כזה היה הרד"צ...

 

מזכרונותיה של הגב' שושנה חן-זהבי שתחי' לאויוש"ט, בתו של הגה"ח הק' ר' מענדל חן ע"ה הי"ד, על סבה הגה"ח ר' דוד צבי חן ע"ה.

את זכרונותיה אלו העלתה הגב' חן על הכתב לפני למעלה מעשר שנים.

 

שבעים ושש שנה לפטירתו של הרד"צ, בערב חנוכה תרפ"ו.

 

 

 

=======

            זכיתי להכיר את סבי הרד"צ ולראותו מפקידה לפקידה, עד שנתי החמש-עשרה.

            אילו היה לי הכישרון הייתי מנסה לתאר את הדמות המופלאה, המאירה, שהיה סבי. הייתי מתארת את ביתו, את הליכותיו, את האנשים שסבבו אותו.

            אבל אין לי הכישרון, וגם זמני אוזל. אני בת שמונים שנה בכתבי את השורות האלה.

            נכדתו, המשוררת זלדה, כתבה עליו:

[      ]

            המשוררת הטיבה לצייר בשורות קצרות אלו, לא רק את דמותו הפנימית והחיצונית, אלא גם לשרטט בקוים דקים את האירועים הטראגיים בחייו.

            "הבן הנעקד" הלא הוא אבי ר' מנחם מענדל חן, שמסר את נפשו על קידוש השם במשמעות המחרידה המלאה של המושג הזה.

            הניגוד וההקבלה בין הטמטום והרשע ("בחוץ שאגו אין דין ואין דיין") ובין שירת הכרובים, ששירתם לא פסקה גם בשעות הקשות ביותר בחייו...

            כזה היה הרד"צ.

==========

 

            בהיותי כבת ארבע חליתי בשנית. אושפזתי בבית-חולים וכאשר החלמתי לא הובאתי הביתה, אלא נשלחתי לבית סבא בצ'רניגוב. זכרונות נפלאים נשארו לי מאותה תקופה.

סבתא פערלא-גוטא היתה משותקת בחצי גופה וניטל ממנה הדיבור. רק מלה אחת ידעה לומר: "אמן"! ואותה היתה מבטאת בהדגשה ובלהט עצום.

            אני זוכרת אותה מסיבה ליד השולחן, מטפחת משי הדורה לראשה.

*

על הסבתא פערלא גוטא ידענו אך מעט. אנו הילדים קראנו לה "הסבתא מצ'רניגוב".

היא היתה ילידת צ'אשניק, עיר קטנה ברוסיה הלבנה. בת למשפחה אמידה בשם גלביץ (הלביץ). נישאה לרד"צ כששניהם היו צעירים מאוד.

סיפור מעניין היו מספרים משמה של סבתא על הולדתה; אמה ילדה כמה וכמה ילדים וכולם מתו בינקותם. היתה בעירם עוד אשה חשוכת בנים. נמנו השתיים ונסעו אל האדמו"ר מווילדניק שיצא לו שם כפוקד עקרות.

הנסיעה בעגלת-שלג בחורף, בשלגים, היתה רצופת הרפתקאות. לבסוף הגיעו אל האדמו"ר. אמר האדמו"ר לאמה של סבתא: את תלדי בת, קראי לה בשם פערל גוטא, כשם אמי.

לאשה האחרת אמר, כשהוא מראה לה את כף ידו: כאשר פה יצמחו שערות – תלדי ילדים. לא היית צריכה להטביע את החתולה וגוריה.

*

            הרב ששונקין, רבה של באטום, עשה בבית הרד"צ חדשים רבים. באותו זמן כבר היתה הרבנית פערלא-גוטא משותקת.

            בהדלקת נרות שבת היה הרד"צ מחזיק בידה ומוליך את היד עם נר דולק, עד שנדלקו כל י"ג הנרות שנהגה לברך עליהם.

*

            פעם אחת, בערב שבת, נרדמה סבתא וישנה שעה ארוכה. הרד"צ המתין עם הקידוש, ולבסוף קידש לפני בני הבית וישבו לסעודה.

            כאשר התעוררה סבתא ובאה אל השלחן, עמד סבא וקידש בשנית, וסבתא ענתה "אמן" כדרכה.

            (מפי אחי פרץ)

*

            סבתנו נפטרה בחורף תרפ"ד. נתקבלה טלגרמה מצ'רניגוב לאמור: "פרץ, התפלל על סבתא". זאת, עד שיודיעו את דבר פטירתה לבנה ר' אברהם.

            סיפרו עדי ראיה, כי בהלוויה שלה, ניגש סבא אל קבר אביו ר' פרץ ואמר: "צא לקראת הצדקת".

*

            סבא בילה שעות רבות בתפילה. רופאו היה ד"ר קובלסקי, פולני בעל חזות מכובדת.

            אני זוכרת ביקור אחד [שלו] בבית סבא. היתה שעת בוקר וסבא עמד בתפילה. הרופא המתין בחדר אחד, שוחחה עם הדודה, ואמר: "אביכם מאוהב באלקים"...

            אותו ד"ר קובלסקי נתן מחסה לכל המשפחה בבית-החולים שבהנהלתו, בזמן הפרעות. הוא חילק את בני המשפחה לקבוצות, שכאילו לא הכירו אלה את אלה.

            היו מעובדי בית-החולים שהתרעמו: מה כאן? סינגוגה [=בית-כנסת]?!

*

            סבא היה צעיר בניו של ר' פרץ. הוא הוכתר לרב העיר אחרי פטירת אביו, אך למעשה שימש ברבנות עוד בחיי ר' פרץ. הוא ישב על כס הרבנות יותר מששים שנה.

            כאשר עקר מצ'רניגוב כדי לעלות לארץ-ישראל, יצאו כל אנשי הקהילה אל חוף הנהר להיפרד מרבם ומבני ביתו (הוא הפליג בנהר דסנה לקיוב – שם ישבה בתו דבורה – ומשם לאודסה).

*

            לפני שנסע ר' פרץ למקום כהונתו האחרון בצ'רניגוב, נסע עם כל בני ביתו, אל הצמח צדק בלובאוויטש.

            סיפר ר' אברהם חן: אבי, הרד"צ, היה אז ילד. בראותו את הצ"צ נבהל כל כך עד כי הדיבור ניטל ממנו. אמי ע"ה סיפרה, כי בראותה את הצ"צ הרגישה גם היא הרגשה דומה.

            סיפר הרד"צ, כי באותה פגישה שאל אותו הצ"צ מה רצונו. והוא לא יכול להשיב. אז שאל הצ"צ: זון מיינער, וואס ווילסטו [=בני, מה רצונך]. אז השיב.

            ובתוך הדברים נכנס אביו ר' פרץ.

*

            סיפר דודי ר' אברהם חן:

            אבי [הרד"צ] היה נוהג לעלות על קברו של בעל ה'תניא' בהאדיץ' אחת לשנתיים. אחת לשלוש שנים עלה על קברו של הבעש"ט במז'בוז'.

            לגבי דידו, שהיה חושש אף מנסיעה קלה, היה זה מעשה גבורה ממש. אף ההוצאה [הכספית] לא היתה דבר מבוטל לגבי דידו.

            על אחת הנסיעות שלו סיפר כך: הוא נקלע לעיירה, סמוך למז'בוז', ובגלל כניסת השבת נאלץ להישאר באותה עיירה. בערב, בבית-הכנסת, ניגש אליו אחד המתפללים ושאל: מאין יהודי? אבא, שאהבה להתבדח לעת מצוא, ענה: מפוהוסט.

            פוהוסט על שום מה? זה לא כבר, בחתונת בתו הבכורה, שמע פזמון: מאין יהודי? מפוהוסט. בפוהוסט שותים 'לחיים', שרים ורוקדים.

            כסבור היה שפוהוסט לא היתה ולא נבראה, רק משל היתה...

            הביט עליו היהודי בתדהמה: הרי אני מפוהוסט, איך זה שלא פגשתי בך מעולם?...

*

            על קברו של הבעש"ט – סיפר אבא [הרד"צ] – אין אלא ארבעה עמודים ועליהם גג וכתובת קצרה, לאמור: ישראל בן שרה. ותו לא.

            סמוך לקבר הבעש"ט היתה מצבת אבן גדולה ועליה כתובת ארוכה, המונה את שבחי המת. ושמו בישראל: קורח.

*

            בחתונת בנו ר' אברהם, נשתהה אביו, הרד"צ, בצ'רקאס ימים אחדים.

            בשבת, אחרי "חסידות", שוחח ארוכות עם אדם – שהיה לכאורה רחוק מעולמו – ושמו קרוגליאק. הוא היה מנהל פנקסים בבית-החרושת לסוכר של זייצרב.

            התברר, שאותו קרוגליאק יש לו אוסף של כתבי חסידות.

            למחרת נסע הרד"צ בלווית ר' אברהם אל אותו קרוגליאק. הרד"צ נכנס עמו לשיחה ביחידות, ואחרי שעה ארוכה יצא ובידו ספר בכתב-יד. היה זה ספרו של ר' משה, אחיו של האדמו"ר האמצעי.

            הפציר בו הרד"צ שישאיל לו את הספר. ההוא סירב, ולבסוף נתרצה והשאיל את הספר לשלושה חדשים, על יסוד הבטחה שהספר יוחזר למועד.

            אחרי הדברים האלה נסע הרד"צ לצ'רניגוב, משם יצא ללובאוויטש והספר בידו. האדמו"ר בימים ההם היה ר' שלום דב בער (הרש"ב) בנו של המהר"ש.

            הרש"ב ראה את הספר וסירב להחזירו. הוא טען: הספר שלנו! הוא שייך למשפחתנו! אין בידי בעליו אלא הנייר והדיו...

            ידוע, שבית לובאוויטש להוטים ביותר אחרי כל עזבון רוחני של אחד מבני המשפחה.

            טענותיו של הרד"צ כי הבטיח לקרוגליאק להחזיר את כתב-היד לא הועילו.

            בבוא המועד שהוקצב לו, הסביר הרד"צ לקרוגליאק איך נתגלגלו הדברים. הלה רגז והתרעם, אך מה יכלו לעשות?

            סוף דבר היה שקרוגליאק נסע ללובאוויטש, דבק ברש"ב ונעשה לאחד מחסידיו הנלהבים...

*

            ביום שערך גט, לא היה הרד"צ אוכל עד לאחר סיום הגט.

            מעשה שהסופר טעה והגט נפסל שש פעמים בזה אחר זה, ולא אכל רובו של אותו יום.

*

            מעשה שהיה צריך לקבל גט בשביל אשתו של יהודי שיצא לשמד. הדבר נעשה על-ידי שליח.

            במקרה של מסירת גט על-ידי שליח משביעים את השולח בקבלת "קנין" שלא יתחרט בטרם יגיע הגט לייעדו. במקרה שהמגרש הוא מומר, משביעים אותו בחלקו לעולם הבא.

            סח לי ר' אברהם: זוכר אני את אבא ואת פניו של המומר באותו מעמד, כאשר אבא אמר לו: "הלא תבין מה ערך יש לעולם הבא שלך בעיני, אף על פי כן הלא יהודי אתה, ויש לך חלק לעולם הבא. משביע אני אותם בחלקך לעולם הבא שלא תתחרט...

*

            הרש"ב היה אומר: מה אתם משווים אותי לרד"צ? רד"צ, כשהוא קורא "שמע" נשמתו יוצאת והוא קרוב להתעלפות.

            רד"צ, אם תעירו אותו באישון לילה הוא יאמר "חסידות". ואילו אני צריך להכנות.

*

            סח לי אחי פרץ, כי בהיותו נער בבית סבו, היה ישן עמו בחדר אחד. לא אחת שמע אותו קורא מתוך שינה: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

            פעם אחת העיר לו [נכדו הנ"ל], שהוא מבטא את השם בלא נטילת ידיים.

            אמר לו סבא: ומה אעשה שהדברים נאמרים [מעצמם]? ("וואס זאל מען טאן אז עס זאגט זיך")...

*

עד היכן הגיעה דחקותם של גדולי ישראל בימים ההם, למדים אנו מהסיפור הבא:

ר' פרץ בא לחתונת בנו של אחד הגבירים בעיר. שאלוהו, מפני מה לא בא גם הרב הצעיר – הרד"צ – עמו.

ענה ר' פרץ: שנינו איננו יכולים לבוא יחדיו, שהרי לשנינו רק אדרת פרווה אחת...

*

סיפר ר' אברהם חן:

אבי [הרד"צ] זצ"ל עמד בקשרי מכתבים עם גדולי דורו, ביניהם ר' יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנא.

בהיותו צעיר לימים, אחרי הסתלקותו של אביו ר' פרץ, נסע אבא לקובנא להתוודע אל הגריא"ס. הוא הרבה לספר על אותו ביקור, על העניות ששררה בביתו של ר' יצחק אלחנן.

מעשה שר' יצחק אלחנן עשה שידוך וקיבל דמי שדכנות. הלך וקנה לו טלית חדשה: "הלא אלה דמים כשרים", אמר. לפני כן היה מתעטף בטלית ישנה ומטולאת. אותו גאון שהאיר את עיני דורו בהלכה.

אבי התארח אצלו בשבת. הוא סיפר, כי הישיבה ליד השלחן היתה קשה עליו: הנשים והגברים הסבו אל השלחן בצוותא, ואילו בביתו של אבא ישבו בנפרד.

למחרת השבת נתקבל מיברק ובו שאלה: כיצד לנהוג בברית-מילה של תינוק קראי כשהברית חלה בשבת. הגריא"ס חיפש בספרים. הרד"צ אמר, שהתשובה מצויה קרוב לוודאי בספר "עיקרי הד"ט".

ואכן, באותו ספר היתה התשובה. בדקו ומצאו כי הדבר אסור.

באותו ביקור נקשרה ידידות בין הרד"צ והגריא"ס, ולא יצאו שבועיים שהרד"צ לא כתב אליו או לא קיבל מכתב ממנו.

*

סיפר ר' אברהם חן:

האדמו"ר מהורנוסטייפל ביקר פעם בצ'רניגוב. הוא היה קשיש מאבא [הרד"צ] בהרבה, ואבא נהג בו כבוד רב. הזמינו לביתו ואף הלך לשמוע אותו דורש בבית-הכנסת של ניימרק.

הרבי מהורנוסטייפל היה דמות מופלאה. היה ממעט באכילה עד לקיצוניות, והיה רזה ומצומק ללא הדרת פנים, אבל פניו הפיקו אור.

אבא לקח עמו לבית-הכנסת של ניימרק אותי ואת אחי מענדל, שנינו היינו אז ילדים קטנים. הרבי דיבר חרש והיה מאנפף, והחסידים ישבו דרוכים לקלוט כל דיבור היוצא מפיו.

משכילה לדבר, ניגש אל בא וביקש שיאמר "חסידות" גם הוא. אבא סירב פעם ופעמיים, עד שהאדמו"ר אמר: אני מבקש נאמנה (איך בעט מיט אן אמת)! אז נעתר לו אבא.

פתח ואמר: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". תחילה יש לכבד (לטאטא) את הראש עד שלא ישאר בו שמץ של מחשבה זרה; ועוד מלשון "כובד", שלא יהיה בראש משהו מקלות ראש. ועוד משהו מלשון "כבוד", שאיני זוכרו.

אחרי זה ביקר שוב בביתנו ומצא את אבא מתפלל. מיהר ויצא לחדר הסמוך להמתין לאבא. כל התנועות שלו היו זריזות ומהירות להפליא. אבא סיים את התפילה, יצא אליו ובירכו בחביבות רבה. ניכר שהיו ביניהם קשרי ידידות אמיתיים.

*

בעודו רב צעיר, הוצעה פעם לר' אברהם חן מישרת רבנות מכובדת ביותר. ר' אברהם היסס אם לקבלה.

באה משלחת מכובדים לבקש מהרד"צ שידבר על לב הבן. אך הרד"צ סירב: בני צעיר עדיין, לשונות רעים אינם חסרים. אינני רוצה שידברו עליו.

תמהו אנשי המשלחת: וכי מה יוכלו לדבר עליו?!

ענה הרד"צ: זו אינה קושיה. אילו באו לשאול דעה על אברהם אבינו, היה מן הסתם מישהו שהיה אומר: זה?! הלא הוא מסוגל לשחוט את בנו אם ה' יצוה עליו...

*

בעל-בית אחד, צדיק בעיניו, התלונן באזני הרד"צ על שהוא טורח וייגע במצוות ומעשים טובים, ואין הוא רואה ברכה בעסקיו.

אמר לו הרד"צ: עוד מעט יום-כיפור, ואז תסלח לו לקב"ה...

הוא עצמו ידע לקבל את הדין מאין כמוהו. אחרי האסון הכבד של מיתת בנו האהוב ר' מענדל לא התריס כלפי מעלה. במכתב שכתב לאחר שנה לבנו אברהם כתב: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.

*

בתקופה שאנו, הילדים, הכרנו את סבא רד"צ, כבר לא היו בביתו כמעט כל חפצי ערך. יש להניח שרבים מהם נמכר, מושכנו וגם נגנבו. הפמוטות היו לא היו של כסף. מהדברים המעטים שנותרו היתה קופה של טבק-הרחה עשויה כסף. והנה יום אחד נעלמה גם הקופסה. בני הבית טרחו וחיפשו אחריה, אך לשוא.

אמר סבא: אל תחפשו, הפקרתי אותה.

פירוש: הפקרתי אותה, כדי שהלוקח לא יעבור על איסור גניבה.

*

לרד"צ היה בית משלו בצ'רניגוב. פעם בא אליו בעל-בית מאנשי העיר, איש מכובד שעסקיו היו בשפל באותה עת. הוא סיפר לסבא, שהגיע עד פשיטת-רגל ואין לו ישועה אלא אם כן ישיג הלואה בסכום פלוני, ונאמן הוא שיחזיר את ההלואה לכשירווח לו.

הרד"צ מישכן את ביתו ונתן את הכסף לאיש.

לא יצאו ימים רבים עד שהאיש עקר לאמריקה עם כל משפחתו. את הכסף לא החזיר. דירת הרד"צ נמכרה בשל החוב, ומאז התגוררה המשפחה בדירות שכורות.

את הסיפור שמעתי מפי אמי ז"ל. בבית סבא לא הזכירו את הדבר כלל.

*

סבא הרד"צ חשש מנסיעות. אפילו נסיעה בכרכרה היתה לגבי דידו בגדר סכנה. היה תופס את החגור של העגלון, את משענות המושב, היה מבקש לנסוע לאט. עם כל זאת הוא נסע לא מעט.

בקיץ תרע"ט נסע אבי לברלין לשם ניתוח. אחר הניתוח התפתחו סיבוכים. סבא, שכנראה גונב אליו דבר מצבו של החולה, בא לברלין. איך עשה את המסע הזה – נשגב מבינתי.

הוא התאכסן בפנסיון שהיה כשר למהדרין, אך שום מאכל לא בא אל פיו, זולתי כוס תה. הוא אכל מה"מזונות" שהביא עמו מהבית.

אמי היתה מספרת, איך מדי בוקר, כאשר נכנס לחדר האוכל לשתות תה, היה שם בחור מהאורחים, שהיה טופח על גבו של סבא ומברך אותו בקול גדול: בוקר טוב הער ראבינער! האם ערבה עליכם שנתכם?...

בכל בוקר אותה טפיחה על השכם, אותה ברכה בקול מתרונן. סבא היה רק מחייך לתוך הזקן שלו.

כדי שיוכל לטעום בשר בסעודה של שבת, נסע עם אמי אל הרב הילדסהיימר, לשאול אם יוכל לראות את החלף של השוחט המקומי. הרב הילדסהיימר השיב, שרק הרב של הקהילה רשאי לדרוש מהשוחט להראות לו את החלף. הוא לא הציע לקרוא לשוחט ולבדוק את החלף שלו בנוכחות הרד"צ.

סבא ויתר ולא טעם בשר במשך עשרת הימים שעשה בברלין.

*

הרד"צ ביקר גם בריגא בשליחות האדמו"ר הרש"ב. בריגא ישב חסיד חב"ד, גביר גדול בשם ישעיהו ברלין. הוא היה חשוך בנים; אימץ בן של קרוב משפחה, שהיה אחר-כך אביו של הוגה-הדיעות הידוע ישעיה ברלין.

ישיבת 'תומכי תמימים' שבלובאוויטש היתה בגירעון גדול, ומן הצורך היה לגייס כספים עבורה. האדמו"ר הרש"ב הטיל על הרד"צ לנסוע אל הגביר לצורך המגבית.

הרד"צ, שלא היתה לו כל הבנה בענייני כספים, אמר לגביר שהוא צריך לעשרת אלפים רובלים.

אמר ר' ישעיהו: וכי כבודו ראה מימיו עשרת אלפים רובלים?

לא ראיתי, השיב הרד"צ. הוא קיבל מהגביר את הסכום שביקש.

*

הרד"צ נסע תמיד בלווית מישהו מבני המשפחה או אברך מתלמידיו. אע"פ שהכסף לא היה מצוי אצלו בשפע, הוא נסע תמיד במחלקה שניה, ששם נתאפשר לו להתפלל או ללמוד באין מפריע.

באחד ממסעותיו, היתה בתאו אשה רוסיה. משהגיעה שעת מנחה, אמר סבא למלווה שלו: שתצא! (זאל זי ארויס גיין). המלווה נבוך. איך אפשר, הרי היא קנתה כרטיס... אבל אני צריך להתפלל אמר סבא.

האשה הבינה, כנראה, כי מדובר בה, קמה ויצאה את התא.

*

            סיפר ר' אברהם:

            פעם שמעתיו [את הרד"צ], ב"חסידות" בשעת בין הערביים של שבת: בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות...

            החריש רגע ואמר: הוי, איזה עולם יפה היה זה אילו נברא במאמר אחד (אך, וואס פאר א שיינע וועלט דאס וואלט געווען ווען עס ווערט באשאפן במאמר אחד)...

*

            הרד"צ היה אומר על הפסוק "הבן יקיר לי אפרים.. כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". מה פירוש "עוד"?

            אלא, כשאדם מדבר על בנו האהוב ונזכר בו, הוא משתוקק לדבר עליו עוד ועוד...

*

            הרד"צ היה אומר בהושענא-רבה: "ואוצרך הטוב לנו תפתח", לא די שיהיה "טוב", אלא "טוב {לנו}"...

*

            "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה".

היה הרד"צ אומר: על שניהם יש לבקש: על "פתחו לי" ועל "אבוא בם", שמא ח"ו נעבור ליד השערים הפתוחים ולא נשגיח בם...

*

הרד"צ היה אומר: לא רק לתת צריך לדעת. גם לדעת לקבל תורה היא, וזו תכונה נדירה יותר מהנתינה; "אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי": א גוטן משפיע האב איך געזעהן, א גוטן מקבל – כמעט ניט (משפיע טוב ראיתי, מקבל טוב – כמעט ולא ראיתי).

*

סבא נפטר בערב חנוכה תרפ"ו. בנותיו מוסיא דוברוסקין ורחל שניאורסון היו עמו. היו עוד כמה מהאנשים המקורבים. סבא שכב על מיטתו, עיניו עצומות וניכר בו שמיתתו קרובה.

בחדר היו תשעה גברים. יצא אחד מהנוכחים למצוא עשירי למנין. חזר ואמר: ישנו עשירי (ס'איז דא א צענטער).

באותו רגע פקח הרד"צ את עיניו, נשען על כפות ידיו ואמר בקול: "שמע ישראל". ויצאה נשמתו ב"אחד".

זאת שמעתי מאחי פרץ.

*

הביאו לאדמו"ר הריי"צ את נוסח הכתובת על המצבה, והריי"צ הורה להוסיף את המלים: "עובד אלקים".

כי העבודה של הרד"צ (התפילה) היתה מיוחדת במינה.

זאת שמעתי מפי ר' משה ליב שפירא זצ"ל, ראש-ישיבת חב"ד בירושלים.