הצעקה והלבושים

(משלים לעניינה של התקיעה בשופר)

 

פרסום ראשון של המשלים מהבעש"ט נ"ע ומר' לוי יצחק מברדיצ'וב נ"ע בגוף כתי"ק של אדמו"ר מוהר"ש נ"ע

 

            בהמשך המאמרים ד"ה וככה משנת תרל"ז, מביא כ"ק אדמו"ר מוהר"ש (באות ע') את המשלים שבהם ביארו הבעש"ט נ"ע ור' לוי יצחק מברדיצ'וב נ"ע את עניינה של תקיעת השופר.

            פעמים רבות הזכיר רבינו זצ"ל במאמריו ובשיחותיו את המשלים הללו, עתים בקצרה וברמיזה ועתים בארוכה ובביאור. כמה מן הביאורים הללו נעתקו להלן בפנים או בהערות.

            לפנינו שני המשלים הללו כפי שכתבם אדמו"ר מוהר"ש בגוף כתי"ק, ונמצאנו למדים, שאת המשל של הרב מברדיצ'וב הוסיף אדמו"ר מוהר"ש מאוחר יותר, וכן רואים אנו כיצד – אחרי ההעתקה מן ה"קדושת לוי" – הוסיף מוהר"ש אל תוך המשל כמה משפטים משלו.

            כדי להקל על הקוראים לא דקדקנו להעתיק אות באות; פה ושם נשתנה הכתיב וכן פוענחו ראשי-התיבות.

 

 

..וזה ענין מצות תקיעת שופר בראש-השנה, שלכאורה, מהו ענין שופר שתוקעין בקרן איל וזה יעלה לנחת-רוח לפניו ית'?

אך הענין, דהנה נתבאר לעיל שלענין התשובה צריך להיות בחינת צעקה פנימית מתוך תוך עומק נקודת הנפש כו', ולזה הוא התקיעה בשופר, בחינת קול פשוט, שהוא צעקה פשוטה מתוך ועומק לבבו על היותו נפרד מה' אחד כו'. והוא בקרן בהמה, על-שום "אדם ובהמה תושיע ה'".

            {ונתבאר משל על זה בשם הבעש"ט ז"ל}, למלך שהי' לו בן יחיד מלומד היטיב, שהי' חביב אצלו כבבת עינו ממש. ועלה בדעת האב ובנו שיסע הבן למדינות אחרים ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני-אדם.

            אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב, שילך ויתור במדינות ואיי הים, למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו.

            ויהי ברבות הימים, וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך והצטרכות תפנוקיו שהי' מורגל, והעיקר במה שהוסיף תאוה על תאוותו בענינים רבים, שעלה לו זה להוצאה מרובה, עד שמכר כל אשר לו.

            ובין כך הלך למדינה רחוקה, עד שגם שם אביו לא נודע שם כלל, ובאמרו שהוא בן מלך פלוני, מלבד שאינם מאמינים לו, לא נודע כלל שם אביו.

            וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו, עלה בלבו לחזור למדינת אביו. אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יוכל עשות מאחר שגם הלשון שכח, והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם. והי' אצלם לשחוק, היתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל-כך?! והיכו אותו על קדקדו, ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טרי'.

            עד שהגיע לחצר המלך, והתחיל לרמוז להם שהוא בן המלך, ולא השגיחו עליו כלום. עד שהתחיל לצעוק בקול גדול, בכדי שיכיר המלך קולו. וכשהכיר המלך קולו אמר: "הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו"! ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו'.

            וכך יובן הנמשל למעלה, שנשמות ישראל נק' בנים למקום, שהגם ש"בן ואח אין לו", עכ"ז חבבן וקראן בנים,¹ כמ"ש "בני בכורי ישראל", וכתיב "בנים אתם לה' אלקיכם". והוריד הנשמה בגוף, שזהו כמשל בן המלך שהלך בדרך רחוקה בכדי להתלמד, היינו שע"י מצות ומעשים טובים עי"ז מתעלי' הנשמות בעילוי יותר נעלה מכמו שהיו מקודם כו'. ואמנם ע"י אהבת הגוף ותאוות הממון ושאר תאוות שהאדם מתאוה להם, וע"י היותו משוקע כ"כ ע"י זה נתרחק מאד למקום שאין יודעים כלל שם אביו, וכמו שאמר פרעה "מי הוי' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את הוי'". והכל נק' על שם מצרים כמ"ש במדרש רבה.

וע"י ריחוק זה שכחה כל מה שהיתה רגילה בהיותה למעלה, שכחה לגמרי, ונחסר אצלה הן ברוחניות כל מה שהי' לה, וגם בגשמיות ה"ה מחוסר, וכמאמר רז"ל "הרעותי את מעשיי וקפחתי את פרנסתי". ובאריכות הזמן שגולים ומטולטלים מתדלדלים מכל וכל, כמ"ש "וידל ישראל", והיינו בין ברוחניות ובין בגשמיות. וכנ"ל במשל ששכח גם הלשון, והיינו בנמשל ענין הרגילה בדביקות אלקות כו'.

עד שהתחיל לשוב ולצעוק בקול פשוט, שאביו יכירו בטביעות עין דקלא. וזהו התקיעה בקול שופר, שהוא בחינת צעקה פנימית מעומקא דליבא, איך שהוא מתחרט על העבר ומקבל על עצמו להבא לשמוע בקול אביו.

וע"י צעקה זו מתעורר מלך מלכי המלכים הקב"ה ומראה חיבתו לבנו יחידו, ומוחל וסולח לו על העבר, שזה ענין יום הכיפורים יום מחילה וסליחה, עד שיום ראשון דחג הסוכות הוא ראשון לחשבון עוונות, כמאמר רז"ל ע"פ "ולקחתם לכם ביום הראשון".

ומשל החיבוק זה ענין "וימינו תחבקני" דחג הסוכות, הקפת הסכך דסוכה כו', כמ"ש מזה במקום אחר.

ועוד יש לומר משל על תקיעת שופר בראש-השנה, כי הנה במתן-תורה הי' גם-כן קול שופר, כמ"ש "ויהי קול השופר חזק", וכתיב "ואת קול השופר".

{ונתבאר משל על זה בספר "קדושת לוי"² מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבארדיטשוב}, למלך בשר ודם שנסע ליער גדול להשתעשע ולקבל עונג מצידת חיות ועופות, עד שבא לעומק היער ולא מצא דרך הנכון והישר לשוב לביתו. וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך ולא ידעו מה להשיב לו, כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראיהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר, ויולך את המלך לבית המלוכה, וישב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות.

וימצא האיש ההוא חן בעיני המלך מאד, וינשאהו מכל שרי המלוכה וילבישהו בגדים יקרים, ואת בגדיו ציוה להכניס לבית גנזיו.

ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך ויצו לשרים היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע משפטו יהי' חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך, ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו שקודם שיצא דבר משפטו ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא, להלביש אותו בגדיו הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בבגדיו שהלך אז.³ וישא לו המלך לדבר הזה.

ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל³ והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו, אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו והשיבוהו על כנו.

ככל המשל הזה כן אנחנו בני ישראל, בשעת מתן-תורה החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואנחנו בני ישראל קבלנו התורה בשמחה וענג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע, וקבלנו עול מלכות שמים ונמליכו למלך עלינו, לקיים מצותיו וחוקיו ותורתו הקדושה, ועתה פשענו ומרדנו נגדו, ובראש-השנה יראים אנחנו מיום הדין אשר בא במשפט על כל נעלם ולכל איש נקצב משפטו לפי מעשיו, לכן אנחנו תוקעים בשופר, היינו באותו הלבוש שהיה במתן-תורה, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר כמ"ש "ויהי קול השופר" כו', וגם כעת אנחנו ברצון זה כו'.⁴

ועל ידי זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר כו'. עכ"ל.

*

בתורתו של כ"ק רבינו נתבאר, שתוכנם של שני המשלים הללו תואם לשני העניינים של "מלכיות" ו"זכרונות":

במשל הראשון מודגשת פעולתו של בן המלך, ששב וצועק בקול פשוט ומקבל עליו עול מלכותו יתברך – שזהו ענין "תמליכוני עליכם"; ואילו במשל השני מודגש זיכרון מעלתם של ישראל המתגלה במתן-תורה – והוא הענין של "יבוא לפני זכרוניכם לטובה".

ובזה מובן פירושו של "ובמה בשופר", שהן ה"תמליכוני עליכם" והן ה"יבוא לפני זכרוניכם לטובה" נעשים {בפועל} ע"י השופר – שהרי השופר הוא מעין הצעקה בקול פשוט ("תמליכוני עליכם") וכן הוא בדוגמת הלבוש שהיה בשעת מתן-תורה ("יבוא זכרוניכם לפני טובה"), כמובן משני משלים אלו.⁵

*

            עוד מובן משני המשלים הללו, שהמשכת הברית בראש-השנה היא מהעצמות שלמעלה מכל הגילויים; במשל הראשון הכיר המלך את קולו של בנו יחידו שצעק בקול פשוט,⁶ ודוקא זה פעל את חידוש הקשר בין המלך ובנו. ובמשל השני, דוקא על-ידי לבישת הבגדים הפשוטים נתחדש הקשר שבין המלך לידידו.

            כלומר, שחידוש הברית וההתקשרות שנעשה בראש-השנה ע"י התקיעה בשופר אינו מצד בחינת הגילויים (שהרי בקול פשוט אין בו אפילו מלשון מדינת המלך, וכל-שכן הלבושים הפשוטים שהם למטה מקול), אלא באופן חדש שלא היה עדיין מעולם.

            וזהו הקשר שבין תקיעת השופר בראש-השנה לקול השופר שהיה במתן-תורה (וכמבואר גם במשל השני, שתקיעת השופר בר"ה היא אותו הלבוש שהיה במתן-תורה), דכשם שקול השופר דמתן-תורה הוא המשכת בחינת מקור התענוג ועד להמשכת העצמות, כן הוא גם בתקיעת השופר דראש-השנה, שהברית שמתחדשת בראש-השנה היא מהעצמות, וכן התחדשות הרצון לקיום העולמות ולבחינת מלוכה הנעשה ע"י תקיעת-שופר, הוא מהעצמות.⁷

*

            במאמר אחר⁸ מקשה הרבי, ידוע שבראש-השנה נזהרים שלא להזכיר עניינים ותוארים שאינם רצויים ומדברים רק במעלתם ושבחם של ישראל, וכיצד זה מבארים את עניין התקיעות דראש-השנה במשלים שרוב פרטיהם הם, לכאורה, היפך השבח?!⁹

            ועל-כרחנו לומר דכל הפרטים שבמשלים אלו – בפנימיותם – נדרשים לשבח; ותמצית הביאור:

            התקיעה בקול פשוט דוקא היא מפני שהברית שבראש-השנה – "לעברך בבית ה' אלקיך" – היא התקשרות עצמית של הקב"ה וישראל, התקשרות פשיטות עצם הנשמה עם פשיטות העצמות, לכן גם זכרון הברית וההתקשרות הוא ע"י קול פשוט דוקא שאינו מלובש באותיות, שהרי האותיות הן הגבלה.

            וע"פ זה, הנה השכחה ששכח בן המלך את הלשון היא שכחה למעליותא, כי מפני שהאותיות הן מגבילות, לכן כשרוצים להגיע לבחינת הפשיטות צריכים לשכוח את הלשון (ובדוגמת ר' זירא שהתענה לשם שכחת התלמוד הבבלי, כדי שיוכל ללמוד את התלמוד הירושלמי), כי כל ענין של השגה מבלבל לגילוי בחינת הפשיטות.

            גם המשל השני, אף שהלשונות האמורים בו (במשל וגם בנמשל) כפשוטם אינם לשבחן של ישראל, אבל הרי נאמר שם שמשל זה הוא "מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבארדיטשוב", וידוע ומפורסם בכל העולמות שהר"ר לוי"צ ז"ל היה אוהב ישראל ומליץ יושר על כל אחד ואחד מישראל, ומכריע את כל אחד ואחד מישראל לכף זכות, לכן מוכרח שכל הלשונות האמורים שם הם למעליותא (וכידוע שיטתו ודרכו של הר"ר לוי"צ לפרש פסוקים ולהפכם לשבחם של ישראל).

            ומשל זה הוא מענין הלבושים, שאפילו בגדים – כבגדי מלכות – שהם לכבוד ולתפארת, הרי הם במדידה והגבלה, וכן הוא גם בלבושי התורה והמצות, ומכיון שעבודת ר"ה היא ההתקשרות של ישראל עם עצמותו ית' כמו שהוא למעלה מבחינת המלך וגזירותיו, הנה כדי להגיע לזה צריך להיות ביטול לבושי המצוות (וכעין שכחת הלשון דלעיל).

            לכן המשל לתקיעת שופר הוא מבגדים פשוטים דוקא, שהם מורים על ההתקשרות עם עצמותו ית' כמו שהוא למעלה מבחינת מלך. וכפי שמאריך במשל שבגדים אלו הם כשהמלך היה ביער לפני שהושיב אותו על כסא מלכותו, וגם בנמשל מבואר שהם הבגדים שהיו בזמן מתן-תורה כשהמלכנו אותו ית' בשופר, עוד לפני מתן-תורה עצמו, קודם שנעשה מלך.

*

            המשל המובא לעיל בשם הבעש"ט נ"ע, מצינו בדומה לו בשם המגיד ממזריטש נ"ע; והוא בסה"ק "אור המאיר" לר' זאב וולף מז'יטומיר, בדרוש לראש-השנה:

            ..אחר שנאחזים ונסבכים כל השנה כולה בעונות ופשעים ח"ו, זה תקנתם, בהגיע ראש השנה יקחו את הקרן של איל לערבב בו השטן.. ומעתה תראה גודל רחמנותו יתברך, כאב רחמן על בן יחידו.

            ושמעתי מהמגיד זצלה"ה משל נאה לפני התקיעות, למלך ששלח בניו ידידיו למרחקים למדינה אחרת, ונשתהו שם ימים ושנים, נתגרשו מעל שלחן אביהם, ודאג לבם בקרבם ליתן עצות לנפשם באיזה אופן נאות להם להשיבם אל מנוחתם ומדינתם אשר היה שם אהלם מתחילה בחצר המלך פנימה, לשמוח ולהשתעשע בתענוג אביהם כראות פני אלקים, אשר טוב להם אז מעתה. והתחילו לשלוח דיבורים של רחמנות אל המלך, אולי יכמרו רחמיו להשיבם אליו.

            ויהי כאשר שבו ונתקרבו לחצר המלך, ויראו את פני אביהם והנה איננו אליהם כתמול שלשום ומימים ימימה טרם שנתרחקו מעליו, והנה כל עוד שהרבו דבריהם בהתחננם בדברי תפילה ותחנונים אולי יכמרו רחמיו כאב רחמן על בניו הנעימים, ואין קול ואין עונה.

            ויהי כאשר ארכו הימים ואין מענה בפיהם, התחילו הבנים להתבונן ליתן עצה וגבורה, כדת מה לעשות לעורר רחמי האב אהבתו הישנה, ומה הגיע על ככה שצועקים ואינם נענים, הלא רחמי האב גדולה ובודאי לא על חנם. והשיבו אל לבם, פן ואולי שכחנו בארץ מרחקים לשון, ודיבור אין לנו אל המלך, ולכן לא נשמע דברינו בהיכל אבינו המלך.

            ונתנו עצה לנפשם, למה לנו לזעוק ולצעוק בחיתוך דיבורים, כי אם נשמיע קול פשוט לעורר רחמנותו סתם בקול הפשוט, כי קול פשוט שוה לכל.

            והנמשל מובן, אחר שאנו בני ישראל נאחזים ונסבכים כל השנה כולה בעונות ופשעים, ונתרחקנו מהיכל המלך, ועתה בראש השנה אין לך אחד מישראל שאינו שב בתשובה ותפלה ותחנונים. אמנם דאג לבם בקרבם ומגור מסביב, פן ואולי שכחנו לשון המלך, כיון שכל השנה כולה לא דברנו עם המלך כמו עתה. אזי עצה בין הבנים, לתקוע בשופר קול פשוט, לעורר רחמנותו יתברך לזכות להשתעשע בהיכל המלך הקב"ה פנימה. ולא כאותן דצוחין ככלבין הב הב (כנזכר בשם התיקונים שדרש "בחוץ תעמוד" ויהבין לון שאלתון מלבר כו'). ואלו האנשים שכל עצמם ומגמתם עתה בראש השנה בתפילה ובתחנונים רק לשאול אוכל לנפשם, וזהו נקרא ששכחו לשון המלך ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ולשונם דצוחין ג"כ רק הב הב חיי ומזונא, וא"כ מה יתרונם של עם קדוש. ובאמת עיקר עובדתנו ותפילתנו המה רק תיקוני שכינה ותיקון עולמות עליונים וכו'.

*

            גם בתורות המגיד נ"ע שנרשמו על-ידי תלמידיו, נמצא משל זה בקצרה; כגון בס' "שמועה טובה" (וארשא תרח"צ, עמ' ע):

            בענין התקיעות, משל נאה, והוא קצת מהאיש אלקי קדוש מ"ו בעריש זללה"ה; מלך אחד ששלח בנו יחידו לארץ מרחקים על איזה טעם כמוס שהיה אתו. והנה הבן הזה ברוב הימים שהורגל בין אנשי הכפרים נעשה איש שובב ושכח בנימוס המלך, ונתעבה שכלו וגם נתעבה טבע טבעותיו הדקים ומזגיו הטובים, וגם (שכלו השלין) [שכח הלשון] של המלכות.

            והנה ביום אחד שמע הבן שיבוא המלך למדינה זו שהבן בתוכה, והנה כשבא המלך אז בא הבן בתוך אפלטר המלך וצעק בקול גדול ומשונה, ורק בצעקת קול, כי שכח הדיבור של המלך. ואז, כששמע המלך קולו וראה ששכח אפילו הדיבור, נתמלא רחמים על בנו. וזה ענין הקול של שופר.

*

            וכן בדברי תורתו של המגיד נ"ע שבס' "לקוטים יקרים" (לעמבערג תקנ"ב) ובס' "אור האמת" (הוסיאטין תרנ"ט):

משל נפלא לפני התקיעות; מלך גדול מלך מפואר שלח את בניו לצוד ציד. ותעו הבנים מהדרך, והיו צועקים, אולי ישמע האב, ולא נענו. ואמרו בלבם, אולי שכחנו את הלשון של אבינו לפיכך אינו שומע את צעקתינו, בכן נצעק בקול בלא דיבור. והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו: ראה והבן כי כולנו תלוין בך.

כך הנמשל, הקב"ה שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו, ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו ואין אנו יכולין להתפלל בדיבור, נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו בקול בלא דיבור, וראה והזהר כי כולנו תלוים בך.

*

יתכן שנוסח זה הוא המקור לנוסח המשל שבדברי אדמו"ר הריי"צ נ"ע (אג"ק, ג, עמ' תצ – כאן בתרגום ללה"ק):

            הבעל שם טוב אומר משל על ענין תקיעת שופר, למלך ששלח את בניו ליער עבות לצוד ציד. תעו הבנים והתחילו לדבר אל אביהם, אך לא השיב להם. חשבו הבנים שמא נשכחה מהם שפתם, התחילו לצעוק מעומק לבם אל אביהם: "אי! אי!" – ללא מלים, רק קולם נשמע. ואז ענה להם אביהם.

*

בס' המאמרים תרצ"ו (עמ' 2) מובא משל כעין זה בשם הבעש"ט, אך בשינוי משמעותי: לא "אי! אי!" – קול פשוט ללא מלים – אלא "אבא אבא הצילני!", מלים ברורות וחתוכות הנאמרות בצעקה פנימית.¹⁰  וז"ל:

מורנו הבעל שם טוב נ"ע אומר, דענין תקיעת שופר הוא צעקת "אבא, אבא"; ומבאר זה במשל, כבן שתעה ביער בין חייתו ארץ וצועק "אבא אבא הצילני!". דבכללות מצות תקיעת שופר אומר מורנו הבעש"ט נ"ע, דזהו הענג פנימי שלמעלה כביכול כשצועקים בקריאה פנימית. דאין לו להאב ענג גדול ופנימי יותר מכמו זה דבנו ובתו קוראים לו בקריאה פנימית ועצמית.¹¹

 

1. בכמה וכמה מקומות מובא ענין זה (דישראל הם בנים למקום) {בפשטות}, ומדוע כאן דוקא מבאר "שהם שבן ואח אין לו כו'"? ויש לומר, דכוונתו בזה היא לרמז, דמה שישראל נקראים בנים הוא (לא רק בהבחינה ד"אב" אלא) גם בהבחינה ד"בן ואח אין לו", דגם בבחינה זו "חבבן וקראן בנים". וראה שיחת ש"פ נצו"י תשמ"ב (ע"פ ס' המאמרים מלוקט, א, עמ' תלה, הע' 56).

2. מאמרי ראש-השנה, ד"ה בחצוצרות (בשינויי לשון קטנים גם גדולים).

3. ב"קדושת לוי" לא מופיעות התיבות "וגם המלך ילבוש בבגדיו שהלך אז.. לבש המלך את בגדיו הנ"ל", ובגוף כתי"ק של אדמו"ר מהר"ש רואים אנו, שהוא שב והוסיף את התיבות הללו מאוחר יותר, בין השיטין.

4. התיבות "וגם כעת אנחנו ברצון זה כו'" אינן ב"קדושת לוי", וגם אותן הוסיף אדמו"ר מהר"ש בין השיטין.

5. לקוטי שיחות, לד, עמ' 185-184.

6. במשל נאמר "קול גדול", אבל בנמשל: "קול פשוט". ומסתבר שגם במשל הכוונה לקול {פשוט}, שהרי "מחמת אריכות הזמן {שכח} גם {לשון} מדינתו", והמלך מכירו רק ע"י {קולו} (ס' המאמרים מלוקט, א, עמ' תלד).

7. ע"פ ד"ה יו"ט של ר"ה תשמ"ג (ס' המאמרים מלוקט, א, עמ' תכו).

8. בד"ה אדון עולם תשמ"ג (שם, עמ' תלד ואילך).

9. וכותב שם הרבי: ודייקתי מטעם זה בהמאמר דערב ר"ה [הוא ד"ה יו"ט של ר"ה הנ"ל], להזכיר ולדבר רק נקודת התוכן דשני משלים אלו, ולא הפרטים.

10. רבינו זצ"ל מביא את נקודת המשל הזה בלקוטי שיחות (ב, עמ' 405), ובהע' שם ציינו להמשך 'וככה' תרל"ז אות ע. אך נראה בבירור שכוונת הרבי היתה למשל דנן שבמאמרי תרצ"ו.

11. בס' השיחות תש"ד (עמ' 5-4; כאן בתרגום ללה"ק): בערב ראש-השנה תר"מ, לפני תפילת ערבית, ציוה הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש על משרתו הרה"ח לוי יצחק, שיאמר לחסידים בשמו: המבואר בדא"ח שענין תקיעת-שופר הוא ע"ד שצועק "אבא אבא", העיקר אינו ה"אבא אבא", אלא ה"צועק" (יעו"ש).

ענין זה מובא גם הוא בלקו"ש שם, ולא ציינו למקורו, אף שכבר נתפרסם קודם לכן ב"ס' התולדות – אדמו"ר מהר"ש" שהדפיס רבינו בשנת תש"ז (עמ' 69).

 

                                                            (כפר חב"ד גל' 922)