מאמרים

חג הגאולה י"ב תמוז - מאת הרב זיסלין

כפר חב״ד

שחרורם של רבותינו הקדושים מהמאסר. הקבלות והשוואות בין י"ט כסלו לי"ב תמוז. הקיטרוג על ענין החסידות ועל ענין ה"רבי".

חג הגאולה י"ב תמוז

(מאת הרה"ח ר' שאול דובער זיסלין)

 

הלילה הזה חג הוא לנו על שחרורו של כ"ק אדמו"ר שליט"א ממאסר הסובייטים, ונקבע לעשות על זה סעודת הודאה כדין למי שנעשה לו נס, וזהו מהארבעה שצריכין להודות. ואיתא בגמ' ברכות (ריש פרק הרואה), שעל ניסא דרבים לכולא עלמא מברכינן. וזהו ניסא דרבים. וכן איתא בגמ' תענית (דף ט.) לגבי משה, כיון דלרבים הוא בעי, כרבים דמי. ולכן כולנו מחוייבים לעשות סעודת הודאה על-פי הדין, ובפרט שכאן הנס הוא באמת ניסא דרבים כמו שנבאר בעזהי"ת את פרשת גדולת הנס הזה.

            לנו חסידי חב"ד, עכשיו יש לנו שלוש פעמים בשנה שאנו חוגגים על שחרורם ממאסר של רבותינו הק': י"ט כסלו על שחרורו של רבינו אדמו"ר הזקן נ"ע זי"ע, יו"ד כסלו על שחרורו של רבינו אדמו"ר האמצעי נ"ע זי"ע. ממנו והלאה רבותינו הק' ה'צמח צדק' וכל בניו ונכדיו זי"ע המה לא ישבו במאסר, עד כ"ק אדמו"ר שליט"א, השי"ת יאריך ימיו ושנותיו בנעימים ונזכה אנחנו עמו יחד לראות בשמחת כל ישראל בגאולתנו האמיתית בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

            הוא כ"ק אדמו"ר שליט"א כן ישב במאסר, והיום – י"ב תמוז – הוא יום החג של שחרורו.

            ענין המאסר שעל זה אמרו בגמרא [ב"ב ח, ב] שפדיון שבוים הוא מצוה רבה, מפני ששבוי כולהו איתנהו ביה. מובן הדבר שעל-ידי ענין המאסר בבית האסורים אצל האדם הפרטי, הסכנה ר"ל היא גם-כן סכנה פרטית על הגוף והנפש של האדם הזה התפוס במאסר. אבל כאשר אוסרים במאסר איש כללי, אז המאסר הוא לא רק על האדם הפרטי הזה, אלא כל הענין הכללי אשר האיש הזה פועל ועובד בכלל, הוא העומד בסכנה. ולכן על-ידי השחרור נעשה כאן הנס והחג לא רק לאדם הפרטי הזה, אלא גם לכלל, כי גם המה נושעו בתשועת עולמים.

 

גאולת י"ט כסלו – קיטרוג על ענין החסידות

            והנה המאסר של רבינו אדמו"ר הזקן היה (כידוע מהדברים והמעשים שנעשו אז, ובפרט מהמכתבים שלו), שבאותה שעה לא רק רבינו אדמו"ר הזקן נ"ע ישב במאסר, אלא כל ענין החסידות נתפס אז במאסר. ולו יצוייר ח"ו שהממשלה לא היתה משחררת אותו, הלא אז היה נאסר מטעם הממשלה כל הענין של עסק החסידות, התורה והעבודה שעל-פי חסידות!

            וכמפורש במכתביו של רבינו נ"ע שכתב לרה"ק ר' לוי יצחק ולרה"ק ר' ברוך, שהמשפט היה על כל תורת הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו. וכאשר השי"ת עשה הנס והצדיקו אותו ושחררו אותו, אז יצא כל ענין החסידות מהתפיסה. ולכן זהו ניסא דרבים, כי בלא הנס הזה לא היה כל ענין החסידות בעולם ח"ו.

            וזו היתה כל יגיעתו של השטן, שרצה לבטל ח"ו את כל ענין החסידות מהעולם, והביא לתחבולה זו שיאסרו את רבינו. ועיקר המלשינות היה לא רק עליו באופן אישי, אלא על הנהגתו ושיטתו, מפני שבזה רצה לבטל את כל ענין החסידות. וב"ה שדידן נצח והחסידות יצאה חפשי. וזהו החג של י"ט כסלו.

 

גאולת יו"ד כסלו – קיטרוג על ענין ה"רבי"

            הפעם השניה של התפיסה והשחרור בחסידות חב"ד, היתה מה שתפסו את אדמו"ר האמצעי נ"ע זי"ע; בזמן שאסרו אותו כבר היה ענין החסידות בתכלית ההתפשטות והגילוי, כי הוא – האדמו"ר האמצעי – הוציא לאור את החסידות בכתב ובדפוס הרבה מאוד. רבינו אדמו"ר הזקן לא הדפיס וגם לא הוציא חסידות בכתב, רק את ה'תניא' בשלושת חלקיו והאגרות שנמצאים אצלינו, ואפשר שיש עוד, אבל במעט מאוד. אבל אדמו"ר האמצעי הוציא לאור הרבה מאוד בכתב ובדפוס, וכל מי שרצה ללמוד חסידות היה יכול לבוא וללמוד כמה שלבו חפץ.

            ולו יצוייר אם ח"ו לא היו משחררים אותו, לא היה זה עיכוב על הידיעה וההבנה שחידשה לנו החסידות. וגם אז לא היתה הגזירה על הדבר הזה כמו שהיה בזמן המאסר של אדמו"ר הזקן נ"ע.

            ומה היה חסר לנו אם ח"ו לא היו משחררים אותו? זהו כבר ענין אחר בענין החסידות, כי אז היה חסר "רבי"! את ההשכלה וההבנה של החסידות אולי היה אפשר להשיג מן הספרים והכתבים שהיו כבר בעולם, ולא נאסרו אז מטעם הממשלה. אבל "רבי" היה חסר, כי אם היו ח"ו מחייבים אותו והיה נשאר במאסר, מי היה רוצה לשבת על כסאו ולנהוג את הרבנות?! בפשטות היו מפחדים מהממשלה! וגם זה מספיק, לבד מה שיש בזה טעמים נסתרים.

            ודבר זה הוא עיקר גדול מאוד בענין החסידות; כי אם לומדים חסידות אבל אין התקשרות אל הרבי, ולא רק ההתקשרות בענינים גשמיים גופניים וממוניים לשאול בעצתו בענין הבריאות או פרנסה, רק ענין ההתקשרות אל הרבי בענין לימוד החסידות גופא, היינו בעבודת ה' שהחסידות תובעת, והוא ההרגש בלב, בזה שיהיה הרגש אלקי ולא הרגש שכלי לבד. את זה פועל הרבי, ובלא זה אפשר שיכולין להיות חריף ובקי ולמדן גדול בהשכלת וידיעת החסידות, אבל נשארים רק "משכיל", "פילוסוף" ו"חקרן", ואילו ה"חסיד" חסר לגמרי.

            פעם אחת אמר לי כ"ק אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע ב'יחידות', שהחסידות יש לה לעצמה את הענין של "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ה"מדרש" הוא הידיעה השכלית וה"מעשה" שלה הוא הרגש הלב שצריך לבוא אחר עומק הידיעה. ודבר זה נעשה אצל החסידים על-ידי הרבי.

            ופעם דברנו מזה, שזהו ענין "קרנות צדיק", שהצדיק פועל במקושרים אליו שיהיה בהם הענין של "כאילו רואה", והוא ההרגש האלקי שמרגישים את הדבר בהרגשה שלמעלה מן השכל.

            ואז ראה השטן שענין החסידות – היינו הבנתה – כבר נתהווה בעולם, ורצה לחמוס מאתנו את ענין ה"רבי", שהחסידות תשאר רק כמו אידיאה שכלית, וגרם לענין המאסר. ודידן נצח, וזכינו שזה לא יחסר לנו. וזהו החג של יו"ד כסלו שאנו חוגגים בכל שנה ושנה.

 

י"ב תמוז – קיטרוג על התגלות החסידות שלפני ביאת המשיח

            אחרי שכבר זכינו שיהיו אצלנו שני הדברים, החסידות והרבי, הנה על-ידי זה נוכל כבר לבוא אל תכלית השלימות של החסידות, בהבנתה – שזה כמו הגוף, והחיות הפנימית שלה – הוא ההרגש האלקי שבה, שזה נעשה על-ידי הרבי, שזהו אור הנשמה של החסידות (ואפשר שזה מרומז ברמז דק בדבריו הקדושים של רבינו בתניא פרק מ"ב: "ולא תוכל למצוא במחשבתה האלקות כי אם בקושי ובחזקה". עכ"ל הק'. ודוק היטב), הנה על-ידי זה נמשך המשך זמן לדורות כל ענין החסידות, על-ידי התורות ששמענו מרבותינו הקדושים ועל-ידי ההתקשרות שהיה לנו אליהם, והכל על מקומו בא בשלום: לא היה לשטן שום שליטה וממשלה לגרום לאיזה מאסר, מפני שצד הקדושה כבר ניצח בשני הדברים שהם עיקרי החסידות הנ"ל.

            בימים האחרונים שהם קרובים לביאת משיח צדקנו בב"א, אשר רבינו כ"ק אדמו"ר שליט"א מעורר עכשיו אותנו ואת כל העולם לזה, בימיו נעשה דבר חדש בענין התגלות החסידות (האמת שכבר התחיל הדבר גם בימיו אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע זי"ע, אבל העיקר מהדבר הזה הוא בימיו שליט"א), והוא נוטל חלק בזה בראש. לכן נתעורר לעומת זה השטן לסתור את הדבר הזה, וגרם עוד למאסר. אבל גם בזה ניצח צד הקדושה, וזהו החג של היום.

 

"וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב"

            וכדי לבאר דבר זה בארוכה, אקדים לספר דבר אחד ששמעתי מהרש"ג [ר' שמואל גרונם] זצ"ל; דרכו היה בעת קריאת-התורה, שהיה עומד סמוך לבימה ומביט בחומש קטן ושומע מפי הקורא. גם אני – שהייתי רגיל להביט עליו על כל צעדיו – עשיתי כן, ועמדתי סמוך אליו והבטתי בחומש כל זמן הקריאה. זה היה בשבת זו, פרשת בלק.

            אחרי קריאת-התורה פנה אלי בהראותו באצבעו בתוך החומש שלו על הפסוק "וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב", ואמר בזה הלשון באידיש: קוק זיך איין שואל בער, אין דעם פסוק ליגט דער גאנצער ענין החסידות! "וקם שבט מישראל", עס וועט אופשטיין א שבט פון ישראל, דאס מיינט מען דעם בעל שם טוב, וועט פון עם אופשטיין א שבט, דאס מיינט מען דעם אלטען רבי'ן, "ומחץ פאתי מואב", און ער וועט צוקלאפין דיא התפשטות פון חכמה דקליפה, מיט דיא חסידות וואס דער אלטער רבי האט מגלה גיווען פון בעל שם טוב, ווערט מיט דעם צוקלאפט דיא התפשטות פון חכמה דקליפה וואס דאס הייסט "פאתי מואב". דוא הערשט שואל בער וואס איך זאג דיר? גידיינק וואס איך זאג דיר, און אז דוא וועסט זוכה זיין וועשטו דאס פארשטיין!

            [=הבט שואל בער, בפסוק זה טמון כל ענין החסידות! "וקם שבט מישראל", יקום שבט מישראל (הוא הבעל שם טוב), וממנו יקום שבט (הוא אדמו"ר הזקן), "ומחץ פאתי מואב", והוא יכה את התפשטות החכמה דקליפה; בתורת החסידות שאדמו"ר הזקן גילה מהבעל שם טוב, בכוחה נמחצת התפשטות החכמה דקליפה הנקראת "פאתי מואב". שומע אתה שואל בער מה שאני אומר לך? זכור מה שאני אומר לך, ואם תזכה, תבין את זאת!]

            כל אלו היו דבריו אלי באותה שעה, כמעט מפה לאוזן. ואחר-כך פנה ממני ולא דיבר אז יותר. ואני זוכר היטב גם עכשיו, איך שהיה אז בהתרגשות גדולה ופניו היו לוהטים בעת שדיבר אלי את הדברים האלו.

            לא איתרמי לי מילתא לדבר עמו עוד בדבר הזה ביחוד, ואינני יודע בעצמי אם כבר זכיתי להבין את הדברים האלה. מכל מקום נראה לי לפי עניות דעתי לבאר את הדברים באופן כזה:

 

"עצם החכמה" – מסירות-נפש על קידוש השם

            בספר התניא (בפרקים י"ח וי"ט) מבאר שם את ענין החכמה שבנפש, שהיא האהבה המסותרת שיש בכל אחד מישראל, אפילו אצל הקל שבקלים, שמכוחה באה המסירות-נפש על קידוש השם. אחרי כל האריכות עולה משם תוכן הענין, שיש בזה שתי בחינות: עצם החכמה שבנפש וההתפשטות מהחכמה. עצם החכמה הוא ההרגש שלמעלה מן השכל, וכאשר מתגלה בחינה זו באדם אז אין לנגדה "לעומת זה" והקליפה מתבטלת לגמרי. ולכן האדם מבטל כל חיי נפשו ותענוגיו ועומד בנסיון למסור את נפשו על קדושת השם. אבל זה רק בשעה שבחינה זו מתגלית. אך כל זמן שלא בא לידו ענין מסירות-נפש על קידוש השם, אזי בחינה זו מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה מחמת הגוף, ונכנסת רוח שטות לחטוא ועושה נגד רצון השם.

וזה נקרא "גלות הנפש", היינו שהתפשטות כחות הנפש האלקית – שבאמת הם נמצאים בהתפשטות בכל איברי הגוף – הם בבחינת גלות בתוך הרוח שטות מהנפש הבהמית, ועושה כל מה שהנפש הבהמית רוצה, אף שהוא נגד רצון ה' וגם נגד רצונה של הנפש האלקית.

            ואומר שם בתניא (פ' י"ט) וזה לשונו: "אלא שגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה, אבל שרש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלקית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה כו' רק שהיא בבחינת שינה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאוות העולם. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה, אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה". עכ"ל הק'.

            הנה רואים אנו מכאן, שיש הפרש גדול בין עצם החכמה לבין התפשטות החכמה, שעל התפשטות החכמה יכול להיות העלם והסתר, ועל-ידי זה נעשה גלות הנפש.

 

ל"עצם החכמה" אין "לעומת זה"

            ונראה לי להוסיף בזה קצת תוספת ביאור לפי חושי החיים; כמו שאנו רואים בחוש, כל זמן שהאדם מתנהג בכל דרכי חייו – בין בעניינים גשמיים ובין בעניינים רוחניים – רק על-פי דרכי השכל, מה שהשכל מראה לו שהוא טוב הוא מקרב, ומה שהשכל מראה שהוא להיפך הוא מרחק, אז אינו בטוח כלל שלא יסור מדרך ה' ח"ו. כי לכללות השכל יש "לעומת זה", וכמו שיש שכל ליצר הטוב, כמו כן יש שכל ליצר הרע, ויכול תמיד למצוא סברא שכלית להיפך ממה שמראה לו השכל של היצר הטוב. ואפילו אם הוא מנצח בשכל היצר הטוב, והשכל הראה לו שדרך התורה היא דרך הישר והטוב, עדיין אינו בטוח לגמרי שישאר כן לעולם, ובמשך הזמן יכולים להתחדש אצלו שכליים חדשים מהיצר הרע שיבטלו את השכל של היצר הטוב.

            והנה לבד זה שגם בשעת מעשה כאשר עדיין שולט אצלו השכל של היצר הטוב, והוא ניצח בשכלו שהיצר הטוב הוא הצודק, הנה בשעת מעשה גופא זהו כח חלש מאוד והיסוד הוא רעוע, כיון שזהו רק יסוד שכלי לכן איננו מאומת אצלו בתכלית האמת.

            ואפשר לצייר זה במעשה שהיה; המנהג בכל הישיבות הוא, שבחג השבועות חוגגים תלמידי הישיבה את החג בשמחה גדולה, מפזזים ומכרכרים בכל עוז כל משך שני הימים של החג, והגדולים מרבים לדבר בפני הקטנים מהם בשבחה של התורה, וסומכים על מאמר רז"ל [פסחים סח, ב] "אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא". ועיקר ההתעסקות בימים האלו הוא להרבות לדבר בשבחה ורוממותה של התורה.

            פעם אחת עמד גדול אחד שמחובתו היה להלהיב את לבותיהם של התלמידים לתורה, ודרש דרוש ארוך בענין האמונה בתורה שהיא מן השמים, וביטל את כל הדעות של המינים והאפיקורסים שאינם מאמינים בתורה מן השמים, והראה בראיות ברורות וחותכות על-פי שכל מובן ומושג ממש כמו שתי פעמים שתיים שהם ארבע, שהתורה היא מן השמים. את כל ראיותיהם של האומרים להיפך סתר, ותירץ את כל קושיותיהם בתירוצים ישרי השכל והראה בראיות ברורות מאוד שהתורה היא מן השמים. כל השומעים נתפעלו מאוד ויצאו בשמחה וריקודים לשמוח בתורה, והיו שמחים ושבעי רצון באופן נפלא על שהראו להם שהאמת הוא כן שהתורה היא מן השמים. ותחילת הקושיה היתה: איך זה יכול להיות שהתורה היא מן השמים, וסוף התירוץ היה שאכן כן היא האמת שהתורה היא מן השמים ואינה בדויה ח"ו מלבו של איזה חכם גדול, ועל כך שמחו מאוד.

            ופעם אחת אצל רבינו אדמו"ר הזקן נ"ע זי"ע – בליאדי או בליאזני – היה גם-כן דרוש באופן שלכאורה הוא כעין זה, אבל באמת הוא רחוק בתכלית הריחוק הרבה יותר מרחוק מזרח ממערב; שעמד על המאמר "תורה מן השמים", איך אפשר לומר כן, הלא התורה היא בחינת חכמה וכמאמר "אורייתא מחכמה נפקת", והתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ו"שמים" הוא מידות דז"א (שזהו תיבת "שמים" אש ומים, חסד וגבורה), וסדר השתלשלות הספירות המה שהמידות דז"א הם נמשכים מהמוחין שהם חב"ד, ואם-כן איך אפשר לומר שהתורה היא מן השמים, הלא התורה (שהיא בחינת ספירת החכמה) היא גבוהה יותר מהספירות דז"א שהן בחינת "שמים". וזו היתה הקושיה על המאמר "תורה מן השמים".

            ואחרי כל אריכות הדרוש היה תוכן התירוץ, שיש מידות דעתיק (והוא מה שנאמר בקבלה "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"), והגם שנאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא" זהו שגבורות ממש אין שם, אבל יש שם בחינת גבורה שהיא תגבורת החסדים. ו"שמים" הוא חסד וגבורה שבכתר, היינו עתיק, שזהו שורש בחינת חכמת התורה. וזו כוונת המאמר "תורה מן השמים". והיה בזה הסבר גדול על כל פרט ופרט. והתוכן יצא גם-כן שצודק הוא המאמר "תורה מן השמים".

            והדבר מובן לכל מי שיש לו מוח בקדקדו איך ששתי ההשקפות האלו רחוקות מאוד, ואיך ובאיזה אופן עומדת האמונה האמיתית בתורה מן השמים אצל הדרשן הראשון הנ"ל, ואיך ובאיזה אופן עומדת האמונה בתורה מן השמים אצל הדרשן השני. אצל הראשון יש כאן רק הרגש שכלי, ובקושייתו עומדים במצב של כפירה לגמרי ר"ל. אבל אצל השני עומדים במצב דביקות והרגש נפשי ממשי כמו שאדם מרגיש חיי נפשו בלי שום חקירות ומחשבות בענין, ומרגיש את אמיתות הדבר של תורה מן השמים.

            וזהו מה שביארנו ההפרש בין התפשטות החכמה שבנפש שיש לנגדה "לעומת זה", ובין עצם החכמה שבנפש שאין לה "לעומת זה".

            בזמן שנתגלה הבעל שם טוב היה מצבו של כלל ישראל בדעת ה' וקיום התורה והמצוות במצב טוב, האמונה הפשוטה היתה אצל כולם בחוזק, ובמעשה בפועל ממש היו כולם נזהרים בסור מרע ועשה טוב כדבעי למהוי. הדעת של כל בני ישראל היתה מסורה ומשוקעת בידיעת התורה, היו הרבה ישיבות ותלמידים, ולמדו הרבה בנגלות התורה [חסר ההמשך והסיום].

                                                (כפר חב"ד גל' 1194)

מאמרים דומים

-