מאמרים

הערות לשו"ע הרב בעל התניא - הלכות פסח

זכור לאברהם

מאת הרה"ג ר' חיים שמעון דוב אבד"ק האָרקי (בנו ותלמידו של הרה"ג ר' אריה ליב זיוואָוו). על סימנים תכט–תנב.

זכור לאברהם, תשס"ב–תשס"ג, ח"א, עמ' קפא–רכ

 

הרה"ג ר' חיים שמעון דוב

אבד"ק הארקי

 

הערות לשלחן ערוך הרב בעל ה'תניא'

הלכות פסח

 

הרה"ג ר' חיים שמעון דוב אבד"ק הארקי, נודע בעיקר כמחבר הס' "שבעים תמרים" על צוואת רבי יהודה החסיד (וורשא, תר"ס). אך בעולם התורני יצא שמעו עוד קודם לכן, בקונטרס "כפות תמרים" שנדפס בקובץ "יגדיל תורה" (אדעססא, תרמ"ה). יציאתו לרשות הרבים היתה גם בשנת תרנ"א, כשפרסם בכתה"ע "המליץ" את תשובתו הארוכה בענין כשרותן של "מצות מכונה" (תשובה זו נדפסת בקובץ "זכור לאברהם" הנוכחי בפרק המוקדש לפולמוס סביב כשרותן של המצות הללו).

מן ההסכמות לספרו הנ"ל נמצאנו למדים שכשהיה בן כ"ג שנים נסמך להוראה ע"י אדמו"ר בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש, ושהוא כיהן ברבנות ובהוראה משנת תרכ"ב.

בפנקס ק"ק הארקי (כת"י בבית הספרים הלאומי בירושלים) מצינו את רישומיו החל משנת תרל"ח ועד שנת תרס"א, וע"פ האמור בס' "שם הגדולים השלישי" (כת"י בספריה הנ"ל) אכן נפטר באותה שנה.

המחבר הוא בנו של הרה"ג ר' אריה ליב זיוואוו (שהיה רב בסמילעוויץ, האמיל ודינאבורג), שאודותיו ואודות פעליו ניתן ללמוד בפרק על כשרות הדגים-מלוחים לפסח, המתפרסם גם הוא בקובץ הנוכחי.

רבים מחידושיו של האב הגדול מובאים בהערותיו של בנו, המקפיד לציין תמיד שהוא "בנו ותלמידו".

 

סי' תכט

סעיף א. לפי שכל אחד ואחד הדר בא"י חייב להביא שלושה קרבנות עולת ראיה כו'.

מובן דאשמעינן דהדר בחו"ל פטור מלעלות לרגל. וכן בסי' תס"ח סעי' א' כתב דהדר בחו"ל פטור מהקרבת פסח. והוא כמו שכתבו התוס' פסחים ד' ג' ע"ב ד"ה מאליה מי קספו לך, דר"י ב"ב שלא עלה לרגל הוא משום דנציבין חו"ל היא. וכ"כ שם בפסקי תוס'. והאמנם כי במשנה למלך פ"א מהל' ק"פ תמה על דברי התוס' האלו וכתב דזה שיהי' הדר בחו"ל פטור לגמרי מק"פ לא ידעתי היכא איתא, ואף במצות ראי' לא ראיתי שיפטרו למי שדר בחו"ל עכ"ל יעו"ש. אך רבים המה המיישבים דברי התוס', עי' צל"ח ובאור חדש שתירצו דברי התוס' מתמיהת המל"מ. וכן הגאון מקארלין בס' קהלת יעקב הביא כמה ראיות מש"ס בבלי וירושלמי שכן הוא מוכח דהדר בחו"ל פטור. ועיין בחידושי הרש"ש במד"ר בראשית פ' ע' סי' ח' או"ק ג' שהביא ג"כ סמך מהמדרש לדעת התוס' והאריך בזה. ולפי"ז נכון לאמר דזהו ג"כ דעת רבינו שכתב כן בפשיטות כדעת התוס' ולא חש לתמיהת המל"מ.

 

סעיף י. לפיכך המתענה בו תענית חלום אין צריך לישב בתענית כו'.

העיקר חסר, דמתענין בו ת"ח לכתחילה כמ"ש הרמ"א. ונראה לפענ"ד דצ"ל לפיכך יתענה בו ת"ח ואין צריך כו'. ובזה כולל דברי הרמ"א והמג"א. ומדלא כתב רבינו מה שכתב המג"א דאם הוא סמוך לעשור לחודש שיתענה ביו"ד שהוא תע"צ, משמע דלא ס"ל לרבינו לפסוק כן, משום דבזהר שמות ע' שע"א נראה דיש להתענות דוקא תיכף ביום שאחריו ע"ש הטעם. וכ"כ בס' נזירות שמשון.

 

סעיף יט. שמעיקר הדין אין אנו מחזיקין ריעותא כו'.

מובן דאבל אם נחזיק ריעותא הי' מקום לדברי הרש"ל. וזה דלא כהמג"א שתמה דקמח הוי לח בלח [כאן חסרות כמה תיבות] לדעת הסוברים דקמח הוי יבש ביבש, הרי לפי מנהג מדינות אלו שאופים כל המצות קודם הפסח ג"כ אין לחוש, כמש"כ רבינו בסי' תמ"ב סעי' ט"ז וסי' תנ"ג סעיף ט' וסי' תס"ו סעי' יו"ד דאם אפה קודם הפסח מותר לד"ה. ורבינו מיישב דעת רש"ל דחשש שמא נפל מים על הקמח ונתיבש דהפירורין בקמח הוי יבש בלח, ולדעת הט"ז יבש בלח אין לו ביטול. ובסי' תמ"ב בקו"א אות ט"ו האריך רבינו לפסוק כן להלכה. ואפילו לאחר לישה ואפיה אסורים, כאשר ביאר רבינו בסי' תס"ו סעי' ט' יו"ד. וזה הוא שציין כאן לעי' בסי' תס"ו, ור"ל בסעי' ט' יו"ד להראות דזהו כונתו. והא ראי' דבסי' תס"ו סעי' יו"ד שם כתב ומ"מ יש להחמיר ליטול מהקמח ולאכול קודם הפסח כדי לתלות הפירורין במה שאכל כבר, וציין לעי' בסי' תכ"ט ור"ל דשם כיון דידעינן שנתלחלח ונתיבש ודאי דראוי מעיקר הדין לאכול מהקמח קודם הפסח כמ"ש הרש"ל. ועי' בחידושי הרז"ה שגם הוא מיישב דברי הרש"ל כן דחשש שמא נתיבש והוי יבש בלח יעו"ש.

ורבינו הגם שגילה דעת לישב כן בטוב טעם דעת רש"ל, מכל מקום דעתו לדינא דרש"ל אינו אלא חומרא בעלמא, משום שמעיקר הדין אין אנו מחזיקין ריעותא לחוש שמא יש בקמח חשש חימוץ משהו, ור"ל דאין לחוש שמא נפל מעט מים על הקמח ונתיבש הקמח ונעשה פירורין כל שלא ראינו שנפל עליהם מים. ועי' פמ"ג בסי' ת"ל באשל שנסתפק בזה אם תולין שנאכל גבי פירורין. ודעת רבינו מבואר שתולין גם בפירורין במה שנאכל כבר.

 

סימן תלא

סעיף ה. במ"מ או"ק י"ט. בכאן צ"ל דהיינו צאת הכוכבים כשיש עדיין אור היום קצת כו'.

[כאן חסרות כמה תיבות] אלו התיבות להלן במ"מ או"ק כ"ד הוא ט"ס.

 

סימן תלג

סעיף לב. המוסגר מן תיבת "וגם" עד "ניזוקין" הוא ט"ס. רק מן תיבת "והא דחיישינן" עד תיבת "כמו שיתבאר" צ"ל מוסגר. ועי' היטב ותמצא כי כן נכון.

 

סימן תלד

בקו"א סעי' ג. אחר תיבת "בגמרא" צ"ל (כמ"ש הא"ז שם) ולכל הפחות תקנת הגאונים הוא ושייך לאמר תקנו חכמים. ואין לאמר דתקנתם היתה שיאמר בלבו (כמ"ש הלבוש שם) דהא הרי"ף כו' כן הוא בדפוס קאפוסט. ובדפוס זיטאמיר וכן בד' אחרים מה שנדפס אינו מובן.

 

סימן תלה

סעיף ד. כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח שאז יש בביעור מצוה מצד עצמו שנאמר תשביתו כו'.

מבואר דעת רבינו דס"ל כמ"ש הנוב"י תניינא סי' ס' וס"א לסתור דעת חכם אחד שרצה לאמר דעשה דתשביתו אינו אלא בערב פסח ולא בשאר ימי הפסח יעו"ש. ועי' סי' תמ"ו סעי' ה'. וכן צריך לפרש דבריו בסי' תמ"ד סעי' ט"ז.

 

סימן תלו

סעיף כא. דהיינו שכל המצות ממצות הפסח כו'.

נ"ב אולי צ"ל מצות הביעור. דאל"כ אם לא יכול לקיים מצות אכילת מצה ומרור בפסח נימא דמחויב לקיימם בתוך שלשים יום קודם הפסח. ונהירנא שכן ראיתי מוגה בגליון שו"ע רבינו שהי' ביד אבי מו"ר הרה"ג נ"ע.

 

סימן תמא

סעיף ח. עיין סעי' י"ב ועי' בס' שארית יהודא מאחי רבינו שם באותו סימן.

 

סימן תמב

סעיף א. בהמוסגר פי' ג' ביצים.

לפע"ד ט"ס הוא וצ"ל ד' ביצים. כי כפי שמבואר בסי' תרי"ב סעי' ד' דעת רש"י שהוא ד' ביצים ודעת הרמב"ם שהוא ג' ביצים, ופסק שם לענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ש בשל דבריהם הלך אחר המיקל. וכאן הוי בשל תורה. וכל שלא שהה באכילת הכזית יותר מכשיעור ד' ביצים אפילו שהה יותר מכשיעור ג' ביצים חייב לדעת רש"י. והלך אחר [כאן חסרות כמה תיבות].

 

סעיף ג. במאמר המוסגר אבל לא יברך כו'.

האמנם כי כן מבואר הדין בסי' תמ"ו סעי' ג' דבפחות מכזית אם בטלו א"צ לברך על ביעורו, אך כאן ע"כ איירי בפחות מכזית שלא בטלו, והא ראי' שכתב גזירה משום כזית שלם, ולא כתב גזירה שמא ישכח ויאכל. עי' סי' זה סעי' כ"ח ובסי' תמ"ו סעי' ד. ועוד שסיים דאם עבר עליו הפסח אסור בהנאה, ואמנם בפחות מכזית שבטלו דדמי לתערובות טעם חמץ בסעי' ז' דבשניהם א"צ לבער משום מצות ביעור מדרבנן, רק מחשש תקלה כמבואר לקמן סעי' כ"ח שע"כ א"צ לברך בשניהם, ובשניהם הדין דאם עבר עליהם הפסח מותרים בהנאה, ואף באכילה בהפ"מ וכן מבואר בסעי' י"ג עי"ש, ולפי"ז הכי הל"ל בכאן דיברך כיון שלא בטלו. עי' בכ"ז ותמצא כי כן הוא. ועי' בקו"א סעי' ט' בסי' זה ובקו"א סי' תמ"ו סעי' א'.

 

סעיף הנ"ל. מפני שיש בו טעם חמץ.

לפע"ד צ"ל מעט חמץ, כי בסעי' זה איירי בטעמו וממשו, ובסעי' ד' איירי בממשו ולא טעמו, ובסעי' ז' איירי בטעמו ולא ממשו.

 

סעיף ו וסעיף י. חייב לבערו בע"פ מד"ס, ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה.

לא ביאר רבינו כאן לענין ברכה אם מבערו תוך הפסח. ועי' בקו"א סעי' ט' דדבר המעמיד דמי לפחות מכזית דעובר בב"י מד"ס. א"כ דינו דאם לא ביטל צריך לברך, ואם ביטל א"צ לברך. כמבואר בסי' תמ"ו סעי' ג' ד' יעו"ש. ועי' מש"כ מקודם (בסעיף ג).

 

סעיף ו ובקו"א שם. עי' תשובות נוב"י תניינא חלק יו"ד סי' נ"ו שכתב בדעת השו"ע היפוך מדברי רבינו יעו"ש.

 

סעיף ז. ע"י פדיון או שימכרנו לנכרי חוץ מדמי טעם חמץ.

לכאורה יש לעי' מסי' תמ"ז סעי' ס"א [כאן חסרות כמה תיבות] אין הגוי מוסיף לו דמים בעד טעם החתיכה שנפלט לשם יעו"ש, והוא דעת המרדכי. אמנם יש לישב עפ"י מה שביאר רבינו בקו"א בסי' זה סעי' ט' לחלוק על הפמ"א דלא כשיורי כנה"ג דלא מקלינן רק בחמץ שעבר עליו הפסח, אבל בחמץ לפני פסח יש לאמר דלא מקלינן כולי האי, לפי שיש לו עיקר מה"ת יעו"ש. כן יש לחלק כאן, דכיון דזה שטוב להחמיר שלא בהפסד מרובה לאסרו אף בהנאה הוא בכדי לחוש לדברי האומרים (הוא ר"ת) דבתערובות טעם חמץ כשם שאסור לאכלו בתוה"פ מה"ת, כך הוא חייב לבערו מה"ת קודם הפסח, וא"כ הרי יש לו עיקר מה"ת, לכן צריך למוכרו חוץ מדמי טעם חמץ אחר הפסח. אבל בסי' תמ"ז סעי' ס"א דמיירי בתערובות טעם חמץ שעבר עליו הפסח שאין לו עיקר מה"ת, לכן א"צ למוכרו חוץ מדמי טעם חמץ.

והוכחה לזה מדעת המרדכי עצמו שהביא רבינו בסי' תמ"ז סעי' א' או"ק ג' שמתיר למכור לעכו"ם בפסח תערובות טעם משהו, ג"כ מהך טעמא, שהרי אין הגוי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו. ומכ"מ דוקא בטעם משהו הוא דמתיר למכור בתוה"פ ולא בטעם פחות מס' כמש"כ בסעי' ס"א בטעם חמץ שעבר עה"פ. וע"כ החילוק כאמור.

 

סעיף ח. מותר להשהותו.

והוא מטעם נ"ט בר נ"ט. ולפי"ז אם הי' המאכל שנתבשל עתה בהקדירה שבישל בה החמץ דבר חריף, עי' סי' תמ"ז סעי' מ"ה או מרקחת עיי"ש סעי' מ"ו, יהי' מה שנתבשל בהקדירה אסור בשהי'. ואפילו אם הקדירה הי' אינו ב"י, ודוקא מאכל כמו שומן וכיוצא בו שאינו ד"ח, והוא פשוט. ועי' תשובות חת"ס או"ח סי' ק"ח ד"ה תבנא לדינא שגם הוא מחלק בין אם המתבשל ד"ח לאינו ד"ח. וה"ה אפילו לא נתבשל רק שעמד המאכל הד"ח [בכלי?] חמץ מעל"ע משום דכבוש הרי הוא כמבושל. ואפילו לא הי' הכלי חמץ ב"י כמבואר [כאן חסרות כמה תיבות] מ"ו שם בהג"ה. ואעפ"י שהוציא המאכל מהכלי חמץ קודם הפסח אסור להשהותו.

ואם מאכל שאינו ד"ח נכבש בכלי חמץ מעל"ע אם הוציאוהו מהכלי קודם הפסח הרי הוא מותר אפי' לאוכלו בפסח כמבואר סי' תמ"ז סעי' כ"ח עיי"ש.

ואם לא הוציאוהו מהכלי קודם הפסח אסור גם להשהותו כמבואר בסי' תמ"ז סעי' ל"א עיי"ש. ואע"ג דלא כתב שם רק דאסור לאכלו בתוה"פ, אך מדפסק שם סעי' ח' דנטל"פ ומשהו אסור גם בהנאה הרי מוכח דגם בשהיה אסור, דאם הי' מותר להשהותו הרי הוא מותר גם בהנאה בסי' תמ"ב סעי' כ"ד ותמ"ז סעי' ג' וסעי' כ"ד. ומכש"כ אם המאכל הד"ח כבוש בכלי חמץ גם בתוך הפסח דאסור להשהותו.

ובשע"ת סי' תמ"ז ססיק"א כתב בשם תשובות הר הכרמל דמרקחת או שומן העומדים בקדירות חמץ מותר להשהותם יעו"ש. ודבריו צ"ע דמדכתב לישנא העומדים בקדירות חמץ, ולא כתב שעמדו, משמע שגם בפסח עומדים עדיין בקדירות חמץ, וא"כ אפילו אם נימא דתשו' הר הכרמל ס"ל דמרקחת לא הוי ד"ח כהנך פוסקים שחולקים על הט"ז בזה כמו שאכתוב להלן סי' תמ"ז סעי' מ"ו, ומרקחת שוה לשומן, מכ"מ כיון שלא הוציאו קודם הפסח מהקדירות חמץ הלא אסור בהנאה ואסור להשהותו כמש"כ. ומכש"כ אי ס"ל דמרקחת הוי ד"ח.

ואם נפרש דבריו דה"ק העומדים בקדירות חמץ לפני פסח והוציאו קודם הפסח דמותר להשהותו, עוד יותר קשה דהלא השומן שאינו ד"ח מותר אפילו לאכלו בפסח, וכן המרקחת אי ס"ל דאינו ד"ח כמש"כ מקודם. ואי ס"ל דמרקחת הוי ד"ח הלא אפילו אם הוציאו קודם הפסח אסור להשהותו. לכן צ"ע דבריו לפע"ד.

 

סעיף ט. זיעה היוצאת מחמץ כו'.

בתשובות משאת בנימין סי' נ"ח מצאתי כתוב וז"ל שמעתי מהחכם [כאן חסרות כמה תיבות] מהרה"ג מהר"י קארו נ"ע למה ועל מה מחמירין האשכנזים לאסור בכיסוי אפילו כשאינו ב"י, והשיב לו מאחר שהכיסוי מקבל טעם המאכל ע"י זיעת העשן האידי והוא הטעם העיקר והמובחר שבתוך המאכל, ולכן איננו נ"ט לפגם אפילו כשאינו ב"י עכ"ל. מדבריו יש לדון דהזיעה היוצא מחמץ הוא עוד חמור מטעם החמץ עצמו, כי הוא הטעם העיקר והמובחר. ולכן פסק רבינו דיי"ש הוא כממשו של חמץ עצמו. ולא כאלו הפוסקים דס"ל להקל ביי"ש משום דאינו אלא זיעה, דאדרבה הוא.

 

סעיף טו. גזרו עליו חכמים גזירה משום תערובות מין בשא"מ שיש איסור מן התורה אם אין שם ס' עכ"ל.

לפע"ד צע"ג דהמעיין ביו"ד סי' ק"ט בט"ז סיק"ב ובש"ך סיק"ט יו"ד, יראה דהסכמת הפוסקים הוא במין בשאינו מינו ביבש א"צ ס' אלא מדרבנן. ועוד מה טעם שייך בגזירה זו לענין איסור אכילה בבת אחת במב"מ ביבש, דהלא אפילו נתערב באלף פעמים ככה אסור לאכול ביבש בבת אחת וכמש"כ רבינו להלן, אם לא שיבשלם או יטחנם. אלא הטעם הוא בזה שאסור באכילה בב"א כמש"כ רבינו מקודם דיש באכילה זו איסור ברור למרה"ע. אבל גזירה הזאת לא שייך ולא מהני. ועי' פמ"ג יו"ד שער התערובות ח"א פ"א. ושאלתי לכמה גדולים ואין משיב לי.

ונראה לפע"ד דאלו התיבות "גזרו עליו חכמים גזירה משום תערובות מין בשא"מ שיש איסור מן התורה אם אין שם ס' " שייכים לעיל בסעי' י"ג אחר תיבת "כיון שמד"ס אסור לאכלם בתוך הפסח", אחר זה שייכים אלו התיבות, דשם מיירי במב"מ בלח, וגזרו משום תערובות מין בשא"מ בלח שיש איסור מה"ת וגם אין שם ס'. וט"ס נפל בהעתקה מהכתבים. והמעין היטב יודה לזה שכן הוא.

עוד יש שם בסעי' יג [חסרה כאן תיבה] תיבות וכצ"ל חמץ שנתערב ונבלל מין במינו לח בלח כגון כו' תוך קמח הרבה [כאן חסרות כמה תיבות] ט"ו יש ט"ס וצ"ל וכשאוכל האחרון י"ל ג"כ שזהו ההיתר והאיסור כבר כו' ותיבת גמור מיותר.

 

סעיף כז. או יטיחנו בטיט.

אלו התיבות נראים מיותרים בכאן ומובן.

 

סעיף כח כט.

יתבאר לפנינו, דחצי כזית שאינו מודבק לד"א חייב לבערו מדרבנן אעפ"י שבטלו (ובסי' תמ"ו סעי' ג' פסק דלא יברך כשיבטלו) ואם החצי כזית מודבק לד"א די לו בביטול, ואם לא בטלו חייב לבערו אף כשהוא מודבק. ואם המדובקים בכלי יצטרפו לכזית חייב לבערו אף שבטלו. ולפי"ז מש"כ בסעי' כ"ה צריך לגרור כו' אם יש ממנו כזית בבגד אחד או בנייר אחד, דמשמע דאם לא הי' כזית א"צ לגרור כלל, צריך לפרש דמיירי שכבר בטלו, דאל"כ אפי' פחות מכזית צריך לבער כמש"כ בסעי' כ"ט. וכן מש"כ דאין החלון מצרפן צריך לפרש דהיינו דא"צ לבערן, אבל ביטול הלא עכ"פ צריך, אלא דמיירי שכבר בטלו.

ומש"כ בסעי' כ"ט אין הבית מצרפן אלא די לו בביטול מן התורה, צ"ע דהלא מן התורה די בביטול אפי' לכזית ואפי' שאינו מודבק כלל. ולפע"ד שתיבת "מן התורה" הוא ט"ס וצ"ל "מן הדין".

 

סימן תמג

סעיף ו. ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול מותר לו למוכרו קודם לכן.

והוא ממש"כ המג"א סק"ד וז"ל ונ"ל אם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למכרו קודם לכן עכ"ל. והנה הגאון מקור חיים כתב על דבריו דאין ר"ל דמחמת שלא ימצא בריוח קונים (בשעה ה') יצטרך לזלזל [במכירתו] מש"ה מותר למוכרו קודם, דהא ודאי ליתא, כדמוכח בש"ס שציוה למוכרו בשעה ה' [לעכו"ם אף] דבשעה ד' מותר לישראל ויש קונים הרבה, ובשעה ה' יאסר לישראל ולא ימצא קונים רק עכו"ם, והרי לא ימצא בריוח קונים, ואפ"ה אסור למכור בד' משום דשמא יבא הבעל. רק הכונה דלא ימצא בריוח קונים ויש חשש ג"כ שאולי לא ימצא קונה כלל ויופסד לגמרי (ולפע"ד הלא גם על סברא זאת יש להקשות מהש"ס הלז, דאיך אמר לו בשעה ד' להמתין על שעה ה' ולא חשש שאולי לא ימצא קונה כלל, וא"כ יהי' מוכח דגם לחשש זה אין לחוש. אמנם יש לדחות דשם הי' ידוע שימצא קונים בודאי מדהוי בשוק. ובזה יהי' מדוקדק לשון הש"ס בחמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק, דלכאורה הך "בשוק" הוא שפת יתר, אלא דהא אתי לאשמעינן דדוקא דאיכא שוק בשעה ה' דאז אין לחוש שלא ימצא קונה כלל, אבל בלא"ה שיש לחוש שלא ימצא קונה כלל מותר למוכרו מקודם שעה ה').

אך מ"מ קשה דהא בח"מ סי' רצ"ב (סעי' י"ח) איתא דאפי' ידוע בודאי שיאנוס אותו מ"מ אסור למוכרו, משמע דקודם שהתחיל האונס אסור למוכרו. ואח"כ נאמר לי שהא"ר מקשה זה עכ"ל.

והא"ר בסיק"ג כתב על המג"א וז"ל וצ"ע מה בכך שלא ימצא בריוח קונים, ניחוש שמא יבא בעליו ויאכל כדפירש"י בפסחים י"ג ואדם רוצה בשלו, וכ"מ בחו"מ סי' רצ"ב סעי' י"ח. ואפשר דכונתו דוקא קרוב ממש לשעה ה' ועי' בסמ"ע שם עכ"ל.

דהסמ"ע שם על מש"כ בשו"ע אעפ"י שיודע בודאי שיוזלו בזמן פ' או יאנס אותם כתב פי' לא ימכרם זמן מה קודם לכן, אבל בהגיע הזמן הזול או האונס בודאי כשיוכל אז להציל במכירה או בשום צד מה טוב עכ"ל.

האמנם לפע"ד יש לעיין דא"כ מדוע לא אמר לו רבי שימכור בסוף שעה ד' קרוב ממש לשעה ה', רק אמר לו בשעה ד' סתם המתן, דמשמע כל השעה בשלימות עד שבא בשעה ה' לשאול. ואם כי יש לאמר דבאמת אם הי' בא בסוף שעה ד' לשאול הי' אומר לו צא ומכור כמש"כ הא"ר, אך השואל לא בא עד שעה ה', דכמו כן יוקשה מדוע לא אמר לו רבי כשבא לשאול בשעה ראשונה שימתין עד שעה ה' ואז ימכרנה, ולא הי' צריך לבא אליו לשאול שעה אחר שעה. אלא דצריך לאמר דרבי לא רצה לאמר לו דין המכירה בשעה ה' כי שמא יבא בעל החמץ עד שעה ה' ולא יצטרך כלל למוכרה, לכן אמר לו רק המתן, ופירושו פן יבא בעל החמץ, וכן בכל שעה. וכאשר הגיעה שעה ה' ובא אליו לשאול בידיעה כי לא בא, אז אמר לו צא ומוכרה. ובאמת אם הי' בא בסוף שעה ד' קרוב ממש לשעה ה' בידיעה זאת כי לא בא, הי' אומר לו ג"כ למכור.

אמנם הדברים דחוקים מאוד, דהפשט המובן הוא דכמו בשעה ראשונה ושני' ושלישית כשאמר לו המתן הפירוש הוא כל השעה בשלימות, ושאסור לו למכור, כן הוא כשאמר לו בשעה ד' המתן הפירוש הוא שכל השעה בשלימות אסור לו למכור, ואפילו קרוב ממש לשעה ה'. דאם הי' מותר הלא על רבי הי' לאמר בתחלה כן להשואל, דמנין יודע השואל לבא בסוף שעה ד' לשאול שנית, הלא ברור יחשוב דהשעה הד' שאמר לו המתן הוא כשלש שעות הראשונות. אלא מוכח דבשעה ד' אסור למכור אפי' בסוף השעה קרוב ממש לשעה ה', רק דוקא בהתחלת שעה ה'.

וגם מה שהוכיח כן הא"ר מהסמ"ע לא אבין בענ"ד, הלא הסמ"ע כתב בפירוש דלא ימכרם זמן מה קודם לכן, אבל בהגיע הזמן כו', הלא שפתיו ברור מללו דקודם לכן אפילו זמן מה אסור רק דוקא בהגיע הזמן. וגם מה שרצה הא"ר לישב בזה דברי המג"א ולאמר שזה כונתו הוא דחוק כמובן.

ומעתה רבינו שהוסיף ביאור בדברי המג"א וכתב "ויצטרך למוכרו בזול" יהי' עומד לנגדו הקושי' העצומה שהקשה המק"ח אם נפרש כן דברי המג"א, דהא ודאי ליתא כדמוכח בש"ס דאף דבשעה ד' יש קונים הרבה מדמותר גם לישראל, ובשעה ה' לא ימצא קונים בריוח מדאינו רק לעכו"ם, ואפ"ה בשעה ד' אסור למוכרו.

ובענ"ד עוד יותר קשה, הלא המג"א קאי על דברי השו"ע במה שכתב יעכבנו, ופסק דהשו"ע הוא מדברי הש"ס הלז שאסור למוכרו בשעה ד' גם אם בשעה ה' יצטרך למוכרו בזול, ואיך יאמר המג"א ההיפוך מזה, שמותר למוכרו בד' אם בשעה ה' יצטרך למוכרו בזול, הלא הוא בודאי דבר שאין הדעת מקבלו.

ועוד יהי' עומד לנגד רבינו, מה שפסק בעצמו בהלכות מציאה ופקדון סעי' כ"ד הך דינא (כמ"ש בחו"מ סי' רצ"ב), וביאר שם בפירוש שאף אם ימתין למוכרו בשעה ה' ימכרם בזול מאוד מכ"מ אסור למוכרו מקודם יעו"ש.

וראיתי להח"א כלל קי"ט סעי' ה' שכתב וז"ל ואם יודע הנפקד שאם ימתין עד שעה ה' לא יוכל למוכרו מותר למוכרו קודם לזה (א"ר וחו"ד). ודעתו בזה צ"ע, דכמו שלא ניחא לו לפרש דברי המג"א דיצטרך למוכרו בזול, מחמת קושית החו"ד, כן גם אם לא יוכל למוכרו כלל הלא הקשה החו"ד מהמבואר בחו"מ. ובמה הי' ניחא לי' טפי לפרש דברי המג"א באם לא יוכל למוכרו, מאשר נפרש שימכרנו בזול, הלא קושיות החו"ד כאחד המה, עד אשר לדברי החו"ד אין מקום כלל ליישב דברי המג"א.

והנלפע"ד ליישב דברי המג"א התמוהים אשר המק"ח דחה דבריו לגמרי מהלכתא, ובאפילו אם לא ימצא כלל קונים בשעה ה' ויופסד לגמרי מכ"מ קודם שהותחל האונס אסור למוכרו בשעה ד' כמבואר בחו"מ סי' רצב הנ"ל, והא"ר מישב קצת דבריו אך הוא דחוק, וחזינן לרבינו שלא נכנס בדחוקים כאלה לפרש דברי המג"א ופירש כפשוטו שיצטרך למוכרו בזול, ומכ"מ לא עמד לנגדו קושית המק"ח שהוא הפוך הש"ס והפוך הדין שבא עליו, אשר הקושי' לכאורה גלוי' לעין כל.

והוא בהקדם שיש לדקדק בלשון המג"א שכתב ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח כו', מה הוא הלשון "ואם הוא דבר" דר"ל מין חמץ שלא יצא לו קונים בריוח בשעה ה', הלא כל מיני חמץ כן המה שבשעה ד' הקונים בריוח יותר מבשעה ה'.

והנראה דמסקינן בפסחים שם דהא דהורה רבי למכור בשעה ה' מפני השבת אבידה כמש"כ הרמב"ם ושו"ע חו"מ, דהוא אפילו לרבנן דרשב"ג בב"מ ד' ל"ח, מדהוי יותר מכדי חסרונן דפסיד לגמרי. ולכן עד שעה ה' לא התיר למכור אע"ג דאיכא ג"כ השבת אבידה בזה שיקדים למכור בעת שהקונים בריוח וימכור בשער היוקר יותר מבשעה ה' שאין הקונים בריוח, והוא משום דכל זמן שנוכל לאמר שיבא בעליו ויאכל, כדפירש"י שם המתן שמא יבא ויאכל בעליו, אמרינן דאדם רוצה בשלו כו' כדאמרינן שם בב"מ לרבנן, וכמש"כ הא"ר כאן. ולכן לא משגחינן בזה כלל על פחיתת המקח, משום דלאו למוכרה קאי אצלו רק לאוכלה בעצמו וערב לאדם את שלו וא"כ מה נפ"מ לבעליו בפחיתת המקח. לכן עד שעה ה' שיוכל להיות שיבא בעליו ויאכלנה, אסור להמפקיד למוכרה דליכא בזה השבת אבידה, דאדרבה זהו לבעליו השבתו שימצא את שלו (וכן במה שלמד הרמב"ם מהך דפסחים לשאר פקדונות שלא יגע בהם, אעפ"י שיודע שיבא האונס, דשמא יבואו בעליהם קודם ויקחנו ממנו, וכ"פ בשו"ע סי' רצ"ב סעי' י"ח, מיירי ג"כ בפקדונות כאלו שהם נצרכים לו לעצמו ותשמישיו ושייך בהם ג"כ אדם רוצה בשלו).

ורק בשעה ה' דמהשתא תו לא אכיל לי', אמר לו צא ומוכרן בשוק בעוד שהוא מותר בהנאה כפירש"י שם, דמכיון דלמכירה קאי גם אם יבא בעליו שפיר שייך בזה השבת אבידה, דאחר שעה ה' הלא תאסר בהנאה וקפסיד לגמרי. ויהי' ניחא מה שאמר לו בחמישית צא ומוכרן בשוק, דמשמע דגם בהתחלת השעה אמר לו למכור, ולא הצריך לו להמתין עד קרוב לסוף שעה ה', שקרוב שיגיע האונס שתאסר בהנאה שאז מותר למוכרן. אבל זמן מה קודם שיגיע האונס אסור לו למכור, כמבואר בחו"מ סי' רצ"ב סעי' י"ח הנ"ל ובסמ"ע שם.

אלא משום דבחו"מ וברמב"ם שלמד מהך דפסחים שאר פקדונות שלא יגע בהם אעפ"י שיודע שיבא האונס, דשמא יבאו בעליו ויקחנו, מיירי ג"כ בפקדונות כאלו שעומדים אצלו רק לצורך עצמו ותשמישיו, ואינם עומדים אצלו כלל לסחורה למכור כמש"כ מקודם, ושייך ג"כ אדם רוצה בשלו. אבל בפקדון שהוא אצל המפקיד עומד תמיד רק לסחורה למכור ולא לעצמו הוא צריך, כמו חמץ בשעה ה' דרק למכור הוא עומד, בזה בודאי שייך השבת אבידה בהקדמת המכירה ולא באיחור משום שמא יבאו בעליו. ולכן אמר לו רבי למכור בתחלת שעה ה', דודאי נפ"מ הוא במקחה מתחילת שעה ה' לסופה, ומאחר דלא שייך לאמר בשעה ה' שמא יבאו בעליו ויאכלנו, ורק למכירה הוא עומד, כל מה שיוכל להרבות בהשבת אבידה ודאי הוא החיוב.

ולפי דברינו, אם החמץ שהופקד הוא מין חמץ שעומד תמיד אצל המפקיד רק לסחורה למכור, א"כ לא שייך לאמר אדם רוצה בשלו ושמא יבא ויאכלנו, ולא ימצא בריוח קונים ויצטרך למוכרו בזול, ודאי הדין נותן שמותר למוכרו גם קודם שעה ה'. ואפשר דגם מחויב הוא מפני השבת אבידה להקדים במכירתו, מאחר דבשעה ה' יצטרך למוכרו בזול.

ומעתה נוכל לאמר דזהו כוונת המג"א במש"כ "ואם הוא דבר", ר"ל מין חמץ שעומד תמיד אצל המפקיד רק לסחורה ולא לצורך עצמו, ולא ימצא בריוח קונים בשעה ה' כמו קודם שעה ה' ויצטרך למוכרו בזול (כמש"כ האדמו"ר), מותר למוכרו קודם לכן. ואם כי העיקר חסר בדברי המג"א, דה"ל לכתוב "ואם הוא דבר סחורה", אך מפני הקושיות שהקשו עליו מוטב לנו לישב דבריו ולא לדחותם. ואפשר כי נחסר תיבת "סחורה" בדברי המג"א.

ובכתבי אדוני אבי מו"ר הגאון נ"ע מצאתי שכתב בזה וז"ל נשאלתי לבאר סתירת שני פסקים שפסק אדמו"ר בשו"ע שלו, והוא בהלכות מציאה ופקדון סכ"ד פסק שאינו רשאי למכור חמץ מפני ההפסד שעתיד לבא, כגון חמץ לפני הפסח שאם ימתין למוכרו עד שעה חמישית בע"פ ימכרנו בזול מאוד, וכמבואר בחו"מ סי' רצ"ב סעי' י"ג והוא מש"ס דפסחים פ"ק ד' י"ג יעו"ש, והוא מוסכם להלכה באין חולק. ובהלכות פסח סי' תמ"ג העתיק אדמו"ר דברי המג"א שאם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למכור בזול מותר לו למוכרו קודם לכן. ובהלכות מציאה ופקדון ביאר שאפילו ימכרנו בשעה ה' בזול מאוד אינו רשאי למכור.

ובאמת לא על אדמו"ר התלונה, כי אם צריך להבין דברי המג"א איך כתב מה שהוא נגד המבואר בחו"מ סי' רצ"ב. ואף שלענין דין חמץ המוזכר שם סעי' י"ג לא הזכירו אף אם יוזל בשעה ה' לא ימכרנו קודם, אך מכ"מ הרי בסעי' י"ח מבואר שם וז"ל אעפ"י שיודע בודאי שיוזלו לזמן פלוני או יאנוס אותם כו' שמא יבאו בעליהם קודם ויטלנו ממנו. ולכן ביאר אדמו"ר בדין חמץ ג"כ דאף שימכרנו בשעה ה' בזול מאוד. וא"כ צריך להבין דברי המג"א ז"ל.

ולישב דברי המג"א יש להבין מקודם הדין המבואר בחו"מ סי' רצ"ב סעי' י"ח שאעפ"י שיודע בודאי שיוזלו לזמן פ' או יאנוס אותם כו' אינו רשאי למוכרם. ומ"ש מהא דפסקו שם שאם נחסרים ביתר מכדי חסרונם רשאי למוכרם. ונ"ל לחלק דדוקא כשהם נחסרו יתר מכדי חסרונם הרי עתה בעת זו שהוא מוכרם הוא מחזיר אבידתו, דבחסרון כזה בודאי לא ניחא לי' לבע"ב אף אם יבא בעל הפקדון מיד מכ"מ על חסרון כזה שהוא יותר מכדי חסרונם עדי שיבא הוא מחזיר לו אבידה (ומה שאמרו רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין כו' הוא לאו דוקא עי' ברטנורא ותוי"ט שם). אבל אם עתה אין שום טובה והחזרת אבידה בעת מכירה, רק שיודע בודאי שלאחר זמן יהי' הפסד גדול, אינו רשאי למכור, משום דשמא יבא בעל הפקדון קודם זמן ההפסד ולא יהי' שום הפסד.

וההכרח לאמר הסברא דאמדינן דעת בע"ב משום שרוצה אדם בקב שלו חביבים עליו פירותיו, וכדאי לו שיניחו אותם בחשש ספק אבודים. וזהו כוונת הפרישה בסי' רצ"ב שכתב הטעם דניחא לי' יותר בשלו כדרך שאמרו רוצה אדם כו'.

ועפי"ז יש לפרש כוונת המג"א מש"כ שאם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריווח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול, מיירי שמשעה לשעה הולך ופוחת המקח עד שבשעה ה' יופחת יותר, והפחת שהוא נפחת בכל שעה הוא יתר מכדי חסרונם, א"כ בשעה שמוכרו הוא משיב אבידה וכנ"ל ע"כ מותר למוכרו (ולפע"ד בו"ת [=בנו ותלמידו] לפי דברי אאמו"ר עט"ר יהי' ניחא מה שקשה לכאורה דמדוע לא אמר לו רבי בשעה ראשונה כשבא לשאול אם מותר למכור, שימתין עד שעה ה', ולא הי' צריך לבא אליו לשאול בשעה שני' שלישית ורביעית, דהלא הטעם שאסור למכור משום שמא יבא בעליו הוא בכל הד' שעות בשוה. אלא הוא הדבר כדברי עט"ר אאמו"ר נ"ע, שלא הי' רבי יכול לאסור לו בשעה ראשונה המכירה על כל הד' שעות, כי פן יופחת המקח משעה לשעה והפחת יהי' יתר מכדי חסרונם ואז יהי' מותר למכור גם קודם שעה ה'. לכן הוצרך רבי לאמר לו בכל שעה המתן. אלא דצ"ע בירושלמי סה"ג בעובדא זאת איתא אתא שאיל לרבי אמר לי' תימכר עפ"י ב"ד בשעת הביעור).

וזהו שדקדק המג"א וכתב ואם הוא דבר כו', הלא כל חמץ מסתמא נמכר בשעה ה' בזול מפני שלא נמצא אז קונים בריוח. אך החלוק דכל חמץ אף שבשעה ה' יוזל מהעדר הקונים, מכ"מ מקודם אינו נפחת משעה לשעה. אך אם הוא דבר, פי' מין ממיני חמץ שיצטרך למכור בזול מהעדר הקונים, והוא נפחת משעה לשעה וכנ"ל, מותר למוכרו מקודם. ואף שקיצר המג"א ולא ביאר במקום שראוי להאריך, מכ"מ כאשר חובה עלינו לישב דברי המחברים אשר מימיהם אנו שותים, ההכרח לפרש כוונתו כן כדי שלא יוקשה עליו מסי' רצ"ב בחו"מ. ועפ"ז יתישבו ג"כ דברי שו"ע של אדמו"ר. עכ"ל אדוני אמו"ר נ"ע.

ולפע"ד האמנם כי דברי המג"א נוכל לישב בהכרח עפ"י האופנים שכתבנו, ביען כי דרכו לקצר, וגם כי ידוע אשר נלקה בחסר ויתיר וכמה הגהות עברו עליו, אך רבינו אשר דרכו להאריך ולבאר כל דבר, איך בכאן הביא דברי המג"א סתומים בלא ביאור, עדיין יש לעיין.

 

סימן תמד

סעיף טו. או בת כהן לישראל כיון שאין זיווגן עולה יפה.

בפסחים מ"ט ע"א מסקינן דדוקא לישראל עם הארץ. וכ"פ הרמב"ם בפ' כ"א מהל' איסורי ביאה הל' ל"א שכתב ולא ישא ישראל עם הארץ כהנת, שזה כמו חילול לזרעו של אהרן. וכ"פ הטור באה"ע סי' ב' ובשו"ע שם סעי' ח'. ולפי"ז צריך להגיה בדברי רבינו וצריך להיות בת כהן לישראל עם הארץ.

 

סעיף יח. לפי שמעשה המצוה הוא גדול מהתלמוד כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים.

מש"כ שמעשה המצוה הוא גדול כו' הוא מירושלמי (פ"ג ה"ז) שהביא הרא"ש במתניתין ופסק כן הטור, שאמרו שם כאן שנה רבי המעשה גדול מהתלמוד. ומש"כ רבינו כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים, הוא מסקנת הש"ס בבלי מוע"ק (ט' ע"ב) דהא דחפצי שמים ישוה בה דמבטל ת"ת ועוסק במצוה, הוא במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. וס"ל לרבינו לפרש דזה שאמרו בירושלמי דמעשה גדול מהתלמוד, הוא דוקא כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים. משום דאם לא נפרש כן דברי הירושלמי, הלא יוקשה על הרא"ש שבא לפרש המשנה ולשבות שביתת הרשות כהירושלמי ודלא כפירש"י, משום דלפירש"י הוקשה לו דא"כ ה"ל סתם משנה דלא כהלכתא, דקי"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. והלא גם דברי הירושלמי המה דלא כהלכתא, דבש"ס בבלי קידושין (ד' ל' ע"ב) אמרינן דנמנו וגמרו דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, וא"כ הבבלי חולק על הירושלמי דאמר דמעשה גדול, והלכה כהבבלי נגד הירושלמי כידוע. וגם על הטור יהי' קשה איך פסק בזה כהירושלמי. אלא על כרחך דצריך לפרש דברי הירושלמי שאמרו דמעשה גדול, דהיינו כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים. וכמו דס"ל כן בש"ס בבלי במוע"ק הנ"ל.

זהו ברור לפע"ד כוונת רבינו בכאן, שהבליע בנעימת דבריו אלו "כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים", לאמר דהירושלמי ס"ל ג"כ כמסקנת ש"ס בבלי דמוע"ק, ולכן שפיר פסקו כהירושלמי.

שוב עיינתי בירושלמי הנזכר (פ"ג ה"ז) ומצאתי שכן מבואר בירושלמי גופא, דפריך שם והלא אין שביתה לדבר הרשות אלא לקבל פני רבו, וא"כ למה קראו התנא שביתת הרשות, ומשני כאן שנה רבי המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעליית בית אריס בלוד התלמוד קודם למעשה (ודלא כרבי), ומסיק רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה גדול עכ"ל. הרי לפניך מבואר דהירושלמי עצמו מסיק כמסקנת הבבלי במוע"ק. וכבר פסק הרמב"ם בפ"ג מת"ת הל"ד כהירושלמי הזה, הביאו שם הכ"מ. וכ"פ הטור ביו"ד סי' רמ"ו ובשו"ע שם סעי' י"ח. ומש"כ בזה בהגהת הרלנ"ח שם בטור אינו מובן, כי נעלם ממנו מש"כ הכ"מ דמקור דבריו הוא מהירושלמי הלז. אך לפע"ד צ"ע מדוע לא הזכיר הכ"מ שכן הוא גם מסקנת הש"ס בבלי במוע"ק כהובא לעיל. והגר"א בביאורו שם ציין להך דמוע"ק.

וראיתי להגאון רש"ק בספרו שו"ת סת"ם סי' י"ז שעמד להקשות על הטור בה"פ סי' תמ"ד, שפסק דאפילו הולך ללמוד אצל רבו יחזור מיד, והוא מן הירושלמי דאמר שם כאן שנה רבי מעשה גדול מן התלמוד, והלא לכאורה זה סותר להש"ס קידושין דאמר נמנו וגמרו דתלמוד גדול. ועל הירושלמי בעצמו לא קשה, די"ל דחולק על ש"ס דילן, רק על הטור קשה איך פסק כהירושלמי. אך א"ש לפי מ"ש במוע"ק ט' דמתרץ כאן במצוה שיכול לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, דמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים הוי מעשה גדול. וא"כ בקידושין דאמר הש"ס דתלמוד גדול היינו במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, אבל הירושלמי דפסחים והטור מיירי בעשה דתשביתו דהוי א"א ע"י אחרים, ולכן בזה הוי מעשה גדול וא"ש דברי הטור. עכ"ד.

ואילו הי' הגאון רש"ק מעיין בהירושלמי עצמו, הלא הי' רואה דהירושלמי בעצמו מסיק כהש"ס דילן במוע"ק ולא הי' צריך לכל הטורח הזה להקשות ולפרק. גם לא ראה אשר קדמוהו בזה רבינו ליישב כן דברי הטור.

 

סימן תמו

בקו"א אות ב' בהג"ה, דלאו דבל יראה ובל ימצא לא הוי ניתק לעשה.

וכ"כ בתשובות שאגת ארי' סי' פ"ב דלא הוי ניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה, דנשים אינם מצוות דהוי מע"ש שהזמן גרמא יעו"ש.

ועי' תשובות חת"ס חלק או"ח סי' ק"י וקי"ב שכתב דמוטב להמתין עד הלילה (ר"ל הראשונה דחוהמ"פ) ויבערנו הישראל ויתקן הלאו דבל יראה, דבל יראה ניתק לעשה דהשבתה. אבל אם יבער הא"י ביו"ט נהי דמכאן ולהבא לא יעבור הישראל, מכל מקום מה שעבר לא תיקן כלום דהא אין שליחות לעכו"ם יעו"ש. ולפי דברי האדמו"ר והשאג"א דבריו צ"ע.

 

סימן תמז

סעיף א. אבל חמץ שנתערב בתוך הפסח דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יו"ט האחרון של פסח כו' שאוסר תערובתו במשהו בין באכילה בין בהנאה.

עי' סי' תס"ז סעי' כ"ח מבואר דתערובת משהו מותר להשהותה בשמיני ש"פ, משום דעיקר איסור דיום שמיני אינו אלא מדרבנן. וכ"כ לקמן בסעי' זה בהמוסגר. וכבר מבואר בסי' תמ"ב סעי' כ"ד ועוד בכמה דוכתי, דכל שמותר להשהותו מותר בהנאה. ואם כן איך כלל כאן יום אחרון ש"פ עם כל הימים שיהי' תערובת משהו אסור בהנאה. וגם הטעם כתב כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת ולעבור בב"י ובב"י, הלא אינו עולה ליום אחרון ש"פ, דאינו אלא מדרבנן.

וצריך לאמר דכונתו על יו"ט האחרון שבא"י שהוא יום אחד שביעי ש"פ, ולא על יו"ט האחרון שבגולה שמיני של פסח. ועי' סי' תל"ה סעי' ב' שכתב עד סוף יו"ט האחרון שהוא בא"י יום אחד ובגולה שני ימים, וסעי' ג' שם כתב בין ביו"ט האחרון אפילו ביו"ט האחרון של גליות. הרי מבואר דסתם יו"ט האחרון קורא רבינו לשביעי ש"פ. ולשמיני ש"פ קורא יו"ט האחרון של גליות.

 

סעיף הנ"ל. ששניהן שוין בטעמן כגון חתיכת פת שנילושה מקמח של תבואה מחומצת.

רצה רבינו בזה לבאר דאם הי' החמץ פת שנילושה מעיסה שנתחמצה בעריסה, הרי אין טעמו שוה למצה. אלא דגם הפת חמץ נילוש שלא בחימוץ כמו המצה, רק שהקמח הי' מתבואה מחומצת ושפיר הוי שניהם שוין בטעמם.

 

סעיף הנ"ל. ואעפ"י שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חדש או שני חדשים כו' כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז.

לכאורה צ"ע במש"כ זמן חודש או שני חדשים, כי לדעת הב"י שם ביו"ד סי' נ"ז סעי' י"ח וסעי' כ' דוקא אם רבים הם הנדרסים חיישינן לתקלה (ומשמע דאפילו לזמן מועט), אבל בחד מותר להשהותו אפילו יב"ח. ולדעת הרמ"א שם אפילו בחד חיישינן לתקלה בשהיה יב"ח, רק בשהיה זמן מועט כ"א יום לא חיישינן לתקלה אפילו ברבים הנדרסים. עי' ש"ך שם סי"ק מ"ט וסי"ק נ' וט"ז סי' פ"ו סי"ק ט"ז.

ועי' תשובות חת"ס חלק יו"ד בסי' נ"ז שכתב דמסתייען להקל בעיבור והולדה דעופות שהוא כ"א יום, דכן כתבו התוס'. אבל עיבור דבהמה דקה שהוא ה' חדשים חיישינן לתקלה ולית לן להקל. כי מש"כ הרמ"א תקלה דיב"ח הוא לאו דוקא כדמוכח מש"ס ביצה ע"ש. משמע מדבריו דכל שהוא יותר מעיבור והולדה דעופות שהוא כ"א יום חיישינן לתקלה. ובי"ה מחמיר אפילו בשהיה דכ"א יום הובא באחרונים, ואפשר שטעמו הוא משום שהוקשה לו ממש"כ הרמ"א בסי' ס"ט סעי' י"ב שאסור להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה.

אמנם במנ"י כלל ד' סיק"ו תירץ (ועי' בסולת למנחה שם) דבודאי איסור חיישינן לתקלה אפילו בפחות מכ"א יום ע"ש. ובכו"פ תירץ דבבשר שלא נמלח לא בדיל מיני' מדשרי לצלי, משא"כ בעוף הנדרס דבדיל. הביאו הפמ"ג בשפ"ד סי' פ"ט סי"ק מ"ב.

ולפע"ד יש לעי' על תירוץ דהכו"פ ממש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קי"ז סעי' א' וצריך למוכרה מיד, והלא כל המינים הטמאים ונבילה וטריפה בדיל מהם ג"כ. ולדברי המנ"י ניחא, מדהוי ודאי איסור. ועי' תשובות חת"ס יו"ד סי' נ"ט שהחזיק בסברת המנ"י דבודאי איסור חיישינן לתקלה אפילו באחד ואפילו לזמן מועט. ועי' לבושי שרד בחידושיו ליו"ד סעי' כ"ה.

מכל זה יתבאר דבודאי איסור חיישינן לתקלה בכל האיסורים אפילו לזמן מועט ממש. ולהמנ"י אפילו באיסורים דבדיל מיני' אסור להשהותו דחיישינן לתקלה. ולהכו"פ דוקא באיסור דלא בדיל מיני' אסור להשהותו אפילו זמן מועט ממש, ובאיסור דבדיל מיני' מותר להשהותו כ"א יום, אפילו באיסור ודאי. וגם בספק איסור כמו עוף הנדרס מותר להשהותו רק כ"א יום, אבל יותר מכ"א יום חיישינן לתקלה אפילו בספק איסור.

ומעתה רבינו שכתב דמותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או שני חדשים כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז, וכוונתו למה שכתוב שם בעופות הנדרסים, והלא מבואר שם דרק כ"א יום דהוא זמן עיבור והולדה דעופות מותר להשהותן, אבל לא יותר מכ"א יום, כמש"כ החת"ס דמסתייען להקל בעיבור והולדה דעופות שהוא כ"א יום אבל לא יותר.

אך יש ליישב דברי רבינו בזה, דזמן הזה דכ"א יום שנתבאר שם הוא רק בתרנגולת שלא הטילה ביצים מעולם, אם שהתה אחר שנולד בה ספק טריפה כ"א יום והתחילה להטיל ביצים כשורה, בעוף כזה הוא דהוי הזמן מכוון רק כ"א יום. אבל בתרנגולת שמטלת ביצים ונולד בה ספק טריפה הלא שם הזמן הוא שמותר להשהותה עד שתגמור להטיל כל הביצים של טעינה הראשונה ושתשהה כ"א יום ואח"כ תחזור להטיל ביצים כשורה, וא"כ שהיה דעוף כזה יוכל להיות כמו שני חדשים, דאפשר שתשהה לגמור טעינה ראשונה כחמשה שבועות ואח"כ תשהה כ"א יום שתחזור להטיל.

ולפי"ז גם מש"כ רבינו ואעפ"י שכל מאכלות אסורות כו' דמשמע אפילו אלו שאסורים בודאי, מותר להשהותן ג"כ כמו חדש או שני חדשים, יש ליישב דנהי דבררנו דדעת המנ"י הוא דבאיסור ודאי אפילו בבדיל מיני' אסור להשהותו אפילו זמן מועט ממש, ובעופות הנדרסים דמותר להשהותם הוא רק משום דהוי ספק איסור, אבל לדעת הכו"פ הלא הטעם בעופות הנדרסים דמותר להשהותן אינו מטעם דהוי ספק איסור אלא הטעם הוא משום דבדילי מיני', ואפילו אם הי' ודאי איסור. וצריך לאמר דרבינו ס"ל כדעת הכו"פ.

ומאחר שישבנו דעת רבינו במש"כ הזמן כמו שני חדשים, דהוא משום דגמר הטעינה ראשונה עם הכ"א יום עולים כמו שני חדשים, וא"כ מזה דאפילו ודאי איסור מותר להשהותו כמו שני חדשים היכא דבדיל מיני'. זה הנלפע"ד ליישב דברי רבינו.

אלא שעדיין עומד לנגדינו ליישב לדעת הכו"פ מה שהקשינו ממש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קי"ז דצריך למוכרה מיד, אע"ג דשם האיסורים המה מהבדילים מהם. וצ"ע.

 

סעיף יז. צריך להצניען עד לאחר הפסח.

עי' תשובות רעק"א סי' כ"ו דלפסח הבא מותרין. ואפילו אם נאסרו בפסח זה בסוף ימי החג, מכ"מ מותרים המה לתחלת פסח הבא יעו"ש. ובכ"י חמודי דניאל ראיתי שמחמיר בזה.

ומש"כ רבינו וי"א שאם נתערב כו' ה"ה בטל ברוב, עי' מש"כ ע"ז לקמן בסעי' כ"ג.

 

סעיף יח בהג"ה. ואינו נקרא דשיל"מ כו'.

יש לעי' דהלא לענין יבש ביבש דבטל ברוב בע"פ, לא הי' נצרך לטעם זה דאינו נקרא דשיל"מ, דהלא בפשיטות לא הוי דשיל"מ משום דאסור להשהותו בפסח, דחוזר וניעור גם לענין להשהותו כמ"ש לקמן בסעי' כ"ב ובסי' תמ"ב יעו"ש בסעי' י"ד ט"ו י"ז ובקו"א שם.

ואפשר לאמר דהוצרך לטעם זה גם ליבש ביבש לדעת המג"א דס"ל דאינו חוזר וניעור לענין להשהותו, ופסק כוותי' דיש לסמוך עלי' בשעה"ד כמש"כ לקמן בסעי' כ"ב בהגה"ה ובסי' תמ"ב סעי' י"ז ובקו"א שם יעו"ש.

 

בסעיף הנ"ל. וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח.

לפי הטעם שכתב רבינו מקודם במאמר המוסגר דחמץ לא נקרא דשיל"מ משום דגם לאחר הפסח אין לו היתר אלא ע"י שנתבטל ברוב (בסעי' ס"א), דאם הוא בעיני' אסור בהנאה, א"כ צ"ע הלא חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אפילו אם הוא בעיני' כמבואר בסי' תמ"ב סעי' כ', ולפי"ז לא יהי' חמץ נוקשה בטל (במינו כיו"ד סי' ק"ב סעי' א) ואפילו בערב פסח.

והאמנם לטעם המרדכי שכתב הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב דחמץ לא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לפסח הבא יהי' ניחא, אך רבינו לא כתב טעם המרדכי.

וכה"ג העיר הפמ"ג באשל תמ"ז סיק"ה וז"ל ולמ"ד חמץ הוי דשיל"מ, אלא לדידן אסור להשהותו (ר"ל דתערובות חמץ משהו אסור להשהותו) לא הוי דשיל"מ, א"כ נוקשה במינו למצה מבושלת דמותר להשהותו י"ל דהוה דשיל"מ, וביו"ד ק"ב דחוזר לאיסורו עכ"ל. ר"ל דלהטעם הזה דחוזר לאיסורו ניחא.

 

סעיף יט. מותר לשתותן בערב פסח משש ולמעלה אחר שסיננן.

דברי רבינו צ"ע, דמשמע דבפסח אסור לשתותן, והלא באמת אפילו בפסח מותרין מאחר שהוא נטל"פ שנעשה קודם הפסח, אפילו אם לא הי' ס' במים אחר שסיננן מותרים אפילו בפסח, כמבואר להלן סעי' כ"ב וסעי' כ"ד וסעי' מ"ז ובסי' תס"ז סעי' כ"ט וסעי' מ"ו יעו"ש.

ואם נפרש כוונתו משש ולמעלה דר"ל אפילו בפסח הוא דחוק, דא"כ הל"ל דמותר לשתותן אפילו בפסח ומכש"כ שנדע שמותרים בערב פסח מאחר שש שעות עד הלילה.

 

סעיף כא. ומותר לאכלם בערב פסח עד הלילה.

עי' סי' תנ"א סעי' נ"ו שכתב פי' שרוצה לבשלם קודם שיאכלם, שאסור לאכול בע"פ מצה שאינה מבושלת.

 

סעיף כב. בהמוסגר. וי"ח ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק כמו שיתבאר.

מה שנדפס "כמו שיתבאר" הוא ט"ס, וצ"ל "כמו שנתבאר" בסי' תמ"ב. וקאי על מה שכתב מקודם ואפילו להשהותם עד לאחר הפסח אסור, ע"ז כתב ויש חולקים, והוא דעת המג"א המובא שם סעי' י"ד. וע"ש בקו"א סעי' יו"ד דס"ל דדוקא לענין אכילה אמרינן דחוזר וניעור ביבש ביבש, אבל להשהותו מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור לענין להשהותו.

והדיעה הראשונה היא דעת הט"ז המובא שם דס"ל כשם שאסור לאכלו משום שחוזר וניעור, כך אסור להשהותו מהאי טעמא. ופסק שם בסעי' י"ח ובקו"א דבמקום הפ"מ וכה"ג יש להקל וכן פסק בסי' תס"ז סעי' ז. וזה שהביא גם כאן דעת המג"א בשם ויש חולקים, ופסק ג"כ דבשעה"ד יש לסמוך על דבריהם וה"ה בהפ"מ כמו שפסק שם.

 

סעיף כג. לפיכך אם הי' כו' כלי חרס כו' הרי הוא מתבטל ברוב.

כ"כ הח"י, אמנם צ"ע לפי הטעם שכתב רבינו בסעי' י"ח דחמץ לא מקרי דבשיל"מ משום דאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא ע"י ביטול ברוב, ואם כן כלים חמוצים דמותרים אחר הפסח בלא שום ביטול כמ"ש בסעי' ג', הוי לי' לפסוק דגם כלי חרס לא יתבטלו משום דבר שיל"מ אחה"פ. וכמו שפסק רבינו בסי' תמ"ה סעי' ח' לענין הפחמים, דאין הפחמין של חמץ בטלים אפילו באלף של היתר, שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול, דהיינו להשהותם עד לאחה"פ יעו"ש.

וכן לפי הטעם שכתב הפמ"ג בפתיחת סי' תמ"ז ובאשל סיק"ה דמש"ה לא הוי לדידן חמץ דבשיל"מ משום דאסור להשהותו, וא"כ כלי חמץ דמותר להשהותן כמבואר לעיל סעי' ג' יהי' אפילו כלי חרס דבשיל"מ.

והח"י אפשר דס"ל בטעם דחמץ לא הוי דבשיל"מ טעם המרדכי שהובא ברמ"א ביו"ד סי' ק"ב משום דחוזר לאיסורו, אך גם לטעם זה קשה, לדעת הח"צ סי' ע"ה דלאחר י"ב חודש מותרין אף לדידן דאסרינן נטל"פ דליכא טעם כלל אחר יב"ח, א"כ הוי דבשיל"מ דאינו חוזר ונאסר. אמנם יש ליישב דעת הח"י בזה, משום שהוא בתשו' שבו"י ח"א סי' כ"א ובח"ב סי' י"ג חולק על הח"צ יעו"ש, וא"כ הוי שפיר חוזר לאיסורו.

וראיתי בפמ"ג סי' תמ"ז באשל סיק"מ שכתב דכלי חמץ שנתערב אם כלי מתכות שיש תקנה בהגעלה הוי דבשיל"מ, וכלי חרס קיל יותר דא"א בהגעלה יעו"ש. אמנם במשבצות סי"ק ט"ו העיר וז"ל יש לאמר כלי בין הכלים הוי דבשיל"מ, דלשנה הבאה אינו חוזר לאיסור דהוי לאחר י"ב חודש ויש לעיין עכ"ל. מובן דהפמ"ג סובר כהח"צ. וכבר כתבתי דהשבו"י חולק עליו. וגם בתשובות חיים שאל סי' ל"ח חולק עליו, עיי' שע"ת סי' תנ"א סי"ק א'.

ועוד יותר קשה על זה שכתב דבכלים דמהני הגעלה דהוי דבשיל"מ ולא בטל, דהלא טעם הגעלה הוא מטעם ביטול כמבואר בסי' תנ"ב, וא"כ לא הוי דבשיל"מ, כמו בשאר חמץ בע"פ דבטל ולא הוי דבשיל"מ מטעם הזה, דגם לאחר הפסח אין לו היתר רק ע"י ביטול שנתערב ברוב. מעתה לפי דברינו הי' הדין נצרך להיות בהיפוך, דכלי חרס שנתערב לא יהי' בטל דהוי דבשיל"מ, וכלי מתכות שנכשר בהגעלה יהי' בטל דלא הוי דבשיל"מ.

ובעמדי בזה בתמיהתי רבות בשנים, מצאתי ליישב בזה לפע"ד, על קושיתי הראשונה דלמה כלי חרס בטל ברוב ולא הוי דבשיל"מ, והלא כלים מותרים אחר הפסח בלא ביטול כסעי' ג', וא"כ הוי ממש כפחמים בסי' תמ"ה סעי' ח' דהוי דבשיל"מ מהאי טעמא גופא. נ"ל ליישב עפ"י מה שהעיר בפ"ת ביו"ד סי' ק"ב סיק"ו דאפילו כלים שאפשר בהגעלה לא הוי דבשיל"מ, עפ"י מש"כ הנובי"ת אה"ע סי' ל"ח (וכ"כ בתניינא או"ח סי' ע"ד עיי"ש ועי' תשו' חת"ס יו"ד ססי' קנ"ו) דדוקא במאכל שייך דבשיל"מ, דמה שיאכל היום לא יאכל למחר. אבל בטלטול והנאה לא שייך דבשיל"מ, שיכול לטלטל היום וגם למחר. וכמו כן ס"ל להפ"ת לאמר בתשמיש כלים דלא הוי דבשיל"מ מהאי טעמא יעו"ש.

אמנם דברי הפ"ת נסתרים, כי יעוי' בנובי"ת יו"ד סי' כ"ג הובא בפ"ת יו"ד סי' נ"ה דיקט"ז שבעצמו כתב דכלים שאפשר בהגעלה הוי דבשיל"מ. וצריך לאמר בדעת הנוב"י, משום דלהיות זמן הגעלה הוא מעט, ולא שייך לאמר דהשימוש שרוצה לשמש היום בכלי זו אין לו מתירין, דהא יש לו מתירין לזמן מועט אחר הגעלה. אבל לענין כלי חרס שהילמ"ת הוא לאחר, שפיר שייך סברת הנוב"י דהא יכול להשתמש בכלי זה היום וגם למחר, וא"כ לא הוי דבשילמ"ת.

ודברי רבינו נכונים, דס"ל ג"כ כסברת הנוב"י. משא"כ בפחמים דדמי למאכל, דמה שישתמש בהם היום לא ישתמש למחר, ולכן הוי דבשיל"מ.

ובמה שהקשיתי שנית, דאפילו כלים שאפשר בהגעלה לא יהי' דבשיל"מ משום דהגעלה מטעם ביטול הוא, הלום ראיתי כי כן הקשה הגרעק"א בתשו' סי' כ"ז, הביאו הפ"ת הנ"ל, דאף בהגעלה צריך לדין ביטול הבליעה במים, ולא מקרי דבשיל"מ כיון דסו"ס ההיתר רק מכח ביטול יעו"ש.

ולפע"ד רבינו במתק לשונו מיישב זאת, שכתב "דכיון שע"י הגעלה אפשר להפריד מן הכלים את האיסור הבלוע בכלי", דלכאורה הוא שפת יתר, והל"ל בקצרה דכיון שע"י הגעלה יוכל להכשיר הכלי. אלא דכוונת רבינו בזה הוא, משום דהן אמת דלדיעה הראשונה בסי' תנ"ב דטעם הגעלה משום ביטול הוא לא הוי דבשיל"מ, אבל לדיעה השני' שם בסעי' ט"ז טעם הגעלה הוא דכל זמן שטרודים לפלוט לא בלעו, וא"כ הבלוע בהכלי יוצא ונפרד מהכלי לגמרי. וכן לדיעה השלישית שם בסעי' י"ח דטעם הגעלה הוא משום שטבע הרותחין לבלוע ולא לפלוט, הרי ג"כ הבלוע יוצא ונפרד לגמרי מהכלי, רק שצריך ליזהר באופן ההגעלה לפי אלו הדיעות כמבואר שם בכל הפרטים. ואם כן לאלו הדיעות, כיון שע"י הגעלה אפשר להפריד את האיסור מהכלי לגמרי, ולא מטעם ביטול, לכן שפיר הוי דבשיל"מ.

ואם כי לפסק הלכה העיקר כדיעה הראשונה כמש"ש בסעי' כ', היינו דלא קיי"ל להקל עפ"י אלו הדיעות נגד מה דהוי לחומרא לדיעה הראשונה, כמבואר שם. וא"כ לענין דבשיל"מ דנהפוך הוא, דלדיעה הראשונה הוי לקולא דלא הוי דבשיל"מ, ואלו השתי דיעות הוי לחומרא דהוי דבשיל"מ, שפיר מחמרינן עפ"י אלו הדיעות, וכמש"ש בסעי' כ"א דיש להחמיר ולחוש גם לאלו הסברות. זה הנראה לפע"ד נכון ליישב דברי רבינו בטו"ט.

אך לפי"ז יש לעיין במש"כ רבינו בסי' זה סעי' י"ז די"א (הוא הא"ז) דכלי הנאסר במשהו מתבטל ברוב בפסח, הלא לפי אלו השתי דיעות מותר להגעיל כלים אפילו בפסח כמש"ש בסעי' י"ט (היינו בחוה"מ, דביו"ט אסור להגעיל כלים), וא"כ הלא ה"ל דבשיל"מ. ונהי דאם נתערב ביו"ט של פסח אפשר לאמר דלא הוי דבשיל"מ בזה שאפשר להגעיל בחוהמ"פ, כמ"ש מקודם עפ"י סברת הנוב"י ואשר גם רבינו ס"ל הכי, אבל אם נתערב בחוהמ"פ דאפשר להגעיל תיכף, הלא ה"ל דבשיל"מ. ולא נוכל ליישב דבריו רק בכלי חרס, דלא הוי דבשיל"מ עפ"י סברת הנוב"י כמ"ש מקודם. אך לא משמע כן בדבריו.

שוב ראיתי בפמ"ג במשבצות סי' זה סקט"ו, שאחרי שהקשה לשיטתו דכלי שנתערב בכלים (ר"ל כלי חרס) דיש לאמר דהוי דבשיל"מ, דלשנה הבאה אינו חוזר לאיסורו דהוי לאחר י"ב חדש, העיר להקשות כן על הא"ר והא"ז שכתב דכלי הנאסר במשהו בטל יבש ביבש בפסח, דיש לעי' בכלי דהוי דבשיל"מ יעו"ש.

 

סעיף כד. על ידי שנכבשו בתוכו מעת לעת, דהיינו משעה שנפל לתוכו עד שעה שמסננו בתוך הפסח.

וכן לקמן בסעי' ל"א דקדק לכתוב ולבאר "מעת לעת משעה שנשרה כו' עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח". מבואר מדבריו דכבוש מעל"ע א"צ שיהי' כל המעל"ע בפסח דוקא, רק אם רגע אחרונה מהמעל"ע היא הרגע הראשונה של פסח אזי נאסר.

משום דבין אם נאמר דטבע הכבישה פועל כל הפליטה דוקא בסוף המעל"ע ברגע האחרונה, ובין אם נאמר דפולט מעט מעט טעם דק שלא נחשב לטעם, עד סוף המעל"ע נחשב לטעם ונחשב לאיסור. הא תינח בשאר איסורים דבנתינת טעם תליא מילתא, אבל בחמץ בפסח דבמשהו אוסר, הלא גם אם נימא דכל מה שפלט בכל המעל"ע מעט מעט נתבטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור, מכל מקום הלא גם ברגע האחרונה מהמעל"ע הרי הוא פולט ג"כ טעם דק, וא"כ אם הוא ברגע הראשונה של פסח הרי נאסר. ועי' בס' עיקרי דינים סי' י"ח סעי' י"ט שביאר ג"כ דא"צ שכל המעל"ע של הכבישה תהי' בתוך הפסח, רק אם ברגע האחרון שנעשה הכבישה הוא בתחלת הפסח הוי כמבושל.

ולפי זה מה שרצה הבאה"ט בסי' תס"ז סיק"ל להעמיד דברי הט"ז דהמעשה הי' בליל א' של פסח, אין לו שחר. וכאשר תמה עליו הג' בית מאיר בהגהותיו (בשו"ע ד' דנציג) וכתב עליו וז"ל איני יודע מה פעל בזה, דאם כבוש מעל"ע לפני הפסח אטו בהגיע הפסח פוסק מלפלוט ולבלוע עכ"ל. ודברי הג' תפארת ישראל שם בהגהותיו מה שהשיב על הג' בית מאיר המה תמוהים במח"כ, כאשר הארכתי בחיבורי נחל אשכול סי' ב' בטו"ט בזה.

 

סעיף הנ"ל. ואם נתערב מיין זה ליין אחר גם הוא אסור בשתיה.

לכאורה יש לעי' ממה שכתב לקמן סעי' מ"ג גבי השומן דאם נתערב בתוך הפסח אינו אסור תערובתו במשהו אלא מתבטל בס', ובהפ"מ ושעה"ד אפילו בפחות מס'. וכ"כ בסי' תס"ז סעי' י"ד וסעי' כ'. והוא מטעפ שכתב בסי' תס"ז סעי' ז' וסעי' כ"ה דלא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי אבל לא בספק חמץ.

אמנם עפ"י המבואר לקמן סעי' מ"ז לענין סינון דאם לא סיננו קוה"פ מותר לסננו בתוה"פ, ואם לא מצא שום פירור חמץ ע"פ המסננת מותר ואין אנו חוששין שמא יש פירור דק שאינו נראה, כיון שלא ראינו מעולם שנפל לתוכו חמץ. ולכן הוא חלוק ממש"כ כאן בהג"ה דבתוה"פ אינו מועיל סינון, משום דיש לחוש שמא יש פירור דק מאוד שאינו נרגש בראות העין. והטעם בזה הוא משום דכיון דראינו שנפל לתוכו חמץ, אעפ"י שנטלו משם מכ"מ יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין.

כן יש לחלק לענין התערובות, דשם גבי השומן בסעי' מ"ג וכן בסעי' י"ד וסעי' כ' בתס"ז, לא ראינו מעולם שנפל לתוכו חמץ. משא"כ כאן גבי היין הלא ראינו שנפל לתוכו החמץ, ואעפ"י שנטלו משם מכ"מ יש לחוש לפירורין, ולכן אם נתערב ביין אחר גם הוא אסור.

 

סעיף כו. שעדיין לא נפגם חמץ הבלוע.

צ"ל טעם חמץ הבלוע.

ומש"כ בסוף הסעי' שאין כח במלח כו' אבל לא מן הכלי – הוא כמבואר ביו"ד סי' ס"ט סעי' ט"ז ובסי' צ"ה סעי' ז' וסי' ק"ה סעי' י"ג.

ועי' לקמן סעי' נ"ו במלח הניתן בכלי של חמץ, כתב דהמחמיר תע"ב. והוא כמש"כ הרמ"א שם ביו"ד בסי' צ"ה סעי' ז' ובסי' ק"ה סעי' י"ג. וכ"כ המג"א סי"ק ל"ב. והוא מטעם שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי. ולפי"ז גם כאן ה"ל להחמיר לכתחלה אם ידוע בודאי שנמלחו בכלי של חמץ, אפילו אינו ב"י כמ"ש בסעי' נ"ו. רק אם אינו ידוע בודאי אז אין חוששין לשמא נמלחו בכלי של חמץ, משום דאין מליחה לכלים להפליט כמ"ש הח"י.

ויש לאמר עפ"י מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ב סעי' ו' דאם חממו מים בכלי של א"י ללוש בהם פת אסור ללוש באותן מים, דלדבר זה מקרי לכתחלה, הואיל ועדין לא התחיל הנאתו. וה"נ בסעי' נ"ו גבי מלח דמי למים ללוש בהן פת, מדאינו מאכל רק מכשיר להמאכל, ושפיר הוי לכתחלה, ולכן יש להחמיר. משא"כ בכאן במיני מלוחים דהוי מאכל הוי כדיעבד.

 

סעיף כז. באו"ק ע"ח במ"מ צריך להוסיף ט"ז יו"ד סי' ס"ט סקמ"א. וזה כוונת הט"ז שם במש"כ שהרי יש שם ציר.

ובאו"ק פ' במ"מ צריך להוסיף ט"ז ש"ך סי' ק"ה וש"ך סי' ס"ט סקס"ח.

ואחרי שתעיין בכל זה תראה כי בדברי רבינו בסעי' ה ובסעי' כ"ח נתיישב תמיהת הפר"ח (והעתיקו הלה"פ יו"ד סי' ק"ה סיק"א) שתמה על הט"ז בסי' ס"ט סקמ"א שסותר א"ע למש"כ בסי' ק"ה סק"א. אמנם במש"כ הט"ז שם שהרי יש שם ציר, מיישב בעצמו דבריו שאין שום סתירה, כמבואר מדברי רבינו. וכמ"ש המנ"י כלל י"ב סיקי"ד ליישב דברי הט"ז מהשגת הש"ך בנה"כ. ואדרבה דברי הש"ך בסי' ס"ט סקס"ח צ"ע.

וכדומה לזה כתב רבינו בסי' תנ"א סעי' ס"ג יעו"ש.

 

סעיף כט. דהיינו בכדי שאם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו ע"ג האור. ובמ"מ ציין רא"ש ש"ע יו"ד סי' ק"ה.

בשו"ע יו"ד סי' ס"ט סעי' י"ח כתב המחבר ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח. וכתב שם בחידושי רעק"א וז"ל כן הוא לשון הטור, וקשה לי דבטור וש"ע בסי' ק"ה לא נזכר לשון זה, רק סתם אם כדי שיתנו על האש, משמע דמשערים תמיד על הך חתיכה ששרה בציר אם הי' נותנים אותה על האור אם הרתיח. ובמקור הדין בהרא"ש ג"כ לא נזכר לשון שיתנו מים וצ"ע. עכ"ל.

ולפע"ד דזהו ג"כ כוונת רבינו במש"כ דהיינו שאם הי' נותן הכלי עם הציר כו', דר"ל דמשערים על הך חתיכה גופא, ולא כדי שיתנו מים על האש כו' כמ"ש המחבר בסי' ס"ט, רק כמ"ש בסי' ק"ה, משום דגם במקור הדין בהרא"ש כתוב נמי כן. וזהו שציין רבינו במ"מ רא"ש וש"ע יו"ד סי' ק"ה, ולא הי' די לו לציין שו"ע יו"ד סי' ק"ה ומה לו לציין להרא"ש. אלא דזה משמעות דמהרא"ש שהוא מקור הדין מוכרח כמ"ש המחבר בסי' ק"ה לא כמ"ש בסי' ס"ט.

וכ"כ רבינו עוד בסי' תס"ז סעי' נ"ו בכדי שאם הי' נותן הציר בכלי על האש יעו"ש. וכ"כ רבינו בסי' תקכ"ז סעי' י"ב יעו"ש.

 

סעיף הנ"ל. וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף בעודו משובח, אינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים.

עיין לקמן סעי' מ"ו לענין יי"ש כתב ג"כ הכי, דמחמת חריפותו אין טעמו הבלוע נפגם אפילו לאחר כמה ימים. וכ"כ עוד בסי' תנ"א סעי' ס"ג שטעם היי"ש אינו נפגם אפילו לאחר כמה ימים. והוא מדברי הט"ז סי' תמ"ב סק"ד שכ"כ לאמר ביי"ש משום שהוא דב"ח וחזק שאינו נפגם.

והמג"א בסי' תמ"ז סקכ"ה ביאר דברי הט"ז דדוקא ביי"ש דהוא חריף טפי אמרינן כן דאינו נפגם, אבל בשאר דב"ח הנבלע בכלי הלא מבואר ברמ"א יו"ד סי' קכ"ב סעי"ג דאין החריפות הראשון משוי לי' לשבח ושפיר אמרינן דאחר מעל"ע הוי נטל"פ. ומשמע שם דהמג"א בעצמו מסתפק גם ביי"ש. אך בסי' תנ"א סק"ג הסכים לזה גבי יי"ש והוכיח כן מת"ה יעו"ש.

וכ"ז לענין יי"ש, וכמ"ש המג"א דעינינו רואות שנ"ט לשבח הוא (ובתשו' שבו"י ח"ג סי' ע"ג בשם תשו' פרח מ"א שחולק על המג"א אפילו ביי"ש והסכים עמו. אך בתשו' נוב"י תנינא חיו"ד סי' נ"ח חלק עליו. ובסי' ס"ז כתב שגם הגאון אור חדש הסכים להט"ז ומג"א. ועי' תשו' חת"ס חאו"ח סי' ק"ח). אבל בשאר דב"ח יש לעיין מקור לדברי רבינו שכתב שאם נבלע הד"ח בטעם השני, דהיינו טעם החמץ הבלוע שאינו נפגם לעולם, ולפי"ז מכש"כ דאם האיסור דב"ח שאינו נפגם. אשר לכאורה הוא נגד דברי הרמ"א שביו"ד הנ"ל, ושכן דעת המג"א וכל הפוסקים דס"ל דאפילו אם האיסור בעצמו הוא ד"ח, הוא נפגם לאחר מעל"ע. וכ"כ הפמ"ג באשל סי' תנ"ב סיק"א בפירוש, דאב"י מהני אף בבלוע חריף כמבואר מלבד ביין ויי"ש דלא מהני יעו"ש. ומכש"כ אם נבלע הד"ח בטעם שני, אפילו אם נעשה חריף מחמתו, מ"מ הרי נפגם לאחר מעל"ע דלא עדיף טעם השני מהד"ח בעצמו.

והדבר הזה עצמו מבואר כן בש"ך שם בסי' קכ"ב סיק"ג, שכתב דאם בשלו ד"ח בקדירה של איסור ב"י (כפי הגהת בנו בנה"כ) ואח"כ שהה מעל"ע משנתבשל בו הד"ח מותר. וביאר שם בנה"כ משום דאפילו אחר איסור חריף אחר מעל"ע מותר כמ"ש הרב בהג"ה. וכן בדין השני שכתב שם הש"ך, דאם בישל ד"ח בקדירה של בשר ב"י, אם בשלו אחר מעל"ע משנתבשל בו הבשר, אעפ"י שאין מעל"ע משנתבשל בו הד"ח מותר. ותמה עלו בנו בנקה"כ, כיון דבישול השני הוי ד"ח ומשוי למה שבתוך דופניו כאילו נתבשל השתא. דדוקא בבישל ד"ח אחר מעל"ע כיון שטעמו פגום אינו משוי לשבח כאילו נתבשל השתא, משא"כ בדין זה אם נתבשל ד"ח בתוך מעל"ע דלא נפגם טעמו, י"ל דחשבינן כאילו נתבשל הבשר השתא עכ"ל יעו"ש. משמע דאבל אחר מעל"ע מבישול השני שהוא הד"ח גם הוא מודה דמותר, ולא אמרינן כיון שטעם הבשר הבלוע נעשה חריף בעודו משובח שלא יפגום לעולם, משום דגם בד"ח עצמו אמרינן דנטל"פ אחר מעל"ע.

והנה במנ"י כלל י"ב סי"ק י"ד כתב ליישב דברי הט"ז בסי' ס"ט סיקמ"א במש"כ דדוקא בפחות מכדי כבישה שהוא מעל"ע, דאל"כ הי' אסור מחמת הכבישה שהרי יש שם ציר עכ"ל. אשר הש"ך שם סי"ק ס"ח כתב להיפוך, דאף אם שהה מעל"ע ג"כ מותר משום דאז נעשה נטל"פ. ובנקה"כ השיג ג"כ על ט"ז בזה, משום דאחר מעל"ע נעשה נטל"פ כמ"ש בסי' ק"ה סיק"ב להשיג על האו"ה. והפר"ח בסי' ק"ה עמד עוד בתמי' על הט"ז, דבסי' ק"ה סיק"א השיג גם הט"ז על האו"ה וכדעת הש"ך דנעשה נטל"פ, וכאן אוסר במעל"ע, וכתב דסותר א"ע. ואחריו נמשך בעל לה"פ.

והמנ"י מיישב דברי הט"ז, שסובר כיון דמולחין הבשר לקיום מסתמא מולחים אותו היטב עד שהציר שזב ממנו נעשה ד"ח, ובד"ח קי"ל שמשוי לי' לשבח ולכן נאסר. ור"ל דאף שהכלי כשפולטת מחמת הכבישה שהוא אחר מעל"ע הוא נטל"פ כדס"ל כן הט"ז בסי' ק"ה לחלוק על האו"ה, מכ"מ כשפולט להציר שהוא ד"ח מחלי' לשבח את הטעם הפגום שנפלט. וזהו כוונת הט"ז במש"כ שהרי יש שם ציר.

ובסולת למנחה כתב ועוד שמעתי ליישב, דכיון דעכ"פ יש מליחה לכלים להבליע, א"כ תוך מעל"ע שמבליע המלח אינו נטל"פ כלל עכ"ל. ובח"י סי' תמ"ז סי"ק י"ט כתב ג"כ שני התירוצים האלו ליישב דברי הט"ז וז"ל או שהמאכל השני הוא מלוח הרבה או שאר ד"ח דמשוי לי' לשבח מה שבלוע תוך הכלי (ר"ל בסוף המעל"ע כשפולט ונעשה לפגם), וגם המלח מבליע תוך הכלי תוך מעל"ע ואינו נפגם הבלוע הראשון שבתוכו עכ"ל.

וצריך לפרש כוונת הח"י בתירוצו השני, דמש"כ בסו"ל הלשון אינו נטל"פ כלל, וכן מש"כ בח"י ואינו נפגם הבלוע הראשון שבתוכו, דר"ל דאין אנו צריכים לאמר דבסוף המעל"ע כשפולט הטעם הפגום אז הוא נעשה לשבח מחמת החורפא דמחלי' לי', אלא מכיון שנבלע בו המלח והד"ח תוך המעל"ע, הרי נעשה הבלוע הראשון שבכלי טעם לשבח, וכשפולט בסוף המעל"ע אינו פולט כלל טעם פגום אלא טעם משובח ולכן אוסר.

(ולפי"ז יש לאמר שיהי' דעת הט"ז כדעת בנו של הש"ך שהבאתי, דס"ל דאם נתבשל ד"ח בתוך מעל"ע דחשבינן כאילו נתבשל הבשר השתא, משום דהד"ח משוי לשבח את הבלוע שבתוך הכלי. ודעת הש"ך צ"ל דס"ל דבבלוע לא אמרינן דחורפא מחלי' לשבח, ולכן מתיר אחר מעל"ע משנבלע בו הבשר גם שנתבשל הד"ח בתוך המעל"ע. וכן בסי' ס"ט סקס"ח מתיר גם בשהה מעל"ע, הגם דיש מליחה לכלים להבליע, משום דאזיל לשיטתו דס"ל דהבלוע לא נעשה לשבח ע"י הד"ח הנבלע בו).

אבל באמת מודה הח"י דאפילו לדעת הט"ז דאחר מעל"ע משנבלע בו המלח והד"ח גם הוא נעשה נטל"פ, ודעת הרמ"א דאפילו אם האיסור הוא ד"ח הוא נעשה נטל"פ אחר מעל"ע. דאם הי' כוונת הח"י במש"כ אינו נטל"פ כלל, לאמר דהט"ז ס"ל דכיון שנבלע הד"ח בהכלי בעוד טעמו משובח, דהיינו בתוך מעל"ע, אינו נפגם לעולם אפילו לאחר מעל"ע, וא"כ מכש"כ שיסבור הט"ז דהד"ח בעצמו אינו נפגם לעולם, ויהי' הט"ז חולק על הרמ"א והאו"ה. הלא מנין לו להח"י לאמר כן דהט"ז יחלוק על הרמ"א, דא"כ איך הוי שתיק הט"ז בסי' קכ"ב לכתוב כן על דברי הרמ"א, ומדשתק אודה לי' להרמ"א. אלא ברור דכוונת הח"י הוא כדאמרן.

והנה בפמ"ג יו"ד סי' צ"ה משבצות סיק"א כתב וז"ל ובאם הי' המאכל שבלוע בהכלי חריף, אי מהני בי' נ"ט בר נ"ט, בס' בית ישראל כאן הביא הא דחולין (קי"א ע"ב) שאני התם דנפיש מררי' טובא, משמע בד"ח הבלוע לא שייך נ"ט בר נ"ט (ולכן לא מוכח מזה דרב סבר נ"ט בר נ"ט אסור). וכ"ה בהגהת פרישה קכ"ב אות י"א בשם ר' אנשל דלא כרמ"א, ובאו"ה לא מצאתי עכ"ל. מש"כ דלא כרמ"א הנה לא כתב כאן כלום מזה, רק בקכ"ב לענין נט"ל, ולדינא צ"ע בזה. עכ"ל הפמ"ג.

וז"ל הדרישה על מה שכתב הטור דסתם כלים של עכו"ם אב"י משום דהוי ס"ס, כתב ז"ל רנ"ש בכתביו תמה הלא כמו שהוא רחוק לאיסורא כן הוא רחוק להיתירא, שהרי יש לחוש שמא נתבשל בו היום, ואפילו לא נשתמש בו היום שמא נתבשל בו דברים חריפים שאינם פוגמים טעמם, וא"כ נחמיר מכח ספק. ומצאתי בקובץ אחד בשם ר' אנשל ור' שלום, דליכא למימר שמא נשתמש בו דברים חריפים כגון פלפלים וכיוצא בהם, דא"כ היו מריחים עכ"ל רנ"ש. וקשה שהרי לא מצינו שדברים חריפים אינם מפיגין טעמם מעל"ע, אלא דאמרינן לעיל בסי' צ"ו דחורפי' מחלי' לי' לשבח, והיינו כשדבר חריף בעין מחלי' לדבר שנפגם, אבל דבר חריף בעצמו ודאי נפגם כשאינו בעין עכ"ל הדרישה.

והנה דעת הדרישה הוא כדעת הרמ"א בסי' קכ"ב, אך קצ"ע על הדרישה שלא זכר דעת הרמ"א בשם או"ה, רק כתב שלא מצינו שד"ח אינם מפיגין טעמם מעל"ע, הלא ה"ל לכתוב שמצינו ברמ"א בשם או"ה מפורש ההיפוך.

אמנם דעת הרנ"ש מבוארת בפירוש דס"ל דד"ח הנבלע בכלי אינו נפגם אחר מעל"ע ודלא כהרמ"א, מדמקשה כ"כ בפשיטות על הטור. וגם דעת ר' אנשל ור' שלום מוכח דס"ל כן, מדתירצו לקושיתו דא"כ היו מריחים, ולא תירצו כמ"ש הדרישה דד"ח ג"כ נעשה לפגם. וזה הוא שכתב בס' בית ישראל דדעת ר' אנשיל הוא דלא כהרמ"א. אך צ"ע עליו מש"כ שרק דעת ר' אנשיל הוא דלא כהרמ"א, הלא גם דעת הרנ"ש הוא כן דלא כרמ"א ומפורש יותר.

ולפע"ד י"ל דראיתם הוא מהך ש"ס דחולין הנ"ל שהביא הבית ישראל, דקאמר בתר הכי רמו לי' בשולא בגווה, ופירש"י באותו קערה לאחר זמן. ומלישנא דלאחר זמן שכתב רש"י, משמע אפילו לאחר מעל"ע. ורש"י שפירש כן י"ל דדייק מדקאמר הגמרא לישנא דבתר הכי, ולא קאמר הדר רמו לי' בישולא. ואם כן מוכח מזה דבדבר חריף הנבלע בכלי לא אמרינן נטל"פ ודלא כרמ"א.

ולפי"ז יתיישב מש"כ הבית ישראל וכן הוא בהגהת דרישה בשם ר' אנשיל, דלכאורה מה שייכות ענין ההוא לדבריו, דהלא הבית ישראל מיירי בנידון דנ"ט בר נ"ט, ור' אנשיל מיירי בנידון דנטל"פ וכמו שהעיר הפמ"ג. אך לפמש"כ יהי' ניחא, דכוונתו דכמו שר' אנשיל חולק על הרמ"א בדין דנטל"פ וס"ל שמוכח כן מהש"ס דחולין הנ"ל דבד"ח הנבלע בכלי לא אמרינן נטל"פ וכמש"כ, כן יש להוכיח מש"ס זה דבד"ח לא אמרינן נ"ט בר נ"ט.

אמנם הגם שנתבאר דהבית ישראל בשם ר' אנשיל וכן הרנ"ש חולקים על הרמ"א, מכ"מ י"ל שאינם חולקים רק על הדין הזה שכתב הרמ"א דאם האיסור בעצמו הבלוע בכלי הוא ד"ח שנפגם ג"כ אחר מעל"ע, ע"ז חולקים וס"ל דאם האיסור בעצמו הוא ד"ח הגם שהוא בלוע אינו נפגם בקדירה מעל"ע, דד"ח עומד טעמו בו בין לענין נ"ט בר נ"ט ובין לענין נטל"פ. ולכן כתב דבאו"ה לא מצאתי, דהאו"ה לא כתב אלא אם בשלו ד"ח בקדירה של בשר כו', דלא אמרינן דחורפא משוי לי' לשבח להבלוע שבקדירה. אבל אם האיסור בעצמו ד"ח, י"ל דס"ל להאו"ה דאינו נפגם אף שהוא בלוע בקדירה מעל"ע. והרמ"א כתב הדין בשם או"ה, דאף אם האיסור בעצמו ד"ח נפגם בקדירה מעל"ע, ע"ז חולק עליו הבית ישראל. אבל אם הד"ח אינו איסור בעצמו ונבלע בכלי ב"י הבלוע מאיסור שאינו ד"ח, י"ל דגם הבית ישראל מודה דלא אמרינן דהד"ח משוי לשבח את האיסור הבלוע שלא יהי' נפגם לעולם. וא"כ עדיין צע"ג למצוא מקור לדברי רבינו האדמו"ר.

 

סעיף לו. בסופו. ומותר לאכלו בפסח ע"י הדחה שישרנו ג"פ במים. ואם ישרנו בתוך כלי של פסח וגם ידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו הרי זה משובח.

כאשר נדפס כאן כן הי' בדפוס קאפוסט בלוח התיקון. ובדפוס זיטאמיר נדפס ג"כ בפנים כמו בכאן, אמנם שם בלוח התיקון נדפס בשם הרה"ג מוהרי"ל ז"ל אחי אדמו"ר בזה"ל ע"י הדחה שישרנו ג"פ במים בתוך כלי של פסח וידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו, והמחמיר בכל ענין הרי זה משובח (ב"ח לבוש).

ואאמו"ר הרה"ג נ"ע זה רבות בשנים הדפיס במכ"ע בדבר הדג"מ (הערינג) וז"ל היום הראו לי במכ"ע אשר נדפס מכתב כת"ר ע"ד דג"מ אשר הם חמץ ואסור לאכול בפסח, ונדפס הג"ה אשר אינם מאמינים הדבר. הנני להודיע אשר זה כמה שנים העידו לפני ולפני בדה"צ אנשים שהיו במקום שמביאים הדג"מ על ספינות בלתי מלוחים, ושם משימים אותם בחביות ונותנים עליהם מי מלח, וראו אשר שם יש כמה זאוואדין שעושים שכר פשוט נקרא אונטער-ביר ועם השכר הזה עושים המי מלח. וזה כמה שנים הביאו לי שו"ע של אחד מרבנים גדולים אשר שחל"ח, וכתוב על גליון שו"ע הל' פסח בכ"י וז"ל ע"ד דג"מ נתברר מסוחרים אשר המי מלח נעשה מאונטער ביר עם מלח.

גם העידו כמה סוחרים לפני אשר מצאו שנעשה בהחביות נקב או סדק וזב המי מלח, וצריך לסתום הנקב וליתן מי מלח אחר כי בלא מי מלח יתקלקלו, הנה היודעים עושים המי מלח מאונטער ביר או מן קוואס, ואז הדג"מ טובים. והאינם יודעים ועושים המי מלח ממלח עם מים, במשך איזה ימים מתקלקלים הד"מ ונרקבים. וכמה סוחרים וחנוונים ספרו לפני, כי זב המי מלח מחביות דג"מ ולא ידעו מזה, ועשו המי מלח עם מים והתחילו הדג"מ להתקלקל, ושאלו אצל סוחרים מה לעשות, ואמרו להם שצריך לעשות המי מלח עם אונטער ביר או קוואס. ושפכו המי מלח שעשו מדג"מ ונתנו מי מלח עם אונטער ביר והוטבו הדג"מ ונתחזקו.

ובאמת הי' הנכון להושיב שם איש נכבד ויראה ממה עושין המי מלח. ועל הדג"מ שיעשו מי מלח עם מים, אם אפשר יהי' ממנו כתב הכשר שמותר לאוכלם בפסח. וכמו שנוהגין בקמח פסח ושארי דברים שאין קונים בלא הכשר.

ואני נוהג אשר החנוונים שיש להם דג"מ מוכרים אותם קודם הפסח במכירת חמץ, ובחוהמ"פ אינם מוכרים אותם אפילו לנכרים. והחנווני שלא מכר בחמץ ומכר בחוהמ"פ אפילו לנכרים, אני אוסר לקנות אצלו דג"מ אחר הפסח כמה שבועות, עד אשר יכלו אצלו הדג"מ שעבר עליהם הפסח. וכן החובה לנהוג בכל מקום.

ובאמת ברוב מקומות אינם אוכלים דג"מ בפסח. ובווילנא היו אוכלים וזה כמה שנים נתברר להם להרה"ג דשם אשר המה חמץ גמור, והכריזו שלא לאכול ואין אוכלים. עכ"ל אמו"ר ז"ל.

והנה בזה שכותב אמו"ר נ"ע שהעידו לפניו כמה סוחרים כי אם יזוב המי מלח מהדג"מ אזי ישפכו להחביות מי מלח אחר, ועשיית המי מלח מוכרח להיות מאונטער ביר או קוואס, ולא ממים לבדם כי יתקלקלו אם יהי' המי מלח ממים לבדם, בזה גם אני הצעיר בו"ת [=בנו ותלמידו] אעידה נאמנה שגם אני חקרתי בזה זה רבות בשנים מכמה סוחרי דג"מ הערינג, אנשי אמונה ויראים, והעידו לפני ג"כ כי אם יזוב המי מלח מהחביות אזי הוא ההכרח לשפוך על הדג"מ מי מלח אחר, ובאם לאו יתקלקלו, ומי המלח עושים מאונטער ביר או משכר מעורב במים. ובמים לבד לא יתכן לעשות המי מלח כי יתקלקלו הדג"מ. ואמרו לי שהדבר הזה ידוע לכל סוחרי דג"מ. גם אמרו לו שכמעט אין חבית מדג"מ שלא זב ממנה המי מלח הראשון ואשר נתמלאה במי מלח אחר שנעשה באופן כזה.

מעתה גם לדברי האינם מאמינים לזה אשר במקום נתינתם מתחלה בחביות נעשה המי מלח מדבר שיש בו חשש חמץ, רק אומרים שהוא נעשה בהחביות מציר הדגים עצמם שנמלחו במקומן במלח לבדו, ולו יהי כדבריהם, אך בזה שהועד מכמה אנשים סוחרים נאמנים שבאם שיזוב המי מלח הראשון ימלאו החביות במי מלח אחר, והוא נעשה ברור במי שכר דוקא, בזה לא יכחישו לנו, ואשר כמעט כל החביתין נתמלאו במי מלח הזה. וא"כ הרי ברור יש בדג"מ הערינג חשש גמור מחמץ וקרוב לודאי. ומעתה לא יספיק לנו זה שהגיה מוהרי"ל אחי אדמו"ר זצ"ל והמחמיר בכל ענין הרי זה משובח, אלא הוא חשש חמץ גמור.

 

סעיף לז. מלחו אותן בצד החיצון כו' ואח"כ מהפכין אותם וצד החיצון שנמלח הוא מבפנים והאיך תועיל לו הדחה שמבחוץ.

לפע"ד צ"ע דהלא על כרחך הדיחו הכרכשות אחר המליחה כדין, וא"כ ע"י הדחה זאת כבר עבר המשהו חמץ שהי' בצד החיצון. כמ"ש בסי' תס"ז סעי' נ"ה וז"ל אבל אם נמצאת עליו לאחר שהודח ע"י מליחה בודאי עכשיו נפלה עליו כו' שאם היתה עליו בשעת מליחתו היתה עוברת מעליו ע"י הדחה.

אמנם יש ליישב, דכאן בנמלח במלח שאינו לפסח, החשש הוא שמא יש עליו עדיין פירור דק של חמץ בעין שנדבק בו מן המלח, כמ"ש בסעי' הקודם, ופירור דק כזה אינו עובר בהדחה רק בשרייה. אבל בסי' תס"ז בגרעין שפיר עובר ע"י הדחה לבדה, דאל"כ תיקשה על גוף הדין דכרכשות דהלא ע"כ הדיחו הבשר אחר המליחה ועי' [כאן חסרה תיבה או שתיים].

 

סעיף מג. שהרי הפירור אינו מתערב כו' שיתבטל בס' קודם הפסח.

נ"ב עי' סי' תמ"ב בקו"א סעי' ט"ו וסי' תס"ו סעי' ט' ועיי"ש סעי' י"א.

ומש"כ אבל בפסח אין סינון מועיל לו שהרי צריך להתיכו כו', לכאורה יוקשה הלא בסעי' כ"ד בהג"ה פסק דסינון בתוך הפסח אינו מועיל גם ביין משום דחיישינן שמא נשאר פירור דק מאוד שאינו נרגש בראות העין כו' יעו"ש, וא"כ למה הוצרך כאן בשומן לטעם זה משום שצריך להתיכו.

אמנם לפי המתבאר לקמן סעי' מ"ז שכתב ואין אנו חוששין שמא יש פירור דק שאינו נראה כיון שלא ראינו מעולם שנפל לתוכו חמץ, וא"כ ה"נ כאן בשומן הרי לא ראינו שנפל לתוכו חמץ, רק שאנו חוששין לשמא נתערב בתוכו פירור חמץ, ושפיר הי' מועיל סינון בתוך הפסח אם לא מהטעם שצריך להתיכו.

 

סעיף מה, מו, מז.

נתבאר דנ"ט בר נ"ט שנעשה קודם הפסח אסור אפילו בערב פסח משעה ה' ואילך ואפילו ביו"ט האחרון. וזה דלא אמרינן סתם כלים אינם ב"י בפסח משום חומרת חמץ, הוא דוקא בפסח, אבל ביו"ט האחרון אמרינן סתם כלים אינם ב"י, כמ"ש הרמ"א וט"ז סיקי"א.

ונראה דכש"כ בע"פ משעה ה' עד הלילה דאמרינן סתם כלים אינם ב"י דאז שוה חמץ לשאר איסורים, כמש"כ בסעי' י"ח.

מכ"מ יש לעיין דהלא דרך רבינו לבאר כל דבר בשפה ברורה, ומדוע כאן בסעי' מ"ו לא ביאר בפירוש דביו"ט האחרון אמרינן סתם כלים אב"י, רק ממש"כ בסעי' מ"ז ואין לשתות ממנו עד יו"ט האחרון מוכח כן.

ולפע"ד חסר כאן בסעי' מ"ו וצ"ל "ואין לשתות שום משקה שנתבשל בסתם כלי" עד יו"ט האחרון אא"כ כו'.

ומש"כ רבינו בסעי' מ"ו אבל אם הוא ד"ח כגון מרקחת – כ"כ הט"ז ססיק"י. והלה"פ בספרו חוקי חיים או"פ סיקע"א כתב וז"ל תמהני על הגאון ט"ז שנעלם ממנו מש"כ הת"ח כלל פ"ה ססכ"א וז"ל אבל מרקחת העשוי מדבש או כדומה שרי, דהא כתבו הפוסקים דאוכלים מרקחת ש"ג מטעם דסתם כליהם אינם ב"י, ולא מקרי ד"ח דהדבש מבטל טעם החריפות עכ"ל החו"ח. ובאמת שכ"כ הת"ח גם בכלל פ"א דין ז' דאין לאסור משום חריפות דמבשלין בדבש וע"י הדבש מתבטל החריפות יעו"ש.

ולא אבין מה שבא הלה"פ לתמוה על הט"ז מדברי הת"ח ולהביא ממרחק, הלא מקרוב הוא נראה, כאן בהגהת רמ"א שכתב כגון יין מבושל או מרקחת דשרי ביו"ט האחרון מטעם דסתם כלים אינם ב"י, הרי מבואר דמרקחת לא הוי ד"ח, ואיך כתב הט"ז כאן גופא ההיפוך. ואם הי' חולק על הרמ"א ה"ל לכתוב כן, ומדלא כ"כ משמע דבא לבאר ולא לחלוק.

ולכן נלפע"ד לאמר דהת"ח לאו כללא כייל (לכן) [לכל] מיני מרקחת דלא הוי ד"ח, אלא כוונתו דאם הדבש הוי רוב והד"ח הוי המיעוט, אז הוא דאמרינן דלא הוי מרקחת ד"ח משום דהדבש מבטל החריפות. אבל אם הד"ח הוי הרוב והדבש המיעוט, אז גם הת"ח מודה דהוי מרקחת ד"ח. וכן מוכח ממה שסיים הת"ח שם וה"ה בשאר תבשיל אעפ"י שיש בו תבלין לא מקרי משום זה דב"ח. וכוונתו דדוקא אם כולו או רובו ד"ח דרובו ככולו, וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' צ"ה סעי' ב'. ועי' מנ"י שם סי"ק ס"ח. ומדכתב הת"ח על הך דמרקחת וה"ה בשאר תבשיל, מזה מובן דגם במרקחת שכתב דלא הוי ד"ח, מיירי בכה"ג דהדבש הוא הרוב והד"ח המיעוט הוא דלא מקרי מרקחת ד"ח, אבל אם הדבש הוא המיעוט אז גם מרקחת הוי ד"ח.

וגם הלא יש חילוק ממה נעשה המרקחת, אם מדברים חריפים או מדברים שאינם חריפים. וכן מוכח ממש"כ הרמ"א ביו"ד סי' צ"ו סעי' ב' וז"ל ומכ"מ מותר לאכול מרקחת חריפים של עכו"ם כגון זנגביל וכיוצא בו דיש להם כלים מיוחדים לכך עכ"ל. והדבר מובן מדקרי לי' מרקחת מסתמא נרקח עם דבש, ועכ"ז הוצרך לאמר דיש להם כלים מיוחדים לכך ולכך שרי. אבל אם בשלו בכלים שלהם אפילו אינו ב"י אסור (כמש"ש הש"ך סיקי"ג) משום דהוי ד"ח וחורפא מחלי' לי' לשבח.

ומעתה יתיישבו היטב דברי הט"ז, דבא לפרש דברי הרמ"א במש"כ דמרקחת לא הוי ד"ח ושרי ביו"ט האחרון, הוא דוקא אם לא נעשה מד"ח. אבל מרקחת (פרטית) שהוא דבר קיוהא וחריף (ר"ל שנעשה מדבר קיוהא וחריף) זה אסור אפילו בשאר איסורים אפילו שאינו ב"י (ר"ל כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' צ"ו סעי' ב), ע"כ יש להחמיר אפילו ביו"ט האחרון משום דחורפא מחלי' לשבח. וכן מבואר דעת הט"ז ביו"ד סי' צ"ו סי"ק י"ב שכתב מרקחת חריפים כגון זנגביל יעו"ש, ולא כתב סתם מרקחת.

וכן מבואר בפר"ח אות ה' שמחלק בין מרקחת למרקחת, שכתב מתחלה שהמרקחת ויין מבושל וכל כיוצא בזה הו"ל נטל"פ, ואח"כ כתב אבל אם הם דברים חריפים וכן מרקחת שיש בהם פלפלין ותבלין ביותר ה"ל נ"ט לשבח. וכן בס' מקור חיים בחידושים סי"ק כ"ד על מש"כ הרמ"א או מרקחת, כתב דברי הט"ז במרקחת שהוא ד"ח אסור אפילו אינו ב"י. ובביאורים שם סי"ק י"ג הביא על דברי הט"ז מש"כ הת"ח בכלל ס"א ד"ז דמרקחת לא הוי ד"ח דבטל חורפי' בדבש יעו"ש. הרי שלא כתב בחידושיו שהט"ז חולק על הרמ"א וכן בביאורים לא כתב שדברי הת"ח המה נגד דברי הט"ז, מובן ג"כ שמפרש דברי הט"ז שבא לבאר דלא כל המרקחת שוין המה, אלא דמרקחת שנעשו מדברים חריפים אין הדבש מבטל חורפי' וה"ל ד"ח. ולא שבא הט"ז לאמר דכל מיני מרקחת הוי ד"ח. ולכן הביא דברי שניהם לאחדים לדינא.

גם הפמ"ג מתחלה תמה על הט"ז ממש"כ הת"ח בכלל ס"א ד"ז, ואח"כ ציין לעי' ברמ"א יו"ד סי' צ"ו סעי' ב' שכתב מרקחת חריפים כגון זנגביל, וגם ציין לעי' בפר"ח אות ה'. וכוונתו שעפ"י דבריהם יתיישבו דברי הט"ז. והוא כמו שכתבנו.

והחוקי חיים שעמד בתמי' קיימת על הט"ז, הוא משום שהבין מש"כ הט"ז אבל מרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף, והבין בתיבת "שהוא" קאי על כל מיני מרקחת. ובאמת כוונת הט"ז הוא לאמר דמרקחת שהוא נעשה מדבר קיוהא וחריף, אבל בשאר מרקחת גם הט"ז מודה להת"ח.

ומעתה יובן היטב מה שפסק רבינו כהט"ז ולא חש לתמיהת החו"ח, כי ביאר בשפה ברורה בהעתקת דברי הט"ז, וכתב כגון מרקחת שנעשה מדבר קיוהא וחריף. ולכן השמיט רבינו בתחלת הסעי' מרקחת, שלא כתב רק יין מבושל ומי דבש, ולא כתב כמ"ש הרמ"א יין מבושל ומרקחת, משום דמאחר שפסק כהט"ז דמרקחת הנעשה מד"ח אין לאכלו אפילו ביו"ט האחרון דחורפי' מחלי' לשבח, ממילא מובן דאבל מרקחת שלא נעשה מד"ח דינו כיין מבושל.

 

סעיף הנ"ל בהג"ה. לפיכך כו'.

ז"ל המג"א סי' תמ"ב ססיק"ט וכתב רדב"ז גבינה שעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה ומותר להשהותה (כ"ה), ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ עי' סי' תמ"ז סעי' ה' (ור"ל כמ"ש הרמ"א שם בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ קוה"פ שאסור לאכלו ומותר להשהותו כמ"ש רבינו בסי' תמ"ב סעי' ח' שכן משמעות הרמ"א). ודוקא שהיתה הקיבה מעל"ע בכלי חמץ כמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז עכ"ל (ור"ל דמבואר שם דהגם שחלב הקיבה חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו, מכ"מ אינו אוסר רק כשעמד בהקיבה מעל"ע דוקא, ובשיעור כדי שיתנו על האש אינו אוסר מחמת חריפותו, רק לכתחילה אין להניחו בקיבתו עד שיצטנן).

והנה הרנ"ש בגליון המג"א תמה עליו דמה בכך ששהה בהכלי חמץ מעל"ע, הרי לא נעשה כבוש רק אחר מעל"ע, ואחר מעל"ע נעשה נטל"פ כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ה סק"ז עכ"ד (וכ"כ הש"ך בסי' ס"ט סקס"ח, והט"ז ביו"ד סי' ק"ה ובאו"ח סי' תמ"ז סק"ט). וכוונתו וא"כ ה"ל נטל"פ שנעשה קודם הפסח דשרי.

ונ"ל דמטעם קושיא זאת כתב הבאה"ט הקדום דנ"ל שהעמיד בפסח, ור"ל דבפסח נטל"פ אסור. והבאה"ט בסי"ק י"א כתב עליו ולא ידעתי למה. ולפע"ד זה כוונתו ליישב תמיהת הרנ"ש. וגם הוי קשה לי' להבאה"ט הקדום דמדכתב הרדב"ז שהיתה בכלי חמץ סתם, משמע דאפילו אינו ב"י, והלא באינו ב"י ודאי ה"ל נטל"פ שנעשה קוה"פ דשרי. לכן מיישב שהעמיד בפסח.

ובעל לה"פ מיישב שם בגליון המג"א תמיהת הרנ"ש, חדא דהבי"ה שם ביו"ד חולק על הפוסקים הנ"ל. ועוד שבחיבורו חוקי דעת כתב לחלק דדוקא כשהכלי עומד ריקם מעל"ע נעשה לפגם, אבל כשהיא מלאה לא נעשה לפגם יעו"ש. ואני הצעיר תמה עליו, מדוע לא זכר מש"כ המג"א בעצמו בסי' תמ"ז סי"ק ט"ז לחלוק על הט"ז והש"ך, וס"ל דהפגימה והבליעה באין כאחד יעו"ש.

וגם הא"ר בסי"ק י"א הקשה כן על המג"א וז"ל וצ"ע דהוי נטל"פ אחר מעל"ע, ואפשר דהוי חריף (ור"ל וא"כ חורפי' מחלי' לשבח). ולא משמע שם (ביו"ד) הכי עכ"ל. ור"ל דמדפסק ביו"ד דדוקא בכבוש מעל"ע תוך הקיבה ולא בכדי שיתנו על האש, משמע דלא הוי ד"ח. והביאו הפמ"ג והוסיף על דבריו, דע"כ גם המג"א ס"ל כן דלא הוי ד"ח, דאם הוי ד"ח לא הי' מצריך המג"א שיהי' מעל"ע בהכלי חמץ, לדעתו דס"ל בסי' תמ"ז סי"ק ט"ז להסכים לדעת הדרישה שהובא בש"ך יו"ד סי' ס"ט סקס"ח דגם בכבוש בכלי ד"ח אוסר בשיעור בכדי שיתנו על האש ולא בעינן מעל"ע. וגם מדכתב המג"א דדינו כמבשל בכלי חמץ בסי' תמ"ז סעי' ה', דהוי נ"ט בר נ"ט ואסור לאכלו ומותר להשהותו, ואם הוי ס"ל למג"א דהוי ד"ח הלא לא הוי נ"ט בר נ"ט, וגם אם דינו כמבשל בכלי חמץ ומותר ביו"ט האחרון בסתם כלי מטעם נטל"פ, והלא בד"ח לא אמרינן נטל"פ. והפמ"ג מתרץ דברי המג"א משום דהבליעה והפליטה באין כאחד, והוא כמ"ש המג"א בתמ"ז סקט"ז שהבאתי מקודם.

אמנם רבינו לא ניחא לי' לפרש דברי המג"א כמ"ש הפמ"ג והלה"פ, דאין כאן לפגם בסוף המעל"ע מאלו הטעמים שכתבו המה, דא"כ צ"ל דקיבה שכתב הרדב"ז הוא לאו דוקא אלא דהמעשה כך הי' כמש"כ המחצה"ש והוא דחוק.

ועוד, דלדעת המג"א שכתב דהבליעה והפליטה באין כאחד בסוף המעל"ע, הלא כתב המג"א בעצמו דדוקא כשנתנו בהכלי הדבר הנכבש מיד כשפינו ממנו החמץ, דאל"כ הפגימה באה תחילה קודם הבליעה. והרדב"ז הלא כתב סתם שהיתה בכלי חמץ, משמע אפילו כשפינו ממנה החמץ זמן מה קודם לנתינת הקיבה בתוכה, והרי בזה גם המג"א מודה דהפגימה באה מקודם הבליעה. וגם מדכתב כלי חמץ סתם, משמע אפילו אינו ב"י. וכן לפרש דבתוך הפסח דוקא קאמר, כמ"ש הבאה"ט הקדום והמחצה"ש, הוא ג"כ אינו במשמע כלל.

לכן ביאר רבינו בפירוש שהעמיד גבינה קודם הפסח, ודאפילו לא הי' ב"י, כדמשמע פשטיות לישנא דהרדב"ז. וטעם האיסור הוא משום שחלב הקיבה הוא חריף וחמוץ שמעמידין בו, והחריפות מבטל את פגימות הטעם שנפלט מהכלי, וכמו שרצה הא"ר לתרץ כן, ולכן דוקא בחלב הקיבה הוי הדין כן. אבל בדבר שאינו חריף אפילו אם הי' הכלי ב"י אינו אוסר, משום דבסוף המעל"ע נעשה טל"פ כמ"ש רבינו בסעי' כ"ח להלכה כדעת הט"ז והש"ך. ובכאן גם המג"א יודה לזה כמ"ש מקודם.

והגם דביו"ד סי' פ"ז מבואר דלא הוי חלב הקיבה ד"ח, מדבעינן שיהי' נכבש מעל"ע בהקיבה, וכמש"כ הא"ר דביו"ד לא משמע כן. צריך לאמר דס"ל לרבינו דהיינו דוקא לענין זה שיהי' אוסר בכדי שיתנו על האש כו' הוא דלא הוי ד"ח, אבל לזה שיהי' מחלי' לשבח טעם הפגום שפיר הוי ד"ח. שהרי לכתחלה אין להניחו בהקיבה עד שיצטנן, והוא מטעם דהוי ד"ח שהרי מעמידין בו כמש"כ הש"ך שם.

אלא דלפי דברי רבינו עדיין יהי' קשה איך כתב הרדב"ז דמותר בשהיה, וכן רבינו שכתב אסור לאכול הגבינה, משמע דבשהיה מותר, וכמ"ש המג"א דדינו כמבשל בכלי חמץ דמותר בשהיה, והלא לפי דברי רבינו דה"ל ד"ח, ובד"ח לא הוי נ"ט בר נ"ט וא"כ הלא אסור אפילו בשהיה. וצ"ע.

 

סעיף נב. אא"כ סיננו קודם הפסח.

אבל בתוך הפסח אין סינון מועיל, כמבואר לעיל סעי' כ"ד בהג"ה. ופשוט.

 

סעיף נג. ואף שאז בשעה שנתן את היין שם היתה שעת היתר כו' מ"מ אין זה מועיל אלא להתערובות שנעשה בשעת היתר כו' קודם הפסח.

לכאורה צ"ע ממה שכתב רבינו בסי' תמ"ב סעי' ה' ובקו"א שם ובסי' זה סעי' נ"ב להלכה, דאעפ"י שקודם הפסח הוא שעת היתר, מכ"מ כיון שהוא עושה כן כדי לאכלו בשעת איסור דהיינו בתוך הפסח, הרי זה כמבטל איסור. ודלא כהט"ז שם. וא"כ איך מועיל כאן להתערובות שנעשה קודם הפסח שיהי' מותר לשתותו בפסח, דלפי"ז אם הוציא היין מהחבית הזאת לתוך חבית אחרת קודם הפסח מותר לשתותו בפסח, דכל האיסור הוא מחמת הטעם שנפלט בתוך הפסח.

ויש ליישב דכאן מיירי שנתן היין לתוך זה החבית שלא בכוונה מיוחדת לשתות היין בפסח, רק נתן היין בה בסתם לשתותו בכל השנה ג"כ קודם הפסח ואחר הפסח, ולכן מותר לשתותו גם בפסח אם הוציאו מהחבית קודם הפסח. ושפיר מועיל ביטול להטעם שנבלע ונתערב בשעת היתר, מכיון שלא נתנו להחבית בכוונה לשתותו בפסח אין כאן מבטל איסור. ודמי ממש למש"כ בסעי' נ"ב בחלב חטה שנתן לתוך היין, שכיון שאין כוונתו לתקנו כדי לשתותו בפסח, אלא כוונתו לתקנו כדי לשתותו קודם הפסח או לאחריו, א"כ אינו מבטל שום איסור כלל. ואחר שנתבטל בס' בתוך היין מותר לשתותו גם בפסח אם נתנו קודם הפסח יעו"ש. והכא נמי כן הוא ממש.

ולפי"ז אם באמת נתן היין לתוך החבית הזה בכוונה מיוחדת לשתותו בפסח, אז אסור לשתותו בפסח, אפילו אם הוציאו מהחבית קודם הפסח, כיון שנתנו בכוונה לשתותו בשעת איסור דהיינו בפסח, הרי זה כמבטל איסור אף שקודם הפסח עדיין היתר הוא, כמ"ש בסי' תמ"ב להלכה.

 

סעיף ס. זיתים מחמת מרירותן הן נקראים  דבר חריף.

בטור ובמג"א ס"ק ל"ח לא כתבו רק דזיתים הוי ד"ח, אבל לא כתבו הטעם דמחמת מרירותן. רק הש"ך ביו"ד סי' צ"ו סק"כ כתב כן. וז"ל או י"ל דזיתים הוי חריפים כמו צנון כדאמרינן בעירובין דאמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית.

ובהגהת הר"צ חיות בעירובין ד' י"ח ע"ב כתב על דברי הש"ך דנעלם ממנו במחכ"ת דברי התוס' במקומן (וכ"כ התוס' בפסחים ל"ו א') דרק על אילן הזית כוונו ולא על פירות זיתים וצע"ג עכ"ל. גם הרש"ש בחידושיו למד"ר פ' תבא אות ב' עמד בצ"ע על המ"כ שכתב שם דזיתים מרים מדברי התוס' פסחים הנ"ל (אך מש"ש להקשות על מש"כ הש"ך והמג"א דהוי חריפים לא אבין, דהלא זה שהזיתים הוי ד"ח גם הטור כ"כ, רק על מש"כ הש"ך דהוי מר ומוכיח לה מהש"ס הוא דצ"ע מדברי התוס').

ובאמת קדמם בתמי' זאת על הש"ך הנוב"י בספרו דורש לציון דרוש י"א יעו"ש שהאריך.

וכעת מצאתי שגם בס' באר יעקב סי' צ"ו הקשה כן על הש"ך מדברי התוס' פסחים. ולא ידעתי מדוע לא הקשה כן מדברי התוס' עירובין שבמקומן.

 

סעיף הנ"ל. הרי מי הכבישה מותרין בפסח לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח.

ר"ל החמץ שבלעו הזיתים מהסכין, שכנגד זה בודאי יש ס' במי הכבישה, דכנגד הזיתים א"צ ס' דבהיתר לא נ"נ כמ"ש המג"א ס"ק ל"ח. ולכן כתב רבינו בפשיטות שכבר נתבטל בס'.

ומש"כ בכלי של חמץ ב"י, לכאורה הי' נראה דט"ס הוא וצ"ל "בכלי שאינו ב"י". דהמג"א כתב בפירוש בס"ק ל"ט דאם הי' ב"י אסורה דכבוש כמבושל.

אך יש ליישב שפיר, דהמג"א אזיל לשיטתו לעיל בס"ק ט"ז שפוסק כאו"ה בכבוש בכלי איסור דלא כהט"ז והש"ך, וס"ל דהפגימה והבליעה באים כאחד, ולכן בב"י לא הוי נטל"פ. אבל רבינו שפסק לעיל בסעי' כ"ח כהט"ז והש"ך דגם בב"י הוי נטל"פ בסוף המעל"ע, א"כ כלי ב"י ואינו ב"י שוין דהוי נטל"פ.

וזהו כוונת רבינו במש"כ בסוף הסעי' הזה ואם נכבשו בכלי חמץ ב"י כו' כמו שנתבאר לעיל, ור"ל בסעי' כ"ח דגם בב"י מותר.

אלא דלפי"ז יש לעי' למאי הוצרך רבינו שם לכתוב מתחלה הדין דאם נכבשו בקדירה ש"ח שאינה ב"י (והוא כלשון המחבר) דמותר מטעם נטל"פ, ולכתוב אח"כ ואם נכבשו בכלי ש"ח ב"י לדין בפ"ע, אחרי דלדידי' ב"י שוה לאינו ב"י דגם בב"י הוי נטל"פ, וה"ל לכתוב בקצרה דאפילו בב"י שרי.

אמנם דע דזה דמי הכבישה שנכבשו בקדירה ב"י ושאינה ב"י מותרים בפסח, וכן מש"כ בסוף הסעי' בחתכן בסכין חדשה ונכבשו בכלי ב"י ושאינו ב"י דמותרים בפסח, הוא דוקא אם הוציאן מהכלי של חמץ קודם הפסח כמבואר לעיל סעי' ל"א. ורבינו לא ביאר זה כאן משום שסמך על מ"ש לעיל. ופשוט.

 

סעיף סא. ואם עבר ועירבו במזיד דהיינו שידע שאסור לערבו כו'.

מובן מזה שפוסק רבינו כהט"ז ביו"ד סי' צ"ט סק"ז וסיק"ט דאומר מותר שרי ולא הוי מזיד. יעו"ש.

 

סימן תנ

סעיף יא. וכל זה כשמשכיר לו בתוך הפסח או בערב פסח אפילו קודם שעה ה', אבל קודם ערב פסח מותר כו'. ובמ"מ ציין ט"ז מ"א.

הנה באגור הובא ב"י מבואר דאין סברא לאסור להשכיר ל' יום קודם הפסח, ודוקא בפסח או בע"פ אסור. וכן העתיקו הט"ז ומג"א בסתם ע"פ. ולכאורה פשוט דכוונתו ע"פ דומיא דפסח, ודוקא ע"פ משש שעות ולמעלה הוא דאסור דאז נאסר בהנאה, אבל קודם זמן איסור הנאה מה חילוק יש בין ע"פ לשלשים יום קודם הפסח. וכמו שכתב האגור דאין סברא לאסור בל' יום קודם הפסח, הלא כ"כ אין סברא לאסור אפילו בע"פ קודם זמן איסור הנאה. ועי' פר"ח דמתחלה רצה לאסור בתוך ל' יום, ואח"כ פסק כהט"ז ומג"א דדוקא בפסח ובע"פ. וכוונתו לכאורה ג"כ בע"פ דוקא אחר זמן איסור הנאה.

שוב מצאתי בהמגיה בבאה"ט סיק"ז כתב בפירוש משש שעות ולמעלה. שוב ראיתי שכ"כ בתשו' בגדי ישע סי' ד' אות ו' דלדעת הב"י והט"ז ומג"א והפר"ח דבע"פ אסור היינו דוקא אחר שש שעות, דודאי קודם זמן איסורו מה חילוק יש בין קודם ע"פ לע"פ. ושכ"כ הגר"א בסי' ת"נ סיק"ו דאיירי בע"פ שכבר נאסר בהנאה, וסיים דהכי נקטינן.

אמנם דעת רבינו מבואר דאפילו קודם שעה ה' אסור. ואפשר דס"ל מדכתב האגור סתם ערב פסח, משמע דאפילו קודם זמן איסורא קאמר. וטעמא דמילתא יתבאר להלן.

ולכאורה יש לעי' טובא בדעת רבינו, אחרי שפסק בכאן דאפילו קודם שעה ה' אסור להשכיר לגוי חדר במפרש והניח בו חמץ, והלא דעתו מבוארת בסי' תמ"ח סעי' י"ב לנהוג במכירת חמץ כפי דעתו בהשט"מ שיסד, ובהשט"מ מבואר שמשכירים לו את המקומות של כל החמץ, ואגב קנין שכירות החדרים יהי' קנוי לו כל החמץ שבהם, הרי שמפורש שמשכירים לו שישתמש בהמקומות חמץ וע"מ כן הוא שוכרם. וא"כ איך מותר להשכיר להגוי המקומות והחדרים בע"פ אפילו קודם שעה ה'. ורבינו הלא סיים בהשט"מ הזמן ממכירת חמץ י"ד ניסן.

ושמעתי מרב אחד אשר הגאון דברי נחמי' ז"ל מחק י"ד ניסן וכתב י"ג ניסן, והוא מטעם הזה דלדעת רבינו אסור להשכיר המקומות של החמץ בע"פ אפילו קודם שעה ה'. אמנם בכל בתי דיני הרבנים והגדולים כולם מוכרים החמץ בע"פ, וכפי שהנהיג רבינו בשכירות המקומות והחדרים ולא במכירה, ואין פוצה פה שתהי' המכירה ביום י"ג ניסן דוקא.

ולפע"ד בישוב דברי רבינו בהטעם שכתב כאן לאסור השכירות בע"פ קודם שעה ה', ושלא יסתרו למש"כ בהשט"מ זמן המכירה בע"פ, נראה לאמר דרבינו ביאר כאן טעם האיסור מלהשכיר בע"פ אפילו קודם שעה ה' חדר להכניס בו חמץ, ושדוקא קודם ע"פ הוא דמותר, משום דבעינן שהגוי יהי' יכול להשתמש בו יום אחד חמץ בשעת היתר. וטעמו בזה, דדוקא אם יהי' זמן שכירות ההיתר יום אחד לכל הפחות אז הוא דאינו ניכר ונראה שהשכירות הוא בעד שעת האיסור, ונוכל לאמר שהוא בעד שעת ההיתר. אבל אם משכיר בע"פ קודם שעה ה', אע"ג דשעת היתר הוא, מכל מקום כיון דרק שעה מועטת היא הלא נראה כהערמה לאמר דכל השכירות הוא בעד השעה הזאת, ושפיר ניכר ונראה דהשכירות הוא בעד שעת האיסור.

ורבינו מזהיר כמה פעמים במכירת מבכרת ובהשט"מ שלא יהי' נראה כהערמה, ולכן כאן דמיירי שאינו משכיר לו החדר רק על ימי הפסח ולא יותר, כמש"כ דהיינו בעד שבוע של פסח, ע"כ הצריך שיהי' יום שכירות דהיתר קודם הפסח (ומשמע מדברי רבינו דביום י"ג ניסן צריך שישכיר לו קודם שעה ששית דוקא בכדי שיהי' יום תמים דהיינו מעל"ע עד שעה ששית בערב פסח, כאשר כפל שם לאמר "דהיינו משעה שמשכירים עד שש שעות בערב פסח"). אבל בהשט"מ הלא ביאר בפירוש שמשכירים לו מהיום עד כלות יום או ימים אחר הפסח, מהטעם שביאר שם, וא"כ הרי יש יום או ימים של שכירות היתר אחר הפסח, ושפיר אינו ניכר ונראה שהשכירות הוא בעד שעת האיסור, דמה לי אם היום דשכירות היתר הוא קודם הפסח או אחר הפסח. ולכן שפיר כתב רבינו בהשט"מ זמן המכירה והשכירות בי"ד ניסן. זה הנראה לפע"ד.

אחרי כותבי כל אלה זה שנים רבות, מצאתי עתה חמדה גנוזה תוך כתבי מר אבי מו"ר הגאון נ"ע אשר השאיר אחריו ברכה, והוא ז"ל העמיק הרחיב בנידון זה ברוחב בינתו, לכן אמרתי להעתיקה פה, וז"ל.

שאלה. עכו"ם הבא לשכור בית מישראל על ימי הפסח ומפרש להניח בו חמץ, אימתי מותר להשכיר לו קודם הפסח. ובתוך שאלה זו נכלל איך אנו מוכרים חמצינו לעכו"ם בע"פ ומשכירים לו המקומות שמונח בהן החמץ, אם כל זמן שמותר למכור לו חמץ מותר להשכיר לו המקומות אם לא.

תשובה. [א] הנה הרמ"א בסי' ת"נ סעי' ה' בהג"ה מביא בשם האגור דמותר להשכיר בית לעכו"ם לדור בו, אעפ"י שמכניס בו חמץ ע"כ. ומוקי המג"א בסיק"ו ובסיקי"א דבמשכיר סתם איירי, אבל במפרש להניח בו חמץ אסור ע"כ. ובאמת במקור הדין באגור הביאו הב"י מבואר דבמפרש אסור (וצ"ע על הרמ"א והלבוש שנמשך אחריו שלא הביאו בשם האגור רק הא דבסתם מותר, דבזה אין שום רבותא, ועיקר הרבותא הוה להו לאשמעינן בשם האגור הא דבמפרש אסור. דהרשב"א בתשו' הביאו הב"י בסי' ת"מ פליג וס"ל דגם במפרש מותר וכמו שיתבאר. ולקמן נדבר בדעת הרמ"א בזה). וכן הסכימו המ"א ורבינו בשו"ע והח"י והחי"א ויתר אחרונים דבמפרש אסור.

[ב] והא דבמפרש אסור, הב"י מביא בשם האגור דהיינו בפסח או בע"פ. וכתב הבאה"ט דהיינו משש שעות ולמעלה. מבואר דקודם זמן איסורו אף בער"פ מותר. (ב) רבינו בשו"ע כתב דבער"פ אפילו קודם שעה ה' אסור, רק ביום י"ג (ולקמן נדבר בביאור דעת קדשו ז"ל). (ג) החי"א כלל קכ"ג סי"ז כתב, אבל איזה ימים קודם הפסח מותר עכ"ל. מבואר דלדבריו אף ביום י"ג אסור. והפרמ"ג בט"ז סק"ה סי' ת"נ מביא בשם ד"מ (ובד"מ שלפנינו ליתא ואולי הוא בד"מ הארוך) דתוך שלשים יום קודם הפסח אסור, והשיג עליו מלשון האגור שהביא הב"י והניח בצ"ע. והתימה על הפמ"ג שלא הביא דברי הב"ח שכתב מפורש בשם האגור דתוך ל' יום אסור, ופסק כן להלכה וכ' וז"ל אבל בפחות מל' יום אסור כמו בער"פ עצמו דחל עליו חובת ביעור, ודלא כמי שהתיר בקודם הפסח ע"י הבלעה בפחות מל' יום עכ"ל. והנה עינינו רואות דבכל בתי דינים מוכרים חמץ בער"פ קודם זמן איסורו, ובשטרי מכירות מבואר שמשכירים המקומות כמבואר בבאה"ט, ואין איש שם על לב דעת החולקים הנ"ל. ועתה נחזי אנן.

[ג] הנה מקור דין זה דבמפרש אסור הביא האגור מירושלמי פסחים פ' כ"ש ה"ב על משנה חמץ של עו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואמר בירושלמי בפסח מהו, ר' ירמי' אמר מותר ר' יוסי אמר אסור. השיב ר' יוסי לא ישכיר ישראל בהמתו להביא עלי' חמץ, ומשני בבא עמו. ופריך מלא ישכיר ספינתו כו', ומשני ג"כ בבא עמו. ופריך והא תניא לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם ליתן בתוכו חמץ, אית לך מימר בדר עמו בתמיה. ופי' הקרבן העדה דאף שדר עמו אינו ניכר שהוא שלו. ועוד דלשון משכיר משמע שאין להישראל תפיסת יד ע"כ.

והרשב"א בתשו' הביאו הב"י סי' ת"מ מביא ירושלמי זה, וכתב דש"ס דידן פליג מדהביא ברייתא דייחד לו בית (וכתב הח"י דמשמע דמיירי בהשכיר לו ביתו כמשמעות סוגיא דלשם ואפילו הכי מותר עכ"ל). ואם לאמר דהירושלמי לא פליג על ש"ס דילן, מוקי לי' הרשב"א בשקבל עליו אחריות או ביושב ומשמר. והאגור מפרש דש"ס דילן מיירי קודם הפסח, והירושלמי מיירי בתוך הפסח או בער"פ, והסכימו כל האחרונים כהאגור. והקרבן העדה בתוספותיו שפיר חזי, שהרס יסוד ראיית הרשב"א שכ' דהבבלי פליג, דהרי הירושלמי באותה הלכה עצמה מביא אח"כ ברייתא זאת דייחד לו בית. ובאמת יש הוכחה בכמה מקומות אשר הראשונים לא הי' לפניהם ש"ס ירושלמי, ולא ראו רק מה שהעתיקו הגאונים שלפניהם איזה מאמר, ולא הי' לפניהם גוף הירושלמי לעיין בו לפניו ולאחריו. וכאשר עינינו רואות כאן, כי מלבד מה שהראה לעינינו הקרבן העדה דהירושלמי מביא ברייתא דייחד לו בית, וההכרח לאמר כמו שכ' האגור, לבד זה כמו שהעתקנו כל לשון הירושלמי מבואר הדוחק, ואי אפשר לאוקמי באנפי דמוקים לי' הרשב"א בשקבל עליו אחריות או ביושב ומשמר, דהא קאמר אית לך מימר בדר עמו, וכפי' המפרש דמשכיר משמע שאין להישראל תפיסת יד. ועוד דא"כ ה"ל לתרץ לר' ירמי' דבקבל עליו אחריות מיירי.

[ד] והנה החק יעקב אחרי שהשיג על הרשב"א ז"ל כתב, וכמו שפסק הרמ"א בשם האגור דדוקא במשכיר סתם מותר, משמע דבמפרש אסור וכמ"ש המג"א עכ"ל. ולבבי לא כן ידמה, דאם הי' דעת הרמ"א להכריע ולפסוק כהאגור, לא הי' משמע לו הדין מדיוקא דסתם, והי' לו להעתיק הדין כמו שהוא מבואר באגור דבמפרש אסור. וגם לא היו ידיו אסורות לבאר לנו אימתי אסור במפרש, אם רק בפסח ובע"פ כמו שהביא הב"י בשם האגור, או תוך ל' יום כמו שהביא בד"מ בשמו, כמ"ש הפרמ"ג בשמו. אלא ודאי ברור דהרמ"א ז"ל לא רצה להכריע במחלוקת הרשב"א והאגור, על כן לא העתיק רק מאי דפשיטא לי' דבסתם מותר. ובמפרש לא אמר לא איסור ולא היתר, וסמך על המעיין בב"י שהביא שני הדיעות. וזה הי' גם דעת הלבוש שלא העתיק רק דבסתם מותר, ועכ"ז אנו רואים בסי' ת"נ ס"ז בלבוש דדעתו נוטה יותר לדעת הרשב"א, שכתב וז"ל דמשורת הדין יש להתיר להשכיר בית אף בפסח כמו בחמור, רק בבית החמירו מטעם שכתב שם שאין הכל יודעין שמושכר לו. גם חושש לדעת הסוברים דשכירות לא קניא יעו"ש. אך אנו אחרי שעינינו רואות דיסוד הרשב"א ז"ל נהרס כמ"ש הקרבן העדה, אין לנו אלא כהסכמת האחרונים ז"ל דבמפרש אסור.

[ה] אך מתי יהי' אסור במפרש להניח בו חמץ, הנה מש"כ בד"מ לאסור תוך ל' יום, השיג הפמ"ג בט"ז סק"ה מלשון האגור המובא בב"י (וכ"ה בספרי אגור שלפנינו) שכתב וז"ל דלא מסתבר לאסור שלשים יום קודם הפסח ע"כ. וכ' הפרמ"ג וז"ל והכי פירושו, דודאי מש"כ בירושלמי היינו בער"פ כו', דפשיטא דקודם שלשים יום שרי ולא סתמא איירי ה"ה די"ל דדוקא ע"פ עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר, דנראה שהבין דמ"ש לא מסתבר לאסור שלשים יום היינו קודם שלשים יום, וזה דחוק, דפשוט כוונת האגור במש"כ דלא מסתבר לאסור שלשים יום קודם, דאתי לאפוקי דלא נטעי לאמר לדמות לדין ביעור ולאסור תוך שלשים מדחל דיני ביעור. וכמש"כ שבאמת הב"ח ס"ל כן לאסור תוך ל' מטעם הנ"ל. ע"ז כתב האגור דלא מסתבר, דמאי ענין איסור הנאת חמץ עכו"ם לדיני ביעור והנהו שלשים יום מאי עבידתייהו כאן. וזה פשוט. אך לדינא הנה מודה הפרמ"ג דדעת האגור שלא לאסור תוך ל', וכן נראה דעת כל האחרונים שלא חששו לדברי הד"מ והב"ח, ולא הביאו אותם כלל, ע"כ ודאי יש להתיר תוך שלשים יום.

[ו] ומש"כ החכ"א איזה ימים קודם הפסח, לא ידעתי שום מקור לזה מנין לו דבעינן איזה ימים. גם אחרון צריך לפרש דבריו, והי' לו לפרש כמה ימים וטעם לחמדת הימים.

ועתה נתנה ראש נשובה לדברי רבינו ז"ל, דמפורש יוצא מפיו לאסור בע"פ אפילו קודם שעה ה', והתיר ביום שקודם ער"פ. וכתב בטעמו של דבר וז"ל דכאן דהעכו"ם יכול להשתמש יום אחד בהם בהיתר דהיינו משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בע"פ, א"כ השכר שנוטל כו' אינו ניכר ונראה שהוא בעד שעת איסור כו', אלא בעד שעת היתר כו' דהיינו בעד מה כו' משעה כו' עד שעה ששית בע"פ עכ"ל.

ודברי קדשו צריכים ביאור, דאם כוונתו במש"כ שהעכו"ם יכול להשתמש יום אחד היינו מעל"ע, אם כן הי' לו לבאר דגם ביום י"ג אינו רשאי להשכיר רק קודם שעה ששית כדי שיהי' יום תמים עד זמן איסורו. ועוד, מי שם גבול ליום תמים, דביום תמים לא יהי' ניכר ונראה שנוטל בעד שעת האיסור, ואם יהי' פחות מזה יהי' נראה. ואם נימא דיום לאו דוקא מעל"ע, רק הכוונה שיהי' השכירות ביום שקודם ער"פ ואף שיהי' עת ערב, גם כן צריך טעם ושרש לזה. ועוד, הלא כל עיקר הוא הכוונה כדי שיהי' שעת איסור בהבלעה עם שעת היתר, אם כן אם יהיו כמה ימים של היתר לאחר הפסח ג"כ הוה הבלעה, ועינינו רואות אשר רבינו ז"ל כפל הדבר שיהי' השעת היתר קודם השעת איסור דוקא איזה זמן, כמו שכ' שתי פעמים דהיינו משעה שמשכירם עד שעת איסור (אמר הצעיר בו"ת [=בנו ותלמידו], לפי מש"כ לעיל הדבר מיושב היטב, דכאן אפ"ל דמיירי רבינו שאינו משכירו רק לשבעת ימי הפסח ולא יותר אפילו יום אחד כמש"כ בפירוש, לכן בהכרח שיהי' שעת ההיתר קודם שעת האיסור. אבל אם באמת משכיר לו גם לאיזה ימים אחר הפסח, כמש"כ רבינו בשט"מ חמץ, הלא אין ה"נ דמתיר רבינו שם להשכיר בי"ד ניסן). והנה מובן דכוונה עמוקה טמונה בתוך אריכות צוף אמריו, ועיני כהות כעטלף בשמש בצהרים.

[ז] והנלע"ד בכונתו, דמש"כ שנשתמש יום אחד קודם זמן איסורו, יום אחד לאו דוקא, והעיקר שיהי' השכירות ביום י"ג ולא ביום י"ד. ולהבין בטעמו של דבר מה חילוק יש בין יום י"ג עת ערב ובין יום י"ד בבוקר כמה שעות קודם זמן איסורו, יש ליתן סמך לדבריו דוגמא לזה, ממה דתניא שבת דף י"ט הובא בטו"מ או"ח סי' רמ"ו ת"ר לא ישכיר אדם כלי' ע"ש ובד' וה' מותר, וכתבו התוס' והרא"ש דאף דבהבלעה מיירי מכ"מ בע"ש אסור משום מראית העין, כיון ששכרו כ"כ סמוך לשבת נראה ששכרו לשבת עצמו ע"כ. ולטעם זה וסברא זו שייך גם כאן, דאף דמיירי בהבלעה כמה ימים אחר הפסח, מכ"מ כשמשכירו בע"פ נראה כאילו נוטל שכר דשעת האיסור כמו התם בע"ש. אבל ביום י"ג שרי כמו התם בד' וה'. ולפי"ז סרו כל הדקדוקים שכ' על רבינו ז"ל.

[ח] אך עדיין צריכין אנו למודעי, דהנה הר' יונה ז"ל פליג התם על התוס' והרא"ש ולא ס"ל טעמייהו, רק כתב דלא אסרו רק בכלים שעושין בהם מלאכה, והטעם דבע"ש נראה כשלוחו לעשות בהם מלאכה בשבת. אבל בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר, ולא חיישינן למש"כ התוס' והרא"ש שיהי' נראה כאילו נוטל שכר שבת. וא"כ אחרי דהטו"מ ז"ל פסקו שם כהר"י וכ"פ רבינו ז"ל שם בשו"ע בפשיטות, ולא הביא כלל דעת התוס' והרא"ש, א"כ גם כאן אין לחוש למה שיהי' נראה כאילו נוטל שכר שעת איסור. וטעם דנראה כשלוחו אין שייך כאן.

ומבהיל אחד העירני דגם כאן שייך נראה כשלוחו, דעפ"י רוב העכו"ם מוכר החמץ כמו בשאנק וארענדעש. ודברי' אלו אין להם שחר, דנראה כשלוחו אינו שייך אלא כשהכלים המה של ישראל, אבל כשמכרם לעכו"ם אינו שייך חשש זה. והגע בעצמך, כלים שעושין בהן מלאכה מותר למוכרם בע"ש, וגדולה מזו אפילו להשאיל מותר כמבואר, ולא אמרינן נראה כשלוחו, רק במשכיר שיש לו ריווח להישראל עיי"ש בלבוש ובשו"ע של רבינו ז"ל, א"כ כ"ש במכירה. א"כ גם כאן אחרי שהחמץ נמכר אינו שייך חשש זה דנראה כשלוחו במה שמוכר אח"כ.

ואפשר דעת רבינו ז"ל דכאן בחומרא דחמץ יש לחוש לדעת התוס' והרא"ש גבי השכרת כלים בע"ש.

אך עדין לא נתקררה דעתי בזה, דמנין לו לרבינו להמציא חומרא. ונהי דאמינא דפשטיות לשון האגור שכתב בע"פ משמע כל היום מדלא פירש בזמן איסורו, יש לאמר דהאגור ס"ל בהשכרת כלים כדעת התוס' והרא"ש, וכמ"ש בהקדמת ספרו שהוא נגרר תמיד אחרי פסקי הרא"ש. אבל לדידן דקיי"ל כהר"י לענין ע"ש בכלים שאין עושין בהם מלאכה, אין לנו מקום לאסור בע"פ. ומי שדעתו רחבה מדעתינו יעמוד על כוונת רבינו ז"ל אשר מאוד עמקו מחשבותיו.

והנה מה שנהגו בכל בתי דינים להקנות להעכו"ם החמץ ער"פ קודם זמן איסורו ולהשכיר לו המקומות, יש לאמר דסמכו על מש"כ הבאה"ט דמה שהזכיר האגור והנמשכים אחריו ער"פ בזמן איסור קאמרי. ולפע"ד יש קצת סמך לזה, דהנה פשטיות הירושלמי נראה דבפסח קאמרי, ובדין היתר להשכיר בהבלעה לא מיירי ואוקמי אדינא כמו גבי שבת, והלא יותר מחמשים פסחים יש לנו בכל שנה. א"כ כשהוסיף האגור בע"פ דומי' דפסח קאמר דהיינו זמן איסורו.

והנה על החכ"א לפי שיטתו שכתב להשכיר איזה ימים קודם אין להקשות ממכירת חמץ, דהוא הזכיר בבינת אדם אופן המכירה למכור המקום לעכו"ם (וכן בט"ז סי' תמ"ח סק"ד כתב שימכור לו את החדר בפירוש). אבל רבינו ז"ל שכתב בנוסח שט"מ שלו להשכיר לו המקומות, ואגב שכירות המקומות יקנה החמץ. ובמ"א בתשו' ביארתי בארוכה שהדין עמו, דעדיף שכירות ממכירה. ואחד מהטעמים המיוחד לענין מכירת חמץ הוא באופן מכירה שלנו שמוכרים ע"י הרשאה בכמה מאות ואלפים מקומות, אין לך הערמה גדולה מזו, שעכו"ם יקנה מקומות מפוזרים לאלפים, את שאחורי מחיצה, על תקרת בית כל אחד, ואשר יחדו מחיצה בכמה זוויות ופינות ואחורי תנור וכיריים. אבל שישכור המקומות זהו דבר שעולה על הדעת, שכל מה שקונה כדאי לו שישלם שכירות בעד מקום שמונח בו, כפי שומת שלשה בקיאים כמבואר בשט"מ. ושם בתשו' ביארתי מלבד טעם זה ס"ל לרבינו ז"ל דשכירות עדיף, דהא בקניית פרה מבכרת שהוא רק מקום אחד, עכ"ז כתב שישכיר לו המקום ולא שימכור. גם נוסח שט"מ חמץ יסדו אדמו"ר ז"ל על כל יחיד ויחיד. ואכ"מ להאריך בזה. אך כמו שאנו מוכרים עפ"י הרשאה ודאי עדיף שכירות מטעם האמור.

וא"כ לדידי' שהזכיר שכירות, איך לא העיר דלשיטתו אסור למכור בע"פ משום שצריך להשכיר המקומות שמונח בהן החמץ, דהוה מפרש לשם חמץ דאסור בע"פ (אמר הצעיר בו"ת, עיקר התמי' חסר בדברי עט"ר, דהכי ה"ל לסיים והלא האדמו"ר כתב בהשט"מ זמן המכירה ביום י"ד ניסן).

ולע"ע לא מצאתי תשובה ע"ז, רק דהנה מבואר דאין זה רק דלכתחלה אסור להשכיר בער"פ, אבל בדיעבד שכרו מותר, ושעת הדחק כדיעבד דמי. וכה"ג כתב הבינת אדם לענין רוצה בקיומו. ואין לנו שעה"ד גדול מזה, דזה שתהי' המכירה ביום שקודם ער"פ זה ודאי נמנע, שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בזה (ולפע"ד בו"ת הצעיר הוא נמנע מטעם אחר, דמה יעשו מי שיקנו חמץ ביום י"ג אחר המכירה, הלא לא יהי' בכלל המכירה כמובן). ובמכירת המקומות אין דעתו מסכמת, ע"כ מההכרח למכור בע"פ ולהשכיר את המקומות, דכדיעבד דמי ושכרו מותר אח"כ. וזה מה שרצינו לבאר בקצרה, ועוד צריך לשנות אי"ה פרק זה שנית.

אחרי כותבי ראיתי בתשו' בגדי ישע שהתעורר ג"כ בזה, ובכלל דברינו דבריו.

הכותב וחותם יום ה' יו"ד ניסן תרכ"ה האמי', ארי' ליב בהרה"ג ח"ק הנ"ל.

 

סימן תנא

סעיף יג. בהג"ה. כגון שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר, ואח"כ נבלע בהם חלב כו'.

לפי המובן הפשוט שאחר שנבלע טעם הבשר ע"י האור נבלע טעם החלב ג"כ ע"י האור, בלא הכשר הגעלה בין בליעת הבשר להחלב. וא"כ איך יהי' מועיל הגעלה משום דעל טעם הקלוש שלא יצא ע"י הגעלה אינו כדאי לחול עליו שם בב"ח, הלא כבר חל עליו שם בב"ח בעוד שהי' טעם הבשר משובח, דהיינו קודם הגעלת טעם הבשר. ומה יועיל שאחר שנבלע גם טעם החלב הגעילם משום שאחר הגעלה נקלשו טעמם, הלא כבר נאסרו בעוד שהי' טעמם משובח, ודמי לשאר איסורים ולחמץ בפסח.

וגם ממה שכתב אח"כ "ואעפ"י שטעם בשר כו' מ"מ אותו מועט טעם בשר כו' קלוש הוא מאוד כו' ", מובן הדבר שקודם שנבלע טעם החלב כבר נקלש טעם הבשר ע"י הגעלה שהיתה אחר בליעת הבשר. ובפרט מסוף דבריו שכתב "כיון שטעם הבשר הי' קלוש מאוד קודם שנבלע בו החלב אין שם חדש יכול לחול על טעם קלוש הזה", מובן ברור דבליעת החלב היתה אחר שהוגעלו מבליעת הבשר שהי' ע"י האור.

מכל זה מובן דצריך לפרש גם ראשית דבריו מה שכתב "ואח"כ נבלע בהם חלב", דר"ל אחר שהוגעלו מבליעת הבשר שהי' ע"י האור נבלע בהם החלב, בזה שפיר אמרינן דאין שם חדש דבב"ח יכול לחול על טעם קלוש הזה דהבשר.

אלא דעדיין יש לעי' במה שכתב שוב "לפיכך די להם בהגעלה כדי להפליט מהם עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב כו' ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב כו' הרי הן קלושין מאוד כו' ", משמע דהוגעלו רק אחר שנבלע גם החלב, וע"ז קאמר דטעם שניהם קלושים מאוד ואינו יכול לחול עליהם שם חדש דבב"ח.

אמנם הוא דבר שאינו, כאשר כתבנו, דהלא כבר חל עליהם שם בב"ח בעוד שהי' טעמם משובח קודם ההגעלה. וגם לאיזה צורך הוא לבאר אשר גם טעם החלב הוקלש אחר הגעלה, הלא די לנו בזה שטעם הבשר הוקלש. ואפילו אם טעם החלב משובח הוא אינו יכול לחול שם בב"ח על טעם הבשר הקלוש.

ואפשר לאמר דבאמת מיירי רבינו דהוגעלו אחר בליעת הבשר דוקא, קודם שנבלע החלב. והאמנם כי אין אנו צריכים לקלישת טעם החלב שנבלע אחרי שכבר הוקלש טעם הבשר ע"י ההגעלה, אך דלפי"ז הגם דהכלים אינם נאסרים מחמת בליעת בב"ח, מכ"מ להכשרם הראשון להשתמש בהם בשר הרי אסור מחמת בליעת החלב שבהם שהוא טעם משובח, רק אם הגעילם גם אחר בליעת החלב אזי יוקלש גם טעם החלב ויוחזרו הכלים להכשרם הראשון להשתמש בהם בשר.

וזהו כוונת רבינו במש"כ שהוקלש טעם הבשר עם טעם החלב, היינו טעם הבשר בהגעלה הראשונה שאחר בליעת הבשר, וטעם החלב אחר הגעלה השני' שאחר בליעת החלב.

ויהי' איך שיהי' הפירוש במש"כ עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב וכו'. או אפשר כי ט"ס הוא כי לכאורה הוא שפת יתר. אך זאת הוא ברור דמש"כ בראש דבריו "ואח"כ נבלע בהם חלב", דר"ל אחר הגעלת טעם הבשר.

ודע דבכל דברי ההג"ה הזאת בא רבינו [לבאר] הטעם מה שלדיעה הראשונה לא מהני הגעלה לכלי חמץ שתשמישו ע"י האור, משום דחמץ שמו עליו ולא דמי לבב"ח רק לשאר איסורים.

וכשתי הדיעות האלו כן הוא לענין נ"ט בר נ"ט בפסח, בסי' תמ"ז סעי' מ"ה. וגם שם פסק כמו בכאן דבמקום הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט יש להקל יעו"ש.

 

סעיף כב. וכמו שנבלע החמץ בהיד כו' אבל כשלא הגעיל כו'.

המעיין יראה שנחסר כאן בלשונו. וצ"ל ואם הגעיל גוף הכלי כמו שנבלע כו' כך הוא נפלט, אבל כשלא הגעיל כו'. והוא דעת הטור ורמ"א ביו"ד סי' קכ"א. ומה שנרשם כאן במ"מ ט"ז הוא ט"ס.

ורבינו לא הביא בכאן דעת המג"א בסי"ק כ"ד דס"ל דמוליך בליעתו להבליע ולא להפליט, ולדידי' אפילו אם הגעיל גוף הכלי ולא היד ותחב יד הכלי אוסרת היד. ועי' בסעי' ע"ה שביארנו טעמו דלא פסק בזה כהמג"א. וגם הגר"א בביאורו סי"ק מ"א מ"ב פסק בזה דלא כהמג"א. ועי' בס' פסקי הגר"א סעי' ב.

 

סוף סעיף לא. אוסרת החמין שנשתמשו בה בתוך מעל"ע כו'.

הא דהצריך רבינו שיהי' התשמיש בהכלי דוקא בתוך מעל"ע לתשמיש כלי ראשון, ר"ל אם השתמשו בה קודם הפסח והוציאו ממנה לכלי אחר ג"כ קודם הפסח, דאז אם הי' יותר ממעל"ע מתשמיש כ"ר הוי שרי לאכלו בפסח, משום דהוי נטל"פ שנעשה קודם הפסח, כמבואר בתמ"ז סעי' כ"ב וסעי' ל"א וסעי' מ"ז. ודוקא אם הוא תוך מעל"ע לתשמיש כ"ר הוא דאסור משום דאין ס' כנגד הכלי (ועי' תמ"ז סעי' ל'), אבל אם השתמשו בה בתוך הפסח, אז אפילו אחר מעל"ע לתשמיש כ"ר אסור, דנטל"פ בפסח אסור כתמ"ז סעי' ח'.

 

סעיף נד. אבל מה שנשתמש בו קודם הפסח, אף אם נתערב בתוכו פירור חמץ הרי הוא מתבטל בתוכו בס' ומותר לאכלו בערב פסח עד הלילה. אבל כשהגיע הלילה הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו כמו שיתבאר בסי' תס"ז עכ"ל.

לכאורה הי' נ"ל דט"ס הוא וצ"ל תס"ו סעי' ט. אמנם צ"ע דשם לא כ"כ רק בלשון שלילה, דאף לדברי האומרים דפירור ברוטב עבה הרי זה נקרא תערובות ובטל בס', מכ"מ אף שנתבטל בתוכו קודם הפסח אבל בפסח א"א לאכלו לפי שהפירור חוזר וניעור כשיגיע הפסח כו'.

אמנם מקודם שם בסעי' הלז וכן בסעי' יו"ד סתם כדעת הט"ז, דפירור בקמח הוי כיבש בלח ואין לו ביטול אפילו קודם הפסח, ושכן פסק בסי' תמ"ז סעי' מ"ג יעו"ש, ובסי' תמ"ב סעי' כ"ו, ובקו"א שם אות ט"ו העמיק הרחיב בזה רבינו לפסוק כדעת הט"ז ומנ"י ומנחת כהן, וכתב בפירוש וז"ל וכיון שדינן כיבש בלח כו' שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח, ושע"כ סתם בסי' תמ"ז סעי' כ"ה דבין קודם הפסח כו' צריך לסנן בבגד עב קצת, ושכ"כ בסי' תמ"ז סעי' מ"ג הנ"ל.

ולפי"ז שאין הפירור בלח בטל בס' אפילו קודם הפסח, א"כ אפילו בע"פ עד הלילה אסור לאכלו. ומדוע פסק כאן רבינו דמותר לאכלו בע"פ עד הלילה.

ואף דכ"כ גם המג"א ס"ק ל"ה דבפסח יש לאסור אבל בע"פ מותר בדיעבד דבטל בס' עכ"ל, י"ל דהמג"א אזיל לשיטתו בסי' תמ"ב סיק"ד שכתב ליתן קמח בפסח כו' משום דס"ל דהפירור דינו כקמח, וכמ"ש המג"א בסי' תס"ו סיק"ח, שהקשה עמש"כ בשו"ע דמיפרך ומתערב וז"ל אע"ג דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור בפסח, וא"כ אסור לאכלו ומותר להשהותו משום שקודם הפסח נתבטל, וכמש"כ רבינו בשמו בתס"ו סע"ט הנ"ל.

אבל רבינו שם בפנים כתב קמח של פסח, וביאר שם בקו"א כוונתו משום דהפירור בקמח הוי כיבש בלח, וא"כ אין חילוק בין קודם הפסח לתוך הפסח. וזהו כהמנ"י ודלא כהמג"א יעו"ש. וא"כ איך פסק כאן כהמג"א.

והנה על מש"כ הרי הפירור חוזר וניעור מצוין או"ק קנ"ז להמ"י, שכ' עי' במ"י כלל ל"ט סק"ג. ואין לזה הבנה, דהרי המנ"י שם ובכלל פ"ה סקנ"ז פוסק כהט"ז דפירור בלח אינו בטל, כאשר הביאו רבינו בקו"א בתמ"ב סי"ק ט"ו. וכ"כ המנ"י עוד בכלל כ"ב סי"ק נ"ג. ולדידי' אפילו בע"פ עד הלילה אסור לאכלו. ורק המג"א הוא שכ"כ בתס"ו סק"ח, כמ"ש רבינו בשמו כן בסעי' ט'. וה"ל גם כאן לציין ע"ז דהפירור חוזר וניעור להמג"א, ומה ענין דברי המנ"י על זה.

ואפשר הי' לאמר דרבינו בא בהציון הזה להראות אשר המנ"י חולק ע"ז ופוסק כהט"ז דפירור בלח אין לו ביטול, וא"כ אפילו בע"פ אסור לאכלו. אך אין דרך רבינו בשו"ע לסתום כ"כ ודרכו לבאר כל דבר, וה"ל לכתוב בפנים דיעה זאת מפורש אחרי שהוא פוסק כן כהט"ז בכל אלו המקומות שהבאתי.

והצעתי הדברים לפני כבוד אדוני אבי מו"ר זי"ע, וזה אשר השיבני: דבריך נכונים אם היו משתמשין בהמורג חרוץ בדבר לח. אך לא ידעתי איך יצוייר אשר ישתמשו במורג חרוץ דבר לח, אשר הפירור חמץ שבו יתערב בלח, הלא המורג חרוץ נקבים נקבים, ולא יצוייר בו תשמיש כי אם שפיררו עליו מצות ונתערב בהם הפירור חמץ, א"כ הפירור חמץ שנתערב בפירורי מצה הוי יבש ביבש דבטל ברוב. ומה שהצריכו המ"א והאדמו"ר ס' הוא מפני דמיירי מסתמא שנתבשלו הפירורי מצה, ומבואר ביו"ד בסי' ק"ט בש"ך סק"ד דבנתבשלו צריך ס' גם במין במינו יעו"ש.

ואם פיררו עתה קרין לפסח הוה הפירור חמץ מין בשאינו מינו וודאי צריך ס'. א"כ מה שמותר לאכול בע"פ עד הלילה הוא מילתא דפשיטא. רק על מ"ש דכשהגיע הלילה הוא חוזר וניעור, ע"ז הביא האדמו"ר ראי'. ומ"ש תס"ז הוא ט"ס וצ"ל כמש"נ סי' תמ"ז, והוא בסכ"ב מבואר דאף דנתבטל יבש ביבש קודם הפסח חוזר וניעור.

וזאת לדעת דגם שנתבשלו הפירורים, עדיין דין יבש ביבש עליהם להיות חוזר וניעור, כמבואר בס' ת"ח ריש כלל ל"ט, הביאו הש"ך סי' ק"ט סק"ד וז"ל אעפ"י שהוא מבושל במים או במשקים אחרים מקרי יבש ביבש.

ומה שציין אדמו"ר בבאה"ג שלו עמ"ש הרי הפירור חוזר וניעור, עי' מנ"י כלל ל"ט סק"ג, כוונתו על מ"ש שם סוף ס"ק דדוקא קמח בקמח הוה לח בלח (לדעת הסוברים כן), אבל שאר דברים אפילו דקים הוה יבש ביבש יעו"ש. והכוונה של אדמו"ר, דלא נימא כאן במצה שנתפררה במורג חרוץ הפירורים המה דקים, וגם הפירור חמץ שבמורג חרוץ שנתפרר הוא דק, יהי' דינם כמו קמח בקמח דהוה לח בלח, לזאת ציין לעיין במנ"י, דשארי פירורים דקים זולת קמח בקמח הוה יבש ביבש. וזהו פשוט וברור בדברי אדמו"ר זי"ע, ואין מהצורך להאריך. עכ"ל מר אמו"ר זי"ע.

והנה עט"ר מר אמו"ר נ"ע אינו מצייר בדברי האדמו"ר רק באם נשתמש בהמורג חרוץ בחמץ, היינו שגררו עליו לחם חמץ, ולכן אם עתה קודם הפסח גררו עליו קרין לפסח דהוי הפירור חמץ מין בשאינו מינו ביבש פשוט דצריך ס', אלא אפילו אם גררו עליו עתה מצה דהוי מין במינו ביבש, מכ"מ הצריכו ס' משום דמיירי מסתמא שנתבשלו הפירורי מצה, ובנתבשלו צריך ס' אפילו מב"מ כמש"כ הש"ך.

ולפע"ד לא הי' צריך מר אבי מו"ר נ"ע לזה דמיירי בנתבשלו, דהלא רבינו ביאר בסי' תמ"ז סעי' א' וכתב דמין במינו היינו ששניהם שוים בטעמם, כגון חתיכת פת שנילושה מקמח תבואה מחומצת כו', ור"ל דאפיית הפת חמץ היתה שלא בחימוץ כמו מצה, רק שהקמח נתחמץ, וא"כ טעם פת כזה שוה לטעם מצה (וכמו שביארנו שם). אבל פת שנילוש בחימוץ כמו לחם שלנו, מדאין טעמו שוה למצה הוי מין בשאינו מינו. ולפי"ז גם בלא נתבשל צריך ס' משום דהוי מין בשאינו מינו ביבש.

אמנם מר אבי מו"ר נ"ע לא דיבר רק באופן אחד שגררו עליו לחם חמץ, והרי המג"א ורבינו כתבו דהחמץ שבהמורג חרוץ הוא משני פנים, או שגררו עליו לחם חמץ או שגררו עליו קרין כל השנה. אך גם באופן הזה שגררו עליו קרין כל השנה יהי' ג"כ ניחא מש"כ דצריך ס', דאם גררו עתה עליו מצה הרי הפירור קרין עם הפירורי מצה הוי מין בשא"מ וצריך ס' נגד הפירור. ואם עתה גררו עליו קרין, הגם דהפירור קרין חמץ הוי מב"מ ביבש, מכ"מ צריך ס' בהקרין שגררו עתה לפסח. ולא נגד הפירור קרין כי הוא מתבטל ברוב, אלא נגד כל המורג חרוץ, שהרי הוא בלוע מטעם הקרין חמץ, ועתה ע"י חורפא ודוחקא בלע הקרין שגררו עתה לפסח. וכ"כ בח"א כלל ק"כ סעי' ל"ב יעו"ש.

והנה רבינו כתב דבפסח הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו, משמע דבין שהפירור הוא מלחם חמץ דגררו עליו ובין שהוא מהקרין שגררו עליו בשניהם הדין שוה שהפירור חוזר וניעור. הגם דהפירור קרין אינו ממשות החמץ עצמו רק בלוע מכ"מ הוא חוזר וניעור. וכן פסק רבינו לקמן בסעי' נ"ו גבי מצה שהוציאו ברחת חמץ, ובסי' תמ"ז סעי' נ"א יעו"ש.

והמקור חיים בביאורים סק"י כתב דמדברי המג"א נראה דסובר כיון שלא נאסר רק מצד בלוע אין חוזר וניעור. והח"א בכלל קכ"ד סי"ט בדין הרחת כתב דעת המג"א ודעת הח"י, וכאן בדין זה הכריע כהמג"א שכ' וז"ל דאם פיררו עליו בע"פ מצה, וא"כ אף שנשאר פירור קרין מ"מ הפירור אינו אסור אלא מטעם בלוע, וא"כ כבר נתבטל בס' ואינו חוזר וניעור. אמנם דעת רבינו מבואר דס"ל דגם בבולע ביבש אמרינן דחוזר וניעור והוא כדעת הח"י.

אמנם אי הוי עובדא והשתמשו בהמורג חרוץ בדבר לח, כגון שסיננו עליו מאכל עב גוש שא"א לסננו בבגד עב קצת, הדבר ברור שגם בע"פ אסור לאכלו לדעת האדמו"ר שפוסק דאין לו ביטול בס', כמ"ש מקודם. [בשוה"ג נכתב, ואולי שייך לכאן: ועי' סי' תמ"ב סעי' ט"ז דמותר להוסיף עד ס'].

 

סעיף נו. הרי הן בטילות ברוב.

ר"ל אפילו כשהן שלימות, ולא הוי דבר שבמנין. מטעם שכתב בסי' תמ"ז סעי' כ"א יעו"ש.

ומ"ש במאמר המוסגר פירוש שרוצה לבשלם קודם שיאכלם כו', וכן יפרש בסי' תמ"ז סעי' כ"א במה שכתב שם ומותר לאכלם בע"פ עד הלילה, ור"ל באופן שיהי' ס' נגד הקליפה, דאל"כ הרי גם בע"פ יהי' אסור לאכלם מדהוי לח בלח בפחות מס'.

אמנם לפע"ד יש לעי' דהלא בסי' תמ"ז סעי' ס' כתב רבינו שתי דיעות בזה דאם חזר ובישל כל הזיתים אלו יחד קודם הפסח, דלדיעה הראשונה מותר לאכלם אפילו בפסח, ולדיעה השני' אסור לאכלם בפסח. ופסק להלכה כדיעה הראשונה, ורק המחמיר תע"ב. ולפי"ז גם כאן אחרי הבישול הלא גם בפסח מותר לאכלם מדינא, רק המחמיר תע"ב. וכ"כ הח"א כלל קכ"ד סעי' י"ט דכשעשאן לח בלח מותרים אפילו בפסח, והוא כדיעה הראשונה. ובאמת בח"י סי"ק נ"ז לא כתב בההיתר לאכלם בע"פ רק ליתנם לתינוק יעו"ש. ולבי אומר לי שאין הדברים האלו נאמרו מפי אדמו"ר.

 

סעיף ע. ולפיכך נוהגין כו' לראות שלא יתקן ציפוי הבדיל והצבע כו'.

לפי שטחיות הלשון בדברי אדמו"ר וכפי המעי' ברמ"א, יראה המעיין שנחסר בכאן קצת התחלת הענין בדין כלים הצבועים והמחופים בבדיל.

 

סעיף עב. מערין לתוכם שכר חם עם שכר צונן ולפעמים כו'.

שכר חם וגם עם שכר צונן לפעמים כו'. כצ"ל.

 

סעיף עה. מכל מקום מקצת חום זה שאינו חם אלא מחמת חום מקצת השני אין לו כח להפליט גיעול הבלוע שם ולהוליכו למקצת השני.

זה הוא עפ"י דעת המג"א סי"ק כ"ד דס"ל דזה שכתבו הפוסקים דאע"ג דכלי מתכות חם מקצתו חם כולו, מכ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו, היינו להפליט אפילו בנשתמש במקצת הכלי, אבל להבליע שפיר מוליך בליעתו בכולו. וביאר שם המג"א דלפי"ז אם הגעיל מקצת הכלי שנשתמש בה ולא הגעיל הצד שלא נשתמש בה, ותחב מקצת הכלי שהגעיל לבדו אינו אוסר. אבל אם תחב מקצת הכלי שלא הגעיל אוסר, משום דהבלוע שבמקצת הכלי שלא הגעיל לא נפלט ע"י הגעלת מקצת הכלי שנשתמש בה. ולכן גם בכאן אם ישתמש בהכלי כסף ברותחין בפסח לא יהי' נפלט כלום מצד החיצון לפנים מחמת דחם מקצתו שבפנים.

ודעת הטור ורמ"א ביו"ד סי' קכ"א סעי' ה' הוא ג"כ דמוליך בליעתו בכולו להבליע ולא להפליט. ודוקא אם נשתמש בכולו והגעיל מקצת הכלי הוא דאינו מוליך להפליט מצד שלא הגעיל מחמת דחם מקצתו חם כולו, אבל אם לא השתמש רק במקצת הכלי שפיר מהני הגעלת המקצת שהשתמש להמקצת שלא השתמש בו משום דכבולעו כך פולטו.

ודיעה זאת הביא רבינו לעיל סעי' כ"ב (ומה שנרשם שם במ"מ ט"ז בי"ד הוא ט"ס, כי הט"ז חולק שם על הרמ"א יעו"ש. וצ"ל טור רמ"א י"ד קכ"א). ולפי"ז דוקא אם לא הגעיל גם את גוף הכלי ותחב יד הכלי הוא דאוסר, אבל אם הגעיל גוף הכלי אפילו אם לא הגעיל יד הכלי אינו אוסר אם תחב יד הכלי, דכמו שנבלע החמץ בהיד ע"י גוף הכלי כך הוא נפלט ממנו ע"י גוף הכלי, כמו שביאר רבינו בשם.

אמנם לדעת המג"א הוי בשם לחומרא, דאפלו אם הגעיל גוף הכלי ותחב יד הכלי שלא הגעיל הרי אוסר, ובכאן בכלי כסף בהיתוך זכוכיות לדעת המג"א הוי לקולא, כמו שביאר רבינו, שלא יהי' נפלט כלום מצד החיצון לפנים מחמת חום מקצתו שבפנים. אבל לדעת הטור והרמ"א דע"י חם מקצתו נפלט גם מהצד השני דכבולעו כך פולטו, הלא יהי' בכאן בכלי כסף לחומרא, דצד החיצון יפליט לפנים ע"י חם מקצתו שבפנים (מאחר דההיתוך זכוכיות דינו ככלי חדש שאינו מועיל לו הגעלה ותמיד פולט מעט מעט).

וא"כ יש לעי' לכאורה בדעת רבינו, מה שבכאן בכלי כסף החליט לקולא עפ"י דעת המג"א ולא הביא אשר לדעת הטור והרמ"א ביו"ד הוי לחומרא, ובסעי' כ"ב החליט לקולא כדעת הטור והרמ"א ביו"ד באם הגעיל גוף הכלי ולא היד, ולא הביא אשר לדעת המג"א הוי לחומרא.

והנראה לפע"ד דרבינו פוסק בשני הדינים האלו לקולא כדעת המרובים נגד היחיד, ולכן בסעי' כ"ב דשם הלא יש לנו גם דעת הש"ך שהביא רבינו סעי' כ"ג דס"ל דאינו מוליך בליעתו כלל ע"י חם מקצתו אפילו להבליע להצד השני, אשר לדעת הש"ך גם אם לא הגעיל אפילו את גוף הכלי אין היד אוסרת, ולכן בהגעיל גוף הכלי דאית לנו גם דעת הטור ורמ"א לקולא דכבולעו כך פולטו, ע"כ לא הביא בזה דעת המג"א שהיא לחומרא אפילו בהגעיל גוף הכלי, נגד המרובים המקילים.

וכן בכאן בכלי כסף דלדעת הש"ך הוא לא נבלע כלל בצד החיצון מחמת חום דצד הפנימי ופשיטא דאינו אוסר. אלא דלדעת הטור והרמ"א דס"ל דמוליך בליעתו בכולו להבליע וגם להפליט הי' בכאן סברא לאסור, לכן צירף בכאן לדעת הש"ך את דעת המג"א דס"ל דאינו מוליך בליעתו להפליט. וא"כ דעת המקילים הם המרובים ופסק כמותם לקולא.

 

סימן תנב

סעיף כא בסופו. שאין להבליע איסור לכתחילה על דעת שיגעילו ויפליטו אח"כ.

ובפמ"ג או"ח באשל סי' תק"ט סי"ק י"א, על מה שכתב המג"א שאסור להגעיל מבשר לחלב וכן להיפוך, כתב, ולהגעיל מבשר לחלב נוהגין להטריף מקודם עכ"ל. ולפי דברי רבינו שאסור להבליע איסור על דעת שיגעילו, הלא אין מקום למנהג זה.

ונראה לפע"ד מקור לדברי רבינו, ממה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' ס"ז סעי' ג', י"א שיש ליזהר לכתחילה כו' או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה משום דמבליע דם באברים. והוא בב"י בשם שיבולי הלקט ובד"מ בשם בנימין זאב דנדנוד עבירה הוא. אע"ג דאין הבשר נאסר בכך כמש"ש דאח"כ חותכו ומולחו יפה ויפלוט הדם ויהי' מותר, אלא ע"כ הטעם הוא משום דאסור להבליע איסור על דעת להפליטו אח"כ כמ"ש רבינו. וא"כ המנהג שכתב הפמ"ג להטריף הכלי אין לו היתר כלל רק נדנוד עבירה הוא.

מאמרים דומים

-