כפר חב״ד
סיפורים בתוך מאמרי דא"ח
סיפורו של סיפור...
זעום ביותר הוא מספרם של הסיפורים שנכתבו במאמרי הדא"ח של רבותינו, ונער יספרם.
ואם המצא ימצא באחד הדרושים סיפור מעשה, סביר שיסופר בו אודות הבעש"ט, המגיד ממזריטש או אחד מאדמו"רי חב"ד.
לפיכך ישתומם הרואה, בראותו כי דוקא באחד ממאמריו של אדמו"ר האמצעי – הידועים בעומק השכלותיהם – מופיע סיפור הנראה כלקוח מספר מוסר של נשים צדקניות, סיפור ש"גיבורו" אינו אדמו"ר זה או אחר וגם לא מישהו מגדולי ישראל, אלא אדם פשוט שבפשוטים, שדוקא גודל תמימותו הוא ה"מוסר השכל" וה"בכן" של הסיפור כולו – שגם זה אינו מסוג הדברים שהיינו מצפים למצוא דוקא אצל אדמו"ר האמצעי הידוע בחריפותו וברוממותו.
סיפור זה בא בדרוש "שמח תשמח" הנדפס בראש החלק השני של "מאמרי אדמו"ר האמצעי – דרושי חתונה", שאותו אמר אדמו"ר האמצעי בחתונותיהן של בתו מרת שרה (ט"ז מנחם-אב תקפ"ו) ונכדתו (י"ג אלול תקפ"ו), ואחר-כך כתבו בגוף כתי"ק.
וזה לשונו של הסיפור (אות ט"ל במאמר, ודף נח"ת בנדפס):
..עד היכן מגיע כחה של שמחה של-מצוה, אפילו בעם-הארץ שלא ידע מה שעושה, רק מצד עוצם התמימות שמח לעשות נחת-רוח ליוצרו בדבר זה שמדמה שנחת-רוח הוא לבורא.
כמו שנמצא בס' "משנת חכמים", בעם-הארץ ששמע דרשת הרב במצות לחם הפנים, והיה סבור שלחם הפנים הוא לאכילה לפני ה', שאוכלם כמו שאוכל אדם. ועשה שתי לחם בשמחה גדולה הוא ואשתו, לבושים בבגדי שבת אחר חצי יום ערב ש"ק, להטמינם בארון בבית-הכנסת. ולמחר לא מצאם בארון, סבר שאכלם הבורא, ושמח הוא ואשתו שמחה גדולה. ועשו כן כמה פעמים בכל ערב-שבת, ושמש בית-הכנסת היה לוקחם בכל שבת בבוקר לסעודתו.
ונשמע הדבר להרב וגער עליו, ונתבטל. ונענש הרב ומת באותה שנה. ואמרו לו, שמזמן בית-המקדש ראשון ובימי משה במשכן, לא היה שמחה לפני ה' בלחם הפנים, כמו ממעשה לחם הפנים שעשה זה העני בתום לבב בשמחה וטוב לבב הוא ואשתו, שעשה נחת-רוח ליוצרו, שאכל לחם זה כמביא לפני מלך כו'.
עד כאן הסיפור בלשונו של אדמו"ר האמצעי.
הבענו כבר את תמיהתנו על שדוקא בתורתו של אדמו"ר האמצעי נמצא סיפור "תמים" זה, ונוסיף תמיהה על תמיהה: מאמריו של אדמו"ר האמצעי מיוסדים, כידוע, על מאמריו של אדמו"ר הזקן, שבמאמריו הידועים לנו לא מצינו זכר לסיפור זה; האם שילב אדמו"ר האמצעי בתורתו סיפור מעשה שלא שמעו מאביו רבינו הזקן? ועוד – שלא כדרכו – סיפור שאינו אודות הבעש"ט או המגיד ממזריטש?
כל התמיהות הללו יתיישבו, לעניות דעתי, על-ידי סיפור נוסף המופיע בכמה כתבי-יד. המספר-הכותב הוא, כפי הנראה, אדמו"ר מהר"ש. בין אריחיים הוספתי כמה מלים להבהרת זהות הדמויות הפועלות בסיפור, ומכלל השערה לא נפקא:
סיפר לי [הצמח-צדק]: רבינו הג[דול] נ"ע סיפר לו מעשה עם לחם הפנים שאיש אחד אפה כו' כידוע (ולא רציתי להעתיק), ושלח רבינו [הזקן] את כאאמו"ר [הצ"צ] שי' בשליחות עם מעשה זה לכאאזמו"ר [אדמו"ר האמצעי] נ"ע, בכדי שאל ילעיגו מאחד שמתפעלים מדביקותו בעת הגדה שלו, כי אם הוא כן שהעולם מתפעלים מזה, הגם שאם אינו כן האמת, מכל מקום הוא טוב לו.
עכ"ל של הכותב.
ובכך יבואו כל הפליאות על יישובן: אדמו"ר האמצעי, בצעירותו, אכן לא "החזיק" מעבודה שאינה במדריגת "אמת לאמיתה", ודוקא משום כך שלח אדמו"ר הזקן להראות לו את הסיפור על "לחם הפנים", כדי להוכיח לו כי יש נחת-רוח גם מעבודה הנעשית בתמימות, אף שאינה אמיתית.
ואם-כן, גם את הסיפור הזה קיבל אדמו"ר האמצעי מאביו אדמו"ר הזקן, ושוב לא יפלא על שהביאו במאמר דא"ח.
הסיפור מופיע, כאמור, בספר "משנת חכמים", והוא אחד מחיבוריו הרבים של החכם המפורסם רבי משה חאגיז יליד ירושלים (בשנת תל"ב), שאת רוב ימיו עשה בארצות אשכנז, ושם – בעיר וואנזבעק – הדפיס את ספרו זה (העוסק במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם) בשנת תצ"ג. שנים ספורות לאחר מכן פנה לחזור לאה"ק, ונפטר בערך בשנת תקכ"ב.
נעתיק עתה את הסיפור בשלימותו, כפי הנדפס בס' "משנת חכמים" (אות רכ), בתיקוני לשון קלים:
וכבר סופר לי מפי מגידי אמת וזקני אותו דור דיעה, שבימי האר"י ז"ל היה מעשה, שאחד מן האנוסים שבא מפורטיגאל לגליל העליון בעה"ק צפת ת"ו, ושמע מן הרב שבאחת מהק"ק אשר שם, שדרש מענין לחם הפנים שהיה קרב במקדש מידי שבת בשבתו. וכפי הנראה אותו רב נאנח בדרשתו ונצטער, ואמר: ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן.
ואותו אנוס ששמע את הדבר הלך בתום לבבו לביתו, וציוה את אשתו שעכ"פ בכל יום הששי תכין לו שתי ככרות לחם מנופה י"ג פעמים, ושיהיה נילוש בטהרה ובכל מיני יפוי, ומבושל בטוב בתנור שבבית, לפי שהיה רוצה להקריבו לפני היכל ה', אולי יתעשת האלקים לו ויקבלם, ויאכל את העולה ההיא.
וכאשר דימה כן עשתה לו אשתו, ובכל יום הששי היה מוליך אותם שתי הלחם לפני היכל ה', ומתפלל ומתחנן לפניו יתברך שיקבלם ברצון טוב, ויאכל אותם ויערב לו ויבושם לו, וכיוצא מדברים הללו היה מדבר ומתחנן כבן המתחטא על אביו, ומניח הלחמניות והולך לו.
והשמש היה בא ולוקח שתי הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו ומי הביאם, ואוכל ושמח בהם כשמחה בקציר.
ובשעת מעריב היה רץ אותו האיש ירא ה' אל היכל ה', וכיון שלא היה מוצא שם הלחמניות היה שמח שמחה רבה בלבו, והולך ואומר לאשתו: השבח והודאה לא-ל יתברך כי לא בזה ענות עני, וכבר קיבל הלחם ואכלו חם, למען ה' יתברך אל תתרשלי בעשייתם והזהרי מאוד, כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו ואנו רואין שלחם זה ערב לו, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם. והיה הולך ומתמיד בזה זמן מה.
ויהי היום ויקר מקרה, דאותו רב של ק"ק שהיה מביא זה האיש הלחמניות על-פי דרשתו ששמע, היה עומד ביום הששי בבית-הכנסת על הבימה, וחוזר הדרש שהיה לו לדרוש למחרת ביום שבת קודש; והנה האיש ההוא בא כמנהגו הטוב עם הלחמניות, וקרב אל היכל הקודש, והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו כנהוג, מבלי הרגש שהרב היה עומד על הבימה, מרוב ההתלהבות והשמחה שהיה לו בעת שהיה מביא דורון זה לפני המקום.
והרב החריש לו, והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה, וחרה לו מאוד, וקראו וגער בו ואמר לו: שוטה! וכי האלו-ה שלנו הוא אוכל ושותה?! ודאי השמש לוקח זה, ואתה סבור שהאלו-ה הוא המקבלם! וזה עוון גדול לייחס שום גשמיות בהא-ל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף! וכיוצא מדברי מוסר השמיע לאזניו.
עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות, והרב כשראה אותו קראו ואמר לו: תן תודה לפני האיש על מה באת, ומי היה לוקח השתי הלחם שזה האיש היה מביא בכל יום ששי פה בהיכל הקודש! והשמש הודה ולא בוש.
והאיש כששמע בדבר התחיל להיות בוכה ואומר בפני הרב שימחול לו, שטעה בדרוש שלו וחשב לעשות מצוה, ולא עשה אלא עבירה כפי דבריו.
ובתוך המשך כל אלה הדברים, בא לו להרב שליח מיוחד מאת האר"י ז"ל, ואמר לו בשם הרב האלקי ז"ל: לך לביתך וצו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש מות תמות, וכבר הכרוז יצא על זה!
הרב נבהל על השמועה אשר לא טובה, והלך אצל האר"י ז"ל שיגיד לו מה פשעו ומה חטאתו. והשיב לו האר"י ז"ל: שמעתי, לפי שביטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה, שמיום שחרב הבית לא היה לו נחת רוח לפניו, כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות לבו, ומקריבם לפני היכלו וסבור היה שה' יתברך קבלם ממנו. ומפני כך שביטלת אותו מלהביאם, נגזר עליך מיתה בלי שום פתח הצלה לפניך!
והלך הרב בעל הדרוש ויצו לביתו, וביום שבת קודש בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לביתו עולמו כאשר הגיד לו איש האלקים האר"י ז"ל.
* * *
בזה מסתיים סיפור המעשה; וכדי לסיים בדבר טוב, נעתיק קטע נוסף מאותו ספר, קטע חשוב ומאלף, שאגבו הביא המחבר את הסיפור כולו כ"תנא דמסייע לו".
..ואמרו בס' החסידים על אבי-אביו של רש"י ז"ל, שהיה מכבד בזקנו את מקום הארון שבו ספר-תורה; דעם היות כי שמועה זו אינה נכנסת לאזני, מטעם סוד הכמוס במעלת רמזי קדושת חלקי הזקן העליון, ואין דעתי מסכים לזלזל בקדושתו נגד הארון שבו הספר-תורה, עם כל זה בתר מחשבת הלב אזלינן וה' יראה ללבב. והואיל ואותו חסיד בתום לבבו היה עושה כיבוד זה לשם-שמים, דהיינו שהיה מזלזל בכבודו לעיני ההמון נגד כבוד תורת אלקינו, שעל ידי כך ממנו יראו וכן יעשו ההמון הישראלי, ודאי שהיה מעשהו לרצון לפני ה', והיה שכרו המאור הגדול בן-בנו רש"י ז"ל, שהאיר עיני כל ישראל בביאור המקרא וההלכות, שאין ערוך אליו. דמכח השכר ניכרת מעלת הפעולה, שהיתה רצויה לפני המקום.
ולכן כל אחד יעשה את שלו ובתום לבבו יירא את ה', כי הדבר הנעשה בתמימות הלב לעבוד את ה', אם קטן הוא בעיני האדם – גדול הוא לפני המקום. ותי"ו רבתי שבפסוק "תמים תהיה" תוכיח, כי מעלת התמימות רבה היא ואין ערוך אליה.
והכי איתא בס' החסידים: אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון וקורין לחי"ת ה"א ולשי"ן סמ"ך ולקו"ף טי"ת ולרי"ש דלי"ת, איך מתפללין או איך קוראין בתורה ואומרים דבר שבקדושה, כשמגיעים ל"נפשנו חיכתה לה" הרי זה נמצאו מחרפים ומגדפים! אל תתמה על החפץ, כי בוראנו אשר הוא בוחן לבבות אינו שואל כי אם לב האדם שיהיה תמים עמו, ומאחר שהוא אינו יודע לדבר כראוי, מעלה עליו כאילו כיון יפה.
ומעשה בכהן שהיה אומר "ישמדך" במקום "ישמרך", וחכם אחד העבירו מחמת שהיה מהפך ברכה לקללה, ומן השמים הודיעו לחכם זה, דענוש יענש אם לא יחזיר אותו שיברך כמו שהוא יודע.
וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקהל רב כמה טעיות בתפילה ובזמירות, מתקבל כריח ניחוח, והקב"ה שמח עליו שמחה רבה ואומר: כמה זה מזמר לפני לפי דעתו! ועליו נאמר "ודגלו עלי אהבה" – מעילתו עלי אהבה ("במשפט לא ימעל פיו" מתרגמינן "לא ידגיל פומיה").
* * *
נמצאנו למדים עד כמה גדול כוחה של התמימות האמיתית, אבל כמובן שאי-אפשר להגיע למדריגה זו על-ידי עבודה, וגם לא זו היא התמימות שעליה נצטווינו "תמים תהיה עם ה' אלקיך"!
וכפי שמאריך אדמו"ר האמצעי עצמו בביאור ענין זה באחד ממאמריו ("קונטרסים", עמ' תט ואילך), שאת מצוות התמימות האמיתית ניתן לקיים רק אחרי שמגיעים לשלימות הדעת, ואזי יש להתעלות מעל הדעת ולהאמין באמונה פשוטה בתכלית. ורק כך מתקיים לאמיתו ציווי הבורא ית' "התהלך לפני והיה תמים".
(כפר חב"ד גל' 891)
[ב]
סיפורו של סיפור...
במאמרנו בגליון הקודם כבר עסקנו בסיפור מעשה המובא באחד ממאמריו של אדמו"ר האמצעי, ועתה נפנה לסיפור אחר שנמצא פעמיים בספר מספריו של אדמו"ר האמצעי (שגם הביאו בעצמו לדפוס), ומופיע הוא שם פעם בקצרה ופעם בארוכה.
בס' שערי תשובה (שער התפילה פ' ט; דף נד, ד) בקצרה: וכידוע בבעל-תשובה אחד שמתו בניו הנולדים מחטאיו, באותה השעה שבכה במר נפשו עד שנתעלף.
ובחלקו השני של ספר זה (חינוך פ' לג; דף מב, ד) ביתר אריכות: בחינת תשובה עילאה כזו לעקור לגמרי כל הרצון הזר מכל וכל, על-דרך התשובה של ר' אלעזר בן דורדייא שיצאה נשמתו בבכייה, הרי גם מה שהוליד ממזר מתאוה רעה – ימות. כידוע במעשה שהיה בבעל-תשובה אחד שצעק בכל נפשו עד שמאס בחייו באמת, והיה קרוב ליציאת הנפש כו', ומתו פתאום באותו הרגע כל ממזרים הנולדים מעוונו כו'.
סיפור זה מזכיר את הסיפור הידוע על הבעל-תשובה ר' שלמה ליב, שאשתו הנכרית ובנו הנולד לו ממנה, טבעו בנהר אחרי שהוא עצמו חזר בתשובה (ראה בפתיחה לקונטרס "פוקח עורים" עמ' 31, ובאגרות-קודש הריי"צ, ג, עמ' תקי) – אירוע שאכן נתרחש בימי אדמו"ר האמצעי.
אלא שמתורתו של אדמו"ר הרש"ב נמצאנו למדים שהכוונה לאירוע אחר, שהיה עוד קודם לכן – בימי אדמו"ר הזקן – שפרטים נוספים שבו גם הם אינם עולים בקנה אחד עם המסופר על ר' שלמה ליב.
וכך כותב אדמו"ר הרש"ב באחד ממאמריו (מאמרי תרנ"ב, עמ' עא-עב):
..וכענין שנתבאר בשער-התפילה "וכנודע בבעל-תשובה אחד" כו' – והמעשה ידוע, שהיה לפני רבינו הגדול זצוקללה"ה נ"ע, ואני שמעתי אותו מאיש נאמן, ומעשה שהיה כך היה:
באחד שנקרא ר' אפרים והיה דר בכפר, ונסרח ר"ל בעוון נשג"ז והוליד כמה ממזרים ר"ל כו', ובסוף הביאו אותו לרבינו אדמו"ר הגדול זצוקללה"ה נ"ע, וכשנכנס נתן רבינו ז"ל ראשו על זרועו, ואחר-כך הגביה ראשו ואמר לו: אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדייא כו' (כל לשון הגמרא, עד) געה בבכיה עד שיצאה נשמתו, ואמר לו [אדמו"ר]: לך לשלום!
וכשבא האיש הנ"ל לביתו, הלך ביער ושכב על הארץ וצעק בקול מר ובדמעות כו', עד שמתו כל הממזרים. וכשאמרו לו שכבר מתו עמד והלך לו, וקיים אחר-כך תורה ומצוות כדבעי. זהו תוכן הסיפור.
עד כאן לשונו של אדמו"ר הרש"ב באותו מאמר; ושוב במאמר אחר (מאמרי תר"פ, עמ' פא) בקצרה:
וכידוע בבעל-תשובה אחד שהיה בימי רבינו [הזקן] נ"ע, שעל-ידי התשובה שלו לקח גם הניצוצות שבאו בגופים למטה, שמתו בניו הנולדים בעבירה (עיין מ"ש בשער-התפילה כו') והתעוררות התשובה שלו היתה על-ידי שאמר לו רבינו נ"ע מאמר רז"ל שבגמרא בענין ר' אלעזר בן דורדייא. עכ"ל.
סביר שהאמור באחד ממכתביו של אדמו"ר הרש"ב – משנת תר"נ – כוונתו גם-כן לסיפור זה, וזה לשונו:
..ענין התשובה הוא בחילא יתיר שלמעלה מגדר הגבול לגמרי, כי אם בצעקה פשוטה.. עומק דעומק.. כתשובת ר"א בן דורדייא, הוא מקיים אחר-כך תורה ומצוות – כידוע המעשה בבעל-תשובה אחד אצל רבינו אדמו"ר [הזקן] זצוקללה"ה נ"ע זי"ע (אגרות-קודש, א, עמ' קי).
סיפור מעשה דומה מסופר באריכות ב"סיפורים נוראים" של הרה"ח ר' יעקב מקיידאן (שהיה בעצמו מחסידי אדמו"ר האמצעי, ויתכן שעוד ראה גם את אדמו"ר הזקן ושמע מפיו) – ספר שאדמו"ר הרש"ב אמר שיש לסמוך עליו (ככתוב ביומנו של אדמו"ר זי"ע, 'רשימות', צ, עמ' 17-16).
וזאת אשר יסופר שם:
הנה מלמד אחד היה עוסק בימי עלומיו במלמדות אצל בעל-בית הדר במלון סמוך לעיר לאזניע, ששם היה מכון כסא קדשו [של אדמו"ר הזקן] בתחילת הופעת אורו, והמלמד הנ"ל היה מופלג בעבודת ה' ומחסידי אדמו"ר נ"ע.
פעם, כשלמד עם תלמידו בספר "ראשית חכמה" מענין התשובה, בא בעל-הבית לקרוא אותם לסעודת ערבית, ואמר לו המלמד שרצונו לסיים את הענין שהם עומדים בו. האזין בעל-הבית ללימודם, ושמע שעוון זה פוגם בנשמה באופן כך, ועוון אחר פוגם באופן שונה, והדברים שיצאו מקירות לבו של המלמד נכנסו לעומק לבו של בעל-הבית, שהוא עצמו נכשל בעוונות חמורים מאוד, והוסכם בדעתו לשוב בתשובה שלימה ולנסוע אל אדמו"ר ללאזניע.
למחרת בבוקר אמר למלמד שיש בדעתו לנסוע מיד אל אדמו"ר ללאזניע. שאל אותו המלמד: "מה יום מיומיים"? והוא השיבו שבלאזניע יוודע לו. כל הדרך בכה בעל-הבית בדמעות שליש, וכשבאו ללאזניע נכנס בעל-הבית מיד למחיצת כבוד קדשו ובכה בקול רעש גדול, עד שכמעט לא היה לו כח הדיבור מרוב צער לבבו.
אמר לו אדמו"ר: עדיין לא באת לתשובה אמיתית בערך עוונותיך המרובים, כי "תשובה" היא מלשון "השבה" כמו "והשיב את הגזילה", מה שגזלת מקדושת נשמתך והורדת בעמקי הקליפות; וכפי העונג הגדול שהיה לך מהעבירות, כך צריך אתה לעקור את העונג מהקליפה ולהחזירו לקדושה, והעקירה היא על-ידי הצער והמרירות ממה שפגמת בנשמתך הטהורה והורדת את קדושתה בעמקי הטומאה, ועומק הצער והמרירות צריך להיות שווה לעומק התענוג שהיה בשעת העבירה!
נפל בעל-הבית ארצה בפישוט ידיים ורגליים וצעק בקול מר, עד שהעומדים מאחורי הדלת לא הבינו מה הוא מדבר עם אדמו"ר, ורק שמעו שכ"ק אומר לו בכל רגע: עוד בעומק יותר! אחר-כך שמעו שאדמו"ר אומר לו: לך לשלום לביתך, כי כבר הגעת לתשובה!
אך בעל-הבית המשיך וקרא בקול מר: אבל מה אעשה שאני "מעוות אשר לא יוכל לתקון", כי הולדתי שני ממזרים ב"חצר" שלי, האחד בן שמונה שנים והשני בן חמש?! אמר לו אדמו"ר: לך לביתך לשלום, ותיכף תפשוט את בגדיך ותלך לשדה שאחורי ביתך, ושם תעמוד ערום בתוך השלג עד צווארך ותאמר את כל התהלים, וזכותו יגן בעדך שיכלו הממזרים בעזרת ה'!
חזרו בעל-הבית והמלמד הביתה, אך האיש לא נכנס כלל לביתו אלא פשט את בגדיו ונתחפר בשלג עד צווארו והתחיל לומר תהלים בדביקות נפלאה. הקור היה גדול ביותר, ובדרך הטבע היה זה מן הנמנע לגמור את כל התהלים ולהשאר בחיים.
בתוך כך באו מן ה"חצר" ברעש גדול, שבנה של הפריצה – ילד בן שמונה שנים – שפך על עצמו קדירת מים רותחים ונכווה למוות, וביקשו לקנות יי"ש לצרכי הקבורה (כמנהגם). המלמד נתמלא שמחה, ורץ תיכף לראות האם בעל-הבית עדיין חי, וראהו אומר תהלים בנעימה ופניו כלפיד אש, והזיעה ניגרת ממנו כמו במרחץ. קרב אליו המלמד ובישר לו מה שקרה ב"חצר", אך הוא לא הפסיק ולא ענה לו מאומה.
חזר המלמד הביתה והנה באו שוב במרוצה מן ה"חצר" לקנות עוד יי"ש, וסיפרו כי בשעה שעלו לעלייה לקחת קרשים לבניית הארון למת, נפל מידם קרש גדול על ראש הילד בן החמש ורוצץ את מוחו. הלך המלמד לבשר גם את זה לבעל-הבית, ולא דיבר עמו כלל.
כשסיים בעל-הבית את אמירת התהלים נכנס לביתו, סיפרו לו בני-משפחתו את האירועים שהיו ב"חצר" בשעה האחרונה, אך הוא לא הגיב כלל. ונעשה צדיק גמור.
כל זאת שמעתי – כותב המספר ר' יעקב מקיידאן – מפי המלמד, ומעוד כמה חסידים נכבדים שהיו אצל אדמו"ר באותו מעמד, ושמעו מאחורי הדלת את מה שהתרחש בחדרו.
וקרוב לומר שלסיפור זה כוונתו של אדמו"ר האמצעי ברמזו ל"מעשה ידוע".
* * *
מפתיע הדמיון בין המסופר ב"סיפורים נוראים", לבין המסופר בס' "קהל חסידים", בכותרת "מעשה נפלא מהרב הקדוש איש אלקים מו"ה הירש ליב אליקער זללה"ה", שאחד האברכים המצויינים שלו הפך במצוותו למלמד לבניו של בעל אכסניה, ופעם הקשיב בעל-הבית לשיעור ששמעו בניו בספר "ראשית חכמה" מגודל הפגם של עוון נשג"ז, ונתעורר בתשובה וחרטה. אמר לו האברך שעם בוקר יסעו יחדיו אל הרה"ק הנ"ל, אך בעל-הבית לא המתין, יצא בלילה ליער בקור ובשלג ואמר תהלים בבכי גדול, עד שקפא בקור ומת.
בבוקר יצאו שני ילדיו הערלים ליער להביא קורות עץ, נפלו עליהם הקורות והרגום, ליד גופתו של בעל-הבית. כשנודע הדבר חזר האברך לרבו, והוא אמר לו שלש??ם כך שלחו לש??ם כדי להחזירו בתשובה; ואע"פ שחטאו היה ב"מעוות שלא יוכל לתקון", אבל בזכות תשובתו הגדולה פסקו בשמים שימותו שני הממזרים.
עוד מצינו כעין זה בס' "אהל ישכר" (לובלין תרצ"ג), בסיפור אודות בעל-אכסניה הסמוכה למוסקבה, שמת מתוך תשובתו ביום-הכיפורים, ואשתו הגויה ובניהם עלו עם ביתם באש במוצאי יום-הכיפורים.
וכן בסיפור שסיפר הרה"ק מרוז'ין (גם הוא ב"אהל ישכר" הנ"ל), שגם בו נשרפו למות אשתו הנכרית של בעל-תשובה וילדיהם, וזה היה לו לאות שתשובתו נתקבלה בעליונים.
* * *
אם-כן, לא אירוע חד-פעמי הוא, אלא רבים שכמותו נתרחשו. וכלל הוא שכלל אדמו"ר האמצעי ב"שערי תשובה" הנ"ל (שער התשובה פ' ח; דף ו, ג): והנה ע"י תשובה מעומקא דלבא נעקר אור הרצון וחיות שהיה לו במחשבה הרעה וגם ממה שעשה רע.. אך עיקר הדבר ביטול אור וחיות המקטרג ע"י עקירת הרצון בתשובה שבלב דוקא מעומקא דעומקא, כתשובת ר' אלעזר בן דורדייא שיצתה נשמתו בבכיה, שאז גם מה שהוליד ועשה פרי תולדה – יאבדו, כידוע.
שכאן לא נרמז למעשה מסויים, אלא לעצם אפשרותה של תופעה זו; ואף שאמרו רז"ל שבכהאי גוונא הוא "מעוות שלא יוכל לתקון" (וכמבואר גם בס' ה'תניא' סוף פרק ז שאפילו "תשובה גדולה" לא מהני), אבל תשובה שמעומקא דליבא כל-כך, מועילה גם כאן. ללמדנו עד כמה גדול כוחה של תשובה.
(כפר חב"ד גל' 892)
[ג]
סיפור אחד וכמה ביאורים
מאמר שלישי בסידרת "סיפורים בתוך מאמרים"
סיפור על אדמו"ר הזקן, כפי שנרשם ונתבאר בכתבי נכדו אדמו"ר ה'צמח צדק' - (פרסום ראשון)
אותו סיפור נעתק למאמריו של אדמו"ר המהר"ש, ונתבאר בדרכו שלו (פרסום ראשון של גוף כתי"ק המהר"ש)
כותב אדמו"ר הצמח-צדק (כ"י ירושלים 2310):
"כי כולה משקה" כו' [בראשית יג, י]. שמעתי מרבינו [אדמו"ר הזקן] ז"ל, שאמר בהיותו שמח על ברית מילה של בני ר' לייב שי'1: יהי רצון שנזכה לשתות כשיהיה כולה משקה, עכ"ל.
וידוע שדבריו ודאי יש בהם כוונה עמוקה, על-כן צריך להבין מהו ענין "כולה משקה"...
וממשיך הצ"צ ומבאר, שעתה, בכל משך זמן הבירורים, יש בספירת המלכות בחינת "רצוא ושוב": צימאון, "שתיה" ושוב צימאון, ואת "שתייתה" מקבלת המלכות מן הספירות שמעליה. אבל לעתיד לבוא תבוא ההשפעה מן המלכות אל הספירות העליונות, וזהו "כי כולה משקה", שהארץ עצמה – ספירת המלכות – היא המשקה ומשפיעה (הביאור השלם, במתיקות לשונו של הצ"צ, נדפס להלן).
וביאור נוסף כתב הצ"צ "אחר זמן רב", שבזמן הזה ה"נהר היוצא מעדן להשקות את הגן" הוא בבחינת "נהר יחרב ויבש", אבל לעתיד לבוא יחזור נהר זה ויתגלה ולא יחרב עוד.
"וגם" – מסיים הצ"צ – "כמ"ש ומעיין יצא כו' והשקה כו'" – ואת המלים הספורות הללו לקח לו אדמו"ר מוהר"ש, ויסד עליהן את ביאורו שלו (כדלהלן).
*
אדמו"ר מוהר"ש עוסק גם הוא בסיפור זה ובביאורו, וכותב (המשך "וככה" תרל"ז, אות מו; גוף כתי"ק נמצא בספריית אדמו"ר הרש"ב, הכבושה תח"י הרוסים במוסקבה. ראה כאן תצלום ממנו):
..ובכל זה יובן מה שראיתי נרשם בכ"י אאמו"ר זצללה"ה, שאמר רבינו [הזקן] זצ"ל (על ברית מילה של אחי הרה"ג רי"ל ז"ל) בעת שתיית משקה: יהי רצון שנזכה לשתות כשיהי' כולה משקה.
דלכאורה מהו ענין "שיהי' כולה משקה". אלא שהכוונה היא על לעתיד לבוא, כש'מעין מבית הוי' יצא', שאז 'והשקה' גם 'את נחל השיטים' ג"כ, וממילא יהי' "כולה משקה", שהרי בבחינת הקדושה בודאי יאיר, אלא שגם בבחינת 'נחל השיטים' שעכשיו היא בבחינת שטות, שמנוער וריק מבחינת הקדושה, תהי' לעתיד לבוא ג"כ משופע בהשפעת אלקות.. וא"כ זהו דבר גדול מאד, ולכן אמר כנ"ל. עכ"ל.
כלומר, שנזכה לגילוי האלקות שיושפע לעתיד-לבוא, שאז תהיה הבריאה כולה משופעת בגילוי אלקות – "כולה משקה", לא רק צד הקדושה, אלא גם ה"לעומת זה" יושפע באלקות.
בדבריו אלו של אדמו"ר הזקן, תמך כ"ק רבינו זצ"ל את יתדות מנהגו לתת בקבוקי 'משקה' מהתוועדויותיו לאירועים מסויימים, כגון מסיבת "מלוה מלכה" או סעודה לגמרה של תורה, וכן בעת שליחת שליח שיעסוק בהפצת היהדות ומעיינות החסידות במקום פלוני – ובכלל זה עריכת התוועדות חסידית במקום שאליו נשלח – כדי להשתתף ולשתף את כל הנמצאים בהתוועדות הכרוכה באותו מאורע; והסביר הרבי (בשיחת ש"פ תשא תשד"מ), שקשר זה נעשה באמצעות נתינת 'משקה' מההתוועדות, וכדברי אדמו"ר הזקן שלעתיד לבוא יהיה "כולה משקה". כלומר, שנתינת ה'משקה' מההתוועדות מהווה הכנה שממהרת ומזרזת את קיום היעוד הזה.
הערה:
1. אודותיו כותב אדמו"ר הריי"צ נ"ע בירחון 'הקריאה והקדושה' (חודש מר-חשון, תש"ד ותש"ה):
הוד כ"ק אדמו"ר הגאון חסידא ופרישא, כבוד קדושת שם תפארתו, מרנא ורבנא ר' יהודה ליב, מוהרי"ל, בן הוד כ"ק אדמו"ר המפורסם חסידא ופרישא, כבוד קדושת שם תפארתו, מרנא ורבנא ר' מנחם מענדל, בעל צמח צדק, זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע.
הוד כ"ק אדמו"ר אדמו"ר מוהרי"ל נולד בשנת תקס"ה. הוד כ"ק אדמו"ר הזקן הרב בעל התניא והשו"ע, היה הסנדק שלו. והוא בן השני של הוד כ"ק אדמו"ר בעל צמח צדק.
כשהי' בן חמשים ושמונה שנה נסתלק הוד כ"ק אביו אדמו"ר בעל צמח צדק, י"ג ניסן תרכ"ו, וביום השלישי בשלישי לחודש אלול, תרכ"ו, עזב את עיר ליובאוויטש ויעתק מושבו לעיר קאפוסט, פלך מאהליב.
הוד כ"ק אדמו"ר מוהרי"ל וכ"ק אחיו הרבנים הם דור רביעי לנשיאי חסידי חב"ד.
במשך ימי נשיאותו, חדשי אלול ותשרי, בקרו אותו אלפי חסידי חב"ד. בשמחת תורה תרכ"ז נחלה ובמשך ימים אחדים נתגברה מחלתו, וביום ג' מרחשון נשבה ארון הקודש ומ"כ בעיר קאפוסט.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
עכ"ל הרשימה. והאמור כאן שנולד בשנת תקס"ה הוא טעות-הדפוס, שהרי להלן נאמר שבשנת תרכ"ו הוא היה בן 58. ועפ"ז נולד בשנת תקס"ח.
וראה ברשימת אדמו"ר הריי"צ הנעתקת בהערה לרשימת מאמריו (שבעריכת רבינו זצ"ל, קה"ת תשכ"ח, עמ' 8), שהרה"ק ר' ברוך שלום – בנו בכורו של הצ"צ – נולד בשנת תקס"ו. ועל כרחנו, ששנת תקס"ה היא טה"ד.
בס' "בית רבי" נאמר, שלידתו של מוהרי"ל היתה "בערך שנת תקע"א", וכן הוא בהערת רבינו ב'לקוטי דיבורים' (עמ' תקכב). וב'רשימות' חו' קמ (יומן תרצ"ג), עמ' 5: מהרי"ל נולד תקע"א או ע"ב כמדומה.
המאמר בשלימותו, כפי שנכתב ע"י אדמו"ר הצמח-צדק.
כי כולה משקה כו'. שמעתי מרבינו ז"ל שאמר בהיותו שמח על ברית מילה של בני ר"ל שי', יה"ר שנזכה לשתות כשיהיה כולה משקה, עכ"ל.
וידוע שדבריו ודאי יש בהם כוונה עמוקה, ע"כ צ"ל מהו ענין כולה משקה.
ונ' לפרש ע"פ מ"ש בזוהר ויקרא שתו ושכרו דודי' לתתא, פי' בזו"נ שייך ענין שתו ושכרו. והענין כדכתי' ארץ לא שבעה מים, עמ"ש ע"פ והיה מספר בנ"י, כי ארץ היא המל' שהיא בבחי' רצוא וצמאון, ומים הוא המשכת א"ס ב"ה הנמשך לה ע"י יסוד ז"א, וכמ"ש ונהר יוצא וכו', וזהו בחי' שוב ע"י המצות מעשיות. ואעפ"כ לא שבעה, כי אחר השוב יש רצוא, וחוזר חלילה. כך כל זמן משך הבירורים שיורדת בבי"ע לברר, ע"כ יש עוד רצוא כו'.
והנה יש ז' משקין, וכולן בחי' תורה כנודע, שהתורה נק' יין ושמן וחלב ודבש, וגם נק' מים ונק' טל כמ"ש מטל השמים זו מקרא כו', ונק' דם עמ"ש ע"פ בשעה שהקדימו כי התורה נק' אדם א' דם. ועמ"ש בחי' אלו ד"ה חכלילי. ואכלו רעים זהו בחי' לחם שנק' התורה.
אך למה לעילא אכלו ולתתא שתו משקין הנ"ל, שיש בהם תענוג יותר מבלחם, נ' כעין גלוי עתיק בבינה, משא"כ בחכמה, כנודע מענין ה' דאברהם. כי להיות השפלה למטה צ"ל מבחי' עליונה יותר, וכן כמו הנשי' יפים מהאנשי', כי בבחי' מל' נמשך י"ג מדה"ר לפי שהיא למטה צריך שמירה כו', כשושנה בין כו', וכמ"ש בענין חנוכה. או ע"ד שדורות הראשוני' לא פסיק פומי' מגירסא לפי שלא רצו כלל בההכנות שהוא תענוג הנפש מהעבודה, כ"א לעבדו עבודת עבד בלתי ירגיש שום תענוג. ולכן באמת בחי' אכלו היא לעילא יותר מבחי' שתו כו'. אך מ"מ בחי' התענוג עצמו ודאי הוא ממקום גבוה כו'.
והנה עכשיו מקבלת המל' בחי' שתו מלמעלה, ממטר השמים מ"ד דז"א, וכן מטל השמים כו', ממה שנמשך הטל תחלה לז"א וממנו מקבלת כו'. אבל לע"ל כתי' לרוקע ארץ על המים, שבחי' ארץ תהי' למעלה ממים, כי אדרבא מים חיים יצאו מירושלים אל הים הקדמוני, כי המל' היא בחי' כתר ממטלמ"ע. וזהו בחי' כי כולה משקה כו', שהארץ עצמה היא המשקה ומשפעת בחי' הנ"ל, וכמ"ש ע"פ למטר השמים תשתה מים, כלומ' שהיא תהי' משפעת ומשקה לבחי' מטר השמים כו', כי אחע"ב, נקבה תסובב כו'.
הג"ה אחר זמן רב. ענין כי כולה משקה, י"ל כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ועכשיו ונהר יחרב ויבש, אבל לע"ל יתגלה נהר זה אשר יובל שמו, ויהי' כמו או"א תרין ריעין, יובל שמו. וגם כמ"ש ומעיין יצא כו' והשקה כו'. עכ"ה.
(כפר חב"ד גל' 895)
[ד]
סיפורים על אדמו"ר הזקן במאמרי הצמח-צדק
בגליונותיו הרחבים של ספר 'תניא' ישן, שהיה בבעלותו של הרה"ח רח"א ביחובסקי (וקדם לו, כנראה, הרה"ח מוהר"ר אליהו יוסף ריבלין, מחסידי אדמו"ר האמצעי והצ"צ), רשם אחד החסידים חמישה מקומות שבהם מזכיר הצ"צ את זקינו אדמו"ר הזקן במעין סיפור או מאורע:
[א] בליל שב"ק פ' נח שנת תקס"ה, הי' אצלו משולחי הרב הק' ר' אהרן מטוטאיב נכד הבעש"ט ז"ל...
[ב] בחורף תקע"ב הי' חתונת גיסי וב"ד ר' נחום ושמעתי...
[ג] הי' נשמע הלשון בדביקותו שהי' אומר בזה"ל: איך וויל זע גאר ניסט...
[ד] בהיות רבינו ז"ל בבארדיטשוב שאל א' מנכדי הרב המגיד הקדוש...
[ה] שמעתי מרבינו ז"ל ששמע על ענין התאים מהמגיד נ"ע מה שלא גילה עדיין לשום אדם... (ד"ה להבין ענין לויתן ושור הבר).
רק בקטע החמישי ציין הרושם את מקור הדברים, ומקורם של ארבעת קודמיו לא צויין. אך כולם הם מהדרוש הידוע בשם "שורש מצות התפילה", הנדפס בס' "דרך מצותיך" לאדמו"ר הצ"צ.
להלן יועתקו הקטעים הנ"ל ביתר הרחבה וביתר ביאור, תוך פענוח ראשי-התיבות, לידם תצלום הדברים כפי שנכתבו בגוף כתי"ק של אדמו"ר הצ"צ, ולעתים סיפור גורר סיפור...
[א]
ואל יקשה המעיין ממ"ש ב'סידור' להיפוך.. דבאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים הם; והנה כאשר אני כותב כאן, כן שמענו מפה קדוש כבוד אאזמו"ר נ"ע בליל ש"ק פ' נח שנת תקס"ה באריכות, בעת היות משולחי הרב הקדוש ר' אהרן מטוטיאב – נכד הבעש"ט ז"ל – אצל כ"ק, ועמהם יחד שמענו מאמר הנ"ל. ומ"ש ב'סידור', נראה לי שאמר כן בפעם אחר. והאמת כי שניהם אמת... [דרך מצותיך, עמ' 240].
אביו של הרה"ק ר' אהרן הנ"ל היה בנו יחידו של הבעש"ט – הרה"ק ר' צבי – שמילא את מקום אביו הבעש"ט מיד עם הסתלקותו, עד שהעביר את הרבנות למגיד ממזריטש ביום ההילולא הראשון (כפי שסיפר אדמו"ר הרש"ב באריכות; ראה: ס' "תורת שלום", עמ' 84-83).
הרה"ק ר' צבי הצטיין במידת "הצנע לכת", והרה"ק ר' פנחס מקוריץ אמר עליו שיש לו אותה היראה של מתן-תורה כמ"ש "למען תהיה יראתו על פניכם", ויודע כל מה שלמעלה בשמים, ומה ששותק ואינו אומר, כי הוא סבור שכל האנשים יודעים גם-כן (אימרה זו נתפרסמה זה עתה לראשונה בקובץ 'שפתי צדיקים', יא, עמ' יז).
עוד אודות ר' צבי בן הבעש"ט, ראה ב'כתבי הרח"א ביחובסקי, עמ' מב-מג, מח.
[ב]
וביאור ענין אהבה זו דבחינת "ועמך לא חפצתי", נראה לי לבאר על-פי מה ששמענו בחורף תקע"ב בחתונת גיסי ובן-דודי ר' נחום נ"י [בן אדמו"ר האמצעי], ע"פ מ"ש "שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה" כו', שהוא תרתי דסתרי, דאם היא עקרה מנין לה בנים [שם, עמ' 274].
חתונתו זו של הר"ר נחום, היתה עם בתו של החסיד הידוע ר' זלמן ריבלין משקלוב, שבדיוק באותם ימים שנעשה השידוך ירד מנכסיו, ואדמו"ר הזקן רצה להשתדך דוקא אתו, ודוקא עם הפחות יפה שבבנותיו (ראה: "מגדל עז", עמ' קפא). בשעת השידוכין היה הר"ר נחום כבן שבע שנים.
כאן מכנהו הצ"צ "גיסי ובן-דודי", ולימים היה גם "מחותנו", בשעה שהרה"ק ר' ישראל נח בן הצ"צ נשא לאשה את בתו של הר"ר נחום.
[ג]
וזהו שרש ענין אהבה דבחינת "ועמך לא חפצתי", שלא לחפוץ שום דבר זולתו יתברך, ולא אפילו שמים וארץ שהם גן-עדן עליון ותחתון.. אלא תהיה האהבה רק לו יתברך לבד, דהיינו למהותו ועצמותו יתברך ממש (וכך היה נשמע הלשון ממורינו ורבינו נ"ע בדביקותו, שהיה אומר בזה הלשון: איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דאיין גן עדן, איך וויל ניט דאיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אז דיך אליין) [=איני רוצה איפוא דבר; איני רוצה בגן-העדן שלך, איני רוצה בעולם-הבא שלך כו', איני רוצה אלא אותך לבדך]. [שם, עמ' קלח].
הרה"ח רד"צ חן מצ'רניגוב היה מספר בשם אדמו"ר הצ"צ, שאת הדיבור הזה היה אדמו"ר הזקן משמיע בדביקותו לפני התפילה בכל יום ויום ("מגדל עז", עמ' קעג). ולנוסחים אחרים היה אומר זאת מתוך דביקותו באמצע תפילתו, או גם באמצע אמירת ה'תורה' (שם).
ואילו ב'הנחה' ממאמרו של אדמו"ר הרש"ב נאמר (סה"מ תרע"ח, עמ' תלג): פעם נפל הרבי [הזקן] לפני התפילה על הריצפה, ואמר "מי לי בשמים" כו'.
[ד]
ובזה נראה לי שאפשר לתרץ גם-כן הקושיא שמעתי ששאל אחד מנכדי הרב המגיד הקדוש רבו של רבינו [הזקן] ז"ל, מרבינו ז"ל בהיותו בבארדיטשוב, איך יתכן בחינת "ואהבת" לאחר בחינת מסירות-נפש ב"אחד", שהרי מסירות-נפש למעלה במדרגה מהאהבה. ולפי מ"ש אתי שפיר, שזהו מחמת בחינת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שנאמר בינתיים כנ"ל [שם עמ' קלט].
(לקושיא זו מתייחס הצ"צ גם ב"לקוטי תורה" שיר-השירים, דף א, ב. עיי"ש).
כאן לא מפורש למי מנכדי המגיד הכוונה, ובס' "בית רבי" (א, עמ' סב) כותב: שמענו אומרים שזה היה אחד מהרה"ק האלו [הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין ואחיו הרה"ק ר' אברהם מפרובישט]. אך בפה ברדיטשוב שמענו, שזה היה ר' אברהם נכד 'הקדוש' מבתו. עכ"ל [ואנו איננו יודעים מיהו ר' אברהם זה, ולא שמענו שהיתה לו בת ל'קדוש', הוא הר"ר אברהם 'המלאך'].
מסורות שונות מייחסות את השאלה הזו לרה"ק ר' ישראל מרוז'ין, ואף מוסיפות פרטים בגוף הסיפור;
וכך מסופר בס' "שמועות טובות" (עמ' 74) בשם ר' אליעזר נ"י רויטבארג מימפולי, בשם "איש אחד מהימן", כי בעת שהיה הרה"צ ר' מנחם נחום משטיפינעשט [בן הרה"ק מרוז'ין] בעיר יאס, הלך אליו הרה"ח הישיש ר' יצחק משה מיאס (שהיה "חוזר" אצל הרה"ג הקדוש ר' שניאור זלמן מלאדי, ואחרי זה קבלוהו מדינת רומעניען להיות לרב ומנהיג להם להגיד להם חסידות חב"ד), ואמרו אליו מקורביו אשר לא נאה ולא יאה לאדמו"ר הישיש הנכבד להקל כל-כך בכבודו לילך אל איש רך בשנים בן הרב מוהר"י מרוזין.
ענה הרה"ח ר' יצחק משה הנ"ל, ששמע מפה קדוש אדמו"ר קדוש הקדושים מרן מוהרש"ז מלאדי, כי בעת נסיעתו מפטרבורג עבר דרך עיר פראבשטש מקום משכנו של הרה"ק ר' שלום בן 'המלאך' ז"ל, ובאה אליו הצדקת מרת חוה אשת הרה"צ ר' שלום הנ"ל עם שני בניה, הרב ר' אברהם ז"ל והרב ר' ישראל מרוזין ז"ל, והאחרון היה אז כבן שבע או שמונה שנים (ואמר הרה"ק מלאדי עליהם, שראה בעיר פראבשטש תרי בוצינא דנהורא, ונהנה מהם מאוד מאוד). והצעיר – הוא מוהר"י מרוזין – שאל את פי הרה"ק מלאדי, אם כשקורין את הפסוק "שמע" שצריך להיות במסירת-נפש אשר הוא ממש ביטול היש, האיך קורין אחר-כך פסוק "ואהבת" אשר הוא הרגשת היש?!
וענה אדמו"ר מלאדי ז"ל ואמר בזה הלשון: אני אמרתי לו תירוץ ערוך וארוך, אשר אילו היו הימים דיו, וקני כל חורשתא, ודיירי ארעא ספרי ורשמי רשוותא – לא היו יכולין לכתוב את כל הענין בפרוטרוט, והקטן הזה הבין!
כן שמעתי מפיו של אדמו"ר מלאדי – סיים הרה"ח ר' יצחק משה – לזאת מוכרח אנכי לכבד את יוצאי חלציו. ולזאת אל יפלא בעיניכם על שאני איש זקן, והולך לקבל פני בנו אשר הוא רך בשנים.
בס' "נר ישראל" (ד, עמ' מו) מביא נוסח אחר "מכתבי זקני החסידים של אנ"ש" (לבית רוז'ין), בשם הרה"ק מליעווע (בנו של הרה"ק ר"י מרוז'ין), שאמר: העולם מספרים שאביו שאל את הרב [אדמו"ר הזקן] זי"ע בהיותו כבן שש או שבע, איך אומרים "ואהבת" אחר קבלת עול מלכות שמים במסירות-נפש? והשיב הרב זי"ע, מפני שאומרים בינתיים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ובס' "אור גדליהו" לר' גדליה הלוי שארר (עמ' קפב) מביא, ששמע מהרה"צ ר' יצחק מאמשינוב, שזקינו הרה"ק מווארקע היה אצל הרה"ק מרוז'ין, ושמע ממנו בעצמו, שכשהיה בן שש פגש את הרב בעל ה'תניא' זצ"ל, ושאל אותו את השאלה הנ"ל, "ואמר הרוז'ינער שהרב בעל התניא אמר לו תירוץ על-זה והאריך בזה שש שעות".
(מקורות נוספים, השוואות ובחינת התאריכים, באו בדבריו של הרב מרדכי פרקש שי', בקובץ 'הערות וביאורים', גל' תשנה, עמ' 106 ואילך).
[ה]
ומזה יש להעיר לענין התאים שהיו בבית-המקדש [משנה מדות ד, ג].. ולפי ששרשו גבוה מאד לכן היו בלי חלונות להאיר..
ושמעתי מרבינו [הזקן] ז"ל, ששמע על ענין התאים מהמגיד נ"ע מה שלא גילה עדיין לשום אדם, ולא פירש מהו [אור התורה פ' שמיני, עמ' תפח].
ומה שיש להעיר בזה, שבפעם אחרת אמר אדמו"ר הזקן, שכל מה שהוא מגלה בדא"ח הוא רק מסעודה ראשונה אצל הרב המגיד, ויש לו ממנה עוד חבילין חבילין; ומהסעודה השניה והשלישית עוד לא התחיל לדבר! (קונטרס 'רמ"ח אותיות', אות צ; "למען ידעו..", עמ' 247).
אם-כן, "ענין התאים" אינו הדבר היחידי שאדמו"ר הזקן לא גילה לשום אדם...
* * *
בס' "דרך מצותיך" (עמ' צ) מביא אדמו"ר הצ"צ ענין נוסף, שגם בו משולב סיפור-מאורע בתוך דברי השמועה;
וכמו ששמעתי מפיו הקדוש של מורינו ורבינו נ"ע בכפר פייענא, בימים שלפני הסתלקותו בטבת תקע"ג, על ענין האכילה בשבת; ששמענו מפה קדשו כמה פעמים ע"פ "צדיק אוכל לשובע נפשו", שהאכילה דשבת אינה כשל חול לברר בירורים כמ"ש "ובטן רשעים תחסר", רצה לומר, לברר ניצוצות מהקליפות הנקראים רשעים להוציא בלעם מבטנם. אבל בשבת בורר אסור, אלא האכילה היא כמ"ש רישיה דקרא "צדיק אוכל לשובע נפשו", רצה לומר, על-ידי העונג באכילה ממשיך תענוג העליון, ואז עולה המאכל ונכלל בתענוג העליון דאור אין-סוף, ואין זה בדרך בירור טוב מרע שזה אסור כנ"ל, אלא דרך העלאה, שמעלים הטוב למעלה יותר...
ושאלתי ממנו אז, מאחר שהאכילה היא מאכלים גשמיים שהם מעורבים טוב ורע, שהרי אותו הלחם והבשר מתבואה ובהמה אחת שאוכלים ממנו בחול שמעורבים טוב ורע, כידוע שכל הדברים שבעולם-הזה מעורבים טוב ורע, ושרשם מקליפת נוגה כמ"ש ב'לקוטי אמרים', אם-כן איך יתכן לומר שבשבת אין מבררים הטוב מן הרע אלא מעלים הטוב, דאם-כן מה נעשה ברע שהיה במאכל, ואם-כן בהכרח שמתברר כו'.
והשיבני שזה אינו, כי בשבת נפרד הטוב שבנוגה מן הרע שבנוגה מערב שבת למעלה, וכן בכל דברים גשמיים הנמשכים מנוגה ומלובש בהם הנוגה, ובחול מעורבי' טוב ורע כמו שהנוגה מעורבת טוב ורע, אבל בשבת גם מהם מתפרד הרע דנוגה ונשארים רק טוב (וזה נעשה בפנימיות הכח שבמאכל, ולפיכך אין ניכר מבחוץ לעין הרואה), ואם-כן כל המאכלים בבוא שבת נעשים רק טוב, ולכן אין צריכים לבירור, אלא כוונת האכילה הוא להעלות הטוב למעלה מעלה כו'.
ודבר גדול דיבר הנביא בכלל זה, שאינו נוגע רק לענין כוונת האכילה בחול ובשבת, אלא גם למה שדנו הפוסקים והמקובלים בענין ברכת המן ובענין ברכת האילנות בשבת (ראה: "ברירת ניצוצות בשבת", 'עלים לתרופה', בשלח, תש"ס). ובדרך קרובה הלך גם הרה"ק בעל 'באר מים חיים' בספרו "סידורו של שבת" (ב, דרוש שביעי, יג. מובא שם בקצרה).
* * *
דבר נוסף מאירועי אותם ימים, מהשעות הסמוכות להסתלקותו של אדמו"ר הזקן, מספר אדמו"ר הצ"צ באחת מאגרותיו (אג"ק, עמ' שכה):
..כמו ששמעתי מפה קדוש של כבוד אאזמו"ר ז"ל נ"ע בפייענא, שאמר בזה הלשון, אשר כך היה הרב המגיד אומר ע"פ "כמראה אבן ספיר כו' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" כו', שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בניגון שיש בו מרה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת.
ורבינו זי"ע הוסיף ודייק בסיפור זה (לקו"ש, ד, עמ' 1262):
הסתלקותו של המגיד היתה בשנת תקל"ג; אדמו"ר הזקן שמע את הדבר הזה ממנו בשנת תקל"ג או לפני כן, ובשנת תקע"ג – אחרי ארבעין שנין דקאי אדעתא דרביה – גילה זאת לצמח-צדק.
* * *
בהזדמנות קודמת התמקדנו בכרך מסויים הכתוב בכתי"ק של הצ"צ (בוך 2312), והבאנו דוגמה אחת מן הדברים המופלאים שבו, והיא, שאלה ששאל הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב את אדמו"ר הזקן, ומה שהשיב לו (ראה: כפר חב"ד, גל' 884, עמ' 65).
עתה נביא מאותו כת"י שמועה נאה, שהיתה לפלא כבר בשעה שנשמעה מפי קדשו של אדמו"ר הזקן!
ובזה יובן קושיא גדולה מאד על מה שכתב הזהר בענין היומין שמהם נעשו לבושים, "ואי חסרא חדא, חסר לבושא חדא". דלכאורה תמוה, שהרי עכ"פ הלבושים נעשו ממעשה המצות שמקיים באותן היומין, וכיון שכן, אמאי אם עבר עליו יום אחד בלא מצוה חסר לבושא חדא, הרי לכאורה יוכל הוא שיתקן כשיעשה למחר שני מצות, וימלא החסרון שחיסר מצוה אחת אתמול. וא"כ אמאי "חסרא" דמשמע שהוא דבר שלא יוכל להתקן ביום המחרת?
וקושיא זו הקשה רבינו [הזקן] ז"ל בעצמו, ואמר תירוץ על זה, ושמעתי ממנו בזה הלשון: יש צדיקים שיושבים בגן-עדן מאה וחמישים שנים ואינן יודעים זה כו'.
וזה התירוץ נשכח מאתנו ועדיין לא השגנוהו, ה' ימלא לנו.
(מכתי"ק זה נדפסו הדברים באור-התורה לצ"צ פ' ויחי, עמ' 2238; ויעויין שם וכן בפ' וארא, עמ' קכ, שמתרץ את הקושיה הזו בדרכו שלו).
דברים אלו מקבילים לסיפור המופיע בכמה כתבי-יד, וכנראה שהוא מרשימותיו של אדמו"ר מהר"ש:
מעשה שהיה בדרוש דמחצית השקל, שאמר רבינו הגדול נ"ע, על ענין שאמרו בזהר "ואם חסרא יומא חדא חסרא לבושא חדא" שאינו מובן, והלא יכול לעשות ביום שאח"כ שתי מצוות? ותירץ על זה, ואמר לכ"ק אאמו"ר [הצ"צ] שי', שמאה וחמישים שנים יושבים נשמות בגן-עדן ואינם יודעים עדיין זה!
והתפלא, מאין שמאה וחמישים שנים יושבים כנ"ל.
*
דמיון-מה מצוי בסיגנונה של אימרה אחרת שנמסרה בשם אדמו"ר הזקן: יש נשמות שיושבות כבר חמש-מאות שנה בגן-עדן, ועדיין אין הן יודעות מאומה מהי "אלקות" (קונטרס 'רמ"ח אותיות', אות קנג; "למען ידעו..", עמ' 251), שלה ניתן לסמוך את האמור ב"לקוטי תורה" (האזינו דף עח, א), שגם אלו המקיימים את המצוות רק בבחינת "מצות אנשים מלומדה" יזכו לגן-עדן, אבל בהיותם שם אין הם זוכים לגילוי האלקות, שהוא "זיו השכינה" שממנו נהנין הצדיקים בישבם בגן-עדן.
* * *
מאמריו של אדמו"ר הצ"צ משופעים בשמועות ששמע מאדמו"ר הזקן, ולא הבאנו אלא את אלו שיש בהן מעין מאורע וסיפור.
(כפר חב"ד גל' 896)
[ה]
סיפור חרטתו של "הגוי מוויטבסק"
פרק נוסף בסידרת "סיפורים במאמרי דא"ח", והפעם במאמריו של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש, לרגל יום-הולדתו ב"תפארת שבתפארת"
בהמשך המאמרים "וככה" תרל"ז (עמ' קיג), מופיע המשפט הבא, שהוא תמוה לכאורה:
וכמו שארז"ל, שענין תשובה אמיתית הוא כמשל מי שהולך לרחוץ בנהר והתחיל לטבוע במים, שמתחרט מאד על שהלך לרחוץ, ועד"ז צ"ל החרטה על העבר. עכ"ל.
"תמוה" על-שום מה? כי אם כוונתו לרמז – כפי שמשמע בפשטות – שמשל זה הוא מדבריהם של חז"ל, תמהים אנו: אנה נמצאהו – או גם משהו בדומה לו – בגמרא, במדרשי רז"ל, או בספרי הקדמונים?
"הקושיא טוב והתירוץ פשוט": אין הכוונה ל"רבותינו ז"ל" התנאים והאמוראים, אלא ל"רבינו ז"ל", הוא אדמו"ר הזקן נ"ע.
וכך אמנם כתב אדמו"ר המהר"ש עצמו את הדברים הללו בעצם כתיבת ידו: "וכמו שאמר רבינו ז"ל" – וכפי שרואות עינינו בצילום מגוף כתי"ק. אלא שהמעתיק שינה וכתב 'שארז"ל', והיא צורה שאינה מקובלת בצירוף לשון זה (הביטוי 'רז"ל' – כשהכוונה לאדמו"ר הזקן – אמנם מצוי, אבל לא 'ארז"ל').
בקיצור לשון מובא אותו רעיון במאמר אחר מאדמו"ר המהר"ש, והפעם ללא ייחוסו לרבינו הזקן; והוא בד"ה כנשר יעיר, תרמ"א (המשך "יונתי", עמ' מד-מה):
שצ"ל תשובה חרטה כאדם שרוחץ בנהר והתחיל לטבוע כו' שמתחרט למה הלך לרחוץ. עכ"ל.
את המאמר הזה – כפי שנדפס – כתב אדמו"ר המהר"ש בקיצור נמרץ, אבל ב"הנחות" שהעלו השומעים על הכתב באו הדברים באריכות גדולה – וכפי שנאמרו במתיקות לשונו של הרבי – ואכן, ובמשפט הנוגע לענייננו מתייחס המשל אל רבינו הזקן. וזה לשונו:
והנה תשובה וחרטה הוא כמו שאמר רבינו נ"ע משל ע"ז, כמו ההולך לרחוץ בנהר וטובע בהנהר, בודאי הוא מתחרט למה הלך לרחוץ, שזהו חרטה גמורה. עכ"ל.
במאמרו בשבת פרשת האזינו תשכ"ה – מאמר שנאמר בשעתו "כעין שיחה" – הביא הרבי את הדברים הללו מהמשך "יונתי" הנ"ל, ולענין חרטת התשובה שהיא כמי שטובע בנהר, הוסיף הרבי וביאר, שמן הסתם הכוונה למה שמספרים החסידים על ה"ויטעבסקער גוי" שטבע בנהר, והתחרט על שהלך לרחוץ בנהר.
דייק הרבי בלשונו שזהו מה "שמספרים החסידים", כלומר, שלא שמע זאת מחמיו אדמו"ר הריי"צ; ונראה שכוונתו היא לנדפס בספר "לשמע אזן" של הרה"ח ר' זלמן דוכמאן ע"ה (עמ' 24 במהדורת תשכ"ג), כפי ששמעם מזקינו הרה"ח ר' מרדכי יואל ע"ה. וזה לשונו, בתרגום ללה"ק:
פעם דיבר אדמו"ר הזקן אודות ענין התשובה, ואמר: התשובה האמיתית היא כמו "הגוי מוויטבסק"!
הנהר העובר בוויטבסק חוצה את העיר לשני חלקים; באותן שנים עדיין לא נבנה גשר על-גבי הנהר, וכשרצו לעבור מגדה אחת לחברתה, היו שטים בסירה קטנה.
פעם, ביום של סער, רצה אחד הגויים לעבור את הנהר בסירתו, ולא שעה לקולם של הסובבים אותו שהזהירוהו מפני הסכנה. הפליג בסירתו וטבע בנהר.
אמר אדמו"ר הזקן: באותו רגע שלפני טביעתו הסופית, כמה חרה לו אז על שלא שמע לקולם של אלו שהזהירוהו!
וזוהי התשובה האמיתית.
עד כאן מהס' "לשמע אזן".
- אגב, בהזדמנות אחרת הביא הרבי אימרה בשם אדמו"ר ה'צמח צדק', וציין במפורש שהיא מרשימותיו של הרה"ח ר' זלמן דוכמאן! (ראה "לשמע אזן", מדור אדמו"ר הצ"צ, אות טז).
גם הרה"ח ר' טוביה בעלקין שמע את המשל הזה מפיו של הרה"ח ר' מרדכי יואל, אלא שאצלו הועתק הסיפור – משום מה – מוויטבסק לשקלוב:
שמעתי מהחסיד ר' מרדכי יואל, שפעם אמר אדמו"ר הזקן שחרטה על חטא צריכה להיות כמו חרטתו של "הגוי משקלוב". ומעשה שהיה כך היה:
פעם התחוללה סערה גדולה בנהר הדניפר הזורם בשקלוב, ואחד הערלים הוריד לנהר סירה קטנה ורצה לחצות בה את המים לעבר השני של הנהר. צעקו עליו כל הגוים שעמדו סביבו, והיתרו בו שלא יעשה את השטות הזו ולא יעמיד את חייו בסכנה ודאית. אך הוא סירב לשמוע להם והתעקש לחתור בסירתו ולנצח את גלי הנהר הסוער.
הצליח הגוי לשוט מרחק מה, אך לבסוף גברו עליו המים והפכו את סירתו על פניה. החל האיש לטבוע, וכאשר הגיעו המים לפיו שמעוהו צועק בשארית כוחותיו: א?י! קא?יו?ס! [=אני מתחרט!]...
היתה זו חרטה אמיתית מעומק הלב, על שלא שעה לקול האנשים שהזהירוהו מראש.
ובמידה דומה של אמת צריכה להיות חרטת האדם על מעשיו הלא טובים.
בתוכן דומה – אך בסגנון שונה לחלוטין – נמסר אותו משל על-ידי המשפיע הרה"ח ר' שמואל גרונם ע"ה מליובאוויטש (על-פי "לקוטי סיפורים" להרה"ח ר"מ פרלוב ע"ה, עמ' עה):
אדמו"ר הזקן אמר, חרטה אמיתית היא כמו ה"פאני מוויטבסק"; שבוויטבסק התגורר גוי רוסי, עשיר גדול, שעסק במשלוח רפסודות על פני נהר דווינא אל ריגא ודאנציג.
פעם עמד לשלוח רפסודה, אך אנשיו ייעצוהו שלא ישלחנה מפני שמי הנהר סוערים מאוד. אך הוא לא שמע להם, וציוה לשחרר את הרפסודה שתשוט עם הזרם.
הוא עצמו עמד וצפה ברפסודה, וראה שבהגיעה לאמצע הנהר גברו עליה המים, החבלים ניתקו וכל הקורות שהיו עמוסות עליה נתפזרו לכל עבר ואבדו.
אמר הגוי: "קאיוס"! – מתחרט אני! – אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד, וציוה לשלוח רפסודה שניה. גם בפעם זו לא שמע לעצת אנשיו, וכך אבדה לו גם הרפסודה השניה.
שוב אמר הגוי: "קאיוס", ושוב ציוה לשלוח רפסודה נוספת.
כשאבדה הרפסודה השלישית חזר הגוי ואמר "קאיוס", אבל בפעם זו פקעה מררתו ("געפלאצט בייא עם דיא גאל")...
ואמר אדמו"ר הזקן: זוהי חרטה אמיתית!
(כפר חב"ד גל' 901)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
