זכור לאברהם
כשרות תמצית החומץ לפסח
הפולמוס המתואר בפרק זה – כמו אלו שבשני הפרקים האחרים – התנהל ברובו על דפי עיתוני התקופה. המייחד אותו מהאחרים, הוא הנסיון לערב את מדע החימיה בקביעת ההלכה. כמו-כן ניכרת כאן ביותר מעורבותם של היצרנים הפועלים "מאחורי הקלעים".
הראשון שהתריע על שאלת כשרותה לפסח של תמצית-החומץ – בשל ה"אתר" המעורב בה – היה האדמו"ר ר' חנוך העניך ליינער מראדזין (הנודע כ"בעל התכלת").
בכ"ז שבט – בו ביום שקיבל את תוצאות בדיקת המעבדה – פרסם האדמו"ר "קול קורא" לאיסור מוחלט על תמצית-החומץ.
מודעתו זו לא נתפרסמה בעיתונות, אלא נדפסה בדפים שנתלו על קירות בתי-הכנסת.
העתק מן המודעה נדפס בסוף ספרו "סוד ישרים" על התורה (ברוקלין, תשל"א), עמ' שנב.
וזה לשונה:
בשם ה' ובעזרתו,
יום ג' כ"ז שבט תר"נ, ווארשא.
כאשר זה איזה שנים יצאה תחבולה חדשה בעשיית החומץ, אשר יוכלו לצרף ולנקות חומץ העץ הנשאר אחר עבודת הזפת והעטרן. אכן יען ריחו הוא מגועל מאד, והתחילו בתחבולות ההרכבה וההפרדה שירכיבו את החומץ הנ"ל עם סיד שהוא מתנגד החומץ, ולכן יקבלו בההרכבה, ואחר שנרכב בהסיד ישובו להפרידו על ידי שיערבו את הסיד הנ"ל אחרי ספגו את חומץ העצי, יערבו אותו עם חומץ הגפרתי או חומץ המלחי. ויען טבע חומץ הגפרתי או המלחי מתנגד יותר להסיד מחומץ העצי, ולכן יעזוב הסיד המורכב את חומץ העצי ויורכב עם חימוץ הגפרתי או המלחי, כדרך כל ההרכבות שכל שמתנגדו ביותר מתקשר עמו ביותר. ובתחבולה זאת יעזוב חומץ העצי ריחו המגועל עם הסיד וחומץ הגפרתי והמלחי.
אכן אחר כל התחבולות מכונות הנקיון, אין באפשרות לנקות אותו היטיב מזוהמת הכופר והעטרן, ולכן מערבין בו רוח החומצי (אעטהער אצעטיקום) שנעשה מתערובות יין שרף עם חומץ הסאלפעטרי, ויבשלו שניהם יחד בקלחת אשר עליה מכונת הצורף (אלעמביק), ומשניהם יתקשר רוח החומצי, וזה יערבו בתוך החומץ לתקן טעמו וריחו המגועל. וכן יש רוח השמני (אעטהער אצנאנטיצאס) שנעשה גם כן באופן הנ"ל והוא חמץ גמור.
ויען כי ראיתי מוכרים אותו על חג הפסח והירחתי בו, ונדמה לי שיש בו תערובות האעטהער הנ"ל. אכן יען כי ראיתי הכשרים מרבנים על חומץ הנ"ל, אמרתי אולי אטעה בזה. אכן כאשר הרביתי לבדוק בשנה הזו וראיתי כי לא אטעה, וליותר בטוחת הבדיקה נתתי אותו לבחון לבית מלאכת ההרכבה וההפרדה והבחינה אשר להד"ר אלכסנדר מ' וויינבערג, שהוא בוחן כפי חקי המדינה ויש לו חזקת אומן גדול. בשגם כי הבחינה היא גלויה ודבר קטן בענין זה, אשר אוכל להראותה בפני כל. וזה לשון תעודותו: ביום ז"ך שבט תר"ן מעיד אני אשר בחנתי את עסענץ צרפתי אותו במצרף בחום 74-80 צעלזיוס ומצאתי בו חלק אחד מן אלף אעטהער החומצי, חוץ מן אעטהער השמני.
והחומץ הלז שנתתי לבחון, לקחתי מהחומץ שהיה עליו הכשר ונמכר בשנת תרמ"ט על חג הפסח.
לכן הנני מודיע בזה להפריש את ישראל מאיסור חמץ, כי העטהער הוא חמץ גמור והוא מלתא דעבידא לטעמא, ואין לו ביטול, ודינו כחמץ גמור. והרבנים נותני ההכשרים במחילת כבודם נתנו מכשול והכשילו את ישראל באיסור חמץ, ה' יסלח להם. –
גם זאת לדעת, כי כלי מכונת החומץ אין להם תקנה להכשירם, כי כלים הבולעים אם יכנס בהם העטהער אינם יוצאים מידי דופים לעולם, וגרעי מבית שאור. ולא רק שמוציאים טעם, אך גם ממשו יוצא תמיד. כי העטהער הוא רוחני ומתכנס מעט מעט מתוך האויר לתוך החומץ. וגם דרך נתינת טעמו הוא רק במשהו מן המשהו, ואם ירבו יותר מאחוז אחד מחמש מאות עוד ירע טעמו וריחו. וכאן מצאתי משני המינים עלו אחוז מחמש מאות.
ולכן יזהרו ישראל מלהשתמש בחומץ הנ"ל ובתערובתו. וכן סוחרי ומוכרי יין לכוסות המערבים חומץ ביין לתקן טעמו, יזהרו מלערב חומץ הזה.
וד' יברך את עמו בשלום, ויזכו לחוג החג בדיצה וכשרות ויקבלוהו עם כל ברכותיה, כברכת נאמן באהבתכם,
גרשון חנוך העניך בהרב הגאון הקדוש מאיזביצא זללה"ה.
בעיתונות נתפרסמו החששות, לראשונה, ב'הצפירה' לשנת תר"ן, גל' 35 (א' אדר); מתאריכי התעודות נראה, לכאורה, שההתעוררות "להרים מכשול" קדמה למודעתו של הרבי מראדזין, אבל במודעתו השניה קובע האדמו"ר במפורש, שרק עם צאת השמועה שהוא עומד לפרסם מודעת איסור, הזדרזו הרבנים לפרסם את מה שהיה ידוע להם מכבר!
להשמר ולהזהר מחשש חמץ בתמצית החומץ לחג הפסח הנעשה בהפאבריקען של א"י [אינם-יהודים]
אנכי הח"מ, מחמת שראיתי גודל המכשלה הנעשה בהפאבריקען של עססיג עססענץ על חג הפסח השייכים לא"י, אשר אי אפשר בשום אופן להזהר ולהשמר מחשש חמץ, הנני להעיד בתורת עדות, אשר ראיתי בעיני בשנת תרמ"ה שלחני הרב הגאון מו"ה ר' חיים אלעזר וואקס זצ"ל האב"ד דק"ק פיעטרקאוו לנאמן ומשגיח באחת הפאבריקען הנ"ל השייכות לא"י, ושהיתי שם לערך שני שבועות, וחפצתי ללכת ולהשגיח בכל חדרי ופנות הפאבריק הנ"ל ולשים עין פקוחה על כל המלאכה מתחלתה ועד סופה כדין וכדת. אבל הדירעקטאר מהפאבריק לא נתן לי בשום אופן דריסת הרגל בכל המקומות, באמרו כי כן צוו עליו בעליו שלא יתן רשות לנאמן יהודי לצאת ולבוא בכל המקומות, מטעם אשר לא אדע שחרו.
אך ברוב השתדלות והתפעלות ובהוצאות אשר הוכרחתי לפזר לפועלים שלא יודע להדירעקאטר, עלה בידי בהחבא ובחשאי לבוא בכל החדרים שלא ברשות, ולהכשיר ולתת חתימתי על המעט בדוחק. וגם כי פעם אחת ראיתי שהדירעקטאר בלוית אחד מבעלי המלאכה רוצה לערב בהסחורה מן הצלוחית הקטנה אשר בידו, אשר היה ריחה נודף לי כעין שפירט מיי"ש, ואמרתי לו שבאם יערב זאת לא אתן חתימתי. אבל הוא לא שמע לדברי, ואני לא נתתי חתימתי על הכלים אשר ערב בהם הנ"ל.
וכאשר באתי אל ביתי והריצותי הדברים לפני הרב הגאון המנוח הנ"ל, הי' לו מזה עגמת נפש וצער גדול, וקיבל על עצמו שלא יוסיף עוד ליתן הכשר על העססיג עססענץ של פסח הנעשה בבתי מלאכת א"י. וכאשר קבל כן עשה.
לזאת כפי אשר ראיתי בעיני וכפי עדותי לפני הרב הגאון המנוח הנ"ל… כל איש אשר יראת ה' בלבו יוכל להשתמש בפסח רק ובלבד בעססיג-עססענץ הנעשה בפאבריקען של אחב"י, כי בתמצית החומץ של א"י אי אפשר בשום אופן להשמר ולהזהר אפילו במקום נאמן כלל וכלל.
בעה"ח יום ד' כ"ב שבט תר"ן פה טאמאשאוו.
מאיר יצחק רובין מ"ץ דק"ק הנ"ל.
הגם שאין דרכי להתערב בדברים הללו, רק ביודעי ומכירי קאמינא לכבוד ידידי וחביבי הרב המאוה"ג החסיד המפורסם וכו' כש"ת מו"ה מאיר יצחק נ"י דיין ומורה צדק בפה טאמאשאוו, סיפר לי דברים הנאמרים למעלה באמת וביושר בפרט באיסור חמור כזה, מחויב אני להעיד כי כפי ששמעתי מכבוד ידידי וחביבי הצדיק הנ"ל, וגם לפי הדברים ששמע ידידי הנ"ל מהרב הגאון המנוח זצ"ל האב"ד דק"ק פיעטרקאוו, קשה מאד מאד להתיר עססיג-עססענץ של פסח מפאבריקען של א"י.
צבי הירש איזראלאוויץ חופ"ק הנ"ל.
העתק מכתב מכבוד הרב הגאון הצדיק זצל"ה אב"ד דק"ק פיעטרקאוו משנת תרמ"ו, להגבירים מווארשא ע"ד שאלתם:
ב"ה יום ך' אדר ראשון תרמ"ו פיעטרקאוו.
כבוד הגבירים הנכבדים שי'.
ע"ד מבוקשם להעמיד איש, וליתן הכשר על ת"ח [=תמצית חומץ], איך באפשרי לעשות זאת אם לא יתנו להאיש לדרוך על כפת הבית אשר שמה נעשה דבר הניצוק בראשונה, אך המה יביאו דבר ניצוק ויבשלו אותו עוד הפעם, ומי יודע המלאכה הראשונה איך נעשתה. ובפרט בדבר כזה אשר לפעמים יתנו בתוכו שפירט בסופו, ואפשר כן הוא בתחלתה. ובלתי אפשר ליתן הכשר עד שיראה מראשית מלאכתו משעה שנעשה דבר לח וניצוק. ועל הקאלעך אנכי סומך על הרב הגדול ממינץ הדר' לעהמאן כי אין לספק בזה.
ידידם הדו"ש חיים אלעזר וואקס אבד"ק הנ"ל.
גדולים צדיקים במיתתם, שעל ידי מכתב הגאון הצדיק המפורסם מו"ה חיים אלעזר ז"ל נתברר הדבר לאפרושי רבים מחשש איסור חמץ. וכל הרואה את האמור למעלה יזהר מלהשתמש בעססיג עססענץ טרם יודע לו כי נעשה על טהרת השימור. ולא ימהרו לסמוך עצמם על הנאמנים המשגיחים, רואים ואינם יודעים מה הם רואים.
הכ"ד החותם למען להציל רבים מעון, יום א' כ"ו שבט תר"ן.
אליהו חיים מייזיל חופ"ק לאדז.
ניכר לי חת"י הרב הגאון אבד"ק לאדז, גם חת"י חתני הגאון המנוח דק"ק פיעטרקאוו.
ישראל יהושע [טרונק] חופ"ק קוטנא.
נבהלתי בראותי מכתב הגאון המנוח מוהח"א זצ"ל. ומי לא יחוש לאיסור חמץ החמור.
נאום הק' אברהם חופ"ק סאכטשאב.
מפירסומות שנדפסו באותו יום – א' אדר תר"נ – בעיתון 'המליץ' למדנו, כי שני סוגי תמצית-חומץ היו נפוצים אז בשוק היהודי: זה המיוצר בדרעזדען וזה המיוצר בווארשא.
ואלו הן המודעות:
[א]
נעשה ביתרון הכשר ועל טהרת השמירה בכל הפרטים והדקדוקים כמצוה עלינו מפי תורתנו הקדושה, ישיג כל דורש ומבקש אצל השותפים הפאבריקאנטים,
שלמה פארדאנסקי ומרדכי לובלינער, ווארשא
[ב]
לכל יודעי ומכירי העומדים אתי בברית המסחר (עססיג עססענץ דרעזדנער), הנני להזהירם לבל ילכדו בערמת הרוכלים המחזרים בעיירות ומכנים את-עצמם (אגענטים מפאבריק) ובאמת כוונתם לרמות ושקר נסכם.
אבקשכם אשר תפנו אלי ותפיקו רצון ממני כמאז כן עתה. גם תשיגו אצלי ע"א [=עססיג עססענץ] הנ"ל של פסח 80% בהכשר רבנים מופלגים ואמכור פאבריקען-פרייז.
קוטשינסקי, וולוצלב פלך ווארשא
כצפוי, אחר הטלת האיסור על בתי-מלאכה של נכרים, החלו היצרנים מאחב"י לפרסם את סחורתם הכשרה, "הוציאו יראתם לחוץ", נפתחה תחרות והגיעה עת הפולמוס.
וכך ב'הצפירה' מיום י"ב אדר תר"נ:
לשלומי אמוני ישראל!
בהצפירה גליון 35 ש"ז יצאו גאוני זמננו עם מודעה רבה, והרימו קולם להסיר מכשול מדרך עמנו לאפרושי רבים מאיסורא, לבל יסמכו את עצמם על "הנאמנים" הממונים להשגיח בפאבריקען של עססיג עססענץ, ולא יכשלו חלילה בעון בפסח.
שוב היה מעשה בעססענץ של פסח מן פאבריק אחת, כי היתה מעורבת בעססיג עטהער (וזה הוא באמת חמץ גמור). ומזה יש להוכיח כמה גדולים וקדושים דברי חכמים בהחלטה כי הנאמנים רואים ואינם יודעים מה הם רואים, ובפרט כי אין להנאמן ידיעה ברורה והשגה אמיתית בטיב הפאבריקאט [=התוצרת] ולא ידעו במה יכשלו ויכשילו חלילה את הרבים הסומכים עליהם.
אי לזאת באנו אנחנו הח"מ בעלי הפאבריק בפרושקאוו, להודיע נגדה נא לאחב"י בכלל, ולכל בעלי בריתנו בפרט, כי העססענץ היוצאת מבית מלאכתנו הנ"ל, נעשה ביתרון הכשר, נקיה וטהורה מכל שום איסור על כל ימות השנה ומכל שום חשש חמץ על חג הפסח. ושומרי מצוה לא ידעו דבר רע, כי אנחנו הח"מ עברים אנחנו ואת ה' אלקינו נירא, וכיהודים נאמנים המושבעים ועומדים על לאו ד"לפני עור וכו'" אינם חשודים חלילה להוציא מתחת ידי בית מלאכתם סחורה שאינה מתוקנה לפי תורתנו הקדושה הכתובה והמסורה. והיה בזה שלום לכל בעלי בריתנו, שלום לרחוק ולקרוב ואין למו מכשול.
ווארשא בחדש אדר תר"ן לסדר את חג המצות תשמור.
שלמה פארדאנסקי ושותפו מרדכי לובלינער.
יצרן נוסף הזדרז לפרסם את מרכולתו בגל' י"ז אדר של 'הצפירה', וזאת גם כתוצאה מפגיעה שפגעה בו מודעת האוסרים, והרב המכשיר חזר בו כפי הנראה מההכשר שהעניק לו:
בשימי לב אל האזהרה "להרים מכשול מעל דרך עמי" שנדפסה בהצפירה, להזהיר את אחינו מהשתמש בפסח בתמצית-חומץ הנעשה בפאבריקען של א"י, באתי אנכי הח"מ להתכבד בזה להודיע לאחי בני עמי, כי –
(דרעזדנער עססיג-עססענץ של פסח)
היא נקיה וטהורה מכל חשש חמץ, והיא נעשית בהשגחה מדויקת ובשמירה מעולה כראוי, ואחב"י גם המהדרין מן המהדרין יכולים להשתמש בו בפסח.
משנת 1881 נעשית תמצית-חומץ של פסח שלי בדרעזדען ע"פ תעודת הכשר מאת הרב אב"ד דק"ק דרעזדען, הד"ר וואלף לנדא ז"ל, ומשנת 1886 פתחתי סניף לבית החרשת שלי בעיר גראדזיסק, ותמצית החומץ נעשית שם ע"פ פקודתי בדיוק רב. וכבוד הממלא מקום הרב בווארשא הדומ"ץ ר' זנוויל קלעפפיש נותן לי בכל שנה הכשר, אחרי הווכחו לדעת נאמנה את כל פרטי המלאכה בהפאבריק כי טהורה היא מכל שמץ חשש חמץ. וגם העמיד משגיח נאמן על המלאכה, ולפני המשגיח פתוחים כל מבואי בית המלאכה, אין מקום נסתר מנגד עיניו.
דרעזדען 28 פעברואר 1890.
מאיר המכונה מאקס עלב.
העתק מכתב מאת הרב אב"ד דק"ק דרעזדען, אל הממלא מקום הרב בווארשא הדומו"ץ ר' זנוויל קלעפפיש נ"י, ע"ד תמצית החומץ הדרעזדעני. מיום ו' עש"ק ח' אדר שנת תר"ן.
שלום וכל טוב לאיש נודע בשערים שמו לתהלה, צדיק ועניו, אשר מפיו לנו חיים, מוכתר במדות טובות יושב על מדין, כש"ת הרב מהור"ר שמואל זנוויל קלעפפיש יחי', מו"ץ דק"ק ווארשא יע"א.
אחד"ש, הנה בא אלי האדון הנעלה מאקס עלב, אחד מיקירי עדתנו, והציע דבריו לפני והגיד לי, שאדוני הרב הנכבד שם עד עתה עין השגחתו על הפאבריק שיש לו בגראדזיק, וגם העמיד לו איש נאמן שמה לשומר, ומדי שנה בשנה לפני חג הפסח כתב לו גם כן שטר הכשר, שיוכל כל איש ישראל להשתמש בפסח בתמצית חומץ שנעשה בהפאבריק הנ"ל בלי שום חשש איסור. וכן עשה אדוני עוד גם בחדש שבט העבר.
אך עתה, אחרי שנעתקו במ"ע הצפירה הכתב מהרב הגאון המנוח חיים אלעזר וואקס זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק פיעטראקאוו, והאזהרות של התורניים החונים על דגלו מאיר יצחק ראובן מו"ץ דק"ק טאמשאוו, צבי הירש איזראלאוויץ חוק"ק פיעטרקאוו, אליהו חיים מייזעל חוק"ק לאדז, ישראל יהושע חוק"ק קוטנא, אברהם חוק"ק סאכטשאב, מאן ימאן אדוני לתת עדותו על ת"ח [=תמצית חומץ] שלו כאז כן עתה.
ואחרי אשר הציע דבריו אלה לפני, בקש ממני לקרוא את הכתב ואת האזהרות הנ"ל ולחקור בהם ולומר לו פשר דבר, אם אמת ונכון הוא שלפי דבריהם יחול חשש איסור חמוץ על ת"ח הנעשה בהפאבריק שלו. ואני הח"מ קראתי ושניתי ושלשתי בעין חודרת, ולא השגתי למצוא על מה סמך אדוני הרב במאנו לתת השטר הכשר כאז כן עתה.
הלא האזהרות הנ"ל לא יחולו אלא על הפאבריקען השייכים לא"י, והאדון הנעלה מאקס עלב הוא איש ישראל כשר ונאמן. ואנכי מעיד עליו שהוא אחד מיקירי עדתי, וגם הוא עוסק בצרכי צבור באמונה. ומה גם לפני זמן לא כביר נמנה למבורר בחברת ביקור חולים דפה. ואם כן, איך נכלול הפאבריק שלו בכלל הפאבריקען של א"י!
ועוד, הלא האזהרות הנ"ל לא יחולו אלא אם באמת לא יתן הדירעקטאר להמשגיח רשות לראות את חדרי הפאבריק וענין מלאכתה מתחלתה ועד סופה, אבל האדון עלב הבטיחני שאין בכל הפאבריק שלו גם פנה גם יתד אשר לא נתן לשים עין פקוחה עליו בכל עת ובכל רגע שירצה המשגיח. וגם המלאכה מתחלתה ועד סופה לא בסתר ולא בבתי כלאים החבאה, ויכול המשגיח לראות את כל אשר נעשה, משעה שנעשה דבר לח וניצוק.
וע"כ באתי אני הח"מ לתת שאלתי ובקשתי לפני אדוני הרב, שלא להפסיד ממון של ישראל בכדי, ויתן ההכשר על ת"ח הנעשה בהפאבריק של האדון עלב הנ"ל בלי לישא פני איש, כאז כן עתה. וידין דין אמת לאמתו. והאמת נתן לכתוב. וה' ישלם פעלו ומשכרתו תהיה שלימה אם לאמת יוציא משפט.
עש"ק ח' אדר תר"ן.
כ"ד גבריאל בן יהודה אב"ד דק"ק דרעזדען יע"א.
הן דבר אמת ניתן להודיע, איך שהחומץ הנקרא "עססיג עססענץ" היוצא מהפאבריק של ה' מאקס עלב מדרעזדען כשר על חג הפסח, שאין בו שום חשש חמץ. וע"ז נתמנה איש נאמן הר' ישראל בן משה, להשגיח שיהי' הכל בהכשר.
ולכן החומץ שיהי' בחביתין וסלים ובוטעלין [=בקבוקים] שיהיו נחתמים בחותם "ישראל בן משה", כשר הוא לחג הפסח הבע"ל בלי שום מיחוש ופקפוק כלל וכלל.
וע"ז באעה"ח יום ד' חמשה עשר בשבט תר"ן פה ק"ק ווארשא.
שמואל זנוויל קלעפפיש מו"צ דפה ק"ק הנ"ל.
ווארשא 3 מערץ שנת 1890.
אנכי הח"מ מעיד, כי היום הובא לפני כלי מסומן בציוני מספרים 5959 והוא מלא תמצית חומץ 80% שנעשה בהפאבריק של מאקס עלב בגראדזיסק, והוא סגור בחותם צר של הפאבריק ועל מגופתו חותמת על חומר חותם וכתובת עליה באותיות עבריות: "חומץ כשר לפסח, נאמן ישראל בן משה פוקס. בהכשר הרב דק"ק ווארשא". את תמצית החומץ הזאת לקחתי לבחינה חימית למען דעת אם טהורה ונקיה היא מתערובת מיני עטער נותני ריח. והנה בעת הזקוק בהחם התמצית מן 75 מעלות עד 85 מעלות חום של צעלזיוס, לא הגיע מאומה אל בית הקבול ולא נרגש כל ריח מיני עטער. ובעת הזקוק במדרגת החום מן 85 מעלות עד 113 מעלות של צעלזיוס, עברו מעט נוזלים וריחם ריח חומץ חומצי טהור.
ע"פ הבחינה הזאת יש לנו להחליט החלטה גמורה, כי תמצית החומץ הנעשה בהפאבריק של מאקס עלב בגראדזיסק עשויה מחומץ חומצי טהור ואין בה כל שמץ מיני עטערים נותני ריח.
ד"ר אלכסנדר מ. וויינבערג.
המפרסמים הראשונים הנ"ל חזרו ופרסמו את תוצרתם בגל' כ"ב אדר של 'הצפירה', והפעם בתוספת תעודות הרבנים. בין הרבנים גם הרב קלפפיש, שלעיל מצינו שהוא משך את ידו מההכשר שנתן ליצרן המתחרה מדרזדן-גרודזיסק.
ראויה לתשומת-לב הודעתם של הייצרנים, שההכשרים הללו ניתנו לאחר פרסום האיסור הנ"ל מהרבנים. בזה יש יותר מרמז לקלישותו של ההכשר שהעניק הרב קלפפיש ליצרן המתחרה, שהוא הכשר שניתן לפני פרסום האיסור.
כשרה כדין וכהלכה!
בשבטי ישראל נודיע נאמנה, אנחנו ח"מ ב"ד של שלשה, אשר נדרשנו לבוא אל הפאבריק של עססיג עססענץ בפרושקאוו סמוכה להגליל שלנו, לבדוק ולתור על כל דבר אם יש בו איזהו חשש חלילה על חג הפסח.
עלינו להגיד למען הצדק והיושר והאמת, איך שהיהודים בעלי הפאבריק המה מוחזקים בחזקת כשרות וח"ו לא יצא מהם דבר מכשול. בפרט האיש אשר עליהם, הוא הרב המופלג והחסיד מו"ה יעקב ישראל הכהן, המוחזק בכל מדינת פולין לאיש כשר ונאמן, וכל מן דין סמוכי לנו לסמוך בכל דבר על נאמנותו אשר כל הון לא ישוה לו לשקר איזהו דבר, וחזקה על חבר כמוהו שאינו יוצא מתחת ידו דבר שאין מתוקן. וכן למותר היא עדותנו, אעפ"כ הלכנו בעצמנו להפאבריק הנ"ל ובדקנו היטב בכל דבר, היינו כל הכלים מקטן ועד גדול, וחקרנו ודרשנו היטב בכל תהלוכת הפאבריק, וראינו בעצמנו כל החומרים הנצרכים לעבודה הזאת שאין בהם שום חשש חמץ. וגם יושבים שמה שני נאמנים אנשי אמת, ולא ימושו ממשמרתם ביום ולילה להשגיח בעינא פקוחה.
לכן כל היראים והשלמים אף המהדרין, יכולים להשתמש בהעססיג עססענץ מפאבריק הנ"ל בלי שום חשש שבעולם.
ע"ז באנו עה"ח אור ליום ג' י"ב אדר תר"ן לפ"ק, פה פרושקאוו.
נאום אהרן במוהר"א זצ"ל האב"ד דק"ק זערדאוו.
נאום יצחק במוהר"צ ז"ל הכהן ראב"ד דק"ק נאדארזין.
נאום חיים דוד בר"י זצ"ל מ"צ דגראדזיסק.
הן דבר אמת וצדק נתן להודיע לרבים, איך שהעססיג עססענץ היוצא מפאבריק פרושקאוו הסמוך לווארשא, כשר על חג הפסח בלי שום מיחוש כלל. וכל ישראל אפילו המהדרין ביותר יכולין להשתמש בהם בחג הפסח בלי שום חשש כלל. יען שמלבד שהאנשים המחזיקים הפאבריק הנ"ל המה יראים וכשרים, נתמנו שמה שני נאמנים בני תורה שישגיחו שמה שיהיה הכל בהכשר עצהיו"ט, ועליהם משגיח ה"ה הרב המופלג החסיד המפורסם מו"ה יעקב ישראל הכהן שיהי' בהכשר על צד היותר טוב. לזאת כל הכלים עססיג עססענץ שיהיו נחתמים בחתימת הרב ר' יעקב ישראל הנ"ל, מותרין כל ישראל אפילו המהדרין ביותר להשתמש מהם בחג הפסח בלי שום מיחוש ופקפוק כלל וכלל.
וע"ז באתי עה"ח יום ו' ח' אדר תר"ן לפ"ק פה ווארשא.
שמואל זנוויל קלעפפיש מו"צ דפה ק"ק הנ"ל.
ניכר לי חת"י הרב הגאון מו"ה שמואל זנוויל נ"י מו"צ דק"ק ווארשא דמעל"ד, והעססיג עססענץ היוצא מן הפאבריק פרושקאוו הסמוך לווארשא כשר על חג הפסח בלי שום מיחוש כלל, אף למהדרין ביותר. הכל כפי שכתב הרב הגאון הנ"ל ועוד רבנים גדולים.
ובאעה"ח יום א' י"ז אדר תר"ן קאוונא.
נאום יצחק אלחנן החופ"ק הנ"ל.
למען דעת כי ההכשרים הנ"ל המה כולם נכתבים ונחתמים בחדש אדר שנה זו, היינו אחר מתן האיסורים של הגאונים ולא קודם להם. ומהם ישפוט כל קונה כי סחורתנו נקיה וטהורה מכל שום חשש שבעולם. ומבטיחים אנחנו למלאות את רצון כל קונה עצהיו"ט.
שלמה פארדאנסקי ושותפו מרדכי לובלינער.
מאקס עלב – היצרן מדרעזדען – חזר ופרסם ב'הצפירה' (ה' וי"א בניסן) את כל המכתבים והתעודות שכבר פרסם שם (בי"ז ובכ"ד אדר), אלא שהפעם הוסיף בשולי ההכשר של הר"ר ש"ז קלעפפיש את ההבהרה הבאה:
ההכשר הזה עוד בתקפו ובחזקתו עד היום הזה, כי הרה"ג הנ"ל אחרי הכשרו לא ישנה, ובפירוש הוא עונה לכל איש הפונה אליו בשאלתו בכתב או בע"פ על אודות הענין הזה, כי כל זמן שלא יבטלנו לא איתרע, וכל דבריו שרירין וקיימין, ואינו צריך לתת לי הכשר שני על תמצית החומץ שלי אחרי שההכשר הראשון קיים עוד. ולא מדרך הכבוד הוא לו לתת מקום לגילוי דעת, כי נפתה כרגע לשמוע בדברי האנשים אשר למטרת ההתחרות בלבד השתדלו לפרסם דבר איסור חדש שאין לו שחר.
ובא האות על זה, שגם הרב המופלג החסיד מוה' יעקב ישראל הכהן, שהיה לפנים בעצמו שותף להאיש לולינער שגר אז בחחלאצלאוועק, והפירמא הנקראת עתה בשם "לובלינער ופארדאנסקי" היתה נקראת אז על שם "לובלינער עט כהן", הם בעצמם קנו אז תמצית חומץ לפסח מבית הפאבריק שלי, ואך עתה נעשה הרב הנ"ל המפקד והשומר על עושי המלאכה בפאבריק בפרושקאוו, והשותפים האלה יצאו עתה להתחרות בי, וזאת מגמתם בהשתדלותם לתפוש את הקוראים התמימים בלבותם לחשוב כי רק הם היחידים במדינתנו בכשרותם.
אכן מובטחני ברוב הקוראים כי לא יפתה לבבם על נקלה לשמוע בקול ההתחרות המדבר מתוך גרונם, והבינו את אשר לפניהם וידעו שיש להם לסמוך על ההכשר הנ"ל שיש לי, ואין להם מקום למיחוש ולפקפוק כלל וכלל. ואין זה הכשר מוקדם שנפסל, אבל [=אלא] הכשר קיים בכל תקפו ועוזו. ולוא היה בו איזה מיחוש כי עתה משך הגאון הנ"ל את ידו ממנו ולא ענה לשואליו כי הכשרו שריר וקיים עד כה, אבל להיפך, היה מודיע שהוא מבטלו.
עוד הבהרה חשובה נוספה שם, שתכליתה לרוקן מתוכנו את האיסור שפרסם הרבי מראדזין. וזה דבר ההבהרה:
מהראוי לדעת, כי אם אמנם ביום כ"ז שבט שנה זו הוציא הרב הגאון מראדזין מודעה ברבים, כי ע"פ בקשתו נבחנה תמצית החומץ בידי הד"ר הנ"ל וימצא בה עטער, ולפי דעת הרב הגאון הזה יש בעטער תערובות יי"ש, ואולם הבחינה ההיא נעשתה כפי עדותו של הד"ר הנ"ל בתמצית-חומץ שמדרגת מזיגתה היא 60 מעלות, ולא כן בתמצית החומץ שלי הנעשה לפסח שמדרגת מזיגתו היא לא פחות מן 80 מעלות; בתמצית חומץ זו אין כל שמץ תערובות עטער, ובכן לא עליה היתה כוונת הרב הגאון מראדזין.
בשלב זה הצטרף לוויכוח גם עורך 'הצפירה' ח"ז סלונימסקי ('חז"ס'), שבא לדון מנקודת השקפתו המדעית וידיעותיו בחכמת הכימיה.
דבריו נתפרסמו בגל' כ"ד אדר של 'הצפירה':
יען ראיתי לרבני ארצנו ורבני חו"ל דנים בענין חומץ הנ"ל לאיסור או להיתר בפסח, מפני דברים שמערבין בו שיש בהם חשש חימוץ, ומהם אומרים שאין לסמוך כלל על המשגיחים העומדים בהפאבריקען שם. והרה"ג מוה' גרשון העניך מראדזין נ"י יצא זה מקרוב בהודעה גלויה לאסור החומץ הנ"ל כדין חמץ גמור, ויאמר "שהרבנים נותני ההכשרים במח"כ מכשילים את ישראל באיסור חמץ גמור".
ע"כ אמרתי להציע הפעם לפני קוראי הצפירה, כדרכי מאז לבאר לפניהם ענינים מדעיים, בענין הנכבד הזה, היסוד אשר עליו סובב הולך חלוקי דעות הרבנים להטיל ספק בשמירת החומץ הנ"ל מכלל חשש חימוץ. וזה הוא:
החומץ הזה "עסיג-עססענץ" הוא נמצא בטבע כמעט בכל מיני עצים יבשים, וכשהם נשרפים יוצא החומץ הנ"ל בתמונת אויר נודף המתפשט לכל צד ברוח. ובכדי להוציאו ביחוד בפני עצמו, מביאים עצים דקים בתוך כלי ברזל הסגור מכל צד, ועומד על האש עד שנשרפים בתוכו לגחלים. והאויר היוצא מהם עובר דרך נחש הנחושת הטבול במים קרים, כמו שמזקקין יין שרף, ויוצא ממנו מין נוזלי דק לתוך כלי והוא החומץ הנ"ל. אבל הוא עדיין מריח בריח הזפת ובלתי נקי כ"כ, ע"כ מנקין אותו בתחבולות כעמיות פשוטות, ולבסוף כדי להסיר ממנו את המעט הנשאר עוד באחרונה מריח קרעאזאט [=תוצר של זפת] ההוא לגמרי (הקרעאזאט מריח בעשן כמו בשר המעושן בארובה, גערייכערטס פלייש), מצרפין אותו עם מעט עטהער, אשר לפי עדות בעלי כעמיא מומחים עדיין נשאר מן העטהער בעין בתוך החומץ כדי 1 חלקי אלף ממנו. וע"ז סמך הרה"ג מראדזין לאסור את כל עסיג-עססענץ מפני תערובת מעט העטהער הזה שבתוכו, אשר לדעתו העטהער בעצמו הוא חמץ גמור, לפי שנעשה מתערובת יין שרף (אלקאהאל) עם חומץ הזאלפעטרי [=חומצה חנקנית] או חומץ הגפריי ומשניהם יתקשר העטהער הבא בתוך העסיג-עססענץ.
ונפלאתי על רב גדול וחכם כמוהו, איך חתך הדין בסכינא חריפא נגד משפטי הכעמיא וחוקותיה, שכל דבר הנולד בהרכבה והפרדה כעמיית אין בו דין תערובות כלל, ואחרי שהעטהער נולד ע"י זקוק האלקאהאל וחומץ הגפריי בהרכבה חדשה, אינו נחשב עוד למין אלקאהאל רק כמו בריה בפני עצמה ממין אחר. והנני לבאר הענין הזה במשלים מובנים אל הקורא.
הדבר ידוע שכל הגופים שבעולם הם מורכבים מיסודות פשוטים, כמו יסוד המימי (וואססערשטאף), יסוד החומצי (זויערשטאף), יסוד הפחמי (קאהלען-שטאף) וכדומה. והיסודות עצמם מחוברים מן אטומים דקים מאד, אשר על ידיהם מובדלים היסודות זה מזה כנודע (עין מאמרי "אטומי הגופים", הצפירה 1875, גליון 41, 42).
רוב היסודות הם אויריים, ובהזדווגם זה עם זה ישתנו להרכבה חומרית. דרך משל, יסוד המימי והחומצי שניהם אויריים, וכאשר נביאם יחד בהרכבה כעמית היינו 1 אטום מיסוד המימי עם 8 אטומים מיסוד החומצי, יהיו לגשם נוזלי והוא המים! וכשהיו נפרדים כל אחד לבדו היה טבעם להיות נשרפים ע"י ניצוץ אש, וכאשר נזדווגו יחד היו למים המכבים את האש!
ובכלל, כל גשם המורכב מיסודות ידועים, אם נוציא ממנו יסוד אחד או אפילו אטום אחד ממספר האטומים שביסוד איזה מהם, אז תהיה הרכבתו גשם ממין אחר טבעי משונה בסגולתו מהראשון. דרך משל, הגאז שאנו שותין ביין שאמפאני או שכר המעלה קצף (שוים), או מימי הזאדע, הוא מין אוירי המורכב מב' יסודות, אטום אחד מיסוד הפחמי וב' אטומים מיסוד החומצי, ונקרא בשם "קאהלענזייערע" [=תחמוצת הפחמן] הנותן טעם לשבח במיני המשקים ההם כנודע. ואולם אם נחסר מהגאז הזה אטום אחד מיסוד החומצי, ויהיה מורכב רק מאטום אחד מיסוד הפחמי ואטום אחד מיסוד החומצי, אז ישתנה הגאז הזה להיות ארס ממית כל חי אשר נשמת רוח חיים באפיו! והוא הגאז היוצא מן גחלים עוממות מפי התנור הסגור בחדר צר, הנודע בשם "קאהלען-אקסיד-גאז" [=תחמוצת הפחמן].
המשלים האלו יספיקו לכל קורא להבין מה בין תערובת שכנית להרכבה מזגית במלאכת הכעמיא.
עתה נבוא אל עיקר הענין שאנו דנים בו, בהרכבת העטהער והאלקאהאל. העטהער והאלקאהאל שניהם מורכבים מג' היסודות: יסוד הפחמי, המימי והחומצי. וכמה רחוקים הם זה מזה בתכונת טבעם וסגולתם? העטהער ריחו נודף ומתפשט למאד, ובסגולתו להתיך ולהמיס כל מיני חמרים רכים המתדבקים בחלקיהם, כמו הקויטשוק [=גומי] וכדומה, משא"כ באקלאהאל.
והם מובדלים בהרכבתם זה מזה, רק שבעטהער נחסר אטום אחד מיסוד המימי ואטום אחד מיסוד החומצי מכפי שהם באלקאהאל כנודע. ובכדי לעשות העטהער, מביאים 5 חלקי אלקאהאל עם 3 חלקי חומץ הגפריי (שוועפעלזייערע) חזק בתוך כלי סגור על האש בזהירות יתירה, והיוצא מהם דרך נחש הנחושת בכלי מיוחד הוא העטהער. כי ע"י הזיקוק הזה יצאו שני האטומים מן האלקאהאל, אחד מיסוד המימי והאחד מיסוד החומצי, ונזדווגו אל חומץ הגפריי ונולדה משניהם הרכבה חדשה, והוא העטהער היוצא אחר הזיקוק.
והנה ע"פ דין איסור חמץ במשהו הנוסד אצלנו, העיקר הוא שיהיה המשהו עצמו חמץ גמור, כמו חלק שנפרד מן ההכל [=השלם] השוה אליו בכל יסודותיו וסגולותיו. לא כן הוא בנדון שלפנינו, המשהו אחד חלקי אלף עטהער שנשאר בעסיג-עססענץ איננו עוד האלקאהאל הראשון החמץ, רק מין אחר חדש בתכונתו וסגולתו ופעולתו, ואיך נאסור על ידו כל העסיג הנ"ל?
ואפילו יהיבנא ליה כל חששא וחששא דחששא לחומרא, שנשאר ע"י איזה גרמא בכלי וכדומה משהו אחד מן האלקאהאל, הלא כבר נתבטל קודם זמן איסורו בפסח?
והנה יאמר הרב הנ"ל שהמשהו הזה הוא מלתא דעבידא לטעמא ואין לו ביטול, והלא אדרבה כל פעולת העטהער על העסיג-עססענץ היה לבטל ולשלול ממנו את ריח הקרעאזאט שהיה בו, והוא בעצמו לא הוסיף בו טעם חדש!
ואחר כל אלה, איך יכול הרב הנ"ל לקרוא כל עטהער בשם חמץ גמור מפני שנולד מן אלקאהאל, והלא האלקאהאל בעצמו אפשר שיהיה כולו כשר בפסח, כשנעשה מן נופת "מעלאסע" [=פסולת סוכר] שאנו שותין יי"ש פסח ממנו?
ועיין מה שכתבתי עוד מזה בהצפירה משנה העברה בענין יי"ש פסח מתפוחי אדמה, צד 120 יעויי"ש.
ווארשא כ"ד אדר תר"ן, חז"ס.
התשובה לדבריו לא איחרה לבוא; בה' ניסן נתפרסם ב'הצפירה' מכתב התגובה דלהלן, ותשובת חז"ס לידו:
לכבוד הרב החכם הכולל המפורסם לשבח ולתהלה, מו"ה חז"ס הי"ו מו"ל מ"ע "הצפירה"!
מה שהעיר כבוד חכמתו דמר בגליון 53 לענין עטהער הנעשה ע"י הרכבת אלקאהל עם זאלפעטרי, דאיסור חמץ פרח ממנו כיון דע"י הרכבה כעמית נעשה בריה חדשה, וכבוד חכמתו האריך בזה כיד ה' הטובה עליו –
ולדעתי, הגם כי יפה הערה וכ"כ חכמי המחקר הובאו דבריהם בהקדמה לספר שב שמעתתא להגאון קצוה"ח ז"ל באות מ', וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' דפרידה לא הוי כלאים אע"ג דבא מסוס וחמור, משום דע"י הרכבה מזגיית הוי צורה חדשה. ועיין ברע"ב בפ"ח דמס' כלאים מ"א ובתויו"ט, וכ"כ להדיא ברש"י חולין דף ע"ט ע"א. וכ"כ הרבה מגדולי אחרונים ז"ל בתשובותיהם לענין אתרוג המורכב, דפסול משום דהוי מין אחר חדש, יעו"ש בשו"ת מהר"ם אלשיך ובשו"ת הרמ"א ז"ל.
אבל בנ"ד הוא שגיאה גדולה, דהרי כל הנ"ל כתבו הטעם משום דלא שייך לומר דכל צורה מהצורות הראשונות עומדת בפ"ע, רק דכל חלק מעורב משני הצורות, ומשו"ה פרידה לא הוי כלאים כמו סוס עם חמור, משום דליכא כלל סוס או חמור בפ"ע. וכן נמי באתרוג המורכב ליכא למימר דכשר כיון דעכ"פ החצי הוא אתרוג כמו בש"ס חולין ע"ט שה אפילו מקצת שה, לזה כתבו דהוי כבריה חדשה, היינו דבכל קורט וקורט מורכב מאתרוג ולימוני וליכא מקצת אתרוג לחוד, עיי"ש שכתבו כן להדיא. אבל בנ"ד אפילו נימא דכל טיפה וטיפה מורכבת משניהם ג"כ אסור, ואיסור הראשון במקומו עומד וד"ל.
וראיה ברורה לדברי מש"ס בכורות דף ו' דאמרינן דחלב חידוש הוא דשריא משום דדם נעכר ונעשה חלב יעו"ש, והתם עדיפא מהכא דכולו נתהפך ממש למין אחר בתכונתו וטעמו, ואפ"ה היה אסור לולי דשרי רחמנא, מכ"ש בנ"ד דכל חלק מעורב מחמץ וכח אחר ודאי דאסור.1
ואפילו לשיטת הר"י המובא במג"א סי' רט"ז ס"ק ג' ובטו"ז או"ח סי' תס"ז ס"ק ו' ובת"י שם ס"ק ט"ו דסובר דבאיסור שנהפך להיתר אזלינן בתר השתא יעו"ש, ה"ד היכא דנתהפך למין היתר לגמרי, כמו שם בנבילה דנתהפך לדבש ובמוסק. אבל בבנ"ד דאפילו השתא כל טיפה מעורבת ממשהו חלק חמץ, וכמו שכתבו חכמי המחקר והתשב"ץ הנ"ל דליכא צורה מהצורות הראשונות בפ"ע רק דכל מקצת ומקצת מעורב משני צורות הראשונות, ודאי דאיסור חמץ במקומו עומד וז"ב.
ומ"ש כבוד חכמתו דכאן ל"ה דבר דעביד לטעמא כיון שמערבין אותו רק להסיר הריח הרע, אבל לא ליתן טעם חדש, במחכ"ת אין בו ממש, דלדידן אפילו היכא דאינו מערבין משום טעם רק דממילא נרגש טעמו או ריחו, ג"כ אין לו ביטול, כמ"ש הפוסקים ביו"ד סי' צ"ח יעו"ש. ובפרט היכא דמרגישין טעם או ריח דקיי"ל דאינו בטל בכל האיסורים אפילו באלף, וכמ"ש רש"י ז"ל בחולין דף צ"ח ותוס' שם. וא"כ הכא בנ"ד לפי עדותו של הרב מראדזין דהריח בו ריח חומצי חמץ, ודאי דל"מ שום ביטול שבעולם וז"ב.
ואקוה כי כבוד חכמתו יקבל האמת ממי שאמרו, ויחזור מדבריו הראשונים אשר יוכלו להסב מכשול לפני משכילי עמנו, לתלות עצמם באילן גדול לאמר החכם חז"ס התיר לנו את התערובת חומץ, ומי יבוא אחריו?
ולו תהיה צדקה מאת אלקים חיים להאריך ימיו ושנותיו ולחזות בבנין ציון וירושלים, כאות נפשו ונפש מכבדו ומוקירו כערכו הרם ומשתחוה מרחוק בכל רגשי כבוד,
הצעיר משה אלי' בירנבוים
ראבינאטס-קאנדידאט.
קרזעפיטץ, כ"ז אדר תר"נ.
ממכתבך היקר הנני רואה כי תורת רבך שגורה בפיך2 וחילך לאורייתא. אבל מכל מה שהארכת ופלפלת בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים לחזק דעת הרה"ג מראדזין נ"י, לא נגעת כלל אל גוף הענין שאנו דנין בו!
אני אמרתי אז שכל דבר הנולד בהרכבה והפרדה כעמיית אין בו דין תערובת כלל, ואתה הבאת ראיות מדיני תערובת או"ה שהם תערובת מינים, ר"ל שכל אחד מהמעורבים הוא בעצמו מין מורכב, וע"כ דנו בהם הפוסקים לפי דעתם הנכונה בזה. לא כן הוא בעניני ההרכבה וההפרדה שבעלי הכעמיא עושין כיום, אחרי שבדורות האחרונים נתגלו לנו היסודות הראשונים שמהם הורכבו ונבראו כל גשמי העולם.
היסודות עצמם הם שוים בעינם וטבעם מששת ימי בראשית ולא ישתנו לעולם, ורק באופן הרכבתם זה עם זה ישנו טבע הגשם הנולד מהם בתכונתו וסגולתו, וכשנפרדים ממנו הם חוזרים לברייתם הראשונה כשהיו בלי שינוי. ובעלי הכעמיא ברצונם לחדש מין הרכבה חדשה, לבל יצטרכו לבקש הרבה את היסודות הנחוצים להם, יבחרו במין גשם אחד או שנים שבקרבם כבר נמצאו היסודות ההם בטבע, וירכיבום ויפרידו מזה לזה בתחבולה עד שיוציאו משניהם ההרכבה הנכונה למין הנרצה ביחוד, ושאריתם יניחו.
וכל עיקר ותכלית של בעלי החכמה הוא בעשותם מין חדש, למצוא היסודות הנצרכים מן המצוי בקרוב בנקל ובלי עמל רב. ולפעמים יקחו בנקלה גם מדברים מאוסים ומגועלים בעצמם, אחרי שבהפרדתם משם חוזרים לברייתם ובטלה מהם טבע הדבר שהיו בו.
המים האטריים אשר יזלפו נשים עדינות על בגדיהן והשמנים היפים אשר תמשחנה שערות ראשיהן למען יפיצו ריח נעים, כנודע הם מי האמאניאק שיסודותיו שאולים לבעלי הכעמיא מפגרי נבלות וטרפות ושרצים, ומימי רגלים של בתי המחראות וכו', לפי ששם הם מצויים למרבה. ולדעת הרב הנ"ל הדן יסודות כל הרכבה חדשה כפי המקום שיצאו משם, ודאי אסור להריח במי אמאניאק משום בל תשקצו!
וכן הצבע היפה תכלת שאנו מתפארים בו, שרשו הוא יסוד החנקי (שטיקשטאף), ובעלי הכעמיא יקחוהו מעורות של נבלות ובהמות טמאות אשר שם צברה אותם הטבע למרבה. ולמען ישיגום במחיר מצער, יאספו להם המנקרים באשפה כלי עור ומנעלים ישנים שכבר בלו מרוב ימי עבודתם על רגלי האדם, ומהם יעשו אח"כ הטבע תכלת היפה הנודע בשם "ברלינערבלויא" (עיין מה שכתבתי מזה בהצפירה משנת תרמ"ה גליון 23).
מן המשלים האלה ועוד רבים כמוהם, נוכל לשפוט כי לא מן הדין גזר הרה"ג מראדזין על אעטהער איסור חמץ מצד הרוב מיסודותיו השאולים מן אלקאהאל.
ואתה בכל הראיות שהבאת לחזק את דעתו, למה לא הזכרת גם דעת המתירים את האלקאהאל בעצמו מפני שהוא זיעה בעלמא? ונראה שכן היה באמת גם דעת כל הגאונים הראשונים והפוסקים, כי מציאת האלקאהאל כבר היה נודע בכדי מאה שנים קודם זמן הרמב"ם, שהמציאוהו הערביים בראשונה, ולא השתמשו בו רק לרפואה, והרמב"ם שהיה רופא בזמנו כבר נתפשט למשקה המשכר, ובכ"ז לא מנה בהלכותיו בין איסורי חמץ רק את שכר המדי לבד (פ"ד הל' ח'), אשר לפי דבריו (פי' המשניות אלו עוברין) הוא משקה המשכר שעושין מחטים ושעורים שרוים, והחמץ בעין ובנותן טעם. אבל לא זכר יין שרף הנעשה ע"י זקוק ויוצא כמו זיעה. וגם כל הגאונים הבאים אחריו לא הזכירוהו לאיסור חמץ. ועד זמן הב"י והרמ"א בשו"ע לא מצינו יי"ש לאיסור חמץ. וכפי ידיעתי היה הרב בעל משאת בנימין הראשון באחרונים שגזר עליו שלא לשהותו בפסח כדין חמץ גמור.
ואיך שיהיה, עכ"פ לגזור על אעטהער איסור חמץ במשהו לא מצד עצמו, רק מפני שיסודותיו שאולים מן אלקאהאל, אינו מן הדין.
ואתה באת לקיים ולחזק דברי רבך לאסור עסיג עססענץ מפני אחד חלקי אלף עטהער שבו, והעטהער משום אלקאהאל, ואלקאהאל משום שיסודותיו שאולים לא מן נופת מעלאסע רק מנופת דעקסטרין [=חומר עמילני], ודינם כפי המקום שיצאו משם, ונופת דעקסטרין לפי שיסודותיו לקוחים כולם מחמץ דגן. אם נבוא לחוש לכל הגלגולים הרחוקים האלו, לא הנחת חיים לכל חי?! כי גם המים שאנו שותים והאויר שאנו שואפים באפנו יש בהם עירוב כל היסודות האלו בעצמם, יסוד המימי החומצי והפחמי, ומי יודע כל הגלגולים שעברו עד שבאו אליו? התורה לא חייבה אותנו לחקור אחר מוצאם ולשים לב עליהם, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
ווארשא, ד' ניסן תר"ן. חז"ס
בירור חימי ומעשי נוסף בא בדבריו של החימאי א"ל גורדון מווילנא, גם הם ב'הצפירה' (י"ג ניסן תר"נ).
העורך חז"ס שתל כמה "סימני שאלה" בתוך דברי הכותב, וכן הגיב בהערה הנדפסת להלן.
תמצית החומץ (עססיג-עסענץ)
בימים האחרונים רבו בתי החרשת למעשה תמצית החומץ גם בארצנו, לפי רבות השמוש בו גם בבית המבשלות, ורבים מגאוני ישראל חלו את פני להודיע באחד ממכה"ע לב"י מה טיבו של החומר הזה, למען דעת איך להתנהג בו בפסח.
אנכי בתחלה מאנתי להכניס ראשי בנדון זה, כי מה ממני יהלוך אם יצא ישראל ידי חובתו בפסח בחומץ יין או בחומץ שפיריטוס הנעשה מיי"ש של פסח, ולא יביא אל קרבו חומר מזיק אם מעט ואם הרבה לבריאות הגוף.
תמצית החומץ כפי אופן מעשהו בימים האלה, לא בא עוד לכלל נקיון משיורי מחמצות מחצבים (מינעראלזיירען) כמו מחמצת גפרית (שוועפעלזיירע) ומחמצת מלח (זאלצזיירע), שסכנת מחמצות כאלה לשלום הגוף גלויה ומפורסמת.
לרגלי עסקי במלאכת ההפרדה וההרכבה בעירי וילנא, אנכי הבוחן והבודק רוב מחמצות החומץ הבאות הנה כפעם בפעם, להגביל מדרגת חזקם, וכמעט לא זכיתי עוד לראות מחמצת חומץ טהורה ונקיה מכל שמץ מחמצות מחצבים.
אך נעתרתי להפצרת רבים אשר הפצירו בי לבלתי הכחיד את הידוע לי תחת לשוני, ופקודתם תשמור רוחי.
וזה מעשה מחמצת החומץ ברוב בתי החרשת בימים האלה: ברוב בתי מצרפות הנטף (האלצטהעער דעסטיללאציאנספאבריקען) אשר בארצנו הגדולה, יכינו בורות רצופים בצעמענט מלאים סיד או נתר (נאטראן) עד החצי. בבורות ההם יקוו מים שחורים וסרוחים הנוטפים ונפרדים מן הנטף בתור תוצאה טפילה. המים ההם יאצרו בתוכם איזה אחוזים למאה מחמצת חומץ, המתקשרת עם הסיד לסיד-חומץ חי (ראהעס קאלקאצעטאט).
החומר החי הזה שצורתו שחורה כעורב וריחו רע מאד, ישלח לבתי חרשת תמצית החומץ, שם יובא לתנורי קליה (ראסטאפען) ויקלוהו זמן רב במעלת חום 250, עד אשר ישרפו כל חלקי הנטף והקרעאזאט הנדבקים בו. ואחרי כלות מלאכת הקליה יובא המלח הקלוי אל תוך יורות צריפה אשר יותן שמה שעור מחמצת גפרית או מחמצת מלח בכדי להפריד את הבסיס (דיא מעטאלישע באזע) מן המחמצת.
היורות תסגרנה ופי קובעיהן יחובר אל נחש בדיל בריח הטבול במים קרים והצריפה החלה. החום יובא לאט לאט עד מעלת 118, ומחמצת חומץ חיה עוברת דרך נחש הבדיל אל כלי הקבול. מחמצת הגפרית תתקשר עם בסיס השיד לגפסית (גיפס) ועם בסיס הנתר למלח גלויבער, ומחמצת המלח תתקשר עם השיד לכלאר-קאלציום ועם הנתר למלח פשוט (קאכזאלץ), ותקראנה דרור למחמצת החומץ לעבור דרך הסמפונות המקוררות.
ואחרי כלות מלאכת הצריפה תחל מלאכת הזקיקה. המחמצת החיה תצורף שנית ביורת צריפה עם מחצית אחוז למאה נתר-חומץ (נאטראן אצעטאט), ואחרי כן יעבירוה במסננת דרך פחמי עץ להרחיק ממנה את ריח הנטף האחוז בה.
הננו רואים כי בצדיה לא יושם חמץ בכל מעשי תמצית החומץ. גם זאת לדעת, כי בכל בתי חרשת ההרכבה יקפידו המשגיחים יותר מדאי על הנקיות ועל תערובות חומר זר, וביחוד הנם מקפידים על דברים כאלה בגמר מלאכתם כאשר תחל מלאכת הזקיקה.
האטהער לא יושם בימים האלה בתמצית החומץ כאשר חשב החכם הגדול הרחז"ס נ"י בגליון 53 מן הצפירה, כי האטהער לא יזקק את המחמצת ולא יסיר מקרבה את ריחה הרע, רק יכסנו. בעוד אשר לא חסרי אמצעים אנחנו כיום הזה להסיר לגמרי כל שארית ריח צדדי. ומי יתן ושמו בעלי בתי חרשת התמצית את עיניהם ולבם להסיר מתוכה גם כל שארית מחמצות מחצבים, כאשר יסירו את ריח הנטף, כי אז הביאו טובה רבה לעולם, באשר חומץ התמצית הנקיה טובה ויפה מחומץ שפיריטוס.
ועל זה אני חותם את שמי בתור יודע ועד,
חימאי לתעשיה, אשר גמר חק למודיו בבית מדרש חכמת חרשת המעשה, בברלין.
*
אדון נכבד פאר עמנו הרב חיים זעליג סלאנימסקי נ"י.
בעיני אך למותר כל האריכות אשר הארכת ללמד להרבנים נ"י תורת הכעמיע. עליהם רק לדעת איזה חמרים ימצאו בתמצית החומץ, אם יש בהם חשש איסור חמץ או לא.
אתה הודית לדברי הרב מראדזין אשר באמת יערבו בתוך מחמצת החומץ אטהער, ולפי הודאתך שאלה גדולה היא אם כל חומר חדש אשר הולידתהו הכעמיע מדברים אסורים (??) עודנו באיסורו או לא, כי לפי"ז גם הגליצערין הנקי שאטומיו מסודרים בסדר חדש ונבדל מן הקצה אל הקצה מחמרי החלבים, וגם השפיריטוס הנולד מהפרדת חלב דגן ליסודותיו, וגם בורית חלב שהיא מחברת כעמית חדשה בין מחמצת החלב ובין הנתר, וביחוד אלה מיני הבורית שנתרן יתר על חלביהן באופן שאין לפחוד בהן מתערובות חלב בלתי מתפרד, כל אלה צריכים להיות מותרים לפי הנחתך, אחרי שהם חמרים חדשים באו לעולם שלא נכנסו בכלל האיסור שאסרה תוה"ק(?).3 ואני לבי נוקפי בזה מאד, ומסופקני אם יאותו הרבנים נ"י לדעתך הרחבה.
אך בנוגע לתמצית החומץ מה היה לך להזכיר בזה את האטער, אחרי שבאמת לא יערבוהו בימים האלה בתוכה, כאשר אדע ברור. ואם באנו לחוש לזייפנים אשר אולי יערבו בה דבר מה בכדי להשביח ריחה, אין לדבר סוף. וגם זאת לא בבתי החרשת יעשה כ"א בבתי הסוחרים.
והנני מכבדך ומוקיר שמך הגדול, אל"ג.
*
על מקצת דבריו הגיב חז"ס בהערה על אתר:
איה מצאת חכם יקר כי אמרתי שהנולד בהרכבה מדבר האסור, מותר? והלא אדרבה, עוד בהצפירה משנת תרל"ג הודעתי שהגליצירין שלוקחין למרקחת פירות וכן המארגארין, אסורים משום דבר היוצא מן האסור אסור והיוצא מהטמא טמא. ומה ענין זה אל הספיריטוס היוצא בהרכבה מחמץ דגן שלא חל עליו איסור חמץ עד הפסח? וע"פ דין נתבטל קודם זמן איסורו כנודע. וכן הוא בענין אעטהער הנולד מאלקאהאל. ועיין מה שהשבתי בזה בהצפירה נומר 62 להרב בירנבוים נ"י.
ואשר אמרת כי בחנם הארכתי ללמוד להרבנים תורת הכעמיא וכו', והלואי שמעו הרבנים בקול החכמה הנכבדה הזאת! כמה טובות וחסדים עשו לעניי בני עמנו, לילדים רכים לחולים וזקנים בפסח!
זה שנים אשר דברתי עם רב תורני גדול וחכם שיתיר לחולים וזקנים במקום "מצה שמורה" הקשה ללעוס ולהתעכל, מין רקיקים רכים וספוגיים למאד, הנקראים אצל האופים בשם "ציאסטא",4 והוא בצק הנלוש במים שנתערב בהם דאפפעל-קאהלענזייערעס-נאטראן עם זאלצזייערע, אשר משניהם יתקשר בתוך הבצק מלח פשוט כשעור הצורך להבצק, והקאהלענזייערע יוצא לבדו, ועי"ז מתנפח הבצק בתנור ונעשה רך וספוגיי למאד, נוח ללעוס ולהתעכל ובריא מאד, ואין בו שום חשש חימוץ. ואם ע"פ דינא דגמ' (פסחים מ') "בצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה", אע"פ שא"א לצאת מכלל ספק שמא התחיל להחמיץ, מכש"כ רקיקים כאלה שאין בהם שום ספק לחשש חימוץ.
מובן הדבר שהרב דחה חדשות כאלה שלא נמצאו בשו"ע ושום שו"ת. אבל אני אמרתי לו: הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם, ופוק חזי מאי עמא דבר, בעירנו הרבה המה בתי ישראל האוכלים לחם ציאסטא בפסח מן הנחתום בלי היתר הרבנים, והם נקיים מה' ומישראל.5
מוקירך חז"ס
מודעותיו של היצרן מאקס עלב אודות ההכשרים שניתנו לו, ואשר תקפים המה ללא פקפוק, לא ערבו לחיכם של מתחריו; אלו פרסמו ב'הצפירה' (י"ח ניסן) – באמצע חולו של פסח! – את המודעה הסתומה שלפנינו:
על דברי ה' מאקס עלב מדרעזדען אשר העתיר זה פעמים ושלש בענין תמצית חומץ, הננו להודיע כי אי"ה אחר החג נכונים אנחנו להמציא הערות והארות במקצוע זה, ובהם יחזו עיני כל אחב"י מישרים ויראו לדעת את אשר נעלם מהם עד היום.
שלמה פארדאנסקי ושותפו מרדכי לובלינער
יתכן ומודעה זו הצליחה לשכנע כמה צרכנים להעדיף את התוצרת שלהם על פני זו של המתחרה, אבל שום "הערות והארות" מהם לא הצלחתי למצוא בגליונות הבאים.
תחת זאת, לשנה הבאה יצא האדמו"ר מראדזין במודעה שנית, נגד נותני ההכשרים ונגד אלו שבאים להתיר היתר גורף מכח חוקי החימיה. לדעתו, לא רק בפסח יש להרחיק מהשימוש בחומץ החומץ, אלא גם בכל השנה כולה!
בדבריו מתפרסמות עדויות המטפחות על פניהם של הרבנים, החימאים והיצרנים כאחד.
כאשר זיכני ה' להציל את ישראל ממכשולים רבים באיזה מודעות אשר הוצאנו, במקום שראינו שאין איש וקיימנו מאמר חז"ל השתדל להיות איש, וראינו בעזהש"י שנתקבלו הדברים, כאשר גלוי לכל המודעה שהוצאנו בענין טחינת הקמח על חג המצות על מכונות המשוכה (עלוואטארין), ובעזהש"י כל איש ישראל אשר יש בו ריח תורה או ריח יראה לא ישתמש מאותו הקמח, כי אחר כל טצדקי דעבדו וחפשו היתרים בנוים על יסודות רעועים, כל איש אשר ריח תורה בו יראה כי אין לסמוך עליהם, וכן ת"ל עוד ענינים אשר גלינו במודעות ובעזהש"י נתקבלו בישראל וראו שאמתים הם.
והנה ביום ז"ך שבט תר"נ העבר בעזהש"י הוצאנו מודעה בדבר תמצית החומץ שאסור להשתמש ממנו בפסח כמו שנתבאר שם, וגם זה כבר נתפשט בכל ישראל וכפי הנשמע נתאמתו הדברים האמתים בין כל ישראל בעזהש"י.
ולאשר שמענו כי אחרי שיצאה מודעתנו על דבר תמצית החומץ, יצא על מכתב עתי אחד הכשר משר מסכים אחד על פאבריק תמצית חומץ אחת להכשיר התמצית חומץ מזו הפאבריק ע"י הנאמן הממונה שמה מכבר, באמרו שנתן מתמצית חומץ שלו לבחון אצל האדון וויינבערג ולא מצא בו שום עטהער, ראינו מחויב להודיע שלא לסמוך על זה ההכשר כי הוא פורח באויר מכמה טעמים. כי אחרי שהוחזק אצלנו שהתמצית חומץ נותנים לתוכו העטהער לתקן טעמו וריחו כמו שנתבאר במודעתנו מכבר, שמזה התמצית חומץ מפאבריק שהיה חתום מהנאמן הנ"ל שהוא כשר על חג הפסח נתננו לבחון ונמצא בו העטהער, אין זו הבחינה משר המסכים הנ"ל שנתן לבחון מוציא את התמצית חומץ מחזקת איסורו, כי אולי ובטח זה התמצית חומץ שנתנו לבחון היה טרם שנתנו לתוכו העטהער לתקן טעמו וריחו, ובאמת אחר כך נותנים לתוכו העטהער. ואם נבא לסמוך על זה הנאמן הממונה משר המסכים הממנה, לומר שלא זזה ידו מהפאבריק ושומר שלא יתנו לתוכו העטהער, מחמת שבזו הפאבריק הרשות נתונה להממונה ליכנס בכל חדרי הפאבריק ולשמור, אכן הרי זה הממנה והממונה איבדו חזקת נאמנותייהו על ידי המכשלה שיצאה מתחת ידיהם בשנים שעברו, וגם כיון שנתברר שבשנים שעברו השתמשו בזה העטהער וברור הדבר שעכ"פ בכל ימות השנה משתמשים בזה העטהער וא"כ צריכים כל כלי הפאבריק הכשר וזה דבר שאי אפשר. וגם לא מועיל בהו הכשר, דהוי כמו בית שאור כו' כמו שנתבאר במודעתנו מכבר.
ובאמת כאשר באו אלי בעלי הפאבריק ראיתי כי לא אמון בם ואין לסמוך עליהם כלל, כי המפורסם לנאמן היה מ' יעקב ישראל, אמר לי כי בכל הפאבריק לא ישתמשו בתערובות עטהער כלל, אכן ה' לובלינער אמר לי בפניו כי לא יאנה אותי, כי ישתמש בעטהער אך לא למיני חומץ החזקים רק למיני חומץ החלשים, ואלו לא ימכור על פסח. לכן אין לסמוך עליהם, כי באמת היום נודעתי על ברור שאין שום פאבריק שאינה משתמשת עם העטהער, ואף שאומרים שאין מערבין אותו על חג הפסח אכל בהכלים אינם נזהרים ואין לסמוך על דבריהם כלל.
וכאשר ראיתי וכן שמעתי כי נתקבצו המורים והכעמייס למקום אחד ומשניהם יוצאים דינים חדשים שאין בהרכבה כעמיית דין תערובות שיוצא מההרכבה צורה חדשה, ובזה מרמזין לעקור כמעט כל איסור חמץ המבוארין בפרק אלו עוברין, שמה שנקרא בדין חמץ נקרא בפי הכעמייס הרכבה כעמיית שיוצא מזה צורה חדשה. אכן אשאל נא את המורים והכעמייס גם יחד, אם יקבצו כל יסודי הכעמי אם יוכלו לעשות בלהטיהם ככר לחם חמץ אחד או חלת מצה אחת, הלא ישיבו כי צורה הזאת לא לפי חקי הכעמי הוא, רק החומר המכונן (ארגאנישער קערפער) הוא יכול לערוך צורת המאכל הצומח והחי. ולכן הנני מודיע בזה שאין להכניס השערת דבריהם בענין זה, וכבר כתב בזה הרא"ש ז"ל בתשובותיו (כלל נה סימן ט) ע"ש. ולכן אנו אומרים כל חמירא וחמיעא ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא.
ואחרי אשר ראינו כי יש הרבה דברים נתפשטו בישראל בהיתרים, ועד עתה לא רצינו לבוא לחקור אחריהם, כמאמרם ז"ל בי דינא בתר בי דינא לא דייקו.
אכן אחרי אשר ראינו כי איתרע חזקתייהו דבי דינא שריא, ואינם שמים לב להתבונן מזקנים להיות מתונים בכל דבר, והתנאים והאמוראים במקום שלא ידעו לא בושו מלשאול אף את הקטנים מהם כמו שמצינו ששאלו לרופאים (נדה כב: ועיין נזיר נב. בכורות כח: ומנחם בן סגנאי הצבע (תוספתא עדיות פ"ב) ושני גרדיים משער האשפות שבירושלים הכריעו בעדותם את כל חכמי ישראל (עדיות פ"א מ"ג ועי' תוספתא שם) ואף במקום שטעו לא בושו מלאוקים עלייהו אמורא ולמהר ולדרוש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי.
ועתה בעוה"ר לא כן הגדולים שרי המסכימים, נותנים הכשרים והסכמות וסמיכות חכמים לבלתי חקור דבר, ומשום כבודם המדומה לא יחושו על ביטול התורה והמצוה, הן במל"ת והן בקיום מ"ע במקום שנדמה להם שיגרע כבודם בקיומם יבטלו אותו, ועוד יתעטפו במעטפה צדקה ויוציאו יראתם מתוך חיקם לומר כי יראים הם. כאשר הוא גלוי כבר בכמה ענינים, וכמו שנברר אי"ה במאמרנו עין התכלת. ובפרט בענין התמצית חומץ, שהודיעו בעצמם שתיכף אחר נתינת ההכשר נודע להם שיש חשש בזה, ושמו ידם לפיהם זה חמש שנים מפני היראה פן יגרע כבודם. עדי שמעו כי נוציא מודעה, אז עוררו להודיע חשש הצנצנת שהיתה גנוזה זה חמש שנים. ועל זה ידוו כל הדווים כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב בישראל. ועתה יאמר נא ישראל הנוכל לסמוך מעתה על אלה אשר הכשילו אותנו זה חמש שנים באיסור חמץ, יש מהם במעשיהם ויש מהם בשתיקתם מפני כבודם או נגיעתם.
לזאת מצאנו את עצמינו מחויב בדבר לחקור ולדרוש במידי דבעי דרישה, ודרשנו בענין תמצית החומץ הנ"ל ומצאנו בו עוד חשש איסור חמור גם על שאר ימות השנה. כי העטהער השמני הנקרא אענאטיצי (ובמודעה הנ"ל נדפס טעות צ במקום ע) הוא אסור, כי עד כה היה נעלם עשייתו, ועתה נגלה כי נעשה משמרי יי"נ במדינת צרפת וספרד ואשכנז, ואין בו שום דבר אחר רק שמרי יין שמערבין אותם במים כמו משקל השמרים ומעט חומץ הגפריתי ומצרפין אותו דרך המצרף (אלעמביק) ויוצא העטהער השמני וריחו נודף מאד והוא נותן ריח יין המובחר והוא עביד לטעמא ואין לו ביטול.
וגם זאת לדעת, כאשר בימי הבינים נתרבה הזיוף בכל דבר, וכעת היין הבא מחוץ למדינה הוא יקר מאד, אשר כפי המכס העולה מכל חביות וכפי מעות מדינתנו בשער המקח אי אפשר למכור יין מתוק בריח טוב פחות משני רו"כ או עוד יותר כל צנצנת, והוא נמכר בחצי המקח הנ"ל, והוא מחמת שמזייפין אותו שמערבין ונותנים ביין מדינתנו מיני מתיקה המצוייים בזול. ועל הריח הנעים יש בהרבה מרכולת למכור תערובות הנקראים תמצית יין (וויינעססענץ) ונודעים בשם על שם ריחם, טאקאיער, ריסלנגר, רוטוויינגעשמאק, ועוד כמה מינים כאלה, וכמעט בכולם יש מן העטהער הנ"ל, שהוא הנותן טעם וריח יין הטוב. וגם ביין שרף קאניאק, יש העטהער הנ"ל כי נקרא קאניאק עטהער. ולכן ידעו כל סוחרי יין הזהירים שלא ישתמשו בשום דבר שאינו נודע להם מהותו ואיכותו איך נעשה, גם ביין הנמכר בכל השנה. וכן ידעו כל ישראל שלא יקנו יין רק מהמוחזק לזהיר. וכאשר נדע כי כמעט כולם השתמשו במינים הנזכרים במשגה בלא דעת, לכן ידעו שלא ימכרו מהיין הנעשה מאלו המינין לישראל וגם הכלים צריכים הכשר.
וגם בשרש עשיות התמצית חומץ שעשוי מהסיד המובא מחו"ל, וכינו את הסיד בשם סיד כעמי כמו שביארנו מהות הסיד ועשיות התמצית חומץ במודעתנו מכבר, וסמכו להתיר את הסיד על פי תעודת הגאון דאקטער לעהמאן, ג"כ יש לדון בזה, שהרי הוא לא העיד אלא על הכלל שמלאכת הסיד הוא מחומץ העצי שאין בו חמץ ושום איסור, אבל מה שיכול להיות לפרקים גם שכיחים, שכפי דרך הסיד לשאוב לתוכו כל ריח נאלח, ואם יש לאחד איזה מאות חביתין יין שהחמיץ או שהתהוה בו ריח רע עד שלא יצלח לשום מלאכה, ג"כ יוכל לתקנו אם יתנו לתוך הסיד הזה שיבא לתוך התמצית חומץ, וזה יכול להיות דבר מצוי. והרי בבית מלאכת הסיד אין שם נאמן ממונה. ובענין פגימת הטעם בסיד אם יוכל לסחטו מהסיד שישוב לטעמו יש בזה כמה חילוקי דינים, והנם מבוארים אצלינו בארוכה. כי נצרכים הם בזמנים אלו בהתרבות תחבולות שונות לשנות כמה ענינים מצורה לצורה על ידי תחבולות הכעמי. ועכ"פ אין בזה הכשר כראוי ליראי ה' וחושבי שמו, והאיך סמכו בזה להתיר.
אולם אנחנו טרחנו בזה והעמסנו הטורח על איש נאמן שרגיל להיות לרגל מסחרו במקומות הפאבריקין מסיד הנ"ל, שבנסעו שמה יתחקה על שרשי הדבר אם מצוי לערב בהסיד דבר איסור, ונודעתי על ידו בבירור שאין כדאי לתקן יין הנחמץ בסיד הנ"ל, כי יעלה ההוצאה יתירה על השבח, וממילא אין חשש תערובות איסור בהסיד. כהאי דמס' ע"ז (לד:) למאי ניחוש לה, אי משום דמערבי ביה חמרא קוסטא דמורייס בלומה קוסטא דחמרא בארבעה לומה יעו"ש. וכהאי דאמרי' במס' פסחים (מב:) בראשונה הלוקח יין מע"ה אינו צריך לעשר, מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד לפי שהיין היה טוב ואינו מחמיץ, ואף שהיו יכולין לעשות גם מן היין ע"י שנתנו לתוכו שעורין, לא חיישינן ליה משום שעולה ביוקר, ולהכי חזקתו שאינו בא אלא מן התמד ופטור מן המעשר יעו"ש. ועל כן אין לחוש על התמצית חומץ מחמת הסיד. אכן חשש תערובות העטהער ודאי חששא הוא.
ולזאת הנני מודיע בזה לכל ישראל שימשכו ידם ממנו בלי הבדל בין פאבריק לפאבריק, לא מיבעיא על חג הפסח שבאיזה מין ממיני העטהער שישתמשו נאסר התמצית חומץ איסור גמור, אי משום איסור חמץ אי משום שאר איסור, אלא אפילו על שאר ימות השנה. הגם שאפשר שישתמשו לתקן טעם וריח התמצית חומץ בשאר מיני עטהער שאין בהם שאר איסור חוץ מאיסור חמץ, אבל כיון שטוב ומועיל יותר לתיקון טעם וריח התמצית חומץ בעטהער השמני (אענאטיצי), קרוב הדבר יותר שמתקנין בזה העטהער. וכמו שמצאתי באמת זה העטהער בתמצית החומץ שנתתי לבחון, כמו שכתבנו במודעתנו מכבר. ויש בזה איסור מלבד איסור חמץ.
ולזאת כל בעל נפש יחוש לעצמו וימשוך ידו מזה התמצית חומץ גם בשאר ימות השנה, עדי יתעוררו חכמי דורנו המובהקים להעמיד איש נאמן בבית מלאכת התמצית חומץ, ירא ה' היודע היטב את הבית ההוא, ושיהיה הממנה את הנאמנים, והנאמנים הממונים, ידעו בטיב המלאכה מהחל ועד כלה, או אז אולי נתבונן למצוא עצה להכשיר כל הפאבריקין הישנים.
ולהשומעים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב ותקוה טובה לדורשי ה' ושומרי מצותיו, כברכת נאמן באהבתם, הכותב וחותם פה ווארשא ט"ו לחודש מרחשוון תרנ"א.
גרשון חנוך העניך בהרב הגאון הקדוש מאיזבצא זללה"ה
הערות:
1. בתשובתו דלהלן לא התייחס חז"ס לפרט זה, ועליו השיב מאוחר יותר בגל' יא ניסן (במדור 'קרית ספר'), להרב מוהרא"ץ פ"מ נ"י: מה שכתבתי בגליון 53 דרך כלל, שכל דבר הנולד בהרכבה כעמיית אין בו דין תערובת, וע"ז שאלני: "והלא ראיה ברורה נגד זה הביא הרב בגליון 62 מגמ' בכורות (ט"ז) דחלב חידוש הוא דשריא רחמנא משום דדם נעכר ונעשה חלב, והתם כולו נהפך למין חדש בתכונתו וטעמו, ואפ"ה היה אסור אי לאו דשריא רחמנא". אבל לא הרגיש שלדעתי אדרבה משם ראיה, דמהאי טעמי שריא רחמנא, לפי כשנולד בהרכבה מזגית נעשה כבריה חדשה, ודמאורייתא ילפינן ליה לדין כולל על כל הדומה לו.
2. חז"ס יצא מתוך הנחה, שמי שתומך בדעתו של הרבי מראדזין חייב להיות נמנה עם חסידיו ותלמידיו. אבל טעות היתה בידו, ובגל' ב' אייר (במדור 'שאלות ותשובות') כתב את הדברים הבאים, במענה לה' א"ב בס': אך ע"פ השערה חשבנו אז את ה"ר מא"ב הראבינאטס-קאנדידאט מקרזעפיץ לתלמידו של הרה"ג מראדזין, ועתה יקר בעינינו לדעת שהוא איננו מתלמידיו, וכל מה שהעלה שם במכתבו הם דברי עצמו כיד חריפותו ורוב בקיאותו הטובה עליו.
3. במקור נדפסה כאן הערתו של חז"ס, ואנו הבאנוה להלן בפנים.
4. בגל' י"ט ניסן (במדור "שאלות ותשובות") מבאר חז"ס: "ציאסטא" הוא שם כולל למיני מאפה תנור הרכים ונעימים לחיך, מהם הנעשים ע"י חימוץ שמרים ונקראים "דראזדיאווע", ומהם הנעשים בלי שום חימוץ רק ע"י הרכבה כעמיית כמו בהערה שם. ונקראים אצל האופים בשם "ציאסטא פראנצוסקא", כי באה אלינו מהצרפתים.
5. חז"ס מדבר כאן בחידות וב"התחכמות", ובגל' י"ח ניסן הוא מפרש את עצמו (במדור "תשובה ברורה" – המופנית אל "הרב מוהר"י סובאלסקי נ"י", עורך 'כנסת ישראל'):
על מכתבך אלי בע"פ נפלאתי, איך לא הבנת אל מי ירמזון מלי שאמרתי שם "בעירנו הרבה המה בתי ישראל האוכלים לחם ציאסטע מן הנחתום בפסח", שכוונתי לאלה בני עליה שכבר דברתי מהם בהצפירה, ההולכים לרוח הזמן ברוב המצות שבין אדם למקום ויוה"כ מכפר עליהם, והם "נקיים" מה' ומישראל כפלוני שיצא "נקי" מנכסיו. וזה דברי מאז אל הרבנים המחמירים גם בדברים המותרים בדור פרוץ הזה, דאי לא שרית ליה היתרא עביד איסורא וכו' יעוי"ש.
ואולם מין רקיקי ציאסטא שאמרתי להתיר לחולים וזקנים במקום "מצה עשירה", כאלה בלתי נמצאים ונעשים כלל אצל רוב האופים, וע"כ נצרכים לעשותם ביחוד ע"י אופה ישראל, ומותרים בפסח כמצה עשירה הנעשה לשם שימור מצה כדין.
ותחת אשר במצה פשוטה אנו רואים על פני שטחה אבעבועות חלולות קטנות וגדולות מלאים אויר, וכמוהם נראו גם בעובי המצה כמו סדקים חלולים, והם מן חלקי האויר ולחלוחית הבצק המתפשטים בחום התנור, הנה אם נלוש הבצק במים עם ההרכבה שאמרתי, אז יהיה כל הבצק כולו מלא מנקבים נקבים קטנים חלולים חלולים מן אויר הפחמי (קאהלענזייערע) הנולד מן ההרכבה, ובבואו לתוך התנור הוא נאפה עי"ז במהרה והלחם נעשה רך וספוגיי למאד, נוח לאכול ולהתעכל. והאויר הפחמי הזה הוא בעצמו שאנו שותין במי הזאדע בפסח המעלה קצף הרבה (שוים), וכן שותין מים פשוטים עם ברויזע-פולווער שיש בהם מלח ציטראני (ציטראנען זאלץ) הכשר בפסח כנודע.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
