ליום "יסוד שביסוד" ידועה משמעות מיוחדת לכל הבאים בסוד ה'. ולנו, חסידי חב"ד, יקר הוא יום זה שבו נסתלק ונתעלה למרום אריה דבי עילאי, הרה"ח מוה"ר יצחק אייזיק הלוי אפשטיין מהאמיל, שהיה מיחידי הסגולה יורדי מרכבת הדא"ח אשר לא ישיגוה משיגי הגוף. והוא זכה וזיכה את הרבים בכתביו המאירים הנחלקים לעשרה מאמרות, שבהם חשף זרוע קדשו, גליא לדרעיה ונפל נהורא רבה.

לפנינו תיאור מתקופת חייו האחרונה של הר"ר יצחק אייזיק; יסודו בכתביו של הרה"ח ר' טוביה בלקין ע"ה (שרשם את אשר שמע מהחסיד המפורסם ר' מרדכי יואל דוכמאן ע"ה), ועליהם נוספו דברים ששמעתי מהרה"ח מו"ה אליעזר הורוויץ ע"ה, ששמע מהרה"ח ר' ישעיה נכד הרה"ח ר' אריה ליב זיוואוו אבד"ק האמיל. וכן מהס' "לשמע אזן" מהרה"ח ר' שניאור זלמן דוכמן ע"ה.

בקיץ שנת תרט"ז התפלל ר' אייזיק ב"מנין" שבביתו, לאחר קדיש "תתקבל" נצרך לצאת, ובחזרתו הרגיש כי נפל שיתוק ר"ל באצבעות ידו הימנית. כנראה – הפטיר אז ר' אייזיל – שכבר אין רוצים גם שאניח תפילין...

ממחלה זו סבל עד יומו האחרון שהוא בספירת "יסוד שביסוד" [כ"ו אייר, תרי"ז].

כמה רופאים מומחים חיוו דעתם, שאם יקטעו את ראש אחת האצבעות עם הציפורן, יתכן ותעלה ארוכה לשאר האצבעות, אבל ר' אייזיק סירב ואמר: איזה בעל-בית אני על איברים שאינם שלי? נתנו לי אותם לזמן קצוב, וכאשר תגיע השעה צריך אני לבוא ולומר, הרי שלך לפניך! הא לך בשלימותם כל האיברים שנתת לי!

ביומו האחרון, בין מנחה למעריב, ביקש מר' מרדכי יואל שיאמר לפניו את דף הגמרא שבו הוא עומד בלימודו, וכשקרא ר' מרדכי יואל "בדותא היא", ציוה עליו לומר "ברותא היא"!

אחר-כך שלח את ר' מרדכי יואל מאתו, והתחיל להתפלל ערבית. ושמעו כיצד הוא אומר בתוך התפילה: "פרצוף לאה" אומר את המלים הללו, ו"פרצוף רחל" אומר את המלים הללו... ובזה היה עסוק עד יציאת נשמתו בטהרה באור הבוקר.

הרה"ח ר' אריה ליב זיוואוו סיפר, כי בשעה שעמדו אנ"ש סביב מיטתו של ר' אייזיק, נכנס לשם אדם עם "שאלה" בדין ביצים שנמצאו במעי תרנגולת. הרב זיוואו יצא עם השואל לחדר הסמוך, כדי שלא להפריע לר' אייזיק. אך הר"ר אייזיק הבחין שקורה משהו, והתעניין מה פשר התכונה בחדר. כשסחו לו את תוכן ה"שאלה" אמר מיד: הרי זה הרמב"ם ב'קדושה'... היסב פניו אל הקיר ויצאה נשמתו ב"קדושה"...

מיד אחר תפילת שחרית החלו להתעסק בטהרה ובצרכי הקבורה, ומכל קצות העיר באו לחלוק לו את הכבוד האחרון. קולותיהם ובכיותיהם של אנ"ש שנתקבצו בבית וסביבו, נשמעו עד שהובא לקבורתו.

לא נשאוהו במיטה של החברה-קדישא, אלא הוציאוהו מביתו במיטתו שלו. וכדי שיוכלו להעביר את המיטה החוצה, נאלצו לסתור את מזוזות כל הפתחים שמחדרו ועד פתח ביתו.

כשהורידוהו ממיטתו לקבר הרים ר' הערצע גינצבורג (גיסו של האדמו"ר מליאדי) את קולו בקינה "תורה תורה חיגרי שק", ובו ברגע נתחדשו היללות והבכיות מחדש, עד שנותרו ללא כח.

אחרי הלוויה נתאספו כל אנ"ש ועוד בעלי-בתים רבים לבית-הכנסת ונהגו אבילות כדין.

והיה ר' מרדכי יואל מספר: אין זה פלא שהתלמידים מיררו בבכי עם הסתלקות רבם. אבל אחד האברכים שלא נמנה עם התלמידים בכה בקולות ובזעקות ולא ידע את נפשו מרוב צער. כששאלוהו לפשר בכיו, אמר: איי! הרי את נפשי הציל! וסיפר כי בנעוריו חשקה נפשו בדבר עבירה, ובדרכו ברחוב העיר יצא הר"ר אייזיק מה"מנין" של אנשי ליובאוויטש, הלך בעקבותיו וצעק: לאן אתה הולך?! אני – ממשיך האברך – לא הקשבתי לו ומיהרתי לדרכי. אך ר' אייזיק המשיך לצעוק: לאן אתה הולך?! היכנס לבית-הכנסת ואמור פרק תהלים! דבריו שיצאו מן הלב ירדו לחדרי לבי ומנעתי רגלי מדבר עבירה. "וצדיק זה שהציל את חיי ופדה נפשי מרדת שחת, כיצד זה לא אבכה את הסתלקותו?!

כעבור זמן לא רב בנו "אוהל" על קברו של אותו צדיק, ובכל שנה ושנה ביום ה"יארצייט" שלו באים רבים מאנ"ש להתפלל על קברו. תלמידיו באים כל אחד מעירו, מתפללים באריכות, מתוועדים מעט עד זמן מנחה גדולה, ואחרי תפילת המנחה מתפזרים לבתיהם.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן כן יהי רצון!