מאמרים

התקשרות - הסתלקות - השתטחות

פרד״ס חב״ד

מקומה של ה"התקשרות" אל הצדיק כיסוד מוסד בחיי החסידים. הקשר בין הצדיק לתלמידיו אחר הסתלקותו. חמש מדריגות ב'השתטחות'.

התקשרות - הסתלקות - השתטחות

 

                   בדורות האחרונים ניתנה בחסידות חב"ד תשומת לב מיוחדת לענין ה"התקשרות", נתייחד לו מקום של כבוד בין שאר ענייני החסידות, ואולי גם הועמד בראשם.

                   בהשקפה ראשונה נראה, שבראשית ההגות החב"דית לא התייחסו באופן מיוחד לענין ההתקשרות אל הצדיק; מי לנו גדול מה"לקוטי תורה", שלתוכו אסף אדמו"ר הצ"צ את מבחר מאמריו של רבינו הזקן, והוא "כרכא דכולא ביה", ועכ"ז לא מצינו שידובר בו אודות הצורך בהתקשרות החסיד לרבו.1 גם האמור בס' התניא (פ' ב) אודות הדביקות בתלמידי-חכמים, אין בו רמז ליותר מאשר נאמר בדברי חז"ל (כתובות קיא, ב) שניתן לצאת ידי חובת דביקות זו ע"י שמהנהו מנכסיו וכד'.2

                   גם בשפע מאמריהם של אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר ה'צמח צדק' ואדמו"ר מוהר"ש לא מצינו לכאורה שיעסקו בענין ההתקשרות לצדיק, ואילו אדמו"ר מוהרש"ב - אף שכבר עוסק הוא בביאור "מהות ענין החסידות" (ראה אג"ק, ב, עמ' תשנד-תשנט) - עכ"ז אין בדבריו שם שמץ מענין ההתקשרות אל הצדיק. אדרבה, לדעתו "דרך חסידי פולין לדבר בהעילוי של הרבי ובזה הם חיים, ודרך החסידות [חב"ד] הוא לחיות בחיות פנימי ועצמי בתורת החסידות הניתן לנו מרבותינו הק'"!

                   בתורתם של אדמו"ר מוהריי"צ ואדמו"ר זי"ע קיבלה ההתקשרות מימד נרחב יותר.3 אך האם נאמר מעתה שזה חידוש שנתחדש בעולמה של חב"ד רק בדורות האחרונים?! התשובה היא כמובן שלילית. בליקוט שלפנינו ניווכח לראות שענין התקשרות החסיד לרבו עמד בראש מעייניהם של החסידים בכל דור ודור, אף שלא הוקדשו לו מאמרי דא"ח וביאורים כמו לשאר שכיות החמדה של החסידות הקשורות לעבודת האדם במוחו, בלבו ובמעשיו.

                   לכאורה ניתן לומר, שהאיזכורים בדבר ההתקשרות באים בהקשר עם פעולות מעשיות שחייבות לנבוע ולהסתעף מן ההתקשרות (כדלהלן), אך עצם ההתקשרות הוא ענין נפשי שאינו זקוק למלים, וגם אינו ניתן לתביעה, עידוד, זירוז וחיזוק; מי שדבקה נפשו במאמרי החסידות ובכל ענייני הקדושה הכרוכים בהם, אי אפשר לו שלא יהיה כרוך ודבוק באדמו"ר ובמוצא פיו, אשר ממנו תוצאות חיים, ואשר בו הוא חש ומוצא את כל אשר ביקשה נפשו הצמאה לדבקה בו.

                   על החסיד המופלא מוהר"ר יצחק אייזיק מהאמיל נאמר ('בית רבי', עמ' 136): "צמאונו לד"ח היה גדול מאוד, עד שהיה נוגע זה לחיות נפשו ממש, ורבותיו הק' [רבינו הזקן ואדמו"ר האמצעי] היו מגדילים אצלו הצמאון, שהיו מגלים טפח ומכסים כו', והוא היה מרבה לבקשם ב'צעטליך' שיגלו לו יותר, כי זה נוגע לו עד הנפש ממש. ואם היה מצליח בקשתו, היתה לו נפשו לשלל ממש". וכך מספר מוהרי"א עצמו באחד ממכתביו ('חנה אריאל', ליקוטים בסוף חלק המאמרות): "..והייתי חפץ לשמוע באר היטב בפירוש דוקא, ועל זה הרביתי בצעטליך ובשאלות ובקשות, ואדמו"ר דחה אותי כמה וכמה פעמים, וקיבלתי צער ועינוי גדול, עד שפעם אחת הצליח צעטיל שלי, ותיכף הבטיח לי להגיד חסידות ביחידות.."

                   וגם ניתן לקרוא זאת באחד מה'צעטליך' שהגיעונו ('חנה אריאל', שם): "ואם ח"ו יש עמדי איזה שגיאה בדבר כולו או מקצתו ולא ירחם עלי להודיעני, קץ ישים לחיי ממש.. ואת האמת אני דורש ומבקש בכל נקודת חיי ממש, וחיי תלויים ועומדים לשמוע דבר מה יענה"...

                   היש לנו התקשרות נפשית חזקה מזו? והרי היא כבחי' האהבה ד"נפשי אוויתיך" המבוארת בס' התניא (פ' מד): "מפני שאתה נפשי וחיי האמיתים, לכן 'אויתיך', פירוש שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו" וכו'. וכפי דרגת האהבה והצימאון שיש לחסיד למוצא פי רבו בדברי החסידות, כך הן אהבתו לרבו ודביקותו בו.4

                   אלא שבהתקשרות נפשית לבדה לא סגי, וצריכים לתת לה אחיזה גם בעניינים גשמיים, שזהו תוכנם של ה"מעמדות" הניתנים לרב. וכך כתב הרה"ק ר' אהרן מסטרושילא (תלמידו ובן ביתו של אדמו"ר הזקן) לאנ"ש,  בחיי רבינו הזקן ('מגדל עז', עמ' שכז-שכט):

                   אהוביי אחיי ורעיי.. החפצים ומשתוקקים ליאור נפשם באור החיים, ולהתקשר באמיתת נקודתם לאדמו"ר שי' ולטעום מיערות דבש נעימות צוף דבריו ואמריו הנעימים, להיות נתפס ונקלט בתוכם להיות אור וחיות נפשם ממש, להאיר נפשנו ממחשכי חשכת הגוף וחיות נה"ב.. ובכדי שתוכל נפשו האלקית לקבל חלקה ממקור החיים שתוכל להתלבש בנפשו החיונית [שתסכים גם היא לרצון הנפש האלקית], אי אפשר כי אם ע"י עמוד אחד יסוד עולם ו"צדיק" שמו.. וככה ממש אי אפשר לקבל חיות נשמתם מחכם וצדיק שבדור בלתי כלי ממוצע.. וליתן לו כל ההצטרכות שלו.. וזו היא התקשרות האמיתית הנז' בדברי רז"ל, ולא כמו אותן המדמין התקשרות הצדיקים מחמת שאוהב אותן בלבד.. וזהו התקשרות ודביקות האמיתי המוזכר בדברי רז"ל "וכי אפשר לדבוק כו' אלא הדבק בת"ח" כו'.. והתקשרות זה לעולם לא יפרד בזה ובבא. והדברים ארוכים אין שיעור, אך אמיתיים הם הדברים, אינם בנויים בשכל אנושי, ולא מלבי ושכלי הם בדויים ח"ו, רק בנויים ומיוסדים על אדני פז, ויסודותם בהררי קודש קדושת תורתו של רבי המאיר לארץ ולדרים באור תורתו, ומאיר פני תבל בחכמתו, והמחיה חיים ממש לנפשותינו. ה' יאריך ימיו ושנותיו בטוב ונעימות, ויזכנו ליאור באור תורתו. עכ"ל.

                   אגב כך נמצאנו למדים, שענין ההתקשרות הנפשית היה יסוד מוסד בחיי החסידים כבר בדור הראשון של חסידות חב"ד; ובשמו של אדמו"ר הזקן נמסר, כנ"ל, גם תוכנו הרעיוני של הפן הגשמי הכרוך בהתקשרות זו.

                   לאותו סוג ניתן לשייך גם את הקביעות הכורכות את ההתקשרות, עם לימוד תורתו של הרבי והציות להוראותיו וכד' - שכל אלו הם הפנים המעשיים של ההתקשרות הנפשית.

                   העניינים העיוניים שבהתקשרות הנפשית, נתבארו בדא"ח בעיקר אגב ביאור ענין הסתלקות הצדיק וההשתטחות על קברו; כל הביאורים הללו נובעים משלושה מקורות וסביבם הם סובבים והולכים: [א] אגרת-הקודש (סי' זך) שבס' התניא וביאורה (שנכתבו ע"י רבינו הזקן, אחר הסתלקותו של הרה"ק מוהרמ"מ מהורודוק-ויטבסק); [ב] קונטרס "ענין ההשתטחות" שנתייחס - בכמה מן הדפוסים - לאדמו"ר האמצעי5 (נדפס לאחרונה ב'ספר ההשתטחות', קה"ת, תשנ"ו); [ג] ביאורי אדמו"ר ה'צמח צדק' בענין ה"ספיחים" (באורי-הזוהר, ב, עמ' תתיח ואילך; אור-התורה, ויקרא, עמ' תרא ואילך. ויסודם במאמרי אדמו"ר הזקן).

                   חילקנו את הענין בצורה מלאכותית לשלושה נושאים: "התקשרות", "הסתלקות" ו"השתטחות" - והמסקנה העולה מבין כולם: ששלשתם אחוזים זה בזה, נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, וחוט השני המאחדם לחטיבה אחת הוא ה"התקשרות"!

 

התקשרות

                   ענין הנסיעה אל הרב המתבאר בקונטרס "ענין ההשתטחות", פותח בשאלה הפשוטה: מדוע צריכים לנסוע שוב ושוב אל הרב "לקבל פניו תמיד ולשמוע מפיו דוקא דא"ח", הרי "דבריו הקדושים המה בכתובים" ומדוע לא די בהם?!6

                   ומבאר (בקונטרס שם):

                   שאינה דומה שמיעה מרחוק לראיית פני הרב דווקא, כי הארת פניו גדולה יותר מקבלת דבריו, ושניהם כאחד טובים וגורמים אליו תוקף ועוז התקשרות האהבה רבה בתשוקה נפלאה. שזהו שאמרו רז"ל "כל הדבק בת"ח כאילו דבוק בשכינה", כי ע"י דיבוקו והתקשרותו יכול לקבל הארה מבחי' רוחו אליו ע"י דיבוריו ומחשבותיו הקדושים באור תורתו ועבודתו, ולקבל ולקלוט היטב במוחו ולבו אור אהבתו ויראתו בבחי' קליטה ממש (וכענין המאמר "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב").

                   וזהו מאמר רז"ל (ר"ה טז, ב) "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", לפי שאז הוא מקבל תוספת אור מרוח רבו, שמאיר אז ביתר שאת וביתר עוז, והיא הנותנת כח ועוז גם אחר הפרדו מעמו להיות מתחזק בעבודת ה' באהבה ויראה כפי אשר קיבל מרבו הארת פניו דוקא.7 וכאשר אנו רואים בחוש, שאם יתרחק מרבו זמן רב אפילו בעודו בחיים חיותו, אזי נפסק חבל התקשרות האהבה רבה, והרי הוא נופל ממדריגתו באהבה רבה בעבודת ה'. וכאשר יקרה מקרה זה בכמה אנשים כידוע.

                   וזהו אמיתית טעם הנוסעים תמיד לשמוע דא"ח מפי רבם דוקא, אע"פ שכבר שמעו הרבה וראו בכתובים ויש אתם כו', אעפ"כ נוסעים תמיד לקבל פני הרב, והוא כמו העלאת מ"ן בתשוקה נפלאה לעוז אהבת וחיבת הקודש, וגורם המשכת מ"ד, שזהו הארת פני הרב אליו בתוספת פנים מאירות ופנים מסבירות, לגלות להם אור תורת אמת. ועי"ז יאיר נפשו בעבודת ה' באהבה ויראה, כי ע"י התקשרות אהבה רבה נקשרה נפשו בנפש הצדיק, כמ"ש "ונפשו קשורה בנפשו". ואע"פ שאין לו ערך לגבי נפש הרב, מ"מ איזה ערך ושייכות יש לו עכ"פ, כיון שמקושר אליו ומאמין בו, בוודאי יש לו איזה שייכות. ועי"ז יכול לקבל חלקו מרוח רבו כנ"ל וד"ל.

                   ואף אותם שלא ידעו בו ולא הכירו אותו בעוד בחיים חיותו, רק שלומדים בספריו הקדושים שהניח ברכה אחריו, ונהנים מאור זיו תורתו ומתחזקים עי"ז בעבודת ה' על-פי אשר הוא יורה דעה בספריו הק' בעבודת ה' לילך בדרכי ה' כו', בוודאי גם המה נקראים תלמידיו, כי יש להם שייכות אליו גם-כן, כי המה מאמינים בצדיק ההוא ומקבלים ממנו אור תורתו (ומקבלים ממנו אור וחיות), כי מי שאין לו שייכות אליו אינו מאמין בו כלל וכלל.

                   וזהו שמבואר במ"א שיש לכל צדיק בדורו כמה וכמה אנשים שאינם מאמינים בו כלל ואינם רוצים לקבל ממנו כלל וכלל, ואדרבה להיפך כו', והיינו לפי שאין לו חלק בו כלל. כי ענין האמונה הוא מלשון "ויהי אומן את הדסה" כו', שנמשך לשרשו, ולכן נקראים כל ישראל מאמינים, "כי חלק ה' עמו" והמה חלק אלוה ממעל ממש, לכן נמשכים לשרשן. וכמו"כ הוא אמונת הצדיקים לפי שהם שרשים, והענפים נמשכים לשרשן כמבואר במ"א.8

                   ע"כ בקונטרס "ענין ההשתטחות".

 

 

"ספיחים" –  "רוחא דשביק בגוויה"

                   ענין ה"ספיחים" שבזוהר מתייחס להסתלקות הצדיק (ספירת היסוד) בזמן הגלות, ובדא"ח הוא מתפרש גם לענין צדיקא דאתפטר מעלמא. אך יש בו בפרק זה גם לימוד חשוב ויסודי להבנת ענין ההתקשרות של התלמיד לרבו בחיים חיותו של הרב, וממנו יתד ממנו פינה לכמה מהמאמרים דלהלן.

                   בסוגיית הספיחים מתעסק אדמו"ר ה'צמח צדק' בשני מקומות: ב'ביאורי הזוהר' שלו (ב, עמ' תתיח ואילך) וב'אור התורה' (בהר, עמ' תרא ואילך). נביא כאן את תורף הענין משני המאמרים הללו.

                   בזוה"ק פ' תרומה (קסו,ב-קסז,א) מתבאר ענין "אור זרוע לצדיק", שזו הזריעה שזרע קוב"ה, ע"י הצדיק שהוא הגנן של גינה זו. אור זה מוליד ומצמיח ועושה פירות שמהם ניזון העולם. ואילו בזמן הגלות שאז "נהר יחרב ויבש", כיצד נעשית ההולדה הנצרכת לקיום העולם? על כך נאמר בפס' הלשון "זרוע" (זרוע מכבר וע"כ זרוע בהווה). "ומיומא דאפסיק ההוא נהר, גנתא לא עאל בה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו 'זרוע' תדיר עביד איבין, ומיניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא".

                   הזריעה היא בחי' "אור זרוע לצדיק" שזורע היסוד (צדיק, "גננא") במלכות ("גנתא"), ובזה"ג הגנן אינו נכנס בגינתו, והיא מצמיחה "ספיחים" מהזריעה שהיתה בה מכבר.

                   במאמר רבינו הזקן משנת תקס"ה (והוא בתו"א פ' ויגש מד, ב) נתבאר, שהאהבה המסותרת שבנפש היא בחי' הספיחים (ששרשה מבחי' אהבה רבה שכבר נזרעה בנפש מכבר); ובמאמרי תקס"ב (ח"ב עמ' שלט) ביאר אדמו"ר הזקן, שענין הספיחים הוא בחי' ה"רוחא דשדי בגווה" (שגם הוא בחי' האהבה המסותרת), והוא כמשל שפע הרב לתלמידו, שגם אחר זמן רב יוכל התלמיד לירד עוד לעומק דעת הרב ע"י השפעה זו שהשפיע בו מכבר, וכמאמר רז"ל "עד ארבעין שנין לא קאים אינש אדעתיה דרביה", ואילו אחרי ארבעין שנין משיג בהשפעה זו את מה שלא השיג מקודם - ואזי הוא יחוד מבחי' ספיחים. וזהו שביקש אלישע מאליהו "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", דהיינו  שאותה בחי' הרוח דשדי בגוויה, היא תתרבה ותתגדל כספיחים. ובאגה"ק (סי' זך) וביאורה כתב אדמו"ר הזקן: גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה כו' שהן גידולי ספיחין כו', והיא המתפשטת בתלמידים כו' אם יכון כו'.

וזהו גם הלשון "רוחא דשבק בה בעלה", שהוא כביאור רבינו באגה"ק שם את הלשון "שבק חיים לכל חי", ששבק ממנו לכל אחד מתלמידיו, ורוחו עומדת בקרבם. והוא ע"ד ה"רוחא דשבק בה בעלה", כי התלמיד נק' נוקבא ומקבל, והרב הוא הבעל והמשפיע, וע"כ שבק רוחו במקבל (ומזה קאים אדעתיה דרביה אחר ארבעין שנין).

                   וכפי שבאיש ואשתו פעולת הרוחא שבביאה ראשונה היא לעורר תשוקתה,9 ו"אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", כך במשל הרב והתלמיד, שמבחי' הרשימו הנשאר מן השפע, מתעורר לבב התלמיד לקבל עוד. וכפי שהנוקבא מעוררת בהעלאת מ"ן לקבל שפע מבעלה, כן יוכל התלמיד לקבל שפע שכל מאותו רשימו שנשאר בו, שהרי רשימו זה הוא משפע שכל הרב מה שקיבל מרבו ורבו מרבו כו', שאין ערוך לשכל התלמיד מצד עצמו לגבי רשימו זה.

                   וכן הי' בשבעים הזקנים שקיבלו מהארת משה ונשאר בהם רשימו, והנאמר בהם "ויתנבאו ולא יספו" - שלא פסקה מהם הנבואה - הוא מאותו הרשימו שנותר ממה שקיבלו מרוחו של משה דשבק בגוום.

                   ובזה מתורצת קושיית ס' הפרדס, כיון דעכשיו הוא רק בחי' ספיחים הצומחים מעצמם, א"כ מהו כל עניינה של עבודת התחתונים?! והתירוץ פשוט, שצריך להיות "פתחי לי אחותי", לא די בבחי' האהבה המסותרת שבנפש, וצריכים להוציאה מן ההעלם אל הגילוי. וגם בעליונים נפעלים יחודים אפילו בזה"ג, וכמשל התלמיד שקאים אדעתיה דרביה ממה שנזרע בו מכבר, שהוא ענין הייחוד.

                   ע"כ מדברי אדמו"ר ה'צמח צדק'. וראה עוד להלן באיגרתו של ה"מגן אבות" מקאפוסט, שיש בחי' "ספיחים" ממה שזרע הרב בנפש תלמידיו (כדלעיל), ויש בחי' "ספיחים" ממה שזרע הרב  בעליונים. יעו"ש.

 

השפעת הרב בפנימיות ובחיצוניות

                   כותב האדמו"ר מוהרש"ז (בעל ה'מגן אבות') מקאפוסט:

                   והנה בהיות הצדיק חי על-פני האדמה ומשפיע אור חסידותו לתלמידיו שמשורש נשמתו (הקשורים אליו בבחי' יסוד דנוק' כו'), לקבוע במוחם ולבם אחדות ה' הפשוטה כו', וליטע בהם אמונתו ויראתו ואהבתו הטהורה (בבחי' "בר לבב" כו') ע"י דא"ח הנאמרים מפיו הקדוש ברעותא-דליבא ודביקות נפלא, ודברים היוצאים (ממילא) מן הלב (ע"ד "הלב צועק" כו') נכנסים אל הלב, להלהיב ולהלהיט לבב תלמידיו להעירם משנתם בהבלי עולם-הזה כו' ולעוררם בעבודה שבלב (אהבה ויראה) כו'. כל זה הוא בחי' אור-פנימי ממש, דהיינו אור זרוע בפנימיות כלי המקבל. ויש בזה חילוקי מדריגות בבחי' הקליטה, כל אחד ואחד לפי הכנתו להיות בבחי' יסוד דנוק' (היינו להפשיט מחשבותיו ורצונותיו הגשמיים, וכן גם פלס מעגלי דרכיו בעבודת ה' לא על-פי דעת עצמו כלל, כי אם לשמוע מה שיורהו רבו כו').

                   וגם בחי' אור-מקיף, היינו מה שרואים ושומעים תפילת הצדיק, התקשרותו ודביקותו לה' בתפילתו ברעותא-דליבא ממש, וע"י זה תתפעל לבב תלמידיו ביותר, שנשאר התפעלות זו בבחי' מקיף עליהם זמן רב (משא"כ אחרים שאינם תלמידיו כו').10 ובכל פעם נסיעת התלמידים לרבם מקבלים אור-פנימי ואור-מקיף הנ"ל.

                   ואזי הצדיק הוא במדריגת מ"ש בזוהר שם (תרומה קסו, ב) וז"ל: האי אור זרע ליה קוב"ה (תפארת או בינה) בגינתא (מלכות) כו', ע"י דהאי צדיק (יסוד ז"א) דאיהו גננא דגינתא כו', וזרע לי' כו' בגינתא כו' ואוליד ואצמח כו'. ועל דא כל עלמין אתזנו בסיפוקא דההוא גננא דאיקרי צדיק כו' עכ"ל. והתלמידים הם במדריגת גינתא דעאל ביה ההוא גננא וזרע ליה כו'.11

                   ובמקו"א נתבאר ששתי ההשפעות הללו לכאורה אינן בבחי' זריעה, אלא רק בבחי' ספיחים (אך י"ל, שבדרך-כלל אמנם בזה"ג הכל הוא בבחי' ספיחים, אבל בדרך-פרט גם בזה"ז יש יחוד וזריעה חדשה, כדעיל):

                   להבין ענין סדר העבודה שנוסעים אנ"ש לרבם והתקשרותם לרבם, כמארז"ל (אבות ה, יד) "הולך ועושה חסיד". הנה מבואר בפרדס (סוף שער מהות והנהגה פ' כו) כו' שבתורה יש בה ג"כ ספיחים. ור"ל, כי אף שאין אתנו נביא שהוא השפעה חדשה ע"י גננא בגינתא זריעה חדשה, מ"מ אף שניטלה נבואה ניתנה לחכמים (ב"ב יד, א), שע"י עמל תורה יוכל למצוא אור תורה אור המאיר, הן בנגלה הן בנסתר פנימיות התורה. וזהו כענין הספיחים, והיינו אור זרוע אור התורה זרוע כבר כו'. משא"כ כשהיתה נבואה ה"ז נביעה חדשה גילוי אור כו'... עכ"פ הצמיחה מהספיחים ע"ד חידושי תורה שמחדשים הצדיקים כו'... ולכן כשיכול לחדש חידושי תורה אמיתים בין בנגלה ובין בנסתר, הוא הצמיחה מהספיחים, היינו בהתורה שקיבל מרבו ורבו מרבו כו'. וזה ענין "זכה נעשית לו סם חיים" (יומא עב, ב), וכמ"ש בזוהר (קסו, ב) דהספיחים הם מבחי' אור זרוע שהוא נהורא קדמאה דהוה נהיר מסייפי עלמא עד סייפי דנגיד קוב"ה לצדיקייא כו'.

                   ויובן עד"מ משפע הרב לתלמידיו, הנה גם אחר זמן רב יוכל התלמיד לירד עוד לעומק דעת רבו ע"י השפעה זו שהשפיע בו, וכמאמר רז"ל (ע"ז ה, ב) "לא קאים אינש אדעתי' דרביה עד ארבעין שנים", הרי אחר ארבעין שנין משיג בהשפעה זו מה שלא השיג מקודם. וז"ע יחוד מבחי' ספיחים. וכעין זה ביקש אלישע (מלכים-ב ב, ט) "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", דהיינו ברוחך ר"ל מבחי' רוחא דשדי בגווה יתרבה ויתגדל, כענין בחי' ספיחים.. וענין "פי שנים ברוחך" היינו בחי' רוח-הקודש ישרה עליו, וכמ"ש (ישעי' לב, טו) "עד יערה עלינו רוח ממרום" להשיג אורות וניצוצים המלובשים בתורת רבם כו', וזהו ע"י עבודה ויגיעה במסירות-נפש בק"ש...

                   והנה נתבאר שהספיחים היינו התלמידים שקיבלו תורה מרבם, שהוא שפע פנימיות. ועוד נק' ספיחים מה שקיבלו התלמידים דרכי העבודה והחסידות. וכנודע ההפרש בין ר' יוחנן בן זכאי לר' חנינא בן דוסא, כי ריב"ז הי' שר התורה המלמד תורה לישראל, ועכ"ז אמר לר' חנינא בן דוסא "בקש עליו רחמים" (ברכות לד, ב), שתפילתו גדולה יותר הרבה משלו, עד שאלמלא הטיח כו' (שם). והיינו לפי שריב"ז הי' רועה ומפרנס לישראל כמו משה רבינו ע"ה שהי' רעיא מהימנא כו'. ורחב"ד לא היתה בו בחי' זו, אבל הי' צדיק תמים בלי שום דופי, עד שאמרו רז"ל (ברכות סא, ב) שלא נברא עולם-הבא אלא בשבילו, והיו מקבלים ממנו נשמות ישראל דרכי העבודה והחסידות ע"ד "גדולה שימושה יותר מלימודה" (ברכות ז, ב), ונק' שימוש ת"ח, שמקבל ממנו סדר העבודה ועסק החסידות גם בחיצוניות.

ובפרט בעסק התפילה אשר צדיק המתפלל בדחילו ורחימו ומסירות-נפש שע"י זה מתפעל גם תלמידו השומע כו', והוא הארה מבחי' מקיף, שהרי לא קיבל ממנו בפנימיות השכלה וחכמה, כי אם שנתפעל מצדקתו, והרי צדקתו ואהבה ויראה שלו הוא בחי' מקיף כו'. וזהו מעלת הנוסעים תמיד לרבם, כמו שאמרו רז"ל "הולך ועושה חסיד" כו', שאזי הוא "גדולה שימושה" כו' ומקבלים מאור פנימי ומאור מקיף כו'. ונק' ספיחים, ספיחי דארעא דמקיימי ארעא, שעיקר קיום הארץ הוא ע"י הספיחין, בחי' "אור זרוע לצדיק", היינו מה שנזרע כבר שנק' גננא דגינתא כו', מה שקיבלו דרכי התורה ותפילה מרבם ורבם מרבם כו'.12

 

קבלת פני רבו ברגל

                   בקונטרס "ענין ההשתטחות" (הנעתק לעיל) נאמר: וזהו מאמר רז"ל (ר"ה טז, ב) "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", לפי שאז הוא מקבל תוספת אור מרוח רבו, שמאיר אז ביתר שאת וביתר עוז, והיא הנותנת כח ועוז גם אחר הפרדו מעמו להיות מתחזק בעבודת ה' באהבה ויראה כפי אשר קיבל מרבו הארת פניו דוקא. עכ"ל.

                   ע"פ המצויין בהע' לקונטרס זה (ס' ההשתטחות, עמ' יט), רואים אנו שענין זה מצוי לרוב בדרושיו של אדמו"ר האמצעי:

                   א] בכל מועד ורגל נמשך תוס' הארה ושמחה בכל הניצוצות שלמטה בחדוות ה', להלהיט ולהלהיב הנשמות ולדבקה בו ית' באהבה רבה בתענוגים ביתר שאת ויתר עוז, להיות מזה כח ועוז האהבה ויראה על כל ימי השנה. וכמו שהיו עולים לרגל בבחי' ראיית פני ה', כאדם שמקבל פני רבו ברגל שמאיר מאור פני רבו אור גדול, עד שמזה יותן לו כח לקבל כל אור ושפע כל הימים (נביאים וכתובים, עמ' שפג).

                   ב] בחי' ראייה "לאסתכלא ביקרא דמלכא".. כמארז"ל הכל חייבין בראייה כו' כשם שבא לראות כו', שנתקבל בהם אלקות בבחי' ראייה כנ"ל "אמיתך אלוקי" כו'. ולכן "חייב אדם להקביל פני רבו", הגם שרואה אותו לבד כו' (שמות, ב, עמ' תמ).

                   ג] "ארץ זבת חלב ודבש", דבש הוא במתיקות דפנימיות חכ' דתורה אור בעצם, כמו במתן-תורה ש"חכמת אדם תאיר פניו" בעשרת הדיברות, שהארת פניו בעצמות התענוג שחידוש חכמה עצמית, שזהו שמתגלה הארה זאת בפנים דוקא כו' ולכך "חייב אדם להקביל פני רבו (בחכמה) ברגל" כו' (שמות, ב, עמ' תנג).

                   ד] ..כאשר שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך" שנתבטלו לגמרי, כמ"ש ש"על כל דיבור פרחה נשמתן" כו', דהיינו שאורות קטנים הללו נכללו ונתבטלו באור הגדול כביטול הנר בפני האבוקה.. וכך הוא בביטול חכם קטן לגבי חכם הגדול ביותר כשמקבל פניו, ובפרט ביטול התלמיד כאשר שומע מרבו דטריד למיבלע ולקבל כו', ולא עוד אלא שנכלל כל כח שכלו בביטול והתכללות בשפע שכל ששומע מרבו כו', וע"כ חייב התלמיד להקביל פני רבו ברגל, שיאיר לו מאור פני רבו (וכמו שהי' במתן-תורה שהאיר לפנים דבנ"י מ"אור פניך" ממש ד"חכמת אדם תאיר פניו"), וכך הוא ענין חיוב הראייה בשלושת הרגלים דכתיב "יראה כל זכורך את פני ה'", לקבל האור ד"פני הוי"ה" בכל אחד ואחד, להאיר אור נשמתו כו' (ויקרא, א, עמ' קעח).

                   ה] מצינו בר' אבהו שצהבו פניו דאשכח תוספתא חדתא, וכתיב "חכמת אדם תאיר פניו".. וענין "צהבו פניו" הוא, שהאור העצמי של השכל הנעלם שלמעלה מן השכל הנגלה במוח כצורה לחומר, הוא שבא בגילוי בבחי' הארה בפניו של אדם גשמי.. הארת פנים שבחכמת אדם שבעצם הוא גילוי הארת עצמות כח חכמתו ממש, רק אעפ"כ אין גילוי זה אלא רק הארה גשמית חיצונית, ואין ערך לבחי' שכל וחכמה כלל, אמנם הרי ניכר ונראה בגילוי זה החיצוני שבפנים, מהות אמיתית מקור החכמה, ונק' מוחא סתימאה עצמו. ולא בבחי' השגת שכל כו', אלא רק בבחי' ראייה והבטה בלבד, שבאותו מקום שבפנים נראה לעיני הרואה גילוי עצם המוחא סתימאה כו'. והרבה יותר יוכל לקבל מראייה והבטה זו שבהארת פנים, מקבלת שכל וחכמה ממש מכח השכל הנעלם הזה. וראיה לזה מענין הקבלת פני רבו, שחייב אדם להקביל פני רבו בכל שבת ויו"ט, לפי שבקבלת פני רבו, שמאיר בו בחי' כח חכמתו העצמיית ממקורה לבחי' מוחא סתימאה עצמו, ובפרט בשבת ויו"ט אחר תפילת המוסף, שהארת אור הכתר מאיר בחכמה, הרי התלמיד מקבל ממקור חכמתו בריבוי כח ועוז כל מה שיוכל לקבל גילוי חכמה ממנו כו' (במדבר, ה, עמ' א'תתפב).

                   ו] ..כ"חכמת אדם תאיר פניו", שפניו צהובים בעצם מפנימיות דחכמה, ונק' "פנים מאירות", ומאיר הארתו במקבלים בענין אור ויופי זה ממש. ולכך "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", שיקבל הארת פנים מפני רבו המשפיע, שיהי' לו עוז וכח לקבל אור ושפע אחר-כך כו'. וכמו"כ ענין עולי רגלים "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני הוי'" כו', כשם שבא לראות כך כו' (דברים, ב, עמ' תקג).

                   ז] ידוע בענין "חכמת אדם תאיר פניו", שזהו גם-כן בחי' המקיף, דהיינו בחי' העצמיות והפנימיות שמתגלה בפנים דוקא.. וכמו "כי קרן עור פניו" בירידתו עם הלוחות כידוע, וכן "באור פניך נתת לנו" בשעת מתן-תורה בעשרת הדיברות, דחכמת אדם (העליון) תאיר פניו כו' ביופי הפנים בהתכללות מחו"ג במזג יפה, שזהו יופי העצמות יותר מיופי השכל ומדות המתפשטים במוח ולב.. רק הוא בחי' גילוי עצמות החכמה, וגילויו רק בהתלבשות בפנים הגשמיים.. ע"כ נק' מקיף דחו"ב שבא בפנים המאירות, שעל כן "חייב להקביל פני רבו ברגל" (דרושי חתונה, א, עמ' צג).

                   דרושים אלו הם, כנראה, היסוד לאמור בתורתו של מהר"י אייזיק מהאמיל:

                   א] ידוע בכתבים בענין מאמר רז"ל "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", שע"י ראיית הפנים בפנים מקבל הארה גדולה בבחי' מקיף, והוא הנותן כח לתלמיד להבין במה שלמד וילמוד מן הרב ביתר שאת ויתר עוז.. שהמקיף דוחה את הפנימי להתעצם בגוף המקבל.. וכשמקבל את אור המקיף ע"י הראיית פנים כנ"ל, שב האור הפנימי להיות כגוף המקבל עצמו ('שני המאורות', עמ' ט).

                   ב] ענין מה שמקבל בראיית פנים דרבו הוא בחי' הארת פנים דרבו, שמאיר בבחי' התענוג שלו בהרחבה.. וידוע דהקבלת פני רבו עושה רושם בתלמידו שיכול לעמוד על הדבר שקיבל ממנו בדרך השפעה, ביתר שאת ויתר עוז, מצד הקבלת הארת פני רבו בלא צמצום דרך השפעה.. שהוא מזכך גופו וכליו להיות משמשים להקבלת שפע אור חכמת הרב בתוכו ('חנה אריאל', אמרות, עמ' סא).

                   וב'סידור מהרי"ד' (דף קמא, א) כתב באותו ענין:

                   "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", אזי מקבל תוספת הארה מרוח רבו מתורתו ועבודתו שמשפיע עליו מפנימיות וחיצוניות [נעתק באריכות בהע' 7 לעיל].

 

אלישע ואליהו - התקשרות הרב והתלמיד

                   לייחסי "רב ותלמיד" במשנתו של מוהר"י אייזיק מהאמיל, הקדשנו פרק שלם בס' 'מגדל עז' (עמ' רצה-שז), ונביא כאן מעט מן המעט, מהדברים הנראים כתיאור התקשרותו הנפשית העל-שכלית של התלמיד לרבו, כפי שבאה לכלל ביטוי אצל הנביא אלישע ודביקותו באליהו. (המונחים "חכם" ו"תלמיד" השגורים בסגנונו של מוהרי"א מהאמיל, מקבילים המה ל"רבי" ו"חסיד", ואילו "דברי המוסר" ו"דברי החכמה" הם הם "מאמרי החסידות").

                   [א] בדברי המוסר שמשמיע החכם לעם ה', מלביש הוא את סתרי הקבלה; החכם עצמו מכוין לעצמו בסוד ה' אשר בסתרי הקבלה, וממשיך את דברי המוסר ע"פ דרך הקבלה. ואפשר גם שיבין התלמיד אפס קצהו מסוד ה' אשר בתוך דברי המוסר הללו, דהיינו לזכור על ענין האלקות ממש של כאו"א לפי ערך ומדריגת נשמתו המכרת את בוראה. ואם ירצה הרב שתלמידו יקבל גם את בחי' הרחבת הידיעה בסוד ה' המכוונים בדברי המוסר, עליו לקדש את דיבוריו ולכוון בהם איך שהדברים כמשמען הן הן סוד ה' (עיי"ש). וסגולת הקדושה הזו תעיר את לב התלמיד (ולא את מוחו ודעתו13) להכיר את ענין סוד ה' שבחב"ד של החכם, ותדבק נפשו אחריו - כלומר, אחר סוד ה' שמכיר בלבו. והסימן לזה הוא התקשרותו העצמית בחכם כידוע ליודעים. וכל זה הוא ההכנה מצד הרב.

                   אולם, יש עוד הכנה מצד התלמיד המקבל, ותחילת ההתעוררות לאיש ישראל שיעלה להיקרא בשם תלמיד, הוא כענין מ"ש באליהו ואלישע (מלכים א' יט, יט-כא) "וישלך (אליהו) אדרתו אליו (והוא חורש בשנים עשר צמדים ככתוב), ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אליהו, ויאמר אשקה נא לאבי וגו' ויקם וילך אחרי אליהו". וכי מה עשה לו אליהו ומה גילה לו? אלא שעשה לו ההתעוררות בנקודת היהדות שלמעלה מכחות הנשמה בהשגה והכרה כו', וע"י הכנה זו בתלמיד נעשה לו החפץ ללמוד ולקבל ממנו. והתחלת הקבלה היא השמיעה טובה באודנין דשמעין (הנק' "דער הערין טיף א ווארט"), וע"י זה נעשה התלמיד מוכן, שאם מסדר הרב ומקדש ומעלה הדיבורים בסדרן לשרשן כנ"ל, יתעורר לב התלמיד להכיר ענין ההרחבה הנ"ל ('חנה אריאל', במדבר, עמ' 98, בשינוי לשון קצת).

                   [ב] והנה כל התלמידים כו' אין השגתם והבנתם מדברי הרב מגיעים כלל אל מה שהוא בעצמות הרב המשפיע, לא מיניה ולא מקצתיה. אך יש להם דביקות יתירה מצד אחר, וכענין מ"ש באליהו ואלישע "וישלך אדרתו אליו גו' וירוץ אחר אליהו גו' ויקם וילך אחר אליהו וישרתהו". והיינו כשהתלמיד מוכן בעצמו לקבל מן הרב, אז הרב מושכו אליו בשימת עין בו כו'. כי ע"י נתינת עין החכם בו, נתחבר אליו אל החכם הניצוץ אלקי המחיה את האיש ההוא, וכשנתחבר הניצוץ אל החכם כו' בתלמיד המוכן, הנה שימת עין הרב בו מושכו אל עצמו עד שכל עצמות האיש נמשך אל הרב עד שנעשה כקניינו14 (וזהו "גדולה שימושה של תורה" כמ"ש באלישע "וישרתהו"). ותלמיד כזה, אף דלאו בר השגה הוא, מ"מ דברי תורתו של הרב עושים בו רושם גדול בטעם וסברא, כאילו סובר ומבין ממש (שם, עמ' 82).

                   ג] בחינת ומדריגת האמונה עניינם רק בחי' ה"ביטול עצמותו", שאינו מרשה א"ע לפשוט שכלו לחקור במה שאומר הרב עד"מ, ואינו מכיר את הסברא כלל, רק שאעפ"כ מקבל מה שאומר הרב כמו מי שמכיר הסברא, מפני כח האמונה שבוודאי מה שאומר הרב כן הוא אמת ואין עוד, ואפילו הרעיון ומחשבה נגד זה נאסר אצלו באיסור, וע"כ מעלים ומבטל כח שכלו וחכמתו לגמרי שלא יתפשטו כלל, וכאילו אין לו מציאות שכל וחכמה כלל. ויש בזאת האמונה מעלה יתירה על בחי' התלמיד היושב לפני רבו כו', שע"י בחי' האמונה אין דברי הרב מתצמצמים כלל וכלל, אלא הוא אצל המאמין כמו שהוא אצל הרב, כי כח האמונה היא הקבלה במדריגה שלמעלה משכל וחכמה של המאמין לגמרי, ומבטל שכלו במציאות ממש, עד שנעשה בבחי' "למטה מן הדעת" דהיינו כאילו אינו בר דעת כלל... אך בזאת מעלת האמונה יוצאת בגירעון, שאינו מקבל כלום ואין שכלו מזדכך כלל... ושוה אצלו שיאמר ויגיד לו או לא יגיד לו כלום, פקודת הרב שמרה רוחו ואין עוד.

                   ואמנם גם בחי' הביטול הזה (דמדריגת אמונה) בהכרח צריך לקבל מרבו, כי אם נולד בלא מדריגה זו מאין תבוא לו אם לא מאת הרב. אך אינה באה ע"י שום השפעה בגילוי כלל, רק ע"ד כמו מה שנאמר באליהו לגבי אלישע "וישלך אדרתו אליו גו' וירץ אחר אליהו ויאמר אשקה נא לאבי גו' ויקם וילך אחרי אליהו", שזהו גילוי שלא בדרך השפעה מן משפיע למקבל, אלא כמו התחברות עצם המשפיע אל המקבל, וע"י כן עזב את אביו ואמו וכל אשר  לו וילך אחרי אליהו, בבחי' אמונה כאמור.

                   והנה השלכת האדרת עליו לא ע"י העלאה מן המקבל היתה כלל, רק במצות ה' וחסד חינם ממשפיע למקבל כו', ופעולת עזיבת אביו ואמו ולכתו אחריו היא היתה בחי' העלאה גדולה שלמעלה מן הדעת, ובבחי' למטה מן הדעת, כי לא ידע דבר מה. והעלאה כזו גורמת המשכה ג"כ מלמעלה מן הדעת אל למטה מן הדעת, פירוש, בחי' התחברות והתקרבות עצם המשפיע להעלות את המקבל ולתקן עניינו... שע"י בחי' אמונת התלמיד בביטול גמור אל הרב, יתעורר עצם הרב לעשות אותו במדריגת תלמיד ממש, דהיינו שישפיע בו בחי' חכמה שבנפש מערך חכמת הרב כו', לזכך שכלו ולהעלותו ככל התלמידים.

אך איך יוכל להשפיע לו אם אין לו בחי' כלי מקבל כלל, שהרי הוא בבחי' אמונה בלא חכמה ושכל כנ"ל כו', שאין שכלו מתפשט כלום ואינו עולה, איך יזדכך שיוכל לקבל חכמת הרב, ועינינו רואות שכל מאמין בא לכלל תלמיד...

                   והענין הוא, כידוע דהשפעת הרב לתלמיד להגדילו ולהעלותו, הוא שממשיך לו משורש נשמתו לתוך גופו... ולפי זה, כמו שהיתה התעוררות הרב בפעם הראשון בחסד חינם (כנ"ל באליהו ואלישע) להמציא בו בחי' האמונה, ככה ע"י העלאת בחי' ביטול שע"י האמונה יעורר אותו החסד חינם ממש, להשפיע בו טעם החכמה, והיינו ע"י שיגיד לו דבר חכמה. וזהו תוקף החסד חינם של הרב להמשיך לו משורש נשמתו כח בחי' חכמה שבנפש לתוך גופו, להכיר בחי' חכמה שבעולם שמגיד לו הרב. ושניהם באים בבת אחת ע"י הגדת דבר חכמה פעם הראשון כו'.15 ולכן בהשפעה ראשונה זו תלוי כל מה שמקבל מאת הרב אחר כך, עד שמגיע לכלל תלמיד חכם, כי בפעם הזאת ממשיך משורש נשמתו כח הקבלה בבחי' חכמה שבנפש להתלבש בגופו, שיהיה "עולה ויורד" ("עולה" בבחי' טרוד למבלע ושפתותיו נוטפות וכו', "ויורד" בבחי' הבן בחכמה וחכם בבינה, עיי"ש), וע"י עליות וירידות כאלה כמה פעמים, נזדכך שכלו בבחי' חכמה שבנפש (מאמר 'יציאת מצרים', אות יח).

 

עשה לך רב והסתלק מן הספק

                   וזהו שאמרו רז"ל (אבות א, טז) "עשה לך רב והסתלק מן הספק", כי "ספק" גימטריא "עמלק", שיודע בריבונו ומתכוין למרוד בו, כמ"ש (דברים כה, יח) "אשר קרך בדרך" כו', שהוא קליפה המקרר את האדם שלא צריך לרב לנסוע אליו כו' לקבל ממנו תורתו ועבודתו, וע"י זה מפיל ספק, היינו ספיקות גם באמונה ח"ו. וע"ז נאמר (שמות יז, יד-טז) "כי מחה אמחה את זכר עמלק" ו"מלחמה לה' בעמלק מדור דור". ולכן "עשה לך רב והסתלק מן הספק", מקליפה דעמלק, ו"הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת קד, א). ולכן "ויברך דויד את ה'" (דה"י-א כט, י) ראשי-תיבות "ודאי", ולא יהי' ספק, שאז יקויים הברכה בוודאי, והודאי שמו כן תהילתו, להיות בהלו נרו על ראשו כו'.16

 

הסתלקות

                   ענין הקשר בין הצדיק לתלמידיו אחר הסתלקותו, נתבאר באר היטב באיגרת קדשו של אדמו"ר הזקן וביאורה (אגה"ק סי' זך):

                   איתא בזוהר הק' (אחרי עא, ב), "צדיקא אע"ג דאתפטר מהאי עלמא, לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מבחיוהי". וצריך להבין, תינח בעולמות עליונים אשתכח יתיר, בעלותו שמה, אבל בעולם-הזה איך אשתכח יתיר.

וי"ל ע"ד מה שקיבלתי על מאמר רז"ל "דשבק חיים לכל חי"; כנודע שחיי הצדיק אינם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים17 שהם אמונה ויראה ואהבה. כי באמונה כתיב (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה", וביראה כתיב (משלי יט, כג) "יראת ה' לחיים", ובאהבה כתיב (משלי כא, כא) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים" - וחסד הוא אהבה.18 ושלוש מידות אלו הן בכל עולם ועולם עד רום המעלות, הכל לפי ערך בחי' מעלות העולמות זה על זה בדרך עילה ועלול כנודע.

                   והנה בהיות הצדיק חי על פני האדמה, היו שלוש מידות אלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחי' מקום גשמי, שהיא בחי' הנפש הקשורה בגופו, וכל תלמידיו אינם מקבלים אלא רק הארת מידות אלו וזיוון המאיר חוץ לכלי זה ע"י דיבוריו ומחשבותיו הקדושים.19 ולכן אמרו רז"ל (ראה ע"ז ה, ב) שאין אדם עומד על דעת רבו וכו'.

                   אבל לאחר פטירתו, לפי שמתפרדים בחי' הנפש (שנשארה בקבר) מבחי' הרוח שבגן-עדן (שהן שלוש מידות הללו), לפיכך יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחי' רוחו שבגן-עדן, הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי' מקום גשמי (כנודע מאמר רז"ל [ב"ר סה, כב] על יעקב אבינו ע"ה שנכנס עמו גן-עדן, וכ"כ בס' 'עשרה מאמרות' שאויר גן-עדן מתפשט סביב כל אדם, ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה'. וכן להיפך ח"ו, נרשמים באויר המתפשט מגיהנם סביב כל אדם).

                   הילכך20 נקל מאוד לתלמידיו לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמית (שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה'), ולא זיוום בלבד המאיר חוץ לכלי, לפי שבחי' רוחו העצמית מתעלה בעילוי אחר עילוי להיכלל בבחי' נשמתו שבגן-עדן העליון שבעולמות העליונים, ונודע שכל דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו ומדריגתו הראשונה גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה, ובחי' זו הראשונה שנשארה למטה בגן-עדן התחתון במקומו ומדריגתו הראשונה, היא המתפשטת בתלמידיו כל אחד כפי בחי' התקשרותו וקרבתו אליו בחייו ובמותו באהבה רבה. כי המשכת כל רוחניות אינה אלא ע"י אהבה רבה, כמ"ש בזוה"ק (וירא צט, ב) דרוח דרעותא דליבא אמשיך רוח מלעילא. רק אם יכון לקראת אלהיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה לקבל שלוש מידות הללו כדרך שהורהו רבו, וכמאמר רז"ל (ע"פ מגילה ו, ב): "יגעת ומצאת תאמין".21

                   והנה יש עוד בחינת הארה לתלמידיו, רק שאינה מתלבשת בתוך מוחם ממש כראשונה, רק מאירה עליהם מלמעלה. והיא מעליית רוחו ונשמתו למקור חוצבו, דהיינו ל"חקל תפוחין קדישין", ועי"ז נעשה שם יחוד ע"י העלאת מ"נ מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, ונזרעו ב"חקל תפוחין קדישין" אורות עליונים מאוד, לעומת תחתונים אשר הם תורתו ועבודתו. והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' ע"י תורתו ועבודתו,22 והארה זו שעליהם מלמעלה מכנסת בליבם הרהורי תשובה ומעשים טובים. וכל המעשים טובים הנולדים מהארה זו (שמאירה מאורות הזרועים בשדה הנ"ל) נק' "גידולי גידולין".

                   והארה זו היא בהעלם והסתר גדול, כמו השמש המאירה לכוכבים מתחת לארץ,23 כדאיתא בתיקונים24 על משה רבינו ע"ה, שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לשישים ריבוא נשמות, כמו השמש המאירה מתחת לארץ לשישים ריבוא כוכבים.

[בסיום האיגרת הראשונה נאמר: וז"ש בזוה"ק דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי, דהיינו שגם בזה העולם המעשה, "היום לעשותם", אשתכח יתיר - כי המעשה גדל והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' המאיר לארץ וחוצות, וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו, דרך הקודש יקרא לה. זאת בעבודת ה' במילי דשמיא; ובמילי דעלמא בפירוש איתמר בזוה"ק (אחרי עא, ב) דצדיקייא מגינין על עלמא, ובמיתתהון יתיר מבחייהון, ואלמלא צלותא דצדיקייא בההוא עלמא, לא אתקיים עלמא רגעא חדא. וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו, קרוב לברכה].

 

"יחודים" ו"ספיחים" מהארת הצדיק

                   בזוהר ח"ב פ' תרומה (דף קסו, סוף ע"ב): ומיומא דאפסיק ההוא נהר, גנתא לא עאל ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא כו' עכ"ל. ונתבאר ביאור מאמר זה באריכות בכתבי-קודש של כ"ק אאזמו"ר [הצ"צ - ראה לעיל] נ"ע (יעו"ש כל אות ב). ונק' "ספיחים", שזהו עיקר בחי' הייחוד עליון בזמן הגלות, שמבחי' "רוחא דשדי בגווה" (שהוא אור זרוע לצדיק, הזרוע מכבר בשכינת עוזו ית') יכול להיות יחודים וגילוים בעילוי אחר עילוי כו'.

                   והנה בהיות הצדיק חי על-פני האדמה ומשפיע אור חסידותו לתלמידיו שמשורש נשמתו (הקשורים אליו בבחי' יסוד דנוק' כו'), לקבוע במוחם ולבם אחדות ה' הפשוטה כו', וליטע בהם אמונתו ויראתו ואהבתו הטהורה (בבחי' "בר לבב" כו') ע"י דא"ח הנאמרים מפיו הקדוש ברעותא-דליבא ודביקות נפלא, ודברים היוצאים (ממילא) מן הלב (ע"ד "הלב צועק" כו') נכנסים אל הלב, להלהיב ולהלהיט לבב תלמידיו להעירם משנתם בהבלי עולם-הזה כו' ולעוררם בעבודה שבלב (אהבה ויראה) כו'. כל זה הוא בחי' אור-פנימי ממש, דהיינו אור זרוע בפנימיות כלי המקבל. ויש בזה חילוקי מדריגות בבחי' הקליטה, כל אחד ואחד לפי הכנתו להיות בבחי' יסוד דנוק' (היינו להפשיט מחשבותיו ורצונותיו הגשמיים, וכן גם פלס מעגלי דרכיו בעבודת ה' לא על-פי דעת עצמו כלל, כי אם לשמוע מה שיורה רבו כו').

                   וגם בחי' אור-מקיף, היינו מה שרואים ושומעים תפילת הצדיק, התקשרותו ודביקותו לה' בתפילתו ברעותא-דליבא ממש, וע"י זה תתפעל לבב תלמידיו ביותר, שנשאר התפעלות זו בבחי' מקיף עליהם זמן רב (משא"כ אחרים שאינם תלמידיו כו'). ובכל פעם נסיעת התלמידים לרבם מקבלים אור-פנימי ואור-מקיף הנ"ל.

                   ואזי הצדיק הוא במדריגת מ"ש בזוהר שם (תרומה קסו, ב) וז"ל: האי אור זרע ליה קוב"ה (תפארת או בינה) בגינתא (מלכות) כו', ע"י דהאי צדיק (יסוד ז"א) דאיהו גננא דגינתא כו', וזרע לי' כו' בגינתא כו' ואוליד ואצמח כו'. ועל דא כל עלמין אתזנו בסיפוקא דההוא גננא דאיקרי צדיק כו' עכ"ל. והתלמידים הם במדריגת גינתא דעאל ביה ההוא גננא וזרע ליה כו'.

                   אבל בהעלות נר"ן של הצדיק להיכלל בפנימיות שכינת עוזו ית', כדי להעלות מ"ן עד רום כל המעלות לכפר על עוון הדור (כמ"ש באגרת-הקודש ד"ה למה נסמכה כו'), אז הוא בחי' מ"ש בזוהר שם "ומיומא דאפסיק ההוא נהר, גנתא לא עאל ביה ההוא גננא" כו'. ואזי צריכין התלמידים לחיות וליזון מבחי' "רוחא דשדי בגווה" מאור הזרוע מרבם מכבר בנפשם. וכמ"ש בביאור [הצ"צ] למאמר הזוהר הנ"ל וז"ל: כמו שמשפע הרב לתלמידיו הנה גם אחר זמן רב יוכל התלמיד לירד עוד לעומק דעת הרב ע"י השפעה זו שהשפיע בו מכבר, וכמאמר רז"ל (ע"ז ה, ב) "לא קאים אינש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין", הרי אחר ארבעין שנין משיג בהשפעה זו מה שלא השיג מקודם. וזהו ענין יחוד וקבלת אור מרבם מבחי' "ספיחים". וכענין זה ביקש אלישע (מלכים-ב ב, ט) "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", ר"ל בבחי' "רוחא דשדי בגווה" יתרבה ויתגדל בחי' ספיחים כו' כנ"ל [עכ"ל הצ"צ].

                   ולבחי' זו צ"ל כמה בחינות,25 לצייר צורתו ותוארו ותנועותיו ודביקותו לה' בשעת אמירתו דא"ח, ולזכור על זה היטב, וכמו כן דביקותו לה' בתפילתו, ולעורר ע"י זה ההתקשרות העצומה שהיה מתלמידיו לרבם. ואחר-כך כשחוזרים דרוש ששמעו ממנו בהעמקת הדעת, ולהתפלל אחר-כך בדרוש זה כו', אז יוכל אור הזרוע מרבם לפעול ישועות וגילוי אור ה' בנפשם שיתעלו בעבודת ה' במוח ובלב.26 וזה נק' גם-כן יחוד נשמת הצדיק עם תלמידיו (גם לאחר פטירתו כמו בחייו), רק יחוד זה נק' "ספיחים" כו', כמו הייחוד שבזמן הגלות שנהר יחרב ויבש כו', וכמ"ש (יחזקאל א, א) "ואני בתוך הגולה על נהר כבר".

                   ומ"ש באגרת-הקודש על מאמרז"ל "שבק חיים לכל חי" כו', וכן מ"ש "עוד יש בחי' הארה לתלמידיו כו' (עד) כמו שמש המאיר לארץ מתחת לשישים ריבוא כוכבים" כו' יעו"ש, זהו ענין אחר לכאורה. ואולי זהו ע"ד הסמך וסעד שיש לשכינת עוזו ית' בזמן הגלות לבד אור הזרוע (עיין בפרדס בסוף שער מהות והנהגה בסופו ממש, ותבין כו').27 [וראה "הגהה" להלן].

                   היוצא מזה, שהסתלקות הצדיק מתלמידיו זהו ממש כענין הגלות, שנפסק הנהר היוצא מעדן, וכמ"ש (ישעי' יט, ה) "ונהר יחרב ויבש".

                   (הגהה): ומ"ש באגרת-הקודש (סוף ד"ה אהוביי אחיי ורעיי כו') "כי המעשה גדל והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו הוי"ה" כו' עיי"ש, זהו מ"ש בהביאור שם "והנה יש עוד בחי' הארה כו' (עד) וכל המעשים טובים כו' מאורות הזרועים משדה הנ"ל נק' גידולי גידולין, והארה זו בהעלם והסתר גדול כמו שמש כו' מתחת לארץ" כו' עכ"ל. רק בהתניא [היינו באיגרת עצמה] לא נחלקו ונתפרשו העניינים כדרכו, ובהביאור מבאר ומחלק כו'.

                   ולכן פשוט שמ"ש בביאור מאמר זוה"ק תרומה הנ"ל [מהצ"צ] (באות ג) ע"ד אגה"ק הנ"ל שהוא גידולי ספיחים, הכוונה מבוארת, שהוא גידולי בחי' ספיחים מאורות עליונים הזרועים בבחי' מלכות אשר זרע הצדיק בחייו כל יום ויום ע"י תורתו ועבודתו. ואחר פטירתו שאין שייך עוד הקיום דתורה ומצות (כיון שנעשה חפשי כו'), ואינו ממשיך עוד אורות מחדש ע"י קיום התורה ומצות, אזי נעשה הייחוד בבחי' מלכות בכל יום ויום מאורות הזרועים מכבר ע"ד ספיחים כו'. ואורות עליונים דבחי' ספיחים דמלכות מאירים בתלמידים רק בבחי' מקיף והעלם גדול, כמו השמש המאיר לכוכבים מתחת הארץ. אבל הספיחים שנעשה לתלמידים מבחי' אור זרוע מרבם בתוך נפשם, הרי זה בבחי' יחוד וגילוי גמור בנפשם, שהוא בחי' יחוד וקבלת אור מרבם בבחי' אור פנימי ממש ע"ד הייחוד דספיחים שלמעלה במלכות בבחי' יחוד אור פנימי ממש, ואין שייך לומר על זה "בבחי' מקיף ובהעלם והסתר גדול" כו'. רק על הארת אורות עליונים דבחי' ספיחים דמלכות שמאיר בתלמידים, על זה שייך לומר "בהעלם והסתר גדול וכמו השמש שמאיר לכוכבים מתחת לארץ" כו' וד"ל.28

                   אנסה לסכם את דבריו כפי הנראה לענ"ד: אחר פטירת הצדיק חיים תלמידיו מהאור שזרע הצדיק בנפשם בחיים חיותו, ואז גדל אור זה בנפשם כספיחים "רק אם יכון לקראת אלקיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה" - כשהתלמידים ממשיכים להתייגע ולהדבק ברבם, בתורתו ובתפילתו. ואזי נקראת גם בחי' זו "יחוד פנימי" של התלמיד עם נפש רבו.

ואין זו בחי' ההארה ד"גידולי גידולין" (אשר ב"ביאור" לאגה"ק) - המאירה על התלמידים בהעלם ובהסתר - שהיא היא הבחי' ד"המעשה גדל והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק" הנאמרת לעיל מיני' באיגרת עצמה.

                   הארה זו (שב"ביאור") נקראת אף היא (בדברי אדמו"ר הצ"צ) "ספיחים", אך במשמעות אחרת: אלו הם ספיחים מהאורות שזרע הצדיק בעליונים ע"י תורתו ועבודתו, ומספיחים אלו באה הארה לתלמידים בבחי' מקיף והעלם והסתר כנ"ל.

אבל הספיחים מהאורות שזרע הצדיק בנפשם של תלמידיו, הם מאירים לתלמידים בגילוי גמור ולא בדרך מקיף והעלם.

 

                   ונראה שלכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ דרך אחרת בהבנת הענין כולו. ואלו הם דבריו בד"ה פזר נתן -תרצ"ב (מובאים בס' ההשתטחות עמ' סט, ובמ"מ וליקוט פירושים כו' לאגה"ק סי' כז עמ' תריב):

                   חיי הצדיק הם חיים רוחניים, ובחיים חיותו על פני האדמה הם מוגבלים בכלי. אבל לאחר הסתלקותו, הרי אורו מתפשט בכלל ובפרט על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו. ועל ידי הכנה רבה ויגיעה עצומה יכולים לקבל שלוש מדות הללו דאמונה יראה ואהבה מבחי' רוח רבם העצמית, והיינו דעל ידי עבודה ויגיעה כדרך שהורהו רבו מביא החיים רוחניים של רבו באמונה יראה ואהבה, בחיים בשריים, בכל ענייני עבודתו בלימוד התורה וקיום המצות בפועל ממש, שעל ידי זה נעשה התקשרות הגדולי גדולין עם שרשם ומקורם שהוא עצמות רוחו של הרב, המתעלה בעילוי אחר עילוי להיכלל בבחי' נשמתו שבגן עדן העליון בעולמות העליונים. אלא שזה מאיר עליהם בבחי' מקיף. אמנם מקיף זה נותן כח בהגדולי גדולין, להיות גם בהם כח הצמיחה בתוספות וריבוי עד אין שיעור.

 

"הצדיק אבד" למי שאינו מצטער על פטירתו

                   "הצדיק אבד ואין איש שם על לב" (ישעי' נז, א). פירוש, כשנאבד אין איש שם על לבו הצער, אזי אבד אצלו כו'. אבל כאשר שם על לבו ומתמרמר על זה, אזי אין הצדיק אבד כלל, כי אשתכח יתיר מבחיוהי כו'.29

                   ולכן צריך כל אחד ואחד לשית עצות בנפשו, כמ"ש (שה"ש ג, ב) "בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי גו' עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי", פירוש "שאהבה נפשי" מכבר, בחי' אור הגנוז כו'. ואין האור מתקיים בלתי כלים, אותיות התורה כו', היינו מהדרושים ששמעו וחזרו בהם כו'.

                   אך יש מי שאהבה זו בבחי' אבידה אצלו, בבחי' גלות, ע"ז נאמר "אבקשה" בבחי' חיפוש כו', במקום האבידה. אבידתו ואבידת רבו של רבו קודמת, שרבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם-הבא להיות "עולמך תראה בחייך", אהבה בתענוגים להתענג על ה'. וכולי האי ואולי יערה ה' עליהם רח ממרום ע"י אחדות, אהבה ואחוה, לחזק איש את רעהו ויהי' שלום וריעות לבל יפרד ח"ו קשר אהבה, כי זהו דוקא כלי המחזיק ברכה כמאמר רז"ל (סוף עוקצין) "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.30

                   אמרו רז"ל (מגילה טו, א) "צדיק אבד לדורו אבד". וצריך להבין, מהו הלשון "לדורו" וכו'. וכתיב (תהלים קמה, יג) "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור", ופירוש "מלוכה" הוא ברצון, שזה שייך על האדם שמקבל מלכותו ברצון וכמ"ש "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", וכמ"ש (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך" ע"י קבלת עול מלכות שמים ללמוד ממנו תורה ומידות ומעשים כו'. אבל "ממשלה" הוא בעל-כרחו, כמו על בהמות וחיות שייך רק לשון ממשלה ולא מלוכה, כי האדם שהוא בעל בחירה ובעל שכל יוכל לקבל עליו קבלת עול, אבל בהמות וחיות שאינם בעלי שכל ולא בעלי בחירה, לכן שייך עליהם ממשלה, שזהו "וממשלתך בכל דור ודור". אבל "מלכותך מלכות כל עולמים", בחי' מלוכה ביטול רצון.

                   וכן באדם, מי שרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים, שייך עליו לשון מלוכה, "שום תשים עליך מלך" להיות בטל אליו בתכלית, שזה ענין (אבות ד, יב) "מורא רבך כמורא שמים" כו'. אבל מי שאינו בטל בביטול רצון פנימי, אלא רק בחיצוניות קיבל עליו, נק' רק ממשלה, "וממשלתך בכל דור ודור".

                   ובזה יובן מ"ש "לדורו אבד", היינו שאבד לו הצדיק למי שקיבל ממנו רק ממשלה, אבל מי שהי' בטל אליו בתכלית הביטול וקיבל בלבו עול מלכות כו', לזה לא אבד לו הצדיק כלל. שזהו "לדורו" בחי' ממשלה, אבל לא בבחי' "מלכותו ברצון".

                   וזהו פירוש הפס' (ישעי' נז, א) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב", שלכאורה הוא זה תמיהא, איך שהצדיק אבד מעולמו ותלמידיו, ואין איש מתלמידיו שם על לבו לזכור עליו ולבכות כו'. אך שבאמת לא אבד כלל ח"ו, כי "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז, ב) ואשתכחו יתיר כו'. והענין הוא כי הפירוש הוא כך, למי שאין שם על לבו ומצער עליו להוריד דמעות כו', לאותו האיש הוא אבד לו, כי ניכר שגם מתחילה לא הי' לו התקשרות כלל, כמו"כ עתה לא שם על לבו לזכור עליו ועל תורתו שקיבל ממנו והדרכתו בכל פרטיו כו'. אבל למי ששם על לבו, אזי לא אבד לו כלל, ואדרבה, כי "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", וכאשר ילמוד תורתו יערה עליו רוח ממרום, ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו', להמשיך עליו שפע ברכה כמאז כן עתה.

                   והנה "הצדיק אבד" זהו בחי' אבידה לתלמידיו, ועד"מ האבידה צריך לחפשה במקום שנאבד ושם ימצאה, כך הכתוב אומר (דברים ד, כט) "ובקשתם משם גו' ומצאת", "משם" דייקא. וכשם שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמוצאה זולת במקום שנאבדה, כך לא ישיג אבידת רבו כי אם אחר החיפוש תחילה במקום שנאבדה לו, כמ"ש (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקורה".31

                   ..עצה היעוצה שצריך לחפש האבידה אשר נאבד מאתנו, והנה כתיב (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב", ופירשו רז"ל (זח"א מה, ב) כי טוב לגנוז. שבחי' אור הוא הארה פנימיות כו' מה שקיבל כל אחד ואחד מרבו ע"י עבודתו כו', שיש בחי' אור בכל אחד ואחד, אלא שהוא בבחי' הסתר והעלם מאוד בטבעו כו', וצריך לגלות אוצר של יראת שמים. ויש מי שהוא בבחי' אבידה אצלו ובבחי' גלות, וע"ז נאמר "ובקשתם", שתבקש ותחפש, ואין חיפוש אלא אחר אבידה, דהיינו דבר שהוא אבוד אצלו בבחי' גלות. וזהו (דברים י, כ) "את ה' אלקיך תירא" ואמרז"ל (פסחים כב, ב) "לרבות תלמידי חכמים", שהוא נמשך מבחי' "א-ל" השורה בכל אדם להחיות את נפשו.

                   והנה הכתוב אומר "ובקשתם משם", "משם" דייקא, כי כשם שאי אפשר לחפש אחר האבידה ולמוצאה זולת במקום שנאבדה, כך לא ישיג אור פני הוי' ושתהי' אהבתו אליו ויראתו על פניו, כי אם אחר החיפוש תחילה במקום שנאבדה לו. ע"ד מ"ש "נחפשה דרכינו", דהיינו שיפשפש במעשיו, גם לדקדק במעשיו להיות "שם אורחותיו" "ושם דרך", שעושה לו דרך הוי' כו' ומדקדק במעשיו להיות "בכל דרכיך דעהו".32

 

"לכפר על עוון הדור"

באיגרתו למחותנו הרה"ק מוהר"ר לוי יצחק מבארדיטשוב נ"ע (אגה"ק סי' כח), מבאר רבינו ענין נוסף שבפטירתן של הצדיקים, שהוא לכפרת הדור. ולא נמנענו מלהביאו, אף כי לכאורה אין בו שייכות ישירה לקשרים שבין הצדיק לתלמידיו דוקא.

..תיקון "ונוצר" אותיות "רצון", והיא ג"כ עת רצון המתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה בעת פטירת צדיקי עליון עובדי ה' באהבה במסירת נפשם לה' בחייהם, ערבית ושחרית בקריאת-שמע, שע"י זה היו מעלים מ"נ לאו"א בק"ש כידוע.. וע"י זה היו נמשכים ויורדים בחי' מ"ד מתיקון "ונוצר חסד", והם הם המאירים בבחי' גילוי בפטירתם. כנודע שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה בבחי' העלם והסתר, מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו.33

והנה ע"י גילוי הארת תיקון "ונוצר חסד" בפטירתן, מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב הארץ לכפר על עוון הדור, אף גם על הזדונות שהן משלוש קליפות הטמאות שלמטה מנוגה, לפי שמזל "ונוצר" ממוחא-סתימאה דאריך-אנפין מקור הבירורים, ואתהפכא חשוכא דשבירת הכלים לנהורא דעולם התיקון.

 

השתטחות

מ"ענין ההשתטחות" (המיוחס לאדמו"ר האמצעי - ראה לעיל הע' 5) הגיעונו שני נוסחים: הנוסח הישן שנדפס פעמים רבות (ולאחרונה ב'ספר ההשתטחות' עמ' יג-כז), ונוסח שונה - עתים מקצר ועתים מאריך - שנדפס לראשונה ב'ספר ההשתטחות' (עמ' כז-לד). הנוסח דלהלן מורכב משני הנוסחים גם יחד, בשינויי לשון קטנים.

 

ענין ההשתטחות

בענין ההליכה על הקברים ("השתטחות") יש כמה מדריגות ואופנים שונים, הנחלקים בדרך כלל לחמש מדריגות.

ובהקדים, שבמס' תענית (טז, א) איתא, למה יוצאין לבית הקברות, פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מאי בינייהו, איכא בינייהו קברי נכרים [פירש"י: במקום שאין קברי ישראל. לבקש רחמים אפילו על עצמן ליכא, כל שכן עלינו. עכ"ל. אבל הטעם דחשובין לפניך כמתים – איכא].

ובשו"ע הל' תענית (תקעט, ג) הביא את הטעם הראשון וז"ל: יוצאים כל העם לבית הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרככם. עכ"ל. ומובן מזה שהטעם הוא כדי לעורר האבילות כשיזכור יום המיתה, ועי"ז יכוף יצה"ר ויכניעו לשוב בתשובה. והוא ע"ד מאמרז"ל (ברכות ה, א) "ואם לאו יזכיר לו יום המיתה", שעי"ז נכנע היצה"ר, וכמ"ש (קהלת ז, ב) "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (משום) והחי יתן אל לבו", הרי שבזה יוכל להכניע את לבבו כנ"ל ויכוף אותו לשוב בתשובה.

ולכן היו הולכים על הקברות בתענית הגשמים, כדי להזכיר העם יום המיתה ויבכו ויתחננו שם בלב שלם. וזהו ג"כ הטעם שהולכין בתשעה באב על הקברות, כמ"ש התוס' שם. וכן בכל תענית ציבור נוהגין לילך על הקברות, לפי שארבע התעניות הוקבעו מפני הדברים הרעים שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות בתשובה (כמ"ש המג"א בשם הרמב"ם), ולכן הולכין על הקברות שעי"ז יתעוררו יותר בתשובה (ולפי טעם זה שרי לילך אפילו על קברי נכרים כמ"ש בגמ' תענית שם, וכך פסק הרמ"א שם). וזו המדריגה הראשונה בענין ההליכה על הקברות.

                   [קיצור: להכניע היצה"ר שיהי' כפוף ובטל ליצ"ט, ולשוב בתשובה וישוב אל ה' וירחמהו. ויש כמה מיני תשובה כמ"ש בלקו"ת בד"ה מה טובו (סי' מהרי"ד)].

המדריגה השניה היא הנזכרת בשו"ע (תקפא, ד בהג"ה), שיש נוהגין לילך על הקברות בערב ר"ה ולהרבות שם בתחינות. והשל"ה האריך בטעם הדבר, שהוא לפי שבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה מתקבלת שם ביותר. ויבקש מהשי"ת שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. והתפילה מתקבלת שם ביותר מחמת שני טעמים: הא' שהמקום גורם, שהוא מקום קדוש וטהור וזה גורם שמקבלים תפילתו, והב' שבוודאי יתפלל שם בלב שלם ובכוונה רצויה ביותר והכנעה עצומה מחמת התעוררות הלב בתשובה כנ"ל ע"י שיזכיר עצמו על יום המיתה ומשום והחי יתן אל לבו, וזה גורם שתהי' תפילתו רצויה ומקובלת. ועוד טעם שלישי, שהמתים יבקשו עליו רחמים, כי גם המתים מצטערים עיי"ש.

                   [קיצור: כאשר התפילה תהי' במקום טהור וקדוש, אזי התפילה מקובלת ביותר. ובוודאי יתפלל שם בכוונה רצויה (סי' מהרי"ד)].

המדריגה השלישית, הוא מה שהולכים אל מקום מנוחת אביו ואמו או בנו יחידו וכד', והוא יותר מעולה מקברות זרים, שעי"ז יכניע לבו יותר. שמעורר הבכייה וההספד ועושה פתיחת הלב לגמרי, כמו בשעה שהיה מתו מוטל לפניו שנשבר לבבו באמת מצד העגמת-נפש שנגע עד תוך נקודת לבבו ממש, והיה בוכה במר נפשו ממש. וכמו שאמר ר' יוחנן "דין גרמא דעשיראה ביר", שהיה נושא אצלו העצם משום עגמת-נפש שלא ישכח על בנו שמת, ובעבור זה יהי' תמיד לבו נשבר (ראה ברכות ה, ב ורש"י שם). וכמו יעקב אבינו ע"ה התאבל על בנו ימים רבים, שהי' תמיד בוכה במר נפשו על הסתלקות בנו, מצד שלא נשכח כלל מאתו כידוע. וכמו"כ בהליכתו על הקבר, אע"פ שנשכח מאתו זמן רב, אעפ"כ חוזר ונזכר עד שיכול לבכות במר נפשו מאד. וגורם בזה פתיחת הלב לגמרי, שיוכל לבכות על חטאיו ממש ג"כ בלב נשבר ונדכה ובבכייה רבה, ויכול לבוא לידי תשובה שלימה כידוע.

והטעם לזה הוא כמ"ש בתניא (פ' ל"א), ששעת הכושר לעצבות האמיתית על דאגת העוונות הוא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, ואזי הוא שעת הכושר להפך העצב ולהיות ממארי דחושבנא כו' עיי"ש. כידוע שעיכוב התשובה אינו אלא מחמת גסות וגבהות הלב, אבל אם הלב נשבר היטב באמת, יהי' מאיזה דבר שיהי', אזי תיכף ומיד יכול לבוא לידי תשובה שלימה. וע"כ בהליכתו על קבר אביו ואמו או בנו או אוהבו אשר כנפשו, שאז יתעורר בבכי גדול במר נפשו ולבו נשבר בקרבו, גורם בזה פתיחת הלב עד שיוכל לבכות על חטאיו בלב נשבר ונדכה ובבכייה, וע"ד המבואר בתניא הנ"ל.

וזהו ענין היסורים הבאים על האדם שנק' יסורים של אהבה, אפילו בבני חיי ומזוני, שמבטשים לאדם כדי להשיבו בתשובה שלימה מקרב איש ולב עמוק ביותר כמ"ש במ"א (וראיה מר"י שאמר "דין גרמא דעשיראה ביר", שבוודאי הי' אצלו יסורים של אהבה כנ"ל).

ונמצא דזה מועיל מההליכה על קברי זרים לשני הטעמים הנ"ל, בין לטעם הא' כדי שיזכור יום המיתה ויהי' לבו נשבר, ובוודאי על קבר אביו יהי' לבו נשבר יותר, ובין לטעם הב' כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים, דודאי אביו שיודע מצערו יבקש עליו רחמים יותר.

                   [קיצור: ע"י ריבוי הבכייה וההספד נעשה פתיחת הלב ולב נשבר, כמ"ש "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה" כו'. וע"י בכייה נמשך עליו רחמים רבים מקור הרחמים, כמ"ש "והנה נער בוכה ותחמול עליו", שע"י בכייה נעשה התעוררות רחמים רבים ממקור הרחמים. וכמ"ש "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", שהוא חודש אלול זמן הבכייה והתעוררות המשכת י"ג מדות הרחמים. ואמרו רז"ל "שערי דמעות לא ננעלו" כו' (סי' מהרי"ד)].

                   המדריגה הרביעית, הוא מה שהולכים על קבר צדיק וקדוש שהי' יודעו ומכירו בהיותו בחיים חיותו, ומצד תוקף האמונה שהיה מאמין בו בעודו בחיים חיותו שהוא איש אלקי קדוש ייאמר לו, בוודאי כשהי' נכנס אצלו לפנים בהיכלו הי' מתבטל ממציאותו לגמרי מצד הבושה הגדולה וההכנעה שמתבושש ונכנע מפני אדם גדול וצדיק, עד שנעשה כאבן דומם ממש ולא יכול לדבר כו', כי זהו אמיתות הביטול כמ"ש (תהלים נא, יז) "אדנ"י שפתי תפתח" כו'.

                   וכמו"כ כשהולך על קברו מקום מנוחת קדשו מתבטל שם ג"כ, ואדרבא ביתר שאת, כי "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין ז, ב). ומצד תוקף האמונה הגדולה שמאמין בקדושת נשמתו הקדושה והטהורה שעלתה כבר למקומה למעלה מעלה בעילוי אחר עילוי, והשראת הנפש הנשארת על הגוף בקבר כמ"ש (איוב יד, כב) "ונפשו עליו תאבל", שהולכת עמו בקבר כמ"ש בלק"ת (טעמ"צ פ' ויחי), וגם מקיפים של הנפש מתקשרים עם הנפש, שלזה מצוה לעשות ציון על הקבר שהוא כסא למקיף כידוע ומבואר בלק"ת (טעמ"צ שם), הנה בוודאי כשיבוא אל מקום קדושת מנוחת הצדיק ומצייר לפניו דמות פניו הקדוש והטהור, פני הצדיק הקבור שם, תיפול עליו אימתה ופחד יותר מבחיים חיותו, כי אז הי' בגדר גוף גשמי, ועתה הנפש של הצדיק היא ברוחניותה כמו שהיא.

                   ויוכל לבוא מחמת זה לבחי' ביטול במציאות ויראה עילאה ממש. וכמ"ש בסידור בהערה לתיקון חצות, שהיראה עילאה היא יראה פנימית ויראת בושת כמו המתבייש מאדם גדול וצדיק, מפני שפלות ערכו לגבי הצדיק הוא מתבטל ממציאותו לגמרי עד שכלא נחשב הוא, ועד"ז היא יראה עילאה כשמתבונן בגדולת אין-סוף ב"ה שלגדולתו אין חקר כו', הוא מתבושש מגדולתו ית' שאור א"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, שזהו מ"ש (אבות ג, יז) "אם אין חכמה אין יראה", שהחכמה עילאה שהיא בחי' כח מה, בחי' ביטול, גורם ליראה עילאה וכמ"ש שם באריכות.

                   ועד"ז בהליכתו על קבר הצדיק והקדוש יוכל לבוא שם לידי בושה גדולה וביטול במציאות ממש, שמתבושש מאוד בכל מעשיו ומחשבותיו אשר עשה וחשב עד היום, כי בוודאי גלוים המה. כי הצדיק אפילו בהיותו בחיים נודע לו מחשבות אדם ותחבולותיו כידוע,34 וכל-שכן הנפש עצמה של הצדיק אחרי הסתלקותו כי רוחניית היא. והביטול והבושה היא (ג"כ) מפני אור א"ס ממש המחיה את נפש הצדיק הזה, כי היא חלק אלוה ממעל ובטילה ממש לגבי אור א"ס ב"ה, כמבואר במ"א, שע"י שמתבטלים לפני ת"ח הוא ממש הביטול לה', וכמאמר (כתובות קיא, ב) וכי אפשר לידבק בשכינה, אלא כל הדבק בת"ח כמבואר בתניא (פ' ב), וכמבואר במ"א גבי מלכי ישראל.

                   וגם עי"ז יכול לעורר רחמים רבים על ניצוץ אלקות שבנפשו מצד שפלות ערכו, שהוא ענין תשובה עילאה. והוא ענין תשובה עילאה ביותר, שאין ערוך לגבי התשובה שנתבארה לעיל [במדריגה השלישית].

                   ועוד, כי ע"י תוקף התקשרות האמונה בנפש הצדיק מפנימיות ונקודת לבבו, וע"י כח המדמה ציורו ע"ד הרוחניות, וע"י הביטול הגדול, תוכל נפשו לידבק באיזה פרט מנפש הצדיק השוכן שם (והוא קרוב קצת לענין אתדבקות רוחא ברוחא הנזכר בצדיקים, כמו שיתבאר במדריגה החמישית). ועי"ז אפשר שתפילתו אשר יתפלל שם תוכל לעלות למעלה בעליות נפש הצדיק, ויכולה תפילתו לעשות פרי למעלה ולמטה.

                   וזהו אמונת הצדיקים, אשר אנשים נוסעים על קבריהם אע"פ שאינם משיגים כלום, כמו שיתבאר.

                   [קיצור: מצד תוקף האמונה שהי' מאמין בו שהוא איש אלקים קדוש כו', עי"ז יתבטל לפניו ביטול במציאות לגמרי ומתבושש מאוד מכל מעשיו. ויצייר אצלו כאילו הוא עומד חי נגדו, אזי ימלא בושה וכלימה כבושת גנב איך יוכל לגשת אל הקודש כו', ע"ד "שויתי ה' לנגדי תמיד", שעי"ז "וחטאתי נגדי תמיד" (סי' מהרי"ד)].

                   והמדריגה החמישית היא מדריגה גבוהה מאוד לאין קץ שאין למעלה ממנה, והוא ענין ההשתטחות על קברי הצדיקים המבואר במשנת חסידים (מס' הייחודים פ"א, א-ב), שהיא גדולה כ"כ בערך עד שהוא יכול להשיג שם השגות עי"ז, והיינו שיכול להעלות שם נשמתו עד מקום אחיזת נשמת הצדיק באברי אדם הראשון (ר"ל בנשמה הכוללת), ויעוררנו כדי להעלות נשמותיהם בסוד העלאת מ"ן, ואז יוכל להוריד נשמתו לגופו ולדבר עמו (והוא אתדבקות רוחא ברוחא ממש). ועי"ז יכולים להשיג השגות גדולות ברזין עילאין דאורייתא ולייחד יחודים עליונים. וכנזכר בס' עמק המלך (בהקדמה) מהייחודים שהי' האריז"ל מוסר לתלמידיו, לייחד על קברי הצדיקים הגדולים ולהשיג שם השגות גדולות. וזהו כל גדולת מעלת האריז"ל, שהנשמות הגבוהות היו מגלין לו רזי תורה.

                   והמדריגה הזאת היא גבוהה יותר מגילוי אליהו ורוח-הקודש, וכמ"ש בשער הקדושה להרח"ו ז"ל (ח"ג השער החמישי והשביעי). וכמבואר בס' עמק המלך (שם) על הרח"ו שנתלבשה בו נשמת בניהו בן יהוידע עד שהאיר גם בפנימיות (עד שהאריז"ל קם מפניו), והוא ע"י הייחוד הנ"ל שחזר על קברו כמה וכמה פעמים, והוא שייך לנשמתו כו' כמ"ש שם.

                   ובוודאי יש בזה מדריגות רבות, אך הכל לגדולי הערך אשר נפשם לא נפגמה כלל ונפשם ברורה וזכה ויש להם נר"ן המאירים כו', או עכ"פ בחי' רוח ונפש בלא פגם כלל. ומדריגה זו גבוהה יותר ומאוד נעלה מהמדריגה הרביעית הנ"ל שאין להם שום השגה כלל בגילוי, אבל במדריגה הזאת אפילו הפחותים יוכלו להשיג השגות ולייחד יחודים לפי ערך הנפש כנ"ל וד"ל.

                   והוא ענין האתדבקות רוחא ברוחא ממש, היינו שמחבר ומדבק רוחו ברוחו של הצדיק, ושניהם עולים בסוד העלאת מ"ן. וכמ"ש גם בס' משנת חסידים פ"א על סדר הייחודים משנה ג' וז"ל, ואם זכה הוא לנר"ן יחברם כולם בנר"ן הצדיק ההוא כשמעלם כו' עיי"ש באריכות וד"ל.35

                   ויובן זה יותר ע"פ המבואר באגרת-הקודש (סי' זך) על מאמר הזוה"ק "צדיקא דאתפטר מעלמא אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", ותוכן דבריו הק' שם בביאור מאמר רז"ל "שביק חיים לכל חי" [ראה כל הענין לעיל בפרק "הסתלקות"]. ואע"פ שמכל האמור שם, מובן ומבואר שכל אחד מן התלמידים יכול לקבל חלקו ותורתו בהארה מבחי' רוח רבם בכל מקום שהוא, ע"י שאויר גן-עדן מתפשט סביב כל אחד,36 ואם-כן אין מן הצורך כלל ליסע דוקא אל מקום מנוחתו ולהשתטח שם על קברו.

                   אך הנה כל זה הוא אם לא נפסק חבל ההתקשרות באהבה רבה אל רבו מכמו שהי' בעוד בחיים חיותו, והוא מתנהג בעבודת ה' באהבה וביראה ובאמונה כפי אשר הורהו רבו, ע"כ עודנו מקושר בחבלי עבותות האהבה ברוח רבו ויוכל לקבל חלקו מרוח רבו כמ"ש שם (באגה"ק). אבל אם נפסקו ח"ו חבלי עבותות האהבה מצד טרדות הזמן בענייני עולם הזה בעניינים גשמיים, עד אשר מעט מעט הולך וכבה (וכמעט נכבה) אור תורתו ועבודתו ואהבתו ויראתו אשר הופיע עליהם והשפיע להם רבם בעודו בחיים חיותו, עד שבמשך זמן יוכל לכבות ולהיות נשכח ממנו לגמרי. וכידוע שמהאי טעמא היה צריך תמיד לקבל פני הרב ולשמוע מפיו דוקא דא"ח, וכמו שנתבאר לעיל בענין הנסיעה לרב וקבלת תורה מפיו דוקא, כדי להאיר את נפשו בתוספת חיזוק והתקשרות בנפש רבו.

                   ומובן מזה, אשר מכל-שכן וקל-וחומר כאשר רבו שבק חיים לכל חי, אע"פ שהחיים שלו שהם אמונה ויראה ואהבה נמצאים בכל העולמות, ויכולים התלמידים לקבל חלקם כנ"ל, אך מ"מ במשך זמן רב ומחמת טרדתו בענייני העולם-הזה ובפרט בגלות ולחץ ודוחק הפרנסה בצוק העיתים, יכול להיות נכבה גחלת אור תורתו ועבודתו לגמרי מן התלמידים.

                   לכן מן ההכרח הוא לנסוע אל מקום מנוחתו ולהשתטח שם על קברו, ולעורר את האהבה מקרב איש ולב עמוק. כי בוודאי עדיין לא נפסק לגמרי מכל וכל, אלא נשאר איזה רשימו, שהוא בחי' "רוחא דשביק בגווה" (שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כו', לכן אף שנפרדה ממנו, רוחו מקשקשת תמיד בגווה ואינה יכולה לקבל כו'. וזהו שהפליגו בזוה"ק [משפטים קב, א] שלא לישא אלמנה עיי"ש כידוע). והוא ענין הרצון שיש לאדם לנסוע אל מקום מנוחת הצדיק כדי לעורר את האהבה, כי אם הי' נפסק ח"ו לגמרי לא הי' לו גם רצון לזה כלל. ובכח רוח זה דשביק בגווה, יכול הוא לעורר את רוח רבו מחדש בעוז אהבה רבה והכנעה עצומה ויגיעה גדולה, לקבל שלוש מדות הללו שהם אמונה ואהבה ויראה הנ"ל מחדש, כדרך שהורהו רבו בחייו כנ"ל.

                   אמנם מה שצריך לנסוע דוקא אל מקום מנוחת קדשו לעורר שם את האהבה, יש בזה שני טעמים; האחד הוא ע"ד הפשוט, כי ע"י הנסיעה בתשוקה נפלאה יהי' מזה העלאת מ"ן גדולה, ואח"כ בבואו לשם עם כח האמונה הגדולה בוודאי יתבטל ממציאותו לגמרי ממש, ויכין עצמו לקראת אלקים בהכנה רבה (בהכנעה רבה) במסירות-נפש ממש, וישפוך שיחו לפני ה' מעומקא דליבא על שנתרחק לגמרי כו'. ועי"ז יערה ה' עליו רוח ממרום, והוא רוח רבו שיש לו חלק בו, להחיות נפשו באור תורה ועבודה של רבו כו'.

                   והטעם השני הוא ע"ד מ"ש בלק"ת של האריז"ל (טעמ"צ פ' ויחי) בסוד קבורת מת ודיני האבילות, ותוכן דבריו בקיצור הוא, כי האדם יש לו נשמה פנימית ומקיפים דוגמת ה"צלם" דז"א, כי 'צ' הוא בחי' פנימיות ו'למ' הם שני המקיפים, 'ל' הוא שלושה מקיפים ו'מ' הוא ארבעה מקיפים, הרי שבעה מקיפים. והאדם בהיותו בחיים חיותו יש בו כל המקיפים הנ"ל, אמנם שלושים יום קודם שמת האדם מסתלקים ממנו בחי' המקיפים שהם צל על ראשו, וזהו שכתוב בזוהר (ויחי רכ, א) עה"פ (שה"ש ב, יז) "עד שיפוח היום ונסו הצללים" כו' (שהם צללים הנ"ל). אמנם בעת פטירתו של האדם הם חוזרים אליו כולם יחד, כדי שיסבלו כולם צער מיתה מהעונשים, וז"ש (תהלים קד, כט) "תוסף רוחם יגוועון". ואמנם בעת פטירת האדם הנשמה והרוח הולכים עם המקיפים שלהם במקום הראוי להם, והנפש עם שבעת המקיפים שלה שהם 'ל' 'מ' ד"צלם" (כנודע שיש "צלם" מנרנח"י) - ואמנם "צלם" של הנפש נחלק לפנימי וחיצון, הפנימי הוא ה'צ' ד"צלם", והוא ההולך עם הגוף אל הקבר וכמ"ש (איוב יד, כב) "ונפשו עליו תאבל", אך שבעת המקיפים שהם 'למ' ד"צלם" הרי אלו נשארים בבית האבל, כי אינם יכולים להיפרד כ"כ בנקל ממקום שנפרד ונפטר בו. וזהו שאמרו רז"ל (זהר ויחי ריח, ב) כל שבעת ימי האבל באה נפשו של המת אל ביתו, והוא סוד המקיפים של הנפש. אמנם הם הולכים ובאים, כי הם רוצים להיות בבית שמת שם המת ונפטר בו. גם רוצים להשתתף עם נפש הפנימית שבו, ולכן הולכים אל הקבר וחוזרים לביתו. אמנם בכל יום משבעת ימי האבילות מסתלק מקיף אחד מן המקיפים ונשאר דבוק עם הנפש, וכך עושים עד כלות שבעת ימי האבילות, ואז נשלמו כולם מלהסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר. ולכן תקנו שבעת ימי אבילות, בעוד שעדיין נפש המת בבית האבל.

                   ואמנם כאשר עדיין היו המקיפים בבית האבל, אז היו הקליפות נאחזות מאוד בנפש המת, כי בבחי' המקיף אין להם שום אחיזה, ובכל יום מסתלק כח הקליפה עד כלות שבעה ימים, ואז אינו נשאר שם אלא רק מה שהוא בחי' הכרחי להשאר שם בעוד שהבשר קיים עיי"ש. ואמנם מה שמתחיל מחלק המקיף לילך בקבר הוא מה'ל' של ה"צלם", יום א' דעת, יום ב' בינה, יום ג' חכמה, ואז בשלושה ימים הוא עיקר דין המת בקבר כנודע. ומשם ואילך שהולך בחי' ה'מ' ד"צלם" מתמעטין הדינים. ולכן נוהגין האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר שבעת ימי האבילות, כי הלא בנין הציון הוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, ואם יבנה קודם שיבוא שם המקיף נמצא שאנו נותנין כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם ולא תלך משם. דוגמת הבונה בית ואינו מזכיר עליו שמו ית', ששורה שם רוח הטומאה כו'. אך אחר שבעה ימים שאז בא המקיף, אז מצוה לעשות ציון ולהכין כסא למקיף כו'. עכ"ל הלק"ת הנ"ל.

                   והנה מובן מכל הנ"ל, שבמקום מנוחת הצדיק שוכן פנימיות נפשו (שהוא בחי' 'צ' ד"דצלם"), ובבנין הציון על קברו שוכן בתוכו בחי' המקיפים (שהם בחי' 'ל' ד"צלם") כמבואר שם באריכות. ובוודאי המקום ההוא קדוש ייאמר לו, ושם יכול לעורר גם את נפש הצדיק ע"י כח התעוררות שלו באהבה ויראה, ובתעצומות עוז התקשרות בוודאי יכול לעורר את נפש הצדיק הקדוש. ובפרט בכח רוחא דשביק בגווי', שיש לו שייכות קצת לאיזו בחינה מנפש הצדיק, קרוב  הדבר שיכולה נפשו לעורר בנפש הצדיק מעין ודוגמת אתדבקות רוחא ברוחא (מדריגה החמישית הנ"ל). וידביק את נפשו אל נפש הצדיק ולהתעורר באיזה התעוררות, רק אם ישים אליו לבו באמת ובלבב שלם, וישוב בתחילה בתשובה שלימה לפני השי"ת ויחפוץ וירצה באמת להמשיך עליו רוח קדושה מרוח רבו כנ"ל.

                   וע"י תוקף האמונה והתקשרות בנפש הצדיק, עם כח המדמה ציורו ע"ד הרוחניות, שיש בכאן פנימיות נפשו והשראתו בפנימיות ומקיפים שנק' "צלם" כנ"ל, יוכל לבוא עי"ז אל בחי' מעין ודוגמא קצת אל בחי' אתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל. ועי"ז ימשיך על עצמו חלקו מרוח רבו, להחיותו מחדש מן אור תורתו ועבודתו כאשר הי' באמנה אתו בהיותו בחיים חיותו ע"י הארת פניו ממש, ואדרבה יותר מזה וביתר שאת, כי אז הי' ע"י הלבושים דמחשבה ודיבור כנ"ל, וכעת הוא מקבל מרוח רבו העצמית לבד וכנ"ל באריכות.

                   וגם תפילתו שיתפלל שם בוודאי היא קרובה להתקבל, וכמבואר לעיל בשם ס' עשרה מאמרות שאויר גן-עדן מתפשט סביב כל אחד מן הצדיקים ושם נרשמים כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים כו'. אך אין כל זה שייך אלא רק בצדיקים שהולכים עם אוירא דגן-עדן כו' כיעקב, אבל באנשים פשוטים הרי יש אוירא דגיהנם שמתפשט סביב כל אחד וכמבואר שם. אמנם בעת בואו לכאן על מקום מנוחת הצדיק ומתפלל שם על קברו, שבוודאי התפילה שלו היא שם בכוונה רצויה ושלימה מקרב איש כו', וכאשר מניח את ראשו על הציון אשר שם שוכנים המקיפים של נפש הצדיק, אזי בוודאי כל אות ואות מדיבורו ומחשבותיו ותפילתו נרשמים  ונכללים באוירא דגן-עדן דשם (כי הרוח נק' אוירא דג"ע, וכמו"כ הנפש). ובעת אשר נפש הצדיק עולה למעלה, תוכל גם תפילתו לעלות למעלה מעלה בגן-עדן העליון ויוכל לעשות פרי למעלה ולמטה.

                   וכידוע שכל התפילות צריכות לעלות למעלה דרך פתחו של גן-עדן הארץ, וע"כ התפילה שמתפללים אצל מערת המכפלה היא רצויה ומקובל מאוד, לפי שיש קבלה בידינו ששם הוא פתחו של גן-עדן ממש. משא"כ התפילה שאנו מתפללים בכאן מתערבת באוירא מסאבא של ארץ העמים, ויכול להיות אשר התפילות דכאן מכמה שנים אינן עולות כלל (כמ"ש בשם הבעש"ט). ודוגמת מערת המכפלה הוא כאן על קבר הצדיק, התפילה שאנו מתפללים שם תוכל היא לעלות מהרה למעלה בעת עליית נפש הצדיק למעלה, כי האותיות של התפילה הן נרשמות שם בנפש הצדיק. וגם אם יזכה ימליץ טוב עליו, ויכול לפעול בקשתו שתומשך למטה בגשמיות כו' וד"ל.37

                   ודבר זה שהתפילה מתקבלת שם הוא יסוד מובן לכל דורש ומבקש ה', שיכולים ליסע לשם ולהתפלל שם בכוונה גדולה מעומקא דליבא, ויהי' נכון לבו בטוח שבוודאי תקובל שם תפילתו מהר כנ"ל. ונמצא כי המקום הקדוש הזה גורם לשני דברים, הא' שיכוין שם לבו בתפילתו מצד כח האמונה הגדולה והחזקה שתפיל עליו אימתה ופחד כנ"ל, והב' שיהי' מובטח שתקובל תפילתו.

                   וזהו אפילו לכל בר ישראל אף שאינו תלמידו (וכמו שנוסעים בא"י על מקום מנוחת הקדושים הידועים כידוע), שזהו רק מחמת הטעמים הנ"ל. וכל-שכן לתלמידיו המקושרים אל אור תורתו כנ"ל. אמנם אף אותם שלא ידעו בו ולא הכירו אותו בעוד בחיים חיותו, רק שלומדים בספריו הקדושים שהניח ברכה אחריו, ונהנים מאור זיו תורתו ומתחזקים עי"ז בעבודת ה' על-פי אשר הוא יורה דעה בספריו הק' בעבודת ה' לילך בדרכי ה' כו', בוודאי גם המה נקראים תלמידיו, כי יש להם שייכות אליו גם-כן, כי המה מאמינים בצדיק ההוא ומקבלים ממנו אור תורתו (ומקבלים ממנו אור וחיות), כי מי שאין לו שייכות אליו אינו מאמין בו כלל וכלל.

                   וזהו שמבואר במ"א שיש לכל צדיק בדורו כמה וכמה אנשים שאינם מאמינים בו כלל ואינם רוצים לקבל ממנו כלל וכלל, ואדרבה להיפך כו', והיינו לפי שאין לו חלק בו כלל. כי ענין האמונה הוא מלשון "ויהי אומן את הדסה" כו', שנמשך לשרשו, ולכן נקראים כל ישראל מאמינים, "כי חלק ה' עמו" והמה חלק אלוה ממעל ממש, לכן נמשכים לשרשן. וכמו"כ הוא אמונת הצדיקים לפי שהם שרשים, והענפים נמשכים לשרשן כמבואר במ"א.38

ובוודאי אותם הלומדים בספריו הק' ומתנהגים בדרכי ה' על-פי אשר הורהו, ומשתעשע ונהנה מאוד מאור תורתו, הם כולם נקראים תלמידיו ממש ויכולים גם הם לדבק אליו את נפשם בהתקשרות עצומה כמו בעודו בחיים ממש.

                   ויש להביא ראיה לזה מהמעשה הנזכר בגמ' (ב"מ פה, ב) בהאי בר בי רב דחזי לגוהרקי דר' חייא ומקליי' לעיני' בנורא כו', ולמחר הלך ונשתטח על קברו ואמר "מתניתא דמר קא מתנינא" ונתרפא. הרי מחמת שלמד מתניתא שלו דוקא, יש לו זכות שיהי' יכול להסתכל בו ולכך נתרפא כו' וד"ל. כי הענין מה דחזי לגוהרקי דר' חייא רבה בעלייתו למתיבתא דרקיע זהו בוודאי ראייה רוחנית ולא ראייה חושית, שזהו ע"י דביקות הנפש ממש והפשטת הגשמיות כו' וד"ל.

                   וכמבואר מאגה"ק (הנ"ל) בענין ההארה כמשל השמש המאירה לכוכבים מתחת לארץ, וכדאיתא בתיקונים על משה רבינו ע"ה שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לכל שישים ריבוא נשמות ישראל, והיינו כשלומדים תורת משה דוקא כו' וד"ל. וזהו "מתניתא דמר קא מתנינא", וצריך להיות הארתו מאירה עליו, ע"כ יש לו זכות להסתכל בו כו' וד"ל.

                   וכל זה הוא המדריגה הרביעית הנ"ל, אמנם המדריגה החמישית הנ"ל שהיא אמיתית ההשתטחות על קברי הצדיקים, לייחד יחודים עליונים ולהשיג שם השגות גדולות כמ"ש (ברכות יז, א) "עולמך תראה בחייך" ממש, שנוטל חלק בגן-עדן בחיים ממש, שכאשר מעלה את נר"ן שלו למעלה לחברם בנר"ן של הצדיק היושב בגן-עדן [ואז מורידו למטה ומגלין לו רזין דאורייתא, והרי זה כמו שיושב בגן-עדן] ונהנה מזיו השכינה בהשגות אלקות ממש, שעל זה נאמר (שה"ש ח, יג) "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" כו', דקאי על המלאכים המקשיבים לקולם של הנשמות היושבים בגן-עדן. כמו"כ גם אותם הצדיקים המגלים רזי תורה בהיותם בחיים חיותם בגוף גשמי, אזי באים גם-כן המלאכים לשמוע דברי-תורה מפיו, וכנזכר בגמ' (חגיגה יד, ב) שבאו מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה, וכמ"ש בזוה"ק (פנחס ריג, א) וכולהו צייתין לקוליהון ולמיליהון כו' וד"ל. וזהו התגלות של בחי' יחידה שבנפשו, שהוא התגלות עצם אור נשמתו כמו שהיא למעלה דבוקה באלקים חיים, שעי"ז זוכה ממילא לגילוי אליהו ורוח-הקודש כמ"ש בכתבי האריז"ל כו' וד"ל.

                   [קיצור: עוד יש מדריגה גבוהה העולה על כולנה, לקשר נר"נ שלו נפש בנפש רוח ברוח כו', ויהי' אתדבקות רוחא ברוחא כו'. ויתעוררו גם בחי' חיה יחידה מההעלם אל הגילוי. ולזה צריך יגיעה וע"י הכנה רבה ועצומה שישפוך את נפשו ברעותא דליבא ופנימיות הלב (רצון שלמעלה מהשכל) להשתפך נפשו אל חיק אביה ממש. ומזה יוכל להבין מארז"ל "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם", אשר ע"י הרצון שיש לכל אחד ליסע אל מקום מנוחת רבו ז"ל, יוכל לעורר רוח רבו כו' מבחי' דשבק בגווי' כו'. וכן על כל התלמידים, אף שלא הכירו אותו רק ראו ולמדו בספריו הקדושים, ויציירו בעצמם בהעמקת דעתם כאילו רואים אותו כו', גם המה התלמידים יוכלו לקשר נפש רוח ונשמה בנר"נ של רבם כו' (ע"פ סי' מהרי"ד)].

 

כמה ענייני השתטחות

                   לקראת יום ההילולא הראשון של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע, הדפיס כ"ק אדמו"ר זי"ע קונטרס "מאמרי השתטחות", ובו שמונה מאמרי חסידות מאת הרה"ק מוה"ר הלל מפאריטש נ"ע. ב'ספר ההשתטחות' נדפס קונטרס זה שנית, בתוספת מאמר אחד.

להלן כמה קטעים שנלקטו מתוך המאמרים הללו (ציוני העמודים הם ל'ספר ההשתטחות' הנ"ל).

 

גילוי בחי' "יחידה"

                   בבחי' חיי הצדיק יש כמה מדריגות,

                   [א] כמו שהוא חי בחיי העוה"ז, ואמונתו ויראתו ואהבתו מלובשים בתוך כלי ולבוש, ואז הוא מקבל חיותו מבחי' "הוא ושמו" הנ"ל המלובשים בהשתלשלות העולמות, היינו בלבושי העולמות דבי"ע.

                   [ב'] משא"כ לאחר הסתלקותו שנפשט הוא ומידותיו מן הלבושים, אז הוא (מסתכל) מתעלה בבחי' "הוא ושמו בלבד" כמו שהוא בלתי לבוש העולמות דבי"ע, אך מ"מ יש בחי' לבוש דק שהלבוש הוא מעולם הנאצל הנק' "יחודא עילאה".

                   [ג'] אך בארונו מאיר בחי' יותר נעלה, להיות ששם מונחים העצמות ובהם בחי' הרוחניות ד"הבלא דגרמי", שהוא רשימו בעלמא מבחי' יותר אחרונה שבנפש.39 אך הבחי' הזאת, להיותה בחי' היותר אחרונה, מאיר בה מבחי' עצמות היחידה, ובבחי' עצמות היחידה מאיר בחי' הנ"ל ד"הוא ושמו" בלתי לבושים כלל.40

                   והנה תלמידי הצדיק יש בהם שלוש בחי' הנ"ל, היינו בחייו מקבלים ממנו דרך הלבושים בחי' "חיים הרוחניים"; ובעת הסתלקותו, כאשר הולכים בדרך אשר הורה אותם בחייו בדרכי ה' הם מקבלים "חיים הרוחניים" ממנו בלתי לבושים, ע"י אויר גן-עדן, המקיפים, ע"י המצוות שעושין כו' (כי ע"י המצוות שעושין בעוה"ז ממשיכים עליהם אויר גן-עדן). וזהו דאשתכח יתיר [בפטירתו]. והארה זו שע"י אויר ג"ע הם מקבלים בתמידות כאשר הולכים בדרכיו; אך בעת ההילוך על קברו מעוררים בחי' המקיף דעצמות היחידה, שמאיר בה בחי' "הוא ושמו"  כמו שהם נכללים ב"לבד" בלתי לבושים כלל כו', ואז ממילא נכללים נר"ן של התלמיד ונר"ן של הצדיק שניהם בבחי' גילוי ה' דיחידה.41

 

גילוי בחי' "מזלא"

                   הניגש לקבר הצדיק אז מקבל מארונו בחי' המקיפים שלו, לכן הוא מסוגל להביא עצמות לידי גילוי.. ולכן ע"י שניגש לקבר רבו הוא סגולה להתגלות בחי' "מזלא" בנר"נ בשני האופנים (שנתבארו שם).42

 

יחוד נר"ן בנר"ן - "רננו צדיקים"

                   מבואר בכתבי האריז"ל שענין ההשתטחות הוא יחוד נר"ן בנר"ן. והגם שאין אתנו יודע עד מה ענין השתטחות הנ"ל וענין הייחוד, מ"מ אנו אומרים "ומעשה ידינו כוננה עלינו", ועקימת שפתיו הוי מעשה, ובאמירת המזמורים נפעל גם בנו איזה ענין בהעלם מצד הארת נפש הצדיק המאירה עלינו בהעלם ע"י ההילוך על קברו.43

                   והנה הגם שיש בחי' נר"ן בפרט בנפש המשתטח, ונר"ן בפרט בנפש הצדיק, מ"מ נר"ן של המשתטח הוא בחי' "נפש" בדרך כלל, ונר"ן של הצדיק הוא בחי' "רוח" בדרך כלל. וע"י ייחודם זה בזה נתייחד "נפש" ב"רוח" כו'.

                   וזהו "רננו צדיקים בהוי"ה" (שאומרים על קבר הצדיק), "צדיקים" הם בחי' "צדיק" ו"צדק", כי "צדק" הוא מלכותא קדישא, ו"צדיק" הוא בחי' יסוד. "צדק" הוא הנשמה המתלבשת בגוף, שע"י התומ"צ שקיימה והעיקר ע"י התשובה, מתעלית בבחי' מ"ן במלכות הנק' "צדק". והמעשים-טובים ותשובה שלמה פועלים סיוע ועזר בנפש הצדיק נ"ע אשר הוא בבחי' משפיע ["צדיק", יסוד] למעלה ממדריגת המלכות, שגם הוא יתעלה בבחי' בינה שלמעלה ממשפיע ומקבל, וממילא יתעלה גם נפש המקבל בבחי' בינה.

                   ובכלל הוא בחי' עליית "נפש" (שהוא נר"ן של המקבל שנק' בדרך כלל "נפש"), ו"רוח" (שהוא בחי' נר"ן של המשפיע שנק' בדרך כלל בחי' "רוח"), ב"נשמה" שהוא בחי' בינה.

                   והנה נפש המשתטח אשר נר"ן שלו הוא במדריגת "חיים בשריים" נמשך מבחי' מלכות (המחיה עולמות בי"ע), משא"כ נר"ן של הצדיק אשר חייו (אפילו בעת חיותו) היו "חיים רוחניים" שהם בבחי' התפעלות אלקות ממש, הוא נלקח מבחי' יסוד דאצילות שלמעלה מבחי' המלכות. וע"י יחוד נר"ן בנר"ן נעשה למעלה יחוד "צדיק" ו"צדק", ועי"ז מתעלים ונכללים שניהם בשיר ורננה בהוי' שלמעלה מבחי' משפיע ומקבל (שזהו בחי' בינה), ומשם בחי' "נשמה" בדרך כלל שלמעלה מבחי' "נפש" ו"רוח" הנ"ל שבדרך כלל.44

 

גילוי בחי' "נשמה"

                   ע"י התקשרות נר"ן שלו (שהם בכלל בחי' "נפש" בלבד), בנר"ן של הצדיק (שהם בכלל בחי' "רוח" בלבד), ע"י זה נכללים ב"הוי"ה" (שזהו בחי' "נשמה"), אז ממילא נתגלה ג"כ בחי' "חיה יחידה".

                   ובאופן אחר: ע"י חיבור "נפש" ו"רוח" נתגלה בחי' "נשמה" כנ"ל, ופועל אח"כ בעבודתו שיתגלה "נפש" ו"רוח" בתורה ומצוות, וממילא יתגלה בעת התפילה בחי' "נשמה" (שהוא בחי' התפעלות אלקות ממש בק"ש ותפילה).45

 

השגת יראה, בטחון (אהבה), שפלות (שמחה)

                   התכללות נר"ן בנר"ן, הוא כדי להשיג שלוש מידות: יראה (מצד "נפש" הצדיק המתייחדת בנפשו), בטחון (מצד "רוח" הצדיק המתייחדת ברוחו - כי בחי' "רוח" מולידה אהבה, ואהבה ממשיכה בטחון), [ושפלות, כי] ניתוסף גם אור באמונתו, דהיינו שיהי' שש ושמח באמונתו, ושמחה כזאת עם השפלות האמיתית אחת היא ממש כידוע (וזה נמשך מצד "נשמת" הצדיק המתייחדת בנשמתו), כי הנשמה היא בבינה ששם התגלות העונג הנק' שמחה. רק מצד ששמחה זאת היא מצד האמונה שהוא בחי' התקשרות בהעלם עצמות המאור, ונמצא שהעלם עצמות המאור בא לידי גילוי אור בנשמה, ואור כזה אינו פועל רוממות המורגש אלא רק בחי' שפלות בתכלית.46

 

העלאת נשמתו ונשמת הצדיק

                   ענין הנכנס לקבר הצדיק נ"ע, מבואר במשנת-חסידים שצריך להעלות שורש נשמתו עד מקום אחיזתו באברי אדם-הראשון. והגם שאין אתנו יודע עד מה, מ"מ יכול להיות שנפעל בהעלם מצד אמירת המזמורים (כנ"ל). כי להיות ענין הכניסה הוא לקשר את עצמו בבחי' הנשמות שהם בבחי' עלמא דאתכסיא, ולהמשיך משם כח ועוז בנפשו על תורה ועבודה שבמוח ולב, לזאת צריך להעלות נפש הצדיק שהוא בעלמא דאתכסיא, למקום אשר הוא למעלה מעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, והוא בחי' "אדם קדמון" ששם שווין העלם וגילוי, ואז יופעל גילוי עצמות ההעלם ולא הארה בעלמא. וזהו ענין אחיזתו באברי אדם-הראשון, דהיינו קודם החטא, שהי' מאיר בו בחי' "אדם קדמון" מסוף העולם ועד סופו.

באמירת "נשמת כל חי" (הוא נשמתא דפרחא מחי העולמים, בחי' "אדם קדמון" כמבואר בסידור), כאן הוא תכלית העלייה בשרשו של הצדיק נ"ע, במקום אחיזתו באברי אדם-הראשון כמו שהוא קודם החטא, וע"י זה נמשך עצמות ההעלם לבוא לידי גילוי (כמשנ"ת).

וממוצא דבר נשמע, שע"י שניגשים לקבר הצדיק נ"ע הרי הוא נשבר באמת, מצד התקשרותו בהבלי העולם-הזה, יתמרמר לבו עד שנשבר לשברים דקים, יוכל להאיר בו מעין לעתיד לבוא, ליתן כח ועוז בנפשו בסיוע גדול לסייעו בעסק התורה ומצות ועבודה שבלב זו תפילה כו' וד"ל.47

 

העלאת הנשמות - "רננו צדיקים בה'"

                   אדם-הראשון הי' כולל בתוכו כל הנשמות הפרטיות, והנה אחר שהוא מעלה נשמתו למקום נשמת הצדיק, אז הוא מעורר נשמת הצדיק שהוא אבר פרטי מאברי אדה"ר, ועולים שניהם בבחי' מ"ן לבחי' מלכות דאצילות. וענין יחוד נשמתו בבחי' נשמת הצדיק, היינו הפשטה מ"חיים בשריים" לדבק את עצמו ב"חיים רוחניים" חיי הנשמה. ואח"כ עולים שניהם בבחי' מ"ן - שזהו בחי' התפעלות אלקות ממש שלמעלה אפילו מחיי הנשמה.

וזהו "רננו צדיקים בהוי"ה", כי "רננא ברמשא" היינו להפשיט את עצמו מגדר ה"יש" שנמשך מבחי' ההסתר דמידת לילה, ולזה אמר ששני ה"צדיקים" - כי נשמתו הוא מבחי' "צדיק" מצד עצמה (כי "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", וכמא' "נשמה שנתת בי טהורה היא", הגם שפגם מצד חומר הגוף וחלק הנשמה שבגוף נק' לפיכך בעל-תשובה, אך עצם הנשמה נק' "צדיק"), ונשמת הצדיק ודאי נק' בשם "צדיק", ואפשר שיעלו שניהם בבחי' ההפשטה מבחי' ה"יש" שלהם (כי גם "חיים רוחניים" של הצדיק הוא בחי' "יש" לגבי התפעלות אלקות ממש שמבחי' אצילות), ויוכללו ב"הוי"ה" דאצילות וכו'.

                   עוד יש לפרש "רננו צדיקים בהוי"ה", שבחי' "צדיקים" הוא בחי' "צדיק" (ז"א) ו"צדק" (מלכותא קדישא), ויעלו שניהם בסוד מ"ן ב"הוי"ה" (בינה דאצילות). וזה נעשה מצד שעולים בחי' שני הצדיקים (נפש המשתטח ונפש הצדיק) בבחי' מ"נ ביסוד דנוקבא, וע"י זה גורמים עליית זו"נ עצמם בבחי' מ"ן ביסוד שבבינה דאצילות. והנה עליית הצדיקים בסוד מ"נ במלכות גורמים יחוד זו"נ, ועליית זו"נ עצמן בסוד מ"נ גורם יחוד או"א, ונמשך שפע החכמה בבינה, ונמשך עי"ז אור רב לזו"נ, ומהם נמשך שפע רב לנשמת הצדיק ולנשמת המשתטח, ליתן לו כח ועוז על תורה ועבודה כו'.48

 

מתורתו של כ"ק רבינו זי"ע

                   ספר שלם הוקדש לתורתו של רבינו זי"ע בענין סילוקם של צדיקים, הוא הס' "ג' תמוז תשנ"ד". בספר זה באו ביאורים לרוב בענייני ההסתלקות, ההתקשרות וההשתטחות - אך אנו לא הבאנו אלא מקצת מן המקצת, ליקוטי בתר ליקוטי, מאשר נדפס ב'ספר ההשתטחות'.

 

ההשתטחות מחזקת את ההתקשרות

                   ענין ההשתטחות הוא ההליכה על קברו מתוך ידיעה "אז דא איז ער"... [כאן הוא נמצא], ומציירים את צורת דמות פניו... וע"י זה ניתוסף כח ועוז בהתקשרות ובקיום שליחותו ללא שינויים וחשבונות כלל.

                   כששומעים ציווי והוראה פעם אחת בלבד, הרי במשך הזמן יכולה להיות בזה חלישות וקרירות, עירוב חשבונות שכליים וכד', לכן, העצה היא לחזק את ההתקשרות ע"י ההשתטחות.49

 

לימוד תורתו - כהשתטחות

                   אמרו רז"ל (יבמות צז, א): "כל תלמיד-חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם-הזה, שפתותיו דובבות בקבר". ואיתא בס' 'מאור עיניים' בשם הבעש"ט וזלה"ק: אפשר לומר כי זה בחי' השתטחות על קברי הצדיקים, כי דיבורי הצדיק, שם הוא קבור וטמון החיות שלו. וזה הלומד, בהיכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נק' "אתדבקות רוחא ברוחא" ו"שפתותיו דובבות בקבר".

                   ועפ"ז יש לפרש מ"ש במשה רבינו (ברכה לד, ו) "ולא ידע איש את קבורתו", שאמרז"ל (סוטה יד, א) "אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה, למטה נדמה להן למעלה" - שאיש מהם (לא העומדים למטה ולא העומדים למעלה) לא לקח את העצמיות שלו ("קבורתו"), כי היכן נמצא הוא בעצמו ("ויקבור אותו") - הרי זה בתורה, וכדאיתא בזוהר (בראשית כז, ב) "קבורתא דיליה [דמשה] - משנה".50

                   ענין זה נוגע במיוחד לאלה שמסיבות שונות אינם יכולים לילך על הציון הק' - שידעו, שלימוד תורתו הוא בדוגמת ענין ההשתטחות. ועוד - ועיקר - מאחר שהכניס את עצמותו בתורתו, הרי, ע"י לימוד תורתו מתקשרים אליו.51

 

 

1. ואדרבה, באחד ממאמרי אדמו"ר הזקן (סה"מ תקס"ה, עמ' קסב, ע"פ שני הנוסחים) נזכרת ההתקשרות דוקא שלא לשבח, וז"ל: ועוד ימצא בדוגמא זו [של קליפת הצדוקים] ברוחניות כיוצא בזה גם בדורינו זה, והוא אשר יפרקו עול-מלכות-שמים בתורה ועבודה שבלב זו תפילה ועול מ"ש, כי המה יפטרו את עצמם ויאמרו שאין צריכין לעבוד ה' בעצמם, כי אם נתקשר ונאמין בצדיק, והצדיק יעלהו ויגביה אותו כו', והם פטורים לגמרי ושמחים בחלקם כו'. וגם זה אינו בא אלא רק מסיבת פריקת עול מ"ש, שרצונם להקל מעליהם העבודה, ואינם חפצים ביגיעה ועבודה כו' וד"ל.

2. אלא שבמאמר המיוחס לרבינו הזקן (פרשיות התורה, עמ' תתלא) מתגלה באותו פרק תניא גם הפן של ההתקשרות הנפשית, וז"ל: עצה שניה היא מ"ש בתניא להידבק בת"ח ולהתקשר בתוך נקודת לבבו בבחי' "פנים" ולא בבחי' "עורף" כו', כי "פנים" הוא תורה ומצות ועבודה וההתדבקות בו ית' ע"י קיום התומ"צ כו'. וככה ממש הצדיקים הם המחיים את כללות נשמות ישראל, וכל הדבוק בת"ח כאילו דבוק בשכינה ממש, ומגיע לו החיות מא"ס ב"ה ע"י הצדיק בתורתו ותפילתו ועבודתו את ה' ית"ש (והפושעים והמורדים בת"ח, גם הצדיקים מחיים אותם, כי צדיק באמונתו יחיה כללות נש"י, רק שהם יונקים מאחוריים של הנר"ן של הת"ח, ולהם מגיע בכסף וזהב ועניינים גשמיים).

3. ועכ"ז, בקונטרס "תורת החסידות" למוהריי"צ (שעניינו ביאור מהות תורת החסידות והחילוק שבינה לבין תורת המוסר וכו'), ובקונטרס "עניינה של תורת החסידות" לרבינו זי"ע (שגם בו נסקרים כל הפנים של חידוש החסידות), בשניהם לא נרמז שענין ההתקשרות נמנה גם הוא עם יסודות החסידות.

4. וכך הוא גם ביטולו המוחלט של החסיד לרבו, כפי שנתבאר רבות בתורתו של מוהרי"א מהאמיל (ונלקט ממנו בס' 'מגדל עז' עמ' רצה-שז, ומעט מזעיר הבאנו להלן בפרק "התקשרות הרב והתלמיד").

5. ראה בס' מאמרי אדמו"ר האמצעי - קונטרסים - עמ' לא-לב. עכ"פ ברור לכאורה שנכתב ע"י אחד מתלמידיו של רבינו הזקן.

6. לכאורה כבר תירץ זאת רבינו הזקן עצמו בהקדמת ספר התניא, בהביאו את ה"מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ"ש לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים", והוא  אף מבאר והולך טעמו של דבר, מדוע עדיפה השמיעה מקרוב על הראייה בספרים, שבהם לא כל אחד מסוגל למצוא את המענה המדוייק לבעייותיו המיוחדות לו. אלא, שלדבריו, ס' התניא הוא יוצא מן הכלל הנ"ל, היות והוא נועד במיוחד ומלכתחילה לאנ"ש שהוא יודעם ומכירם, "הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינותינו וסמוכות שלה", לפיכך הוי כאילו הרב מדבר אליו במישרין, ושוב אין מן הצורך לנסוע אליו. אך יש לחלק, כי שם מיירי לענין ש"לא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות", דהיינו ליטול עצה והוראה פרטית בדרכי עבודת ה', שבזה עדיפה שמיעה מן הרב המכירו על הראייה והקריאה בספרים (ובזה מהווה מעתה ס' התניא "תשובות על כל השאלות"). אך כאן עסקינן בנסיעה אל הרבי לשם שמיעת דא"ח, ובפרט נסיעות חוזרות ונשנות, והדרא קושיא לדוכתה: "דבריו הקדושים המה בכתובים" והנסיעה לשם מה?

7. ב'סידור מהרי"ד' (קמא, א) כתב באותו ענין: "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", אזי מקבל תוספת הארה מרוח רבו מתורתו ועבודתו שמשפיע עליו מפנימיות וחיצוניות [ראה להלן ביאור  עניינן של שתי ההשפעות הללו]. וכמ"ש בתשובות הרדב"ז (סי' תתקי) וז"ל: עוד אמרו בספרי החכמה, כי בהיות האדם מתכוין אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה. וזה שנק' אצלם סוד העיבור בחיי שניהם (והוא בחי' נשמה יתירה שמתגלה בשבת, והוא בחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה). וזהו שנא' (ישעי' ל, כ) "והיו עיניך רואות את מוריך" כו'. וזהו ואצלתי מן הרוח אשר עליך כו' (הפרשת ההארה מרבם לתלמידיו). לכן התהלל רבינו הקדוש שאם הי' רואה את פני רבו ר' מאיר הי' מגיע למדריגה עליונה (עירובין יג, ב). וכל-שכן אם הרב מתכוין גם הוא וקרא זה אלא זה כו', זה להשפיע וזה לקבל. ומשום הכי אמר ר' יוסי (שם מז, ב) "לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה". וזהו הטעם בתפילה כי בהביט אדם אל רבו כשרואה את רבו מתפלל בכוונה והשגות מתפעל מאוד, ותתעורר נפשו אל הכוונה השלימה, וניתוסף עליו רוח ממרום. וזה דבר שהשכל מורה עליו, וההיפך כו' (עיי"ש ברדב"ז). וכ"כ בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) עה"פ "אך בצלם יתהלך איש", כל האומר שמועה מפי אומרו יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו כו'.

וראה עוד להלן בפרק "קבלת פני רבו ברגל".

8. שכך אמר לו רבינו הזקן לר' משה ווילענקיס ('מאה שערים', כט, א-ב): וואס איז אמונת הצדיקים? כי כל נשמה פרטית היא ניצוץ וחלק מהנשמה של הצדיק, ויש נשמה שהיא חלק עשירי מנשמת הצדיק ויש שהיא חלק ממאה ואלף ורבבה, עד שלפי ערך החלק שיש לה בנשמת הצדיק כך אמונתה בו. כי ענין אמונה לא בדבר שהוא מושג בשכל ודעת, כי בזה לא שייך ענין אמונה, מאחר שהוא מבין בשכלו ודעתו את הדבר. ולהיפוך, ענין אמונה בדבר שהוא עצם מעצמותו, ובעצמותו לא שייך דעת ושכל, למשל כמו שלא שייך לומר שמבין בשכלו שזהו רגלו או ידו כו', כי זה עצמותו ומהותו ולא שייך בזה שכל ודעת. כן הוא בענין אמונת הצדיקים, מאחר שנשמתו חלק פרטי מעצמות נשמתו של הצדיק, והוא מאמין בו באמונה שלמעלה מן הדעת והשגה, רק שנמשך אחריו כל עצמותו ומהותו מאחר שהוא חלק ממנו. [ובמאמרי אדמו"ר הזקן - עניינים - עמ' רצט ואילך, נתבאר באופן אחר מדוע לאלו יש אמונה בצדיקים ולאחרים אין. יעו"ש. וצ"ע לתווך ביניהם. ואולי כאן מיירי במי שאינם מאמינים כלל בצדיק זה, אבל יש להם אמונה בצדיק אחר שהם משרשו. ואילו שם מיירי במי שאין להם אמונת צדיקים כלל, לא בצדיק זה ולא בצדיק אחר].

9. במאמרו של הר"ר הלל מפאריטש ('מגדל עז', עמ' רצג) מתבאר ענין הרוח דשביק הרב בגוויה דהתלמיד, וגם שם נאמר שבחי' זו נעשית אצל החסיד בהיותו ב"יחידות" הראשונה אצל הצדיק, והוא ממשיך בנפשו כח התשוקה לד"ח וקבלת אור אלקי מדרכי החסידות. וראה עוד להלן בפרק "התקשרות הרב והתלמיד" (ממשנתו של מוהרי"א מהאמיל), לענין ההתקשרות ההדדית בעת ההשפעה הראשונה מהרב לתלמידו.

10. ע"ד התפעלות זו אנו למדים גם בתורה-אור (לג, ד): כמו אחד מתפעל מתפילת אדם צדיק המתפלל בדחילו ורחימו ומסירות-נפש, שע"י זה מתפעל גם הוא. והיא הארה מבחי' המקיף, שהרי לא קיבל ממנו בפנימיות השכלה וחכמה ע"י דיבור שהוא השפעה בפנימיות, כי אם שנתפעל מצדקתו, והרי צדקתו ואהבה ויראה שלו הוא בבחי' ריחוק ממנו בחי' מקיף. אך נודע שהמקיף הוא מבחי' גבוהה יותר מהפנימי.. מקבל ע"י זה יותר יראת שמים כו'.. ידחו הרע בבחי' אחת יותר כו'.

ועוד איתא בכתבי מוהרי"א מהאמיל ('מאמר מצה וכוסות', עמ' 52): התפעלות שמתפעלים הרואים את הצדיקים העובדים ה' בלב ונפש ומאוד, שהן מתפעלים מבחי' חיצוניות כו' של התפעלות הצדיקים עצמן. והנה עד"מ כשרואים התפעלות אהבת ה' בלב הצדיקים מתפעלים באהבה, ומבחי' פחד מתפעלים בפחד וכו'. וכן מן בחי' חכמה של עובדי ה' כנ"ל מתפעלים בהתפעלות החכמה, או מהסתכלות בבחי' הקדושה שלהם שהוא מדריגה החכמה הנק' "קודש", מתפעלים בבחי' ביטול מבחי' הרגשת קדושה דוקא. והמופת לזה, שמי שאין לו הבחנה כלל בענין הקדושה, לא יתפעל מזה כלום. ולפי רוב ההבחנה במכוון ממש, תהי' ענין ההתפעלות אמיתית דוקא מקדושתם. נמצא שבכל המדריגות פנימיותם וחיצוניותם הוא בערך אחד.

אבל בחינת ומדריגת הכתר בעובדי ה', הוא בחי' הדביקות האמיתית ד"ואתם הדבקים בה' אלקיכם" כו', אין מחשבת הרואים תפיסא בה כלל להתפעל ממנה כדרך ההתפעלות הנ"ל מכל שאר הבחינות. ואפילו מי שיש לו הבחנה טובה בענין דביקות אמיתית, אעפ"כ אינו מתפעל מזה בבחי' דביקות כלל כו', אלא ההתפעלות הוא רק מהפלאת ערך הצדיק עובד ה' ההוא בהפלאת הערך למעלה מההשגה לגמרי, ואין נמשך מזה התפעלות להיות גם הרואה ומסתכל בזה נעשה בבחי' הפלאת הערך וד"ל. ואדרבה, נעשה שפל בעיניו יותר ויותר. וגם איננה התפעלות בבחי' ביטול, שהביטול הוא בבחי' חכמה שבקירוב הערך דוקא. אבל אעפ"כ, התפעלות השפלות הנ"ל שבאה מהשגת הפלאת הערך הנ"ל, היא סיבה עיקרית לכל מיני התפעלות שמתפעלים הרואים משאר המדריגות, שהרי מי שאינו חשוב בעיני הרואים למופלא מערכם, אינם סופנים אותו לקבל חיצוניות ההתפעלות שלו בקרבם להתפעל ממנה כנ"ל. ואף שבוודאי ע"כ מתפשט ומגיע אליהם חיצוניות ההתפעלות שלו, אבל הם אין מתפעלים מזה כלל, אם לא ע"י התפעלות השפלות תחילה מפני הפלאת ערכו בדביקות העצמיית שלו כנ"ל.

11. מאיגרתו של האדמו"ר רש"ז מקאפוסט (נכד הצ"צ) לאנ"ש, אחר פטירת אביו הק' האדמו"ר רי"ל מקאפוסט (ס' מגן-אבות, בראשית, בתחילתו). איגרת זו נמצאת גם בכרכי מאמרי דא"ח רבים של חסידי ליובאוויטש.

12. עד כאן מ'סידור מהרי"ד', להאדמו"ר מליאדי נכד הצ"צ (דפים קמ,א-קמא,א). ולענין "גדולה שימושה" ראה להלן בפרק "התקשרות הרב והתלמיד", אות ב.

13. לכאורה מקבילים הדברים למה שמוהרי"א עצמו מתאר במכתבו ('חנה אריאל', מאמרות, ליקוטים): "הם החסידות הטובים והיקרים שהיו נשמעים מפי אדמו"ר נ"ע, שהם היו מרפא לנפש האלקית דוקא, לחזק כוחה להיות לה טוב טעם ודעת באמונתה, לא מצד מתיקות הסבר דברי התורה, רק מצד האור שהיה מאיר בדבריו הקדושים לחזק כח הנשמה, להכיר היטב בטוב טעם ודעת איך הוא ענין אמונתה הנ"ל אז "אלץ איז גאט"..

14. ראה ב'אור תורה' מהמגיד ממזריטש (מהדורת קה"ת, אות תע), בדבר פעולת נתינת עיניו של הצדיק להמשיך עמו כל האנשים אשר הם קדושים בקדושתו וכו'.

15. נראה שזו בחי' ה"רוחא דשביק בגוויה", ראה לעיל בהע' 9 מדברי הרה"ק ר' הלל מפאריטש, ושם בפנים מאדמו"ר הצ"צ.

16. 'סידור מהרי"ד' (קמא, א). ועוד איתא שם (קמג, ב): וצריך להבין מהו הלשון "ספק", כי תיבת "ספק" לא נמצא בלה"ק אלא רק בלשון תרגום. וגם מהו לשון "הסתלק". ומה גם אשר יש ספק שגם הרב לא יוכל לפשוט לו, כמאמר רז"ל (ב"מ פו, א) ספק קוב"ה אומר טהור ומתיבתא דרקיעא אמרי וכו'. והענין, כי איתא בתרגום (עה"פ "אמותנו כאלמנות", איכה ה, ג) ומספקין אינון כהדין ארמלתא דהלך בעלה למדינת הים כו', אך קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא שנק' מדינת הים, ודעתו לחזור. "רחל מבכה גו' כי איננו" (ירמי' לא, טו) פירוש איננו לוא"ו, אבל דעתו לחזור לעתיד לבוא כמ"ש (ישעי' מ, ה) "ונגלה כבוד ה'", "כי פי ה' דיבר", ז"ע הגלות שנק' בשם "ספק", ואליהו יפשוט ויטהר הספיקות. ע"כ ספק קוב"ה אומר טהור, שודאי טהור הוא. ועשה לך רב, להיות כל רב מבבל וכל רבי מא"י, "רב" בחי' ריבוי, ו"רבי" "רב יו"ד" שנכלל בביטול בחי' חכמה כח מ"ה, ביטול, הוא מא"י, כי בא"י יש סמיכה אבל לא בבבל כמ"ש בגמ' (גיטין פח, ב) אנן הדיוטות אנן.

ו"עשה לך רב", להיות מ"רב" "רבי" כו', בחי' ביטול דיו"ד. ויו"ד נק' ע"ש הודאה, כמאמר רז"ל (ברכות נד, ב) וצריך לאודויי בעשרה, בחי' יו"ד. "והסתלק מן הספק", כי בגלות סליק לעילא בחי' רב מבבל כו' כו', אבל "עשה לך רב" להיות מ"רב" "רבי" כמ"ש "ורב להושיע" כו' "והסתלק מן הספק" כו'. גם "ספק" גימטריא "עמלק", ועמלק יודע ברבונו ומתכוין למרוד בו כו', ע"כ על-ידי "עשה לך רב" אזי "והסתלק מן הספק".

17. חייו אינם "חיים בשריים" שהוא בחי' ביטול והפשטת היש, שזהו עבודת השבטים.. שזהו בחי' צדיק תחתון וזהו בחי' העלאת מ"ן. ובחי' זאת נק' "חיים בשריים", כי כללות היש דבי"ע נק' בשם "בשר" כמ"ש "יבוא כל בשר להשתחוות" כו'. אך חיי הצדיק הם "חיים רוחניים", שהוא בחי' יוסף צדיק עליון, והיינו בחי' דביקות והתקשרות עצמית בעצמות אלקות.. - שזהו בחי' "יחידה" שבו שמאירה בו בגילוי ('מאמרי השתטחות' להרה"ק ר' הלל מפאריטש; 'ס' ההשתטחות', עמ' קכח).

18. כל חיות הצדיק הוא אהבה ויראה ואמונה, אך הם באופן אחר הגבה מאוד נעלה משאר האנשים שאינם צדיקים כמשנ"ת (שם, עמ' קכט).

19. לכאורה, האיך הם מקבלים ע"י מחשבותיו. וי"ל כי מחשבותיו, עם שאינם שומעים אותן, עכ"ז הם מסתכלים בפניו, עדמ"ש "חכמת אדם תאיר פניו", הנה ע"י שהם מסתכלים בפניו (בעת שמדבר להם) כמ"ש "והיו עיניך רואות את מוריך", עי"ז מקבלים הארת וזיו מידותיו (לקוטי לוי"צ לתניא).

20. באיגרת הראשונה שם, במקביל: ויהי בהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ויעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות, שבק חיי רוחו (פעולתו אשר עבד בה לפנים בישראל - "פעולת צדיק לחיים") לכל חי, היא נפש כל חי הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם בל תימוט לנצח. אשר מי האיש החפץ חיים לדבקה בה' חיים בעבודתו, תדבק נפשו והיתה צרורה בצרור החיים את ה' בחיי רוח אפינו כו', אשר שבק לנו בכל אחד ואחד כפי בחי' התקשרותו באמת, ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק. כי "כמים הפנים" וכו', ו"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", ורוחו עומדת בקרבינו ממש.

21. בקונטרס 'ענין ההשתטחות' נראה שיש כאן חילוק בין המדריגה הראשונה שנשארת בג"ע התחתון, לבין עצם מידותיו כמות שהן. וז"ל: ובחי' זו הראשונה הנשארת למטה היא המתפשטת בתלמידים לכל אחד כפי התקשרותו וקרבתו אליו באהבה רבה; אבל לקבל כל הרוחניות - אינו אלא ע"י התעוררות גדולה באהבה רבה והכנעה עצומה, אז רוחא דרעותא דליבא אמשיך רוחא מלעילא כו'.

22. בקונטרס 'ענין ההשתטחות' מדייק מלשון זה: הנה הארה זו מתפשטת בוודאי על כל התלמידים בשווה, אף לאותם שלא הכירו בו אלא רק שלמדו בספרים הקדושים ונהנין מאור קדושת תורתו ועבודתו, ועוד שגם המה עבדו את ה' ע"פ התנהגותיו. וכמבואר שם [באגה"ק] הלשון "על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' ע"י תורתו ועבודתו".

23. בזה כוונתו לתרץ, אם מאירה עליהם הארה עליונה כזו הנעשית מייחודים נעלים שבעולם האצילות, כיצד זה מוגדרת השפעתה ופעולתה כ"מכנסת בלבם הרהורי תשובה ומעש"ט" גרידא? הרי הייחודים שבאצילות נעלים הם מגילוי אליהו ואפילו מגילוי שורש נשמת האדם (שהוא גבוה מגילוי אליהו)! ולכן כותב ש"הארה זו היא בהעלם והסתר גדול כמו שמש המאיר לכוכבים מתחת לארץ", שאף שבמקום השמש הוא אור ויום, אך במקום הכוכבים שמקבלים אורה הוא חושך ולילה, בגלל הפסק הארץ בין השמש והכוכבים. והתוספת מ"משה רבינו ע"ה.. לשישים ריבוא נשמות", היא לראי' שההארה היא "על כל תלמידיו", גם אלו שרק למדו תורתו וכו' (ע"פ הערת רבינו זי"ע בס' 'שיעורים בס' התניא' כאן).

24. לע"ע מצאתי כל הענין בזוהר ח"א רעג, א. וראה ג"כ שם רטז, ב. ובתיקונים (תי' סט קיב, א. קד, א. תי' ע קלח, א) מצאתי רק חלק מהמבואר. ואולי טעות המעתיק הוא באגה"ק, ונשתרבב לו ממש"כ בתניא פ' מד "בתיקונים" (הערות ותיקונים לתניא מכ"ק רבינו זי"ע).

25. לכאורה זהו ביאור למ"ש באגה"ק "רק אם יכון לקראת אלקיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה" וכו'.

26. וכ"כ גם ב'סידור מהרי"ד' (דף קמב, א): ובכ"ז יוכל להתבונן במוחו ובתבונתו לעורר לבו ומוחו בתורת רבו ודא"ח ששמע מפיו הקדוש, לחזור כמה פעמים כל דרוש ולחשוב בו קודם התפילה שהיא עת הכושר, והש"י יערה עליו רוח ממרום ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח  (זח"ב קסב, ב) להמשיך עליו שפע ברכה ברו"ג.

27. ראה גם בס' אור-התורה, בהר, עמ' תרב.

28. איגרת ה'מגן אבות' מקאפוסט (ראה לעיל הע' 11).

29. וכאשר ראו אצל כ"ק רבינו זי"ע אחר הסתלקות חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע, שהיה ממרר בבכי רב ועצום בכל שעה שהיה מדבר אודותיו, ועכ"ז הי' תוכן דיבוריו שלא נסתלק מעמנו ח"ו ונמצא כאן יתיר מבחיוהי וכו'.

30. סי' מהרי"ד, דף קמג, ב.

31. שם, דף קמד, א.

32. שם, דף קמג, א.

33. ראה בדרושי הסידור (דף דש, ב-ג): כל ימיו היה [רשב"י] עוסק בסודות התורה, וכשהגיעה עת הסתלקותו בוודאי הגיע בשעה ההיא לתחילת וראש כל המדריגות שלו בבחי' השגות ברזין דאורייתא, וזה היה ענין לימודו עם החבירים בשעה ההיא דוקא כו'. ולפי שגם כל מה שעסק כל ימיו ברזין דאורייתא עלו עם שורש נשמתו בעלותו בשעה ההיא, לכך היה אז דוקא גילוי הארת עיקר שורש שרשו ברום המעלות במדריגה היותר עליונה למעלה מעלה וכמו שאמר על עצמו בחד קטירא אתקטרנא כו'.

34. בענין זה איתא ב'מאמר השבת' (למוהרי"א מהאמיל, עמ' ו): ידוע שיש בחי' חכמה לחכימין להכיר כל מה שחבירו חושב במחשבתו, כמו שידוע ומפורסם זה על הבעש"ט ז"ל וכן יש בשבחי האריז"ל.. כי באמת ענין החכמה הזאת הוא בדרך זה דוקא שהחכם מקשר את עצמו עם נפש החושב (וזה פשוט וידוע שיש בכח החכמה לקשר נפש עם נפש מי שהוא רוצה, אפילו שלא בפניו, ונקל זאת בעיני החכמים האמיתיים לקשר נפשם עם נפש נמוכה במדריגה מהם כידוע), וע"י התקשרות היטב בעצמות נפש החושב, הוא מתפשט וצופה בצפייתו אל מקום שמתפשטת לשם נפש החושב, והולך דרך ההתפשטות ההיא ומרגיש את כל מה שחושב.

35. ב"נוסח שני" נוסף כאן הענין הבא:

וביאור הדבר, דהנה כתיב (תהלים לט,ז) "אך בצלם יתהלך איש", דידוע שיש חמש מדריגות בנשמה, והן נר"נ ח"י שהוא בחי' "צלם", 'צ' ד"צלם" הוא בחי' נר"ן ול"מ הם שני המקיפים דחיה יחידה. ולענין נר"ן, ידוע שהנשמה במוח הוא בחי' חב"ד (כמ"ש [איוב לב, ח] "ונשמת שדי תבינם", לשון בינה), והרוח בלב הוא בחי' חג"ת, שהן אהבה ויראה מדות שבלב, ונפש בדם שבכבד הוא בחי' נה"י, שהוא בחי' מעשה שבסו"מ ועש"ט בפועל ממש. והן ט' ספירות חב"ד חג"ת נה"י, וכל אחד כלול מעשר עולה צ' שהוא 'צ' ד"דצלם", ומתחלק לג' בחי' נר"ן הנ"ל. ו'ל' ד"צלם" היינו בחי' חב"ד עצמן שהן שלושה הכלולים מעשר עולה ל' (כי בחי' חב"ד הנז' ב'צ' ד"צלם" היינו בחי' חב"ד השייך למדות כידוע ומבואר במ"א). ו'מ' ד"צלם" היינו בחי' כחב"ד, ארבע בחי' שכלולים מעשר עולה מ', והיינו בחי' חב"ד הנעלמים בבחי' כתר עצמו, כמו מוחא סתימאה שהוא בבחי' חכמה שבכתר כו'.

והנה שתי בחי' אלו ('ל' ד"צלם" ו'מ' ד"צלם") הן שני מקיפים דחיה יחידה, כי חיה הוא בחי' חכמה כמ"ש (קהלת ז, יב) "החכמה תחיה בעליה", ויחידה הוא בחי' כתר, ולכן נק' בחי' יחידה כי חב"ד כלולים בהעלם גדול (ומשכן בחי' יחידה הוא בתוך נקודת פנימיות הלב, והוא ענין רביעית דם שהנשמה תלויה בו, ולשון "רביעית" הוא ע"ש שכולל ארבע בחי' בהעלם כנ"ל, וזהו שנק' "רביעית" וד"ל).

והנה מה שהחכמה דחיה נק' מקיף בהעלם, אע"פ שאנו רואים שהשכל הוא בגילוי בבחי' פנימיות במוח האדם ולא בהעלם דמקיף, היינו השכל השייך למדות בלבד, כי לעיני האדם אינו אלא מדות בלבד, כמ"ש (משלי יב, ח) "לפי שכלו יהולל איש", שה"איש" הוא המדות, ויהולל לפי שכלו השייך למדות. אבל עצם בחי' החכמה אינו אלא מקיף לשכל הגלוי הזה, וממנו נובע תמיד מהעלם אל הגילוי (ולמעלה הוא בחי' ז"א שנק' "אדם" ויש בו ט' ספירות חב"ד חג"ת נה"י, והכל בבחי' ז"א שנק' ו' קצוות מדות. ואו"א שהן חב"ד עצמן נעשו מקיפים לז"א, כי מבחי' נה"י דאימא לבד נעשו מוחין לז"א כו').

36. כן הוא בשני נוסחיו של המאמר (ס' ההשתטחות עמ' יט ועמ' לא), אע"פ שלעיל מיניה נאמר שכל הענין של התפשטות אויר ג"ע סביב כל אחד, לא הובא באגה"ק אלא כדי להוכיח שבחינה רוחנית יכולה להתפשט בכל מקום, ואינה מוגדרת בגדרי המקום הגשמי. אך ראה עוד להלן בפרק "גילוי בחי' יחידה", ממאמרי ההשתטחות לר' הלל מפאריטש.

37. ב'לקוטי הלכות' (ברסלב) הל' חלב ה"ג אות ז איתא: וזה בחי' מעלת קדושת קברי הצדיקים, כי שם הוא בחי' קדושת ארץ ישראל כמבואר במקו"א, וכמו שמספרים בשם הבעש"ט זצ"ל, שפעל אצל השי"ת שמקום קבורתו יהיה בחי' ארץ ישראל. וא"י הוא בחי' אויר הנח והזך כו' (וראה עוד להלן הע' 43).

38. ראה לעיל בהע' 8.

39. ענין השראת הנפש בעצמות הצדיק, נתבאר באריכות ב'סידור מהרי"ד' (דף קמא, ב).

40. הליכה והשתטחות על האוהל - שבמקום שנמצא החלק הכי תחתון של האדם (ובנדו"ד, הגוף שנקבר בעפר), נעשית ההתקשרות עם בחי' יחידה שבנפש (משיחת ל"ג בעומר ה'שי"ת; ס' ההשתטחות, עמ' צו).

41. ס' ההשתטחות, עמ' קכו-קכז; קל.

42. שם, עמ' קלב.

43. וראה האמור לעיל ב'ענין ההשתטחות' (בביאור המדריגה החמישית): במדריגה הזאת אפילו הפחותים יוכלו להשיג השגות ולייחד יחודים לפי ערך הנפש כנ"ל וד"ל.

ב'לקוטי הלכות' (ברסלב) הל' ברכת הריח ה"ג אות ט איתא: כל צדיק האמת זוכה לפי בחינתו לבחי' ביטול אל הא"ס בשעת הסתלקותו. וכשבאין על קברו ומשתטחין עליו, אזי נכללין בו ועי"ז נכללין עם נפש הצדיק בהאור הא"ס כו' עד שהרע נתבטל לגמרי ועי"ז נתכפרין כל העוונות. וע"כ מקום קבורת הצדיק הוא בחי' ארץ ישראל כמובא [ראה לעיל הע'  37], כי שם בא"י עיקר מקום הדביקות והביטול אל אור הא"ס. וע"כ מי שזוכה להתדבקות רוחא ברוחא יכול לזכות להשגות גדולות ע"י ההשתטחות על קברי הצדיקים, כי ע"י הרשימה שנשאר מבחי' הביטול שזוכין ע"י ההשתטחות, עי"ז זוכין להשגת התורה (יעו"ש).

אך אפילו מי שאינו בר הכי ואינו יודע לאדבקא רוחא ברוחא וכו', אעפ"כ נעשה כל זה ממילא ע"י שבא על קברי הצדיקים אמיתיים ונכלל בהם באמת ובלב שלם, ע"י ריבוי התפילות ותחינות ובקשות שמרבין להתפלל שם ולפרש שיחתו שם כל אחד ואחד כפי אשר יודע את נגעי לבבו באמת, ומבקש ומשתוקק ומתגעגע לשוב להשי"ת באמת ולהיות כרצונו ית' וכרצון הצדיקים אמיתיים, עי"ז הוא נכלל בהם ועי"ז הוא נכלל בא"ס שעי"ז נתבטל כל הרע וזוכין לכל טוב.

44. שם, עמ' קלו; קלט.

45. שם, עמ' קלב-קלג.

46. שם, עמ' קלג-קלד; קמז.

47. שם, עמ' קלח-קמ.

48. שם, עמ' קמא-קמג.

49. משיחת ש"פ שלח ה'שי"ת; ע"פ ס' ההשתטחות, עמ' צו. וראה לעיל בביאור "ענין ההשתטחות", שבמשך הזמן יכול להיפסק חבל ההתקשרות באה"ר לרבו, וההשתטחות מחזקת את האהבה והתקשרות.

50. על-סמך דברי הזוהר הללו לימד רבינו הוראה למעשה: ע"פ מליצת הזוהר אשר קבורת משה היא בתורה, וע"פ ההלכה שאין קוברין זה אצל זה אלא אלא אוהבים זה לזה, לכן כשכותבים ספר על כמה אישים, לא יהיו זה ליד זה אישים המנגדים איש לחבירו (ראה: אגרות-קודש, יא, עמ' שמח).

51. משיחת יום ב' דחה"ש ה'שי"ת; ס' ההשתטחות, עמ' צז.

 

                                                          (פרדס חב"ד, ב, סיון תשנ"ז)

 

 

 

 

מאמרים דומים

-