מאמרים

העלאת המדות של המחשבה-זרה

פרד״ס חב״ד

העלאת המדות ותיקון המחשבות כיסוד מוסד במשנתם של רבותינו הבעש"ט והרב המגיד, ועוד בנושא זה.

העלאת המדות של המחשבה-זרה

 

ענין העלאת המחשבות-זרות הבאות לאדם בשעת התפילה, חוזר כמה פעמים בכתביו של הרה"ק בעל ה"תולדות יעקב יוסף" מפולנאה; נפתח בדבריו בסה"ק בן פורת יוסף, אשר ממנו יתד וממנו פינה ליסוד גדול זה שבתורתו של מורינו הבעש"ט נ"ע. וז"ל שם (עה"פ ויהי יצחק בן ארבעים שנה, אופן הב'. במהדורת לעמבערג תרכ"ו דף מג, א ואילך. ומכאן לס' "כתר שם טוב", אות לט, בקיצור הענין והלשון):

עוד י"ל דשמעתי בשם מורי [הבעל שם טוב] זלה"ה ביאור ש"ס דברכות דף ל"ג ע"ב א"ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו... והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית' לית אתר פנוי מיניה, וכל המחשבות של האדם יש בו מציאותו ית', וכל מחשבה הוא קומה שלימה. וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה, היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה. ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח"ו במציאותו ית'.

ובזה יובן האומר "שמע שמע" וכו', וקשה למה אמר ב' פעמים, וצ"ל כי מעיקרא לא איכוון דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מחשבה זרה. אמנם אם ידע ששם ג"כ הוא מציאות השי"ת, לא היה צריך לומר ב' פעמים "שמע". וזהו צחות לשון הש"ס [שם] מחינן ליה במרזפתא דנפחא, הכוונה, כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא דנפחא כדי (לתקנו ולהעלותו) [לתקנה ולהעלותה], ולמה הוא חוזר פעם שנית לומר "שמע" כאילו ח"ו בפעם ראשון לא היה שם מציאות הש"י, ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים, ולכך אמר משתקין אותו. ודפח"ח.

ועפ"ז ביאר [הבעש"ט] ש"ס דבכורות דף ח' ע"ב רצוצא דמית (ופירש רש"י אפרוח שמת בקליפתה) מהיכן נפק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל  נפיק. וש"ס זה צריך ביאור.1 ואמר ע"פ ש"ס דברכות פ' הרואה, הרואה ביצים בחלום [תלויה בקשתו] וכו', הרי כי בחי' ביצה מראה בחי' התפלה. והענין, שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלימה, אף מחשבה רעה וזרה כשבאה אל האדם היא באה כדי (לתקנו ולהעלותו) [לתקנה ולהעלותה] כנ"ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו אז כאילו דוחה והורג קומה שלימה. אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה. ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה, יתבונן האדם, אם בשעה שבאה המחשבה זרה מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה, אז יראה לקרבה ולהעלותה. ואם לא יעלה מיד במחשבתו במה לתקנה, אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו, אז רשות לדחות המחשבה ההיא, כי בא להרגך השכם [להרגו] כו'.

      ובזה יובן רצוצא דמית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר, המחשבה שבאה בשעת תפלה שנק' ביצה דמית, דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אותה, היכי נפיק רוחי', כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלימה. ומשני, מהיכא דעל נפיק, כמו שעלתה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו כך נפיק, רשות לאדם לדחות המחשבה ולהוציא אותה. וזהו שאמר מהיכא דעל נפיק. ודפח"ח.

       ופעם אחת שאל השואל למורי זלה"ה, אם אמר כמה תיבות בק"ש ובתפלה בלא כוונה, אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה.2 ואמר בזה הלשון, הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהא בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש ג"כ ניצוצות קדושות כנודע, ואם יחזור ויאמר פעם שנית אז הוא יורה שבפעם ראשון לא היה שם שום מציאות השם, והוא מקצר במציאות הש"י, גלל כן לא יאמר פעם שנית רק יהרהר במחשבה ובכוונה התיבות שאמר בלא כוונה. כל זה שמעתי בשם מורי זלה"ה ודפח"ח.

הקשר ההדוק שבין האמונה, התפילה והמח"ז, מבואר גם בסה"ק דגל מחנה אפרים, על יסוד דברי זקינו הבעש"ט. וז"ל (בתחילת פ' עקב):

       "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אבל עקרב פוסק". פירוש, כי נחש נקרא המחשבה זרה, ופירוש אפילו מח"ז מסבבת את האדם לא יפסיק מלהתפלל, כי אם הוא מאמין באמונה שלימה שיש בורא הכל והוא מלך עולם, בודאי המח"ז באה לתיקונה כדי להעלותה לשורשה. כמשל מי שעומד לפני המלך ומדבר עמו, בודאי אין דרך ארץ מעבדי המלך ומשרתיו לקרוא אותו מלפניו ולהפסיקו בדברי שטות, כי בודאי העושה זאת יתחייב ראשו למלך. אלא מי שעושה זאת בודאי מסתמא היא מצות המלך, או כדי שיבין שגם הקורא אותו ומפסיקו צריך גם-כן למלך, אך אינו יכול לגשת לפני המלך בלבוש שק, בכן מבקש ממנו הואיל ועת היא לדבר לפני המלך, שיזכור אותו להסיר שקו מעליו ולהלבישו בגדים טובים ונאים שיוכל לבוא לפני המלך גם-כן. או סיבת הקורא אותו היא לבחינה אחרת, שזהו רצון המלך שרוצה לנסותו... ודא ודא אחת היא, כי אותו הקוראו עושה גם-כן מצות המלך. וזהו הוא המאמין באמונה שלימה שיש מלך בעולם ומנהיגו ומבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו והכל צריכין לירא מפניו. אבל מי שאינו מאמין זה באמונה שלימה, בודאי הקוראו מבדילו מן המלך ומפסיקו מלדבר עמו. ודי למבין, כי אי אפשר עוד להאריך כי לא יספיק כל היריעות להסביר דבר אחד, רק לחכם יספיק הקיצור ונבון יבין דבר לאשורו.

וזהו "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק", כי "עקרב" מבואר בתיקונים מאי עקרב עקר ביתא דשכינתא ח"ו, היינו שנפלו בחסרון אמונה וממילא בטלה ממנו היראה כנ"ל, בודאי פוסק. אבל נחש לא יפסיק, כי אדרבה הוא מעלה משם השכינה כביכול... ועל-ידי ההאמנה כנ"ל מעלה משם השכינה כביכול ברוך הוא וברוך שמו ע"י התפלה שמתעורר לבו בראותו עבד המלך אשר לבש לבוש שק חלילה, ומכל שכן בני המלך ואינם יכולים לבוא לפני מלכיהם ואביהם. וזהו ידוע על-ידי האור הבהיר אשר פתח אא"ז [הבעש"ט] זללה"ה.

       במקום אחר באותו ספר ניכר לכאורה, שקיימות שתי גישות בשאלת היחס אל המח"ז; וז"ל (בפ' בהעלותך, ד"ה ויסעו):

"ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל", ושמעתי מן הרב המנוח הותיק מו"ה מנחם מענדיל ז"ל מפרעמיסלין "יודע" לשון שבירה, כמו "ויודע בהם את אנשי סוכות". והיינו כשאדם מצייר במחשבתו השם הוי"ה ב"ה, אזי הוא משבר כל המחשבות רעות וזרות, והוא שאמר "ה'" – היינו הוי"ה ב"ה – "יודע מחשבות אדם כי המה הבל", אותם המחשבות שהם הבל, ע"י שם הוי"ה הוא משבר אותם... ואני אומר, לפי אשר קבלתי כי כל המחשבות הם קומות שלימות,3 והמה באים לאדם לפי שרוצים תיקונם, וכשאדם מתבונן בזה ויודע כי הש"י ב"ה וב"ש הוא שורש לכל המחשבות וממנו באים כל המחשבות ומחזירם לשורשם כידוע ממאמרי אבא זקני [הבעש"ט] זללה"ה, ומתהפכים כל המחשבות לטובה ומעלה אותן לקדושה. והוא שאמר הכתוב "ה' יודע" – לשון זיווג ויחוד – "מחשבות אדם כי המה הבל", היינו אף שהמה מחשבות הבל, כשמייחד אותם להקב"ה המה מתייחדים.

       הרי לנו שהחילוק בין שתי הגישות מתמצה בפירוש התיבה "יודע", האם הכוונה לשבירת המח"ז כדרך החסידים הראשונים, או לפעולה של ייחודים כחידושו של הבעש"ט.

        ועוד שם (בפ' ויגש, קרוב לסופה):

        על-פי שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה, כי המחשבה זרה הבאה לאדם בתוך התפלה הוא מחמת תשוקתה שרוצה בתיקונה להעלותה לשורשה, והיינו הניצוץ הקדוש שבתוכה מתאוה לבוא לשורשה. וכבר גלוי זה כי בראות האדם שבא לו מח"ז מאיזה תאוה או שאר דברים ר"ל, יתבונן מזה איך לעבוד לה' מצד הקל וחומר, וזהו "איזהו חכם הלומד מכל אדם" אפילו מיצר-הרע, והיינו: אם בדבר הזה יש תאוה להתענוג השפל שבו שהוא רק נקודה חיונית מן תענוג לכל התענוגות, ואיך לא אעבוד את ה' שהוא המחיה את כולם והוא תענוג לכל התענוגים וחיות לכל החיים. ובזה ההשכלה בא לדביקות גדול ומעלה הניצוצות קדושים שבתוך המח"ז לשורשה ועושה יחוד וזיווג אמיתי... היינו ע"י המח"ז הבאים לו בתוך התפלה לאיזה תאוה או שאר דבר ומשברים אותו בדביקותו כנ"ל, מזה בא עליה להניצוצות קדושות שיש בתוך המח"ז ההוא כנ"ל שהוא לומד מזה איך להתקשר יותר בדביקות הבורא ב"ה עיקרא ושרשא דכל עלמין תענוג לכל התענוגים תענוג אמת נצחי שאינו בטל לעולם.

       ענין זה נתבאר במקומות נוספים – בשם רבותינו הק' הבעש"ט והרב המגיד ממזריטש – ובהם שגם אופן העלאת המחשבות נתפרש בדרך פרט יותר, כדלהלן:

       בסה"ק דגל מחנה אפרים (פ' שמות, ד"ה וירא מלאך ה'):

       על פי ששמעתי מאא"ז זללה"ה כי המחשבות זרות הבאים לאדם בתוך התפלה הוא כדי לתקן ולהעלות הניצוצין קדישין שהם מלובשים בתוך אותם המחשבות, וצריך לידע איך להעלותם ולדבקם לשורשם, דרך משל אם בא לו ח"ו הרהורים רעים מזנות ח"ו יבין שהם משורש חסד הגדול שנפל משורשו בהתפשטותו מעילא לתתא למדריגות תחתונים ושפלים מאוד, וצריך להעלותו ולדבקו לשורשו שהוא חסד עליון. וכן אם בא מחשבות של איזה פחד ויראה חיצונית ידבק עצמו אל השורש שהוא יראה עילאה שורש כל היראה. וכן כשנופל במחשבתו איזה גדלות והתפארות ידבק עצמו למידת תפארת שמשם שורש כל התפארות. והבן.

         בסה"ק כתר-שם-טוב (אות רפז) ובאריכות יותר בסה"ק לקוטי-אמרים מהרב המגיד (אות מז):

         ישים כל מחשבתו בכח התיבות שהוא מדבר... ותהי' נשמתו מלובשת באותן המחשבות שהוא מדבר ויראה כמה עולמות העליונים... שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות, ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות, ואם לאו דוחין אותו לחוץ. ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו. ואם הוא חכם באותה מחשבה יכול לקשר עצמו יותר בהש"י, שהמחשבה הוא אותיות שהם אברי השכינה, רק שנפלו מכח השבירה ונעשו הצירוף של האותיות רע בקליפות... וכשהוא מבין באיזה ענין המחשבה, אם בתאוה הוא מעולם האהבה נפל, אם ביראה רעה הוא מעולם היראה, אם בגאוה הוא מעולם התפארת... וכשהוא מקשר אותם בהש"י באהבת הבורא וביראת הבורא, הוא מחזיר אותם לשרשם... ונעשה הצירוף טוב... ויש להשי"ת בזה הנאה גדולה...

       ועוד שם (אות לז):

       לפעמים נולד מחשבה באדם מחמת שהעולמות יורדים מלמעלה ובאין לאדם ג"כ אותה המחשבה, וכשהוא חכם לידע באיזה ענין הוא המחשבה אם באהבה אם ביראה... הוא יכול להעלות אותה. וידע שאותה המחשבה צריך להתתקן בזו השעה... שנתקלקלה מחמת השבירה ועכשיו הוא עת להעלות אותה, ולכך ירדה המחשבה מעולמות עליונים ובאה לאדם כדי להעלותה מהשבירה, היינו שידבק עצמו בבורא ית' לפי אותה המדה... שבכל דבר נמצא התפשטות הבורא ית' שמלא כל הארץ כבודו, ויעלה אותו הפנימיות שיש באותו דבר כ"א לפי מדתו משבעת ימי הבנין, וידבק הפנימיות של אותו דבר בבורא ית'.

       ועוד שם (אות רכ. וכן הוא בס' אור-תורה אות תצז):

        הבא לטהר מסייעין אותו. ויש להבין, כי הנה אנו רואין אדם הבא לטהר את עצמו, דהיינו שרוצה להתפלל בכוונה גדולה לפניו ית' ועשה הכנה גדולה על זה, ובעמדו להתפלל בתוך עיקר התפילה בא לו מחשבה זרה. והיכן הוא הסיוע של זה מלמעלה, הלא הוא הכין את עצמו לטהר מחשבתו ולזכך תפילתו. אך האמת הוא כי אדרבה זו היא הסיוע שלו, כמבואר בדרושים הקודמים שהש"י שולח לאדם זאת המחשבה כדי להעלותה ע"ד מגלגלין זכות ע"י זכאי. ואין המחשבה מקריות אלא להעלותה לשרשה, כגון שבאה לו מח"ז מאהבה רעה או יראה רעה וכיוצא בה, והוא מדחה המחשבה רעה ההיא ומדביק א"ע באהבה או ביראה דלעילא ומסיים תפלתו בהתלהבות יותר גדולה, ובזה מוציא ניצוצות מהקליפה, וזו הסיוע שמסייעין אותו.

           ובסה"ק אור-תורה מהמגיד ממזריטש (אות קכג. וכן בכש"ט אות רז):

            וכבר ידעת שאם באה לאדם איזה מחשבה זרה בלימודו או בתפילתו היא אינה מקרית, כי יש עת לכל חפץ, וכמ"ש ובהגיע תור נערה ונערה שהוא הניצוץ הנתונה בעמקי הקליפות הנק' נערה שמנוערת מכל, ורוצה להתדבק בשרשה, והגיע עת וזמן להעלות בקדושה, הנה אז צריך האדם להתעורר מאוד מאוד כי לא לחנם באה זאת המחשבה אם לא להעלותה, ואם לא עכשיו אימתי, כי אפשר שלא יהיה עוד עת ותור הנערה ההיא. כי עפ"י רוב המחשבה באה מענין הדומה לענין התפילה והברכה, או מענין הלימוד שהוא עוסק... כאשר באה מחשבה זרה צריך להתעורר מאוד ולהעלותה בקודש עם אותן מחשבות קדושות שמכוון ומייחד ועם הדיבורים שהוא מדבר.

        הנה ראינו עד כה, שענין העלאת המחשבות הוא יסוד מוסד בתורת רבותינו הבעש"ט והרב המגיד, מסתעף הוא מהיסוד הגדול של "מלא כל הארץ כבודו" ולית אתר פנוי מיניה, מי שאינו מאמין בזה הרי הוא מקצר ח"ו במציאותו ית', והדוחה את המחשבה ממנו במקום לתקנה, הרי הוא כהורג נפש!

        אך אדמו"ר הזקן הורה לרבים דרך שונה והפכית לחלוטין, וזלה"ק בס' התניא (פ' כח):

       ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה, כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים, אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה?!

          כלומר, רבינו מודע היטב לדברי רבותיו בדבר איסור דחיית המח"ז וחיוב העלאתן לקדושה, ואעפ"כ קובע הוא שחייבים לדחות את המחשבות הללו ולא להתעסק בהעלאתן. וטעמו ונימוקו עמו: "לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים". לפיכך: "אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו".

        בהשקפה ראשונה נראה הנימוק של "לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים" כדבר זר לכאורה; אילו בדבר הלכה עסקינן, קשה היה לנו לקבל שבטיעון מעין זה יחלוק פוסק על דעתם הברורה והמנומקת של רבותיו, באם אין לו אחיזה בדבריהם שלהם עצמם.4

        אך בא וראה שכדבריו של רבינו הזקן שגור בפיהם של תלמידים נוספים מבית-מדרשו של המגיד ממזריטש, כך שקרוב לומר שבד בבד עם קבלתם מרבם את ענין העלאת המחשבות, קבלו גם את ההכרה ש"לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים".

        הרי לנו דבריו המפורשים של הרה"ק ר' משולם פייביש מזבארז' (תלמיד מובהק לרה"ק ר"י מיכל מזלוטשוב, אך גם מרואי פניו של המגיד ממזריטש), בסה"ק יושר דברי אמת (קונטרס א פ' יז, במהדורת ירושלים תשל"ד):

       וכלל זה יהיה בידך, שבודאי אף אתה בעצמך מבין זה, רק מחמת שנתגלו כתבים אלו של הקדוש מו"ה דוב בער ז"ל הנ"ל [ממזריטש] לכמה אנשים, ומועטים הם שיכלו להדמות אליו ולעשות כמעשהו אפילו לנגוע בקצהו, והם רואים שם שכותב בכמה מקומות סגנון זה, דהיינו שמאהבה רעה שבאה לאדם יכול לאחוז באהבת הבורא בחשבו קל וחומר, אם רצוני נוטה לאהוב שטות זה שהוא פסולת שנפלה בשבירה, קל וחומר לשורשו לאהבת הבורא שממנו נלקח זאת האהבה5... והם חושבים, אותם שאינם בעלי שכל שרואים זה חושבים, שדבר פשוט הוא ללמוד קל וחומר זה כמו שלומדים קל וחומר בגמרא, אבל שם הוא ללמוד וכאן הוא לעשות, שאי אפשר ללמוד קל וחומר זה אם לא יהיה מופשט מגשמיות. כי אם הוא דבוק בגשמיות ובתאוות ומקבל תענוג מהם לרצונו, אזי בודאי אינו יודע  כלל מאהבת הבורא ומיראתו ותפארתו וכו', כי לא טעמו כלל... וח"ו יפול בשוחה עמוקה אם לא ישמור את עצמו מאד... רק מי שהוא מופשט מגשמיות ואפילו הכי מתעורר בלבו לפעמים אהבה רעה או יראה רעה, כי עדיין לא נברר ונפשט כל צרכו והפסולת רוצה לאחוז בו ולהדפנו, אזי הוא עצה שלו שיוציא יקר מזולל וילמוד קל וחומר, ויתעורר עי"ז באהבת הבורא ויראתו יותר.

        ...ותבין שהכתבים הנ"ל הכל מדברים מאיש קדוש מופשט... וכמו שכתב הרב [המגיד] ז"ל בכתבים חדשים שתחת ידי על משנה "הבנים יוצאים בקשרים... אלא שדברו חכמים בהווה"... ואין כמעט בנמצא מי שיהיה במדריגות הבנים היוצאים בקשרים, אלא מה שדברו חכמים על הבנים היוצאים בקשרים הוא בהווה, ר"ל כפי מה שהם היו כך היו מדברים על עצמם לא על זולתם. עד כאן דבריו... נמצא לפי זה תלך לבטח דרכך, ותבין כי הכתבים הנ"ל מדברים הכל בהווה, ר"ל כפי מה שהיה הקדוש הנ"ל כך היה מדבר, לא לנו פעוטות חסרי השכל ודלי מעש וריקי כשרון (שם, אות יט).

            ועוד שם (בקונטרס השני. אות לה):

            ואמר הרב ר' בער זלה"ה משל נחמד על ענין זה מענין המח"ז המתגוללות ומתנפלות עלינו הרבה בתפילה, וצריך טירחא גדולה להבריחם, ויותר הוא מחשבות הפניות הזרות שכמעט אין ביכולת בשר ודם להכניעם אם לא בעזר אלקים. ואמר הוא זלה"ה כמה סודות נפלאות על זה, הלא קצתם כתובים בכתבים אשר במחניכם. אבל דברים ההם הם בערך אנשים גדולי הערך, ואנחנו לא נדע מזה מאומה איך לעלות מח"ז לשורשה כמו שכתוב שם, וכמו שכתבתי לך בקונטרס הראשון [הנעתק לעיל].

        אבל המשל הזה הוא טוב לנו, שאמר שענין זה הוא שלפעמים יותר שמתגבר האדם להתפלל, יבואו לו מחשבות רעות וזרות יותר, וענין זה הוא למשל אם אדם יש לו בן נחמד בעל שכל גדול בתורה וחריף ונהנה מאד ממנו, ורוצה להיות לו עוד יותר נחת ממנו, ובא אצלו אורח אחד למדן גדול ומבקש ממנו לתהות על קנקנו של תינוק זה, ואורח זה מנסהו ומקשה לו ומבלבלו מן הפשוטה להעקימו כדי לנסותו, והנער משיב לו על כל דבר ואינו מניח את עצמו להנצח, ואביו יש לו נחת גדול מזה. וכשרואה האורח שאביו יש לו נחת גדול מזה, הוא מוסיף לעקשו ולהעקימו ולהקשות לו ולהסירו מן דרך ההלכה, כדי שלא יניח את עצמו להנצח ויהיה לאביו תענוג גדול יותר. עד כאן דבריו. וענין זה השי"ת רוצה להשתעשע בילד שעשועים עמו ישראל... ונתן לנו מנסה אחד הוא היצה"ר לנסות לנו בה כדרך שמנסין התינוק בהלכה, והוא מקשה ומפרק ומבלבל הפשוטה להסיבנו לדרך עקום, וכשאנו חכמים ואין אנו מניחים אותנו, אזי יש להשי"ת תענוג גדול. וכשרואה היצה"ר שיש להשי"ת תענוג, והוא נברא ג"כ למען השי"ת... הוא מכוין את עצמו לנסות לנו יותר ומסבב להעקימנו יותר. וזה סיבת התגברות המחשבות זרות בתפלה. כל זה אמר הרב ר' בער זלה"ה.

         המורם מדבריו, שיש בענין המח"ז סודות נפלאים השייכים ל"אנשים גדולי הערך" שיודעים כיצד להעלות את המח"ז לשורשה, אך יש גם משל שהוא "טוב לנו" – לאנשים כערכנו – שממנו נלמד שהמח"ז הבאות בתפלה הן כדי שהאדם יתגבר עליהן ויתחזק בתפלתו.

       ושמא זו הכוונה גם במ"ש בס' לקו"א (אות פד), אחרי שמדבר מענין העלאת המחשבה ע"י בירור מידותיה (כדרך הצדיקים):

       והבעש"ט אמר על זה שאמרו בזוהר שדנין את האדם בכל היכל והיכל ומגרשין אותו מההיכל, פי' כי הדיבורים נק' היכלות שהשכל שורה בהם, והאדם המתפלל הוא הולך מאות לאות ומתיבה לתיבה, וכשהוא אינו כדאי מגרשין אותו דהיינו שזורקין לו מחשבה זרה וממילא הוא בחוץ [ע"כ מהבעש"ט]... כשהוא מבין את זאת המח"ז מה היא... מבער אותה, שמכחה בא להתלהבות הבורא ית' כידוע... שנותן אל דעתו ומשים אל לבו שזהו נתינת הדין ר"ל שדנין אותו.

        והרי גם בס' התניא (שם) מבאר שנפילת המח"ז בתפילה היא תוצאה ממלחמת הנפשות בשעת התפילה, וכשהאדם רואה שנפשו הבהמית מתגברת על נפשו האלקית ומפילה במחשבתו מח"ז, עליו להתעלם מהמחשבות הללו, "יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה6... יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסף אומץ בכח כוונתו". והיא היא התלהבות הבורא שבאה מכח המח"ז, כנ"ל בדברי הבעש"ט והמגיד ממזריטש.

      ובאופן קרוב מתבארים הדברים בסה"ק אורח לחיים להרה"ק ר' אברהם חיים מזלוטשוב, מן המסתופפים בצלם של המגיד ממזריטש והמגיד ר"י מיכל מזלוטשוב, ותלמיד מובהק לרה"ק ר"ש מניקלשבורג, וזלה"ק (בפ' נח ד"ה צוהר תעשה לתיבה):

         הרב הקדוש המגיד זצלה"ה אמר בשם הבעש"ט זללה"ה, שמ"ש בזוהר שדנין את האדם בכל היכל, דהיינו הדיבורים ואותיות התפלה הנק' היכלות, שם דנין את האדם אם כדאי הוא לכנוס בתוך הדיבורים ואותיות התפלה, ואם אינו כדאי מגרשין אותו, היינו ששולחין לו מחשבה רעה ודוחין אותו. ע"כ. ולפ"ז צריך האדם כשבא אליו מחשבה רעה ר"ל, לפשפש במעשיו ולהתחרט על עוונותיו שיוכל לבוא בדיבוריו לעולם המחשבה.

       ושמא יש כאן רמז לדרך הנוספת אשר בדברי רבינו הזקן בתניא (שם):

       ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה, אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים... וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו.

       עוד מרואי פני הרב המגיד ממזריטש, הוא הרה"ק בעל ה"לבושי שרד", הכותב בספרו ערבי נחל (פ' וירא דרוש ט. עמ' קס במהדורת ירושלים תשנ"א):

            הבעש"ט זלה"ה אמר, מח"ז ולא טובה הנופלת לאדם היא קומה שלימה אלא היא פגומה, ורוצה המחשבה ההיא שהאדם יתקן אותה, לכן נופלת להאדם. ואם האדם ידחנה הפילה ממדריגתה והרגה, לכן אין ראוי לדחותה אלא יתקננה. ואופן התיקון כך הוא, בתחילה כשבאה מחשבה זו לאדם ימשיך על עצמו יראה גדולה... ואז ידקדק היטב במחשבה ההיא וישכיל מה טוב בה ומה רע ופגם בה, ואז יבדיל הרע וידבר הטוב מהמחשבה ההיא או יעשנה... זהו תורף ענין דברי הבעש"ט זללה"ה.

ולכאורה זהו מתנגד לרמב"ם ושו"ע שציוו לדחותה ויסיע לבו לדברי תורה. אכן שניהם אמת, כי צריך כל אדם להבחין בעצמו, אם הוא נשמר לנפשו מאד שלא יפגום אותם החלקים אשר בידו, דהיינו שאינו פוגם בשום פעם בדיבור ובמעשה, ואז בטבע המציאות לא יגיעו לו מחשבות רעות מצד עצמו,  אלא ודאי אותה המחשבה המגיע לו הוא לצורך תיקונה, לכן אין לדחותה וכדברי הבעש"ט ז"ל. אבל מי שאינו נשמר ברוחו ונפשו, דהיינו בדיבוריו ומעשיו, אזי יגיעו לו הרהורים מצד רעת עצמו, והם כולם רע ולא יתוקנו, וחלילה לו להחזיק אותן המחשבות אפילו כרגע, אלא ידחנה וימיתנה וכדברי הרמב"ם ושו"ע.

           לפנינו חילוק ברור כדברי אדמו"ר בס' התניא, שהעלאת המחשבות ענין הוא למי שאין מחשבות אלו משלו, אבל מחשבות רעות הבאות מנפשו של האדם עצמו, חלילה לו להתעסק עמהן ועליו לדחותן מיד.

       מגדולי תלמידי הה"מ ממזריטש, הוא הרה"ק ר' אלימלך מליז'נסק, וזאת אשר מצאנו בספרו נועם אלימלך בנוגע לענייננו:

        בפ' פנחס (בסופה): כל דיבור היוצא מהאדם אינו הולך לריק ולבטלה, כ"א מדברי הצדיק הקדוש נברא מלאך הקדוש, ולהיפוך מאדם רע נברא מלאך רע ח"ו. והנה זה הדיבור הוא משוטט בארץ באין מנוחה עד בואו להצדיק, ואז נופל להצדיק הזה במחשבתו הדיבור ההוא והוא מעלהו אל הקדושה. וזהו שלפעמים בא להצדיק מחשבה אשר מעולם לא עברה על דעתו המחשבה ההיא, ואין זה כ"א היוצא מפי איזה רשע ומשוטטת עד מצאה מנוח. וזהו פירוש הפסוק "משכני אחריך נרוצה", דהיינו שהמחשבה אשר לא טובה אומרת להצדיק משכני להקדושה כי אחריך נרוצה, ואח"כ בבואה אל הקודש משבחת ואומרת "הביאני המלך חדריו", הוא הצדיק הנקרא מלך הביאני בחדרי קדש של הש"י ב"ה [וראה עוד להלן פירוש פסוק זה בסה"ק "חיים וחסד"].

         עוד שם בפ' וירא (ד"ה ויאמר שוב אשוב):

         גם אם הוא צדיק גמור, לפעמים יעבור על מחשבתו איזה מחשבה לא טובה כמו עוף הפורח ברגע אחד, כן המחשבה הזאת פורחת ועוברת על מחשבת הצדיק, אך הצדיק דוחה ומרחק את המחשבה הזאת ואינו רוצה בה חלילה.

         ובפ' שופטים (ד"ה כי יכרית):

        צריך האדם לזכך עצמו שיגיע לעולם המחשבות, דהיינו שיהיו לו מחשבות טהורות שיגיע בהם לשורשו. וזהו שאמרו חז"ל הרוצה לעקור ע"ז צריך לשרש אחריה, כי המחשבות זרות נק' בשם עבודה זרה, דהיינו עבודה שזרה לו. וצריך לשרש,  ר"ל שצריך לתקן השורש אשר ממנו באים ונובעים המח"ז, כי כל המח"ז הם נובעים משורש חטאות נעורים ומעבירות שאדם דש בעקביו, וזהו צריך לשרש כו'. אך בכל זאת צריך סייעתא דשמיא, כי הבא לטהר מסייעין לו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול, וזהו "כי יכרית כו' את הגוים", ר"ל המח"ז והקליפות הנק' בשם גוים... שע"י תשובתך תוציא מהם הניצוצות הקדושות... משובותיך שהיית כעיר פרא תשב הכל אל הקדושה... ותגיע להדביקות והפנימיות העליון.

      למדנו מדבריו שהצדיק מעלה את המח"ז הבאות אליו מדיבורי הרשעים (ולא נתפרש באיזה אופן נעשית העלאה זו), ועכ"ז יש מחשבות שגם הצדיק דוחה אותן כרגע ואינו מתעסק בהן כלל. וכל אדם שהמח"ז הבאות אליו הן מפרי מעלליו שלו, צריך לשרש אחריהן ע"י תשובה נכונה.7

         וב"צעטיל קטן" שלו (אות ו) אף הורה לרבים:

         כשיבא לו ח"ו מחשבה רעה מניאוף, יאמר כמה פעמים "ונשמרת מכל דבר רע", ויהרהר אז בדרשות חז"ל שדרשו עליו שלא יהרהר אדם ביום וכו',8 ולא יניח ח"ו לשהות המחשבה רעה במוחו שלא לטמאות שכל העליון ח"ו.

       עוד מגדולי ה"חברייא קדישא" דמעזריטש הוא הרה"ק ר' יעקב יוסף מאוסטרהא, שבספרו רב ייבי למדים אנו שאפילו צדיקים שנופלות להם מח"ז משל זולתם, גם הם מעלים את הניצוצות שבמחשבות אלו ע"י שבירתן דוקא! וז"ל שם (בפ' וישב, ד"ה ויוסף הורד):

        שמעתי בשם ריבש"ט, בשבע מצות שנצטוו בני נח יש ערבות לישראל בעד האומות. ומכ"ש ישראל שערב אחד בעד חבירו, לכך... גם הצדיק שלא חטא בזנות, בשביל חביריו שעוסקים בזנות מרגיש גם הצדיק, כיון שהוא ערב בעדו. אמנם בשביל שהוא צדיק ומקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה... היינו כשמקדש עצמו ושומר עצמו מן ההרהור, ואם נופל הרהור במחשבתו מתגבר על יצה"ר ומשבר ההרהור ומבטל אותו, עי"ז מתקן ההרהורים שהרהר כבר ומה שהרהרו חביריו, ומעלה ניצוצות שנטבעו בקליפה, ע"י מה שמשבר ומבטל ההרהור משבר ובוקע הקליפה ומעלה משם ניצוצות... ד' עוזר לו שיעבוד להש"י בכל עשיות ולשבור ולבקוע הקליפות.9

       בן הדור השלישי לחסידות הוא הרה"ק ר' חיים מטשרנוביץ (תלמידו של הרה"ק ר"י מיכל מזלוטשוב), שבספרו באר מים חיים (פ' לך לך, אות יא) מצינו ענין הקרוב ברוחו ובלשונו לענין העלאת המידות, והוא מייחס זאת בפירוש לעבודת הצדיקים:

          כי הנה דרך הצדיקים כשהם מבינים שצריכים עתה בזה היום או השעה להתקרב עצמם לדברים מדברי העולם, כמו לסבב בשווקים ורחובות... ויראת ה' ופחדו על פניו שלא יפול שם ח"ו ממדרגתו בדבר מה, כי הנה השוק מלא בדברים שצריכין שמירה יתירה ביותר, כמו ראיית נשים יפיפיות המלובשות שני המסבבין בשוק... ומה הוא עושה, הנה הולך ומקשר עצמו קודם צאתו לשוק בקשר אמיץ וחזק בקדושת ה' באהבתו ויראתו ופחדו, קשר חזק בל ינתק, ואז כאשר הולך לשוק ורואה מכל אותן הדברים הנאמרים, הנה אינו רואה בהם כי אם אור ה' וכוחו שברא כל אלה ומברר את זה לבד, ומפריד הגשמיות מהדבר ההוא, ואז כאשר רואה פני ה' שמה ודאי לא יעשה שום דבר למרות עיני כבודו ח"ו. כמו באשה יפה אומר בלבו, זאת מברואי ה' היא, והוא אשר ברא זאת החלק הנאה, ולמי צריך לאהוב ומי צריך לישא חן בזאת, הלא מי שברא חלק יפה כזה אליו צריך להודות ולאהבה אותו ולחמוד אותו בלב שככה לו בעולמו... צריך לאהוב האומן שעשה חלק יפה הזה.

       ובמקום אחר בספרו זה (מובא בליקוט בית-תפלה שבסידור אור-לישרים אות לז) מדבר מענין המח"ז של אנשים כערכנו, ושם מפורש שעצתם ותקנתם היא בתשובה ובתחנונים לפני המקום ב"ה (ולא בהעלאת המחשבות). וז"ל:

       נודע שכאשר האדם מתחיל להתגבר עצמו נגד יצרו וללחום מלחמתו לעסוק בתורה לשמה ולהתפלל בכוונת אמת לשם ה', אז את זה לעומת זה גם הרע מתחיל להתגבר ולהתחזק בכל עת, להמציא לו כמה מניעות ולהשליך במחשבתו כל מיני טרדות בכדי לבטלו מעבודת ה', כי תוסף רוחם יגועון, שקודם נפילת הרע מתחיל להתנוצץ ולהתגבר במלחמה עם האדם. וזה בא לאשר לא תיקן האדם כל אשר בו מחטאות נעוריו ופשעיו, ועל-כן כח ברע להתחזק. ותקנתו הוא לשוב לה' אלקיו בתשובה שלימה באמת, לשפוך נפשו לה' על דבר עוונותיו. וכאשר יונתקו עוונותיו מן עצמותיו, אין עוד כח ברע להתחזק נגדו, והאדם בכחו משלח ומגרש את כל הרע מאתו, כי לא יוכל לעמוד נגדו מאפיסת כחו.

       ואם נפנה לתלמידי תלמידיו של הרב המגיד, הרי לנו הרה"ק בעל ה"מאור ושמש" (תלמיד מובהק ל"נועם אלימלך" מליז'נסק), אשר שפתיו ברור מללו בספרו (פ' ראה, ד"ה השמר לך):

          איתא בשם הבעש"ט זצוק"ל ובשם [הרב המגיד] מהרד"ב בכתבי קודש שלו ובספרי תלמידיהם הקדושים, תקנות לזה היאך להעלות כל הראיות, כל מה שהאדם רואה להעלותו לשרשו העליון. אבל כל התקנות ההמה הם לקדושים אשר בארץ, אבל לאו כל מוחא סביל דא, ולאו כל אדם זוכה לזה. רק התקנה הוא לדבק את עצמו אל צדיקי הדור, ואז ממילא נופל ממנו כל השפלות, ושם נתקנו כל המחשבות שעלה על לבו מאז ומקדם אשר לא היו טובים, וזוכה אח"כ לטהר מחשבותיו ולעשות הכל כהוגן במחשבות קדושות וטהורות. וזהו "השמר לך פן תעלה עולותיך" כידוע שעולה באה על הרהור ועל המחשבה, "בכל מקום אשר תראה", פירוש שתעלה על דעתך לתקן את הראיות לא טובות בכל מקום אשר תראה ותרצה להעלות בעצמך את המחשבות לא טובות, קאמר הכתוב "השמר לך" – והוא לא-תעשה – "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך", ר"ל צדיק הנבחר באחד שבטיך, כל מקום שהוא באחד שבטיך, "שם תעלה עולותיך" ר"ל שם יעלו המחשבות דהיינו שיהיה להם עלייה לשורשם, "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" דהיינו שתזכה לעשות הכל כראוי והגון במחשבות קדושות וטהורות כשתלך אל צדיקי הדור כנ"ל.

          עוד מבני אותו הדור, הוא הרה"ק ר"א מז'יטאמיר, תלמידו המובהק של הרה"ק מברדיטשוב, שמצינו בספרו תולדות אהרן (פ' וירא, ד"ה ונחזור. דף ט, ג-ד במהדורת לעמבערג תרכ"ה), בענין שאינו בדיוק כענייננו, אבל שרשם אחד הוא:

         הבורא ב"ה מראה לכל אדם מה שצריך לראות לתיקון נפשו, וכשאדם רואה איזה דבר חדש כגון שרואה איזה אדם שיש לו פנים עב ומגושם, שרואה על פניו שהאיש מגושם, הוא כדי שידבק הרואה את נפשו אל עבדות הבורא ויצא מגשמיות לגמרי ויתקשר ברוחניות, כדי להעלות נפש המגושם... יש צדיק גדול שיודע ליחד יחודים וצרופי שמות, זה יכול לתקן את אדם בהסתכלות שמסתכל בו לחוד תיכף מביא בו הירהור תשובה ע"י יחודים וצירופי שמות, כמו ששמעו מבעש"ט שתיקן תיכף ומיד בהסתכלות בו, ואם הי' אדם קשי עורף ואינו מניח עצמו לתקן בשום פנים הי' מוציא ממנו ניצוץ הקדוש לגמרי. ויש צדיק שאינו גדול כל כך שאין יודע ליחד יחודים, צריך לאזור חלציו בתפילות עד שישלח הבורא לאדם הירהור של תשובה. ולאדם מעוט ערך כמוני הבחינה כשרואה איש מגושם ביותר, חושב בדעתו שהקב"ה מראה לו כך כדי שידע שהוא עצמו יש בו גשמיות מאוד. שהרי זה כלל גדול שאין הקב"ה מראה לאדם שום דבר בחנם אלא לתקן את חבירו כנ"ל. ולאיש שאין מגיע לזה המדריגה מראין לו כדי שישגיח על עצמו... אבל לאדם שאין החושים מקושרין אצלו, ומדבר ורואה ועושה והולך כבהמה כל מה שמזדמן לו, מזה האדם לא היה הבעש"ט מדבר שמראין לו דברים שהוא יתקן את האדם שרואה, רק הוא הלואי שיוכל לתקן את עצמו, שלא ידבר ולא יראה שום דבר שהוא חוץ לעבודת הבורא.

         עוד מתלמידי תלמידיו של הרב המגיד, הוא הרה"ק ר' אברהם דוב מאוורוטש, תלמידו המובהק של הרה"ק רמ"נ מטשרנוביל. בספרו בת עין מצינו דברים הקרובים לענייננו, וכך בפ' וירא (עה"פ ויסע משם אברהם. עמ' יח-יט במהדורת ירושלים תשכ"ח):

       איתא בספרי הצדיקים ובספר של המגיד החסיד בוצינא קדישא מו"ה מנחם נחום מ"מ מטשארנאביל זצ"ל זי"ע, "איזה חכם הלומד מכל אדם", היינו מכל דבר שבעולם שרואה, הן יראות והן אהבות המתפשטות בעולם הזה, יראה לקרב את עצמו לבחי' קדושה. היינו כשרואה אהבה רעה ח"ו מתבונן בדעתו מי הוא המחיה ומהווה את הדבר הזה, ומהפך האהבה הזה לאהבת הבורא ית"ש תענוג כל התענוגים. ודפח"ח. וזהו צדיקים מהפכין חשוכא לנהורא, היינו מתוך החושך – אלו מעשיהן של הרשעים הרודפים והדולקים אחר אהבת הכלים והנפסדים – ה' אור להם לצדיקים להפוך החושך לאור להדבק בנועם אהבת ה' הנצחית... ותמיד היה [אברהם אע"ה] יושב בין שני הבחינות הנ"ל כדי להפוך תמיד מחשוכא לנהורא ולהוליד מזה שהיה רואה אהבות רעות הכלה ונפסד, ההיפוך מזה אהבות קדושות לחי עולמים יתברך שמו. אך ורק שזה היה בגודל אימה ויראה ופחד שלא לגרור את עצמו ח"ו לבחינת האהבה הרעה ר"ל... אבל מי שאין לו אימה ויראה כל כך מבורא עולמים ב"ה בגודל אחיזת רעדה מפחד ה' ומהדר גאונו, להיות זהיר וזריז מלעבור על רצונו יתברך שמו, אסור להכניס את עצמו במקום מסוכן כזה שהנחש מצוי להסתכל באהבות הרעות ר"ל, באמרו ידי רב לי להאיר מגו חשוכא להפוך אותן האהבות הרעות לאהבות קדושות, כי פן יהיה נגרר אחריה בהתגברות היצר הרע ח"ו, ופן יהרס ונפל. רק מי שיש לו אימה ויראה באמת ויראת ה' על פניו תמיד ומדקדק על עצמו כחוט השערה שלא לעבור על רצון ה', יכול להכניס את עצמו בהסתכלות הנ"ל, כי ה' אור להם להוסיף להם מאוריים שיהיה לבם דולקים באהבת ה' לעולמים.

        ואף כי לכאורה אין ענין זה קרוב כלל לענייננו, ודומה הוא למה שנתבאר במקומות רבים שאין להכניס עצמו מרצונו למקום סכנה אלא רק כשמזדמן לו מלמעלה שלא מדעתו – עכ"ז נראה שמחד גיסא הותר כאן לצדיק להכניס עצמו לכתחילה למקום סכנה,10 ומאידך גיסא הורחב גדר האיסור לכל אדם שלא יעסוק בהעלאת ההסתכלות, גם אם נזדמנה לו מאליה, כי לא נאמר דבר זה אלא לצדיקים.11

        ובדבריו בפ' בחקתי (עמ' רא-רב) מפורש:

        כשיסית אותך היצר-הרע לשום עבירה או שום מח"ז אשר לא לה' הוא כו', אזי תיכף יתן האדם אל לבו ויתבונן בזה איך שהוא רחוק מה' ועי"ז באים לו אלו המחשבות זרות והרהורים רעים, ובשביל זה ישבר לבו יכנע וישוב אל ה' וידבק מחשבותיו רק לה', ויהפך חשוכא לנהורא.

        הרה"ק ר' ישראל דוב מווילעדניק נמנה עם תלמידיו המובהקים של הרה"ק ר' מרדכי מטשרנוביל, אך ספרו שארית ישראל חדור גם בהשפעה ניכרת מתורת חב"ד. ההדרכה  שהוא נותן להתנהגות האדם עם המח"ז הנופלות לו (שם, שער השובבי"ם, דרוש עשירי), לא זו בלבד שהיא זהה לשיטת רבינו בס' התניא, אלא שכאן גופא מובאים דברים בשמו של אדמו"ר הזקן, דברים שכמדומה אינם ידועים ממקום אחר בצורתם זו:

        מאמר רז"ל "כל מיחוש ולא מיחוש ראש"... הוא ענין הרהורי עבירה ר"ל הקשים מעבירה... שהמיחוש והפגם נעשה בראש עצמו... לכן הזהירו רז"ל להזהר ממיחוש זה ר"ל. ואם גם ממילא באו ההרהורים שלא ברצון, העצה היעוצה לזה לרוק12 ולנוס לגמרי תיכף ומיד, ולא לעסוק במלחמה כלל וליאבק עמה, ולא לשהות אפילו רגע אחד. ע"ד "תחילת נפילה" – שיפול הקליפה מאתו – "ניסה", לנוס ממנה לגמרי. וכמאמר הרב ז"ל מלאדי, "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" בלתי שום מלחמה וד"ל.

        וכך בשני מקומות נוספים בספרו זה (שער ההתקשרות, דרוש שביעי, מאמר שביעי; שער השובבי"ם, דרוש רביעי) על מאמר רז"ל "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", שבס' דגל-מחנה-אפרים (המובא לעיל) ביארו גם הוא על המח"ז הבאות בתפילה, אלא ששם הדגש הוא על העלאת המח"ז שבאו אליו במצות המלך, וכאן ההוראה היא לסלקן, שלבלבלו באו. וז"ל:

        אלו המחשבות זרות שנופלים לו בתפלה שמבלבלים אותו, אעפ"כ לא יפסיק תפילתו רק יעשה את שלו ולא יביט ולא יסתכל עליהם כלל, וממילא יסתלקו ממנו, כי הוא אינו רוצה בהם באמת... לא יחוש לכל זה, כי אם יהיה הולך ובא בתפלה בהיכלא דמלכא ע"י נטילת רשות מכבודו ית' בעצמו כשנפתח לו פתח התפלה (רק שיסיח דעתו מהמח"ז ולנוס ממנה לגמרי, כמבואר במ"א על מאמר "תחילת נפילה ניסה").

       בית קרלין הם מגידולי בית-המדרש דמזריטש, ובס' בית אהרן לרה"ק ר' אהרן מקרלין (פ' צו בתחילתה, ד"ה על מוקדה) מצויים דברים ברורים בדבר "שריפת" המח"ז, אך ללא קשר לשעת התורה והתפילה:

       על מוקדה, היינו אם באה לו ח"ו איזו מחשבה לא טובה, צריך להעביר ולשרוף אותה. עד הבוקר, היינו עד שיאור לו כאור הבוקר.

      בס' דברי חיים לרה"ק ר' חיים מצאנז (תלמידם המובהק של הרה"ק ר"נ מרופשיץ והרה"ק רצ"ה מזידיטשוב, שניהם מבית-מדרשו של הרבי מלובלין), אין דברים מוחלטים וחד-משמעיים בנידון דידן, אך ניכר היטב שתיקונן של המידות והמח"ז אינו בהעמקה בהן ובשרשן, אלא בסילוקן והחלפתן במידות ומחשבות קדושות. וז"ל שם (פ' במדבר דף לט, א):

     דשורש הדבר שכל דבר שברא הקב"ה הוא לכבודו, וצריך מכל דבר לבוא איזה כבוד ויקר למלכותו, ולזה ניתן הבחירה לאדם כדי שע"י שיהא גובר ומהפך (הטוב לרע) [הרע לטוב] ויעשה מחומר צורה, אזי נתעלה הי"א ניצוצין שישנו אפילו בגשמיות אהבה רעה או יראה רעה או התפארות וכבוד, בהגבר האדם לטוב אזי יתעלה הכל לשרשו.

        ועוד שם (בהשמטות לפ' שמיני דף קיב, ד):

         "ויקרב [את] העולה", היינו העולה מכפרת על הרהור הלב, ובבטול המח"ז העיקר לעקור מח"ז ולחשוב מחשבות טובות, ובזה שיקריב מחשבות טובות ונפלו המח"ז ויעשה רק מחשבות לשמם, וכמו שאמר הנביא העולה על רוחכם [היו] לא תהיה. וזהו "ויעשה" – שיעשה המחשבה – "כמשפט", ולא לחשוב בדברים שא"א להיות, ורק במחשבות צדק ומשפט.

 

        נשוב לענין העלאת המח"ז, ונראה בדברי הרה"ק ר' יעקב ישראל מטשערקאס (בנו של הרה"ק ר' מרדכי מטשרנוביל, אך בהיותו חתנו של אדמו"ר האמצעי, קיבל גם מפי רבינו הזקן עצמו) בספרו עמק תפלה (פ' וארא. בס' "שושנת העמקים", לובלין תרמ"ד, דף יח, א):

       נודע ממה שהודיע לנו הבעש"ט הק' זי"ע, דכל המ"ז הנופלים לאדם לבלבל אותו הן הן הנמשכין מבחי' מדות הנפולות מבחי' שבירת הכלים, והעיקר באין לאדם להעלותן. כמו אם נופל לאדם מח"ז מבחי' אהבה רעה יעלה אותה למקורה להתדבק בבחי' אהבת ה' וכדומה כמותן בשאר מדות. אך גם אם אין הוא במדריגה זו שיוכל להעלות הבחי' מחשבות לשורשן, הנה עכ"פ יתבונן דכל תיבה היא בחי' היכל הק' שנגנז שם אור א"ס ב"ה, וכשאדם ח"ו מלא פגמים אז מגרשין אותו שלא יכנוס לתוך הקדושה, ולזה באין המח"ז לבלבל אותו שלא יכנוס לתוך הקודש. וכשיזכור אדם זה, יפול לבו בקרבו ויבוא לבחי' יראה בחי' יראת בושת, ויבוא עי"ז לבחי' תשובה שלימה, ואז יפלו מעליו כל המח"ז.

      לפנינו חילוק מפורש בין בעלי מדריגות שביכלתם להעלות את המח"ז הנשלחות אליהן, לבין האדם החוטא שאין לו להתעסק עמהן אלא להפילן בכח היראה, הבושה והתשובה.

וקרובים דבריו להיות כדבר האמור בס' לקוטי-אמרים (סי' ד) ואור-תורה (סי' תו):

      כאשר מתחיל האדם להתפלל... והוא הולך מהיכל להיכל, ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס. ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפל לו מחשבה זרה, בודאי הי' מתפלל בכוונה... והקליפה היא המביאה את המח"ז, וכשנופלת לו המח"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה... ובזה הוא מעלה את המח"ז. והמח"ז באה מכח העבירה שעשה ביום, באה לו זו בתפילתו להזכיר אותו להעלות אותה להקב"ה... נתגלה לו בשעת תפילתו מח"ז כדי שיבוש ויכלם, ומעלה את העבירה ואת ההרהור שהרהר דבר שטות.

     והשתא דאתינן להכי שגם ע"י דחיית המח"ז יש לה עלייה, שוב אין בדברי רבינו בתניא דרך אחרת לחלוטין מהמפורש בדברי הבעש"ט והמגיד ממזריטש, שהרי אפשר ועבודת הבינונים היא להעלות את המח"ז ע"י דחייתה כנ"ל, ואין בכך משום הריגת קומתה של המחשבה.13

     ועוד יותר מזה מצינו בתורת הבעש"ט, שמוזכר בה במפורש שגם שבירתן של המח"ז זו  היא תקנתן (וכעין האמור לעיל בס' רב-ייבי). והוא בס' לקוטים יקרים (אות קפה במהדורת ירושלים):

        בשם ריב"ש, כאשר בא לאדם מח"ז בתפלה או בלימוד, ישבור המח"ז ההוא וידבוק עצמו בבורא ית', ובזה מתקן ניצוץ קדוש שיש במחשבה ההוא. והוא משל האדם שהיה מונה מעות והיה בנו בשביה ובא אצל אביו ואמר, הרי יש לך מעות פדני מהשביה.

      ומשל זה קרוב הוא להיות שורש שיטתו של בעל אור-המאיר (דלהלן), שאותיות המח"ז באות ומבקשות לפדות עצמן באמצעות נענועי אותיות התורה והתפלה.

*              *              *

     אך לעינינו כמה מגדולי האריות שבבית-מדרשו של המגיד ממזריטש, שבספריהם לא הגבילו את העיסוק בהעלאת המדות והמחשבות לצדיקים בלבד, ולכאורה ניתן להבין מדבריהם שזו עבודה המסורה לכל אדם, גם אותם בני-אדם שהמח"ז הללו הן משלהם ולא משל זולתם.

      ברם, יש לזכור את הנאמר על ספריהם של שניים מן הצדיקים הללו (בהסכמתו של הרה"ח רצ"ה מצאשניק תלמידו של אדמו"ר הזקן, לספר "עבודת הלוי"): כאשר שמעו מפיו הקדוש [של הרה"ק ר' אהרן הלוי הורביץ מסטרושילא] בזה הלשון, שהספרים "אור המאיר" ו"מאור עינים" הוא מה שכתבו תלמידיהם, ובוודאי לא השיגו עומק דעת רבותיהם (ואעפ"כ נדפסו ונשמות ישראל משתעשעים בהם וכו'). עכ"ל. והנוגע לענייננו, שאין אנו יכולים ללמוד מדקדוק לשונם הלכות בדברים שהם כבשונו של עולם, אע"פ שהענין בכללותו אמת הוא. גם יש להבחין בין דברים הנאמרים בסתם לבין דברים הנאמרים כהוראה לרבים הלכה למעשה (כדחזינן בעליל בדברי-תורתו של הרה"ק מדינוב דלהלן).

    וכך מצינו בסה"ק מאור עינים (סוף פ' שמות) מהרה"ק ר"נ מטשרנוביל – שזכה גם להסתופף בצלו של מרן הבעש"ט – שמאריך בענין העלאת המדות והמחשבות, ומסיים:

       על כן יראה כל אחד להרגיל את עצמו בזה, להבין במחשבתו מהיכן שרשה ולהעלותה למקורה כאמור. ואם ע"י שאינו בגדר צדיק לא יוכל לזכור בביאת המחשבה אצלו בבורא ית'... מ"מ יעסוק בתורתו ית' בעת ההיא ויתחיל להדבק עם הבחינה שנתעוררה אצלו בעת ההיא בהטוב ויתקנה ע"י זה.

        ולענין המח"ז שבתפילה בפרט, נאמר שם (בלקוטים, ד"ה וכי תזבחו):

        אם מפסיק ח"ו תפלתו במח"ז ואינו יכול להעלותה ולתקנה בתיקונו, כנודע שהמחשבות הם ג"כ אלקות רק שנפלו ומבקשים להעלותם ולתקנם, וכשאינו יכול להעלותם אז במח"ז ההיא נותן כח לס"מ ח"ו ולנוקביה. ואין לו תיקון רק שיכוין ברמ"ח תיבין דק"ש אז הורג אותן הקליפות שנתהווה ע"י המח"ז בתפלה.

      ועוד שם (מס' אבות, בתחילתה):

       צריך לעבוד בדעת רחבה ובמוחין גדולים, לא כמו הקטנים שעובדים בקטנות שכל. וצריך שיעלה בתורתו ובתפלתו כל הדברים שנפלו ממקומן לשורשן. ויראה שאין שום מחשבה שאינה משתוקקת להדבק באור העליון, וכל המחשבות רעות שבאין לאדם בתוך תפלתו הם נשמות נפולים, אך שהם מלובשים בדבר ההוא מאותו הענין שבאה לו המחשבה. וגם הם מעשיו שעשה בקטנותו אם הוא אינו מכיר בהן מקרוב. ולפעמים באה לו המחשבה שלו שיעלה אותה, הואיל ורוצה לדבק את עצמו למעלה. ולפעמים באים לו מחשבות מאיש אחר שהפיל אותם, והולכת אצלו, כי מה לילך אל האיש ההוא, כי הוא שוטה וימשיך את עצמו אחר מחשבה זו ויתפלל כל התפלה עמה ולא ילך למעלה. והמחשבה היא באותיות, וכשמדבר בדחילו ורחימו ומתדבק א"ע על ידה, אזי מעלה אותה. וזה עיקר עבודתינו להעלות דברים נפולין למעלה. ובשעה שבאה לו המחשבה, אותו העת היא עיקר העבודה וזהו כל תכלית העבודה. וכל זה כשעובד בשכל רחב במוחין גדולים ומתרחב בדעתו ומכין עצמו בחשק ובתנועות אבריו עם מחשבה שמחיית שיהא בתענוג. עכ"ל (אלא שבקטע זה ניכר שההעלאה דמיירי בה כאן אינה ע"י התעסקות בשורש המחשבות והמדות).

       בסה"ק אור המאיר לרה"ק ר"ז וואלף מז'יטאמיר באות כמה וכמה תוכחות מוסר כדרכו בקודש, לאותם אנשים המשתקעים במחשבותיהם הבטילות ואינם מעלים אותם לקדושה. מסגנון הרצאת הדברים ניכר שדעתו נוטה לכך שכולם צריכים להעלות את המח"ז, אך לא כולם יכולים – באשמתם הם! ומצינו בדבריו כמה וכמה בחינות ואופנים.

        ואלו הם עיקרי דבריו כפי שנתבארו בהפטרת וירא (עמ' לב ואילך – ציוני הדפים הם לפי מהדורת ירושלים תשנ"ה), בפ' וישב (עמ' סו ואילך) ובפ' דברים (עמ' קסח-קסט). השתדלנו במדת האפשר לשמור על סגנון המקור, לפיכך לא נמלטנו מכפל העניינים במלים שונות:

       האותיות הנמשכים מקודש העליון יורדים ומתלבשים בתחתונים, עד שאפילו בחיצונים מלובשים שם אותיות התורה, המושכים ומקבלים את קיומם ממקום חיותם בשורשם. ועל עם ישראל מוטל להעלותם מן החיצונים ולעשות מהם צירופי אותיות ותיבות בתורה ותפלה ושירות ותשבחות.

        וכך נוהג החכם אשר עיניו בראשו ויש לו התפשטות הדעת, אשר אפילו כשיוצא לפעלו ולעבודתו בראש כל חוצות להבאת טרפו ומזונו, גם שם יחשוב מחשבות קדושות, ודוחה מעליו תערובות רע ממדות הפכיים. ותועלת גדולה נצמחת לו מזה אחר-כך בגשתו אל הקודש פנימה להוציא דיבור לפני אלקים, שאין לו שום מח"ז ומדות הפכיים, שהרי שם לפיו מחסום ולא השליך אותיות למטה לעשות צירופים בחיצונים. לאפוקי מי שנבער מדעת ואינו שומר פיו ולשונו בעבודתו בחוץ, ומשליך אותיות לקליפות לעשות עמהם צירופים לא טובים, זה הגורם לו לסגור עליו הדיבור ונעשה אילם באמצע תורתו ותפלתו, כי אותן הצירופים שעשה בחיצונים עומדים לנגד פניו ורוצים להתעלות ע"י נענוע אותיות התורה והתפילה.14

        כי מה הן המח"ז הבאות לאדם בשעת התורה והתפלה, הרי הם אותם הצירופים החיצונים שעשה בעת עסקו בגשמיות העולם, וצירופים אלו באים אליו כדי שיהפוך אותם לצירופים קדושים של תורה ותפלה "להעלותם לשרשם מקומם הרמתה". בשעה שהוא עוסק בנענוע אותיות התורה והתפלה באים  אליו האותיות האלו ורוצים עליה על ידו, ואם יתקן המח"ז יגרום יחוד למעלה.

         אך הכסיל הזה שלא שמר את פיו ונעדר ממנו חכמה ודעת, הנה לא זו בלבד שאין כחו בפיו להעלותם ולהפכם לצירופים טובים וקדושים, אלא אדרבה נגרר אחריהם לחשוב מחשבותיו ורעיוניו שעסק בהם בחוצות ורחובות. נגרר הוא בכל עצמו ומחשבתו לשטותו וכסילותו הראשון, וכמאז כן עתה חושב מהבלי העולם. וכשאינו ממאס ברעתה של המח"ז ואין הכרתו חזקה, נמצא שבמקום לגרום יחודים בדיבורו, הוא עוד מפריד בין הדבקים ונשאר שקוע בחיצונים.

       "הכסיל אשר בחושך הולך, לא די שאינו מעלה אותן... להפכם לצירופים קדושים, ואדרבא תיכף שנופל לו במחשבתו מתחיל לחשוב עוד האיך ומה... והערל עומד בתוך מחשבתו כאילו עוד מדבר עמו בשוק... אוי לאותה בושה וכלימה שבבית האדון ה' צבאות עומד שם מצרי קליפיות כזה".

       מי שאין לו שכל חזק כל כך, אינו יכול לעשות יחוד ולהחזיר את ניצוצין קדישין של המח"ז, ותיכף ומיד שמתחיל לחשוב מענין המח"ז איך להעלותה אל קדמותה, מושכת אותו המח"ז למטה למחשבתו הראשונה, ונשאר שקוע לשם כאשר בתחילה משטות והבלי עולם... להיות שאין תבונה בו להעלות המח"ז... כאשר מאז כן עתה יוצא במחשבתו לחיצוניות.

      אך גם הוא אינו מחוסר תקנה: "אמנם, אם ישים לבו ורוחו ונפשו לדעת זאת, יכול להפוך אותן הצירופים ולהעלותם למרום שבתם, אחר החרטה הגמורה ותשובתו הרמה בכל נפשו ומאודו בתורה ותפלה, ורוצה לדבר דיבורים בהתקשרות והתלהבות לפניו ית', ממילא נהפכים ונתבטלים צירופים הראשונים שגרם תחילה בעת עוסקו בחיצונים".

         ולא זו בלבד, אלא כשיתקן מעשיו ויכוין לבו להוציא דיבורי התפילה בדחילו ורחימו במחשבות טהורות, אז תהיה עלייה לכל תפילותיו הפסולות עם תפילה כשירה זו.

        "כלל העולה, מי שיש לו שכל חזק לדעת איך ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא מכל דבר בעולם, אפילו בעוסקו בחיצוניות, מעלה האותיות שבחיצוניות... בעת עומדו להתפלל, כשמתחיל לנענע אותיות התפלה מתנענעים על ידו אותיות וצירופים שעסק עמהם לצרכי הגוף ומהפכם לצירופים קדושים... תחלף ותהפך מחשבות המעורבות הבאות לך בתוך תורה ותפלה, בשים לב מאין נמשכו, אשר נודע שבדרך כלל כל המחשבות שבעולם אינם כי אם שבע, נמשכים משבעת ימי הבנין, ויש להם גם-כן שבעה הפכיים אהבה רעה ויראה רעה ח"ו וכדומה, ומאיזה מהם שבאה לו המח"ז יעלה אותה לשורשה, בהכניס לשם החכמה והמדע, לאיזה כיון שלח לו הקב"ה מחשבות כאלה אם לא לדעת מחמתם איך לתקן מה שעיוות מקודם ועשה צירופים בחיצונים, ויתאמץ להחליפם לצירופים קדושים... שיבררו אלו הניצוצין שהזיקה המיתה ממלכין קדמאין, ועתה מחיה האדם אותם מעט מעט לערך השגתו והכניסו החכמה בפרטי עובדותיו".

     לפנינו מעין עבודת העלאת המחשבות והמדות, אך ההתעסקות אינה בחיטוט בפרטי המח"ז והתבוננות בשרשיה לשם היפוך המדות שבלב, אלא החלפת הצירופים הנפולים בצירופים קדושים של תורה ותפילה.15

     עבודה זו שייכת בכח לכל אדם מישראל, אך בפועל עוסקים בה רק החכמים. כנרמז בלשונו לעיל, וכמפורש עוד בדבריו שם (שה"ש, עמ' רפ):

      צדיק  כתמר יפרח... "תמר" רומז למח"ז... (כמבואר לעיל בשם המגיד זללה"ה... שהצדיקים מהפכים המח"ז והמעורבות מצירוף מ"ר לצירוף ת"ם)... והנה כל הנאמר לא נאמר כי אם מאישים המשכילים אשר עיני שכל להם, אמנם ראיתי בני עליה והמה מועטים, ומי יתן והיה לבבם זה להם לרוב העולם, רובם כמו כולם לא די שאינם יכולין להעלות אותיות התורה וניצוצות קדושות ממדריגות התחתונים ולהפוך צירופיהם ממ"ר לת"ם, אלא אף גם זאת כשנופל להם מחשבותם הזרים, נעדר מהם השכל ונשארים שקועים לשם לחשוב כמקודם משטותם הראשון, ומעשיהם זר ונכריה עבודתם, ומאומה אין בידם מתורתם וגם תפילתם תועבה כיון שהוא מעורב בתערובות חוץ.
        ועוד מצינו שם פנים נוספות לאותו ענין (שה"ש, עמ' רסב ואילך):

       אם אדם יסתכל על פרטי מחשבותיו... ידע נאמנה שכל בחינת מחשבה היא קומה בפני עצמה הנמשכת ממדה ידועה... ולהורות נתן בלב כל חכם לב לעשות מעשהו בחכמה ודעת להעלות התחלקות התענוגים... וזאת תורת האדם להעלותם לשורשם ומקורם... אכן לפחיתות ערכו ומיעוט הכרתו מעורבים מחשבותיו ממח"ז, ולבו חסר ליתן עצות לנפשו באיזה מהם יאחז דרכו ולא יעזוב מחשבה זאת...

        גם כאן מתבאר שהמח"ז נובעות  מטרדתו של האדם ומתאוותיו, אלא שדרך אחרת עמו להעלאת המחשבה, וגם היא אינה דרך של התעסקות בפרטי המחשבות והיפוך המדות שבלב:

        לכן אפילו כשרוצה להתפלל או ללמוד אינו יכול, כי אותן המח"ז עומדים נגד פניו... ומערבבים מחשבתו ודביקותו... (ובתוך דבריו מביא הוא): ששמעתי מהמגיד זללה"ה שהיה אומר אשר בדרך כלל כל פרטי מחשבות אדם... אינם בדרך כלל כי אם שבעה מחשבות הנמשכים משבעת ימי הבנין, וכשאדם מתבונן על פרטי מחשבותיו ומשכיל לדעת מאיזה מדה נמשכה... ועתה רצונה שהוא יעלה ויגביה לשורשה, עצה היעוצה שיכוון את השם עם הניקוד השייך לאותה מדה... ודוק בזה כי הוא כלל גדול בעבודת הבורא.

       דרך שונה מצינו אצלו גם במקום נוסף (פ' מצורע, עמ' רצב ואילך); ביאור שרשן וסיבותיהן של המח"ז הוא כפי המבואר לעיל, וגם הציווי להעלותם עם אותיות התורה והתפלה זהה. אך מה יעשה מי שנראה לו שהדבר למעלה מכחותיו? "ילך אצל חכם"... וזה לשונו:

      כל אחד ואחד מישראל, לערך בחינתו ואחיזת נשמתו בעולמות עליונים, כמו כן יכול לגרום יחודים בעולמות עליונים באמצעות תורתו ותפלתו וכו'. וכיון שנבער מדעת ועושה צירופים בחיצונים ומשליך אותיות לקליפות, הן המה המח"ז הבאים לו באמצע התפלה ומערבבים את מחשבתו לשוט בהבלי עולם וכו'. ובאמת אלו האותיות של המח"ז רוצים עליה על ידו כו', ע"י נענוע אותיות אלו של התפלה יתכן לו להעלות אותן האותיות כו' ולהפוך צירופים הראשונים לצירופי שירות ותשבחות כו'. אכן כיון שנבער מדעת, אזי לא די שאינו מעלה את האותיות ממחשבותיו הזרים, אלא אף גם זאת שהמח"ז גורמים רעה ומושכים אותו למטה כו'. וכל זה תולה כשאותיות הדיבור מקושרים לאותיות המחשבה בקשר אמיץ וחזק בלי שום מחשבות חוץ, ואם נבער מדעת ח"ו ומוציא דבורים זולת מחשבה טהורה אזי נעשה פירוד ח"ו כו', כי א"א להוציא האותיות וצירופי תיבות בהתלהבות ואשיות, כי אם בהקדם לו תחילה לתקן עניניו כו' בעוסקו בצרכי גופו כו' להעלות גם משם איברי השכינה. ואזי אין לו מח"ז ומבטלים לבלבל מחשבתו קודש בתורה ותפלה כו', כיון שעשה לפיו מחסום טרם עמדו להתפלל כו', ויש לאל ידו לחבר אותיות הדיבור לאותיות המחשבה כו'.

     אם אינו יכול לקדש את עצמו בתורה ותפלה להוציא אותיות שלימות מפיו כו' וצריך טרחות רבות לדחות מעליו מחשבות המעורבות כו', ילך אצל חכם הכולל הרגיל בעבודה שבלב זו תפלה ללמוד עניני התפלה... ויאמר לו: "כנגע נראה לי בבית", כלומר, יגיד לו צערו איך שלא יוכל לבנות ולצרף אפילו תיבה אחת כראוי וכנכון, מחמת ה"נגע" הוא היצה"ר המבטל את האדם מדביקותו ומבלבל אותו במחשבות חוץ כו'. אזי בודאי בעצה יגיד לו הכהן העובד את הבורא ב"ה כראוי באמת ותמים, "וצוה הכהן ופנו את הבית", כלומר יצונו ויזהירנו בטוב ליתן עצה לנפשו איך יפנה ביתו, היינו תיבתו, ממחשבות זרות ומעורבות, ויעמידנו על דרך אשר ישכון אור...

 

      מן הענין להסמיך לכאן את האמור בסה"ק מאיר עיני חכמים (אור חדש), מהרה"ק ר' מאיר אב"ד קארסטשוב, תלמידו המובהק של בעל אור-המאיר. וממנו נלמד כי העלאת המדות אינה ענין אלא כשמעמדו של האדם הוא ברום המעלות. וז"ל בשער השישי שבספרו:

        בשעת מעמד הקדוש על הר סיני באו לישראל כל הנשמות הקדושות שבעמקי הקליפות... שיהיה להם עליה ע"י ישראל, בגודל קדושת ישראל אשר היו אז... בגודל קדושה וטהרה... שפסקה זוהמתן והקדימו עשייה לשמיעה. ולזה באו להם כל הניצוצות הקדושים... ובאו כל אחד ואחד מלובש בלבוש הגס שנפל לתמן באותו עת, כן באו לישראל במעמד הקדוש באותו תאווה לכל אחד ואחד מישראל, כדי שישראל יתעלו בגודל אהבתם הנפלאה להשי"ת לקשר אותם לדביקות הש"י למעלה בלתי שום פחד ומורא כלל ממקום המדות רעות, ובזה היו נתעלים כל הניצוצות הקדושים מכל התאוות למעלה, לראות בכל מדה רעה ותאווה רעה במה מרמזת בעולמות עליונים, ולהשיג מזה השגות חיות ובהירות אורות עליונים הרוחניים בדביקות הש"י באהבה האמיתי.

        אך שלא רצו כמו שרצה השי"ת... שלא היה אז לישראל דביקות האהבה באמת, שמכח האהבה לא יפחדו ממקום המדות ותאוות רעות והיה הדבר רפוי אצלם, ולזה פחדו וברחו מכל המדות והתאות שנפלו עליהם, ולא רצו לירד למטה לעמקי הקליפות לתקנם מגודל הפחד. ואמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים" שהוא סוד מדת הצמצום, וגם ש"אלקים" גימטריא "הטבע", רצ"ל כל האהבות אורות עליונים שנתלבשו ונצטמצמו בתאוות הטבעיים של עולם השפל, מפני היראה שהיה להם "פן נמות", שח"ו אל יתפסו שם בהתאוות, ולא די שלא יוכלו להשיג מהם חיות ובהירות אורות עליונים, אלא שח"ו אל יתפסו שם וירדו מטה מטה ח"ו. והכל מחמת שלא היה להם אהבת השי"ת באמת השלימות, כי אהבה מקלקלת השורה לבל ירא ובל יפחד משום תאוה ומדה רעה כלל, רק לגמור אהבתו מכח אל הפועל... ולזה יראו ופחדו ואמרו "קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו"...

        וזה שצעק משה להם "אל תראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים", רצ"ל שכל הטבעיים והצמצומים באו כדי שעל ידם יתעלו למעלה למעלה להפוך כל מדותיהם ומעשיהם בטבע ממש לבלתי "תחטאו", רצ"ל שאז לא יהיה חטא בעולם כלל ויהיה ביטול הרע מכללות העולמות והנבראים, ויהיה חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות... שישתנו בטבע ממש...

      [בחנוכה] הוא סוד התהפכות מדותיו בטבע ממש... וזה דבר חדש שלא השיגו ישראל זאת אפילו במעמד הקדוש. ולזה נקרא חנוכה בסוד התחדשות האדם בתשוקה נפלאה... שישתנו כל מדותיו ומעשיו בטבע ממש, והכל הוא בגודל תשוקתו החזקה שיתקשר ברגע כל חושיו ואבריו... בסוד התלהטות המוחין של האדם... שיתכללו כל חושיו ואבריו ומחשבתו בתשוקה הנפלאה הזאת... עד שמחמת תשוקתו ישתנו כל מדותיו בטבע ממש... בלתי שום פחד משום מדה ותאווה רעה, לא כמו שהיה במעמד הקדוש שאמרו "ואל ידבר עמנו אלקים" והבן... וזה הוא דבר חדש שלא השיגו ישראל אפילו במעמד הקדוש... ובהזדככות זה יש יכולת בידינו שתהא השלהבת עולה מאליה מכל הנבראים להטיב לישראל וישלימו אתנו בטבע ממש, שעל דבר זה מצפים ומייחלים קוב"ה ושכינתיה וכל העולמות וכל הנבראים, שבזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו וכו'.

 

      בסה"ק חיים וחסד לרה"ק ר"ח חייקיל מאמדור מצינו כמה קטעים בענין המח"ז והעלאתן (ולולא דמסתפינא הוה אמינא, שחלקו של ספר זה, ושמא רובו או אף כולו, אינו אלא תורותיו של רבו המגיד ממזריטש, שהר"ר חייקיל רשמן מפיו או שנמצאו באמתחתו. ואכמ"ל). וז"ל:

        (ד"ה הנה תשובה, דף יג, ג-ד): לפעמים שיפלו על לבו איזה מחשבה שנראה לו שזה גשמיות, תדע שזה רצוניות הבורא ב"ה ששלח לו שכל איך לאהוב ולירא את הבורא ית'... אלא יעשה כך, כשיבא לו זאת המחשבה אזי יראה מה היא המחשבה מאיזה מדה הוא, אם הוא ממדת אהבה... אז יתמה... למה לא אאהוב מה שציוה דהיינו תומ"צ וכן ביראה... ומחמת זה תשוב המחשבה ממחשבה רעה לטובה מחמת הבושה...

(ד"ה פ"א משכני אחריך, דף יד, ג): למה בא לאדם מח"ז בשעת התפלה... מחמת שביום הוא חושב מחשבות... ואותיות הללו רוצים להיות להם עלייה לשורשן ע"כ באין... כדי שיהי' להם עלייה ע"י אותיות התפלה... [והשווה למובא לעיל מס' נועם-אלימלך פ' פנחס על פס' זה].

       (ד"ה כלל תדע, דף סט, א): שמראין לאדם בשעת תפלה אותן האותיות שהיה מונח במחשבה או במעשה הגשמיות, ועצה לזה יקח אותן האותיות להחזיר לשרשן... ומה שמראין לו אינו אלא לטובתו שיקח את החיות מהאותיות ולתקן מה שעשה. והגם שבעל-דבר מבלבל אותו בשעת התפלה וכוונתו לכרות אותו מהשי"ת, יקח אותן האותיות כרת ולעשות כתר ע"י צירוף שהוא אותיות כרת ח"ו.

          (ד"ה זה שבא, דף ע, א): זה שבא מחשבות זרות בתפלה הוא מחמת זה שרוצה ליכנס בהיכלות פי' בהאותיות, אבל הוא אינו ראוי, לזה שולחים לו היכלות אחרים. ומי שהוא חכם וירא אלקים מעלה גם מאלו ההיכלות החיות, כי גם זה היכל הקב"ה. דרך משל, כמו שאחד שרוצה ליכנס בהיכל המלך ודוחפים אותו לכנוס לבית הכבוד, שגם זה הוא היכל המלך. כך הנמשל כו' ונוטל החיות מהאותיות ששלח לו ומעלה לשורש. ומחמת הבושה נכנס להיכלות קדושות [והשווה למובא לעיל מס' לקו"א סי' ד ואו"ת סי' תו].

        ותמוה בעיני, שבסה"ק אור הגנוז לצדיקים (הנדפס לראשונה בזולקווא תק"ס) לר' אהרן מזעליחוב בעל הס' "כתר שם טוב", אשר יש אומרים שהוא "אחד מתלמידי הרב בעל התניא" (כ"כ ברשימת הספרים שבסוף ס' הבעש"ט על התורה), וכמעט אין לך דף בספרו שאין דבריו סובבים על יסוד ס' התניא, וגם הקדמת ספרו באה כדי לפתוח את דברי ס' התניא שלא יהיו "כדברי הספר החתום", ועכ"ז מביא הוא בספרו זה שלש פעמים (בסוף פ' וישלח, כי-תשא ובחקתי) את דרך תיקון המח"ז – אם בשם הבעש"ט ואם שלא בשמו – ואינו מסייג כלל את דבריו לומר "שלא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים" כמפורש בס' התניא.

        עתה נשוב ונראה שגם בבית-מדרשו של הרה"ק ר"נ מברסלב נשנתה משנה זו כמשנת רבינו הזקן ודעימיה.

        כך משמע בסה"ק לקוטי מוהר"ן (קמא, סי' צו) בביאור ענין העלאת המח"ז, אשר לא זו בלבד שנוקט בלשונו "צדיקים" דוקא, אלא גם זאת שמבואר שהמח"ז אינן באות ממנו ח"ו. וזלה"ק:

        דקשה, מאין יבוא מחשבה זרה לצדיק שרוצה להתפלל בדביקות גדול, הלא ארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. אלא הענין הוא כך... כשצדיק עומד להתפלל, ומדבק א"ע למדה שהוא בה עתה, נופל לו מח"ז מעין אותה מדה... והצדיק צריך לידע מאיזה מדה ומאיזה עולם היא זאת המח"ז, וצריך לידע במה להעלותה לאותו עולם ולאותו המדה שהוא עתה בה. אך לפעמים הצדיק רוצה להעלותה ואינו יכול, הטעם הוא, כי נופל לו מח"ז ממדריגה עליונה שלא בא עדיין למדריגה זו... אך קשה, למה באה לו מח"ז קודם זמנה. דע, כי יש קבלה בידי, כי כשיש מחלוקת על איזה צדיק, נופלת מח"ז מעין אותה מחלוקת לצדיק אחר. ומחמת שרוצה להעלותה, אע"פ שאינו מעלה אותה, משבר בכח הרצון כל בעלי המחלוקת.

      ועוד שם (סי' כו), בביאור אותו מארז"ל שנתבאר לעיל בס' "בן פורת יוסף" בשם הבעש"ט:

        רציצא דמיית בבעותיה היכא נפיק רוחא, ואמר להו בהיינו דעאל; רציצא זה אפרוח, זה בחי' צדיק, בחי' יפרח בימיו צדיק. ששאלו אותו, הצדיק שממית את עצמו ומוסר את נפשו בצלותיה ובעותיה, באיזה מן המקומות מן התפלה צריך לו למסור נפשו ביותר. והשיב להם היכא דעאל, היינו איך שיש לו להעלות ניצוצי הקדושה, היינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות וצריך להעלותם כידוע, שם צריך לו למסור נפשו.

         ועוד מאריך שם (בסי' עב) בדרך שיש לבני האדם שאינם צדיקים לנקוט נגד המח"ז, ונעתיק כאן מ"קיצור לקוטי מוהר"ן":

         יש בנ"א שיש להם הרהורי ניאוף ח"ו ומתגברים עליהם ביותר בשעת התפלה... או שאר דמיונות רעים, ומבלבלים אותם מאד בשעת התפלה, ויש להם יסורים גדולים מהם, ורוצים להתגבר מאד להעביר אותם המחשבות מדעתם וזורקים ראשם הנה והנה. אבל דע שכל מה שיש להם יסורים יותר וכל מה שהם מתגברים ביותר להעבירם מדעתם, אז אלו הבלבולים והדמיונות הרעים מתגברים יותר ויותר. כי כך טבעם, שכל מה שחושבים עליהם יותר לדחותם הם כרוכים אחריו יותר. ע"כ עיקר העצה לבלי להשגיח עליהם כלל, ולא איכפת לו כלל מה שעומדים לפניו אלו הדמיונות וההרהורים ולא ישמע אותם כלל, רק יעשה את שלו במה שהוא עוסק בתורה או תפלה או משא ומתן, ולא ישגיח עליהם כלל ולא יביט לאחריו אם נסתלקו ממנו, רק יעשה את שלו במה שהוא עוסק ובזה יסתלקו ממנו ממילא. אך זה הוא רק עצה לפי שעה, והעיקר שצריך לקדש ולטהר גופו וילך אצל צדיקי אמת ויורו לו דרכי האמת אז יסתלקו מעליו בתכלית.

       ובס' שיחות הר"ן (אות עב):

       כבר מבואר שאין להשגיח כלל על פניות ומח"ז ובלבולים שבתפלה, רק לעשות את שלו לילך בתפלתו כסדר, ולא ישגיח על שום בלבול ומח"ז כלל, רק הוא יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל. (ובאות עה): ועל המח"ז הבאים בתוך התפלה היה מצוה לבלי להשגיח עליהם כלל, רק יעשה את שלו ויתפלל כדרכו ואל ישגיח כלל על שום בלבול, ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל.

         וחילוק דרכי העבודה שבזה בין הצדיקים לבין כל אדם, מפורש בס' ליקוטי הלכות לתלמידו הרה"ק ר' נתן (הל' שילוח הקן הל' ד אות ב):

       כשהאדם רואה שמתגברין עליו מאד המחשבות רעות והבלבולים יש לו יסורים גדולים מהם והוא רוצה לתפשם וללכדם וללחום עמהם להחזירם אל הקדושה, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, כי רוב בני האדם שהיצה"ר שלהם מגושם כנ"ל ומתגבר עליו בבלבולים גדולים הרבה מאד, אזי כל מה שהוא רוצה להתגבר כנגדם וללחום עמהם מתגברים כנגדו ביותר כנ"ל. ועיקר תקנתו שיניח את המחשבות ולא יעמוד כנגדם כלל ולא יסתכל לאחריו כלל, רק שיעשה את שלו במה שהוא עוסק בתורה ותפלה וכו'... ואזי ממילא יסתלקו. ואפי' אם יבואו אח"כ עוד הפעם ג"כ לא יסתכל עליהם כלל ובודאי יסתלקו... אבל אם ירצה ללחום עם המחשבות ללכדם ולתופשם יתבלבל תפילתו ח"ו והמחשבות יתגברו יותר ח"ו כנ"ל... אבל מי שכבר זכה בהקן ציפור, דהיינו בחי' הצדיקים הגדולים שכבר קידשו וטיהרו את עצמן בשלימות עד שבחי' הדיבורים והנפשות שהם בחי' קן צפור כבר נכון ומזומן אצלם בבחי' תפילתו שגורה בפיו... אצלם אין מתגבר הזוהמא בהתבוננות השכל ואין באין עליהם דמיונות ובלבולים הנ"ל, ואפי' כשבאים עליהם לפעמים איזה מח"ז, הם באים רק בשביל שהצדיק יתקנם ויבררם, והצדיק צריך דייקא ליקחם ולבררם, כי הצדיק יש לו כח לזה ליקחם ולבררם כראוי, וכמובא שהצדיק כשבא עליו מח"ז הוא יודע מהיכן הם נמשכין ויודע להעלות כל מחשבה לשרשה ולבררה כראוי.

        מן ה"חדר" דפשיסחא מצינו כדברי רבינו הזקן אצל הרה"ק ר' צדוק הכהן (תלמידו המובהק של הרה"ק בעל "מי השילוח" מאיזביצא), בספרו צדקת הצדיק (אות רג):

      המבין ענין זה לדעת התוכיות שבכל הדמיונות הוא מי שנקי מתאוות, כיוסף בתאות נשים ודניאל בתאות אכילה... ומי שהוא שקוע בדמיון אין יכול להחליף ולהוציא הדבר אמת המלובש תוך הדמיונות, רק מי שאינו שקוע  הוא יוכל לברר הטוב מן הרע. וזה סוד העלאת מחשבות זרות שבתפילה הידוע בספרים שאמור לגדולים, היינו לשאין שקועים בתאוה הם יכולים לעמוד על הדברי תורה ומוחין דגדלות הגנוזין בתוך מחשבות הבל שלו, ועי"ז מעלה אותה המח"ז גם-כן, מאחר שעל ידה עמד וכו' [וראה עוד שם באות רלט].

       בדור מאוחר יותר, ובבית-מדרש שאינו עולה בקנה אחד עם בית-מדרשה של חב"ד, מצינו כדברים האלה בס' בית אברהם לרה"ק ר' אברהם במוהר"ש מסלונים (עמ' רלד אות מד):

       מה דאיתא בספרים בענין מחשבה זרה שצריך לתקן אותה בשרשה, מה שמשליך אותה מדעתו בזה הוא מתקן אותה.

        כאמור לעיל, דעתו של רבינו הזקן היא "כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים". לענ"ד ניתן לדייק דבר זה גם מכמה וכמה תורות של רבותינו הק' הבעש"ט והרב המגיד, הן מכך שהם מדגישים שאותן מח"ז שלוחות אל האדם מן החוץ (וא"כ לא מיירי במי שאלו הן מחשבותיו שלו הבאות מנפשו הבהמית), והן מההדגשה שלשם העלאה זו צריכים לחכמה מיוחדת (ובמילא אין היא מסורה לכל אדם).

       וכך בס' כתר-שם-טוב (אות רכז), שהמח"ז הן אות שמגרשין אותו מההיכל, כלומר שהן נשלחות אליו מן העליונים. וכמפורש שם (באות רפז), שבודקין בכל עולם אם הוא ראוי אליו, ושולחין אליו מח"ז. ואם הוא חכם באותה מחשבה וכו' הוא מעלה אותה. ובס' לקו"א (אות ל): אם באה לאדם במחשבתו...  אם הוא חכם להפשיט עצמו מהגשמיות, אז הוא מדבק עצמו באותה אהבה עליונה. ושם (באות לז): לפעמים נולד מחשבה באדם מחמת שהעולמות יורדים מלמעלה... וכשהוא חכם לידע באיזה ענין הוא המחשבה... הוא יכול להעלות אותה... ולכך ירדה המחשבה מעולמות עליונים ובאה לאדם כדי להעלותה. ושם (באות מז. כש"ט אות רפז): ולפעמים שולחין לו מח"ז מחמת שדוחין אותו, ואם הוא חכם באותה המחשבה יכול לקשר עצמו וכו'. ושם (אות פד): שדנין אותו... וכשהוא אינו כדאי מגרשין אותו דהיינו שזורקין לו מח"ז. ושם (אות רכ. וכן בס' או"ת אות תצז): שהש"י שולח לאדם זאת המחשבה כדי להעלותה ע"ד מגלגלין זכות ע"י זכאי. ובס' אור-תורה (אות קכג): אם באה לאדם איזה מח"ז בלימודו או בתפילתו היא אינה מקרית... ונתתי גשמיכם בעתם... הניצוץ יעלה בעתו, בעת הצורך שיוכל לעלות יזדמן לכם המח"ז בכדי לזכות אתכם בהעלות הניצוץ. ולא כמו שארי בני אדם שבאה להם המחשבה זרה מחמת מחשבותיהם שלא מטוהרה מדברים גשמיים. ושם (אות קעה): ולפעמים בא האדם לעולמות שפלים ומאוסים וחושב מחשבות של הבל, ה' צדיק יבחן שבוחן אותו ומשליך אותו לעולמות רעות כדי שיעלה אותם להקב"ה.

       וי"ל שהסברא האמורה בתניא (שם) "אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה", אינה שוללת רק את יכלתו של אדם זה לבצע את העלאת מחשבותיו שלו (כדרך שאין חבוש מתיר את עצמו מבית-האסורים), אלא גם לומר לו שלא יהי' שוטה לחשוב שמח"ז אלו נשלחו אליו מלמעלה כדי להעלותם – שהרי את עצמו אינו מעלה ואיך יפקידו בידיו את העלאת זולתו.

      גם מלשון הסה"ק תולדות יעקב יוסף ניתן לראות, כנ"ל, שעבודה זו ניתנה לחכמים דייקא. וזלה"ק (בפ' עקב, מצות אותו תעבוד זו תפילה. דף קעב, א במהדורת קארעץ תק"מ):

        ענין תפילה הוא לברר ניצוצות... והעלאת הניצוצות הוא המחשבות העולות במחשבתו לאדם בשעת תפלתו, והחכם אשר עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות לברר הפנימיות שבו... והנה עינינו הרואות שזה א"א שיהי' בכל יום הרהור אחד כמו תמול ושלשום, וא"כ גם התפילה שיחדש בה לפי ראות עיניו בהרהורים שלו, ולזה צריך דעת רחבה וכוונה גדולה שיהיו פיו ולבו ומחשבתו בהסכמה אחת שוין כנודע וכו'.

       ואולי ניתן לדייק גם מדבריו בפ' יתרו (דף נ, ב) ובפ' עקב (קעא, א): קבלתי ממורי [הבעש"ט], שאם יראה מחשבות זרות, אם מענין הרהורי תאוות כו' ידבק בשרשו שהוא חסד וכיוצא בזה, וכבוד ה' הסתר דבר ודפח"ח. עכלה"ק. משמע לכאורה שזהו דבר שאין מגלין אותו אלא לצנועין, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול (ולא דמיא למש"ש בפ' עקב דף קעב ע"א – ג"כ בענין העלאת המחשבות – "והאריכות בזה הוא סכנה והמשכיל ידום", כי שם הוא בגלל ההעמקה בהרהורי ע"ז והעלול להסתעף מזה, וכדפירש הרה"ח רי"ע שחט שי' ב"הוספות להערות וציונים" לכש"ט סוף אות רנג).

    ועוד יותר שמענו זאת מדברי הבעש"ט עצמו, האמורים מפי תלמידו הרה"ק ר' משה מדאלינא בספרו דברי משה (פ' לך): ואני בעצמי שמעתי מפי קדשו [דהבעש"ט] ז"ל בזה הלשון, צריך להתחכם הרבה בענין המחשבות זרות אשר באים לאדם בעמדו בתפילה, כי המה כחותיו ממש אשר באים אליו לתקנם (עיי"ש שמבאר התחכמות זו מה עניינה).

    וכד דייקת שפיר, הרי בדברי הבעש"ט שהובאו בראשית דברינו (מס' בן-פורת-יוסף), שמהם יתד ומהם פינה לענין העלאת המח"ז שבתפילה, גם בהם מפורש באר היטב, אשר מי שאין עולה במחשבתו דרך תיקון מיד בבוא אליו המחשבה הרעה, זאת לראיה שלא לצורך עלייה באה המח"ז הזו אלא כדי לבלבלו ולבטלו מתפילתו ולטרדו מעבודת ה', ואזי רשות בידו לדחות את המח"ז הזו ולהורגה, כי הבא להרגך השכם להרגו.16 הרי לנו שסתם אדם הזקוק לפשפוש ובדיקה ועיון בשורשה של המח"ז, אל לו להתעסק בזה וידחנה ממוחו וממחשבתו הטובה.

        וכן בהמשך הדברים בס' זה (דף מו, א):

        ויפגע במקום, כי לשון "ויפגע" סובל ב' משמעות, אחת לשון תפילה כדרשת חז"ל הנ"ל [ברש"י שם], ב' לשון פגיעה ובלבול המחשבה בשעת התפילה. והטעם, כי "וילן שם", סוד השינה והגלות. "ויקח מאבני המקום" שהם אותיות ותיבות שנק' אבנים כמ"ש בס' יצירה, "וישם מראשותיו", פירש רש"י עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות וכו', הכוונה שהם המחשבות רעות, שכל מחשבה היא קומה שלימה. התחילו מריבות המחשבות רעות עם מחשבות קדושות לבלבל מחשבתו בתפילתו. ואז, בלילה, כשהיה בבחי' הגלות, לא היה יכול לעשותן "אבן אחת" דהיינו לתקן המחשבה רעה ולהעלותה, כי היה בבחי' לילה ושינה. משא"כ אח"כ "וישכם בבוקר", שפנה בחי' הקטנות ובא בחי' הגדלות, אז היתה דעתו צלולה ועשאן "אבן אחת", שידע לתקן המחשבה רעה ולהעלותה שזה מבוקשה, ואז נעשה הכל אחדות אחת וכו'.

       הא לנו, שאפילו יעקב אבינו ע"ה כשהי' בבחי' קטנות, לא היה ביכלתו לתקן את המחשבות שבאו לבלבלו, ומה יעשו אזובי הקיר שלעולם הם בבחי' קטנות, שינה וגלות.

       ועוד מצינו בכ"מ בספרי הרה"ק בעל ה"תולדות יעקב יוסף" בשם הבעש"ט נ"ע, שיש סוגי מח"ז והרהורי עבירה שבבואם לאדם בשעת התפילה ולימוד התורה, תיקונם הוא ע"י שהאדם נכנע ומצטער, וחרד חרדה גדולה (ומייחד "יראה" עם "נורא"), או אף עצם אמונתו בכך שהכל מאתו ית' גם היא מעלה את המחשבות ודוחה את הקליפות17 (ראה התורות המובאות בס' הבעש"ט על התורה, פ' נח, "עמוד התפלה", אותיות קט-קכג). הרי שגם לדברי הבעש"ט לא תמיד העלאת המח"ז היא ע"י התעסקות ועיון בשורשן ומקורן, לא כל העתים שוות וגם לא כל המחשבות, והכל לפי מה שהוא אדם.

        גם בתורת הרב המגיד (אור תורה, אות רפ) מובאת "תחבולה לגרש המחשבה זרה" ללא כל איזכור של העלאת המדות והמחשבות, אלא רק ע"י "שיכנוס בלבו הב' מדות אלו (אהבה ויראה), ועי"ז יגרש המחשבות זרות".

       עוד יותר מפורשת האבחנה בין "איש המוני" לבין "בעלי תורה ועבודה" בדברי הדגל מחנה אפרים, אשר אף שאין דבריו סובבים על מח"ז שבתפילה דוקא, אולם לכאורה מוכח מיניה וביה שאין חילוק ביניהם, וכפי שהצבענו בהערותינו לדבריו. וז"ל (בפ' ויחי, ד"ה שמעון ולוי):

        כבר ביארתי בשם אא"ז [הבעש"ט] זללה"ה, כי המח"ז הבאים לאדם, כי מתאוה הניצוץ הקדוש שבתוך אותיות המח"ז לתיקון ולהעלותו לשורשו ולתקנו,18 וכל המח"ז בעולמות העליונים, האותיות הם אורות צחות, אלא שירדו למעמקים ונתלבשו בלבושים צואים. כמו שביאר אא"ז זללה"ה "והסירה את שמלת שביה מעליה" וגו', שלא ליקח אותם בלבושין המגואלין, רק יראה להסיר ולהפריד מהם הלבושים הצואים ואז יאירו כשחר אורם. וזה י"ל שמרומז בפסוק... "בסודם" – היינו בתענוגים הגשמיים – "אל תבוא נפשי", רק "אחלקם ביעקב", היינו איש המוני שהוא בחינת "יעקב" צריך לשבר המח"ז בכל מה דאפשר, "אחלקם" הוא לשון חלק, היינו שיחלק ויפריד עצמו לגמרי מהם. "ואפיצם" – לשון ניפוץ גלימא – "בישראל", היינו אותם שהם בעלי תורה ועבודה, בחינת "ישראל", הוא יתבונן בהם איך להעלות הניצוצין קדישין שבתוכם ממעמקים, כמו "איזהו חכם הלומד מכל אדם".19 וזהו "ואפיצם", היינו שיראה לנפץ ולשבר ולהסיר מעליו האבק והפסולת ליפותה ולהעלות לשורשן.

*                *                *

עתה נשים פנינו ונפן לבית-מדרשם של הסוברים כי עבודה זו לכל מסורה.

         הרה"ק ר' צבי הירש מזידיטשוב (תלמיד מובהק לרבי מלובלין "החוזה"), חיבר קונטרס הדרכה ל'חברים מקשיבים', הוא ה"הקדמה ודרך לעץ החיים" (הנקרא גם בשם "סור מרע ועשה טוב"), ושם כותב הוא (עמ' קיח במהדורת ירושלים, "אמת", תשנ"ו):

        זאת אשר תדע, כי מה שאמרו בשם הבעש"ט להעלות כל דבר לשרשו... תדע שצריך להעלות במסירת-נפש, ישפוך נפשו לה' ויקבל עליו ארבע מיתות בית-דין כפי כחו וכפי יכולת מחשבתו. וזכור מה שאמרתי לך, כי דבר גדול הוא, ולא תתטפש.

         דהיינו, דרך עבודה זו שייכת לכל עובדי ה' באמת העובדים עבודתם במס"נ, ולא להני טפשאי שחושבים שההעלאה נעשית בהרהור בעלמא.

        ומסיים שם: "ובפתיחה לפרי-עץ-חיים בעזהשי"ת נאריך בזה יותר", וכוונתו לדברים האמורים בספרו פרי קדש הלולים (לבוב תרכ"ה, דף יא, א-ג):

        רצוני אחי לבאר לך בזה הפרק בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר קבלתי מרבותי בענין המח"ז ההוה לאדם בשעת התפלה, ובדוק ומנוסה הגם אשר מכוון אדם דעתו בכל היכולת האפשרי יותר יבואו המחשבות וכו'. אמנם מה שקבלתי מרבותינו מ"ס [=מארי סודות] נ"ע, אשר אותן המחשבות הן הן הנצוצין הצריכים להתברר מסיגי המלכות וכו' ומצד חסדי השם עלינו ב"ה וב"ש נשלחים כל המחשבות בתפלה, והנה מלובשים בלבושי זה העולם והם בקליפות, וצריכים אנחנו להעלותם ולבררם להשליך מהם הרע ולהעלות הטוב למקורו. כי ב"ה וב"ש חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ע"כ המה באים לאדם המחשבות כי הטוב שבהם רצונו לדבק בטוב, וכאשר שומעים ברכות וקדושה ויחודי השם, באים גם הם... לשרש קדושה ולשרש יחוד וכו'.

        אמנם אחי איך אנחנו מעלים אותם למקורם, הוא בכח כוונתינו בתפלה ובתחנונים בשפיכת נפשינו לד' ובהתקשרות ודבקות ואהבת לרעך כמוך בבחינת נפשין ורוחין ונשמות של כל העולמות בי"ע לכללם באצילות כו' עי"ז הם עולים וד' עליהם יחי' ונתגדל ונתקדש שמו של הקב"ה. אמנם אופני העלאת הברורין האלה להחיותם וליחדם למקורם ושורשם, הלא המה מלובשים בלבושים גסים חומרים ואיך יעלו למקום אש להבת שלהבת הקדושה... בקיצור אומר באשר אמרנו בפ' ויקרא... בסוד העולה אשר הם המחשבות וכו'.

         כי הנה אותם המחשבות הם מלובשים בכלים הנשברים, ודרך משל אם בא לאדם איזה מחשבה מהות מו"מ, ממיני בגדים או ממיני מאכלים, ויש לכל מחשבה המלובשת המתפשטות לסעיפים המסתעפים עד לאין תכלית כנודע בחוש, הן שבא לאדם איזה מחשבה אעשה דבר פלוני, או חדוש איזה דבר הן בלמוד הן  במעשה, והמחשבה הזאת תוליד עוד ענינים זרים מתפשטים ופורחים ועולים במחשבתך, ואתה שוכח והמחשבות עולים ויורדים מתפשטים לכל עבר ופנה, ואתה שוכח ממש אם אתה עומד בתפלה. אמנם בעת תזכיר ותתעורר עצמך אשר אתה עומד בתפלה ומה באו לכאן אותן המחשבות, תעמוד אחי עצמך לפוש ותיישב דעתך איך ומה להעלותם. והנה סגולה ראשונה תיכף לקשר עצמך בצדיקי הדור ועם אוהביך בעלי חכמה ומדע באהבת קישור נפש ישראל, כי בלי זה לא תוכל להעלות המחשבות בשום אופן אחר שאתה בעצמך תחת השבירה, ואיך תעלה כלים הנשברים, כמבואר בספרי הצדיקים. ושם בדרושים הארכנו בזה בראיות הרבה, והשכל מסכים.

          וסגולה השנית שצריך אתה לזכור המחשבה ראשונה שנפלה במחשבתך קודם שנתפשטה לענפים וסעיפים וסעיפי סעיפים השנואים ומלובשים בשטות העולם, כאמור סעפים שנאתי וכו'. והנה מחשבה ראשונה תעשה כך, בזכרך תעלה אותה ע"י שתפשוט אותה מלבושים ותדע אחיזתה בשורש הספירה אשר משם נפלה. דרך משל אם יפול לך מחשבה שמים או ארץ ימים נהרות בריות מן כל ההוה, תדע כי שמים שרשו בת"ת וארץ במלכות וימים עולם הבריאה ונהרות חלקי קו דאצילות הנמשכים דרך היסוד, כמבואר אצלינו בדרכי קבלה אמתית מפי סופרים וספרים.

       והנה לכשתביא זאת המחשבה ראשונה מאין שרשה, תשפוך נפשך לד' להעלותה למקורה ותשליך מאתה הרע ותדבק עצמך בטוב הגנוז בה ותעלם מן עולם עד עולם על ידה בתיקון כל הפגמים אשר באו על ידך או ע"י חטאו של אדה"ר... ואחר שתעלה המחשבה ראשונה בשפיכת נפשך  לד'... אזי תמשוך אותה מחשבה כל הסעיפים המסתעפים על ידה... אתה צריך לכוין וליחד שבאו אליך להחיות והן הן האותיות והכלים הנשברים, אתה תיחדם באחד אמת בכח צרופי אותיות הקדושות אשר אתה מתאמץ בתפלתך למצוא בהם צרופי שמותיו ב"ה, ובזה אתה מעלם למקורם. והנה כך קבלתי מרבותי אשר עיקר כוונת התפלה... יחננו השם לעבדו באמת בלב ונפש אמן.

      וביותר האריך בזה בספרו בית ישראל (לבוב תרכ"ה, דף מא, א-ב) עה"פ והפשיט את העולה:

      נודע אצלינו אשר המחשבה יכונה בשם עולה מלשון העולה על רוחכם, והנה בעבודה תמה שבלב היא התפלה אשר המלחמה הכבידה היא עם הלב והמחשבה, אשר יפול לפעמים מח"ז לעובדים, ונודע מן הבעש"ט זללה"ה אשר צריך להעלותה. כי מאיזו מדה שבאה המחשבה או מן אהבה זרה או מן יראה או מכל שבעת הימים מן רקיע ושמים וימים ונהרות ואגמים ושדות וכרמים ואילנות וצמחים, את הכל שולח השם הטוב. כי המחשבה הזאת הבאה לאדם היא מן שבירות הכלים כנודע, וצריכה תיקון להעלותה ולקשרה לשרשה. והנה נודע לכל כי לפעמים תפול מחשבה בלב, והמחשבה הזאת תמשיך אליה עוד סעיפים וסניפים בענייני עסקי בני אדם והבלי הזמן אם לא יתן האדם לבו תיכף בנפול המחשבה ולא יתן דעתו עליה וכו'. אמנם העובד האמת ידע נאמנה כי חיי האדם היא המחשבה והיא שליחא דמטרוניתא בהשגחה הפרטיות המשגיח בכל אבר ואבר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והכל מן ב"ה וב"ש. והן הם מתנה טובה שלוחים מעצת אל עליון אשר נתן בידינו העבודה המתוקה הזאת לכל אחד ואחד כפי מדרגתו. הנה לנבוני מדע דעת לנבון נקל לידע מהיכן באה המחשבה הזאת מאיזה מדה, ואז מדבק עצמו בשורש המדה ההיא ויוכל לפעול פעולת הרחמים, כי הודיע השם אותו היכן הוא שוכן כביכול ואיה מקום כבודו בעת ההיא לבקשו לאהבה אותו ולדבקה בו, והוא סוד התפשטות הגשמיות.

         והנה אם אמנם כי כ"ז לאנשים גדולים צדיקים אשר כל  מחשבותם שבתם וקימתם והגיונם כל היום וכל הלילה תמיד לא ישבותו רק לעשות נח"ר לבורא כ"ע, ויעסקו בכל לב ונפש ומאוד בחסד אל כל היום, ובודאי להם היא המחשבה חלק מחלקי מדותיו יתברך, אבל לנו השפלים ג"כ עצה יעוצה לנו, הגם שאין אתנו יודע עד מה איך להעלות המחשבה להשיבה אל מקורה, עכ"ז לא נופלים אנחנו מנהם עכ"פ להאמין כי כל זה בהשגחה פרטית מן הבורא, ובזה הנערה באה אל המלך בסוד האמונה הזאת, כי בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. והוא החיבוק הימין כי בבוא האמונה לשכלו היותו מושגח מהבורא ישמח בזה ויגיע לאהבת השם בזה, ואז הוא מחי' את המחשבות ההם במה שהיה בסוד השבירה, בסוד שבירתן זו היא מיתתן, ועתה מחי' את כולם בדעת האמת שיודע כי מן השם היתה זאת לו, ובזה המה באים לשורשן, וזהו כלל גדול. וזהו ומושל ברוחו מלוכד עיר.

          והנה העצה הטובה שיהי' עומד בעת הזכיר א"ע שהוא מחשב בענין אחר ממחשבת התפלה, ויחזיר ויחשוב לאחוריו ממחשבה למחשבה עד בואו למחשבה הראשונה לידע מאין באו המשך המחשבות הללו. כי נודע לכל אשר מחשבה אחת תמשיך אלי' מחשבה אחרת, ובהזכיר א"ע המחשבה הראשונה אזי נקל להעלותה אל השורש אל המדה אשר היא ממנה, ואז תמשיך המחשבה הזאת כל הענפים הבאים משרשה, וגופא בתר רישא גריר. וזהו והפשיט את העולה היא המחשבה, יפשיט אותה מחומריותה וגשמיותה וידע בדעת מאיזה מדה היא. ונתח אותה לנתחיה היינו כל המשך המחשבה, כי במחשבה יש ג"כ רמ"ח איברים וגידים וכל הדברים שיש בגוף, ואז כל אבר ואבר של המחשבה ידובק לשורשו ועי"ז יעשה נחת רוח ליוצרה. וע"כ נאמר בלשון ונתח וכו' ולא כתיב ויחלוק אותה לאבריה כתרגומו, אבל בא לרמוז על הנחת והתענוג שיש להבורא כ"ע מזה.

         הרי לנו שיטתו הברורה באופן ההתעסקות והחיטוט במחשבות הזרות והעלאתן, אך גם תוך הסתייגות מה, ו"האנשים השפלים" יכולים לפעול את ההעלאה ע"י האמונה שאותן מח"ז נשלחות אליו בהשגחת הבורא ית'. הכרתו בעובדה שהוא מושגח ע"י הקב"ה מביאה אותו לשמחה ולאהבת ה', וזה עצמו מעלה את המחשבות מן השבירה ומתקנן.

        קיצוני ממנו בהרבה הוא תלמידו המובהק (ובן-אחיו), הרה"ק רי"א מקומרנא. כדרכו, אין הוא חושך את שבט לשונו מן החלוקים עליו, גם אם הוא עצמו מודה שהם קדושי עליון נוראים (והשמטתי כאן כמה מלשונותיו אשר תצילנה אזני השומע אותן); את פסקי אדמו"ר הזקן מביא הוא בלשון "כן פוסק הגאון אלקי הרב בעל תניא" (היכל-הברכה פ' קדושים, דף קנו, ג), וגם כשהוא חלוק עליו ומדבר קשות, עכ"ז הוא מזכיר את "רוב קדושתו וחסידותו" ומתבטא: "אבל מה אעשה שאני העני והשפל בעולם השפל אעמוד כנגד גבור חזק נר ישראל המאיר לארץ" (שולחן-הטהור סי' סו זר-זהב סוס"ק ב).20

       בספרו היכל הברכה (פ' חיי שרה דף קלא, ב-ג) מביא הוא את דברי הסה"ק בן-פורת-יוסף (שבראשית דברינו לעיל) שאם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, אולם אחר המלים "שאם אינו מאמין בזה" משרבב הוא משפט משלו (ללא היכר מבטן מי יצאו הדברים): או שאומר שאין הדבר זה אלא לגדולי העולם כמו שדימו המחקרים בדעתם!21

      וכך גם בספרו שלחן הטהור (סי' סא, זר-זהב ס"ק ג, עמ' עו), שמביא את דברי הס' 'בן פורת' על פתיחתן "שמעתי ממורי" כנ"ל, ומוסיף בהבלעה באותו מקום את המלים "או שיאמר שזה הענין אינו אלא לצדיק גמור" (אלא שכאן, בסיום הענין בעמ' עח, כותב: עד כאן ממרן בספר פורת יוסף... בתוספת ביאור כמו שקבלתי אני העני ממורי ז"ל).

         ועוד שם (סי' צח אות ה): מענין מחשבות רעות, תשמש ותעיין בספרי תלמידי מרן הקדוש ריבש"ט תוי"י ופורת [יוסף] וצפנת [פענח] וכיוצא מענין העלאתן, ואל תשגיח במי שאמר שאין זה אלא לבני עליה. כי אין שום מציאות בעולם בלתי השי"ת, יהי' מי שיהי' באתה המחשבה לתקנה.

           וכן בס' היכל הברכה (פ' מקץ דף רמח, ג), משתמש הוא בסגנון ה'בן פורת' (ללא איזכור שמו), ומוסיף את המשפט: ודלא כ... שאומרים שענין העלאת המחשבות אינם אלא לזכי נפש קדושים, והם הבל, וקרוב שאינם מאמינים במציאות הש"י בכל תנועה ומחשבה. אלא כל ישראל קדושים.22

        ועוד עד"ז שם (פ' ויקרא דף מ, א): וגם מי שאומר שעליות ותיקון המחשבות לא שייך אלא לגדולי ישראל ולא לפחותי ערך הוא מחוסר אמונה, שאין שום מציאות בלתי הש"י... אלא כל זה שייך לכל ישראל מקטן ועד גדול. ובאם אינו מאמין בזה אין לו אמונה בהש"י חלילה.

        ועד"ז בספרו אוצר החיים (פ' חוקת דף קלז, ג): וכאשר יעלה במחשבה של אדם הישראלי, הן קטן הן גדול הן מפחותי עם הן מגדולי ישראל, איזה מחשבה רעה וזרה, היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה. וזה שוה בכל אדם, ודלא כיש מי שכתב בהיפך. וזה דבר... כי השוה ומשוה קטן וגדול. כי אם אינו מאמין בזה אין לו עליו קבלת מלכות שמים וכו'.

        אך בחיבורו זוהר חי, שבכתיבתו החל לעת זקנותו אחר שכבר נסתיימו החיבורים "היכל הברכה" ו"אוצר החיים", אף שעדיין מחזיק בכל תוקף ועוז בדעתו ומתבטא בחריפות על זולתו, עכ"ז נותן הוא מקום גם לדעה השונה מדעתו. וז"ל שם (פ' ויחי, דף שעג, א ואילך מדפי הספר – גם כאן בשרבוב דבריו לתוך ה"שמעתי ממורי" שבס' "פורת יוסף"):

       ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח"ו במציאות הש"י וברב יכולתו. ומדה זאת נוהגת באנשים ובנשים ובעמי הארץ ובכל המון ישראל להעלות ולתקן מחשבות זרות להעלותן באמונה שלימה דלית אתר פנוי מניה. ומי שאומר שאין זה אלא לגדולי ישראל, במציאות הש"י הוא מקצר... כל זה [!] בספר פורת [יוסף]. ומעתה נבוא לבאר דברי הזוהר, והענין כי ר' יהודה לא שמע זה הדרך מרבו רשב"י והיה מנהגו לדחות כל מחשבה רעה להורגה, כי היה בדעתו שזה כולו רע ובא לבלבל, ע"כ דחה המחשבה זרה בלתי תיקון, וגם אם אירע שלא כיון, חזר ואמר פעם אחרת, כי לא זכה ר"י לשמוע ולקבל זה הדרך מר"ש, כי לא גילה לו. על כן הראה לו מן השמים חזיון שיבין שהוא חלילה מקצר במציאות הש"י וכאילו הורג קומה שלימה... לחיש ליה ר' אבא לר' יהודה בלחישו את פירוש החזיון, כי לא רצה לגלות בפומבי, כי השוטים לא יבינו זה, כי באמת צריכין ללחום מלחמה רבה וכבדה עם מ"ז, ולפעמים צריכין לדחותן ולפעמים להעלותן, ולפעמים דוחין אותו מן הקדושה והתפלה ושולחין לו מ"ז לדחות אותו. ולכן אמר לו ר' אבא לר' יהודה בלחישו סוד הענין. ואפשר שזה כוונת הקדושים אשר בזמנינו שסתמו את הפתח זה בפני המון ישראל ואמרו דלא שייך אלא לגדולים שלא יתטפש בהם אדם פשוט. אבל אמת הוא שבאמונה מתקנין הכל, קטן וגדול שם הוא. כך נראה פירוש מאמר זה לעני ודל על פי דרך אמת סילו"ל [=סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם].

         ונראה לכאורה שגם בפרט נוסף שבענין זה יש חילוק בין דרכו לבין שיטתו של רבינו הזקן; שבס' התניא (פ' כז) כותב רבינו: הרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו... בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא... הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל [בפ' יב], ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא סיטרא אחרא וכו'. עכלה"ק. ואילו לשיטת בעל "היכל הברכה" עליו לברר את הטוב שבמח"ז, שכך דבריו שם (בפ' מקץ דף רמח, ג): ואתה אחי דע כי לאו דוקא בתפלה ובתורה באין מחשבות שיתקנם, אלא אפילו כל היום ובכל אדם ובכל בריה בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי להעלות הניצוץ המשוקע בעמקי הקליפות... והוא צועק הוי אחיי תרחמו עלי והוציאוני ממאסר זה כי כלתה חיות שלי הנשפע עלי מאור א"ס המחיה את כולם. ואדם צריך להיות גבור כארי בשעה שהולך בשווקים וברחובות לבקש טרפו, וחיוב עליו לומר בשבילי נברא עולם ומלואו ועלי עומדין כמה עולמות לאלפים, וצריך בלב טהור ושמח לדבק מחשבתו באור א"ס המחי' את הכל, וכשבאין אליו מחשבות ידע שהוא בסכנה גדולה, או הוא יעלה הניצוץ קדוש או הוא ימשכנו למקום הקליפות. ולכן יתגבר מאד ויחזיק עצמו לגדול, וידחה את כל מחשבות הרעות הרע שבהם, ויברר את הטוב, ויעורר עצמו לאהבה וליראה וליחוד בלב טהור ושמח לעשות מצות בוראו  בשמחה ולדבק עצמו בדביקות עצום באהבת בוראו וקונו.

         קשה לומר ששיטה קיצונית זו נובעת מבית-מדרשו של הרבי מלובלין – שהרה"ק מקומרנא החזיק עצמו כמי ש"נסמך" ממנו בילדותו – שהרי הרה"ק בעל ה"בני יששכר" מדינוב מבוגר ממנו בשנים רבות, והוא תלמיד ותיק ומובהק ל"חוזה" מלובלין, ובסוגיא זו דעתו מפורשת והחלטית כדרך המבוארת בס' התניא, ולפרקים מתבטא הוא גם בסגנון "וקבלנו" על הוראת דרך זו. וכן ראינו לעיל עוד מתלמידי בית-המדרש דלובלין ששיטתם אינה עולה בקנה אחד עם דרכו זו של הרה"ק מקומרנא.

         אך נקדים ונביא בקצרה מאותם דרושים שבהם מדבר הרה"ק מדינוב דוקא בשבח העלאת המדות והמחשבות.

        בס' אגרא דכלה פ' שמיני (עה"פ ויאמר משה זה הדבר):

        דהנה המשכיל בעניינו, כשרואה שהיצר מסיתו לאיזה תאוה רעה ואהבה רעה או יראה רעה, מוכרח להתבונן מאין בא זה לאדם כיון שאין זה רצונו ית', וכי ס"ד שהיצר הוא מקטרגא דמארי' ח"ו. ע"כ יתבונן שזה הוא מהמדות הנבראים שנפלו בשבירה, ובאה אליו המחשבה [מאהבה] או מיראה וכיוצא, והאדם מחויב להפשיט גשמיות הענין להעלות לאהבת י"י ית' וליראתו ומתחדש עי"ז מעשה בראשית כנודע.

ועוד שם (בפ' מצורע עה"פ כי תבאו אל ארץ כנען):

       וזה כל האדם, בנפול במחשבתו אהבה עולמיית יאמר בלבו אין זאת אלא להעלותה למקורה דהיינו להעתיקה לאהבת הבורא... כמו"כ כשיתעסק גם בתורה ועבודה אז יבלבלו אהבות רעות יותר משאר עתים הפנויים... כשאתם קשורים באהבה זרה ח"ו אזי תוכר ביותר כשאתם מתדבקים "בארץ אחוזתכם" בתורה ועבודה, אז יפלו לכם ביותר המחשבות הטורדות... כיון שלבו בפנים קשור באהבת העולם יציץ ופרח ח"ו בהתעסקו בעבודת הש"י. הבן הדברים כי קצרתי בענין וסמכתי על המשכיל.

        ועוד שם (בפ' ראה עה"פ כי יהי' בך אביון):

        נראה לרמז בזה הפסוק רמז נכון להיושבים בחצרות י"י. דהנה כתבו רבותינו תלמידי הבעש"ט זצלה"ה, דבבא לאדם מחשבה זרה בעת התפלה ועבודה וכיוצא אזי יראה להעלותה לשורשה... והנה כתבו שלא ידחה האדם המחשבה ממחשבתו לגמרי רק יעלנה, כי זה דמיון פדיון שבוים מצוה רבה, כי אותן האותיות הם שבוים בידי הס"א ובאים אל האדם לפדותם מיד צר ולהשיבם לבית אביהם, ואותן האותיות הם ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים במעשה בראשית... וזה שיש לרמז "כי יהי' ב"ך אביון", היינו הכ"ב אותיות שהם כלל כל המחשבות, כי כל מחשבה הוא ע"י אותיות, ואותן האותיות הם שבאים להעלותם מקליפה והם הנק' אביונים שתאבים לכל דבר... "לא תאמץ את לבבך"... לבלתי שמוע אל המחשבה ולדחותה... "כי פתח תפתח את יד"ך" היינו המחשבה כנ"ל... להתבונן האיך להעלות המחשבה ע"י החכמה... לבלתי תת לחזור אותה לידי הסט"א, רק למשכנה ולהעלותה לבית אביה כנעוריה... והמבין יבין, כי לא יכולתי להרחיב הדבור כעת [עיין בפנים, כי קיצרתי מאד בדבריו הנעימים].

       וראה עוד שם בפ' שופטים (עה"פ כי תצא למלחמה) ובפ' עקב (עה"פ וכי תאמר), ובספריו: לקוטי מהרצ"א (אות קפח), בני יששכר (תשרי, מא' יב אות יז), רגל ישרה (מע' דעת).

      אך כל זה רק להלכה ולא למעשה! בא וראה בהערותיו של הרה"ק מדינוב על הס' "סור מרע"23 (שהובא ממנו לעיל) באותה סוגיא של העלאת המדות במס"נ, שגילה דעתו באר היטב (באות קמז):

        עיין בס' התניא נקרא בשם ליקוטי אמרים, הפליא בחכמתו לדבר מזה שזה דוקא למי שיודע שההרהור אינו מצדו, כי לבו חלל בקרבו מתאוות, ע"כ בודאי זה בא מאותיות השבירה הבאים אליו מהשבירה לתקנם ולהעלותם. אבל מי שמקושר עדיין בתאוות, התאוה באה לו מנפשו הבהמית שבחלל השמאלי שבלב משכן היצה"ר, הוא שוטה כשיתעסק להעלות המחשבה, כי האיך יעלנה והוא בעצמו מקושר בקליפה. ע"כ יקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם" וידחה המחשבה ממחשבתו... וכבר כתבנו לעיל בהג"ה מזה וכיצד יתנהג, המשכיל על דבר ימצא טוב טעם.

       וז"ל באותה הג"ה שאליה ירמזון מיליו (עמ' סג במהדורת ירושלים הנ"ל):

       והנה תדע ידידי שהעיקר בזה לשום מורא שמים לנגד עיניו, בבוא אליו ח"ו הרהור יקיים פסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם" בהסיר המחשבה ממנו כרגע... אמת מי שחלק לו הי"ת בבינה יוכל להעלות כל מדה לשורשה... כמבואר כל זה בדברי תלמידי הבעש"ט. אבל תדע מי שעדיין קשור בחבק עבותות אהבת העולם ותענוגיו, מסוכן הדבר שיעמיק במחשבה, אבל תיכף ידחנה ממחשבתו ויקיים "ולא תתורו" וכו'. ואעפ"כ יכוין בהשם הידוע... רק הכל בדעת והשכל, שלא יונה את עצמו ויבקש לעצמו גדולות, והוא ח"ו קשור בתאוות העולם. על כן כל ערום יעשה בדעת.

      עוד חוזר הוא שוב ושוב על דעתו ההחלטית הזו בעוד מקומות בספריו:

      ואלו דבריו בס' אגרא דכלה (פ' תצא עה"פ לא תראה את שור אחיך), תוך שאנו משמיטים את דברי הדרוש המתוקים השלובים בהם:

         כתבו חכמי האמת... כי בהביט אדם אל דבר רע היינו ערוה והלב חומד, אז עי"ז בורא נשמה למקטרג הנעשה ע"י  עבירה (כי כל פעולת המחשבה והמעשה הכל ע"י אותיות, והנה אותיות המחשבה ההם נופלים בשבירה אל הקליפות ונעשה מהם ציור ח"ו דהיינו נשמת הקטיגור)... ורצון הנשמה ההיא להתלבש ג"כ בלבוש, ע"כ רודפת אחריו להחטיאו בפועל מעשיו דהיינו לטמאו ח"ו במקרה לא טהור, וע"י המעשה נעשה גוף לנשמת המקטרג הנבראת ע"י אותיות המחשבה שנפלו בשבירה...

           והנה ידוע הוא ומקובל מחכמי הזמן ומרבותינו נוחי  נפש, שלפעמים יבוא לצדיק גמור הרהורים במחשבתו אעפ"י שכבר בטלו ממנו תאוות העולם ולבו חלל בקרבו, וזה בא לו מתאוות העולם שנפלו האותיות בסוד השבירה אל הקליפה. והנה הצדיק אשר הוא שורש לענף האיש הזה שהפיל במחשבתו או ח"ו בפועל אותיות אל הקליפה, ולהיות הצדיק שורש לענפי האנשים ההם, אזי באים אלו האותיות מהקליפה אליו שיעלה אותם מהשבירה אל התיקון, דהיינו אם הוא הרהור אהבה צריך להעלות אותם לעולם האהבה אהבת חסד, וכיוצא בשאר המדות. ואסור להצדיק לדחות זאת המחשבה ולבטלו ממחשבתו, דהוי כמו שבא אליו איזה שבוי לפדותו ממסגר אסיר והוא דוחהו בשתי ידים. אמנם זה דוקא להצדיק שיודע בעצמו שלבו חלל בקרבו והמחשבות אינם באים מצדו, משא"כ איש אשר עדיין דבוק בתאוות העולם ובחומריות החומר, הנה המחשבות הם שלו  שמתאווה לחומריות התאוה, האיך יכול להעלותם והוא בעצמו משוקע בחומר, א"כ זאת עצתו לקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם" וידחה המחשבה לגמרי ממחשבתו (עיין כ"ז בתניא).

         ועוד שם (פ' קדושים עה"פ ופרט כרמך לא תלקט):

         הנה ידוע מהעלאות המדות, בנפול לאדם במחשבתו איזה אהבה רעה אזי צריך להתבונן מהיכן באה לאדם המדה הלזו, על כרחך הוא מאותיות השבירה משבירת הכלים דמלכין קדמאין. וכן מה שנפלו ע"י בני אדם החטאים בנפשותם בכל דור ודור, ובאה המחשבה הזאת אפי' לצדיק גדול (וביותר לצדיק גדול) להעלותן לשורשם מתוהו וחורבן לרזא דמחשבה, להתהוות מהם ציור קדוש בסוד מעשה בראשית, והבן... והנה אזהרה הוא להצדיק בנפול לו מחשבה כזו שלא ידחנה ממחשבתו בלי עליה, כי היא פדיון שבויים... וקבלנו שזה הוא בדוקא לצדיק גדול שנפשו יודעת מאוד שלבו חלל בקרבו... וא"כ איש כזה בודאי לא באת לו המחשבה רעה מצדו, כי הוא אינו מקושר עם שום דבר גשמיי בעולם, ממילא בודאי המחשבה הזאת באת לו מהשבירה להעלותה, ע"כ חלילה להתעלם ממנה ולדחותה, רק להעלותה. משא"כ מי שהוא מקושר בתאוות העולם לא יתעסק באלה בהעלאת המדות, כי המחשבה הזאת באת לו ממחשבות נפשו הבהמיות שבו שעדיין לא גירשה מחלל השמאלי שבלבו ואדרבה, וא"כ האיך יתעסק ללקוט שושנים והוא עדיין מקושר בקוצים וחרולים. וזה תקנתו, כלה גרש יגרש המחשבה הזאת לקיים "ולא תתורו" וכו' (עיין כ"ז ידידי בס' התניא ותבין).

        והנה אעפי"כ המחשבה הזאת היא אותיות והם בשבירה, ומה תקנה יהי' לאותיות השבוים הללו כיון שהוא ידחם ממחשבתו. הנה הש"י בראותו כוונת האיש לטובה, שדוחה הדבר ממחשבתו לבל יאריך במחשבה שלא להשתקע בתיעוב ח"ו, הנה הוא ית' החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, יזמין לו גואל הקרוב אליו ממשפחתו ומשורש נשמתו אשר הוא כבר במעלת הצדיקים... הוא יעלה את אותיות השבירה להש"י. והנה הפרשה הזאת נאמרה לכל עדת בנ"י גם לההמוניים, ולזה נצטוו "ופרט כרמך" – היינו מה שנפל ממדות הכר"ם בשבירה – "לא תלקט" אתה ההמוניי לעסוק בהעלאות המדות, כי אין לך עסק בזה כיון שאתה עדיין בבהמיותך ומשלך הוא המחשבה הלזו, רק תדחנה ממחשבתך ולא תעסוק בה ותקיים עכ"פ "ולא תתורו" וכו'...

        בניי וידידיי שימו נא הדברים האלה על לבבכם ותראו פלאות ויפתחו לכם שערי אורה לעבודת הבורא ית"ש, כי מאד עמוקים הדברים. ומי אשר השיגה ידו להבין הדברים האלה על מתכונתם, לא ישים יד לפה לבל יגלה העניינים האלה העמוקים לאחיו וריעיו אשר יודע כי קרבת אלקים יחפצון. והש"י ילמדנו דעת ותבונה.

        ועוד שם (בפ' ראה עה"פ השמר לך פן תעלה עולותיך):

        עפ"י מ"ש הבעש"ט ז"ל דכל מחשבה שיפול לאדם במחשבתו ובפרט בעת התפלה ות"ת יראה מאיזה ענין הוא המח"ז ההוא, אם הוא מענין אהבה יראה להעלותה לאהבת הבורא ב"ה, ויאמר בלבו הלא זה אהבה ממדת החסד שנפלה בשבירת הכלים מוטב להעלותה בשורשה... וכתב עוד הבעש"ט זצ"ל שלא ידחנה לגמרי ממחשבתו רק העיקר הוא חפץ הש"י להעלותה בשורשה להש"י. והנה כל הדברים הללו אמורים רק לאדם שבטלו תאוותיו, ואפילו רואה בעיניו איזה דבר תאוה לעינים הוא נבזה בעיניו נמאס, כי כבר לבו חלל בקרבו מתאוות היצה"ר, וא"כ מאין ולאין תבוא במחשבתו מחשבה הלז דהיינו הרהורי ניאוף וכיוצא כבוד והתפארות, ע"כ באת למחשבתו מתוך עמקי הקליפה לבקש ממנו להעלותה לשורשה. משא"כ לאדם שכל עצמותו דבוק בתאוות העולם ומתאווה בכל מה שעיניו רואות להיתר ולאיסור, אין לך שטות גדול מזה שיתעסק בהעלאות המדות והוא בעצמו מלובש בעפריות חומריות אותו דבר שראה בעיניו ולבו חומד להיות כלי מעשה גומרין ח"ו. הנה איש כזה צריך לדחות המחשבה ממחשבתו, ולא יתעסק בהעלאת אותו דבר בשורשו כי לא יצליח, כיון שהמחשבה באה לו מחמת שעיניו ראו ולבו חמד, ומזה באה לך המחשבה שאתה משתוקק באמת לדבר העבירה הלזו, וא"כ מאין ולאין תעלנה לשורשה כיון שאתה דבוק בחומר התאוה לעינים. והש"י יסיר מאתנו דרך השקר, ודרך מצותיו נרוץ א"ס. [וראה עוד עד"ז בהמשך שם, עה"פ והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו].

         וכן בספרו אגרא דפרקא (אות קמ):

        קבלה מהבעש"ט, כל מחשבה זרה הבאה אל האדם ישתדל להעלותה לשרשה... דהיינו להתבונן מהיכן הוא שורש מדת אהבה... ע"כ טוב לו לדבק א"ע בשורש האהבה ואז יתעלה הניצוץ שבתוך הקליפות... וכיוצא במדת היראה וכיוצא. ועיין (בליקוטי יקרים) [בלקוטי אמרים]24 שכל זה הוא בדוקא כשהאדם יודע בעצמו שזאת המחשבה אינה באת לו מתאוות נפשו הבהמיית (דהיינו שיודע שבעצם טבעו כבר אינו מתאוה לתאוה ההיא), ואעפ"כ באת לו המחשבה הזאת, על כרחך הכוונה הוא להעלותה אל שורשה. משא"כ כשהאדם הוא עדיין בעל תאוה בהיתר ובאיסור, המחשבה הזאת באת לו מתאוות נפשו הבהמיית אשר קשור בה, ואיך ישתדל להעלותה למקום עליון ונורא והוא עם כל כוחותיו מקושר בסט"א, ממילא איש כזה לא ישתדל בעלית המדות רק לדחות תאוות המחשבה רעה מדעתו לקיים מה שצותה התורה "ולא תתורו" וכו'. המשכיל על דבר בדברי תלמידי הבעש"ט יראה כי כך הוא הכוונה.

      ספרו דרך פקודיך קרוב יותר לגבול ספרי ההלכה, וגם בו חוזר הרה"ק מדינוב כמה פעמים על שיטתו זו; וכך בפתיחת הספר (הקדמה ז, אותיות ה-ח):

        וזאת לדעת מה שנ"ל בפרט הזה, דודאי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והוא בנפול לאדם איזה מחשבה באונס ע"י הסתכלות פתאומי וכיוצא, ודאי זה אינו מסוג הזה, דע"ז נצטוינו "ולא תתורו אחרי לבבכם" וכו', היינו כשיגיע ח"ו לידו הרהור צריך לקיים "ולא תתורו" וכו' לדחות הדבר ממחשבתו, רק כאשר יזכירהו השכל שזה ההרהור אסור והוא מאריך במחשבה ברצון זה, הוא האיסור מן התורה,25 אפילו לצייר התענוג של התענוג במחשבה ברצון אסור. אבל מה שנופל לאדם במחשבה באונס, ותיכף שיזכירהו השכל והיצ"ט יקיים "ולא תתורו" וכו', יהי' חלקו בחיים ואין בידו עון, ואדרבה מצות "ולא תתורו" וכו' תחשב בחשבון מצותיו. וזה הוא הפירוש של "ולא תתורו", מלשון "התרי"ם את הארץ" היינו מרגלים,  שדרך המרגל לחפוש ולחקור במטמונות, כן נצטוינו שלא לחקור ולחפש ולהאריך במחשבה הנופלת פתאומית רק ידחנה ממחשבתו ואז טוב לו.

       אחר הדברים האלה באתי להזכיר פרט אחד לי ולבני גילי, את אשר נמצא כתוב בכתבי תלמידי הבעש"ט זצלה"ה, בנפול לאדם בשעת תורה ועבודה מחשבה זרה והרהור רע אל ידחהו ממחשבתו רק יעלנה לשורשה... כי הם מהניצוצין שנפלו בשבירה ובאו אצלו לצורך עליה, א"כ לפי"ז א"צ לדחות המחשבה רעה ממחשבתו רק אדרבה להאריך עד שיעלנה לשורשה באופנים הידועים למשכילים.

       תדע ידידי שאין הדברים כפשוטם לפני כל אדם, כי אם תאמר כן הנה תפול ח"ו המצות ל"ת של "ולא תתורו" אשר נצטוינו. רק תדע שהדברים הללו מגיעים רק לצדיקים תמימים אשר לבם חלל בקרבם, ויודעים בטוב אשר כבר בטלה אצלם החמדה והתאוה, והנה מהיכן באה לו המחשבה הלזו, בודאי זה אינו מצד יצרם הרע כי כבר הפכוהו לטוב ולמתוק, ע"כ זאת המחשבה מניצוצי השבירה באה להעלותה. משא"כ מי שאש היצר עדיין בוער ומתאוה לתאוה, הגם שאינו עושה בפועל אבל התאוה בחובו נטמנת להתאוות להיתר ולאיסור תאוות גשמיות, הנה איך תאמר שיעלנה והנה זאת התאוה הוא מחלק הרע והחומר שבקרבו, ע"כ לאיש כזה אין מנוס רק לקיים "ולא תתורו" לדחות זאת המחשבה תיכף בזכרו (עיין כל זה בס' התניא של החסיד הגאון מהרז"ש זצ"ל)... הנה לפי הנ"ל עיקר התעסקות בעליית המחשבה הוא להשרידים אשר י"י קורא, אבל לפשוטי ההמון ידחה המחשבה רעה לקיים "ולא תתורו".

     ועוד שם (מצות ל"ת לה):

     ודע ידידי כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וחלילה לחשוב על הבורא ית' שיחשב לו לעון מה שנופל בפתע פתאום איזה מחשבה רעה בציור העבירה ועריבותה ותיכף מסיר המחשבה ממחשבתו, כי כ"ז הוא לאונסו ואונס רחמנא פטריה... רק כשנזכר שזה אסור ואעפי"כ מאריך במחשבה ומצייר עריבות העבירה במחשבתו, אפילו אינו מחשב לעשות העבירה רק מאריך ומחשב ציור עריבות הזנות, זה עבר חוק הפר התורה. רק זאת יעשה האדם ויחיה, תיכף כשנזכר שהוא עבירה יסיח דעתו ליראה ולאהבה ולתורה, וידחה המחשבה רעה ממחשבתו ויכוון לקיים "ולא תתורו" וכו'.

       והבאים בסוד י"י יודעים להעלות כל מחשבה לשורשה, דהיינו במחשבת אהבה יעלהו ע"י יחודי השמות הקדושים השייכים לזה לעולם החסד ואהבה, נודעו הדברים למעיינים בספרי תלמידי הבעל שם טוב. וכבר כתבנו בהקדמה שלא יונה האדם א"ע בענין הזה אם הוא עדיין קשור בחמדת ותאוות העולם וחומרותו (כי כ"ז נאמר ליחידי סגולה), רק יסיר הענין ממחשבתו כרגע ויקיים "ולא תתורו" וכו' (עיין כל זה בס' התניא הנדפס מחדש, ואתה תבין. ובעהש"י יש ת"י דרושים ארוכים בזה ויעלזו בהם חסידים בכבוד, ואי"ה נדבר בהם).

        ועוד שם (מצות ל"ת מא):

        ידוע ומקובל מתלמידי הבעש"ט זצלה"ה, שבראות האדם שנופלים לו מחשבות פסולות אל ידחם ממחשבתו לגמרי רק ישתדל להעלותם לשורשם... אין מן הצורך להאריך דידוע הדבר לחבירים. וקבלנו דהדברים האלה נאמרים רק להאדם הרואה ומבין בעצמו שכבר הוא משולל וריק מן התאוה ההיא הנופלת במחשבתו, ממילא זאת המחשבה לא באת לו מנפשו הבהמיות מצד יצרו הרע המבקש לחבק חיק נכריה, ועל כרחך זאת המחשבה באת לו כדי להעלותה למקורה. משא"כ כשהאדם הוא עדיין קשור בחשק עבותות אהבת העולם ותענוגיו בהיתר ובאיסור, כשבאה לו מחשבה זרה מנפשו הבהמיות ויצרו הרע המבקש להחטיאו, אדם כזה אל יהי' שוטה להתעסק בהעלאת המדות, כי האיך ישתדל להעלות המחשבה והוא בעצמו עם כל שיעור קומתו ומחשבתו עדיין אסור וקשור בידו וכו'. לאיש כזה זאת עצתי, בנפול לו המח"ז יקיים תיכף "ולא תתורו אחרי לבבכם" וכו' וידחה תיכף המח"ז ממחשבתו (ע"י עצת חז"ל ילמוד תורה יקרא ק"ש יזכור יום וכו'). עיין כל זה בס' התניא.

         וזה יש לרמוז כל ימי עולם במצוה הלזו שלא יעלה במעלות על המזב"ח, רצ"ל שלא יתעסק להעלות המחשבות אל המזב"ח אשר לפני י"י היא השכינה, בעת אשר עדיין ח"ו תתגלה בזה ערוותו וחרפתו כשיוכח ע"י המחשבה שהיא באה מתאותו וחשקו הבהמיות, והאיך יעלנה ויתראה למעלה חרפתו ובשתו. לא נאמרו הדברים הללו עליית המחשבות רק למי שלבו ריק ופנוי מתאוה, ואף על פי כן נופל לו לפעמים איזה מחשבה מענייני שטות העולם ויודע הוא בדעתו שאין לבו קשור בזה, בודאי המחשבה זאת באת אליו כדי להעלותה לשרשה, וחלילה לו לדחותה לגמרי באמרו שיקיים בזה מצות "ולא תתורו" וכו', כי עיקר ביאת המחשבה הזאת הוא להעלותה משבירה. המשכילים יבינו ברמז מיעוט.

         והנה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, הנה התורה סתם אמרה "ולא תתורו" וכו'. הנה פקח עיניך וראה דברי תורתינו דקדקה בדבריה הנעימים "ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' אשר אתם זונים אחריהם, הנה הנך ד' תיבות מיותרים. אבל הוא הנרצה, מה שאני מצוך "ולא תתורו" וכו', דהכוונה לדחות תיכף המחשבה זרה כרגע, הוא דוקא באותן העניינים אשר אתם זונים אחריהם, רצ"ל שעדיין אתם זונים אחר אותה המחשבה, שאתה יודע בעצמך שעדיין אתה בעצם מתגעגע לתאוה ההיא הנופלת במחשבתך וערבה לך עדיין ציור העבירה, ממילא אין לך לעסוק בעליות המדות, כיון שהמחשבה הזאת היא מנפשך הבהמיות שעדיין לא טהרת אותה. משא"כ כשכבר אינכם זונים אחר זאת המחשבה, כי כבר לבך חלל בקרבך מתאוה הלזו, לא שייך בזה מצות "ולא תתורו" וכו' ואין רשות בידך לדחות כרגע המחשבה רק תתעסק להעלותה למקורה, וכאמור.

*                *                *

                   אתה הראת לדעת שדברי רבינו הזקן בס' התניא, אף כי לפום מקופיא נראים כאילו אינם עולים בקנה אחד עם המפורש לכאורה בדברי קדשו של מרן הבעש"ט נ"ע, עכ"ז דוקא פרשנותו זו של רבינו היא המקובלת על רוב גדולי מורי החסידות בשעה שבאים להורות לתלמידיהם את הדרך ילכו בה.

                   ללמדך עד כמה ניתן לטעות ח"ו כשלמדים ארחות חיים רק מן הספרים, ולא בקבלת הדרכה מרב שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד. וכמבואר הטעם בהקדמת ס' התניא, שאין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה.

 

1. מאמר רז"ל זה ושייכותו לענין התפלה בכלל, נתבאר גם בפירוש ההגדות שבסה"ק "קדושת לוי". ובשייכות לענין המח"ז שבתפילה נתבאר ב"לקוטי מוהר"ן" דלהלן.

 

2. ב"הערות וציונים" לכש"ט שם, נדפסה הערה בשמו של כ"ק אדמו"ר זי"ע בזה"ל: השאלה היא הרשאי במקום שאין חיוב (לעכב) בכוונה. עכלה"ק. ואכן כך מפורש בשם אדמו"ר הזקן נ"ע בס' "בונה ירושלים" (אות י. ומשם לס' מאמרי אדמוה"ז – הקצרים – עמ' תקפא): אם בא לאדם איזה בלבול במחשבתו בתפילתו... אעפ"י שאמר קצת דברים שלא במחשבת הלב, לא יחזור לראש, אם לא במקום שאחז"ל בפסוק ראשון דק"ש ובאבות, אבל לא במקומות אחרים (עיי"ש הטעם). אך בדברי הבעש"ט כאן מפורש שאפילו ב"שמע" לא יחזור. וצע"ג.

 

3. היות המחשבה "קומה שלימה" נזכרת גם בדברי הבעש"ט המובאים בס' בן-פורת-יוסף לעיל, וכן עוד להלן מאותו ספר. כך גם  בס' דגל-מחנה-אפרים במקום נוסף (פ' צו, ד"ה והכהן המקריב): ושמעתי מאא"ז זללה"ה שהמחשבה של אדם היא קומה שלימה. עכ"ל. ועד"ז גם בס' ערבי-נחל ואור-המאיר (שה"ש) המובאים להלן.

 

4. ברם, קרוב לענייננו מצינו, שהרה"ק בעל חידושי הרי"מ כותב בס' הזכות שלו (בפ' תצא) בזה"ל: הגם שכתוב בשם הבעש"ט "ושבית שביו", שילמד ממה שהיצה"ר עושה רצון השי"ת מה שמפתהו, נראה לענ"ד שזה אחר "ונתנו כו' בידך", [אבל] תחילה לא ילמד ממנו, שאינו מלמד טוב, שרוצה לאבד האדם. עכ"ל. וכתב נכדו הרה"ק מפילץ בספרו שפתי-צדיק (בפ' תצא): אולי יש ליישב שכל אחד דיבר לתלמידיו, הבעש"ט דיבר עם קדושי עליון שהי' יצה"ר שלהם מעובד ומלובן, והמה דבוקים בהשי"ת בכל לב ונפש, ע"כ הם רשאים ללמוד גם מיצה"ר התלהבות לדרכי עבודת הקודש. משא"כ בדור שפל הזה שכיח מגרי יצה"ר אשר הגשימו היצה"ר שלהם יותר ממה שהוא בעצם, ע"כ פחד להיות תלמידו.

 

5. כנראה הכוונה לאמור בס' אור-תורה (אות תסה): ולכן צריך תיקון לסלק האהבה הרעה ולהיות לו אהבה לעבודת הבורא ית' וללמוד קל וחומר, מה אם אהבתי דבר גרוע מאוד, מכל-שכן לאהוב את הבורא ית'. ועד"ז שם (באות רו): ומה לי למשוך אחר החלק, טוב לי להתדבק בשרשא ועיקרא דכל עלמין ששם כל היופיים. ובס' לקו"א (אות קמז): ואח"כ יחשוב אם אני אוהב הדבר הזה או אני מתענג מזה, כמה יש לאהוב הש"י וכו'. ובס' כש"ט (אות רכז): אם אני אוהב את הדבר הרע הזה... כמה יש לאהוב את הש"י. ועד"ז מצינו גם בס' דגל-מחנה-אפרים (פ' ויגש) הנעתק לעיל: בראות האדם שבא לו מח"ז... יתבונן מזה איך לעבוד לה' מצד הקל וחומר (עיי"ש). וראה עוד בס' אור-החכמה (פ' תצא, ד"ה וראית בשביה [הראשון]).

במקורות דלעיל מדובר במחשבות ותאוות הבאות לאדם לאו דוקא בשעת התפילה. ועד"ז איתא גם בסה"ק יסוד-האמונה לחד מחסידי קמאי הרה"ק ר' ברוך מקאסוב (טשרנוביץ תרי"ד, דף ק, ב. אות יב) – שלא בשם רבותיו, אך מיד להלן (באות יד) מביא כעין זה בשם הה"מ ממעזריטש על מארז"ל דמות דיוקנו של אביו וכו' (כמפורש בס' לקו"א אותיות יח, רלט; או"ת אותיות מא, נב, רעו).

 

6. באחד ממכתביו אומר רבינו הזקן: "אודות הצומות ואודות הגלות, לא באלה חפץ ה', ולא כן קבלתי מרבותי הקדושים. אך זאת עצה היעוצה, להתפלל בשמחה גדולה עד אין קץ, ואזי ממילא יתפרדו כל פועלי און הם המחשבות זרות, כי גם אם יעלו, ירדו ויפלו מיד כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה" (אגרות-קודש, עמ' מ [וכאן בשינויים ע"פ כת"י]). ועפ"ז אולי י"ל, שענין השמחה הנזכר כאן בתניא, אף הוא חלק מן העצות היעוצות למלחמה במח"ז.

וכפי שמפרשים בדברי התניא פ' ל"א "ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא", שהמרירות תגרום לביטול סיבת העצבות, כך גם בענין המבואר בתניא כאן, תגרום השמחה לביטול המח"ז המעיקות העלולות לגרום לו לעצבות. ובשני המקומות הללו הדברים אינם מפורשים ממש בס' התניא, כי הם מעין עניינים סגוליים אשר לא זו דרך העבודה שמלמדנו רבינו בספרו, אבל העניינים כשלעצמם קיימים ונפעלים בדרך ממילא.

ועוד עד"ז ראה בקונטרס 'רמ"ח אותיות' (אות כז): רש"ג הצטער תמיד על זה שחידש אדמו"ר הזקן בתניא [פ' כה] שכשיזכור מסירות נפשו לה' בזה יעבור הרוח שטות כו', שראה באיזה ספר שכשיעלה לו איזה הרהור יזכור למס"נ [וא"כ מה חידש רבינו]. אך אח"כ הבין שכרחוק מזרח ממערב כו', כי שם כתיב ענין הזכרון בדרך סגולה, ובתניא נתבאר שזהו הדבר עצמו שהמס"נ היא באמת על כל דבר ודבר, על כן מה שנגד רצון העליון וכו'. עכ"ל. חזינן שאף שדבר זה קיים גם בדרך סגולה, אך רבינו מלמדנו שיהא בדרך התבוננות ועבודה דוקא.

 

7. הרה"ק ר' זכריה מענדל מירוסלב, תלמידו של ה"נועם אלימלך", כותב בשמו (בס' דרכי-צדק אות כה): בשם מו"ר נ"י, מבעל-שם-טוב, אם יפול לאדם מחשבה זרה יחשוב שהכל בא מאותיות והם קדושים, רק שנצרפו במחשבתו לשטות, ע"כ אם יכול להפוך אותיות הללו לדברים קדושים היה טוב מאד, או ע"י היפוך התיבות של המח"ז, או בהפסק התיבות לשתים, והן בראשי-תיבות של המח"ז. ודוקא שלא יופסק מהדביקות. (וראה עוד להלן ליד הע' 14).

 

8. בס' אור-הגנוז-לצדיקים (פ' יתרו, ד"ה כשיבוא): כשיבוא לו הרהור עד"מ לחמוד חפץ פלוני, יצייר לפניו הלא-תעשה ד"לא תחמוד" כאילו היא כתובה לפניו. ובכתבים, שיאמר בפה הלא-תעשה. עכ"ל. והכוונה למ"ש בס' צוואת-הריב"ש (אות יג): אם מתאוה לאיזה עבירה אז יאמר הפסוקים של העבירה ההיא בטעמים ובנקודות בדחילו ורחימו, ואז תלך ממנו. עכ"ל (ובלקו"א מהמגיד אות רכג: למשל שעבר על לא-תגנוב ואחר התשובה והחרטה והשיב את הגניבה, יקרא בתורה ענין גניבה ולא-תעשה שבה בדחילו ורחימו בנקודות וטעמים כראוי, בזה יוכל לתקן מה שעיוות).

 

9. סוג אחר של מחשבות ושל העלאתם (ואולי גם סוג אחר של צדיקים), נמצא באותו ספר בתחילת פ' ויצא: כשבא צדיק לעוה"ז... ואינו יכול לכוון בתפלתו... היינו שדיבר דברים בטלים או כזב ולשון הרע... ובאמת גם באותן דבורים של כזב ולשה"ר יש בהם מכ"ב אותיות התורה... וכשמתחיל להתפלל אז נדבקים אותיות שדיבר בהם כזב ולשה"ר באותיות של תפלה לעלות אותם, ומקטריגים ומבלבלים מחשבתו שלא יוכל להעלות אותם. ואימת יכול להעלות אותם האותיות, כשיעשה תשובה ויקבל על עצמו שלא ידבר עוד לשה"ר וכזב... ואז יתקן ויעלה אותם האותיות של כזב ולשה"ר עם תפלתו.

 

10. יש לעשות אבחנה מוחלטת בין ירידה ברצון ע"י עשיית עבירה במזיד – אפילו עבירה קלה – שהיא אסורה לחלוטין גם באם היא מתבצעת לצורך עליית האדם והעלאת זולתו (וראה בס' לקוטי-אמרים מהמגיד, אות צח, שאפילו דברים-בטלים אסור לדבר לשם העלאה), לבין ירידה ברצון למקום סכנה ולידי נסיון, שבירידה עצמה אין מעשה איסור אלא רק חשש לנפילה, שדבר זה הותר לצדיקים (כמבואר כאן, וראה גם במ"ש לעיל מס' באר-מים-חיים על הצדיק המסבב בשווקים וברחובות כדי להתקרב לענייני העולם). ובזה תתורץ ה"קושיא אלימתא" שבס' "בימי צמיחת החסידות" (עמ' 298), שהמחבר לא מצא כל אפשרות לפשר בין שני הסוגים הללו שבכתבי בעל ה"תולדות", ורואה "ניגוד מוחץ" ביניהם (וראה עוד שם בעמ' 175 ואילך בענין "עבירה צורך תשובה", שיש מבעלי המוסר שהתירוה, אך לא כן בעלי החסידות). וכן יש לחלק בין כל הנ"ל לבין "עבירה לשמה" שהותרה מדינא דגמרא וגם ע"פ החסידות לבאים בסוד ה'. ואכמ"ל.

 

11. וראה עוד שם בפ' ויחי (ד"ה עוד יש לפרש. עמ' סה) בענין העלאת המדות: כדאיתא בספרי הצדיקים כשבא לאדם איזה מדה רעה כגון תאוה רעה ר"ל, יסתכל במדה ההיא בכח הקדושה שבו, שבוודאי יש באותה בחינה ניצוץ הקדוש בחינת ה', כמאמר הכתוב "כי ה' הוא האלקים", היינו שבבחינת אלקים בחינת הסתר הקדושה יש בו בחי' ה'. עכ"ל. והיינו הסתכלות במהות המדה עצמה, אך לא התבוננות בדבר הנחשק (וכעין המובא לעיל מהס' דגל-מחנה-אפרים פ' שמות ולקו"א מהמגיד, אות מז ועוד). וראה עוד שם בתחילת פ' יתרו (עמ' צג-צד) מענין העלאת התאוות והמחשבות.

 

12. בסידור האריז"ל לר' שבתי (סדר הלימוד, דף טז, א) מביא סגולה לטהר המחשבה: וממורי [האר"י] זלה"ה שמעתי, שירוק ג' פעמים ויאמר פי פי פי ומבטל המחשבה. עכ"ל. אך עכ"ז אפשר גם שלפנינו בפנים טה"ד, ובמקום "לרוק ולנוס" צ"ל: "לרוץ ולנוס".

 

13. בס' מאמרי אדמו"ר הזקן (ענינים, עמ' שט) נאמר: הנה הכתוב מלמדנו "סור מרע", פי' סור והעבר, וצריך להסיח דעת מרע. ואף שלפעמים נופל במח' איזה הרהור רע כטבע הגוף, צריך להסיח הדעת ממנו ולשום מחשבתו בתוך תורה או תפלה... וממילא כשיסיח הדעת מהרע מתעלה הניצוץ כמו שאחז"ל ישב ולא עבר עבירה כעושה מצוה. עכ"ל. אך כאן אין הכוונה לניצוץ המח"ז שבא אל האדם להתברר, אלא לניצוץ האלקי שבנשמת האדם, המתעלה ממאסר הגוף והגשמיות. וכפי שנתבאר כל זה במאמר שם.

בלקוטי-תורה (פ' במדבר דף ג, ג-ד) מבאר אדמו"ר הזקן את ענין הפרדת הרע מן הטוב, בכללות הבריאה וכן בנפש האדם, ושם מתבאר גם ענין המח"ז הבאות בשעת התפלה כתוצאה ממלחמת הטוב ברע. וז"ל: אנו רואים שבשעת התפלה כשהאדם רוצה לדבק שכלו בגדולת הבורא ית', אזי נופלים לו מחשבות זרות המטרידים ומבלבלים אותו, מה שלא היו נופלים לו כלל בכל היום כולו. והענין, דדוקא מצד שבשעת התפלה הוא שעת הבירור להפריד הרע מהטוב ולדחותו, ולכן יתאמץ גם הוא להתדבק בתכלית בהטוב, ואינו רוצה להפרד מן הטוב, כי כל חיותו מהטוב ומצד עצמו אין לו חיות וקיום כנודע. משא"כ בכל היום כולו שלא בשעת הבירור, שאזי הוא מעורב עם הטוב, הנה הוא שוקט ונח על מקומו... ולכן אין ראוי שיפול לב האדם בקרבו ממה שנופלים לו מחשבות זרות בתפלה לומר שתפלתו אינה כלום... רק שיש לו לדחותם ולהסיח דעתו מהם. עכ"ל. [בדברים אלו יש תוספת ביאור למ"ש בתניא פ' כח דביה עסקינן: נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלקית שבו... כשנפש האלקית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה. ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום... רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו וכו'].

על יסוד אותו ביאור מסביר אדמו"ר מוהרש"ב (בס' המאמרים דשנת תרנ"ה, עמ' קו), מדוע כשהאדם מתעורר בתפלה "להתפעל בהתבוננות גדולת ה' עד שתגבר ההתפעלות ברשפי אש התלהבות התשוקה לה' אחד גם בלב החומרי בתשוקה מורגשת בחמימות רשפי אש הצמאון", הרי דוקא אז מתגבר חלק הרע ועומד לנגד ההתפעלות האלקית לבלבל במח"ז שונות מכוערות וגסות ביותר, מה שאינו בערכו כלל שיחשוב מח"ז כאלו שלא בשעת התפלה. עיי"ש.

במקו"א בלקו"ת (פ' בחקותי דף מט, א) נמשלו המח"ז שבתפלה לעשו הרשע, שאותו עצמו לא ניתן להכניע ולקרבו אל צד הקדושה "מחמת שהוא רע גמור, וצריכים להעביר הסט"א לגמרי ולהכריתה בכל הקללות. רק הברכות ניתנו ליעקב ולהכניע הסט"א שנתערב בזרעו". וז"ל שם: "ועשיו אחיו בא מצידו", אל-תקרי מצידו אלא מצדו, שבעמידת האדם בתפלה ורוצה לידבק בקונו נופלים לו מחשבות זרות שלא ברצונו, רק כאלו הן באים מן הצד מאליהן וממילא. אך מ"מ הן הן מחשבותיו שחשב בהן ברצון שלא בשעת התפלה וכיו"ב, אלא שבשעת התפלה הם נופלים לו שלא ברצונו, ולכן נק' "מצדו"... ונופל לו בשעת התפלה מפני שרוצה לעלות לדבקה בו, ממילא הם נמשכים אחריו. כמשל אדם הלובש בגד ארוך ונגרר בטיט וחומר, וכשרוצה לעלות בסולם, גם הבגד עם החומר וטיט עולה עמו... והעצה לזה "קום נא"... דהיינו להעמיק דעתו ומחשבתו בגדולת ה' איך הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב ולגדולתו אין חקר, וממילא אין להחיצונים יניקה כ"כ, וממילא נופלים כל המונעים שהן המדות רעות ומחשבות זרות וכו'.

 

14. בהסכמתו של הרה"ק ר' מרדכי מטשרנוביל לס' פרקי-הנאזר (לובלין תרמ"ו) נאמר אודות מחברו: "האי גברא רבא נב"מ יודעי ומכירי הרב הצדיק החסיד המפורסם כבוד ר' אליעזר שו"ב דק' זיטאמיר, אחד מיוחד מתלמידי הק' צי"ע הרב ר' זאב וואלף זצוקללה"ה מזיטאמיר, כידוע ומפורסם אשר גם דברי קדשו אשר יצאו מרשפי שלהבת י-ה בספר 'אור המאיר', ע"י האי גברא רבא תלמידו נתחברו". עכ"ל.

והנה בס' זה (ח"א פ' קי) נאמר: שמעתי מאדמו"ר המנוח [רז"ו מזיטאמיר] הכ"מ, שביאר כמה פעמים מהות מח"ז הבאה לאדם באמצע תפלתו או תורתו, הן המה האותיות שלו בעצמו שעשה עמהם צירופים בחיצוניות בעת עוסקו בצרכי גופו, ועתה כשמנענע אותיות התורה והתפלה מנענע אותן האותיות ג"כ, ובאו במחשבתו לתקנם ולהוציאם למקום קדושתם, ע"ש בספרו הגדול דרושים נחמדים מענין התפלה... והנה בזה יש חלוקי גווני בני אדם, אותן המשכילים שאין פנימיות מחשבתם נפסק מדביקותו אפילו שעה אחת, נמצא תיכף שרואים שעשו איזה צירופים בגשמיות נותנים את לבם ורוחם ונפשם תיכף לתקנם, ואינם ממתינין על עת התפלה. ועכ"ז עיקר התיקון אינו כ"א בניענוע האותיות של תורה ותפלה, נותן חיות עם אלו האותיות והצירופים הקדושים לצירופים שעשו בחיצונים. ויש גווני בנ"א שאינם מרגישים בעשיות צירופיהם שעשו שלא כהוגן, כ"א בעת תורה ותפלה באמצעות המח"ז יודעין למפרע מסתמא הם גרמו אלו הצירופים ועתה עת תיקונם ולהעלותם למקום קדושתם. והכלל שראוי כל א' מישראל להאמין באמונה שלימה כי תיכף שמעורר לבו בקרבו לגשת אל העבודה זו תפלה שבלב, ידע נאמנה שמעורר נגדו מלחמה של היצה"ר, והכל תולה בטוב כוונתו והתעצמותו, או מעלה אותן האותיות והצירופים שעשה בקליפות למעלה ע"י המח"ז שנפלו עתה... או להיפך שנעשה מנוצח לפניו ח"ו ונשאר שקוע בחיצונים כבתחלה... והנה אותן המשכילים שאינם ממתינין על בחי' המח"ז לתקן מחמתם ולדעת הצירופים שעשו תחילה, לכאורה נראה שאין להם עוד מח"ז בשעת תורה ותפלה. ידוע תדע כי כל מה שהאדם גדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ומביא לפניו מח"ז בכדי לבטלו מדביקותו וכדומה ממלחמות היצה"ר... ונמצא צריך בכאן הרבה ישוב הדעת אם הוא מעצת היצה"ר להפרידו מדביקותו, או אפשר שלא נתן לבו ונפשו תחילה על בחינת צירופים אלו לתקנם ועתה בניענוע האותיות של התפילה באים לפניו ג"כ אותיות הראשונות שנצטרפו מחמתו בגשמיות... [אם] אינו מבטלו ממחשבותיו הראשונים, מסתמא מאת ה' היתה זאת ולא ממלחמת היצה"ר ומוטל עתה להופכם ולצרפם, ודי לו טוב כוונתו והכנתו הראשונים ואל ישגיח על מלחמתו של הזקן וכסיל... ואם לאו, שבטלו ממחשבותיו הראשונים, מורה היות שעדיין יש לאל ידו לעשות עמו רע ומסתמא לא כוון בראשונה כראוי להפוך צירופים, יחזור... לערוך מלחמה נגדו... וטוב ליזהר להיות דעתו על כל מה שיביאו לו... כלומר כל בחי' המח"ז שיביאו לו יתן דעתו מתחילה שאל יבטלנו ממחשבותיו הקדושים, ואז אין צריך... לערוך מלחמה נגדו כמדובר. והנה יאמר נא ישראל שאין הדברים אמורים כ"א מי שמסתכל על פרטי ריבוי מחשבותיו ועובדותיו יכול לעשות ככה, ואם לאו אבדה תקוותו... [אך] הואיל שאינו מבטל אותו ממחשבתו הראשונה בדבר א' שהכין את לבו, אינו צריך לחזור [ולערוך מלחמה]... ודוק היטב כי זה כלל גדול בעבודה. עכ"ל.

למדנו מדבריו, שעיקר דרכו של בעל אור-המאיר הוא העלאת צירופי המח"ז ע"י נענועי תיבות התורה והתפילה, ולא בדרך של התעסקות והעמקה באותן המחשבות לשם העלאת מדותיהן.

 

15. ואין זה כלל אותו סוג של שינויי הצירופים המובא לעיל (בהע' 7) בשם הרה"ק ר"א מליז'נסק, עיי"ש.

 

16. ונפלאת בעיני דרכו של הרה"ק מקומרנא דלהלן, שהוא הקיצוני ביותר בשיטתו שהעלאת המח"ז שייכת לכל אדם, ועכ"ז מביא הוא בחדא מחתא את הדברים הללו הקובעים שמי שאין נופלת במחשבתו דרך תיקון עליו לדחות את המחשבה ולהורגה, אך בכל הפעמים שהוא מביא ענין זה (והוא ברוב המקומות דלהלן), משנה הוא מלשונו של ה"בן פורת יוסף" וכותב דמיירי כשאין נופלים עליו הכנעה וביטול (או גם אהבת ישראל ואהבת אחים בלב טהור), שאז חייב האדם להרוג את המח"ז ולעורפה. אך עדיין קשה עלינו להבין את שיטתו המחייבת את הכל בהעלאת המח"ז, גם את כל "האנשים ונשים ועמי-הארץ והמון ישראל ופחותי הערך וכל ישראל מקטן ועד גדול": כלום לכל אלו נופלים ההכנעה והביטול כלאחר יד, אשר משום כך נחייבם בהעלאת המח"ז?

 

17. גם מדברי הדגל-מחנה-אפרים (פ' עקב) שהובאו בראש מאמרנו, משמע לכאורה שהאמונה כשלעצמה גורמת במישרין עלייה למח"ז.

 

18. כנראה כוונתו למשנ"ת אצלו בשם הבעש"ט לעיל מיניה בפ' ויגש (ונעתק לעיל), בסגנון דומה: על-פי שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה כי המח"ז הבאה לאדם בתוך התפלה הוא מחמת תשוקתה שרוצה בתיקונה להעלותה לשורשה, והיינו הניצוץ הקדוש שבתוכה מתאוה לבוא לשרשה. עכ"ל. ומכאן מוכח לכאורה שאין חילוק בין דרך הטיפול במח"ז הבאות בשעת התפילה, לבין סתם מח"ז (וכך משמע גם בהמשך הדברים שבפ' ויגש שם: כי בראות האדם שבא לו מח"ז וכו' – היינו לאו דוקא בשעת התפילה. עיי"ש).

 

19. גם בזה משתווים דבריו למ"ש בפ' ויגש (שם): בראות האדם שבא לו מח"ז מאיזה תאוה או שאר דברים ר"ל, יתבונן מזה איך לעבוד לה' מצד הקל וחומר, וזהו "איזהו חכם הלומד מכל אדם", אפילו מיצר הרע וכו'.

 

20. על הגאון ר"י עמדן מתבטא הוא ג"כ בצורה קיצונית, בד בבד עם הכרת גדולתו: מדברים בעזות... כמו החסיד הידוע... אף שהיה צדיק וחסיד וחכם, מהיר ומבוהל היה וכתב על הזוהר מרורות, אף שבצדקתו הגדולה וחסידותו אמיתית שהיה חסיד וצדיק גמור מחבב מאד ומנשק דברי הזוהר, ולפעמים גבר המהירות וכתב דברים ראוים לשריפה וליקוד אש (זוהר חי ח"א דף מא, ג-ד מדפי הספר). ..והכל הואיל הלך אחר שגעונות ודמיונות שלו ואחר ערסו וכעסו, במכ"ת הקדושה מאה פעמים לא ידע מה דקאמרי רבנן (שם, דף רו, א).

 

21. לעיל (בהע' 15) הצבענו על עובדה כעין זו, שבמקום זה וברוב המקומות דלהלן מביא המחבר את דברי הבן-פורת-יוסף, שכשאין נופלת לאדם מחשבת תיקון אזי חייב הוא להדוף את המח"ז ולהורגה, אך תמיד משנה הוא מדבריו וכותב דמיירי כשאין נופלים עליו הכנעה וביטול (במקום נפילת מחשבת תיקון שבדברי ה"בן פורת"). וצ"ע. ואילו בספרו נוצר-חסד (פ"ד משנה ג) נאמרים שני הדברים, גם מחשבת התיקון וגם מחשבת ההכנעה, אך באותו מקום אין הוא מדגיש שעבודת קודש זו מוטלת על כל אדם.

 

22. גם בענין הייחודים בכל מעשה גשמי, דעתו שזו עבודה השייכת לכל אדם. וכ"כ בספרו אוצר החיים (פ' ראה דף צח, א-ב): ואל יפתוך ערב רב דאינון קיימין רישא דעמא בחכמות זרות שענין היחודים לא שייך אלא לגדולי ערך כמותם ראש בני ישראל ורע בעיני ה', אל תשגיח על שטותים שלהם, אלא הולך בתם ילך בטח, כל ישראל ראויין לאותו איצטלא, ובלבד שיהיה לבו לשמים באמת לפום דרגא דיליה, כמו שלמדונו מרן אלקי קודש קדשים רבינו ישראל בעש"ט ומרן האר"י, שמסרו יחודים לכל נפשי ישראל. ודי בזה אזהרה בדור הזה דאימסור עלמא לטפשים.

 

23. הרה"ק מדינוב היה מסתופף מעט גם בצלו של הרה"ק מזידיטשוב בעל ה"סור מרע", וכן היה מחותנו.

 

24. המובא בדברינו לעיל מסה"ק "יושר דברי אמת" נדפס גם בס' "לקוטים יקרים", והוא קרוב ברוחו לאמור כאן; אבל הלשון והענין קרובים יותר למ"ש בס' לקוטי אמרים – תניא.

 

25. כך מפורש גם בס' התניא (פ' יב): ואפי' במוח לבדו להרהר ברע אין לו [לרע] שליטה וממשלה להרהר ח"ו ברצונו שבמוחו, שיקבל ברצון ח"ו הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל, אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע, ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, וכ"ש להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו או אפילו לדבר בו, כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה. והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם.

                                                  (פרדס חב"ד, א, אד"ר תשנ"ז)

מאמרים דומים

-