השם והחיות

בתוך דבריו הביא י"י ווייס מדרז"ל שאדה"ר קרא שמות הבעלי חיים, וכתב רבינו בחיי שהאדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה, והאותיות שצרף בשמותיהן הכל לפי טבעיהן ומדותיהן. וכתב ה'בן איש חי' בשו"ת 'רב פעלים' שהטעם מפורש בדברי חכמים, כי אותיות השם של כל בריה הוא חיות שלה. ע"כ.

כוונתו כמובן לחכמי החסידות, וכפי שנתבאר באריכות בס' 'אור תורה' מהמגיד ממזריטש (סוף פ' בראשית) על מארז"ל מלמד שהביא הקב"ה כל בהמות וחיות לאדה"ר שיקרא להם שמות וכו' "כי שמו הוא שורש נשמתו" (ובדרך זו גם בספרו 'לקוטי אמרים' אות רמד).

וב'שער היחוד' שבס' ה'תניא' (פרק א): וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקדש הן הן אותיות הדבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה... ומתלבשות באותו נברא להחיותו.

ויסודם בדברי הבעל שם טוב, כמ"ש בס' 'תולדות יעקב יוסף' (פ' שמות, אות ו): דשמעתי ממורי [הבעש"ט] כמו שתפיסת הגוף הוא בגשמי שאוחז בגופו, כך תפיסת הנשמה הוא ע"י קריאת שמו. ועוד לו בספרו 'צפנת פענח' (פ' שמות, פן ה): קבלתי ממורי זל"ה כי השם של האדם היא הנשמה וכו'.

ניתן לראות השפעה ישירה על המקורות החסידיים הנ"ל, מדברי השל"ה (דף יד, א במהדורת אמשטרדם שנת נח"ת, ודף י, ד במהדורת ווארשא תרכ"ג וגרורותיה) שכתב בזה"ל: שהשמות ההם יורו על שורש הדבר ההוא... כי כל נברא מטה יש לו שורש למעלה... ואם אין לנבראים שורש למעלה איך מתפשט ההשפעה וההשגחה מאדון הכל בהם. וזאת היתה חכמה נפלאה כי השיג מקור ושרש כל דבר וכנהו בשם ההוא והוא שמו ודאי. עכ"ל.

אלא שבחסידות מודגש יותר שחיות הנבראים היא משמם, שזו הנקודה שהביא ה'בן איש חי' מדברי חכמים.

דאצ'ה