כפר חב״ד
סיפורי סיפורים...
בדיית "החזן המשומד" ומופת שנתגלגל מ"חצר" ל"חצר"
מזה כמה שבועות עוסקים אנו בסיפורים שהובאו בתוך מאמרי דא"ח של רבוה"ק, סיפורים אשר אין אמת כאמיתתם.
עתה, בימי ה"ונהפוך הוא", נעסוק בשני סיפורים שאין בהם אמת, וננסה לעמוד על מקורם וגלגוליהם עד שנתפרסמו בעתון מסויים, ומשם ואילך.
אין הדוגמאות הללו חלק מהתופעה הנפוצה של תעשיית סיפורים בדויים בכוונה תחילה, אלא הם סיפורים שצצו לאחרונה על-ידי מספרים תמימים, שהם – או מקורותיהם – הסתמכו על מקורות מפוקפקים ובלתי מדוייקים.
עיירה קטנטנה היא "פלשצניץ" הסמוכה לבוריסוב, אך בניה ומאורעותיה זכו לפרסום רב, וגם ב'כפר חב"ד' הוקדשו לה כמה וכמה מאמרים (ראה: "העיירה פלעשניץ" בגל' 100; על הרה"ח רא"ח רוזנבוים בגל' 882 ועל "החסיד שהביא את החסידות לפלשצניץ" בגל' 883).
בדורנו היו ידועים הרה"ח ר' מענדל פוטרפאס ור"ח ליברמן (מזכירו של אדמו"ר הריי"צ), שניהם ילידי פלשצניץ ומן המשפחות החסידיות הנכבדות ביותר שבעיירה זו. בהיותם ב-770 נתבקשו שניהם להעלות את זכרונותיהם על הכתב, שניהם לא עמדו במשימה זו, וכל אחד מהם נימוקו עמו;
הסביר ר"מ פוטערפס בסגנונו העסיסי:
שלושה הם שאי-אפשר להאמין לסיפוריהם: ציידים החוזרים ממסע ארוך ביער, דייגים השבים מהפלגה ממושכת בים ואסיר שעשה זמן רב בבית-האסורים. ומכיון שישבתי בכלא שנים רבות – סיים הר"ר מענדל את דבריו – הרי שאי-אפשר לסמוך על הסיפורים שלי!
(ואכן, הסיפורים שנדפסו בשמו עשירים במוסר ובחסידות, אבל בסיסם העובדתי-היסטורי רופף ביותר).
ולר"ח ליברמן היה נימוק שונה, וגם הוא אופייני לו:
על זכרונותיהם של זקנים אסור לסמוך! כסיוע לדבריו הביא רח"ל סיפור שנתפרסם בספר זכרונות שכתב סופר אחד לעת זקנתו – הוא הספר "אמאל איז געווען" (נ.י. 1926) – שבו מוקדש פרק שלם לתיאור ביקורו של המהרי"ל (בן הצ"צ) בבוברויסק.
בפרק זה מתאר הכותב בציוריות רבה את אופן אמירת ההפטרה של המהרי"ל באותה שבת (פרשת צו), כיצד השתפכה נפשו בפסוק "כה אמר ה'.. היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה" (ירמיה ז, ג), וכיצד התמוגג בדמעות בפסוק "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי, כי אינני שומע אותך" (שם ז, טז).
דא עקא – אמר ר"ח ליברמן – שבאותה שנה לא קראו כלל את ההפטרה של פרשת צו, אלא את זו של פרשת פרה!...
ואני הקטן מוסיף עליו, שהפסוקים הללו אינם נקראים לעולם בהפטרה כלשהי, לא בפרשה זו ולא בשבת או מועד אחרים, לא למנהג האשכנזים ולא למנהג הספרדים...
בתופעה זהה נתקלנו בזכרונותיו של זקן אחר שנתפרסמו בעתון מסויים, שבהם מתואר ביקורו של אדמו"ר הריי"צ בווילנא בשנת תרפ"ח, ובין השאר מסופר שם: "אותה שבת הייתה שבת מברכים ערב ר"ח ניסן, וההפטרה היתה 'ויאמר לו יהונתן מחר חודש'.. והמלים מהדהדות באזניי כאילו שמעתי אותם היום..." – ובגליון הבא מתקנים ה"כותבים למערכת", שכוונתו כנראה להפטרת פרשת "החודש", שהיא זו שנקראה באותה שנה... וכמובן שבהפטרת פרשת "החודש" לא מופיעות המלים "ויאמר לו יהונתן מחר חודש", שמהדהדות באזניו עד עצם היום הזה...
עכ"פ נמצאנו למדים, שאין להסתמך יותר מדי על זכרונותיהם של זקנים בהווה, וגם לא על סיפוריהם של אסירים לשעבר.
והנה לפנינו סיפור שנתפרסם לפני כארבעה חודשים בעתון מסויים, שהוא מבוסס על זכרונותיה של אשה זקינה, שבנוסף לכך גם ישבה כתריסר שנים בכלא הרוסי, והיא מספרת סיפור ששמעה בילדותה...
כהקדמה לסיפור, מספר השומע, שלפליאתו הרבה שמע אותה מפזמת את הניגון הידוע 'הוא אלקינו': "כיון שידעתי שרק זמן קצר קודם לכן לימד הרבי את הניגון, התפלאתי מהיכן הכירה אותו. לא הסתבר אצלי שמאן-דהוא מיהר לביתה ולימד אותה את נעימת הניגון"!
ואני הקטן מתפלא על פליאתו: הרבי לימד את הניגון בשנת תשכ"ד, אותה זקינה עלתה לארץ מרוסיה בשנת תשנ"ב, האם שלושים שנה הם "זמן קצר" כל כך? והאם לא היה סיפק בידה לשמוע את הניגון בבית-הכנסת בלוד ובכפר-חב"ד?
נמשיך; השומע לא התאפק ושאל אותה מאין היא מכירה את הניגון, ולשאלתה "אתה יודע מי חיבר את הניגון הזה?" הוא משיב בשלילה! ומכיון ששלושים שנה הם כנראה "זמן קצר" מדי בשבילו כדי לדעת שבו ביום שהרבי לימד את הניגון, הוסיף הרבי וסיפר שהחזן ר' יחיאל היה מנגן אותו בתפילת "כתר" לפני אדמו"ר הרש"ב – לכן נאלץ לשמוע מפיה "סיפור מרתק ומעניין" אודות מקורו של ניגון זה.
וכך ישב מרותק והאזין למה ששמעה בילדותה, על "יחיאל החזן המשומד – שהיה משורר וחזן בחצרו של הוד כ"ק אדמו"ר הרש"ב"!
השומעות אזניכם? בחצרו של אדמו"ר הרש"ב – הוא האדמו"ר שלא הסכים לשוחח עם הצנזור המשומד שנתן את האישור להדפסת ס' ה'תניא' – כיהן משורר וחזן משומד! סיפור נאה!
באריכות מפורטת פורשת הזקינה את פרשת חייו של אותו משומד, מעת היותו כבן שנתיים-שלוש, כשנותר יחידי מכל יהודי המושבה שבה התגורר, שכולם נטבחו בפוגרום שנערך שם, וכך ביושבו בוכה ראה אותו המושל שחלף על פניו במרכבתו.
מכאן ואילך מתנהל הסיפור בדיוק כפי המתואר בספרי הילדים: הפריץ חשוך הבנים מחליט לאמץ לו לבן את הילד יפה העיניים, מעלהו על מרכבתו ומביאו לביתו. הילד התפתח לנער מחונן ויפה להפליא, ואיש לא ידע שאין הוא אלא ילד יהודי שאומץ על-ידי המושל. וכמובן שגם הנער עצמו לא ידע מכך דבר, והיה בטוח שהמושל הוא אביו האמיתי.
הנער ברוך הכשרונות חונן גם בקול ערב ומתוק, והמושל שלח אותו להשתלם בקונסרבטוריון שבפטרבורג הבירה. שם נצטרפה שמועה לשמועה, הנערים הסיקו שהוא יהודי והציקו לו בכינוי "ז'יד".
סיפר הנער לאביו את דברי הנערים, והלה ניחם אותו – בהתאם לנוסח הכתוב בספרי הילדים – שאין אלו אלא דברים הנאמרים מתוך קנאה. אך הנער לא נרגע, עד שלבסוף נאלץ אביו לספר לו את סיפורו האמיתי, וגילה לו שהוא נותר מחסידי ליובאוויטש שנהרגו באותה מושבה.
חזר הנער לפטרבורג, התהלך בה כסהרורי, עד שהגיע לבית-כנסת של חסידי ליובאוויטש (בפטרבורג!), שם נתקרב לאט לאט ליהדות, וגם שם חדש קורא לו: "יחיאל"!
לקראת החגים נסע אל אדמו"ר הרש"ב לליובאוויטש, ומני אז הפך ה"משומד" לחזן בבית-מדרשו של הרבי.
עד כאן קיצורו של הסיפור הארוך המשופע בפרטים ובפרטי-פרטים, שבכולם יחד אין כדי הסבר הכיצד קוראים "משומד" ל"תינוק שנשבה", וכל אחד מהם עומד בסתירה למה שידוע לנו על תולדות חייו של החזן ר' יחיאל היילפרין מסיפוריו של אדמו"ר הריי"צ (ס' השיחות תש"ה עמ' 26-25), שהשד"ר ר' בערע וואלף הוא זה שקירב את ר' יחיאל לליובאוויטש בהיותו בחרקוב (וכבר העיר על כך אחד הקוראים שם).
גם ר' יחיאל עצמו מספר ברשימותיו: כשהתגוררתי במוסקבא, קיבלתי מכתב מאבי ז"ל, ובו הוא מבקשני שאסע לוועליז שמשם שורש וגזע משפחתנו, מבעל "סדר הדורות" למשפחת היילפרין וחתנו ר' יונה הכהן. עכ"ל. הרי שהוא לא היה אסופי מן השוק שלא ידע את שמו, אלא הכיר היטב את אביו ואת מוצא משפחתו, ושמו "יחיאל" גם הוא על-שם הרה"ג הידוע ר' יחיאל היילפרין בעל "סדר הדורות".
מעתה לא נותרה לנו אלא שאלה אחת: האם אמנם כל הסיפור בדוי מדמיונה של אותה זקינה?
ונראה לי, שבילדותה שמעה שמכנים את החזן ר' יחיאל גם בכינוי "יחיאל דער משולח", כי אכן זה היה כינויו בפי כל, ובפרט בכל המקומות שאליהם הגיע כ"משולח" של ישיבת 'תומכי תמימים'. ומעתה, או שכבר באותה שעה לא קלטה היטב ו"משולח" ב"משומד" נתחלף לה, או שחילופין אלו נעשו במוחה ברבות השנים, שחלק לא מבוטל מהן עברו עליה בבית האסורים, אשר שם אין האדם שליט ברוחו ובדמיונו (כידוע גם מספר זכרונות אחר של אסיר שעשה עשרים שנה במחנה אסורים ברוסיה).
ומאחר וכבר נוצרה ונצטיירה בדמיונה דמותו של "יחיאל המשומד", הרי מכאן לא רחוקה היא הדרך לטוות סביבה סיפור סטריאוטיפי של אימוץ על-ידי המושל הגוי, סיפור שרבים כמותו קראה בוודאי בילדותה, בספרי הילדים של בנות ישראל הכשרות.
* * * *
לרגל יום-הולדתו של אדמו"ר מוהר"ש, נתפרסם אשתקד – באותו עתון – הסיפור הבא, המובא כאן בהשמטת המלים הנבובות שאפפו אותו במקורו, ושבוודאי לא נשמעו מפי החסיד שבשמו מובא הסיפור.
מעשה בקבלן יהודי שנתחייב לספק לצבא רוסיה סירים וכלי מטבח, קנה הלה על-חשבון המלוכה כמויות עצומות של חומר גלם מתכתי, ואומנים רבים עבדו תחתיו בייצור הכלים.
לימים הלשינו אותו בפני השלטונות, על כי מעל ולקח לעצמו חלק מן החומרים. החליט הקבלן לבוא לליובאוויטש אל אדמו"ר ה'צמח צדק', לקבל את עצתו וברכתו, אך שם נאמר לו שבימים אלו הרבי סגור בחדרו ואין שום אפשרות להיכנס אליו.
בדיוק באותה שעה נזדמן לשם המהר"ש, שהיה אז ילד צעיר, ושאל את הקבלן מדוע נפלו פניו. סיפר לו היהודי את כל הסיפור, והמהר"ש אמר לו שלא ידאג, רק יתן לו שלושה רובל ל'הכנסת כלה' והכל יסתדר בעזרת ה'!
חשב הקבלן שהדברים נאמרים בשם הצ"צ, נתן למהר"ש את שלושת הרובלים ונסע לביתו בביטחון גמור ובאמונה בדברי הרבי.
בהגיע יום המשפט, ציוה השופט לחשב היטב את כל כמויות חומרי הגלם, כמה כלים ניתן להפיק מאותה כמות, וכמה כלים יוצרו בפועל. בדקו ומצאו כי משקל הכלים שייצר הקבלן עולה על כמות חומרי הגלם! כמובן שהקבלן יצא זכאי בדינו.
שוב נסע הקבלן לליובאוויטש, כדי להודות לרבי על הנס. הצ"צ הכחיש את שייכותו לנס זה, ושאל אותו מי אמר לו לתת שלושה רובלים לצדקה. סיפר היהודי דברים כהווייתם, והצ"צ אמר שעליו להודות למהר"ש ולא לו!
קרא הצ"צ למהר"ש ושאל את פיו, והוא סיפר שזוג צעיר בני עניים עמד להיכנס לחופה, אלא שהחתן הצהיר בתוקף, שאם לא יקנו לו טלית עוד קודם לחופה, לא ילך לחופה! בדיוק באותה שעה שמעתי את צרתו של הקבלן – סיפר המהר"ש – ביקשתי ממנו שלושה רובלים לשם קניית הטלית, והייתי בטוח שבזכות זה יעזור לו הקב"ה.
ומכיון שיהודי זה עזר לזוג להיכנס לחופה, לקחתי את החתן והכלה, יחד עם כל מה שהיה כרוך בחתונה, שמתי את הכל על המשקל יחד עם הכלים, וברור שזה שקל הרבה יותר מחומרי הגלם...
זו תמצית הסיפור, שמסופר שם בשם אחד החסידים ע"ה. כמובן שלפנינו "פרסום ראשון" של הסיפור, אשר לא שמענוהו מעולם ולא קראנוהו בכל ספרי השמועות והסיפורים שרשמו זקני החסידים עד לדורנו.
ועתה נעתיק – בשינויי לשון קלים – סיפור שהדפיס החסיד הידוע ר' שלמה טלינגטור, בשנת תש"ה, בספרו "אבן ישראל" (עמ' כה-כו):
שמעתי בכפר סומירדיק מהנפח ר' חיים ישראל ע"ה, שעבד כמה זמן בתור פועל אצל חרש-נחושת ברוז'ין, ושמע מבעל-הבית שלו את הסיפור הזה כמה פעמים.
פעם אחת הזמין האדון של האחוזה מכפר ווירכובניי הסמוך לרוז'ין, שיעשה בשבילו דוד גדול של נחושת. ועשה עמו חוזה, שמקבל כך וכך משקל גרוטאות נחושת, כך וכך יהיה הפחת שילך לאיבוד, ולבסוף כמה צריך להיות משקל הדוד.
אותו אומן היה איש נאמן ולא מעל במלאכתו, והוא לא ידע כי הפועלים הנערים העוזרים על ידו, שלחו ידם בגרוטאות הנחושת. ובהשלמת מלאכתו, בהביאו לאדוניו את הדוד, שקלוהו, ונודע גירעון הנחושת.
ובחרות אפו של האדון בימים ההם היה היהודי בכל רע, וכבר העמידוהו למשפט ויצא גזר דינו חמור מאד. אך היהודי ביקש בכל מיני תחנונים שיתנוהו לבוא לפני האדמו"ר הצדיק מרוז'ין. ניאות לו האדון, ונתנו לו שני שומרים שיובילוהו לרוז'ין.
אך בבואו לבית הצדיק לא נתנוהו להיכנס, כי הצדיק היה סגור בחדרו וישן את שנת הצהרים. השומרים האיצו בו כי זמנם דוחק, ובעוד חצי שעה מוכרח הוא לחזור כלעומת שבא מבלי לראות את פני הצדיק.
יצא האיש מבית הצדיק בבכי תמרורים, ובנו הקטן של הצדיק, ר' שלום יוסף, שהיה אז כבן שלוש-ארבע, הסתובב ליד הבית ושאל אותו מה פשר בכייתו. סיפר לו הלה את המאורע, והילד פנה אליו ואמר לו: אם יש לך ששה רובל תן לי, ותוכל לנסוע בביטחון כי לא יאונה לך כל רע. נתן היהודי לילד את מבוקשו, ופנה לדרכו בלוויית השומרים.
כאשר בא שנית לאדונו הפריץ, נזדמן לשם פריץ אחר, ויעץ לשקול את הדוד שנית. והנה, המשקל היה במידה נכונה ועוד בעודף משקל! תיכף פייס אותו האדון ושלחו הביתה בכבוד.
אחרי המאורע הזה נסע במיוחד לקבל את פני הרבי, וסיפר לו את הנס שקרה לו על-ידי בנו הילד הקטן. אז קרא הצדיק לבנו ושאל לו לפשר מעשהו זה, כי היתכן שכבר הוא מתגדר במופתים?
על זה היתה תשובת ר' שלום יוסף בנו: שמעתי רעש בחוץ ויצאתי לראות מה הרעש הזה, ונמסר לי כי יש חתונה של יתום ויתומה, והחתן מעכב החופה מחמת שאין לו טלית להתעטף בו. שאלתי מה מחיר של טלית, ואמרו לי ששה רובל. וכאשר ראיתי את היהודי בצרתו, בקשתי ממנו ששה רובל כדי מחיר טלית לחתן, וזרקתי את החתן וגם את הכלה לדוד הנחושת.
עד כאן הסיפור על הרבי מרוז'ין ובנו.
החסיד שבשמו נתפרסם הסיפור באותו עתון נאמן רוח הוא; אלא שהאדם שממנו הוא עצמו קיבל את הסיפור, קרא (או שמע) את הסיפור על הרבי מרוז'ין ובנו הקטן, ואחר-כך גברא בגברא איחליף ליה, והסיפור נעתק אל אדמו"ר הצ"צ ובנו הקטן.
מאותו עתון נתגלגל הסיפור לספר ילדים על אדמו"ר המהר"ש, ומעתה שום כח שבעולם כבר לא יוכל להעמיד את הדברים על דיוקם.
היום – כשלב מתקדם יותר – מנסים לתלות את הסיפור במשפיע ר' שמואל גרונם ע"ה מליובאוויטש; אבל שתיקתם של כל מספרי הסיפורים שרשמו את סיפוריו של רש"ג, ולא הזכירו מסיפור מופלא זה דבר וחצי דבר, מעידה שלא מפיו יצאו הדברים.
(כפר חב"ד גל' 898)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
