סיפורי הרה"צ ר"י הוברמן מרעננה

 

 

את סיפור תולדותיו כתב הרה"צ ר' יצחק הוברמן עצמו בתחילת ספרו, וקיצורם:

נולד בחג השבועות תרנ"ו, למד בביהמ"ד בבילגוריי, ואח"כ בישיבתו של האדמו"ר בעל ה"שם משמואל" בסוכטשוב, משנת עת"ר עד פרוץ מלחה"ע בתרד"ע.

במכתב ההמלצה שנתן לו רב העיר בשעה שנסע לסוכטשוב, נכתב בין השאר: "הבחור המוכ"ז הוא דבר נפלא בדורותינו, התמדתו לא יכילו ניירות... לא פסיק פומיה מגירסא, וגם תחילתו וסופו יראת-שמים נפלאת היא בעינינו"...

בפרוץ המלחמה עקר לווארשא והתאבק בעפר רגליהם של הגאונים והצדיקים שהיו אז שם, אך עיקר נסיעתו היתה אל האדמו"ר בעל ה"שפת אמת" מגור.

"ביום הכיפורים [תרצ"ט] הייתי באטוואצק אצל הרב הצדיק הריי"צ זצ"ל אדמו"ר דליובאוויץ, והיה מחבב אותי מאד. ונדפס ממנו תשובה אלי בסוף 'קונטרס העבודה', התחלתה: "לאנ"ש בבילגוריי". ושיבח את לימודי בחב"ד לפני המקורבים שלו, ואמר: זה נקרא לימוד חסידות".

כנראה שבאותה הזדמנות אמר לו הרבי את הדברים המובאים בשמו בתחילת ה"הסכמות" לספר 'בן לאשרי ברכה משולשת': וכמו כן הסכים הרב הקדוש אדמו"ר זצ"ל מליובאוויטש שאדפיס חיבורי זה, וציווני גם כן ליקח הסכמות על ספרי שעל ש"ס, ולהדפיסו.

למכתבו של אדמו"ר הריי"צ (הנזכר לעיל) קדמו מכתבים נוספים, גם הם אל "אנ"ש בבילגוריי"; הראשון בחודש חשון תרצ"א: מענה למכתבם בבקשת התקשרות פנימית והתעוררות רחמים רבים בגו"ר, שבו ביקשו גם לשלוח אליהם מאמרי חסידות ושאלו סדר בלימוד ועבודת השי"ת.

המכתב השני נכתב בחודש כסלו תרצ"א, ובו ביאר להם הרבי את אופן וסדר הלימוד: הלכה לידע המעשה אשר יעשון, גמרא, לימוד חסידות ברבים בשבת ובחול.

המכתב הנ"ל (שכאמור, נדפס לימים בסוף 'קונטרס העבודה'), נכתב בחודש שבט תרצ"א, ובו מענה לשאלתם ב'תורה אור' וב'תניא', "במעלת מדריגת הצדיקים ומעלת עבודת הבעל-תשובה, ובענייני מדריגת המשכתן בלבושי הנשמה בגן-עדן, ומדריגת אהבה רבה ואהבה בתענוגים".

מכתב זה מצטיין באריכות ההסבר ובעומק תוכנו, ויש ללמוד ממנו רבות על הערכתו הרבה של הרבי לאברך הצעיר ולחוגו.

בחוברת השלישית של 'התמים' (חודש ניסן תרצ"ו), התפרסמו – במדור "שערי חסידות" – חמש שאלות במאמרי חסידות, ששלח אליהם "יצחק הובערמאן – בילגוראיי".

להלן מכתב שנשלח – בקיץ תרצ"ו – אל מערכת 'התמים' (ולא נתפרסם עד כה), וקרוב לוודאי שגם הוא נכתב על-ידי הר"ר יצחק הוברמן:

ב"ה

כאשר אני בער ולא אדע, ולא זכיתי לשמש זקנים ואנשי מעשה בחסידות שאזכה ללמוד מאתם דרכי החסידות ולהבין מהות החסידות וענינה. והגם שמעולם אני מאותם שנקראים "חסידים" ולומד ב"ה מעט בספרות החסידות דאדמו"רי פוילין, וגם מעט דמעט בספרות החסידות החב"דית, והנני מרגיש בנימי נשמתי התקשרות פנימי עם חסידות, והשתוקקות וצמאון לעלות אל הדרך העולה בית א-ל במסילת החסידות, אותה החסידות שהראתה מימי הפרחתה ושגשוגה להמשיך את לבם של רבבות אלפי ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים, והבעירה בלבבם זיקי אש בוערה של צמאות כיסופין וגעגועין לא"ס ב"ה, ומהם נתגדלו אנשים גדולי התורה והחסידות שהשליכו העולם אחרי גיוום והתענגו בנועם זיו ה' והתדבקו בחשיקה וחפיצה בעבודת ה'. וגם האנשים הפשוטים שרצו רק אחרי ה"ישועות" בשמעם הנפלאות מצדיקי הדור זי"ע, גם הם הרגישו איזה שינוי לטובה במחשבותיהם ודבוריהם ומעשיהם.

אבל כעת שירדנו פלאים, ואין לנו אותם החסידים גבוהי קומה שיורו לנו באיזה דרך ישכון אור החסידות, ואת המעשה אשר נעשה להשיג דרכי העבודה, נבערה דעתי מהבין בקוצר שכלי ומיעוט בינתי מה היא החסידות הבעש"טית בכלל, ובעד אנשים פשוטים כמוני בפרט. מה מטרתה בענין העבודה ועל מה אדני' הטבעו? מה היא גדר החסידות ובמה נשתנית ענינה ועבודתה מכל דרכי העבודה שהיו לפני התגלות החסידות? הלא מיום שעם ישראל נהי' לעם וקבלו תורתנו הק' והתמימה, ידעו לדעת שעיקר מטרת חייהם להכיר יחודו ואחדותו ית' שמו וית', ולקיים עסק התורה והמצוה ולזכך מדותיהם, להסיר המדות המגונות והפחותות ולדבק בדרכיו ומדותיו ית'. ולמטרה זו ישנם ספרים מקדמוני עולם כידוע, להורות לנו דרכי העבודה. ובמה נשתנו דרכי העבודה שהתוו לנו גדולי החסידות, הלא בטח הוא לנו דרך הקרובה למטרה זו, אבל מה הוא הדרך החדש הלזה? ומה היא דורשת מהאדם ואיזה הם הדרכים המובילים לקנותה?

וזאת הנני מתחנן לפניכם עורכי העתון להפצת החסידות, להורנו את דרך האמת של החסידות.

אקוה שאצלכם, נכדי החסידות המקורית, אשיג תשובה נכונה וברורה על שאלותי. אף שיודע אני שקשה אצלכם הלומדים חסידות בעיון ובהעמקה מאד ללמד את ה"אלף" של חסידות, אבל מה אעשה שנפשי חשקה ללמוד חסידות וצריך אני להתחיל את ה"אלף". לזאת אתם הסליחה כי תורה היא וללמוד אני צריך.

מוקירם ומכבדם

קורא "התמים" בבילגוראיי

*       *       *

קשריו של הרב ר"י הוברמן עם אדמו"ר הריי"צ נמשכו גם אחרי המלחמה, וכך מצינו את מכתבו של הרבי אליו בחודש אב תש"ח, בקשר לעבודתו בחיזוק הדת, שתהיה בחסד וקירוב.

מכתב נוסף נשלח אליו בחודש טבת תש"י, שבו ברכת מזל-טוב לרגל התמנותו לרב בעדתו [בעיר ווצלר שבאשכנז], ושתהיה עבודתו בסבלנות ובקירוב (וכן בדבר משלוח ספרי 'תניא' ומאמרי דא"ח).

גם באגרות-קדשו של רבינו זי"ע נדפסו כמה ממכתביו של הרבי אל הרב ר"י הוברמן, בקשר להתוועדויותיו ביו"ד שבט, בי"ב תמוז ובפסח. בקשותיו לבריאות ולמשלוח ספרי חסידות, וכן מענה לשאלתו בדבר מקורו של מאמר רז"ל.

*       *       *

קרוב לשלושים שנה התגורר הרה"צ ר' יצחק הוברמן ברעננה שבאה"ק (ונתפרסם שמו כ"הצדיק מרעננה"), ושם נלב"ע בי"ג טבת תשל"ז.

*       *      *

בשנת תשל"א נדפס לראשונה ספרו "בן לאשרי – ברכה משולשת" על ס' בראשית, ובין פרשה לפרשה הציב המחבר את המדור "מקבילות הלולאות".

במדור זה רשם "מהנוראות ונפלאות, ששמעתי מפי כמה צדיקים גאונים וקדושים, שזכיתי להארת פניהם אלי, ולהאציל מקדושתם עלי. כל ימי גדלתי בין החכמים וחסידים ישישים שהלכו להצדיקים, או שמעו מאבותיהם ומרבותיהם, ורובם שכתבתי לא כתבתי אלא ממה שהמספר הי' בשעת מעשה, או שהמספר לו הי' בשעת מעשה.

"והרבה מסיפורי חב"ד קבלתי מהתמים ר' יצחק מתמיד ז"ל, ר' (משה) [מרדכי] חפץ ז"ל שהי' שו"ב בריגא, ר' משה ואחיו ר' מרדכי דובין מריגא, התמים ר' משה חיים מזקליקוב הי"ד ששמע בעת למדו בליובאוויץ' מהמשפיע..." (עכ"ל ב'פתחא זעירא' לקונטרס 'מקבילות הלולאות').

ואלו הם סיפורי חב"ד המלוקטים מתוך המדור "מקבילות הלולאות":

 

[א]

            פעם ציוה הרב המגיד הר"ר בער ממזריטש לרתום את הסוסים קודם תפילת שחרית, לקח את החבריא עמו ונסעו במשך זמן רב. כעבור זמן שאל המגיד את החבריא מה השעה, והשיבוהו שעתה שעה שנייה אחר חצות היום. "עדיין לא התפללנו שחרית, ומה נעשה" שאל שוב המגיד (היה זה בימות החורף כשהימים קצרים), וציוה לשאול את העגלון מה המרחק ל"קרעטשמע" [=בית-מרזח] הסמוכה ביותר, והורה לנסוע לשם במהירות.

            כשהגיעו אמר המגיד להר"ר מענדל מוויטבסק: מענדל! לך נא ראה האם נוכל להתפלל ב"קרעטשמע" זו. נכנס ר' מענדל, חזר ואמר שהבית מלא נוכרים מפה אל פה ואי אפשר להכניס לשם אפילו מחט! שלח המגיד את הר"ר לוי יצחק מברדיטשוב, וגם הוא חזר והשיב אותה תשובה. שלח המגיד את אדמו"ר הזקן, וגם בפיו היתה תשובה דומה.

            אמר המגיד שאין ברירה אחרת וחייבים לדחוק ולהיכנס בחוזקה. נכנס המגיד בפתח ונדחק בכל כוחו עד שנכנס פנימה, ואחריו עשו כן החבריא ונכנסו הכל פנימה. הלך המגיד אל השולחן והחבריא אחריו, וגם על השולחן היו מוטלים נוכרים, וכן תחתיו, ועל התנור והכיריים, עד שהיה לפלא כיצד הצליחו להיכנס לשם. הניח המגיד את תיק הטלית והתפילין על השולחן, והנוכרים המבוגרים זזו קימעא ופינו לו מקום. וכך עשו גם החבריא. התחילו המגיד והחבריא בתפילתם, והנוכרים הקטנים שחקו מהם בשעת התפילה ובלבלום.

            וסיפר אדמו"ר הזקן, שהוא בחן היטב וראה כי כל הפתחים, החלונות ואפילו הארובה היו סגורים במשך כל הזמן, ובכל זאת הנוכרים המבוגרים נתמעטו והלכו עד שבשעת אמירת "יוצר אור" לא נשאר מהם אפילו אחד. רק הקטנים נשארו, וגם הם נעלמו כליל כשהגיעו לתפילת שמונה-עשרה.

            בתום התפילה ציוה המגיד לקרוא לבעל ה"קרעטשמע" (ששמח מאוד כשנודע לו שהמגיד נמצא בביתו), ושאלו למעמדו ומצבו. השיב בעל-הבית שבגלל הקור הגדול אין איש פוקד את ביתו והוא עתה מחוסר פרנסה לחלוטין. שאלו המגיד על בני ביתו, והשיב שהשיא בת אחת ובן אחד, ומכיון שבנו עני לקח האב אליו את כלתו. צעק עליו המגיד: מה אתה מדבר! ויצא את ה"קרעטשמע".

            מדיבורו של המגיד נתעורר באיש כח התשובה, ורדף אחרי המגיד שיתן לו תיקון. אך המגיד ציוה להמשיך בנסיעה מבלי לעצור. המשיך האיש ורץ אחריהם עד שכשל כוחו ונפל ארצה, ורק אז הורה המגיד לעמוד ולהמתין לו. אבל ברגע שנתקרב האיש לעגלתם ציוה המגיד לעגלון לזרז שוב את הסוסים והאיש המשיך בריצתו אחריהם. וכך נעצרה העגלה והמשיכה שוב בדרכה עד שהגיעו למזריטש.

            המגיד נכנס מיד לחדרו ולא הניח את האיש להיכנס אליו, והוא עמד בחוץ, מרט את שערות ראשו, בכה והתמרמר מעומק ליבו עד שהיה קרוב לסכנת נפשות. אז ציוה המגיד למשרתו שיאמר לאיש לצאת החוצה, לפשוט את כל בגדיו ולעמוד בתוך השלג עד צווארו, ויאמר את כל ספר התהלים במתינות מלה במלה. מיהר האיש לקיים את סדר התשובה שנתן לו המגיד, ולא חשב על הסכנה שבדבר כי מאס בחייו באם לא יחזור בתשובה שלימה.

            אך החבריא חששו מאוד לנפשו, וכל רגע נדמה להם כשנה. עמדו הם בפתח חדרו של המגיד, אולי יצוה להכניסו הביתה. והאיש עמד בשלג, נר בימינו ותהלים בשמאלו, ואמר את המזמורים מלה במלה. כעבור כמה שעות ציוה המגיד להכניסו לבית-המדרש, וכשרצו אליו שמעוהו אומר את התיבות האחרונות "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה" (ואמר אדמו"ר הזקן, שמזה למד שאין להתחכם, ובאם לא היו רצים היו באים לזמן המוכשר).

            וסיים אדמו"ר הצמח צדק, שמסיפור זה נוכל להבין את גודל איסור נידה, שהיא בכרת, מאיסור אשת-איש ואיסור כלתו אע"פ שהם בסקילה, שמאיסור נידה נבראו המשחיתים הקטנים אבל הם נתבטלו בקושי יותר, ומאיסור אשת-איש וכלתו נבראו המשחיתים הגדולים, שהם נתבטלו מהר יותר, וגם היה להם יותר דרך-ארץ בפני הצדיקים.¹

 

 

[ב]

            סיפר לי הר"י מתמיד ז"ל:

            הרה"ח ר' פנחס² בן הרה"ג ר' הניך שיק אבד"ק שקלוב היה גביר עצום, ובנה לו בית חומה בשקלוב.³ בבואו אל אדמו"ר הזקן תמה הרבי: פנחס, לא היה לך די עולם-הזה עד שהוצרכת לבנות בית חומה דוקא?!

השיב הר"ר פנחס: יאמין לי הרבי שכל לבינה ולבינה שהנחתי בבנין כיבסתיה קודם לכן בדמעותיי, וכל כוונתי בבנין היתה, היות שהקהל צריך לעשות אסיפה מזמן לזמן, ואם ביתי יהיה המקום המוכשר לזה הרי שאוכל להשפיע על מהלך העניינים שיהיה  לטובת החסידים והחסידות.⁴

 

[ג]

            עוד סיפר:

            בבית הרה"ח ר' פנחס הנ"ל היתה ההנהגה בעושר רב, מצעות המיטה היו מבד משי יקר וגם על הריצפה היו שטוחים מרבדים נאים. פעם בא לשקלוב הרה"ח ר' שמואל מונקעס,⁵ ירד אז גשם שוטף, בגדיו היו מלוכלכים ונעליו מלאות רפש וטיט, וכך הוא נכנס לביתו של הר"ר פנחס, הלך במהירות מחדר לחדר עד שהגיע לחדר המיטות ונשתרע על אחת המיטות במלבושיו ובמנעליו.

            קראו בני הבית לר' פנחס וסיפרו לו שאחד החסידים נכנס הביתה, לכלך את כל השטיחים, ועתה הוא מוטל בבגדיו במיטתו. שאלו ר' פנחס: שמואל, הרי יכול היית להסיר את המצעות ורק אחר-כך לשכב במיטה?! קפץ ר' שמואל מן המיטה ואמר: אם למצעות של משי יש עדיין תפיסת מקום במחשבתך, אם-כן כל ענין החסידות לא פגע ולא נגע בך, ומה אני עושה בביתך?! ורץ החוצה.

            נכנסו הדברים לליבו של ר' פנחס, ורץ מהרה אחרי ר' שמואל וביקש ממנו "תיקון". ציוה עליו ר' שמואל שיקח את המגריפה שגורפין בה את הפחם בתנור, ו"ירכב" עליה בכל רחובות שקלוב... לא הרהר ר' פנחס אחרי הדברים, ומיד קיים כאשר ציווה עליו ר' שמואל מונקעס.⁶

 

[ד]

            בעיר זוראביץ שבפלך מוהילוב במדינת רוסיא היה בחור עילוי מפורסם, שכל הש"ס והפוסקים היו שגורים על פיו. לפתע עברה עליו רוח עיוועים, פרש מלימוד התורה והתחיל לעיין בספרים חיצוניים עד שנכנסה בו מינות. אביו שהיה ירא-שמים גדול הוכיח למוסר אזנו, אך כל תוכחותיו היו לריק ונפלו על אזניים ערלות.

            פעם אחת בא לאביו בחצות הלילה ואמר לו, שהגיע למסקנה שמדינת רוסיא היא הטיפשית שבארצות, פלך מוהילוב הוא הטיפשי שברוסיא, העיר זוראביץ היא הטפשית שבפלך מוהילוב, בית אביו הוא הטיפשי שבעיר, ואביו הוא הטיפש שבבית. לכן עוזב הוא את משפחתו והולך לאשר ישר בעיניו. יצא את הבית ולא שב אליו עוד, כי המשכילים שלחוהו על חשבונם לברלין, שם למד באוניברסיטאות שונות עד שנשתלם בכל החכמות, כי מוחו היה מעולה ביותר.

כעבור חמש שנים חיבר שני ספרים, האחד לברר את כל החולאים העלולים בכל אבר ואבר, גורמי המחלות, אופני הזהירות מפניהם ואופן רפואתם; והשני, בחכמת החשבון וההנדסה. הראה הצעיר את חיבוריו לגדולי החכמים באשכנז ובצרפת, ונתפלאו הכל על רוחב בינתו. אז החליט לחזור לבית אביו, בהיותו בטוח שאביו יתפייס בראותו את גודל חכמתו.

בעת ההיא שב אדמו"ר הזקן ממאסרו בפטרבורג, ויצא שמע חכמתו בכל העולם (ששאלוהו בפטרבורג חשבונות נפלאים, והשיב נכונה). החליט העילוי לסבב את דרכו כדי להיות אצל אדמו"ר נ"ע ולשמוע את חוות-דעתו על שני חיבוריו. כשהגיע לעירו של הרבי נכנס לבית-מדרשו, והיה זה בתחילת הלילה בעיצומו של החורף, ושני תנורים היו מוסקים בבית-המדרש לחממו. הוא דיבר אשכנזית רהוטה, ורק ר' מרדכי ליפלער שנזדמן לשם היה יכול לדבר עמו (כי הוא היה מתגורר בפטרבורג ומסחרו היה עם גדולי הסוחרים מאשכנז), ושמע ממנו שרצונו להיכנס אל אדמו"ר. מסר ר' מרדכי את בקשתו, והרבי ניאות לקבלו.

מיד בהכנסו הניח לפני אדמו"ר את שני חיבוריו, וביקש לשמוע את חוות-דעתו. הרבי נטל את החיבור בחכמת החשבון, החל לעיין בו דף אחר דף, בדף החמישי עצר ורשם משהו באחת השורות, ובשאר הדפים עלעל במהירות. כשסיים הראה לאותו חכם את הטעות שבדף החמישי, ואשר כל ההמשך מיוסד על אותה טעות.

נבהל העילוי מאוד, ותיכף הגיש לרבי את חיבורו השני בחכמת הרפואה. עיין בו אדמו"ר מעט, ושאלו מהו האבר שאם נחתכנו תהיה הסכנה מועטת ביותר. השיב החכם: האצבע הקטנה שברגל. ביאר לו אדמו"ר את טעותו, היות ובאותה אצבע יש צומת גידים חיוניים שסכנתם מרובה מניתוח אבר גדול.

יצא החכם מבית אדמו"ר לבית-המדרש והלך בו אנה ואנה תפוס ברעיונותיו. שאלו ר' מרדכי ליעפלער מה לו, והלה השיבו ששום אדם לא יוכל להיות בעזרו, רק אדמו"ר הגדול. ואחר העמיקו במחשבותיו שעה ארוכה לקח אחד מחיבוריו וקרעו לשניים, מחציתו שרף בתנור האחד ומחציתו שרף בתנור השני. כעבור שעה נוספת עשה כן לחיבורו השני, ויהיו שניהם למאכולת אש.

בתוך כך שלח אדמו"ר לקרוא אותו אליו, ואמר לו שאם ישאר אצלו ילמד אתו. ניאות העילוי, והרבי למד עמו ביחידות במשך שנה תמימה. ואפילו את בנו, אדמו"ר האמצעי ר' דובער, לא הניח אדמו"ר להיות עמם בשעת הלימוד, הגם שהפציר באביו מאוד שיהיה גם הוא נוכח ומאזין ללימודם. רק זאת גילה לו אביו בסוד, שבחור זה הוא גלגולו של ר' אלעזר בן דורדייא, וכבר היה שלוש פעמים בעולם-הזה ובכל פעם הוא מתקלקל בסופו, אבל הפעם כשבא לידי לא ארפה ממנו. וזה לך האות, ששבעה שבועות תספור לך מהיום. וכך הווה, שבתום שבעת השבועות נפטר פתאום הבחור לחיי העולם-הבא.

אז למד אדמו"ר הזקן נ"ע עם בנו ר' דובער נ"ע את מאמרי הספר "דרך חיים" (שמובא בו פעמים רבות ענין ר' אלעזר בן דורדייא), ולבסוף סידרם אדמו"ר האמצעי וגם הדפיסם בחייו.⁷

 

[ה]

פעם בא אל אדמו"ר הצמח-צדק אחד החסידים הזקנים⁸ שנסעו עוד לאדמו"ר הזקן נ"ע, ויאמר לו הצ"צ: הנכם מהחסידים הזקנים, ספרו נא לי איזה סיפור מעשה. והתחיל לספר בזה הלשון:

ידוע היה מנהגו של הרב המגיד ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל לילך בערב שבת קודש לטבול במקוה תיכף אחר חצות היום, ואחר-כך היה סוגר עצמו בחדר למשך זמן מה, ואז היה יוצא לבית-מדרשו, מתפלל מנחה ומקבל את השבת בעוד היום גדול.

פעם אחת בדרכו מן המקוה עמד באמצע הדרך, הביאו לו כסא וישב עליו כמה שעות תפוס ברעיוניו הקדושים, אחר-כך הלך לביתו, סגר עצמו בחדרו זמן מועט ומיד נכנס לתפילה. הפעם התפלל במהירות רבה מהרגיל, וסיים תפילתו בשקיעת החמה. ועוד שינה אז באמירת ה"תורה", שלא אמר כדרכו בקיצור נמרץ ובדרך מוסר, אלא השמיע "תורה" כשיטת חב"ד. מקורביו ראו ותמהו, והחליטו להמתין לשבת הבאה, והיה אם גם אז יאמר כדרך החב"ד, יבינו ששינה את שיטתו ואין להם מה לשאול, אבל אם יחזור לומר כמנהגו מימים ימימה, ישאלוהו מה ראה לשנות בשבת שעברה. ואכן לשבת הבאה אמר בקיצור כדרכו, ומקורביו שאלוהו לפשר הנהגתו בשבת הקודמת.

השיבם המגיד מזלוטשוב, שבשעה שנתעכב בדרכו מן המקוה שמע שחוזרים בשמים מאמר דא"ח דחב"ד, וכשראה את גודל חביבות המאמר בשמים לכן חזר עליו בפני אנשיו.

כששמע הצ"צ את הסיפור, אמר לאותו חסיד שבזה מבין הוא עתה סיפור אחר ששמע מכבר; שפעם אחת בא המגיד מזלוטשוב אל המגיד ר' בער ממזריטש, והלך הרבי ר' בער לשולחן שערך המגיד מזלוטשוב, ואילו המגיד מזלוטשוב לא הלך לשולחנו של הרבי ר' בער. וזה ידוע אצלנו, שזקיני אדמו"ר החליט בדעתו להדבק אל היותר גדול שבדור, והנה עתה היה נבוך בדעתו מי משניהם גדול יותר, המגיד מזלוטשוב או המגיד ממזריטש.

יום שלם סבב זקיני במבוכתו ללא יכולת להכריע לצד מן הצדדים, עד שהחליט בדעתו לשאול את הרבי ר' בער בעצמו, היות וידע שהוא איש אמת. במשך כל היום עמד שומר על פתח המגיד ולא הניח לאיש להכנס, ורק בחצות הלילה הלך השומר לישון. המתין זקיני עד חצות הלילה והחליט להיכנס.

הפסיק הצ"צ ואמר: כשסיפר לי זקיני את המעשה הזה והגיע לכאן, היכה על כתפי בחיבה ואמר לי: מענדל, מה אומר לך! ראיתי בחדרו את כל הפרצופין דא"ק ועוד למעלה ולמעלה מזה! והמגיד היה תלוי באויר מעל מיטתו גבוה מארבע אמות, ועד התיקרה היו פחות מארבע אמות. וכבר לא הוצרכתי לשאול! אך מכיון שכבר נכנסתי החלטתי לשאול בכל זאת. המתנתי זמן מה, ואז ירד רבי ממיטתו ללא עזרת הקביים (אף שכל היום לא היה יכול לזוז ממקומו ללא הקביים), ואמר לי: זלמינא! ממך איני צריך להישמר.

הצעתי לפניו את מבוכתי, והוא השיבני: נשמתי היא מבחינת נשיקין, ואילו נשמת הרבי ר' מיכל היא מבחינת זיווג נשיקין. וידוע שנשמה מבחינת נשיקין היא גבוהה יותר, אך רציתי לשמוע תורה מנשמה שהיא מבחינת זיווג נשיקין.

וסיים אדמו"ר הצ"צ: מכיון שזקיני הלך במשך כל יום השבת כשהוא תפוס במחשבותיו אודות המגיד מזלוטשוב, הוכרח המגיד מזלוטשוב לומר בשבת אחת מאמר חב"ד. זי"ע.⁹

 

[ו]

סיפר לי הר"י מתמיד:

            פעם בא אדמו"ר הזקן נ"ע לבית הר"ר זושא לאניפאלי, ובאותה שעה היה אצלו גם הר"ר ליב הכהן, וישבו שניהם וגבם אל הפתח. כשפתח אדמו"ר את הדלת נתרגש הר"ר זושא ועמד מלוא קומתו, ואמר: [מה הבאתם מה"גראבע ליטא" (מליטא המגושמת)]?¹⁰ נתן לו אדמו"ר כמה קונטרסים מכתב-היד של ספר התניא, גם להר"ר ליב נתן כמה קונטרסים, ותיכף עזב את הבית. וגם הר"ר ליב יצא והלך לביתו.

            כשעיין הר"ר זושא בכתב-היד נתלהב מאוד ולא היה יכול להתאפק מלהודיע זאת להר"ר ליב. וגם הר"ר ליב הלך להודיע להר"ר זושא. נפגשו שני הצדיקים באמצע הדרך ונתפלאו על כך מאוד.

            בבוקר, כשבא אדמו"ר הזקן לבית הר"ר זושא, הפצירו בו השניים שידפיס את ספר התניא, ואדמו"ר טען שאין בכך צורך, שהרי הגדולים אינם זקוקים לחיבור זה, ואילו לקטנים לא תהיה בו תועלת. והם השיבוהו אדרבה, לגדולים יש בו צורך גדול וגם לקטנים יביא תועלת רבה. ומהאי טעמא לקח אדמו"ר הזקן הסכמות משני הצדיקים הללו כשניגש להדפיס את ספר התניא.¹¹

 

[ז]

            פעם ראה בנו של הר"ר זושא שאביו רועד בכל גופו, ושאלו על מה ולמה הוא רועד. לפתע הרגיש שגם המיטה שאביו הקדוש שוכב עליה רועדת, וכך גם הקרקע, ונתפלא הבן עוד יותר. אמר לו אביו, שנשמה דאצילות הולכת ובאה אליו. בתוך כך בא אדמו"ר הזקן לבית הר"ר זושא, דיבר עמו כמה דיבורים, יצא והמשיך בדרכו. רק אז נח הר"ר זושא מרעידתו.

            שאלו הבן את אביו הקדוש: היכן היא הנשמה דאצילות? השיבו הר"ר זושא: האם לא ראית את האברך שהיה כאן?!¹²

 

[ח]

            שמעתי מאיש נאמן, רמ"ח מזקלקוב הי"ד, ששמע מהמשפיע שהיה בן בית אצל אדמו"ר מהרש"ב מליובאוויטש זצוק"ל, שאדמו"ר סיפר לו שבעת שהיו רודפים את זקינו אדמו"ר הזקן קודם שנתפס למאסר, הפסיק לומר חסידות והיה סגור ומסוגר. פעם אחת ישב בעליית הגג, וראהו חסיד אחד, לקח סולם ועלה אל אדמו"ר וביקש שיאמר לו מאמר חסידות. התפלא עליו אדמו"ר: הלא ידעת שסכנה גדולה היא לי אמירת החסידות?! הפציר בו החסיד מאוד, אך אדמו"ר הסביר לו שעתה לא עת אמירת מאמר, וגם סכנה היא לו. אמר החסיד: אספר לרבי סיפור מהמגיד ממזריטש:

            דרכו של הרב המגיד היה לנסוע אל הכפרים והעיירות הקטנות שבסביבתו; פעם ביקש המגיד מאחד מבעלי-הבתים שיסע עמו, והלה ניאות מיד לבקשת המגיד. באמצע הדרך הגיעו למקום מידרון תלול מאוד, שבקצהו עמד ביתו של שומר היער. הזהיר המגיד את העגלון שינהג את העגלה בזהירות גדולה, שלא תיטה מן הדרך ולא תזיק את ביתו של שומר היער. אך העגלון נתעצל במלאכתו, ובמורד ההר נתגלגלה העגלה במהירות רבה וכבר לא היה העגלון יכול לעצור בעדה, נתקלה העגלה בבית ונתנפצו זכוכיות החלונות.

            בראות השומר את הנזק שגרמו לו, רץ אליהם בחימה שפוכה וקנה הרובה בידו, ואיים להרוג את העגלון באם לא ישלם לו מיד את דמי החלונות. פרץ העגלון בצעקות: אני אינני אשם! הסוחר היושב בעגלה זירזני להאיץ בסוס ולהגביר את מהירות הנסיעה! הסיב השומר את עיניו אל הרב המגיד, וכשראה את פניו המאירים נבהל וברח לנפשו. והמה המשיכו בנסיעתם לשלום.

            שאל המגיד את העגלון מפני מה הטיל את האשמה עליו, הרי הוא הזהירו שיסע לאט ובזהירות! השיב העגלון בתמימות: חשבתי לעצמי, אם כבודו הוא "רבי" אמיתי, הרי שלא יאונה לו כל רע. ואם הוא רק מתלבש בלבוש "רבי" ומשקר את הבריות, הרי שראוי הוא שיפגע בו כדור הרובה!¹³

            אדמו"ר הזקן נהנה מהמשל, וניאות לומר מאמר חסידות לאותו חסיד.

            (ובנוסח אחר שמעתי, שהר' שמואל מונקעס סיפר מעשה זה, שהרמ"מ ויטעפסקער רצה ליסע למעזריטש, ושלח לבעל-עגלה ליסע עמו תמורת שלושה רו"כ, ולא רצה. אמר לו הרמ"מ שהוא יתחרט על כך! פחד העגלון ונסע עמו. אחר שאירע כנ"ל, אמר לו העגלון: הרי באמת נסעתי רק בגלל הפחד מהרבי, אבל אם אין הגוי מתיירא ממנו, הלא אינו "רבי").

 

[ט]

            עוד שמעתי מרמ"ח הנ"ל, שבשעה שנקרא אדמו"ר הזקן לפטרבורג היה בצער גדול ר"ל. היה שם הרה"ח ר' שמואל מונקעס שהיה בעל בדיחותא גדול, ורצה להפיג מעט את צערו של הרבי. מה עשה, הלך וקשר את עצמו באבנטו אל שער החצר של הרבי. שאלוהו החסידים מה זה ועל מה זה, והוא שותק. כשראו החסידים שהוא מתענה במצבו זה רצו להורידו, אך הוא לא הניח להם ואמר שלא ירד עד שהרבי בעצמו יבוא אליו.

            סיפרו החסידים לרבי שר' שמואל נמצא במצב של פיקוח-נפש, והרבי יצא אליו ושאלו לפשר מעשיו. הסביר ר' שמואל, שמזה זמן רב שהוא נבוך בחקירה, מדוע כל בתי-החרושת הגדולים הם מפורסמים בעולם, ואילו בית-החרושת של אדמו"ר שמייצר חסידים אינו מפורסם כלל? ואחר הדרישה והחקירה הגיע למסקנה, שעל שעריהם של כל בתי-החרושת תלוי שלט מצוייר המודיע לבני האדם את מהות המוצרים שלו, וכך הוא מתפרסם לרבים. לכן החלטתי שגם כאן צריכים לתלות חסיד, להודיע לכל באי עולם שכאן מייצרים חסידים. ומי יסכים לתלות את עצמו חוץ ממני...

            בכך הצליח לבדח קצת את אדמו"ר, והוא ציווהו להתיר עצמו ממאסרו.¹⁴

 

[י]

            קודם פטירתו יצא הרה"ח ר' שמואל מונקעס לרחוב, קרא לאנשים שעברו שיבואו להיות נוכחים בשעת יציאת נשמתו, ובזה הלשון פנה אליהם: בואו וראו פגירתה של עז... כאשר נתאסף מנין הציע לו אחד הנוכחים שיאמר עמו וידוי, והוא השיבו: וידוי תאמר אתה...

            פתח ר' שמואל ואמר: ריבונו-של-עולם! את עיקר המכוון שלך לא קיימתי. את גן-העדן שלך איני צריך. מהגיהנם שלך איני מתיירא. אם חפץ אתה לקחת אותי כפי שאני, מוטב. ואם לאו – עשה מה שתרצה. השכיב עצמו על המיטה [בנוסח אחר: שטח תבן על הקרקע ושכב ארצה] ותיכף התחילה הגסיסה. תנצב"ה.

 

 [יא]

            בעת שנתקבל הרה"ג ר' אברהם צבי אייזנשטאדט זצ"ל (בעל המחבר "פתחי תשובה" על שו"ע יורה-דעה) לאבד"ק ביאליסטוק, היו שם הרבה חסידי חב"ד ורצו ברב מאנ"ש, או שיהא לפחות כפוף לאדמו"ר הצמח-צדק. היה דין-ודברים בינם לבין הרב, עד שנתפשרו שיביאו את דינם לפני הצ"צ עצמו. הרב עצמו היה כבר זקן מופלג וחלוש ולא היה בכוחו לנסוע אל הרבי, לכן שלח לשם את חתנו שהיה גם הוא מופלג בתורה.

            אחרי שמיעת פסק-הדין שהוטב בעיני שני הצדדים, נשאר חתן הרב בבית הצ"צ, ופלפלו בכמה סוגיות עמוקות. הרבי ענה לו על כל שאלותיו ופתרו את כל ספיקותיו, אך דיבר עמו בלשון כבוד "אתם". חתן הרב התפלא מאוד על ישרות לימודו של הצ"צ, כי כבר פלפל בעניינים אלו עם כמה וכמה מגדולי המתנגדים ודבריהם לא נכנסו באזניו, ואילו דברי הצ"צ נתקבלו אצלו מאוד.

מתוך כך נתקרבה דעתו אל הרבי, ושטח בפניו בלב נשבר בעיה שהעיקה עליו: הוא מקפיד ומדקדק בכל מעשיו, ועושה אפילו לפנים משורת הדין, כגון שחז"ל אמרו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והוא נותן את כל הונו לצדקה, לומד הוא יומם ולילה ומקיים את כל המצוות על הצד היותר טוב, ועם כל זה אין הוא מרגיש מאומה, וה"בעל דבר" הוא אצלו בתוקפו כמימים ימימה.

השיבו הצ"צ בחיבה ובלשון נוכח: אומר לך בני אהובי, דע לך שבתחילה היה ה"בעל דבר" מכונה בשם "מלאך המות", וכשבא אברהם אבינו ע"ה ופרסם לבריות שאך שטות היא לשמוע בקולו של מלאך המות האורב להם, פסקו מלשמוע בקולו, ויבוא מלאך המות בטרוניא ובצעקה השמימה שאין לו מה לעשות עוד בעולם-הזה אחרי שנתגלה קלונו, ומי פתי ישמע לו?

ציוה עליו הקב"ה להמשיך בעבודתו, אך ישנה את שמו ל"יצר הרע" כדי שלא יכירוהו. כך היה עד זמן מתן תורה, שאז בא משה רבינו ע"ה וגילה את זהותו, וצעק לעם: מדוע זה אתם שומעים ליצר הרע? הרי הוא הוא מלאך המות! וגם כתב זאת בתורה "הנני נותן לפניכם את החיים ואת הטוב, את המות ואת הרע". שוב בא ה"בעל דבר" בצעקה השמימה, שנתגלתה זהותו וגם נכתב מפורש בתורה שהיא נצחית, ומי עוד ישמע לו מעתה?

שוב ציוה עליו הקב"ה להמשיך בפיתוי בני האדם, אלא שמעתה יקרא שמו "נפש הבהמית" ולא יכירוהו. ואכן כך היה העולם מתנהג, עד שבא הבעש"ט וגילה רז זה, מיהו המתחפש בשם נפש הבהמית, וציוה על תלמידיו הקדושים שיפרסמו את הדבר הזה בכל תפוצות ישראל. טען ה"בעל דבר" שוב בצעקה גדולה שאין לו מה לעשות יותר בעולם, וגם הפעם ציוה עליו הקב"ה שימשיך, והפעם בשם "יש" (היא הגיאות), ובשם זה ישאר עד ביאת גואל צדק.

ואם-כן, סיים הצ"צ, כשה"יש" לומד ומקיים מצוות, איך תרצה להרגיש?

אותו למדן מופלג שהיה איש אמיתי הכיר באמיתיות דברי הצ"צ, ומאז נהפך לאיש אחר ונתדבק לחסידות מאוד ובענווה יתירה. זי"ע.¹⁵

 

[יב]

            שמעתי מרמ"ח מזקלקוב הי"ד, ששמע מהמשפיע בליובאוויטש:

            רב אחד מתנגד שלח על-ידי רעהו המסתופף בצל כ"ק אדמו"ר הצ"צ, שמזה זמן מרגיש הוא נטייה גדולה לניאוף ר"ל, ויודע בעצמו שכבר בטלה ממנה רתיחת נערותו, ובשום אופן אין הוא מצליח לגרש ממנו את ההרהורים הרעים הללו. הזכירו החסיד לפני הצ"צ, והרבי אמר שלפני זמן מה קנה אותו רב פרה חולבת והוא שותה את חלבה, ואם ימכרנה לגוי בתנאי שישחטנה כטריפה ולא ימכור מבשרה לישראל, אזי יסורו ממנו ההרהורים הללו.

            תמה הרב מאין ידע הצ"צ אודות הפרה שקנה, אך לא איחר מלעשות כפקודת הרבי ואכן נושע מן ההרהורים הרעים. אחר-כך דרש וחקר, ונודע לו שהרועה הגוי רבע את הפרה ההיא, והבין מכך שחלב הבהמה שנרבעה גרם לו להרהורים ר"ל.

 

[יג]

            שמעתי מאיש אמונים ששמע מזקני החסידים, שפעם בא הרה"ק הרבי ר' יעקב ישראל זצ"ל מטשרקאס [בנו של הרה"ק ר' מרדכי מטשרנוביל וחתנו של אדמו"ר האמצעי] לעיר אחת, ונתאכסן בביתו של גביר אחד שלא נמנה עם החסידים. ביקש הרבי שיתנו לו איזה ספר לעיין בו, ובעל-הבית פתח בפני הרבי את ארון ספריו שיקח ממנו כטוב בעיניו.

            הרה"ק ניגש לארון הספרים, ומה מאוד נבהל כשבא לידו הספר "מאור עיניים" [לזקינו הרה"ק ר' נחום מטשרנוביל] מכורך יחד עם הספר "עליות אליהו". ציוה הרה"ק להביא לו סכין, והוא בעצמו חתך והפריד את שני הספרים, ואמר: הגאון קיבל גביית-עדות על זקיני המחבר שבא על ארמית ר"ל, ועתה יכרכו ספר זה עם ספרו של זקיני?! ושוב לא רצה להתאכסן באותו בית.

 

[יד]

סיפר הר"י מתמיד ז"ל:

הרה"ק ר' הלל נ"ע פאריטשער¹⁶ היה לו תלמיד מובהק, ר"ש [ר' שלום]¹⁷ שמו. פעם אחת אמר הר"ר הלל דא"ח בעמקות גדולה, התחיל תלמידו הר"ש לבכות ובכה מאין הפוגות. קראו רבו ושאלו מה ענין בכייתו. והשיב: הנה עתה המשמש מניח אותי ליכנס ויכולני לשמוע הדא"ח, ומה אעשה אחר מאה ועשרים שנה, באם אהיה בגיהנם איך אוכל לשמוע הדא"ח.

ניחמו רבו, שאם יהיה כן יעשה אליו מכשיר טלפון וישמע הדא"ח גם בגיהנם. אז נח הר"ש מבכייתו.¹⁸

 

[טו]

            בשנת תרע"ח פעל אדמו"ר מהרש"ב נ"ע מליובאוויטש אצל הסובייט שלא יקחו רבנים לעבודת הצבא. ואילו אחד הקומוניסטים היהודים ניסה לפעול שרק רבנים נאורים ומשכילים, רבנים מטעם הממשלה, הם לבדם יהיו בכלל זה, ושאר הרבנים יחוייבו בעבודת הצבא. הוא כתב תזכיר ארוך ומנומק, ונסע בעצמו למוסקבא למסרו לידי השלטונות.

            שלח אדמו"ר נ"ע את בנו אדמו"ר הריי"צ זצוק"ל שישפיע עליו לבטל את רצונו ושלא ימסור את התזכיר שלו, וכשלא הצליח בדבריו שלח מברק לאביו בזה הלשון: "יבוא בעל השור ויעמוד על שורו", וגם אדמו"ר הרש"ב בא למוסקבא. הלך אדמו"ר הריי"צ שוב לאותו קומוניסט לדבר על לבו, וכשראה שדבריו אינם עושים רושם ביקש ממנו לראות ולקרוא בתזכיר שחיבר. הראה לו הקומוניסט את חיבורו, ומיד כשנתנו לידי הריי"צ קרעו הרבי לגזרים!

            נתמלא הקומוניסט חימה וסטרו על לחיו בחזקה עד שנזל דם משיניו, ועינו ולחיו נתנפחו מעוצמת המכה. הרבי ברח תיכף מביתו של הקומוניסט, אך לא בא אל אביו כדי שלא לצערו. וביום השני כשהוקל לו קימעא קשר את פניו במטפחת ונכנס אל אביו. אדמו"ר נ"ע בדק באותה שעה את ציציות טליתו, ושאל את הריי"צ לפשר המטפחת. סיפר לו בנו את הסיפור כולו, ויאמר לו אדמו"ר נ"ע: גם בזמן רבינו הזקן אירע כדבר הזה לנכדו אדמו"ר הצמח-צדק, וגם אז אחז אדמו"ר הזקן את טליתו, ויאמר לנכדו הצ"צ שביחד עם האור המקיף יוכל להיוושע, אם ינשק לציצית הטלית. מיד אחז הריי"צ באחת מציציות הטלית של אביו, נשקה ויצא את חדרו.

            כעבור שעות ספורות נשמע בעיר שאותו הקומוניסט ירה כדור בלבו ומת. ונודע שהיה זה ממש באותה שעה שאדמו"ר הריי"צ נשק את הציצית. כן יאבדו כל אויביך ה', ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.¹⁹

 

 

1. ראה גם בס' "לקוטי ספורים" (עמ' מ) וברשימות הרה"ח רש"ב נאטיק ע"ה. בס' "שמועות וסיפורים" (א, עמ' י) ו"רשימות דברים" (א, עמ' לה) בקיצור.

2. אודותיו: "בית רבי" (א, פרק כו). "רשימת היומן", עמ' תקיח, הע' 83.

3. בס' 'מאמרי אדמו"ר הזקן' (הנחות הר"פ משקלוב) עמ' עט, נדפס הדרוש שאמר אדה"ז ב"חנוכת בית חומה" בשנת תקס"ז, ובהע' לשם (במהדורת תשד"מ) נעתק מאחד מכתה"י, שהיה זה בחנוכת בית חומה של מהר"פ דשקלאב.

4. השווה: "לקוטי ספורים", עמ' מז.

5. אודותיו: "רשימת היומן", עמ' תקכב, הע' 98.

6. ראה גם בס' "שמועות וסיפורים" (ב, עמ' 48), והוא מרשימותיו של הגרז"ש דבורקין ע"ה. ובס' "לקוטי ספורים" עמ' שי (אות ט).

7. ב"שמועות וסיפורים" (ג, עמ' 254) בקיצור ובשינויים, בשם הרה"ח ר' נחום מראדומישלע (והוא העתקה מרשימותיו של הרה"ח ר' דוב בער יפה ע"ה).

8. אליבא דכמה מספרים הוא הרה"ח ר' יצחק משה מ-יאס (ראה בהע' הבאה). אודותיו: "רשימות היומן", עמ' תקיג הע' 59.

9. ועד"ז הוא ברשימות הרה"ח רש"ב נאטיק בשם אביו הרה"ח ר' שמואל מקריסלאווע, הרב דקאפוסט. וכן הוא ברשימות הרז"ש דבורקין ("שמועות וסיפורים", ב, עמ' 37) כפי ששמע מר"ש גרונם.

ברשימות הרה"ח ר' יוחנן גורדון, שהחסיד שסיפר לצ"צ הוא הרה"ח ר' יצחק משה מיאס (ואפשר שהסיפור על אדמו"ר הזקן שהלך למגיד מזלוטשוב גם הוא חלק ממה שסיפר, ורק הביאור הוא מהצ"צ).

ב"שמועות וסיפורים" (א, עמ' כה) לא מוזכר רי"מ מיאס, ולגירסתו, ר"ש גרונם הוא זה שקישר בין שני הסיפורים, וגם הביאור להנהגתו של הרי"מ מזלוטשוב הוא מדיליה. וכעין זה הוא גם ב"רשימות דברים" (א, עמ' לט-מא).

ברשימות הרה"ח ר' טוביה בעלקין ע"ה מסופר חציו הראשון של המעשה בדמיון רב למסופר לעיל (כפי ששמעו מהרה"ח רש"ז האוולין ע"ה) – כשהמספר הוא רי"מ מיאס. אלא שהוא סובב הולך על הרה"ק ר' ברוך [ממז'בוז'] ולא על הרה"ק ר"י מיכל מזלוטשוב! גם בסופו מקבל הסיפור תפנית אחרת – שהצ"צ אמר לרי"מ הנ"ל, שהיה זה בערב ש"ק לפני החופה בחתונה שבה נהיה אדה"ז מחותן עם הרה"ק רלוי"צ מברדיטשוב, והיתה זו התורה ד"ה כי על כל כבוד חופה (ונעתק נוסח זה ל"שמועות וסיפורים", ב, עמ' 126 אות קלז).

בקונטרס 'מעשה שהיה' ('הלקח והלבוב', ב, עמ' קצו) מורכב הסיפור משני הנוסחים גם יחד (גם מאיזכור המאמר שבחתונת זלאבין), אלא שכאן שאל אדמו"ר הזקן עצמו את המגיד מזלוטשוב. וגם התשובה ניתנת כאן באופן הפוך, שהמגיד ממזריטש מזיווג נשיקין והמגיד מזלוטשוב מזיווג גופני.

בנוסח שרשם הרה"ח השד"ר ר' יחיאל היילפרין ('מגדל עז' עמ' קסג) כל הסיפור כולו סובב אודות רי"מ מיאס (כפי שסיפר בנו לאדמו"ר הצ"צ), שהוא חזר מהמרחץ בעש"ק והאזין למאמר דאיתמר בשמייא. והצ"צ ביאר לבנו הנ"ל, שהיה זה בשעת החופה בזלאבין.

10. הושלם ע"פ הנוסח שבהע' הבאה.

11. השווה: 'כפר חב"ד', גל' 1159, מוסף ר"ה, עמ' 23, אות יג (בשם ר"י מתמיד). "שמועות וסיפורים" (ג, עמ' 306) בקיצור.

12. ראה גם: 'כפר חב"ד' (שם, עמ' 24, אות יד) בשם ר"י מתמיד. "רשימות דברים" (א, עמ' מה). רשימות הרה"ח ר' דוב בער יפה (בשם הרה"ח ר' שלום ר' הלל'ס).

13. מקבילות לנוסח זה ראה ב"רשימות דברים" (א, עמ' רו) וב"אוצר סיפורי חב"ד" (טו, עמ' 125 בשם הגה"ח רח"ש ברוק). והשווה למה שרשם אדמו"ר זי"ע ביומנו (מפי אדמו"ר הריי"צ) וכך גם היה מספר ברבים: "רשימת היומן", עמ' קנא (והע' 30) ועמ' קעב.

14. השווה: "לקוטי ספורים", עמ' שיא (אות יא).

15. ראה בס' "רמזי הגדות (לאחד מרואי פני הצ"צ) בשם אדמו"ר הזקן, והשתלשלות השמות היא מ'מלאך המות' ל'יצר הרע', 'נפש הבהמית' ועד ל'הרגשת היש'. ב"שמועות וסיפורים" (ב, עמ' 152) באריכות גדולה (והוא מרשימות הרה"ח ר' טוביה בעלקין, בשם הרה"ח ר' מרדכי יואל), בשם אדמו"ר האמצעי, וההשתלשלות היא מ'נחש הקדמוני' ל'מלאך המות', 'שטן', 'יש' ועד ל'הרגשת היש'. בס' "לשמע אזן" (עמ' 224) בקצרה, לא בשם זקינו ר' מרדכי יואל הנ"ל, אלא בשם המשפיע ר"ש גרונם (ולא בשם רבוה"ק), ונשתלשלו השמות מ'מלאך המות' ל'שטן', 'יצר הרע', 'נפש הבהמית' ועד ל'יש'. ובאף נוסח מנוסחים אלו לא נזכר שמו של בעל ה'פתחי תשובה' או חתנו.

16. אודותיו: "בית רבי" (ב, פרק ח). "רשימות היומן", עמ' תקח, הע' 29.

17. הוא הרה"ח ר' שלום הומנער, הנקרא: ר' שלום ר' הלל'ס. אודותיו: ס' השיחות תרצ"ז, עמ' 169, הע' 9.

18. כמובן שהר"ר הלל לא השתמש במלה "טלפון", שבימיו עדיין לא בא לעולם. וראה גם ב"רשימות דברים" (א, עמ' רמז). בסיפורי הרה"ח ר' בער יפה ע"ה (ומשם ל'שמועות וסיפורים', ג, עמ' 318), ששמע מפיו של הרה"ח ר' שמואל גרונם ע"ה, שהר"ר הלל שקע במחשבותיו במשך כמחצית השעה, ואח"כ הסכים לר' שלום שיהיה "עמו במחיצתו".

19. השווה:  "שמועות  וסיפורים"  (א, עמ' פג-פה).  ומשם  נערך  לס'  השיחות  תרפ"ד,    עמ' 65-63.

 

                                                            (כפר חב"ד גל' 1206. 1209)