולפעמים הוא משבש את הענינים ההם בפירושים בדויים מן הלב בכדי שיתאימו לחזק דעתו המשובשת ומתגאה בזה אשר ידיו רב לו להעמיד על דעתו לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, אשר מלבד אשקר מעל בחכמה האמיתית (כפי' הרמב"ם באבות פ"ה בפי' גולם) הנה עוד זאת כי אין פחד ויראת אלקים בלבו כלל לזכור כי היא תורת ה' ולא ניתנה לו כי אם לעבדה ולשמרה ולא להתעולל בה ח"ו. וכ"ז הוא מפני גודל הגסות והישות שלו, אשר הוא העיקר והלמוד רק הטפל בלבד להראות מהותו וישותו"^[105].

את הכרחיות קישור הגליא דתורה ופנימיותה מבאר כ"ק אדמו"ר שליט"א בכך שמצד השכל לבדו עלול האדם לילך בדרך עקלתון, וכדי שיכוון את ההלכה לאמיתתה אין מספקת דיעה צלולה אלא מוכרחים גם לסיעתא דשמיא כמ"ש בדוד וה' עמו שהלכה כמותו^[106] והסעייתא דשמיא באה ע"י יר"ש דוקא, המפתחות הפנימיים שעל ידם יגיע לאהבתו ויראתו - ע"י התבוננות בגדולת הבורא"^[107] הרי שמוכרח הוא להתבונן בגדולת הבורא, ועי"ז תתעורר בו יר"ש, וממילא יכוון את ההלכה לאמיתתה^[108]. (נוסף למבואר בכ"מ שא"א לכוון הלכה לאמיתה בהעדר הידיעה הפנימית בנסתר שבאותה הלכה)^[109].

וכמו"כ מוכרח הוא הפלפול לשם קבוץ הדברי תורה מפוזרים ונעלמים - הלכה אחת בריבוי מקומות - וא"א ללא קושיות ופירוקים, אולם הכח לכך הוא רק ע"י ברכת התורה - הכרת והמשכת נותן התורה בתורתו - וע"י פנימיות התורה שלמעלה מבחי' הפיזור והפירוד דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת^[110].

ומבארת החסידות^[111] שאף שד"ת בכללם, דברי אלקים חיים המה^[112] ואף שהללו אוסרין והללו מתירין כולם מרועה אחד ניתנו - מפי אדון כל המעשים ב"ה^[113] ודבריהם הם דברי תורת אמת, אולם ההלכה שהיא אמת לאמיתה, וגבוהה בשרשה משאר ד"ת, לפיכך צריכה להכשרה נעלית יותר^[114] בכדי שיהי' שם הוי' דוקא עמו (ולא 'דברי אלקים' בלבד) ואע"פ שב"ש מחדדי טפי מב"ה, היו ב"ה מוכשרים יותר שתקבע הלכה כמותם^[115].

וכך פוסק רבנו בהלכות ת"ת בקבעו את סדר הלמוד, משלב הוא גם "דרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה' כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם - למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומתדבק בדרכיו כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות"^[116].

וכן דרוש דרש בחסידות: "...ומ"מ אמרו כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו^[117] בכדי שיעשה התכללות הנפש באוא"ס ב"ה בעסק התורה ברעו"ד תליא מילתא, שיחפוץ באמת בביטול זה, והיינו ע"י קדימת ק"ש ותפלה... ביטול עצמיות הנפש האלקית שלמעלה מהשכל... וגם נה"ב תסכים לזה בבחי' אתכפיא ואתהפכא... ולזאת אח"כ כשעוסק בתורה ומתקשר שכלו בחכמתו ית' שבתורה, נעשה יחוד והתכללות עצמיות הנפש באוא"ס ב"ה ממש המלובש בח"ע שבתורה"^[118].

א"א להפריד בין חלקי התורה, וא"א להפריד בין העוסק בתורה לבין כוונת נותן התורה^[119] וא"א לזה בלא זה. ועם ההתאחדות וההזדהות הגמורה, הרי - כמובא מכתב יד אדמוה"ז - "בחינת גליא של הנשמה מתקשרא לבחי' גליא של הקדב"ה ע"י אמצעות בחי' גליא שבתורה, ובחי' סתים של הנשמה מתקשראה לבחי' סתים דקודב"ה ע"י סתים שבתורה"^[120].

בזכרונות זקני התמימים מוצאים אנו פרטים נוספים על אופן הלמוד הנתבע והמצוי בישיבת 'תומכי תמימים'.

מספר הרשד"ב ז"ל זיסלין על היחידות הראשונה שנתקבל אצל כ"ק אדמו"ר הרש"ב, ובין שאר הדברים הדריכו הרבי בסדר למוד הנגלה, אשר צריך למסור עצמו להגיע להלכה תוך שימוש בסוגיות הש"ס, והזכיר הספר 'כסף נבחר'. ובמקביל לכך העירו על למוד החסידות, אשר ה'על מנת לעשות' מלמודה הוא עבודת התפלה^[121].
(הגדרה מעין זו לעבודת התפלה מוצאים אנו במכתב אדמוה"א: "...ועל כיוצא בזה אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת, כי המעשה הו"ע ההשתדלות והיגיעה להאריך באחד... ואז מתקיימת כל חכ' השגת האלו' בבחי' קיום עצמי שהוא נצחי בלתי יפול לעולם כעץ שתול על פלגי מים שגם כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו")^[122].

יבלח"ט, הרב ר"ש ששונקין שליט"א כותב בזכרונותיו על "למוד התלמוד וההלכה בליובאוויטש על החדריה לעומקה של כל סוגיא במטרה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, סוגיא לאמיתתה, בלמוד ראשוני הראשונים ואחרוני האחרונים, רש"י, תוס', רי"ף, ר"ן ורא"ש, טור וב"י, שו"ע, שו"ע רבנו, פמ"ג^[123] קצוה"ח^[124] ונתיה"מ^[125] ועוד תשובות הנוב"י^[126] החת"ס^[127] רע"א^[128] וכמובן רבנו הצ"צ"^[129].

(לענין למוד האחרונים מענין לצטט מדברי אדמו"ר מהרש"נ מבאברויסק נ"ע על הנהגת רבוה"ק: "רבינו [הזקן] ...אהב למוד אחרונים ובענותנותו הביא כל דברי גדולי זמנו כמעט ופלפל בהם, כמו תשו' אמונת שמואל, ס' תורת יקותיאל, חק יעקב, כרו"פ, וגם הביא התשו' נודע ביהודה בן דורו. וכן כ"ק אאזמו"ר [הצ"צ] ההולך בעקבותיו מביא כל דברי האחרונים שבדורו^[130] וגם החכ"א, ופעם א' הוכיח לרב שלא רצה לעיין בדברי האחרונים ואמר לו כתיב ואת אחרונים אני הוא...")^[131].

מוסיף הרב שמואל זלמנוב ומבאר את האופן בו השפיע למוד החסידות לא רק על טוהר הלמוד והלומד, אלא אף על כושר הלמוד: "והנה כשתמצא לומר הנה גם הלמוד בתורת החב"ד אשר כל ענין מיוסד בטעמים ונמוקים שכליים, כל ענין מסודר ברור וכל ענין נתפס לכל פרטיו וענפיו בדרכי ההגיון וסברות דקות מן הדקות עד שבאים לידי הבנה מופשטת מהגלמה - הנה למוד עמוק הלזה בפנימיות התורה מראה לדעת הדרך הישר והנרצה גם באופן למוד התורה הנגלית בש"ס ופוסקים ובעיקר איך צריכים לתפוס ענין שכלי, כי אמנם לא רק רבוי הידיעות הוא העיקר, אלא הדרך ואופן תפיסת המושכל"^[132].

וכך מסיים הרבי נ"ע בקונטרס עה"ח: "ומובטחים כאשר הלומדים יחיו יחזיקו בעץ החיים בלמוד דא"ח ברצון וחשק... ויקלטו הדברים היטב, יהי' גם למודם הנגלה באופן הנרצה ורצון ה' ירצו ויעשו ותורת אמת ינחילם"^[133].
"ולפיכך מדרכי הלמוד בליובאוויטש הוא שלא להיות נבהל לשאול ולהשיב בפלפולים הבנוים רק על שטחיות הענינים, שאין בזה רק ברק וזהר חצוני ואין להם אמיתי, יודעים המה הת' דברי הזהר על מלה בסלע משתוקא בתרין שקראי גם על ד"ת^[134] וזוכרים המה מש"כ ע"ז בקונטרס עה"ח "ואל ימהר להוציא מפיו אלא דבר ברור והגון וכשארז"ל ושננתם שיהי' שנון בפיך, השנון הוא בלב ואח"כ יוציא מפיו".

כתוצאה מעקרונוץ אלו, ובצרוף יחס הכבוד למחברים (כמ"ש לעיל) שהשפיעה החסידות, נוצרה עוד תכונה האופיינית ללמוד החסידי, וכידוע בשם אדמו"ר הזקן "ההבדל בין דרכי הלמוד של חסיד למתנגד, שניהם לומדים בעיון ושניהם מחפשים את הטעות ומייגעים עצמם לתקנו, רק ההבדל ביניהם שהחסידים יודעים שהאמור בספר הוא טוב ואמת, והטעות הוא בעצמו ובדעתו, והמתנגד מוכיח כי ידיעתו ופלפולו הוא האמת, והטעות הוא בהספר, וזהו יסוד סדר ברכת התורה, התחלה ברכת הבחירה בנש"י ואח"כ ברכת נתינת התורה ומצוה לנשות ישראל, ואז בעזרתו ית' מוצאים את הטעות ומתקנים אותו"^[135].

למודם של חסידי חב"ד הניב פירות גם בספרות ההלכה. אולם יותר ממה שנדפס, נכתב ע"י רבני חב"ד לדורותיהם, ולא מצאו לנכון להדפיס את פרי רעיונם ושו"ת לאלפים שהריצו לשואלם דבר^[136], ורובם ככולם מאשר נדפסו הם הודות לצאצאיהם שיגעו וקבצו מכתבי אבותיהם ממקומות פזוריהם, אולם רוב הנכתב לא זכה להדפס ונעלם במרוצת הדורות^[137].

(השקפה חשובה על ההלכה ותרומה ספרותית בעלת ערך רב ללימודה, יש לראות בפעולת כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע שהורה (בשלהי שנת תש"ט) להדפיס בארצה"ב מחדש את שורת הספרים 'שדי חמד', וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בהקדמתו להוצאת תש"י) אשר "גודל תועלת ספרים אלו ונחיצותם ידוע לכל עוסק בספרות הרבנית, ובפרט למודי הוראה לאמיתתה על פי תורתן של גדולי ישראל בדורות שעברו, וגדלה עוד הנחיצות בימינו אלו, אשר, מצד אחד, נשרפו ונאבדו רבבות טופסים של ספרי הלכה והוראה, ומצד שני, הרי הלימוד לשם בירור פסק הדין, הלכה למעשה ובטעמו ונימוקו, הולך ומתמעט ומתצמצם". ומאלפים הם דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א בכתבו במעלת המפעל 'אוצר הפוסקים': "שגודל הענין מובן לכל, בפרט בתקופתנו, להוציא מלבו של מקלו יגיד לו ולהוכיח שכל פסק-דין יש לו יסוד חזק ברבותינו ז"ל והראשונים כמלאכים [בכ"ף הדמיון, כי תורה (ופס"ד) לא בשמים היא, ואף רבותינו הם עמודי הוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל] שלאורם נלך בנר מצוה ותורה אור, בדרך מלכו של עולם").

בהמשך מאמרנו נעמוד אי"ה על הכתבים שנדפסו מרבוה"ק ומאנ"ש לדורותיהם בשטח הנגלה דתורה.

 

[41] ראה גם הקדמת הב"ח לחיו"ד ע"ד הפלפול והחדוד, ובפרק הקודם (הע' 23) על למוד לשם קדושת התורה, יחסו לקבלה ראה בשו"ת הב"ח סי' ד, ובישנות סי' ד. וראה שו"ת חות יאיר סי' קכג בשלילת פלפולי ההבל, ובסי' רי יחסו לקבלה. אף החת"ס שלל הפלפול שאינו חותר לאמת (ראה אצל ר"ש סופר, חוט המשולש, דראהאביטש תרס"ח, ע' כט; שו"ת חת"ס, סאטמער תרס"ז בסופו; תשובותיו ח"ו פ"ה, אהע"ז ח"ב יג, וכהנה רבות. גדלותו בקבלה ראה בחוט המשולש ח, ב; יז, א; לז-לח; מד (ושם המקור למה שהובא בפרק הקודם הע' 7 בשמו). וראה לקמן הע' 87. וכן הגר"א שחייב (הק' תקלין חדתין; פי' למשלי ב, ט; ד, כב; ה, יח; ז, יב; פי' להיכלות פקודי יז; תקו"ז קז, יג, ועוד) והדגים (הק' לבי' לספד"צ; הק' פאת השלחן; הק' לנפש החיים) שלוב הנגלה והנסתר התנגד לפלפולי סרק בעלמא "שהוא הריסה גדולה אל רצונו ית'" (הק' לפי' על השו"ע).

[42] ראה הקדמת מרכבת המשנה, פפד"א תקי"א.

[43] 'לוח היום יום' ע' יז בשם אדה"ז (והוא מהמשך תער"ב. - הגהת אדמו"ר שליט"א בשד"ח מהד' תש"כ ע' ב'צה[ב]). בשארית ישראל (להרה"צ רי"ד מווילינדיק) דרושים לסוכות מאמר א שהט"ז והש"ך הם פוסקים אחרונים, ועד המהרש"א ועד בכלל כל החבורים הם ברוה"ק. רי"א תאומים, מנורה הטהורה, פשעמישל תרע"א, ע' 68 מביא בשם הרה"צ ר"א מליזנסק כדברים הנ"ל עד המג"א. מהרי"א מזידיטשוב, לקוטי תורה והש"ס, לעמבערג תרל"ז, דף מ"ו ששמע מרבו (רצ"ה מזידיטשוב) כנ"ל עד ר"י בעל הטורים. וראה בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' קה.

[44] שארית ישראל שם בשם הבעש"ט, וראה בדב"ח שם.

[45] ראה אצל רי"ל מרגליות, בית מדות, דיהרנפורט תקל"ז, ע' לב.

[46] ראה לקמן בענין ישיבות תומכי תמימים.

[47] הרה"צ ר"פ מקאריץ, נופת צופים, פיעטריקוב תרע"א, סעי' עב.

[48] בשארית ישראל שער א דרוש ו מאמר שני: "הריב"ש נבג"מ שיבח את המהרש"א ז"ל למאד בגול צדקתו, עד שאמר שאם הי' העולם יודעים מזה הי' לוחכים העפר שע"ג קברו". וראה בספרים המצויינים אצל רצ"י [מיכלזאהן], בית צדיקים (בתוך 'נפלאות היהודי') פיעטריקוב תרס"ח, ע' 99; ומ"ש הרר"ש מקאמינא, שני המאורות, קעשיניעב תרנ"ו, ע' 96.

[49] ראה: הקדמת ה'אגלי טל'; שו"ת דב"ח ח"ב יו"ד סי' מז.

[50] ראה: מכ' הרה"מ ב'התמים' חו' ז ע' כז; רי"א קאמעלהאר, דור דעה, פיעטריקוב תרצ"ה, ע' קי; רי"א ווייס, דברי יצחק, מונקאטש תרס"ו, טז ע"ב.

[51] נסמן בפ"א הע' 32, וראה שם בהגה בשם הריקאנטי וראה בחסל"א מעין בד נהר כח.

[52] תניא, אגה"ק סכ"ו (קמה, א).

[53] שול"ה שם.

[54] מהר"ל ב'דרוש על התורה'.

[55] ח"א יב, ב.

[56] פ"ב ס"ב. וראה בשו"ת מאדמו"ר מהרש"נ מבאברויסק, שמן למאור, (כפר חב"ד) תשכ"ד, ע' [תפא] ואילך.

[57] זח"א קל, ב.

[58] לקו"ת ויקרא דף כז.

[59]  ראה לקו"ת ויקרא נג, ד; ד"ה ואברהם זקן תרס"ו; ד"ה ויאמר ה' אל אברם (תרס"ז) ואילך.

[60] תניא אגה"ק סכ"ו (קמד, ב).

[61] שער המצוות פ' ואתחנן (ד"ה גם בענין עסק ההלכה) וראה גם: לקו"ת להאריז"ל (טעהמ"צ פ' ואתחנן); פרי ע"ה שער הנהגת הלמוד.

[62] ר"מ פאפריש, אור הישר, עמוד התורה פט"א סי"ד.

[63] צוואת הריב"ש, ד"ה דברי פיו.

[64] מכתב אדמוה"א, מאה שערים דף ט.

[65] אגרת הפמ"ג בפתיחה לאו"ח.

[66] כתר שם טוב, ח"ב, ד"ה כל העוסק בתורה ובתפלה.

[67] פ"ב ס"ט.

[68] ראה אגה"ק סכ"ו, סכ"ט ועוד.

[69] לעיל הע' 20, וראה בד"ה וידבר אלקים תרכ"ז (ע' רפד) והביאור עפ"י דא"ח להמשכה הנעשית ע"י גלוי ההלכה, ושדוקא בה הוא המכוון.

[70] לקו"ת להאריז"ל תהלין ק, ובשער הפסוקים שם. - נתבאר עפ"י דא"ח בסידור ע"פ מזמור לתודה; בפירוש המלות מהד"ב פרק קמא ואילך; רשימות הצ"צ לתהלים ע"פ זה.

[71] סדור דף מד, ד. וראה בכתר שם טוב ח"ב ד"ה שנו חכמים.

[72] שיחת שמחת ביה"ש תשט"ז (סעי' יט).

[73] ראה בשו"ת מהרש"נ (נסמן לעיל הע' 16).

[74] ראה לקמן בענין למוד האחרונים.

[75] מאה שערים דף ט.

[76] ראה סה"ש קיץ הש"ת ע' 93.

[77] יומא, כח, ב.

[78] סה"ש תש"ב ע' 4.

[79] לקוטי דבורים ע' 58.

[80] בעהמח"ס 'שארית יהודה', אודותיו ואודות כתביו יבוא אי"ה בהמשך הסדרה.

[81] התמים שם ע' נג.

[82] ראה מכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ב'בטאון חב"ד' חו' טו ע' י.

[83] אדמו"ר הריי"צ במכתבו הנדפס בהקדמה ל'פוקח עורים' (נ"י ת"ש) ע' 3 כותב: הוד כ"ק אדמו"ר הזקן העמיס בשנת תק"ן על הוד בנו אדמו"ר האמצעי את הדרכת האברכים". וראה דברי אדמוה"א ב'קונטרס ההתפעלות' ('לקוטי באורים', ווארשא תרכ"ח, דף סז, א): "מאד הורגלתי מנעורי זה יותר מעשרים שנה בהיכל קדשו של אאמו"ר ז"ל וידעתי ממנו כל פרטי מכאובי אנ"ש ובדקתי בעצמי לב כאו"א".

[84] פתח דבר (מהרב שמואל זלמנוב) לקובץ חדו"ת (ברוקלין תש"ד), בטאון חב"ד חו' טו.

[85]  בדפוס על חיו"ד (ברוקלין תשי"ט) ובכת"י על אהע"ז.

[86] ר"ח גליצנשטיין, רבנו הצ"צ, ע' 143-146.

[87] אודותיו וכתביו - בהמשך הסדרה אי"ה.

[88] 'רבנו הצ"צ' שם.

[89] פרופ' ר"פ שניאורסון, העבר, חו' ג ע' 127.

[90] ראה שתי הכתבות ב'התמים' א ע' עט.

[91] ר"ח גליצנשטיין, תומכי תמימים, ע' נח.

[92] ממכתב אדמו"ר הרש"ב, קונטרס עה"ח ע' 80. וראה במכתב אדמו"ר הריי"צ שם בתחלת הקונטרס. השווה גם למ"ש ר"ש ישראלי, פרקים במחשבת ישראל, תשי"ב, ע' 207.

[93] נדפס לאחרונה בהוצאת אוצר החסידים, ברוקלין תשט"ז.

[94] הר"ש זלמנוב שם.

[95] קונטרס עה"ח אות לא.

[96] שם אות כז.

[97] מכתב אדמו"ר הרש"ב, קובץ מכתבים א סי' י.

[98] ראה 'תומכי תמימים' פרק י.

[99] מכתב להרר"ז משגיח בתו"ת (קובץ מכתבים שם).

[100] קונטרס עה"ח סוף אות לא.

[101] לקוטי דבורים ע' תשפט; סוף ספר השיחות תש"ב; תומכי תמימים ע' קטו.

[102] סנהדרין צג, ב.

[103] משיחת י"ט כסלו תשי"א.

[104] אגה"ק סי' כו, וראה שיחת לך לך תשי"א.

[105] ד"ה פדה בשלום, תרפ"ה.

[106] סנהדרין שם.

[107] הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב.

[108] שיחת ליל ב' דחגה"ס - ראה 'אור החסידות' ע' 149 והלאה.

[109] ראה: הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות (בהנדפס בסוף קו' עה"ח בע' 68); באוה"ז (מאדה"א) ע' כ; המצויין לעיל (הע' 1) מהגר"א.

[110] ראה ד"ה אם יהי' נדחך, תשכ"ז.

[111] ראה ד"ה וידבר אלקים, וד"ה ביום השני. סה"מ תרכ"ז.

[112] עירובין יג, ב.

[113] חגיגה ג, ב.

[114] שכן "עסק התורה לכוין הלכה לאמיתה אפי' בדבר קל הוא גדול ונכבד מכל המדריגות היינו מהשגת רוה"ק וגלוי אליהו" (מהרצ"א מדינוב ב'מעין גנים' על 'אור החיים' (לר"י יעב"ץ) סוף פ"ב.

[115] עירובין שם, וראה ד"ה אם בחקתי, תרס"ז.

[116] פ"ב ס"ב.

[117] יבמות קט, ב.

[118] לקו"ת ויקרא ה, א.

[119] ראה הקדמת הרמב"ם לפיה"מ בענין הדעת והמעשה.

[120] אדמו"ר הצ"צ, אור התורה פ' עקב-תבא, ברוקלין תשכ"ה, ע' תתקסט. וראה ד"ה אר"ע אשריכם ישראל, תרס"ז.

[121] בטאון חב"ד חו' ו ע' 31.

[122]  מאה שערים ע' י.

[123] "קא מכרזי ברקיע הלכה כפרי מגדים" - רח"מ פערלאוו ,לקוטי ספורים, כפר חב"ד תשכ"ו ע' עב (בשם אדמוה"ז) הררי"א מקאמארנא, עצי עדן (על המשניות) [לבוב] 1861, הקדמה ע' [6] ד"ה חסדר ה' (בשם הררי"מ מזלוטושוב). וראה עוד למדת התקבלותו אצל החסידים אצל: הרר"ש משינאוי, רמתים צופים (על התנד"א) ווארשא תרמ"ב, א, ע' 168; ב, ע' 40; ר"י (בערגער), שמחת ישראל, פיעטריקוב תרס"ח, ע' 123; בהסכמת רש"ז עהרנרייך משאמלויא לשו"ת הפמ"ג

 קליינווארדיין תרצ"ה; רצ"י מאמלאק, אביר הרועים, פיעטריקוב תרצ"ה, ע' לד. (רבנו הזקן ממעט במאד להביאו (ראה בהלכות פסח סי' תמז בקו"א סק"ב, ובשו"ת שלו סי' יב ועוד)  למרות שהספר נמצא בספרייתו כבר בשנת תק"ס, כמובא ברשימה הנדפסת אצל טייטלבוים, הרב מלאדי ומפלגת חב"ד, א, ע' 198).  

[124] לענין הנ"ל ראה אצל רי"א קאמעלהאר, דור דעה, בילגורייא תרצ"א, ע' רכג.

[125] כנ"ל, ראה: רמתים צופים, א, ע' 193; ר"ש סופר, אגרות סופרים, וויען תרס"ט, ע' 45, (מובא גם ב'שמחת ישראל' ע' 114); מכתב הרי"ל מסעראצק אצל ריק"ק ראקאץ, נפלאות היהודי, פיעטריקוב תרס"ח

 ע' 13 (הראשון).

[126] "הרב הגאון מו"ה שלום יוסף האבד"ק יוזעפאף ז"ל במכתבו אלי כתב בזה"ל; בהיותי בלובלין סיפר לי הגאון הצדיק מו"ה שניאור זלמן זצ"ל האבד"ק לובלין... ששמע ממורו הגאון הקדוש מו"ה מנחם מענדל זי"ע מליובאוויטש בעה"מ צמח צדק בשם הגאון האלקי הרב בעל ש"ע והתניא, שאמר לו כדברים האלה, הרב מפראג הי' יחיד בדורו בהוראותיו והי' ה' אתו שקלע אל השערה ולא החטיא המטרה האמיתית בכל דבר אשר הורה וגם ע"ד התשובה הארוכה בסי' ע"ב, אם כי רבים מגאוני הדור חלקו עליו, אמנם באמת הדין הי' אתו וכיון להלכה ולמעשה [הכוונה לסי' זה במהדו"ק חאהע"ז] ובענין הגילוח בחוה"מ קיים בנפשו כדקי"ל ניחא לי' לחבר למעבד איסורא זוטא ולא ליעבדי ע"ה איסורא רבה וכדאמרינן בסנהדרין ז' ע"ב מוטב דליעבדו לעגלא כו' [ראה מהדו"ק חאו"ח סי' יג; מהדו"ת סי' צט-קט; החיד"א בשה"ג מע"ס בע' הנוב"י] עכ"ל" (רי"א קאמעלהאר, מופת הדור, פיעטריקוב תרצ"ד, ע' עד) וראה שם ע' עז בשם הרר"ב ממז'בוז' ובע' קו בשם הצ"צ. (וכבר העיר בדור דעה (פיעטריקוב תרצ"ה) ע' עו-עז על העדר האמת במ"ש ר"ב עפשטיין, מקור ברוך, ווילנא תרפ"ח, ע' תרלג בשם הצ"צ. ויש להוסיף תימה על תמיהתו האיך ידע ל"צטט" מזכרונו דקדוקי פרטים ולשונות וכו' בעוד לא ידע כלל שכשהצ"צ מדבר על אדמוה"ז מכנהו 'זקני', ואילו הנ"ל מייחס את אדמוה"ז כ'חותנו זקנו' של הצ"צ (ראה שם ע' תתח ואילך). וראה ב'הרב מלאדי ומפלגת חב"ד' א, ע' 12 הע' 7). עוד מדברי צדיקים ראה: ר"י לנדא, זכרון טוב, פיעטריקוב תרנ"ב ע' 97 (בשם הבעש"ט); לקוטי ספורים ע' טו (מהבעש"ט) וע' נז (מאדמוה"ז); ראחש"ב מיכלזאהן, מקור חיים, בילגורייא תער"ב, ע' 27; רי"א פייגענבוים, אור פני יצחק, ווארשא תרצ"ט, ע' טז; אביר הרועים ע' יז; צד. צרור החיים השלם אות קנט (מהבעש"ט).

[127] כנ"ל, ראה: רמ"ח אותיות [כפר חב"ד תשכ"ו] סעי' קכ (והשווה שו"ת חת"ס יו"ד סי' רלד); לקוטי רשימות ומעשיות, כפר חב"ד תשכ"ט, סעי' קצד (בשם הצ"צ); חוט המשולש ע' לב; ובשם כ"ק אדמו"ר שליט"א שמעתי (מהרה"ג ר"א שי' סופר) שכל שו"ת החת"ס מכוונות גם עפ"י קבלה.

[128] כנ"ל, ראה: מכתב אדמוה"א בבית רבי ח"ב ע' ז; רמ"ח אותיות סעי' קיט (והשווה חוט המשולש דף עד ע"ב; ר"מ ציטרין, שבחי צדיקים, ווארשא 1884, ע' 18); שיחות תלמידי חכמים (בתוך 'אור פני יצחק') ע' 4 (השני).

[129] בטאון חב"ד, חו' יב, ע' לב.

[130] ראה בית רבי ח"ג פ"ה הע' ד.

[131] שמן למאור, א, ע' [תפח].

[132] וראה ד"ה ולא נבוש, סה"מ תש"א ע' 39, ושיחת ט"ו בשבט תשל"א.

[133] פרק לב.

[134] ראה זח"א ב, א.

[135] ממכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ, בטאון חב"ד חו' ד ע' 37, ונתבאר במכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א בטאון חב"ד חו' ו ע' 20. השווה שו"ת רע"א סי' נה; הקדמה לשו"ת רב פעלים; הקדמת הפר"ת (נעתק בשד"ח כללי הפוסקים סי' טו סנ"ה). וראה מ"ש ראחש"ב [מיכלזאהן], דובר שלום, פשעמישל, תר"ע, ע' ע' 144 (אות שע"ב).

[136] ראה טעמים שונים להנהגה כזו: לקוטי רשימות ומעשיות סעי' נז; חוט המשולש ע' לד; הקדמת האגלי טל; אור פני יצחק ע' 10 הע' ג.

[137] ראה לדוגמא בבית רבי ח"ג פ"י על הרה"ג ר"י תומארקין: "הרבה רבני דורינו היו מריצים שאלותיהם אליו, ותשובותיו עמקו מאד, ונמצאים אצל יוצאי חלציו ובדעתם להוציאם לאור הדפוס". - ולמעשה לא נדפסו ואינם (בהמשך הכתבה יבוא אי"ה על תשובה אחת נדפסת ממנו). וכן כותבים בני הרה"ג רא"י מדריבין בדברי התנצלות בראש הספר 'אהלי יוסף' (ירושלים תרכ"ח) שהדפיסוהו מבין כתבי אביהם שהניח אחריו "צרורות צרורות כתבי יד קדשו נחמדים מפז... על ש"ס... והם פלאי פלאים לכל רואיהם, ועוד הרבה ועוד הרבה חדושי דינים על ד' חלקי ש"ע, ועוד כמה שאלות ותשובות". וכתבים אלו נעלמו או אבדו ברבות הימים (ראה הקדמת המו"ל לאוהלי יוסף, ירושלים תשט"ז, שנותר מבין הכתבים).