מאה שנה למשפט בייליס:

החסידות על ספסל הנאשמים

העניין הדתי-חסידי שעלה במהלך משפט בייליס – שנמשך למעלה מחודש ימים – הוא רק אחד מהסוגיות שנידונו בו: משפטיות, רפואיות ופסיכיאטריות, אך לא מהקטנות שבהן.

אנו נתמקד אך ורק בפן "החסידי" שעבר כחוט השני בנאומי התביעה וההגנה, בעדויות המומחים ובעדויות האזרחיות.

העיתון 'הצפירה' עקב בקפידה אחרי מהלכי המשפט ודיווח על כך לקוראיו בפרטי-פרטים, וממנו, בעיקר, שאובות רוב הידיעות שבמאמרנו זה. גם ספרו של ד"ר מ' קוטיק 'משפט בייליס' (ת"א תשל"ט) היה לי לעזר. אספקטים חסידיים נוספים באו במאמרו של הרב ש"ז ברגר 'נשיאי חב"ד נאבקים בעלילת בייליס' (ב"מ גל' 830-829).

*

בשלהי החורף של שנת 1911/1910 (תחילת חודש ניסן תרע"א) נתגלתה גופתו של הנער הנוצרי שנרצח בקיוב; במשך החודשים הספורים שקדמו למאסרו של מנדל בייליס, כבר זיהו העיתונים העבריים את הכיוון שאליו מנשבת הרוח:

הדעת נותנת שאיש לא יצליח להוכיח שתורת היהודים מחייבת אותם להשתמש בדם נוצרים לאפיית המצות, "אך גם לזה מוצאים צוררינו תחבולה: לא כל היהודים משתמשים בדם הנוצרים למצות שלהם, רק כת אחת של היהודים, כת "החסידים"! כך הם מודיעים למפרע. ואם יבוא איש ויאמר, שכל מעשיהם של היהודים גלויים לפניו וידועים לו, יענו ויאמרו: יודע אתה יהודים סתם, אך לא את כת "החסידים"...

בעיתון האנטישמי "נאווייה וורמיה" נאמרו הדברים במפורש:

"אין כל ספק שלא כל יהודי קיוב אשמים בזה, אולם אין אף צל של ספק בדבר, שזה מעשה ידיהם של החסידים"!

בייליס עצמו נאסר בחודש תמוז תרע"א (יולי 1911), וכארבעה חודשים אחר-כך פורסמה בעיתונות "מחאת הרבנים נגד עלילת הדם". במחאה זו – שעליה חתמו 813 מרבני רוסיה – נאמר בין השאר:

"..מתפשטת האשמה הנוראה, כי בין היהודים יש כיתה המשתמשת בדם של נוצרים... אשמה זו קיבלה עכשיו שינוי, והיא מתכוונת כנגד כיתה הקיימת, כביכול, אצל היהודים... באים ומטילים את האשמה על החסידים, כי הם הינם בני הכיתה המשתמשת בדם של נוצרים...

"אנו מכחישים את האשמה כי יש בין היהודים כיתה או אנשים בודדים המשתמשים בדם של נוצרים לצורך דתי... אין אצל היהודים כיתות דתיות... החסידים והמתנגדים אינם כיתות מיוחדות. דת אחת יש גם לחסידים גם למתנגדים. אלה ואלה הם נוצרי מצוות ושומרים את מנהגי הדת. אותם הספרים קדושים לאלו ולאלו... ואין אצל היהודים אנשים שיחזיקו בספרים נעלמים. מה שאוסרת אמונתנו – אסור לכל היהודים. דתנו היא דת יהודית כללית".

"משפט בייליס" נפתח בתאריך ז' תשרי תרע"ד (8 באוקטובר 1913 לפי הלוח החדש. והוא 25 בספטמבר לפי הלוח הישן שהיה נהוג ברוסיה באותם ימים); כמחצית השנה לפני כבר יודעים העיתונים לספר, שהכומר פרנאיטיס (Pranaitis) מוכיח באותות ובמופתים, שיש כת של חסידים המשתמשים בדם אדם.

גם הסניגוריה, מצדה, נערכה בהתאם לכיוון הברור הזה; כארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, כבר דיווחו העיתונים על רצונה של ההגנה להזמין את הרב מזא"ה כעד מומחה, וכעבור ימים ספורים על שבית-הדין דחה את בקשתם בתואנות שונות, הן לגבי הרב מזא"ה והן לגבי עדים מומחים נוספים.

אך הסניגורים הגישו בקשה חוזרת ועמדו בתוקף על דרישתם להזמין את הרב מזא"ה, מפני שבית-הדין קיבל את דרישתו של התובע שמאקוב לחקור בשאלת החסידות, היות וברצונו להוכיח שבייליס ושניאורסון רצחו את הנער בתור חסידים, לצרכים דתיים. "השאלה בדבר תפקידם של ה'צדיקים' אצל החסידים אינה יכולה להתברר על-ידי עדים פשוטים, אלא על-ידי אנשים העומדים בראש הדת – מטעם זה מבקשים הם שיזמינו בתור עד את הרב מזא"ה".

הפעם נענתה בקשתם בחיוב (פרטים נוספים ראה להלן, נספח א).

 

"שניאורסון" כמשל

חודשים רבים לפני פתיחת המשפט דרש התובע (האזרחי) אלכסנדר שמאקוב, שיש להבהיר את מעורבותו של פייבל שניאורסון "שמוצאו מגזע ה'צדיקים' של החסידים", כי לדעתו אין ספק ששניאורסון השתתף במעשה הרצח. כנראה שהוא הגיש תביעה בלתי-מנומקת כדבעי, שיש להושיב על ספסל הנאשמים גם את שניאורסון.

שמו של שניאורסון שורבב לפרשה זו כבר בשנת 1911, כשזמן-מה אחרי הרצח סיפר אחד מיושבי בית האסורים, ש"הצדיק שניאורסון השתתף ברצח; הייתה לו מכונה מיוחדת למציצת הדם, מכונה שהובאה מחו"ל".

תובע (אזרחי) נוסף, גיאורגי זמיסלובסקי, בתדרוך שערך לעיתונאים כחודש לפני פתיחת המשפט, הודיע באזני הכל, שהוא השתכנע באשמתו של בייליס בה בשעה שנודע לו, כי ביום הרצח התארח בביתו של בייליס יהודי בשם שניאורסון. וזאת מאחר והוא חקר ומצא ש"שניאורסון" הוא שמה של משפחת חסידים מפוארת. בנוסף לכך הוא מצא בספר ההיסטוריה של גרץ, שבכל פעם שמתעוררת  עלילת-דם, יש בעלילה זו שייכות כלשהי לאיזשהו "שניאורסון". על הפרופסור טרואיצקי – העד המומחה מטעם הסניגוריה – אמר זמיסלובסקי, שפרופסור זה מכיר רק את התלמוד, לפיכך אין הוא מאמין שהיהודים נזקקים לדם נוצרים. אבל הוא, זמיסלובסקי, מכיר גם את הזוהר ואת הקבלה...

מתחילת המשפט לא הירפה שמאקוב משניאורסון, ובלשונו של אחד העיתונאים שסיקרו את המשפט: "'ואת פייוויל שניאורסון היכרת'? משמיע שמאקוב את שאלתו הרגילה, שלא יפסח עליה אף פעם אחת..."

שניאורסון כשלעצמו היה בעל חנות מספוא, אבל שמאקוב ידע לומר ש"אחיו של שניאורסון הוא צדיק".

אחד העדים מספר ששניאורסון היה מאוכלי שולחנו של בייליס. על שאלתו של שמאקוב משיב העד, שאביו של שניאורסון היה שוחט, יהודי גבה קומה, ללא זקן, לבוש הדר.

בי"ג תשרי הופיע "הצדיק" שניאורסון עצמו על דוכן העדים. כזכור, הוכחת מעורבותו באירועים הייתה אמורה לספק לרצח את "הגוון החסידי", דהיינו המניע הטקסי, ולו בגלל שם משפחתו גרידא.

כתב 'הצפירה' מדווח:

"המרכז של היום הזה היה, עדותו של 'הצדיק' שניאורסון, ששמאקוב בונה עליו את כל האשמה ונתלה בו ובצדיקותו לראיה על אשמת בייליס, מפני שם משפחתו הדומה לשם המשפחה של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש".

במדור "טלגרמות מיוחדות ל'הזמן'" נדפס בעיתון זה, למחרת, המברק הבא:

"כניסת שניאורסון הצעיר מגולח הזקן – שהוא אותו האיש שהמקטרגים נותנים אותו ל'צדיק' – מעוררת תמהון"...

לשאלות התובע, מאשר שניאורסון שאביו הוא שוחט, ושהתייצבותו לצבא הייתה בליובאוויץ' מפני שהוא "עירוני מליובאוויץ'" (אגב כך התבררה "זכות הישיבה" שהייתה לו בקיוב, בגלל השתתפותו במלחמת רוסיה-יפן).

בהמשך עונה שניאורסון לשאלותיהם של התובע הראשי ושל שמאקוב: 

התובע: הידעת, כי בליובאוויץ' יש לך קרוב, בן משפחתך, זלמן שניאורסון, שהיה בשעתו אחד הצדיקים המפורסמים?

שניאורסון: לא ידעתי.

התובע: אך הידעת שמשפחת שניאורסון היא מפורסמת?

שניאורסון: לא.

התובע: אחד מאחיך הוא מלמד לילדים?

שניאורסון: כן.

התובע: יש לך קרוב משפחה נחום שניאורסון?

שניאורסון: כן. הוא רב מטעם הממשלה.

התובע: זאת אומרת, שיש לך אב שוחט, קרובך הוא רב מטעם הממשלה, אחיך מלמד ב'חדר', ואתה עצמך רשום בליובאוויץ'?

שניאורסון: כן.

שמאקוב: ואתה יודע כי בליובאוויץ' מתגורר הצדיק?

שניאורסון: איני יודע.

שמאקוב: ועל מנדל שניאורסון שמעת?

שניאורסון: לא.

שמאקוב: בייליס הוא חסיד?

שניאורסון: איני יודע.

שמאקוב: ואביו של בייליס היה חסיד או רבני?

שניאורסון: איני מכיר את אביו.

שמאקוב: ואביך היה צדיק? אתה יודע מה זה צדיק?

שניאורסון: איני יודע.

שמאקוב: ואתה אינך יודע כלל את יחוס משפחתך, ושממשפחתך יצאו צדיקים מפורסמים?

שניאורסון: לא שמעתי על כך.

(בשלב זה מבקש עורך-הדין גרוזנברג מנשיא בית-הדין, להזכיר ולבהיר לחבר המושבעים מה זה "חסיד" ו"צדיק", ולהדגיש, שהשוחט והרב הם פקידים רוחניים שהועמדו מטעם הממשלה ובידיעתה).

שמאקוב: כמדומה שאתה יודע עברית?

שניאורסון: איני יודע.

שמאקוב: מאין נודע לך שקרוביך הם מלומדים?

שניאורסון: מדודי.

שמאקוב: בייליס הוא חסיד?

שניאורסון: לא.

שמאקוב: אני מתפלא על שאתה מתגורר שם שלש שנים, סועד אצל בייליס ואין אתה יודע!

נשיא בית-הדין: העד הסביר שאינו יודע. אי-אפשר לבחון ולנסות את העד ולחזור ולשאול דברים שכבר הודיע בפירוש שאינו יודע!

עניינו של שניאורסון לא ירד מן הפרק, ונחזה בו שוב בשלב הסיכומים.

*

במהלך המשפט, זמן-מה אחרי עדותו של פייוויל שניאורסון, התפרסם ב'הזמן' – במדור "טלגרמות מיוחדות ל'הזמן'" – דיווח מאת כתבי העיתון בקיוב:

"בגלל עניין בייליס נעשה חיפוש בליובאוויצ'י בבית הרבי שניאורסון. החיפוש היה במעמדו של אחד מסגני הפרוקורור [=התובע] המוהליבי ושל פקיד ז'אנדארמי ושל שר-המחוז. נלקחו ספרים ומכתבים ונמסרו לרב עדת אורשה לתרגמם. חוקרים ודורשים בספרי המיטריקאות [=רישום הלידות והפטירות], מי ומי הם בני משפחת השניאורסונים".

מ'הזמן' נעתק המברק ל'הצפירה' ואחר-כך גם לשבועון החרדי 'המודיע', שיצא לאור בפולטבה.

כתב 'הזמן' מעיר באירוניה – בג' מרחשון – שבמקום לבדוק אם יש זהות בין שערותיהם של חבר הפושעים החשודים לבין השערות שנדבקו לנרצח, עשו חיפוש אצל הרבי מליובאוויץ' ובדקו את אצבעותיו של שניאורסון המתגורר בניז'ין.

ידיעה מעניינת שלא מצאנוה במקורות האחרים.

כעבור ימים ספורים מתפרסמת ב'הזמן' ידיעה נוספת:

שלטון הז'אנדארמיריה בליבאוויטש עשה חקירה ודרישה אצל האדמו"ר שניאורסון ואמו, אם קרובים הם ממשפחתם לאותו [פייבל] שניאורסון, המשמש בתור עד במשפט בייליס. הם ענו על השאלה בשלילה.

 

באי בית-הכנסת: חסידים או מתנגדים?

דיון נוסף בעניין "חסידים ומתנגדים" – כפי הכותרת שהוענקה לדיון זה ב'הצפירה' – נערך בעקבות המידע על אדם, אסיר לשעבר, שנכנס לחצר בית-הכנסת בקיוב וביקש, בשמו של בייליס, שיסייעו לו לצאת ממצוקתו.

עקב כך נחקר גבאי בית-הכנסת מר בודמאן, ונשאל האם הוא עצמו חסיד או מתנגד, האם ביהכ"נ הוא של חסידים או של מתנגדים, ומספרם של איזה בתיכ"נ רב יותר בקיוב, של החסידים או של המתנגדים.

החוקרים מתקשים להבין את דבריו שאין הבדל בין תפילתם של החסידים לתפילתם של המתנגדים, אלא רק שהחסידים מתפללים יותר, וכן קיים הבדל ביניהם בניגון התפילות. וגם הוא עצמו היה עשרים פעם חסיד ועשרים פעם מתנגד...

ובית-הכנסת? בית-כנסת רגיל! בינוני!

החוקרים אינם מבינים: כלומר, שהאחרים אינם רגילים? אלה מה הם?... והאם בנוסף לחסידים ולמתנגדים יש גם סוג שלישי? רגילים? בינוניים?...

נראה שהחוקרים מופתעים לשמוע, שלבית-הכנסת יכול להיכנס כל אדם, ואין שואלים אותו האם הוא חסיד או מתנגד, פרבוסלבי או קתולי...

"והיהודים המתפללים בנוסח החסידים, מסתירים זאת מעין הרבים?" חס וחלילה! משיב העד. "אם-כן הם מחזיקים בנוסחם בגלוי"? – מסכם הסניגור...

עד אחר ממתפללי בהכ"נ – ה'בעל-קורא' – נחרץ יותר בתשובותיו, ויודע לומר בבירור שהוא חסיד.

שמאקוב מתעניין האם הוא שייך לחסידים הפולנים או הליטאים, והעד משיב: לפולנים.

שמאקוב: מייסד כת החסידים היה ישראל בעש"ט? העד: כן.

שמאקוב: והליטאי זלמן שניאורסון, המייסד של הנוסח הליטאי, היה זלמן שניאורסון המפורסם? העד: הוא אינו מפורסם!...

שמאקוב מתעקש שהוא לא הוסיף אפילו מלה אחת על האמור בפרטיכל, ושם נאמר: "זלמן שניאורסון המפורסם"!

העד מבהיר, שתפקידו של העד הקודם הוא בניהול ענייני המשק של ביהכ"נ ואינו ממלא תפקיד רוחני, לפיכך יתכן בהחלט שאינו יודע מה בין חסידים למתנגדים וגם אינו יודע האם הוא עצמו חסיד או מתנגד.

 

חסידים ו"צדיקים"

בין עדי התביעה המרכזיים היה הסטודנט גולובוב (מאנשי 'המאות השחורות', שעמד בראש ארגון הפורעים "הנשר בעל שני הראשים"), שערך חקירות עצמאיות ל"פענוח" הרצח, וידע לומר בביטחה, כי "אחרי עיונו בספרים רבים, הוא בטוח כי החסידים זקוקים לדם של נוצרים".

לשאלתו של שמאקוב, אם ידוע לו על ה'צדיקים' וה'רביים', משיב גולובוב: ""כן, אמרו לי כי בייליס הוא צדיק" (כאן פרץ בייליס עצמו בצחוק גדול, וגם על פניהם של השופטים נפרשו חיוכים רחבים).

נשיא בית-הדין מחלץ את גולובוב ממבוכתו: בוודאי שמעת שהוא ממשפחת צדיקים...

אותו גולובוב העיד, כי שמע על בואם של היהודים לאנדוי ועטינגר אל בייליס; ומכך הסתעפה בהמשך חקירה נוספת אודות שני "הצדיקים" הללו.

*

נחקר העד בוריס זייצוב, בנו של מנהל בית-החרושת לשעבר.

התובע: סבך המנוח, יונה זייצוב, היה דתי וחרד?

העד: כן.

התובע: הוא היה חסיד?

העד: לא. הוא היה ממשפחת סוחרים.

התובע: דהיינו?

העד: למה אתה מרמז במלה "חסיד"?

התובע: לפי הידוע לי נחלקים כל היהודים במקצוע הדתי לחסידים ולמתנגדים.

העד: חסיד הוא זה הנוסע לצדיקים. סבי התגורר בקיוב ארבעים שנה ולא נסע לשום מקום. הוא היה חרד מאד, אבל איש מעשה ומעורב בין הבריות. לדעתי הוא לא היה חסיד, מפני שלפי אורח חייו, תפילותיו ובגדיו לא היה דומה לחסידים.

התובע: אני חושב שכל יהודי צריך לדעת אם הוא חסיד או מתנגד.

העד: אני, כאינטליגנט, התייחסתי באדישות לכל הדברים הללו ולא התעניינתי בהם.

התובע: אך היהודים הפשוטים, שאינם אינטליגנטים, הם שייכים לחסידים או למתנגדים?

העד: איני יודע. אנו, היהודים האינטליגנטים, ממעטים להתעניין בחסידות ואין אנו עוסקים בזה.

שמאקוב: אתה אמרת שלא התעניינת בשאלת החסידות, אבל בכל זאת אמרת שהחסיד הוא האיש שהיה אצל הצדיק. האם זו חובה לבקר את הצדיק כמו שחובה למושלמים לבקר את קבר הנביא במכה?

העד: השאלה אינה ברורה. נראה לי שהחסיד צריך לראות את פני הצדיק, כי אלמלא כן לא היה חסיד.

(עוה"ד גרוזנברג נוזף בעד על שהוא מתבייש בדתו, בה בשעה שמיליוני יהודים מאמינים הולכים לבתי-כנסת ומתפללים ואינם מתביישים להודות בכך בפומבי. עקב כך גוער נשיא בית-הדין בגרוזנברג וקורא אותו לסדר).

בעדותו נדרש זייצוב גם לשאלות אודות לנדוי ואטינגר (ששמם שורבב על-ידי הסטודנט גלובוב, כפי שראינו לעיל), האם הם ממשפחות מיוחסות בישראל, האם יש רבנים במשפחתם ועוד.

הוא מודיע שאטינגר הוא אחיה של אשתו. ולנדוי הוא בן אחותו. אטינגר למד בשוויצריה בפוליטכניקום. לנדוי היה בא לקיוב לאמו. הוא גר בקיוב. למד בבית-ספר ריאלי ובפוליטכניקום. מתגורר בחו"ל ומתעסק במוסיקה.

*

תחת הכותרת "ה'צדיקים' לאנדוי ועטינגר" מדווחים כתבי 'הצפירה':

אחרי זייצוג נקרא להעיד איש צעיר מגוהץ, אינז'ינר וסופר, הוא העד לאנדוי, שהקטגוריה חושבת אותו ל"צדיק" של חסידים. הכל מרגישים את כל הצד המגוחך שבדבר".

אחריו נחקר העד יעקב אטינגר, "גם כן איש צעיר ובעל השכלה".

העד, המתגורר בגליציה, דיבר גרמנית וחקירתו התנהלה באמצעות מתורגמן.

לשאלות אודות "צדיקים" – ברוסיה ובגליציה – השיב העד תשובות מעורפלות, אבל ידע לומר ש"צדיק" הוא איש ירא-שמים ביותר. לשאלה האם ידוע לו אודות מציאות ה"חסידים", משיב העד בחיוב.

על השאלה, האם ידוע לו שאחד ממייסדי החסידות היה ר' זלמן שניאורסון, משיב העד, שמעולם לא שמע על כך.

מסכמים כתבי 'הצפירה': "האגדה בדבר ה'צדיקים' לאנדוי ועטינגר התנדפה כעשן".

אך שמאקוב לא אמר נואש; בכתבה מאוחרת יותר מדווחים כתבי 'הצפירה' (בכותרת "צדיקים חדשים"), כי על-פי דרישתו של שמאקוב נקרא מחדש העד זייצוב, ונדרש להשיב שוב לשאלות התובעים, האם יש לו קרובים נוספים ששמם אטינגר ולנדוי החשודים ב"צדיקות", מלבד השניים שהעידו אתמול. הם קראו לפניו שמות רבים של אטינגרים ולנדויים – שלקחו מרשימת הכתובות – ושאלוהו על כל אחד ואחד אם אינו קרוב לו. "אך הנסיון ליצור 'צדיקים' חדשים לא עלה בידם; זייצוב ענה בהחלט, כי אינו יודע אותם".

ניחוחן של החקירות הללו עולה מכתבה נוספת ב'הצפירה': "'הצדיקים' של שמאקוב", מפרי עטו של מ[שה] נ[חמן-נחום] סירקין:

עשרת ימים יושבת השממית השמינה שמאקוב וטווה את קורי-העכביש:

- ומה? עטינגר הוא ממשפחה כבודה? עתיקה? – שואל הוא את העד בוריס זייצוב.

- ולנדוי? גם זו היא משפחה מיוחסה?

- האמת הוא, כי משפחות עטינגר ולנדוי הנה חוטר מגזע אהרן?...

- הידעת, כי משפחות עטינגר ולנדוי הנה מגזע-נסיכים? – שואל הוא כמעט את כל העדים.

- ואת שניאורסון הנך מכיר? מרעים הקול העב של שמאקוב.

- והיודע אתה, כי ר' זלמן שניאורסון הוא אבי החסידים, מייסד ה"סעקטה"? – שואל הוא בלי הרף...

ומבלי הרף, בלי הפוגות, בכל יום ויום, בקרוב כל עד ועד נשמעה השאלה הרגילה:

- ועטינגר ולנדוי? בני מלכים, זרע אהרן, צדיקים חסידים, מייסדי ה"סעקטה" – ההיו שם? הראיתם? מה עשו? מה אמרו?

והנה הופיעו לאחרונה שני הצדיקים אלה, זרע מלכים, מטה אהרן, אלה מייסדי כת החסידים, מנהלים טמירים של "סקטות" חשכות, שופכות דם.

- העד עטינגר! –

לבמת העדים נגש איש צעיר לימים, הדור בלבושו, כולו גלוח, טיפוס רגיל של צעיר מגוהץ, אורח תמידי של ה"סאלע-דע-דאנס" [אולם הריקודים]...

מבוכה על כל פנים מסביב לשולחן השופטים...

גם ה"צדיק" השני מר לנדוי, גם הוא הכזיב את תקוות המלומדים לתורת הריטואל. הוא מחבר אופרטות, שתוכנן איננו "חסיד" ואיננו "צדיק" במידה רבה יותר מדי, וברוסיה אסרו לנגנן מסיבת תוכנן ה"קל" יותר מדי...

ואני כבר שמחתי: אמרתי אולי יש תקוה, כי נמצא פה על ידי המשפט הזה את שארית בית מלכנו, איזה נין ונכד לאהרן הכהן, או גם – מי יודע? – גם איזה חוטר מגזע ישי...

תוחלתי נשארה מעל. אבל הנה הציג ביום אתמול הקטיגור רשימה ארוכה של לנדוי ועטינגר (רבים מאד), ששהו בשנה ההיא בקיוב. מי יודע? הן גדולים נפלאות הבורא. יוכל היות, כי מתוך הרשימה הזאת תזהיר לנו שארית בית דוד, איזה חוטר מגזע המלכות...

*

אהרן בייליס, אחיו של הנאשם, מעיד:

זייצוב היה חרד והיה מכת החסידים. בכל שנה היו אופים מצה שמורה למען הפועלים. מנדל בייליס היה המנהל והמפקח על אפיית המצה. לאפייה ולהשגחה היו מזמינים את הרב הקאנובו ואת אובוכובסקי.

לשאלת התובע מבהיר מנדל בייליס, שאובוכובסקי אינו רב, אלא איש פרטי, קרובו של יונה זייצוב, שהיה משגיח על העבודה כאיש פרטי. כי היו שם הרבה אנשים, גם רוסים, גם נשים, שעסקו באפיית המצות, לכן היה דרוש איש הבקי בהלכות היהודים. הפועלים הפשוטים שעסקו באפייה היו יכולים גם לא לדעת את החוקים והמנהגים של היהודים. באפיית המצות כרוכים הרבה דינים וצריכים השגחה מיוחדת מצד מומחים לדבר. "אובוכובסקי" אינו שמו, אלא שהוא יליד אובוכוב.

לשאלת נשיא בית-הדין עונה בייליס: אין שום תפילות ומנהגים באפיית המצה. היהודים הפשוטים משגיחים שלא תבוא תערובת חמץ במצה. היהודים הפשוטים העוסקים באפייה, הרי יכולים לאכול לחם או לשתות תה בשעת העבודה ולערב פירורי חמץ במצה. וזה אצלנו איסור גמור. לכן דרושים משגיחי כשרות.

שמאקוב פונה אל השופטים, ומבקש מהם שלא ישכחו את דברי העדים שזייצוב היה מכין מצה שמורה עבור הפועלים, ובייליס היה משגיח ומנהל את עניין המצות, וכי אביו של בייליס היה חסיד והיה נוסע לצדיקים.

*

אפיזודה נוספת הקשורה בתובע שמאקוב, מובאת ב'הזמן' בימים האחרונים של המשפט, אגב תיאור נאום הסיכום של שמאקוב; אליבא דכל המדווחים הצטיינו דבריו של שמאקוב בבלבול רב ובקפיצות מוזרות מעניין לעניין. בין השאר הוא הזכיר את העו"ד (המומר) וילנסקי שהיה מעורב בחקירות שקדמו למשפט, ולדברי כתב 'הזמן': שמאקוב מספר בהתלהבות, כי ווילינסקי זה הוא מיוצאי ירך הגאון מווילנה, שהיה אחד החסידים הראשונים, ואם כן מובן שיש ברצח יושצינסקי שייכות לצרכי היהודים לדם...

בספר 'ענין בייליס' – "תרגום מקוצר של הסטינוגרמה עם מבוא" – מאת צבי ברלס (שדה-לבן תרע"ד, עמ' 130) מוגשים הדברים בסגנון ציורי יותר:

"זכרו, אדוני, שבין מורי ומיסדי החסידות, ביחד עם זלמן שניאורסון, היה איזה גאון, זהו משכמו ומעלה גבוה הרבה ממיטרופוליט, זהו מורה-דרך ראשון-וראשון... אליהו גאון וילנסקי (לאמור: הגאון מווילנה!... צ.ב.) הוא אחד מעמודי-התוך של החסידות ומראשי-מיסדיה. ובמשפט שלפנינו יש עוזר לעו"ד-מושבע וילנסקי, שפזר-נתן סכומי-כסף של 50 ר' ויותר, באופן שוילנסקי זה הוא, כמובן, אחד מחברי כתת-החסידים, עכ"פ יש לו שייכות אליה".

בנאום הסיכום שלו, התייחס עורך-הדין זארודני גם לדברי הבורות הללו: עוד אמר שמאקוב, שבמשפט הנוכחי משתתף איזה עו"ד וילנסקי, והיה גאון מפורסם של החסידים אליהו וילנסקי. ובאמת נהפוך הדבר, הגאון מוילנה היה ממתנגדיהם הכי-קיצוניים.

 

עלילות הדם בוויליז ובסרטוב

אחת מעלילות-הדם הידועות שהתרחשו ברוסיה, היא "עלילת וויליז" שתחילתה בראשית הקיץ של שנת תקע"ו (1816) וסיומה על כל ספיחיה, בחורף של שנת תקצ"ה (ינואר 1835). פרשה זו נסקרה לפרטי-פרטיה בספרו של ש' גינזבורג 'היסטארישע ווערק' (ג, נ.י. תרצ"ח, עמ' 242-191).

עוד בשלבי החקירות המקדימות נברה התביעה במסמכי פרשת וויליז, כדי להקיש מהם על הרצח הנוכחי ולאשש את אשמתו של בייליס.

כשניסה גרוזנברג לבדוק באותם תיקים, ניסו הנוגעים בדבר שלא לאפשר לו, אך לבסוף עלה בידו לקבל אישור רשמי, כי כל היהודים שהואשמו בוויליז, סופם שיצאו זכאים בדינם!

אלא שבמהלך המשפט נחשפה גם הערתו של הצאר ניקולאי (שלא התפרסמה בשעתו ברבים), שאף כי במקרה הספציפי של וויליז יצאו היהודים זכאים – מחוסר ראיות – אבל אין הוא משוכנע שרצח לצרכי דת אינו מושלל אצל היהודים, בפרט בקרב כתות מסויימות.

לפיכך נותרה עדיין "כת החסידים" בחזקת חשודה במשפט בייליס.

*

עלילה נוספת שהועלתה בטיעוני התביעה, הייתה זו הידועה בשם "עלילת סרטוב", שהתרחשה בשנת תרי"ג (1853), ובה, בסופו של דבר הואשמו – בשנת תר"ך (1860) – שניים מראשי החשודים. פרשה זו נסקרה בקיצור אצל ש' דובנוב, 'דברי ימי עם עולם' (ט, עמ' 211), וכסיפור דברים ב'מגילת סאראטאוו' שהתפרסמה ב'מאסף' (א, פטרבורג תרס"ב, עמ' 267-245).

בית-הדין לא איפשר לתביעה להקריא את הניירות הקשורים למשפט סרטוב, אף שהתביעה איימה שהם יהיו נאלצים לעזוב את אולם המשפט, מפני שמשפט סרטוב הוא היסוד העיקרי להוכחת רצח לצרכי פולחן דתי.

אבל בהמשך טען הכומר פרנאיטיס, שבמשפט סרטוב התברר, שאחד מבקבוקי הדם שנאספו ברצח זה, נשלח אל הרבי מליובאוויץ'!

לשאלתו של גרוזנברג, האם נענש אותו רבי שקיבל את בקבוק הדם, השיב פרנאיטיס "בגמגום לשון": אינני יודע...

"עובדה" זו אוזכרה שוב גם בשלב הסיכומים של המשפט: ליובאוויץ'! מרכז החסידים! המקום שאליו גם נשלח הדם שעמד במרכז המשפט בסרטוב...

 

"הרצאות" אנטי-חסידיות מהמאה הי"ט

התביעה קוששה ללא לאות חומר מאשים נגד החסידות; בידיעה בעיתונות נמסר, כי התביעה צירפה לניירותיה גם את "ההרצאה של הצנזור [הווילנאי וולף] טוגנדהולד נגד החסידות. בהרצאה זו יש הרבה ציטטות מן ה'תניא' של הרב וביחוד מ'ספר המדות' של מהר"ן מברצלב, וכן מספר 'נועם אלימלך'" (הכוונה לתזכיר 'על כת החסידים', שהוגש בשנות ה-30 של המאה הי"ט למשרד הפנים. ראה: איליה לוריא, 'עדה ומדינה', ירושלים תשס"ו, עמ' 70).

כך, בקצרה, מתוארת ב'הצפירה' הרצאתו של טוגנדהולד. אך יום קודם לכן נכתב על כך ב'הזמן' – בדיווחו של בן-ציון כ"ץ – בתוספת מידע חשוב, שהוזכר בהמשך באקספרטיזה של הרב מזא"ה:

"אולם כל המתבונן בהרצאה יכיר תיכף, כי היא נתחברה בלי שום חקירה מדעית במהות החסידות, וכל הציטאטות כנגד החסידות לקוחים מהספר 'מגלה טמירין' לר' יוסף פערל, שהיא, כידוע, סטירה, שעשתה רושם בשעתה, אבל לחבר על פיה הרצאה כנגד החסידות ולהגישה לפני הממשלה, לידי קלות ראש כזו מסוגלים היו רק ה"משכילים" מן הטיפוס היותר מגונה. ובוודאי לא חלם גם ה"משכיל" הזה, כי יבוא יום והרצאתו תשמש בתור דלטוריה והאשמה כנגד עם ישראל בעלילת דם... אבל ההיסטוריה נקמה בו. הרצאה מגונה כזו מקומה רק במשפט הזה – משפט בייליס...".

בנוסף לכך, הרשה בית-הדין להקריא בשעת המשפט גם את ההרצאה של משרד הפנים [משנת 1858] אודות כת החסידים, "מפני שהיא כוללת ידיעות רשמיות בדבר הכת הזאת, ומפאת זה היא כעין תעודות-בירור של בית-פקידות. הידיעות הכלולות בה לא יכלו להימסר לבית-הדין באופן אחר, כי אם באורח הקראה. ומלבד זה, הנה על-דבר החסידים נזכר בכתב-האשמה וגם בישיבת בית-הדין, ולכן יש ערך רב לידיעות על-דבר החסידים". [התוספות בין אריחיים הן מהספר 'ענין בייליס' הנזכר לעיל, עמ' 106].

הרצאה זו שכינוייה "התעודה של הוועד לענייני היהודים אודות כת החסידים", נקראה חלקה בדלתיים סגורות, מפני שהיא כוללת "מבטאים מעליבים בכבוד הנצרות". ואילו בחלקה השני נאמר, בין השאר:

"בשנת 1841 קיבל מיניסטריון הפנים  ידיעות אודות אחד מהמנהיגים המפורסמים של כת החסידים בוואהלין, היהודי ישראל בן שלום פרידמאן, שגר בעיירה רוזשינא פלך קיוב. הוא נרשם בין הסוחרים של הגילדיה השנייה [שם: סוחר מהמדרגה הראשונה], אף שאינו עוסק במסחר, ומפורסם בין היהודים בשם "ר' ישראל'צי", והוכר על-ידי כל החסידים [שם: ונחשב בין היהודים] לרב ראשי בכל [וואלין], פולין, מולדביה, בסרביה ועוד.

"כח שלטונו של הרב הזה הוא ממעל לכל הרבנים. [כל היהודים, וגם נשים בכלל, חייבים לעלות ולהתראות שלש פעמים בשנה עם רב ישראל'צי, או לכל המצער פעם אחת בשנה, ולקבל מחילה וכפרה על עוונותיהם, להתייעץ אתו בדברים הנחוצים ולהביא לו מתנות, שהן במקום הקרבנות שהקריבו היהודים לפנים בזמן שבית המקדש היה קיים. כל המביאים לו שי נכתבים בספר מיוחד, שהוא מעיין בו בשעת תפלותיו ועשיית-מופתיו. הוא מגינם בשכר זה, ואם מאן-דהוא מעליב את אחד מהם, אז הרבי נוקם א נקמתו מן המעליב עד שלילת-חייו ועד בכלל]. ר' ישראל'צי נכבד בעיני היהודים לא רק מפאת תורתו ולמדנותו, כי אם גם מפאת זה שהוא מצאצאיו של מייסד החסידות ר' ישראל בעל-שם, או הבעש"ט, שהוכר על-ידי החסידים בראשית המאה הי"ח למשיח, שבא שלא בזמנו הנכון.

"מאחר שמזרע הבעש"ט לא נשאר היום איש שיהיה ראוי לשאת עליו את שמו מלבד ר' ישראל'צי הנזכר, שהוא בן-נכדו, הנה הוא נכבד ונערץ בעיני כל החסידים שברוסיה כמו הבעש"ט.

"באותה שנת 1841 נודע למיניסטריון ההשכלה ולמיניסטריון הפנים, כי מנהיג אחד של כת החסידים המתגורר בעיירה ליובאוויטש פלך מוהילוב, מחוז אורשא, הנקרא בשם ר' מנדיל שניאורסון – או "הליובאוויטשי" – נכבד גם הוא בעיני היהודים ויש לו עליהם, בייחוד ברוסיה הלבנה ובכל ליטא, השפעה גדולה. הכבוד הגדול הזה בא לו מפאת מוצאו מזרע תלמידו של הבעש"ט. כת החסידים בפלכי רוסיה הלבנה – ובראשם מנדיל הליובאוויטשי – משתדלים בכל מאמצי כוחם לשים לאל את מחשבותיה הטובות שחשבה הממשלה על היהודים ברוסיה בדבר הטבת מצבם והשכלתם, מפני שמחשבות אלו היו להן מפרשים בלתי-הגונים.

"כל פקודותיה וגם הצעותיה של הממשלה נגלות על-ידי נכלי החסידים; היהודים יודעים על אודותן עוד קודם שמקבלים אותן הפקידים באורח רשמי.

"כדי להפיץ את הדעות הנפסדות של כת החסידים, התקיים בעיר קאפוסט, פלך מוהילוב, משנת 1836 עד 1856, בית-דפוס עברי חשאי בביתו של היהודי שפסיל [=שבתי] סלאווין. זהו עניין מזיק, הנעשה לעיניהם של השלטונות המקומיים, ותוצאותיו מרובות ורעות מאוד, על-ידי זה שמתלהבת הקנאות של הכת המרובה של החסידים על-ידי חיבורים מזיקים הנפוצים בכל הפלכים השונים ששם יש חסידים.

"בראשית שנת 1854 נגלה, ששניאורסון הסתיר בין עדתו במשך שתי שנים רצופות, את היהודי זוסיא אלפרוביץ, רוצח שברח מבית האסורים הווילנאי, וכאשר נאסר הפושע הזה ונשלח לבית האסורים באורשא, המציאו לו סוכניו של שניאורסון את היכולת לברוח. בשעת החקירה והדרישה הודיעו החסידים, כי לא שמעו מעולם את השם אלפרוביץ. זה מוכיח עוד הפעם, כי כל עמל הממשלה הוא לשווא, בשעה שנחוץ להסתיר פשע הנעשה על-ידי חסידים [בספרות החב"דית מכונה פרשה זו "מסירת זאלקינד". אך פרטיה לא נתפרשו בשום מקום].

"היסודות הראשיים של הכת המזיקה הזאת כלולים בזה, שהם שונאים ומבזים את הנוצרים, וכל פעם שהם מפירים את חוק הממשלה, כל אונאה ושבועת-שווא בנוגע לזה, נחשבות בעיניהם למצוות.

[מפרסמים הודעת הג"ג (=הגנראל-גוברנטור) הוויטבסקי, המוהילובי והסמולנסקי, שהגיש אל המיניסטריום בשנת 1853, המלאה ארס ושנאה כלפי החסידים ומנדל ליבוויצ'ר בראש].

"לבסוף נראה מהז'ורנל [=יומן] של ועד הרבנים מיום ה-1 בנובמבר 1852, כי מלבד מנדיל שניאורסון העריצו החסידים את בנו ברוך שלום שניאורסון, שהתגורר בליובאוויש יחד עם אביו, ואת האחים ה"צדיקים" בפלך קיוב, אהרן, יעקב ישראל, יצחק, דוד ונחום, בניו של הצדיק הנפטר ר' מוטיל. האח הראשון גר בעיר טשרנוביל, השני בגורנוסטייפול מחוז ראדומיסל, השלישי בסקוויר והרביעי בוואסילקוב". [הרביעי הוא האדמו"ר מטולנא שהתגורר לפני כן בוואסילקוב. והחמישי הוא האדמו"ר ממקארוב].

בתגובה לפרסום ה"הרצאה" הנ"ל, פרסם ה' גאלאנט בעיתון הרוסי "קיעוו. מיסל" את החלק החיובי שבאותה הרצאה, שאותו הסתירה התביעה...

אנו מעתיקים כאן את תרגום דבריו, כפי שהתפרסמו ב'הצפירה' (מיום ה' מרחשון תרע"ד):

כדי להאיר את כל השאלה הזאת הממלאה תפקיד חשוב כל כך בעניין בייליס, לא למותר יהיה להביא כאן את דעתה של הקומיסיה של הממשלה שנוסדה בשנת 1858 על-דבר החסידים ושניאורסון.

את הדעה הזאת אנו מוצאים בין החומר שנתפרסם על-ידי מועצת האצילים המאוחדים (כהן, עמוד 46-45). מעניין הוא, שהקומיסיה הזאת מתארת את שניאורסון בתור איש מפותח וישר מאוד, הנכבד מאוד בעיני הממשלה. ההרצאה של הקומיסיה אומרת:

"כבר הוחזקה הדעת לחשוב את כת החסידים לכת מזקת. אבל המקורות שעל יסודם נתקבלה הדעה הזאת אינם נאמנים כל צרכם. הם של שני מינים: דעותיהם של המלומדים הנוצרים ודעותיהם של היהודים המתנגדים לחסידים.

"מדעותיהם של המלומדים הנוצרים אנו יודעים, כי לכת הזאת היה מקודם אופי של מחאה נגד הפלפול התלמודי ושלטון הרבנים, כי החסידים עזבו את הרבנים ואת הקהילות. אבל במשך הזמן יצרו להם פקידים עריצים עוד יותר גדולים, הלא הם ה'צדיקים', יחד עם זה התגברה הקנאות והבערות של החסידים.

"על מנהגיהם אלה של הצדיקים מראים גם הרבנים בשצף קצף. הרבנים נתמכים על-ידי מפלגת התלמודיים, שהשתדלה כבר לא פעם על-דבר רדיפות החסידים.

"הספרות היהודית האמנסיפציונית, שנולדה זה מחדש אצלנו, אינה נמנעת גם היא להרים את קולה נגד החסידות, והיא דורשת שהממשלה תענוש אותה. באופן כזה היא שוכחת בעצמה את הטימה שלה על-דבר הסבלנות הדתית. אבל גם הספרות הזאת אינה יכולה להביא עובדות של פשעים שעשו החסידים.

"הידיעות הרשמיות על-דבר הכת הזאת מועטות מאוד, ואינן נותנות את האפשרות להוציא מהן מסקנות. מהידיעות האלו רואים רק, שהרדיפות של הפוליציה נגד ה'צדיקים' נגמרו על-פי רוב בהצדקת החשודים, וכי בין הצדיקים נפגשים אנשים המצטיינים כמו בהשכלתם כן גם במעשי-החסד שלהם, כמו הצדיק שניאורסון המפורסם, הנכבד מאוד גם בעיני הממשלה".

[בתגובה ל"הרצאות" אודות האדמו"ר ר' מנדל מלובאוויץ', שלח נכדו – האדמו"ר ר' שלום דובער שניאורסון מליובאוויץ' – מכתב אל העו"ד גרוזנברג, וצירף אליו את תעודות "אזרחות הכבוד" שהוענקו לזקינו, "בחושבי אשר כבוד מעלתו ימצא בזה תועלת להוכיח את צדקתו ולהראות ישרת הנהגתו וכבודו ומעלתו בעיני הקיסר המנוח" (אגרות-קודש, ו, עמ' קעא). ואכן, הרב מזא"ה בעדותו, ציין את העובדה הזו, כדי לחזק את הוכחותיו שהממשלה הכירה בכך שר' מנדלי מליובאוויץ' נקי מכל הטענות שהועלו כנגדו].

*

בית-הדין החליט, שיש להגיש גם "את פרטי העניין בדבר כת החסידים שנחקר בפקודתו של הקיסר ניקולאי בימי האדמו"ר ר' שניאור זלמן מליובאוויטש"! כלומר, החקירות והדרישות שנעשו בין השנים 1800-1798, בתקופת מאסריו של 'האדמו"ר הזקן' מליאדי, שהסתיימו בימיו של הצאר ניקולאי.

 

שלב הסיכומים

לטענת התביעה התבצע הרצח בבית-החרושת של זייצב; וכך טען הקטיגור ויפר: בחצר בית-החרושת נבנה מושב-זקנים לזכרו של החסיד זייצב; אחר-כך הפך הבית לבית-כנסת של חסידים; בייליס גר בחצר בית-החרושת, והחסיד [פייוויל] שניאורסון נהג לבקר שם לעתים תכופות. הוא בנו של שוחט, ומוצאו מאותה עיירה שבה חי ופעל הצדיק שניאור זלמן שניאורסון המפורסם...

התובע (האזרחי) זמיסלובסקי: כל המתגוררים בחצר בית-החרושת ידעו לתת הסבר למעשיהם שם, חוץ מפייוול שניאורסון... ואל נא נשכח ששניאורסון זה נולד בליובאוויץ'! מרכז החסידים! המקום שאליו גם נשלח הדם שעמד במרכז המשפט בסרטוב... חצר בית-החרושת היווה "קן של חסידים"...

אותו זמיסלובסקי מתייחס גם למסקנות הפתולוגים: הוברר בוודאות כי ברקתו הימנית של הנרצח נעשו שלוש-עשרה דקירות. והרי המומחה מטעם הסניגוריה הודה, כי כל יהודי חסיד קורא לפני מותו את התפילה המסתיימת במלה "אחד", שהיא בגימטריה שלוש-עשרה!...

משלב הסיכומים לא נעדר גם מקומו של התובע (האזרחי) שמקוב: בית-הדין דחה את בקשתנו להביא את כל פרטיו של המשפט בסרטוב; אך עלי להדגיש, שבאותו משפט הוברר שהנערים הנרצחים נימולו לפני הריגתם, וכי שני בקבוקים מלאים דם נשלחו משם לליובאוויץ' אל הרבי... תורותיהם של החסידים ספוגות קנאות, ועובדה היא, כי גם ממשלת אוסטריה אסרה להכניס לארצם את ספריה של הכת הזו, אף שבאוסטריה יש הרבה יהודים בעלי השפעה גדולה...

*

גם אחרי שהסתיים המשפט בזיכויו של בייליס, לא הרפה שמאקוב מ"שניאורסון"; העיתונים יודעים לדווח, שהוא הביע את צערו על ששניאורסון לא ישב גם הוא על ספסל הנאשמים בקיוב.

"אותו היו השופטים מחייבים בוודאי – הודיע שמאקוב – מפני שפניו פני גזלן"...

גם הפנים פני גזלן וגם שם משפחתו הוא שניאורסון! כיצד זה לא יחייבוהו השופטים? מסיים הכותב בלעג מר, אחר הניצחון...

 

הרצאתו (אקספרטיזה) של העד המומחה הרב מזא"ה

"האקספרטיזה של הרב מזא"ה" – כפי שהוא עצמו העלה אותה על הכתב – התפרסמה ב'הצפירה', בהמשכים, לפי סדר הפרקים הבא:

(בתאריך ז' מרחשון תרע"ד): התורה והתלמוד, אהבת האדם על-פי התלמוד, יחס התלמוד אל עכו"ם, החומר המוסרי שבאגדה, היחס של היהדות אל הנוצרים. (ט' מרחשון תרע"ד): הרמב"ם והנוצרים, על-דבר השולחן-ערוך, חומר השבועה. (י' מרחשון תרע"ד): הזוהר והקבלה, הקרבנות, דם בכלל ודם אדם בפרט. (יא מרחשון): השחיטה. (יב מרחשון): אדם ובכור, האם רצויים קרבנות אדם לאלקים? (יד מרחשון): הקבלה והזוהר, "שעיר", המספר י"ג, הדם והנפש, קדושים, השבתאים והפראנקיסטים. (טז מרחשון): המשך הפרק על הפרנקיסטים. (יח מרחשון): החסידות. (יט מרחשון) המתנגדים. חב"ד. "הרב" שניאורסון. (כ' מרחשון): ה"משכילים" והחסידות. קנאות דתית.

אנו מביאים כאן רק אלו שיש להם זיקה ישירה לנושאים שהועלו לעיל: הקבלה, השבתאים והפרנקיסטים, החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט, האדמו"ר ר' שניאור זלמן והאדמו"ר ר' מנחם מנדל מליובאוויץ'.

 

הקבלה והזוהר

על השאלה: באיזה זמן התחילה פריחתה של הקבלה ואיזה היחס של הקבלה להביבליה והתלמוד? כבר נתנו תשובה המומחים שקדמוני.

הספר הראשון של הקבלה הופיע במאה השמינית והוא נקרא 'ספר יצירה'. בשנת 1130 נתגלה 'ספר הזוהר'. אני אומר "נתגלה", מפני שיש מסורה, כי את הספר מצאו במערה, ולפי שבמערה זו הסתתר רבי שמעון בן יוחאי שבע שנים מרדיפותיו של אדריאנוס קיסר – אומרים, כי ספר הזוהר נערך על ידו. אך הביקורת ההיסטורית כופרת באגדה זו, וחושבת כי המחבר של הזוהר היה רבי משה די-ליאון.

משערים, כי די-ליאון מצא במערה קטעים מרשימותיו של רבי שמעון, ועל סמך הרשומות האלה הקים תורה שלימה שהובעה בספר הזוהר, ושבה ישנה הפילוסופיה של הקבלה והקבלה החדשה.

וכך נחשב ספר הזוהר, כפי דעת החברים, לספר הנותן ביאורים אחרים לתורת משה בצורת אגדות ומשלים ומלחמת הרוח עם הגוף. יותר נכון יהיה אם נגיד, כי זהו ספר בעד השמים ולא בעד הארץ.

האם לא הכניסה הקבלה מנהגים חדשים לסביבת היהודים והאם לא שימשה מקור לקנאות פראית?

השאלה בדבר הקנאות היא רק שאלה היסטורית, כי, כאמור, לא הייתה הקבלה מין ספר הנכנס בכללם של ספרי-החוקים. ומכיון שבחיים המעשיים לא השתמשו בה; מכיון שהעם העברי לא חי ואינו חי על פיה; מכיון שהחליט העם, שאין רשות לקבלה להתערב בחיי היהודים – אין זה ספר לחיים, כי אם ספר ללימוד.

ועוד זאת צריך אני להודיע לכם, כי המלומדים היהודיים אסרו על העם העברי ללמוד את ספר הזוהר עד אשר יבגרו עד השנה הכ"ה או השלושים לשנות חייהם, מפני שרק איש שהוכשר לכך יוכל לתפוס ולהבין את האמת, ובלי הכנה מיוחדת אי-אפשר להבינה. וכך אנו רואים, כי הקבלה אינה אלא שיטה דתית-פילוסופית.

 

הזוהר והקבלה

פה אמרו לכם, כי אצל היהודים נחשב ספר הזוהר לספר הוראה בחיים המעשיים והדתיים. אבל באמת אין הדברים האמורים בזוהר מתאימים למקור הראשון, התלמוד, ובחיים המעשיים אין לו ערך. לראיה על זה יוכלו לשמש דברי החכמים על אודות המקומות שבהם מחולקים בעלי הקבלה והתלמוד, שבכל מקום הלכה כבעלי התלמוד.

אחד מגדולי הפוסקים כותב: "דע, אהובי, חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מכת המקובלים ומדרשים הנעלמים ומחלשי הראות, לא יביטו באור הזוהר ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו, אלא שכך מצאו בספרי רשב"י. ודע, אהובי, שכל רבותי ואבותי, ששמשו גאוני עולם, ראיתי מהם שלא נהגו כך, אלא כדברי התלמוד והפוסקים. ואם היה ר"ש בן יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו. וכאשר כתב הקארו. והראיה לזה, שהוא כותב סודות גדולים ואזהרות נפלאות שאין לברך שתי ברכות על תפלין של ראש ושל יד, ואנן לא אשגחינן ביה ומברכין שתים. גם הוא כתב המניח תפלין בחול המועד חייב מיתה, ואנחנו מניחים ומברכים עליהם" (שו"ת רש"ל שאלה צ"ח דף מא ע"ב).

עוד אנו מוצאים: "כל מקום שתמצא הקבלה חולקת עם הגמרא הלך אחרי הגמרא והפוסקים" (יד מלאכי, חלק ב).

גם הרב ר' שניאור זלמן מלאדי אומר בשולחן ערוך שלו: "כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא, או הפוסקים הנמשכים אחרי הגמרא, הלך אחרי הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחריה. ומכל מקום, אם בעלי הקבלה מחמירים יש להחמיר גם כן, אבל אין אנו יכולים לכוף את הצבור להחמיר. וכן כל דבר שלא הוזכר כלל בגמרא ופוסקים, אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף את הצבור לנהוג כן" (הלכות תפלין כ"ה כ"ח).

 

השבתאים והפרנקיסטים

הפרנקיסטים, אדוני השופטים, זו היא כיתה של העם היהודי, שרצתה להמשיך את אשר לא נגמר על ידי שבתאי צבי. במאה הט"ז היו רדיפות נוראות כאלה על היהודים, עד שהשכל היהודי התחיל לבקש ניחומים באמונת המשיח שיבוא בדור זה. ואז הופיע שבתאי צבי מסמירנה, שנתן את לבו כלב משיח נביא ישראל. הוא הניח את ידו על ספרי הקודש, ואמר כי הוא הנהו המשיח, כי הוא יעשה תיקונים ביהדות ויבטל חוקים רבים.

בין היהודים היו כאלה שהאמינו בו וחשבו את נבואתו לנבואת אמת ואותו – למשיח; אך רובם של היהודים, וביחוד גדולי הרבנים והגאונים, הבינו כי לפניהם משיח-שקר, ולכן כפרו במשיחיותו.

אחרי כן עורר שבתאי צבי חשד בעיני הסולטן, מטעמים פוליטיים, והוא ציוה לאסור אותו במאסר. ושבתאי צבי, כדי להציל את חייו, הודיע לסולטן כי הוא נכון לקבל את דת האיסלם. והסולטן מצא, כי מכיון שאין לו דבר נגד שבתאי צבי עצמו ורק נגד תנועת השבתאים – אז אם ימיר שבתאי את דתו בדת האיסלם, תפוג בזה הסכנה הפוליטית הצפונה בתנועה ושבתאי יהיה בזה למופת לכל בני עמו. ולכן ציווה הסולטן לסלוח לעוונו של שבתי אם יהיה למושלמני.

אך לתמהוננו הוסיפו המונים מקרב העם העברי ללכת אחרי שבתאי צבי גם אחרי שקיבל את דת מוחמד. הפאנאטיזמוס של העם היה גדול כל כך, עד כי חיכה למופתים מצד שבתאי. ציפה כי הוא, המשיח, יחזיר את בני ישראל לארצם וישיב את מלכות היהודים לקדמותה, כדברי הנביאים. והעם היה שומע לדברי שבתאי, שהיה דורש ברבים כי היה אנוס לקבל למראית-עין את דת מוחמד, למען יוכל לקרב עוד יותר את שחרורה של ארץ ישראל מידי המוחמדים.

שבתאי צבי תמך את יסודותיו בקבלה. קשה היה למצוא סימוכין בתלמוד ובתנ"ך, ולכן יסד את תורתו על אושיות הקבלה... והוא ותלמידיו עשו פרסום בין העם העברי לקבלה, שעד אז הייתה טמונה במחשך, והתאימו אותה לתורתם.

השבתאיות, כפי שנראה מתוך ההיסטוריה, נחלה מפלה גמורה והרבנים היהודים התרחקו מעליה לגמרי. שרידי הכיתה הזאת נמצאים בטורקיה. הם הנם מושלמנים נאמנים, ואם שבמעמקי נשמתם, בסתר אהליהם, הם מתפללים לנשמתו של משיחם שבתאי צבי, אך הם התבוללו כבר בתוך העם המושלמני.

הכהן [=כומר] פראנייטיס הביא באקספרטיזה שלו ציטטות מן הספר 'אור ישראל'; אך המחבר של ספר זה נחשד בשבתאיות, וספרו עורר חשד בין היהודים, והרבנים לא החליטו בנפשם לשוב ולהדפיס את הספר הזה, מפני שאין דבריו מתאימים אל התורה האמתית. ואני צריך להוסיף על זה, כי בספר זה שקראתי מצאתי פירושים הקרובים יותר לדברי הקבלה, אך שום הוראות ישרות לזה שהאיש המדובר בנה תכניות פוליטיות – לא יכולתי למצוא. ואותם המקומות שעליהם מראה ה' פראנייטיס, לא מצאתי, לצערי.

עכשיו אנו עוברים אל הפרנקיסטים.

אחד היהודים, הידוע בשמו יעקב פרנק, רצה לחזור שוב על הניסיון של שבתאי צבי, אך על פי תכונות נפשו הועיל אך להוותה של השבתאיות. ראשית כל היה איש מושחת המידות (לזה מסכימים כל כותבי התולדות). הוא היה אוהב בצע ובזוי אדם. אך הדבר האחד שבגללו גדלה השפעתו היה: יופיו המיוחד. הוא מצא חבורה ידועה של תלמידים שהתחילו לקרוא אותו בשם "משיח", ואת עצמם בשם "פרנקיסטים". והם אמרו, כי ימשיכו בפולין את אשר התחיל ולא גמר שבתאי צבי.

פרנק התגורר ימים רבים בחוץ-לארץ, ורק כפי הצורך היה מופיע בפולין, ושם הייתה לו חבורת מחזיקים. כיתה זו לא הייתה מרובה בכמות. היא רצתה להמשיך את מפעלו של שבתאי צבי.

היה מקרה, כמדומני בקראקא, שהפרנקיסטים נתפסו בזה שהם עושים מעשי פשע ובאסיפותיהם הם מרשים לעצמם לעשות מעשים כאלה בשם האלקים, מעשים שאי אפשר לדבר עליהם בגלוי באסיפותיהם הגלויות. אז החליטו הרבנים להחרים את יעקב פרנק ועדתו ולהבדילם מקהל עדת ישראל. אז היה קיים עוד המוסד שנתאשר מטעם הממשלה, "ועד ארבע הארצות", האורגן האוטונומי של הרבנים שבארבע ארצות, ולזה הייתה הרשות לנהל את ענייני הדת של היהודים. המוסד הזה החרים את הפרנקיסטים, כלומר: הודיע כי יצאו מכלל ישראל ואסור לצרפם למנין. באחת: הם התייחסו אליהם בכל חומר הדין.

אז החליט יעקב פרנק ללכת בעקבות שבתאי צבי בכל, וכשם שזה קיבל את דת האיסלם, כך החליטו הוא וחבורתו לקבל את הדת הקטולית. הוא הודיע לבישוף כי הוא וחברותיו נכונים לקבל את הדת הקטולית, בתנאי אם יתנו לו זכויות מיוחדות. על זה ענה לו הבישוף: "למה לכם פריווילגיות, אם ניתן לכם בולה לחיי-נצח, הניתנים על-יד הנצרות לכל אלה הזוכים לקבל את אמונתה, וטוב הארץ לא נוכל לתת לכם".

יעקב פרנק הרגיש אז, כי הבסיס מתמוטט מתחת רגליו. אז החליט להוציא לפועל לכל הפחות את רגש הנקמה ביהודים, והוא בא והודיע: תנו לנו, באופן זה, לערוך ויכוח גלוי עם אותם היהודים שהחרימו אותנו, ואם ננצח אותם אז תשרפו את התלמוד שלהם.

הפרנקיסטים היו נקראים "זוהריסטים" (המחזיקים בזוהר), מפני שזו הייתה החבורה היחידה של היהודים שלא למדה את הביבליה ואת התלמוד, כי אם אך את ספר הזוהר. להם היה רק ספר זה קדוש. ומובן הוא, כי כל זה היה דומה כאילו נקרעו מעל היהדות.

ואז נערך הוויכוח שרצו בו. איני יודע ברור במה נגמר, מפני שבימים האלה יש לנו רק ידיעות מקוטעות על אודות הוויכוח. בעת הזאת עוסק הפרופסור באלאבאן בהוצאת התעודות מתוך הארכיונים בלבוב, ואולי יהיה לנו בקרוב ספר מדעי על המאורע ההיסטורי הזה. ואין לדעת אם בוויכוח זה נצחו היהודים או נוצחו.

הפרופסור גרעץ מוכיח את רבני היהודים בימים ההם, שלא היו מלומדים די הצורך ולא יכלו להציג מצדם אנשים מבינים, שיתנו פירוש נכון לנוסחאות התלמוד. אך עובדה היא, כי אחרי הוויכוח הזה לא יכלו עוד הפרנקיסטים להתקיים בתוך היהדות, עד כי החליטו לקבל את הדת הנוצרית ולהיבדל מהיהודים. אך לפני ההמרה אמר יעקב פרנק, כפי שמוסרים ממקורות היסטוריים נאמנים: "אני אעשה ליהודים את הקזת-הדם האחרונה!" והוא השפיע על הבישוף שיערוך ויכוח חדש בלבוב. ההיסטוריה אומרת, כי בוויכוח זה נוצחו היהודים, ומטעם זה יצאה פקודה לשרוף את התלמוד.

ועוד יותר, אדוני השופטים, הפרנקיסטים לא הסתפקו בנקמתם זו, והוסיפו על זה את האשמה כי היהודים משתמשים בדם של נוצרים! זהו מקרה שלא היה כמוהו, שיהודים האשימו יהודים באכילת דם! ועל איזה יסודות הכריזו את האשמה!

כמדומני שהאדון זאמיסלובסקי שאל על זה אתמול, אך לא דק בלשונו, באופן שהדבר אפשר שאינו מובן כל צרכו. האדון זאמיסלובסקי אמר, כי שם הייתה השאלה בדבר ה"זיגל". ובאמת אין שום "זיגל" אלא "סגול". סגול – אלו הן שלוש נקודות. בשפה העברית באות הנקודות במקום אותיות ההברות. אך בספרי המלומדים אין מעמידים את הנקודות והמלומדים מבינים מה שכתוב גם בלי הנקודות.

ועל סמך זה הביאו הפרנקיסטים ראיה זו בוויכוח; הם לקחו מקום מתוך השולחן ערוך, שבו נאמר, כי לאלקים יירצה שישתו היהודים ארבע כוסות של יין בלילות הפסח. בעברית נקרא הצבע האדום "אָדום", ואם יעמידו במקום אלף קמוצה, אלף סגולה, יהיה פירוש המלה "אֶדום", כלומר: רומאי.

בימי חגים אחרים אין כל צורך להשתמש דווקא ביין אדום, אך בחג זה, שהוא חג-החגים, לזכר יציאתנו ממצרים נצטווינו לשתות את המובחר שביינות – יין אדום. ואם היין הלבן טוב מהאדום – נאמר להלן בחוק – אז צריך לשתות את היין הלבן. אך הפרנקיסטים הודיעו, כי המלה "אדום" נקראת בסגול, ופה הכוונה לדם נוצרים.

הרבנים בקשו אז את נשיא האסיפה, שיקרא להלן במקום שידובר על היין הלבן, אך הם היו כל כך לקויים בלשון האסיפה, עד כי לא יכלו להעמיד על דרישתם, והנשיא הודיע: למה לנו לקרוא הלאה, אם פה כבר הוכחה אשמתכם? הרבנים אמרו, כי מתוך הדברים הנאמרים להלן נראה ברור כי אין הכוונה לאדום [בסגול] אלא לאדום [בקמץ], מפני שאין להעמיד אדום [בסגול] נגד לבן, כי אם אדום [בקמץ] נגד לבן. וזהו אותו המקום הנורא שעליו דברו פה אתמול.

אולם, אדוני השופטים, הפרנקיסטים טעו בחשבונם. בתוך העם העברי נשאר שמם לדראון ושום זכויות מיוחדות לא ניתנו להם.

 

החסידות

אחר הריקנות הרוחנית והייאוש אשר תקף את מחנה ישראל אחרי ההריגות בשנת 1686[!] ("גזירות ת"ח"), נוסדה כת החסידים.

סיבת הדבר הייתה: לימוד התורה היה תמיד מוטל לחובה על כל העם; לא רק הרבנים, כי אם כל יהודי ויהודי, יודע תורה פחות או יותר, הגה בתורה יומם ולילה, והתורה הייתה לנחלת כל ישראל. אך ברבות הימים הועמד חיץ בין האריסטוקרטיה הרוחנית ובין העם. בן-העם הפשוט, שראה בחייו רדיפות ועוני, חש איזו ריקנות בנפשו. אחיו מלידה ואחיו לעם הביטו עליו מלמעלה למטה, וכאיש היודע אך מעט בתורה, לא מצא לו מקום ופינה בחיי הרוח, ששם יוכל למצוא מנוח. והחיים בעצמם מרים היו יותר מדי, ובהם לא היה יכול למצוא נחמה ברוח. הוא, בן העם הפשוט, היה צמא ורעב לחומר רוחני. במה יוכל לעבוד את האלקים? הוא אינו מוצא הצלה.

הוא ביקש לו מפלט במשיחיות, ושם נכזבה תוחלתו. כי אחד המשיחים עבר לדת האיסלם והשני – לדת הקתולית. ובעת הזאת, בשעת בין השמשות להמוני העם, נולד רבי ישראל שנקרא אחרי כן "בעל-שם טוב".

הבעש"ט בנה יסודותיו על התורה, התפילה ומעשים טובים. הוא התחיל את פעולתו בהיותו בן שלשים ושש, בין ההמון, התחיל להטיף את שיעוריו הדתיים ועורר את ליבם אל עבודת האלקים. הוא מצא, כי ההמון הפשוט, המון העם העברי המורחק מן התורה על-ידי האריסטוקרטיות של לימודי היהדות, ובגלל עניותו אין לו אותו רוח היהדות, אותו הומור המעודד, שהוא עלול לתת נוחם לנפש ורעיון בחיים. כי לעשות חסד וצדקה אין הם יכולים מפני מצבם החומרי הקשה; ללמוד תורה אין הם יכולים, מפני שאינם יודעים את התורה; ולכן החליט להניח בתור יסוד לתורה את היסוד השני של היהדות – עבודת האלקים, או התפילה.

ומה היא תפילתו של היהודי? יש, לדברי הבעש"ט, תפילה ותפילה: יש תפילה יבישה שאין בה רוח חיים, תפילה מלאכותית, כשהאדם בא ומוציא משפתיו מלים בלי רגש ובלי כוונה, כמצוות אנשים מלומדה, תפילה כזו אינה יכולה לתת לאדם סיפוק בחייו.

בעת היא – עליכם לדעת אדוני השופטים – נוסדה לא רק בין היהודים, כי אם גם בין יתר העמים, כגון באנגליה, כיתה של ה"מקפצים". "מקפצים" אלה הכניסו אל התפילה תנועות הגוף, קפיצות, התלהבות ידועה. איני יודע אם זה היה אות הזמן בכלל, או שהדבר בא בגלל רגש בקשת האלקים שהיה מורגש בקרב המוני היהודים, אבל איך שיהיה, היה ברור כי הבעש"ט ושיטתו היו לפי רוח העם. ואם שאיש לא בחר בו ולא העמידהו בראש – היה בכל זאת למורה העם, ביחוד של ההמון, שהלך אחריו.

הבעש"ט חי ופעל בפודוליה, ואחריו הלכו ההמונים היהודים שאין להם ידיעות רחבות בתורה. המון זה היה הראשון שנמשך אחריו, משום שהיה נגד האריסטוקרטיות של התורה.

צריך להעיר, כי הבעש"ט היה אדם נפלא בחייו הפרטיים; רחוק מבצע ומרדיפות אחר הכבוד, איש שחי תמיד בתוך ההמון והיה קרוב אליו. ובכל ימיו התפרנס מיגיע כפיו: בהיותו מילדותו יתום, בלי אב ואם, עבד כל ימיו עבודה קשה. מתחילה עסק בעגלונות, אחרי כן היה מלמד תינוקות, אחר כך חזן ושוחט. כן עסק ברפואה: בהרי הקרפטים היה מקבץ עשבים שונים והכין מהם רפואות, והעם היה פונה אליו לבקש עזרת-רפואה. זה היה בימים ההם האיש היחידי מתוך העם, שהיה לו שיח ושיג עם התושבים העיקריים, המולדבים. הוא הקשיב לשירותיהם...

(היו"ר מפסיקו ומבקשו לדבר על מהותה של החסידות).

ובכן, העמיד הבעש"ט את הכל קודם כל על התפילה בכוונה וברגש. "שרשי החסידות – אמר הבעש"ט – הם שלושה: שפלות, שמחה והתלהבות בדרכי העבודה".

את הביבליה והתלמוד השאיר כמו שהוא ולא שינה מהם אפילו כקוצו של יו"ד בחיים המעשיים והדתיים.

אך שתי אידיאות הטעים הבעש"ט בהטפותיו: הפאנטיאיזמוס – כי כבוד האלקים מלא עולם. הוא מצא (ובנידון זה יש מוצאים השוואה לתורתו של שפינוזה) כי האלקות נמצאת בכל הופעות החיים, כי אין שום מפעל ומעשה בחיי האדם שלא תהיה בו אלקות העוזרת לאדם. את הדעה הזאת פיתח ושכלל לרוחק ולעומק.

הוא היה אומר, כי יסוד הדת והאמונה הוא ברגש ולא בשכל. כי התפילה היא האמצעי היותר נכון להתקרבות אל השכינה, וכי באמצעותה של התפילה יוכל האדם להתאחד ולהתייחד עם אלקיו.

בהטפותיו ובשיעוריו הוא מביא שלוש הנחות אלה: היהודי מחויב להבין ולהעמיק בגדולת התורה והמצוות, בידיעת אלקותו יתברך ולהאמין כי כל מה שאירע לו – בא ברצון האלקים. אחרי כן צריך האדם להיות מסור לאלקים על כל צעד ושעל, מסור בהתלהבות. בבואו לפרש את הכתוב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" הוא אומר, כי הבורא מחדש בטובו בכל יום שמים וארץ, ואילו היה מסיר הקב"ה את לבו מיצירותיו אפילו לרגע אחד, היה העולם חרב.

הבעש"ט לא בא להרוס את המסורת ואת המנהגים שהיו לפניו. שום תיקונים ושום שינויים אינם בתורתו. אולם הוראתו כי האלקים הוא בכל מקום, עוררה מחאות מצד הרבנים וגאוני הדור. הם, שזכרו עדיין את פראנק ותלמידיו, חשדו בבעש"ט כי הוא בא לברוא כיתה חדשה. והכיתתיות – אדוני השופטים – אינה מקובלת על ליבם של בני העם העברי.

יש מלומדים גדולים החושבים, כי הכיתה זוהי מעין מיקרוב [=חיידק] החודר למקום שיש בסיס מוכשר לכך. אך כשם שכל אורגניזמוס חי בולע ומבליע בתוכו את המיקרוב, או מגרשהו, כך נראה גם ביהדות: הכיתות, או שנקרעו מעל עם ישראל, או שהתבוללו בתוכו והיו כלא היו. ואם גם הייתה הכוונה מתחילה ליצור כיתה חדשה, נשארה אחרי כן הכיתה בתוך היהדות וחדלה להתקיים בתור יצור נפרד.

כך קרה גם לחסידות. היא לא שינתה אף תג מן תרי"ג המצוות שיש לעם היהודי בחייו הדתיים, אלא הכניסה שינויים בנוסח התפילה, כמו שאבאר:

מתחילה לא היה סידור תפילה קבוע, כי אם כל יהודי שפך לבו לפני האלקים כרצונו. הראשון שניסה לערוך סידור תפילה היה רבי עמרם, ואחריו תלמידו רש"י ערך גם הוא סידור. אחד מהם היה בנוסח של היהודים הספרדים, שקיבלוהו עליהם, והשני בנוסח של יהודי אשכנז. היהודים שבאו דרך פולין לרוסיה קיבלו את הסידור נוסח אשכנז, ויהודי המזרח ובמקומות אחרים – נוסח ספרד.

הבדל גדול אין בין שתי הנוסחאות. כל ההבדל הוא רק בזה, שסידור אחד מתחיל בפרק זה של תהלים והשני בפרק אחר קודם לזה. זה הוא כל ההבדל שבין תפילת האשכנזים והספרדים, ויותר אין דבר.

 

המתנגדים

כאשר התחילה התנועה נגד החסידות, הוציא הרב הכי גדול בעת ההיא, הגאון ר' אליהו מווילנה, כרוז נגד העיקרים החדשים של התורה הזאת. הוא הביע בבירור את תוכן החסידות. והנה, על יסוד התעודות ההיסטוריות האלו התאמצתי לבאר לכם, במה כלולה היא המחלוקת. הוא לא האשים אותם ביסוד כת חדשה, הוא לא הזכיר אף במלה אחת שהחסידים הם כת מיוחדת. הוא מדבר רק על זה, שהם הרימו יותר מדי את ערך ההמון. הוא מאשים אותם בדמוקרטיות. הוא אומר שבזה נפגע כבוד התורה, מפני שאם ידע ההמון שיכולים לעבוד את ה' בתפילה לבד, יחדלו מלימוד התורה, ויסוד האמונה הוא רק תלמוד התורה ולא התפילה.

אחר כך הוא מתנגד לשיטת ההתדבקות באלקים, ונגד ההכרה שאלקים הוא בכל מקום, בשאלו: האם יכול ה' להיות באותם המקומות, ששם לפי חוקי התורה אסור גם להזכיר את שמו? הוא לא יכול לשאת את זה, ששיטת ההתדבקות באלקים תוכל להחליש את ההתמדה בלימוד. באופן כזה התחילה בין היהודים תנועה של התנגדות לחסידות.

הבעש"ט לא היה "צדיק" באותו המובן של תפיסת איזו כהונה או מעמד בקרב העם. להפך, הוא נשאר כל ימי חייו עובד חרוץ, היה מתייחס לכל אדם כמו לחבר, אליו היו באים אנשים עניים ונלחצים והיו מבלים אצלו את העת. הוא היה מלמד אותם בעל-פה ולא השאיר אף חיבור אחד בכתב. הוא היה מדבר בפתגמי-חכמה, והפתגמים האלה היו מלהיבים את רוח מעריציו והיו נותנים להם איזו אתערותא מיוחדת.

אחרי מותו – הוא חי רק שישים שנה – מלא את מקומו תלמידו ר' דוב בער מזריטשר. הוא המשיך את המעשה שהתחיל בימי רבו. התנועה התגברה לאט לאט ומספר החסידים עלה כבר לעשרת אלפים איש. בראשיתה הייתה התנועה הזאת טבעית בעיקרה, ואולם בימיו של ר' בער הייתה למין אורגניזציה. הם התחילו להגן על עצמם מפני התנפלותם של המתנגדים.

אחרי מותו של ר' בער ממזריטש עברה פעולת ההגנה הזאת על החסידות לידי תלמידו ר' שניאור זלמן, שנתפרסם אחר-כך בשם משפחתו 'שניאורסון'. קרוב לאמת, ששם משפחתו זה ניתן לו לפי שמו הפרטי.

אם האדונים השופטים רוצים שאקרא באזנם איזה פתגמים ממאמריו של הבעש"ט, כדי לראות כמה כלולה שיטתו, הריני יכול...

היו"ר: אתה סיפרת כבר על דבר תוכן השיטה הזאת.

מזא"ה: אפשר להביא איזה מאמרים?

היו"ר: אם תחפוץ הסניגוריה אחרי כן, יכול אתה להזכיר.

מזא"ה: אני רק שאלתי, ואינני דורש בכל תוקף.

 

חב"ד

נעבור עתה אל החידושים שהכניס בשיטה זו ר' זלמן שניאורסון.

הוא מפנה בדרשותיו הדתיות שימת-לב לפסוקים אחדים בתנ"ך, שבהם נאמר כי התורה היא 'חכמה'. משורר התהלים בפנותו לאלקים אומר: 'בינה' הגיגי, כלומר, הבינה מה שאני חושב לומר לפניך, מפני שלשון האדם קצרה מהביע את כל מחשבותיו בשעת התפילה. ואחר-כך בצוואתו של דוד לבנו שלמה נאמרה המלה 'דעת', כלומר, לדעת את ה' ולהכירו. שאין להיות האדם פשוט ותמים, אלא שיהא שואף להכיר את ה' ולדעת אותו.

והנה, שלושת העיקרים האלה: חכמה, בינה ודעת, הם הם יסודי שיטתו, המפורטת בספרו 'תניא', והיא נקראת בראשי-תיבות: 'חב"ד'. והנה משום זה קוראים לחסידיו בשם 'בעלי חב"ד', מפני שהם מכירים את שלושת היסודות האלה שהרצה בספרו מחבר ה'תניא'.

מלבד זה היה לר' זלמן יתרון על הבעש"ט בלמדנות ובידיעת התורה, ובתור תלמיד-חכם מובהק חיבר את השולחן-ערוך שלו. כפי שהיה לי כבר הכבוד לספר לכם, השולחן-ערוך הוא ספר קובץ של דינים, ולעם היהודי יש ספרי שולחן-ערוך אחדים; יש, למשל, חלק אחד בו "אורח חיים", והנה משכללים אותו ועורכים אותו בסגנון קל ונוח יותר. צריך אני להגיד לכם, כי השולחן-ערוך של ר' זלמן נפוץ מאוד, גם משום זה שנתחבר בסגנון יפה מאוד, מפני שר' זלמן ידע היטב את השפה העברית. מלבד זה ידע לקצר היטב את המקומות הארוכים שברמב"ם.

בשימנו לב לשעת הוצאתו של השולחן-ערוך, אפשר לומר, כי בעת ההיא פסקה החסידות בתור 'כת'. הרבנים נרגעו לגמרי. מקודם יראו פן תוביל החסידות ליסוד כת מיוחדת, ואולם אחרי שראו כי כל ההבדל הוא בזה שבסידור אחד קוראים מקודם את הקפיטל ק"א [צ"ל: ק"ה] שבתהלים ואחר-כך את הקפיטל כ' [צ"ל: ל'], ובסידור השני להפך, מתחילים בקפיטל כ' ומסיימים בקפיטל ק"א, הנה לא הרגיז ההבדל הזה את מנוחתם.

מלבד זה הורה הניסיון, כי החסידים ממלאים בדיוק את כל דיני התורה כמו המתנגדים; סדר הקידושין, למשל, הוא שווה כמו אצל החסידים וכמו אצל המתנגדים. סדר הגיטין, למשל, שהוא קשה מאוד ונחוץ לדעת את כל הדינים והסייגים בכל מקומות התלמוד. כאשר נוכחו שאין כל הבדל בין החסידים והמתנגדים, הוברר שהחסידות לא יכלה ליצור כת מיוחדת. נשאר רק דף חדש בהיסטוריה של העם היהודי, ומעט מעט התחילו ללמוד את ספרי החסידים. אחר כך לא היו עוד שום סכסוכים ומריבות בין החסידים והמתנגדים.

אבל מה שנשאר הוא זה, שלחסידים כמו אז כן גם היום, יש אוטוריטטים שלהם ורביים שלהם. החסידים נצרו את המנהג שהיה אצלם בימים הראשונים לקיום החסידות. הם בוחרים ביום מועד אחד ונוסעים ל"רבי" שלהם. הרבי הזה איננו רב, הוא איננו נבחר כמו הרבנים הנבחרים על-ידי חברי הקהילה. אם הוא מושך אחריו את ההמון בידיעותיו הגדולות בספרי החסידים, מכיר אותו ההמון ל"צדיק". אם אינו מושך א העם אחריו, אין מכירים אותו.

האם עוברת כהונה זו בירושה? עד כמה שעוברת בירושה אצל היהודים כל כהונה רוחנית. אם, למשל, משאיר הרב בן המצטיין בלימודיו ובמוסריותו, אם הוא ירא-שמים ואם הוא מוסמך – לו הבכורה בירושת הכהונה הרוחנית של אביו. אם אין לו המעלות האלו, אינו משיג, כמובן, את הכהונה הזאת.

אפילו את השם "רבי" אין יכולים להנחיל בירושה. לבנו של ה"צדיק" יש, כמובן, הבכורה ביחס ליהודים אחרים, שלא היה להם אב או זקן כמו זה שלו.

בשימי לב לשולחן-ערוך, לתורתו של ר' זלמן, בהתאמצי בכל הכוחות לחדור לעומקן, אני צריך לומר, שבשולחן-ערוך אין שום דבר נגד הנוצרים. להפך, ביחס אליהם הוא אומר בהחלט (אם תרשו לי, אני יכול לקרוא במקורו): כל מיני אונאה ביחס לנוצרים, בין אונאה של המחיר, בין אונאה של החשבון, בין אונאה במשא-ומתן ופרקמטיא, הוא איסור חמור. אם בסחורה הנמכרת יש איזה גרעון או חסרון, הוא מחויב להודיע לקונה ולומר לו: אני מוכר לך סחורה זו, אבל יש בה חסרון. אם אינו עושה כך, הרי הדבר דומה כאילו גנב ממנו כסף, וזהו איסור מדאורייתא. בנוסח כזה הוא מדבר על-דבר השוד.

 

"הרב" שניאורסון

ר' שניאור זלמן השאיר אחיו בן. אני חושב לי לחובה לדבר על-דבר אישיותו של ר' שניאור זלמן, כפי שהופיעה והובלטה, ועל-דבר מילוי כהונתו בתור צדיק.

ראשית כל, אני מפנה את שימת לבכם למכתב המפורסם הנמצא בספרו 'לקוטי אמרים'. במכתב הזה הוא אומר: והנה באים אלי אנשים שונים ושואלים אותי על-דבר ענייני מסחרם, כיצד לעסוק וכיצד לחיות. הנביאים ז"ל לא יכלו לעשות זאת, ואני על אחת כמה וכמה שאין באפשרותי (המכתב במקורו הוא אצלי ואני יכול להקריא אותו במלואו). בכל אופן, זה מתאר את אישיותו, ומוכיח שהוא לא היה כלל "צדיק" של אותו הטיפוס שהיה יכול להביא את כלל ישראל להשתעבד לרצונו.

כן הצטיין ר' זלמן זה במסירותו הפטריוטית לרוסיה. כך, למשל, לקח חבל גדול בהתנגדות לתנועתו של נפוליאון בשנת 1812 בבואו לרוסיה. הוא יסד בעצמו גדוד של תרים [=מרגלים]. ועקב הרדיפות מצד הצרפתים מת קודם זמנו. הוא לא חדל מלשנן לעם היהודי לבלי לשמוע להבטחותיו של נפוליאון הראשון בדבר שוויון הזכויות ובדבר הנחות אחרות. על כל זה השיב שניאורסון, שאנו מחויבים להיות נאמנים לרוסיה. אדוני השופטים, מעניין מאוד לשמוע את נימוקיו על זה.

היו"ר: זה אינו נחוץ לנו. מפני שעל-ידי זה תקבל האקספרטיזה צורה של שיעור מדעי.

מזא"ה: באותה העת שבה התחילה התנועה נגד החסידות, נשלחה מלשינות על שניאורסון. (אל היו"ר): איני יודע, האם נחוץ זה?

היו"ר: הואילה נא לספר, האם מווילנה נשלחה המלשינות?

מזא"ה: קשה להגיד על זה בבירור. באופן רשמי יצא בתור מלשין איזה רב, אביגדור בן חיים, שהודח – אם לא יטעני זכרוני – מרבנותו. היו לו חשבונות פרטיים. לא הדיחו אותו בפירוש, כי אם פסקו מלשלם לו דמי משכורתו. ולכן רדף את החסידים. אבל זה אינו חשוב. נתקבלה מלשינות, ור' זלמן נאסר והיה כלוא במבצר הפטרופבלובסקי. זה היה בימיו של הקיסר פאוול. הוא כתב מכתב לקיסר פאוול ובו הרצה את כל שיטתו. הקיסר נשאר שבע רצון במכתב הזה, ופקד בפקודה מיוחדת להוציא אותו לחופשי, אבל הוסיף, שלא יתירו לו לשניאורסון את היציאה מפטרבורג ושיימצא תחת השגחת הפוליציה עד שיתברר משפטו בסינאט.

כאשר עלה אלכסנדר הראשון על כסאו הוצא לחופשי לגמרי. ומלבד זה נתאשרו קהילות החסידים על-ידי החוק והותר להם להתפלל בבתי תפילותיהם על-פי מנהגם, והוכר שאין בשיטתם שום דבר אסור ושם רעיון של כת מיוחדת. למן העת ההיא התקיימה החסידות במנוחה. הניגודים הקודמים חלפו כליל והחסידות חדרה אל החיים היהודיים הכלליים.

 

ה"משכילים" והחסידות

אבל, אדוני השופטים, נגד החסידות הייתה בקרב היהודים עוד תנועה אחת שהתנגדה לה, הלא היא "תנועת המשכילים" כפי שקוראים לה.

התחילה בקרב היהודים תנועת ההשכלה; החסידות, בתור תנועה המתנגדת להשכלה העולמית, לא מצאה חן בעיניהם של המשכילים. הם התחילו להעליב אותה בעלבונות שונים. אז, בשנת 1819, היה מרכז ההשכלה בגליציה, ואחד הסופרים המשכילים, יוסף פרל, חיבר פמפלט על החסידות. הפמפלט הזה נקרא בשם "מגלה טמירין". במובן הסאטירי מצטיין הספר הזה בכשרון, והוא דומה לספר "מכתבי האנשים החשוכים" שהופיעו אחרי הריפורמציה בגרמניה. יוסף פרל חיקה את לשון החסידים ושפתם ומביא מספריהם רעיונות בודדים, ויחד עם זה הוא מוסיף או גורע מלה זו או אחרת, עד שהמאמר מקבל תוכן קריקטורי. והנה, בתעודות ההיסטוריות האלה על-דבר החסידות, נמצאות אותן הציטטות הלקוחות כולן כמו שהן מספרו הסאטירי של פרל...

ונפלא הוא, שבעת ההיא לא שם לב יהודי מלומד כזה, כמו טוגנדהולד – כמו תמיד בשעת ריב מפלגתי – לעובדה הזאת, שאין להביא ציטטות מפמפלט סאטירי. כאשר קראתי בפעם הראשונה את התעודה ההיסטורית נפעמתי, ואחר-כך בקשתי את המקומות ההם במקורם, והנה ראיתי שמלה אחת יתירה ומלה אחת חסירה, והמובן הוא שונה לגמרי. פרל מסר את המאמרים בנוסח מגוחך ובלתי נכון, באופן שאם אדבר עתה בדבר השאלה, איפה נמצאים המקומות הנזכרים בתעודה, אני צריך לומר שאכן נמצאם, אבל במבטאים אחרים ובמובן אחר.

אני נרעש מאוד מזה, שטוגנדהולד פסח בעת ההיא על אותם הרעיונות הנשגבים הנמצאים בספרי החסידים, ולא התבונן שלא בחסידות יש מפריע להשכלה, ואם החסידים היו נגד ההשכלה, הנה היה זה רק מיראתם פן תזעזע ההשכלה את יסודות האמונה. בחלקה נתאמתה היראה הזאת. למן העת ההיא התחילו להתקבל כתבי מלשינות ממחנה המשכילים.

עוד יותר משתוממים, שסופר מלומד ובעל כשרון כזה כמו אליהו אורשאנסקי, אם לא יטעני זכרוני, מדבר גם-כן על-דבר החסידים באחד ממאמריו על שאלת היהודים בטון חריף מאוד, ואינו מזכיר על-דבר הרעיונות המזהירים הנפגשים בספריהם.

בנו של שניאורסון זה היה ר' בער, שחיבר גם-כן ספר מעניין מאוד בשם 'אמרי בינה'. ונכדו היה ר' מנדל ליובאוויטשר. בימיו של ר' מנדל ליובאוויטשר (מהעיר ליובאוויטש) נתפרסם החוק בדבר יסוד בתי-הספר של המדריגה השלישית ועל-דבר יסוד בתי-ספר לרבנים, ששם יתחנכו רבנים משכילים. אז נתקבלה הדעה – אם יש יסוד לזה אם לאו – כי ר' מנדל הליובאוויטשי מפריע בעד האמצעים האלה שבהם עסקה הממשלה של אז, בשאפה להמציא השכלה לעם היהודי. אז הייתה השקפת הציבור, שר' מנדל הליובאוויטשי הפריע בעד פקודות הממשלה, כי אינו נוטה רצון לשאיפה לחנך את הרבנים ברוח ההשכלה וכדומה. קרוב לאמת, שההשקפות האלו הונחו בתור יסוד לחומר ההוא שנתפרסם כאן.

אבל מן הצד השני יש אצלי ידיעות היסטוריות אחרות (אני מספר על סמך ספרים), על-דבר הקומיסיה הרבנית שנאספה בפקודת הרוממות בשנת 1843. אז היו בקומיסיה זו רק ארבעה רבנים, ואחד מהם היה ר' מנדל הליובאוויטשי. אני יודע, כי בשעה שבוחרים באיש לחבר הקומיסיה, אוספים ידיעות מדויקות על-דבר כשרותו ועל-דבר אישיותו המוסרית. העובדה הזאת, שר' מנדל השתתף בקומיסיה שמספר חבריה היה מצומצם כל כך, מביאה אותי לידי המחשבה, כי אחר כך, כנראה, הוברר על-ידי החקירה והדרישה, שאיננו אשם באותן ההשקפות שייחסו לו מקודם. ועוד ראיה חזקה יש לזה, הלא היא העובדה שבשנות הארבעים נתכבד מאת הרוממות בתואר "אזרח נכבד לדורותיו", וכל השניאורסונים, ניניו, הם אזרחים נכבדים לדורותיהם.

על הנקודה הזאת נפסקות כל ידיעותי בנוגע לתיאוריה של החסידות. כמובן, אני יכול להוסיף עוד פרטים אחדים, אבל הקווים הכלליים כבר ישנם. מה שידוע לי על-דבר התפתחותה של החסידות אחר-כך אינו מעניין ביחוד, מפני ששאלת החסידות איבדה את חריפותה. הרבי הנוכחי בליובאוויטש, נינו של שניאורסון, ר' בער, הוא ידוע לי, לפני שלוש שנים...

היו"ר (מפסיקו): זוהי כבר העדאת עד.

מזא"ה: להלן, אדוני השופטים, נזכר פה שמו של ר' ישראל'צי רוזינר. עליו נתקבל כתב מלשינות, אבל הוא יצא זכאי. לא נשארו על-דבר זה שום ספרים ואיני יכול משום זה לדון על-דבר אופן מחשבותיו של ר' ישראל'צי זה. אבל אומר, שהוא השתמש בכבוד רב מצד מעריציו – את זה יודע אני בבירור.

 

קנאות דתית

ואחר-כך השאלה האחרונה: "האם יש ידיים מוכיחות, ואיזו הן, שרצח יושצינסקי נעשה מהתעוררות קנאות דתית, הנובעת מלימודי האמונה היהודית, או מפירושיה השונים, ובמקרה האחרון – מאיזה שבהם?".

בבררי במובן מדעי את המלה "קנאות", אני סובר כך: הקנאות היא אי-סבלנות קיצונית לאנשים החושבים אחרת, והרצון לסבול בעד אידיאה. במלים אחרות, במושג "קנאות" כלולים מושגי הפנטיות ואי-הסבלנות.

כאשר מדברים על-דבר רצח יושציסקי, אני בכל התעניינותי במשפט זה ובגורלו של הנער המעונה, איני יכול באופן מופשט לדון אם נעשה פה מעשה קנאות. אבל בשימי לב להאשמה המוטלת כאן על האיש הנאשם, האם מראה הנאשם בייליס סימנים של קנאות...

היו"ר: במקרה זה אתה מדבר מנקודת ההשקפה המדעית.

מזא"ה: כבר היה לי הכבוד להודיע, שלקנאות כזו אין מקום בדת היהודית. היהודי מדבר על כל צעד ושעל, שדם אדם – וביחוד דם של הרוג – טמא לפי החוק היהודי. היהודי חוזר ומשנן, שמי שנוגע בגוף מת אינו יכול להשתתף באכילת הפסח. האיסור להשתמש בדם בתור מאכל חל על הכל ובכל מקום. יש דין בתלמוד, שדבר אסור בטל בשישים, ואפילו שומן חזיר בטל בשישים. ואולם דם אינו בטל לעולם.

ובאופן כזה, אם היה נמצא יהודי פנטיקן קיצוני, היה מגיע בקיצוניותו יותר לזה שהיה מתרחק מכל מה שיש לו שייכות לדם. אכן, היו קנאים כאלה שלא אכלו בשר כלום מחשש דם. קנאות כזאת אפשרית. אבל קנאות מהופכת, לשתות דם, היא משוללת כל יסוד.

ולכן אני אומר בבטחה עצומה, שלא ראיתי יסוד לזה לא במהלך המשפט, ולא כל שכן שלא ראיתי רמז לזה מהתורה היהודית עצמה. ואחרי שהוצעה לפני השאלה, יש לי הכבוד להשיב עליה במובן זה.

אני גמרתי.

קאראבטשבסקי: אותנו מעניינת השאלה בדבר החסידים; באיזה אופן יכלה על יסוד החסידות להיוולד ההשקפה, שמה שלא נאסר על-ידי התלמוד נאסר על-ידי התנ"ך.

מזא"ה: בשום אופן לא יכלה להיוולד השקפה זו. מפני שבראשית היווסדה הביעה החסידות את תוכנה בדברים אלה של הבעש"ט: "אני באתי רק להפיח רוח ביסודות העבודה לאלקים".

קאראבטשבסקי: הגידה נא, הנטייה היסודית של החסידות הייתה להרים את ההמון עד לידי התפתחות דתית ומוסרית. האם הייתה הנטייה הזאת כלולה בשנאת-אדם או בהרחבת העיקרים המוסריים?

מזא"ה: רק בדבר הזה האחרון. רציתי לדבר על זה, אם הייתה הופעה כזו, שליהודים דתיים יהיו יחוסים ישרים לנוצרים. הנה ראיתי זה בראשונה על יסוד החסידות בקרב החסידים.

קאראבטשבסקי: הוברר, שבקיוב רוב בתי-התפילה הם של חסידים. האם נחלקים גם עד היום בתי-התפילה, ובמה מתבארת עובדה זו, שבעיר גדולה כל כך כמו קיוב, רוב בתי-התפילה הם של חסידים?

מזא"ה: כבר היה לי הכבוד להודיע, שעריסת החסידות הייתה פודוליה. ואחר-כך אני מרשה לי להזכיר את המאמר התלמודי: "מנהג אבותיהם בידיהם". המנהגים עוברים בירושה מאב לבנו. אם אני מתפלל מילדותי בסידור אחד, קשה לי להתפלל בסידור אחר.

אבל אני צריך להודיע לפני בית-הדין, כי בעת הזאת אין איש שם את לבו לזה. אני גר בקהילה כזאת, ששם אין אף בית-תפילה אחד של חסידים, והם באים ומתפללים בבתי-התפילות של המתנגדים. אני צריך להגיד, כי אצל היהודים יכול כל אדם לעבור לפני התיבה ולהתפלל, והנה אם מתאסף מנין של אנשים, אין כל שאלה על-דבר זה אם מתפלל אדם זה לפי נוסח החסידים או המתנגדים. בעת הזאת מדפיסים סידורים של שתי הנוסחאות יחד. קריאת התורה וההפטרה אחת היא אצל המתנגדים והחסידים, וגם סדר הקריאה אחד הוא.

הצדיקים אינם ממלאים כהונת רבנים. הצדיקים אינם פוסקים שאלות בחיים המעשיים. ואם אצל הצדיק עצמו מתעוררת איזו שאלה בהלכות כשרות, למשל, הוא שולח לשאול את פי הרב. אם תשאלו בליובאוויטש או בעיר אחרת (אני לא הייתי שם מעולם), יאמרו לכם, שהצדיק בעצמו שולח לשאול את פי הרב. מפני שהוא רק דורש לפני החסידים בדבר החסידות.

קעאראבטשבסקי: האם ממלאים הצדיקים איזו מנהגים דתיים?

מזא"ה: הם רק מטיפים ומעוררים לחסידות.

היו"ר: האם יש לצדדים עוד שאלות?

הפרוקורור: אין לי שום שאלה.

שמאקוב: גם לי אין.

היו"ר: אני מכריז הפסקה.

*      *      *

התגובות בעיתונות לעדות-המומחה (אקספרטיזה) של הרב מזא"ה

כדי להבין את חשיבות עדותו של הרב מזא"ה, עלינו לתת את לבנו לתריסר המושבעים שבידיהם הופקדה הכרעת הדין; מושבעים אלו נבחרו בקפידה על-ידי השלטונות – עובדה שהתבררה בוועדת-החקירה למשפט בייליס שהוקמה אחרי המהפכה – כשהמתאימים ביותר לתפקיד היו אנשים משוללי השכלה ("בלי אינטליגנציה" כהגדרת המבקרים) ובעלי דעות קדומות. שתי תכונות בעלות קשר אמיץ ביניהן.

שמונה מהם היו איכרים שבקושי יצאו ממסגרת האנאלפבתיות, שני פקידים זוטרים, פקיד אחד "גבוה" (בוגר בית-ספר עממי) ועוד בעל אחוזה קטן.

ספק גדול אם הללו הצליחו לעקוב אחר תסבוכת העדויות המפותלות של "עדי ראייה" לרצח ו"עדי שמיעה", אך ודאי שלא יכלו לרדת לעומקן של עדויות המומחים, הן הרפואיות והן הדתיות.

עברו עליהם שלושים יום מתישים של "הסגר" וניתוק בתוך בניין בית-המשפט, ואין פלא שרבים מהם נצפו מתנמנמים במהלך עדויות המומחים.

הנחת היסוד הייתה, שהם לא יתנו לפלפולים המלומדים לבלבל את הדעות הקדומות הנטועות בלבם, שהיהודים צורכים דם נוצרים.

הדבר היחידי שיכול היה להטביע את רישומו על המושבעים ולהשפיע על הלך מחשבתם, לא היה תוכנם של הנאומים אלא הרטוריקה, שהייתה אמורה לפנות ישירות אל רגשותיהם. את העיקר הגדול הזה הבינו כל הצדדים וזה אכן מה שהם השתדלו לעשות בכל כוחם.

לפיכך חשוב לנו ללמוד כיצד נשמעה עדותו של הרב מזא"ה, והרושם שהיא הותירה על הקהל.

התגובות שיובאו נלקטו אף הן מ'הצפירה', ששם התפרסם גם הלקט מהעיתונות הרוסית. יש לשער שגם בפרט זה נחלקו ביניהם העיתונים הרוסיים, כפי שנחלקו בגישתם למשפט עצמו, אלו מיימינים ואלו משמאילים. כך ניתן גם להבין מדברי הפתיחה ללקט התגובות מהעיתונות הרוסית: "כל העיתונים הליברליים והפרוגרסיביים מדגישים את ההתלהבות הכבירה שבה נאמרה מלת-האמת היפה". ומכלל הן אנו שומעים גם את הלאו.

*

הידיעות הראשונות על עדותו של הרב מזא"ה הגיעו אל 'הצפירה' ב"טלגרמות מאת סופרינו המיוחדים", ואפילו בדיווחים תמציתיים אלו ניכרת ההשפעה הגדולה שהייתה להרצאה זו:

בתוך התעניינות כללית ושימת-לב מרובה, מרצה מזא"ה את האקספרטיזה שלו.

הוא מתעכב בפרטות על תפקיד הדם בביליאה ובתלמוד. הוא מדבר על העיקרים ההומניים של היהדות, על-דבר צמיחת החסידות והתפתחותה, על כת הפראנקיסטים ושערורותיה וגם על מסירותיהם וכתבי-המלשינות ופעולות-הנקמה שלהם נגד היהודים.

מזא"ה מגיע באקספרטיזה שלו לידי התרוממות-רוח כבידה, בשעה שהוא מדבר על הקדושים היהודים שמתו על קדושת השם בימי הביניים. כל הקהל מקשיב לדבריו בהתפעלות עצומה...

כל הקהל הוא כמו נסוך-קסם מנאומו של מזא"ה. אפילו המאשימים נמצאים תחת הרושם הכביר שהשאירה האקספרטיזה שלו.

הכל מדברים פה אחד, שמזא"ה הוא הראשון שהרים במשפט הזה בגאון את דגלה של האטיקה היהודית ויסודות הערכים הקולטוריים של העם העברי.

המאשימים הודיעו, כי לא יציעו שאלות לפני האקספרט מזא"ה.

האקספרטיזה נגמרה.

*

ארבעה שבועות רצופים ישב על ספסל אחד עם הכומר פרנייטיס הרב היהודי, בעל הפנים האציליים, נין ונכד לאותו אהרן הכהן הנורא, אשר הקריב קרבנות במשכן של ה"זשידים" ושיוצאי חלציו מקריבים עתה – כפי שמוכח מתוך ספר הזוהר של פראנייטיס – בכורים, נערים תמימים בעלי דם לבן...

ומי ישים לב לאותו הרב היהודי הצנוע, אשר ישב בקרן-זווית שלו כאילם שאינו יודע לפצות פה... מי ידע את אשר בלבו של היהודי הזה, את אשר בלב החם, המפרכס בקרבו מכאב ומהתמרמרות?

ובלב הזה היה גיהנום בוער. לעתים קרובות רצה הרב להתפרץ, לקפוץ ממקומו ברוב סערת-רוח, אך הוא עצר ברוחו. הן הוא הנהו רק אקספרט, רק מומחה, המחויב להיות אובייקטיבי, אך לא סניגור. הוא קנא בחלקם של הסניגורים שלנו. הם, המאושרים, יכולים בכל זאת, לפרקים, באיזו מלה חריפה, שבעבורה הם מקבלים נזיפה או איום, באיזו תנופת-יד, באיזו עקימת-פה, להביע את גועל נפשם, את התמרמרותם, את שנאתם למזייפים ואת תיעובם לשקרנים בכוונה. והוא מוכרח לשבת דומם ולחכות עד אשר יגיע תורו.

אך הנה התפרצה הלבה הבוערה, הנה נשמע הקול המרעים של היהדות המוחה, המתמרמרת, ולפתע פתאום נהפך מרכז-הכובד של האקספרטיזה, ולפתע פתאום הרגיש הכומר מטורקסטן, כי פה, על ידו, ישב בכל העת אויבו היותר נורא, כי פה, בארון ספרים חי זה, נקבר הוא ו"תורתו" גם יחד. כי במשך ארבע השעות שמדבר הרב הצנוע, הוא מהרס אחד לאחד את כל בנייניו שעמל בהם.

כי זה היה קול האמת, כי בנאום זה התגשמה היהדות העולמית, הניצבת בקומה זקופה, המביטה בעיניים גלויות אל עיני בני האדם ודוחה בשתי ידיה את האשמות שזרקו עליה...

מי עוד כהרב מזא"ה, היה יכול לתת ביטוי לאותו הצער היהודי, לאותו הגאון היהודי הנרמס ברגל והמתחזק לעמוד על עמדו, למרות התאמצותם של המלעיגים והדורכים עליו ברגל גאוה?

הוא מודה על "החטאים הנוראים" של היהודים:

"כן, אנחנו מכבדים ומעריצים את הקדושים שלנו, שמסרו נפשם על קדושת השם, שהעלום לקרבן על מוקדי-אש האינקוויזיציה. אנו מעריצים את היהודים שנהרגו ונטבחו בעינויים ויסורים קשים ומרים, בהיותם נאמנים לאל אחד ולתורתו. אנו מכבדים את רוחם ומתגאים בהם!"

והאם אלה הקדושים הם שופכי דם האדם? הם, הנהרגים והנטבחים, הנרדפים והמעונים, הם יהיו הרודפם ושופכי-הדם?

ובחום ובעוז דחה הרב החביב בתיעוב ובגועל נפש את כל האשמות והראה את בערותם וכזבם של מזייפי המאמרים בתלמוד, בקבלה ובספרי החסידות.

רק לרגעים יצא הרב מזא"ה מגבולות האקספרטיזה, נטה מן המסלול הקבוע, חדל להיות אובייקטיבי והרשה לעצמו דבר שאינו נכנס בכלל אקספרטיזה:

דמעות נוצצו בעיניו, דמעות של יהודי נאמן ומסור, למראה קדשיו המתחללים.

רק לרגעים הרשה לעצמו להכחיש בכל חום את הדיבה הנוראה בדבר הדם שהיהודים משתמשים בו, ואז נהפך לסניגור על עמו, למליץ יושר, וחדל להיות אך אקספרט המסתכל מן הצד. – ובשביל זה נקרא "אל הסדר".

אבל לא אנחנו נהיה בין הקוראים אותו בעד זה אל הסדר. אם לא היה הרב מזא"ה רק מלומד יבש, המביא רק ציטטות ומוכיח בהגיון קר את המזייפים על פניהם; אם הביע בנאומו הנמרץ גם את המחאה היהודית ודיבר כבא-כוחו של העם ההיסטורי, אשר התרבות הטהורה שלו היא היותר נעלה בין התרבויות של עמי התבל; אם הרים בגאון את דגל היהדות והביע את ההתמרמרות הכבושה בלב כולנו ברגע זה – בעד כל זה אנו יכולים אך לחבק את ידו ולאמר לו: יישר כוחך, רבנו החביב!...

*

האחרון שבאקספרטים הדתיים היה הרב מזא"ה ממוסקבה, אשר דיבר את דבריו בהתלהבות והביע את כל רגשות התועבה, שהיהודי מרגיש למעלילים על דתו עלילות שווא. היהודים – אמר – הם אחראים לפני בורא העולם אך על השקפתם הדתית ולא על העלילות שמעלילים עליהם.

היושב-ראש הפסיקהו פעמים אחדות ודרש ממנו, ש"ידבר במנוחה", ש"ידבר על אודות עניין המשפט ולא יסור ממנו", אך מזא"ה לא יכול למשול ברוחו ודיבר ככל מה שהיה יכול וצריך לדבר.

דבריו שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלבבות. בשעה שהרב הזה דיבר בהתמרמרות עצומה על המוציאים דיבת שווא על היהודים ותורתם; בשעה שדיבר על היהודים הקדושים אשר מסרו את נפשם על קידוש השם, אשר נשאו יסורי שאול ועינויי תפתה ולא התכחשו לדתם ולאלוקיהם, דומה היה שכל הנמצאים באולם מתמרמרים אתו, מרגישים בצערו של עם ישראל ומשתתפים בצער זה. מלבד הפרוקורור וויפר וזאמיסלובסקי, אשר ליבם לא נע ולא זע בקרבם.

*

הרב מזא"ה עמד מול השופטים. זו הייתה לא אקספרטיזה במובנה הרגיל, לא תשובה כהלכה לכל אלה הבורים ועמי הארץ... לא רק ביאור נכון ומספיק ומלא כשרון... זו הייתה שירת-זעם, שירה שלימה לאומית.

על המוסר העברי דרש הרב הנכבד וקולו רעד מדמעות עצורות ומכעס נסתר. הוא העביר לפני אלה המדמים אותנו לאיזה בני-בלי-שם, אוכלי-אדם, את כל עברנו המזהיר בזוהר האמת והאידיאלים הרוממים...

על התלמוד והמדע העברי דיבר הרב – ולי נדמה, כי לאחרונה, אחרי ימי-עמל רבים של שקרים וכזב אין קץ, נטהרה האטמוספירה של בית-המשפט, שהייתה רוויה מריח הקטב של אלה הגנבים ושודדי הליל, שעברו בשורה שלימה בתור עדי המשפט הזה... האויר נעשה יותר בריא וצלול, ועל פני בית-המשפט רחפו מלאכים טהורים של צדק ואמת, ומתוך הענן עלה חותם-קדוש ועליו הכתובת של היסוד היותר עיקרי בתורתנו:

"א מ ת".

על דבר הנענים שעלו על מוקדי אש דיבר הרב, וקולו הלך הלוך והתגבר, וכל האולם עצר את נשימתו, השופטים חיכו למוצא פיו, ועל ספסלי השופטים המושבעים הרגשתי חרדת-קודש:

כן, אדוני השופטים, הנני מודה – השמיע הרב בגאון – על אלה הנענים, שנדקרו ונטבחו על קידוש השם... כל אלה קדושים המה לנו. אין אנו דורשים למתים... אבל בלבנו אנו חי תמיד זכר אלה, שהקדישו את חייהם בעד היקר והנערץ להם. קדושים המה לנו!

רעדה אחזה את כל הבית. בפינות אחדות נשמע קול בכי חרישי. בראש מוטה ושחוח, מכוסה בכפות הידיים, ישבו נשים עבריות אחדות ובכו בדמעות חרישיות...

על דבר החסידים והחסידות הטיף הרב, ובכוח דבריו נפל ויעלם סרח-העודף של דברי שטות, דיבות ומדוחי כזב שהטיחו כלפי התורה הזאת בורים וגסים. באויר בית-המשפט רחפו צללים של אנשים קדושים, שהמיתו את עצמם באהלה שתורה, אנשי-הרוח שהסתפקו בקב-חרובין מערב-שבת לערב-שבת, נזירים מתענוגי בשר, שראו את כל מחמדי החיים בתורה, במעשים טובים, בטהרת הרוח ובאצילות הנפש.

הוי, מה גדול המרחק בין ה"צדיקים" האיומים, מוצצי דם, אוכלי אדם, המשתמשים בדם עוללים ויונקים לצורך מצותיהם – שכה תיארו אותם בצבעים מעוררים זוועה זאמיסלובסקי וחברו פאלישצוק – ובין אלה גוברין-עילאין, שהעביר הרב מזא"ה בכוח כשרונו ובאומץ ידיעותיו...

אי-אפשר למסור אף בקווים כלליים את תוכנה של האקספרטיזה המצויינה הזאת, העשירה בתוכנה והמקסימה בצורתה.

רק אחת הנני יודע. בפעם הראשונה במשך כל ימי המשפט הזה היו לי שעות של נחת-רוח אמיתית. של שובע-רצון לאומי. בפעם הראשונה נהפכנו מנאשים אלמים, מגמגמים ומתנצלים, לבני עם בעל קולטורה גבוהה, דעת קדושה וקנייני רוח נעלים...

ובפעם הראשונה לא עניינו אותי השופטים המושבעים וגם לא שמתי אליהם לב. משפט בייליס עמד כעת, במשך נאומו של מזא"ה, על נקודה יותר גבוהה ויותר נישאה, על הנקודה העולמית. הוא הרים את המשפט מעפרות הדיבות וינשאהו למעלה ראש לפני העולם כולו.

אינני יודע: לרגעים נדמה לי, כי דבריו החמים והנמלצים חדרו גם לתוך י"ב הלבבות של השופטים המושבעים. בכל אופן שמעו לו בתשומת לב מיוחדה...

והשעות האלה היו לי – והנני מדמה: גם לכל אלה שלהם לב לאומי רגש – שעות של נחת-רוח, שעות של גאון לאומי, שעות של הכרת ערכנו ושל הרמת ראש במובן היותר עדין של המושג הזה.

ובעד רגשי הגאון הזה, בעד אשר הסירות חרפה מאתנו – יישרך כוחך, רבי הנכבד.

*

ב'הזמן' הביע את רשמיו ש' אנ-סקי:

ודבר נעשה, שאי-אפשר היה לחכות לו. אב-בית-הדין, חברי ביה"ד ופקידי המאגיסטראטורה עשו את אזנם כאפרכסת והקשיבו לדבריו בהתעניינות מרובה, כמו ששומעים תלמידים חרוצים לדברי המורה הפרופיסור. גם הפרוקורור [=התובע] הקשיב לדבריו בתשומת-לב מרובה מאד.

אבל נפלא ביותר היה נצחונו של הנואם על השופטים המושבעים. האנשים העיפים והיגעים הללו, שבתחילה הסתלקו משמוע נאומים חדשים בענין זה, שישבו על מקומם בפנים מפיקים שעמום ושויון-נפש, גם הם כמו נהפכו לאנשים אחרים, התעודדו ובלעו כל מלה ומלה שיצאה מפי הנואם. ויש שגם רשמו את הדברים בפנקס המונח לפניהם.

שעות הרבה דבר מזא"ה, והכל הרגישו, כי האיקספירט הזה גלה ראשונה לפני ההולכים בחושך את הסוד הגדול של היהדות, את הרוח האמתי של המוסר היהודי, את האופי האמתי של אמונת-היהודים...

היום רומם מזא"ה לפני ביה"ד לא רק את התלמוד, כי אם גם את האידיאלים היסודיים של היהדות.

 

העיתונות הרוסית על האקספרטיזה של הרב מזא"ה

בעיתונות הרוסית מצאה האקסרטיזה של הרב מזא"ה הד נלהב. כל העיתונים הליברליים והפרוגרסיביים מדגישים את ההתלהבות הכבירה שבה נאמרה מלת-האמת היפה.

בעיתון "רעטש" (Retch):

אני לא אמסור כאן את תוכן האקספרטיזות של קוקובצוב, טיחימירוב ומזא"ה. אתם תקראו עליהם בדו"ח ותווכחו עד כמה נקל היה למדע להרוס ולקעקע את כל בנין השקר והשיגעון של ה"ריטואליסטים". רוצה אני לבאר, איזהו הערך שהיה לאקספרטיזות האלו, וביחוד – בעיניהם של השופטים המושבעים.

ופה עלי לציין בשמחה את הרושם הנשגב שעשה פתאום הרב מזא"ה. הוא דיבר באחרונה, בשעה שהשופטים היו כבר עייפים ויגעים. השעה לא הייתה רצויה אז להרצאה ארוכה ורחבה – ובכל זאת, כל מה שהוסיף מזא"ה לדבר, גדלה ההתעניינות, גדלה ההשתתפות בדבריו...

מזא"ה דיבר כמו נואם ממדריגה ראשונה. נאומו היה יפה, נלהב ומלא התעוררות עילאית. אחרי שהאדונים ה"ריטואליסטים" נגשו בידיים מתועבות למלים הנשגבות של הספר הנצחי ועשו את מעשה-התועבה שלהם במקום הקודש, הצליח בידי הרב היהודי להכריח את האנשים הפשוטים והאפורים, היושבים על ספסל המושבעים, להרגיש את נשמת הנצח, את רוח האלהים המרחפת על הספר הקדוש...

בכל מלה ומלה של נאומו השנון הורגש כוחה של ידיעה אמתית ומוצקה. נעלמו ציורי התעתועים שנצטיירו על-ידי הדמיון הנבער. גם המושבעים, גם כל הקהל, הקשיבו לדברי מזא"ה בהתעניינות גדולה. זו הייתה הרצאה מאירה במלוא מובן המלה.

בין יתר הדברים הוברר מהרצאה זו, כי הרב מנדיל שניאורסון, שתיארו אותו בתור אדם חשוד, היה חבר של ועד הרבנים שלתוכו נכנסו ארבעה אנשים. הוועד הזה היה מאושר מטעם הממשלה ומנדל שניאורסון נתעלה למדריגת "אציל נכבד לדורותיו".

*

בעיתון "דיען" (D'yen):

האקספרטים-הפרופסורים טרואיצקי, קוקובצוב וטיכומירוב הוכיחו, כי בטופסי-התלמוד שעליהם נשענו המאשימים, אין כל רמז ל"ריטואליות". אבל הם לא נתנו בכל זאת תיאור נכון על אודות התלמוד. ואולם מזא"ה גילה פתאום את עיני הקהל, והכל ראו את התלמוד כמו שהוא. הוא הביא ציטטות מהתלמוד והקבלה, והכל ראו אותן בזוהרם האמיתי.

לתלמוד קרה כמקרה ה"צדיקים". קודם שראו אותם תיאר אותם הדמיון בצורה משונה ומוזרה, וכאשר אך באו – נגלה הכל מחוור ופשוט.

השופטים המושבעים הקשיבו לדברי מזא"ה בהתעניינות עמוקה. ליהודי קשה היה לדבר באטמוספירה מחניקה כזאת, המלאה ארס ורעל של משטמה. ואולם למזא"ה הצליח להשפיע על הכל ולהכריח שיהיו מאזינים לדבריו. ואם העמידו אותו השופטים המושבעים בדמיונם לעומת הכומר פראנייטיס, הנה צריך היה לנפול ערכו של זה האחרון מאוד!

הסופר מתעכב על ההערות שבהן הפסיק היו"ר פעמים אחדות את מזא"ה, כי אין תובעים לדין את העם היהודי ואת הדת היהודית:

"אלמלי שאלו את היו"ר את מי תובעים לדין? לא היה יכול לתת תשובה מספקת. נתבעו לדין גם הנביאים, גם משה. שמאקוב יחד עם הפרוקורור עשו בדיקה נמרצה בכל הביבליה. הם חיפשו היטב בכל פינות התלמוד. ואם מצאו איזו ציטטה בלתי-מובנת, מיהרו להוציאה לאור העולם.

"ברור היה, שאם יצלח ביד האקספרטים להוכיח את כשרותו הפוליטית את איזה ר' עקיבא שחי לפני הרבה מאות שנה, יצדק גם ר' מנדל מלקיאנובקה...

*      *      *

הערה

בדברי העדות של הרב מזא"ה מופיע גם המשפט "יש דין בתלמוד, שדבר אסור בטל בשישים... ואולם דם אינו בטל לעולם".

קביעה זו תמוהה ביותר.

והנה, בדיווחו של בן-ציון כ"ץ ב'הזמן' (יא מרחשון תרע"ד), נמסר:

"הרב מזא"ה מתאונן על הסטינגוראמה שיצאה משובשת מאד (בשמו אוכל להודיע, כי לא ערך שום סטינוגראמה לדפוס); יש שגיאות על-דבר הקנים במנורה, ועל זה שדם אינו בטל בששים [הדגשה שלי. י.מ.] ועוד. הוא חושב, שתיכף בבאו למוסקבה (הוא כבר נסע מפה) יערוך את הסטינוגראמה ויכשירה לדפוס, וכדאית היא להפיץ אותה, בתור תשובה על האיקספירטיזה של פראנייטיס, שהסויוזניקים הפיצו אותה במספר רב".

מפליא, איפוא, שגם אחר שהרב מזא"ה כתב בעצמו את הסטנוגרמה, לא שם לב לתקן את השגיאה שהבחין בה מכבר.

 

נ ס פ ח י ם

[א]

שלבים באישור הזמנתו של הרב מזא"ה כעד מומחה

וגם:

הספרים 'עמק המלך' ו'אור ישראל'

מקריאה בזכרונותיו של הרב מזא"ה ('זכרונות', ג, עמ' מח-נו), למדים אנו פרטים נוספים על התקופה שקדמה להזמנתו כ"עד מומחה" במשפט בייליס.

ואלו דבריו:

זה היה בשנת 1913. אחרי מחלה קשה שולחתי להתרפא למריינבאד. על הפרק עמד אותה שעה ענין בייליס, כלומר, צריכה היתה להפתר האלה, אם ימסרו לדין את היהודי שנתפס באשמת הריגת ישצינסקי, או יקראו לו דרור...

והנה בהיותי במריינבאד היו כל היהודים המתרפאים שם מתרפים מפני צרה זו, והחוש העברי נבא לנו, כי עומדים אנו שוב על מפתן ימי הבינים והתחדשות העלילה הנוראה הזאת. פתאום קבלתי מכתב מאחד מידידי במוסקבה, כי בהיות שם גרוזנברג אמר לו, כי הוא יבקש מבית המשפט שיזמינו אותי כמומחה לתורת ישראל ולעניני האמונה בכלל... והנה לקראתי אחד מיהודי מוסקבה, ובידו עתון, שבו נתפרסמה טלגרמה מקיוב, כי בית המשפט דחה את בקשתו של גרוזנברג להזמין אותי...

עבר עוד שבוע ימים, והנה עתון חדש לפני ובו נאמר, כי לאחר שבית המשפט העליון דחה את בקשת גרוזנברג, פנה העורך דין קאראבצ'בסקי מצדו כאחד הסניגורים אל בית המשפט בבקשה זו להזמין אותי כמומחה לשאלות הקבלה והחסידות, ובמכתב בקשתו הסביר והדגיש, כי לאחרי שבקשת גרוזנברג נדחתה מפני הנימוק, כי כבר הוזמנו שלשה פרופיסורים מאנשי השם ברוסיה, ואין צורך ברביעי, הרי הוא, קרבצ'בסקי, רואה צורך להטעים, כי מכיוון שאלה הפרופיסורים אינם מקבלים על עצמם להסביר דברים הנוגעים לקבלה ולחסידות, יש ויש צורך לצרף גם אותי לשם בירור השאלות במקצוע הנ"ל, והוא פונה שוב בבקשה זו לבית המשפט. ובאותה שעה התחכם גרוזנברג מצדו ובקש שנית להתיר לו, על פי סעיף פלוני מספרי החוקים, להזמין אותי על חשבונו הוא, כמוזמן מצד הסניגוריה ומומחה לכל השאלות ביחד.

השתדלות כפולה זו, שבאה משני צדדים ומנימוקים שונים, הביאה כנראה את בית הדין העליון בין המצרים, והשיב לגרוזנברג, כי אין לו צורך להזמין את מי שיהיה מצדו, כי בית הדין החליט להזמין אותי מטעם בית הדין בעצמו. ובכן, הבינותי, כי צריך אני להפסיק את שבתי במעניני הרפואה ולשוב לביתי בל אחור. התחלתי תיכף בהכנות לדרך, ובאותה שעה בא אלי אדם אחד, שהתיצב לפני ואמר:

- אני הוא הרב המורה הוראה בטשורטקוב ובאתי למריינבאד יחד עם ה"רבי" מטשורטקוב, המתאכסן פה במעונך בדיוטא התחתונה... שרוי הוא, שליט"א, עכשיו בצער גדול מענין בייליס, ולרגלי הענין הזה באתי למר, כי רבנו קרא בעתונים, כי כבודו יוזמן כמומחה לעניני הדת, והוא חפץ מאד לבוא אתו בדברים ביחידות בדבר הגדול הזה... ואולי יהיה מטובו של מר לבקרו, ולתכלית זו שולחתי ועשיתי כאשר נצטויתי...

ואני כבר בחדרו של ה"רבי"... הוא הושיט לי את ידו ובקשני לשבת, וגם הוא ישב. הוא הסתכלי בפני היטב בדומה ואחר כך הסב את פניו ממני והתחיל לדבר:

- קראתי בעתונים, כי כבודו הוזמן סוף-סוף, אחרי מלחמה קשה, כמומחה לשאלות הדת ב"ענין בייליס" ר"ל. חקרתי ודרשתי ונודע לי, כי כבודו הוא בעל לשון, וכבר אמר המלך החכם, כי יש יתרון לבעל הלשון. גם שמענו, כי יודע הוא את התורה ובקי בדיניה. אבל, יסלח לי, אין לנו ידיעה ברורה מידיעותיו ויחסו אל החסידות וחפצתי לשמוע מפיו בעצמו על אודות הדב הגדול הזה ולהעיר את אזניו, כי אם חס ושלום לא יגן כדבעי על החסידות, אזי יטילו את האשמה על החסיידם, וזה יהיה רק בבית המשפט, אבל מחוץ לבית המשפט יכריזו כי כל היהודים חסידים, ובכן, הגנה על החסידים הפעם היא בעצם הגנה על כלל ישראל, ואל יהא דבר זה קל בעיני כבודו, כי סוף-סוף הרוב הגדול של עמנו הם באמת חסידים, ובנוגע "להם" – נהפך כולנו לחסידים!...

- אבי ואבותיו [אומר הרב מזא"ה] היו חסידים, ואמי ואבותיה היו מתנגדים גמורים... בספרי החסידות יש לי ידיעה ממקורם הראשון, וממילא מובן, כי אעבור עליה עכשיו בעיון ובשקידה. וידידי מקיוב הבטיחוני כי יכינו בשבילנו את כל הספרים, אשר הקטיגוריה נשענת עליהם, ואם אמצא דברים קשים בעיני, אז בודאי אפנה אל ארזי החסידות לברר לי את הסתום. ואני מבקש מאת כת"ר להמציא לי את הספרים החסרים לי, ואשר גם בקיוב אינם ואי אפשר להשיגם, ואול יהיה נא מטובו לתת על ידי מראי-מקומות מאיזה דברים טובים על אומות העולם שיצאו מפי גדולי החסידות ומוריה, ולוא גם דרך אגב ולוא גם מפני דרכי שלום בלבד, ואשתדל עד מקום שידי מגעת להכין מהם מטעמים, אשר יטעמו בהם הגויים טעם לשבח. אבל בגופא דעובדא אני מוצא את עצמי מחויב להודיע לכת"ר, כי אם גם אבוא לידי מסקנה, כי החסידות איננה לפי רוח הזמן, ואולי גם לא לפי רוח התנ"ך והתלמוד, גם אז אגין עליה בכל נימי נפשי, כי רואה אני את עצמי כיוצא למלחמה על אויבינו, ובשעת המלחמה כל המוסר בידי האויב אפילו פכים קטנים, בן מות הוא...

עוד לא כליתי את דברי, והנה הסתכל בי ה"רבי" עוד הפעם, ועיניו היו רטובות מדמעות, ואמר לי... ומה שנוגע לספרים שדבר כבודו, יקראם נא בשמם ובודאי נמציאם לידו.

אמרתי לו:

- הספרים המה: "עמק המלך" ו"אור ישראל".

- כשיסע כבודו חזרה, יסע דרך וינא ויפנה אל ה"קולטוס-געמיינדע" (הקהלה היהודית), ואנחנו כבר נדאג לזה, ויתנו לו את אלה הספרים בהשאלה מהביבליותיקה שלהם, ובודאי נמצאים שם, ואם ח"ו לא ימצאו, אזי יפנה אלי ויקבלם מן הביבליותיקה שלי בטשורטקוב, אבל אל יבוא בכתובים עמדי על אודות הדבר הזה, כי אינני בטוח בישרת לבן של שתי הממשלות ביחד בנוגע לעלילת הדם, כי גם בארצנו שתינו הרבה מכוס התרעלה כהזאת ויותר טוב שלא יכתוב מאומה, אזי יהיה לאות, כי הספרים נתקבלו, ואם לאו – צריך יהיה לשלוח שליח מיוחד לקבלם, ואל יחוסו על דמי ההוצאות במקום שדמי האומה ח"ו בסכנה...

למחרת היום ההוא בקרתי את ה"רב" עוד הפעם בלוית הרב אהרונסון מקיוב. הרב אהרנסון אמר, כי הוא השתדל הרבה שיזמינו אותי כמומחה, ודבר באזני הרבי הרבה דברים טובים עלי...

שבתי לביתי דרך וינא. בקרתי את הד"ר קאמינקא, אשר ידעתיו עוד מימי היותי במוסקבה בשנות הארבעים ועל ידו קבלתי את שני הספרים החסרים לי מן הביבליותיקה של קהלת ישראל בוינא [ההדגשה שלי. י.מ.].

שבתי למוסקבה ומשם ןלקיוב, ושתיתי את קובעת כוס התרעלה במשך ששה שבועות וימים אחדים, ושבתי לביתי לאחר שבייליס יצא זכאי בדינו. והנה בין המכתבים שקבלתי מהרבה אנשים ומוסדות, אגרות-ברכה ויישר-כח, נמצא מכתב גם מה"רבי" מטשורטקוב. שורות אחדות כתובות מעבר לכרטיסו הנדפס בגרמנית... ומעבר לכרטיס היו כתובים כדברים האלה:

"ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם, ה' נתן בלבו חכמה, בינה ודעת, לדעת לעות את יעף דבר. אשריהו וטוב לו בזה ובבא. הכי קרא שמו מזה, כי הזה עליהם מנצחיותם של ישראל וינצחם. מחלקו יהי חלקי. מנאי מוקירו ומכבדו"...

*

בעדותו ציטט הכומר פראנייטיס קטעים מהספר 'אור ישראל', והרב מזא"ה טען, לעומתו, שהוא לא מצא בספר זה את המשפטים המוכיחים שהיו לו למחבר "תכניות פוליטיות". דבר זה התאפשר לו, בזכות השגתו את הספר.

אך בעוד שבזכרונותיו מפורש ששני הספרים הגיעו לקיוב מספריית הקהילה היהודית בווינה, העיתונות העברית מוסרת דברים שונים לחלוטין!

השגתו של הספר 'אור ישראל' ושל ספר נוסף – 'עמק המלך' – הובאה לידיעת הציבור בכמה שלבים:

לראשונה נשלחה לה'צפירה' "טלגרמה פרטית", שהתפרסמה בעיתון בי"ב תשרי תרע"ד, ימים ספורים לאחר פתיחת המשפט. הידיעה אינה נוקבת בשמם של שני הספרים, אלא רק בשנות הדפסתם: 1648 ו-1702, שהם נשלחו לקיוב – לבקשת המומחים – מספריית שטראשון בווילנה ושהם "הובטחו באחריות בסכום גבוה, מפני שיש להם ערך ביבליוגרפי גדול".

כעבור יומיים באה אותה ידיעה ב'הזמן', בתוספת פרטים:

ספרים מאת הביבליאותיקה של שטראשון בווילנה למשפט בייליס

מבית-העקד שע"ש שטראשון בעירנו, נשלחו עפ"י דרישה מקיוב הספרים העתיקים האלה:

א) "אור ישראל", מאת הרב ר' ישראל יפה משקלוב, ספר של קבלה, שנדפס בשנת תס"ב, 1702, בעיר פראנקפורט ע"נ אודר.

ב) "עמק המלך", מאת הרב נפתלי הירץ מפראנקפורט, ב"באר היטב" [הדגשה מוטעית של המלים הללו, כאילו הכוונה לחיבור בשם זה] ופירוש על מאמרים מזוהר ועל כל ספרי האר"י. נדפס באמשטרדם בשנת ת"ח – 1648.

הספרים האלה נשלחו לקיוב ע"ש המלומד היהודי מר איזראילסון בטוחים בסכום כסף גדול. ביום הרביעי קבלה הביבליאותיקה של שטראשון ידיעה טלגרפית, כי הספרים כבר נתקבלו בקיוב.

למחרת נעתקה הידיעה ל'הצפירה', בשינויי לשון קלים, וגם בה מודגש כי הספרים "הובטחו בסכום כסף גדול, מפני שהם יקרי-המציאות".

סתירה מוחלטת? מחלוקת במציאות? לאו דווקא! כנראה שההשתדלות להשגת הספרים נעשתה מכמה כיוונים; סביר שהסניגוריה יידעה את הרב מזא"ה שיהיה עליו להתמודד עם הציטוטים שהביא פראנייטיס מהספרים הללו, ולשם כך עשה מאמצים להשיג את הספרים ולעיין בתוכנם. הסניגוריה, מצדה, השתדלה גם היא שהספרים יגיעו לידיה, ואכן, מומחיה קיבלו אותם מספריית שטרשון שבווילנא.

 

[ב]

מעשה בבבא בתרא

מתוך ספרו של בן-ציון כ"ץ 'על עתונים ואנשים'

(ת"א 1983, עמ' 79-77)

עוד לפני שהתחיל משפט בייליס, ראיתי אצל הרב מזא"ה את חוות הדעת שכתב הכומר פראנייטיס... כשרק הצצתי בספר אמרתי מיד שאין זו חוות-דעתו של פראנייטיס אלא של מישהו אחר. אמרתי מיד לרב מזא"ה ולשופטים [אולי צ"ל: ולעורכי-הדין. י.מ.], שהדברים לקוחים מתרגום הספר הגרמני של אקרט, ששמאקוב פרסם בשעתו. טענתי כי מכיוון שפראנייטיס הוא עם-הארץ, אפשר להוכיח את בורותו גם בבית-המשפט.

הוחלט להתיעץ על כך עם עורך הדין גרוזנברג, אך גרוזנברג לא קיבל את דעתי.

לי ניתן מקום בבית המשפט, כקרובו של בייליס כביכול, ליד עורכי הדין. ביחוד חשוב היה שאשב שם בשעת קריאת חוות-הדעת של פראנייטיס. הוא בעצמו צריך היה לקרוא אותה. כששמעתי את קריאתו נשתכנעתי עוד יותר שזהו תרגום מגרמנית. גם לפי ביטוי המלים העבריות המובאות הבינותי שאין זו עבודתו.

רשמתי לעצמי עשר שאלות שעל הסניגורים לשאול אותן מיד אחרי קריאתו. בחוות דעתו נמנו המקורות שהוא מסתמך עליהם. ביניהם מסכתות חולין, ערובין, יבמות, בבא בתרא, ועוד חמש. השאלות הראשונות שלי היו: מה פירוש המלה חולין, מה פירוש המלה ערובין, מה פירוש יבמות ומה פירוש הלכות גדולות. והשאלה החמישית היתה: "באיזו תקופה חיה בבא בתרא" (בבא, פירושו ברוסית אשה) – ועוד חמש שאלות כאלו.

הגשתי את השאלות לזקן עורכי הדין קראבצ'בסקי, והוא אמר לי: "אולי יענה תשובה נכונה, ואז הדבר יעשה רושם רע". הבטחתי לו שלא יענה תשובה נכונה.

פנו לגרוזנברג ושאלוהו לדעתו, וגרוזנברג אמר בכל תוקף: "לא, ודאי למד את הדבר ויש סכנה לשאול אותו". ואילו העורך-דין זארודני אמר שבאולם נמצא המלומד היהודי ישראלסון. נפנה לישראלסון וכאשר יאמר כן נעשה. הוא יודע בענינים אלה יותר מגרוזנברג. מיד פנו אליו, וזארודני שאל אותו האם אפשר לבטוח בבן-ציון כ"ץ כשהוא טוען שפראנייטיס לא יענה כהלכה, או שצדק גרוזנברג הסבור שיענה.

ישראלסון אמר מיד שצדק בן-ציון כ"ץ ופראנייטיס לא יוכל לענות. הוחלט לחלק את עשר השאלות בין עורכי הדין: את חמש הראשונות ישאל קראבצ'בסקי, ואת חמש האחרונות זארודני.

אחרי ההפסקה קם קראבצ'בסקי ופנה למומחה בשאלה: בחוות הדעת נמצאת המלה חולין; לשם ההגנה עלי לדעת מה פירוש המלה. מיד קם העורך-דין מן הצד השני, שמאקוב, וצעק: אסור להעמיד מומחים לבחינה. אמר קראבצ'בסקי: "אינני בוחן, אני עם-הארץ בעברית, אבל המומחה שכתב את המלה חולין ודאי יודע את הפירוש. הרי לא יכתוב מלה שאינו יודע את פירושה."

כאן התערב אב בין הדין והודיע שהסניגור זכאי להעמיד את השאלה. פראנייטיס הוכרח לענות "איני יודע". אחר-כך שאל הסניגור פירוש המלים האחרות, ופראנייטיס ענה לכל שאלה "איני יודע". לבסוף שאל הסניגור שאלה שלפי דבריו היא חשובה לו ביותר – "מתי חיתה בבא בתרא ומה היתה פעולתה?" והוא ענה "איני יודע". התחילו האנשים לצחוק ואני פרצתי בצחוק גדול שלא יכולתי להתגבר עליו.

הוציאו אותי מן האולם, אך הדבר לא חרה לי. להיפך, ראיתי בכך נצחון גדול, ורבים בירכו אותי אחרי כן שהכרעתי את פראנייטיס...

העורך-דין זארודני נשא נאום נגד עלילת הדם. ביחוד הדגיש את עם-הארצות של פראנייטיס. "פראנייטיס כתב חוות-דעת ארוכה ובה הוכחות מדומות מן התלמוד ומספרים אחרים, שהיהודים זקוקים לדם לפסח. אבל הוא בור ועם-הארץ. שאלו אותו מתי חיתה בבא בתרא, ולא ידע. אני לא ידעתי, אבל נודע לי דבר ששני הפרופסורים הרוסים הנוצרים יכולים להעיד עליו, שלא היתה כלל אשה בשם בבא בתרא ושפירוש המילים הוא "שער אחרון". יש בתלמוד שלושה כרכים על הלכות מסויימות, וזהו הכרך האחרון. אדם שאינו מבין פירושן של שתי מילים שתינוקות יהודים יודעים אותן, והוא מצטט אותן בלי לדעת את פירושן, זייפן הוא".

*

עד כאן תיאורו המלבב של בן-ציון כ"ץ.

בעל-כורחי נאלץ אני להטיל ספק גדול בסיפור זה ולפקפק באמינותו; כתבי 'הצפירה' ו'הזמן' – עיתונו של כ"ץ – שישבו באולם הקפידו לדווח על כל מעידה של עדי התביעה והמומחים שלה, על בורותו של פראנייטיס וגם על כל תשובה שלו שגרמה לגיחוכים בקרב הקהל.

פרץ-צחוק מעין זה שמתאר כ"ץ לא היה נעלם מעיניהם, והם לא היו מסתירים אותו מעיני קוראי העיתון.

אז למה אין בדיווחיהם זכר לאפיזודה זו?

אי-יכולתו – או סירובו – של פראנייטיס לתרגם את שם המסכת "חולין" – מצויה בכתבות מבית-המשפט. ה"מעשה בבבא בתרא" – איננו!

תרגומים ליידיש מהסטנוגרמות של המשפט, התפרסמו בשני נוסחים – שניהם בכותרת זהה: "בייליס'עס פראצעס אין קיעוו" – האחד בעריכתו של מ' ריווין (וורשה 1913) והשני בעריכתו של ש' ביבער (וורשה תרע"ד). בשניהם לא נמצא את סיפורה של ה'בבא בתרא', וגם לא את איזכור העניין בנאומו של העו"ד זארודני, כפי שיודע לספר בן-ציון כ"ץ.

כיוצא בזה בקיצור הסטנוגרמות 'ענין בייליס' (שהובא לעיל) מאת צבי ברלס, אשר אף שיש בדבריו יותר מאשר בשני התרגומים הנ"ל, אך בכל זאת ללא איזכור ה'מעשה בבבא בתרא' (אף שהוא היה מודע לסיפור רשמיו של כ"ץ שנביא מיד, סיפור שהוא מציין אליו במפורש בשולי דבריו, בעמ' 120).

כ"ץ עצמו מדווח ל'הזמן' על נאום הסיכום של זארודני, שבו מדובר, שוב, רק על מסכת "חולין":

"גם זארודני בדבריו הברורים הרס לגמרי את נאום הקטיגוריה של שמאקוב, והוכיח שפראנייטיס הוא בור, שלא ידע גם את פירוש המלים של המסכת שעליה נשענת האיקספירטיזה".

ולא זו בלבד, אלא שכ"ץ עצמו סיפר משהו דומה לזה – כשבועיים אחר תום המשפט (כ"ז מרחשון תרע"ד) – בכתבה שפרסם בעיתונו שלו, 'הזמן' , בכותרת: "אחרי משפט בייליס – רשמים", וכך קוראים אנו שם:

...העיקר הוא פראנייטיס, הוא "יזואיט". המלחמה צריכה להיות ביחוד מכוונת נגדו.

אנכי לא נתתי לו ערך גדול, כיתר חברי, מפני שעל פי האיקספירטיזה שנתפרסמה אפשר היה ללמוד שפראנייטיס הוא בור, שכל האיקספירטיזה שלו לקוחה מרוהלינג בלי שום שנויים; אבל בכל זאת נחלקו הדעות, ורבים חשבו שפראנייטיס הוא זייפן, אבל איננו בור כזה שלא יוכל לקרא עברית בלי נקודות...

דבר זה, כמובן, היה נכבד לדעת, לצורך העמדת השאלות. אם פראנייטיס הוא בור גמור, נקל מאד לעשותו ללעג ולקלס. למשל, על פי האיקספירטיזה של פראנייטיס לפני חוקר-הדין, אפשר היה להחליט בבירור, שהוא איננו בקי גם בקריאת העברית. ברוסית הוא כותב "סנחדרין" במקום "סנהדרין", "גדולאה" במקום "גדולה", ודבר זה מעיד, שהוא תרגם מאשכנזית ואינו יודע להבדיל בין א' לחית. אפשר היה לסניגור לפנות בשאלה לפראנייטיס, מה זה "סנחדרין", ובודאי היה משיב תשובה משונה, ותיכף צריך היה הסניגור לפנות בשאלה זו לקוקבציב וטרואיציק, והם היו בודאי משיבים, כי אין מלה "סנחדרין" אך "סנהדרין", והקהל היה בודאי צוחק, והסניגורים יכולים היו להוכיח על ידי זה, כי פראנייטיס אינו איקספירט, כי אם גנב-ספרותי שתרגם הכל מרוהלינג.

אולם רבים לא הסכימו לי, שאפשר לפנות בשאלות כאלה, וחשבו שזהו צעד מסוכן לעשות כך. הן הוא היה מורה עברית בהאקאדימיה הקאתולית בפטרבורג, ואם כן יודע הוא בודאי קצת עברית. כל טענותי, שבאקאדימיה הקאתולית מלמדים רק חומש ותהלים בנקודות, ושעברית בלי נקודות זהו ענין אחר לגמרי – לא הועילו. הסניגורים לא יכלו להעלות את הדבר על הדעת, וכמעט שיצא פראנייטיס בשלום ולא נתגלה קלונו ברבים, ובית-הדין היה על צדו. פראנייטיס לא חפץ כידוע לנסוע לקייב, והבטיחו לו שיגנו על כבודו, והבטחה זו השתדלו למלא, וזה היה לו כתריס בפני הפורעניות.

וביום האחרון של האיקספירטיזה היינו אני וחברי הסופרים כמודהמים: לא נתגלה קלון פראנייטיס ברבים! וכשלא מצאתי מנוח לנפשי, נכנסתי לפני נעילת הויכוחים הדתיים בעמל רב לחדר המועצה של הסניגורים ובאתי עליהם בטענה: מדוע אינם מוקיעים את פראנייטיס לעיני כל? וכולם השיבו כמעט בסגנון אחד, שזהו דבר שאי-אפשר, מפני שהבית דין עומד על צדו ופטרו אותו מהראות את הספרים, שעליהם הוא סומך.

ואז הצעתי לפניהם הצעה פשוטה: הרי פראנייטיס סומך באיקספירטיזה שלו על מסכתות שונות, ושמות המסכתות לא תרגם לרוסית, ובתור סניגורים הרי הם צריכים לדעת ברוסית את השם. פראנייטיס, למשל, סומך על מסכת חולין, שמי שצריך לדם נוצרים לא ישחוט, כי אם ינחור או יעקוד. ואחרי שמקור זה חשוב ליסוד האשמה, אם כן צריכים הסניגורים לדעת את פתרון השם מסכת "חולין", וכן השם "מכשירין". פראניטיס נשען על "מדרש תלפיות", "תולדות אדם וחוה", "עדיות" ו"בבא בתרא". אנכי הצעתי לפניהם, כי אם יגמגם בראשונה, ישאלו אותו לבסוף: מתי חיו "עדיות" ו"בבא בתרא", מפני שברור היה הדבר, כי איננו יודע כלל, אם שמות של מסכתות הם, או שמות של מחברים.

הצעתי זו חוללה מעין רעש בחדר הסניגורים. גרוזנברג ומאקלאקוב לא יכלו לשער בנפשם, שפראנייטיס איננו יודע גם את פירוש המלים העבריות שהביא בעצמו באיקספירטיזה, הן חמשים מלים עבריות שיש באיקספירטיזה לא כל כך קשה ללמוד במשך איזו חדשים!

הוכחותי, שהוא כותב "גדולאה" "סנחדרין" וכדומה לא פעלו עליהם את הפעולה הנמרצת. אולם זארודני, שלמד ביותר עיון את האיקספירטיזה, הציע להתיעץ גם עם המלומד הגדול איזראאילסון, והיה אם גם הוא יחליט כך, אז יעשו את הצעד הזה, שהיה בעיניהם כ"מסוכן": מפני שאילו ידע פראנייטיס להשיב כהלכה, יעשה הדבר רושם לרעת בייליס.

תיכף נכנס גם איזראאילסון לחדר הסניגורים, והוא הסכים להשערתי, שפראנייטיס איננו יודע גם את פירוש המלים שהוא בעצמו מביא אותן; וזארודני טען, שעל הסניגורים להתחשב את דעתנו בענין זה. הדבר נמסר לקאראבצ'יבסקי, כי הוא בתור רוסי, שאיננו יודע עברית, יפנה בשאלה זו לפראניטיס, שיבאר לו את פירוש המלים שיש באיקספירטיזה הרוסית.

כדאי היה לראות את פראנייטיס באותה שעה, כשפנה אליו קאראבצ'יבסקי. הוא ממש כגנב שנתפס במחתרת! וגם היו"ר בולדירוב לא בא לעזרתו; הוא כפי הנראה לא יכול לשער בעצמו, שפראנייטיס איננו יודע את פירוש המלים האלה שהוא בעצמו סומך עליהן. הן לא רב המלים האלה ובודאי למד אותן. רק שמאקוב ידע היטב, שפראנייטיס איננו יודע את המלים האלה, מפני שהאיקספירטיזה תורגמה באמת מאשכנזית על ידי שמאקוב, ופראנייטיס שנן אותה היטב בכל ימי שבתו בקיוב, ודבר זה לא עלה על דעתם, שישאלו הסניגורים שאלה כזו!

שמאקוב טען, שזוהי בחינה, והיו"ר לא ידע מה לעשות, והשיב רק שלא יוכל להכריח את ה"איקספירט" להשיב. הכל הבינו שפראנייטיס בור גמור הוא, ושהעיד בבית-דין עדות שקר, שתרגם את "הזהר" מן המקור, בשעה שאיננו יודע לקרא את "הזהר", שפראנייטיס חטא חטא שעונשים עליו בעונש של ישיבה בגדוד האסירים. הכל הרגישו, שלא "איקספירט" לפנינו, אך זייפן ושקרן. והשאלה היתה היקבל עונשו בשביל עדות שקר?...

*

הרי לנו שבגירסה שנכתבה קרוב לזמן האירוע, חסר עיקרו של האירוע כפי שתואר כעבור שנים רבות. פראנייטיס אולי בוש מעצם השאלה, אבל הוא לא נדרש להשיב עליה, ולא השיב "איני יודע" לשאלה "מתי חייתה הבבא בתרא", שאלה שספק גדול אם בכלל נשאלה.

לפיכך לא פרץ בבית-המשפט שום צחוק, ובן-ציון כ"ץ לא הוצא מהאולם.

כנראה שברבות השנים נתחלפה לו לכ"ץ מחשבתו מימי המשפט "איזה צחוק יהיה", ב"איזה צחוק היה"...

תמוהים הם גם דבריו של כ"ץ, שטיעוניו של פראנייטיס גנובים "מתרגום הספר הגרמני של אקרט"; בכתבתו הנ"ל ב'הזמן' הוא טוען שהגניבה נעשתה מספרו של רוהלינג, וכך כתב גם בדיווח קודם שהתפרסם ב'הזמן' בכ"ז בתשרי תרע"ד.

"הספר הגרמני של אקרט" גם הוא שיבוש, מפני שלא אקרט הוא זה שחיבר את ליקוט ההלכות שכנגדו יצא הרב ד"צ הופמן, אלא המומר יוסטוס וואקר (בגל' ה' מרחשון של 'הזמן' קורא כ"ץ לאותו מחבר "איקר", ומכך נשתבש לו במשך השנים ל"אקרט").

 

[ג]

דצ"ך עד"ש באח"ב

בכתה"ע 'לדעת' (מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע והטכנולוגיה, כרך 18, תשמ"ח, גל' 4, עמ' 8), מספר פרופ' אביגדור רוזנטולר:

סבי נהג לערוך סדר פסח מפואר. ליד שולחן הסדר היה מדגיש ואומר, שמצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, ומצווה לספר סיפורים שיש להם קשר להגדה של פסח. הנה אחד מהם, שסבא סיפר לראשונה לפני 65-60 שנה.

בהגדה של פסח כתוב: "ואלו עשר המכות שהביא הקדוש-ברוך-הוא על המצרים במצרים: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת-בכורות". רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב.

סיפר סבי סיפור הקשור בעלילת בייליס ובסימנים של רבי יהודה, וכך היה המעשה:

בשנת 1911, בעיר קייב שברוסיה, מצאו גופה של נער נוצרי... יהודי ושמו מנחם מנדל בייליס הואשם בהריגת הנר...על פי עדותם של שני שיכורים ושני עדי-שקר. אחת מהם היתה ורה ציבראצ'קי... המשפט, שנמשך כמעט שנתיים, הסעיר את כל העולם... עורך-הדין אוסקר גרוזנברג, שהגן על בייליס, הצליח להוכיח שמנחם מנדל בייליס אינו אשם. בין שאר נימוקיו אמר , שגם בהגדה-של-פסח מוזכר דבר זה. הנה, כתוב בהגדה: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים – דצ"ך, עד"ש, באח"ב, ומהם ראשי התיבות האלה בקשר לבייליס? דברי ציבראצ'קי כזב עלילת דם שקר, בייליס אינו חייב בהריגה"...

סבי סיפר את הסיפור הזה כל שנה בזמן קריאת ההגדה-של-פסח...

עד כאן דבריו של רוזנטולר.

בתגובה לדבריו כתבתי (בגל' 10-9):

...הפענוח הנ"ל מתייחס, בגירסאות שונות, לחכמים שקדמו לתקופת בייליס... אבל ביתר שלימות. דהיינו: שונאי ישראל מצאו "הוכחה" לאמיתותה של עלילת הדם בהגדה של פסח, שהם פענחו את ראשי-התיבות בצורה זו: דם צריכים כולנו על דבר שהרגנו בן אלקים חיים בירושלים. ועל כך השיבו חכמי היהודים שהפענוח "הנכון" הוא: דברי צוררינו כזב וכו' (ההמשך מופיע בגירסאות שונות).

בימי משפט בייליס קיבלו ראשי-התיבות את צורת הפענוח "דברי ציבראצ'קי כזב" וכו'. יש סופרים המייחסים זאת לרבי שלום דב מליובאוויטש (כך כותב מ' לזר בספרו מערבולת התמורות, חיפה 1973) שאכן פעל בשיתוף עם עוה"ד גרוזנברג. אבל האמת היא (כפי ששמעתי מזקן הביבליוגרפים ר' חיים ליברמן, שהחודש ימלאו לו 96 שנה לאורך ימים, ומשפט בייליס שנערך בהיותו כבן 20 שנה זכור לו היטב), שבאותה שנה ערך אחד העיתונים היהודיים שברוסיה תחרות "הבדיחה המוצלחת" בין קוראיו. הבדיחה שזכתה במקום הראשון הייתה, כי במשפט בייליס העלתה התביעה את ה"הוכחה" הנ"ל מראשי-התיבות דצ"ך עד"ש באח"ב, ועוה"ד גרוזנברג הפריך את הוכחה באמרו כי הפענוח הנכון הוא "דברי ציבראצ'קי כזב" וכו'. ולא באה הלצה זו אלא ללגלג על רמת הטיעונים "המלומדים" של התביעה באותו משפט (כבדיחות רבות אחרות באותו נושא). אבל אחרי הכל עלינו לזכור שאין זו אלא בדיחה ולא עובדה היסטורית...

*

  את "תחרות הבדיחה המוצלחת" לא הצלחתי לאתר, אבל זאת מצאתי בעיתון 'דבר' (מיום 25.3.1937), בכותרת "מפי העם":

בימי משפט בייליס אמר יהודי אחד, שכל המשפט רמוז בהגדה של פסח: דצ"ך, עד"ש, באח"ב.

דברי ציבאקובה (שהעלילה על בייליס) כזב; עלילת דם שקר, בייליס אינו חייב בדין.

נמסר ע"י א.ז.ר.

*

בבלוג 'עונג שבת' של דוד אסף, כתב אחד המגיבים (בתאריך 22.11.11):

אצל סבא וסבתא שלי (חבדניקים בסתר ברוסיה הקומוניסטית) היו אומרים בליל הסדר: דצ"ך עד"ש באח"ב ראשי תיבות: דברי צ'יבורקוב כזב, עלילת דם שקר, בייליס אינו חייב בו...

*

קיבלנו, אם-כן, את ציבראצ'קי, את 'צ'יבורקוב' ואת 'ציבאקובה'. והנכון הוא: צ'יבריאק (וגם: צ'יבריאקובה).

 

היא וורה צ'יבריאק, שהייתה מעורבת עד למעלה מראשה בהריגתו של הנער הנוצרי (ואולי גם בהמתת שני ילדיה שלה), אלא שהיא פעלה בכל כוחה להטיל את האשמה על בייליס.

בית-המשפט שדן בעניינו של בייליס השתדל שלא ידבק בה כל רבב; אך כעבור שנים ספורות, אחרי המהפכה, הוצאה וורה צ'יבריאק להורג.

 

מנדל בייליס

 

מצבת קבורתו של בייליס
״ויורידוהו אל בור, ושנים עשרות(?!) לא ראה אור״

 

הרב מזא״ה

 

מצבת קבורתו של הרב מזא״ה במוסקבה

 

עורך-הדין אוסקר (ישראל) גרוזנברג

 

מצבת קבורתם של גרוזנברג ואשתו רחל בבית העלמין הישן של תל-אביב - טרומפלרוד

 

מנדל בייליס ו״הצדיק״ פייבל שניאוסון
עליו אמר הקטיגור שמאקוב:
״אותו היו השופטים מחייבים בוודאי, מפני שפניו פני גזלן״...

 

ההודעה על זיכויו של בייליס ב׳הזמן׳
מרוב התרגשות שכחו לעדכן את התאריך העברי שנותר מיום האתמול

 

ההודעה על זיכויו של בייליס ב׳הצפירה׳

 

ההודעה על זיכויו של בייליס ב׳היינט׳

 

ההודעה על זיכויו של בייליס ב׳דער מאמענט׳