כפר חב״ד
ספרי ה'תניא' שהדפיס אדמו"ר הזקן
כתיבת ה'תניא'
תלמידו הגדול של אדמו"ר הזקן "אשר יצק מים על ידיו שלושים שנה... וכל דמיטמרן אתגליין ליה"1 – הרה"ק ר' אהרן הלוי הורביץ מסטארושילא – כותב בהקדמת ספרו 'שערי עבודה':
"ספרו הקדוש לקוטי-אמרים אשר שם מבאר כל אופני העבודה והידיעה והתפעלות ועסק התורה ומצוות... כל דבריו הקדושים המה מיוסדים על אדני פז שרשי הקבלה האמיתית הנובעים ממקור מים חיים, וממקום קדוש יהלכו ויורדים ממקום גבוה... וכאשר לי גלוי וידוע ועיני ראו גודל היגיעה שהי' לו בעת אשר חיבר ספרו הקדוש, אשר בעומק חכמתו ובינתו היה מברר מכל הדברים הקדושים המבוארים ב'עץ חיים' וב'פרי עץ חיים', ועל-פי הדברים האלו חיבר חיבורו הקדוש על-פי אופני פרטי ההשתלשלות והכוונות המבוארים בספרים הקדושים הנ"ל".2
על עומק עיונו מספר אדמו"ר הריי"צ במכתבו,3 שמהרי"ל – אחיו של אדמו"ר הזקן – ראה את רבינו יושב שקוע במחשבותיו וגליונות נייר לפניו, וכשהבחין בו אדמו"ר הזקן – אחרי כשעה – אמר לו: הנה זה שבוע השלישי שהנני מתבונן בכתיבת תיבה זו, אם לכותבה בוא"ו החיבור (כמו תיבת "ועיקרה ושרשה" בפרק מ"א בתחילתו ["ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"], שהיה יכול לכתוב "עיקרה ושרשה"). ועוד הוסיף ואמר: מותר להקדיש שישה שבועות לוא"ו אחת ב"בינונים" [=כינויו של ס' ה'תניא']... בכל אות החיבור שבספר "בינונים" חזרתי והעברתי במחשבתי את הספר כולו!
ליגיעה העיונית שהיתה כרוכה בכתיבת ה'תניא' ועריכתו לדפוס, נלוו במשך כל אותן שנים4 גם חוויות פנימיות, שהסעירו את נפשו של אדמו"ר הזקן והקרינו אף על חסידיו; וכך סיפר אדמו"ר הרש"ב בשם נכדו של הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב:
"כ"ק רבינו הגדול, בעת שכתב את הספר הקדוש 'תניא', הנה באיזה ענין ומדריגה שהתעסק בכתיבתם, כן היה מעמד ומצב נפשו הקדושה. ואם היה זמן דמרה שחורה, היה בפועל ממש ענין דמרה שחורה שוכן על פני כל החסידים... ואם היה מתעסק בענין דשמחה, היתה השמחה נעלית ורבה מאד מאד".5
אגרת שלוחה לכללות אנ"ש
כשנתיים לפני הבאת ה'תניא' לדפוס,6 שלח אדמו"ר הזקן אגרת לאנ"ש, שמתוכנה ניכר שהכתבים כבר נודעו לחסידים, ולא באה האגרת אלא במעין "התנצלות" על המרת שמיעת הדא"ח והדיבורים ב"יחידות", בהדרכות כתובות עלי ספר.
טענת החסידים היתה – כמפורש שם – "כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר [מפי הרבי] לראייה וקריאה בספרים", מפני שהספרים נכתבו אל ה"כלל", וקשה לו ל"פרט" למצוא בהם את עצמו ומקומו: הן בגלל המיוחדות (אינדבידואליות) של כל פרט, והן מחילופי העתים והמצבים המשתנים של כל אדם באשר הוא אדם.
וגם לו יהי הספר בתכלית המעלה התורתית, מאותם החיבורים ש"יסודותם בהררי קודש מדרשי חז"ל אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם", אבל "אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה"!
על טיעון זה – שהיה "מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ"ש" – משיב אדמו"ר הזקן, שהוא לא כותב את דבריו לאנשים הזרים לו, אלא "ביודעיי ומכיריי קאמינא"! ומפרש: "הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינתנו וסמוכות שלה, אשר היה הדיבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב פעם ושתים ביחידות, ולא נשכח ממני ח"ו.7 אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטרסים אלו הנקראים לקוטי אמרים".
"ליקוטים" על שום מה ומהיכן נלקטו? כאן ממעט רבינו את דמותו, אינו מנכס לעצמו את חכמת העצה והתושיה שבחיבור, אלא מייחסם לזולתו: שהם "מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלינו, וקצת מהם נרמזין לחכימין באגרות הקודש מרבותינו שבאה"ק תובב"א, וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו".
המשותף לכל הליקוטים הללו, ש"כולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו, תמיד, כל אחד ואחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה' ".
הרבי אינו טוען שהלימוד מתוך הקונטרסים עדיף על ה"דיבור של חיבה" ב'יחידות', אבל ההכרח יאלצהו לכך:
"להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה, על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות, למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות. כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ".
רבינו מדגיש שוב ושוב, שהחיבור מכסה את כל צרכיהם של אנ"ש מבקשי ה': כל התשובות, לכל השאלות, לכל אחד ואחד, לכל דבר הקשה בעבודת ה'!
ולמי שלבו עדיין נוקפו מבטיח אדמו"ר הזקן: "ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו"! בהבטחות אלו המבוססות על סיועו הוודאי של הקב"ה, ראו החסידים הבטחה נצחית לאנ"ש שבכל הדורות, מקטנם ועד גדולם, שכולם נכללים ב"יודעיי ומכיריי" וכולם ימצאו בספר ה'תניא' מרגוע לנפשם ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליהם בעבודת ה'.
נטילת הה"הסכמות" להדפסה
העתקות מקונטרסי ה'תניא' נפוצו לאלפים עוד קודם הדפסתו, ודוקא תפוצתם העצומה גרמה – בעקיפין – להסכמתו המאולצת של אדמו"ר הזקן להבאת החיבור לדפוס; שכן, כריבוי המעתיקים כן ריבוי השיבושים, ויתירה מזו, ש"כנופיא מנגדי שיטת החסידות ודרכי החסידים" זייפו את הכתבים בכוונה תחילה!8
פרשה זו נרמזת בהסכמתו של הרה"ק ר' זוסיא מאניפולי ל'תניא': "ורצונו היה שלא להעלות את הכתבים הם לבית הדפוס, מחמת שאין דרכו בכך, רק מחמת התפשטות הקונטרסים ההם בקרב כל ישראל בהעתקות רבות מידי סופרים משונים, ומחמת ריבוי העתקות שונות, רבו הטעות-סופר במאד, והוכרח להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס".
לאמר: "סופרים משונים" עיוותו את הכתבים בזדון, וב"ריבוי העתקות שונות" נפלו טעויות בשוגג.
גם אדמו"ר עצמו כתב כדברים הללו ממש, בקטע ההקדמה שנוסף על ה"איגרת" לפני הדפסתה: "שנתפשטו הקונטרסים... בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים"; סופרים שונים, כפשוטו, ומשונים – ששינו בכוונת זדון,9 "הנה על-ידי ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הטעות-סופר במאוד מאוד".
אך לא מסר רבינו את ספרו לדפוס, עד שקיבל הסכמה בכתב מאת הרה"ק ר' זוסיא והרה"ק ר' יהודה ליב הכהן (שניהם מאניפולי), באמצעות שלוחים מיוחדים ששלח אליהם להתיישב עמם ולקבל את הסכמתם.10
ומה לו לאדמו"ר הזקן ולשני הצדיקים הללו בדווקא? זאת יכולים אנו להסיק מלשון התבטאותו של רבינו הזקן: "לשלושה יש לי אהבת נפש: לר' זושא, לר' נחום [מטשרנוביל] ולר' לייב הכהן".11 אין אנו יכולים לדעת בבירור מדוע לא נתבקש גם הרה"ק ר' נחום לתת את הסכמתו, אבל זאת ידענו, שהשניים האחרים הפצירו מכבר באדמו"ר הזקן עצמו שידפיס את ספרו, ולא שעו לבכיו ולטענתו ש"הגדולים אינם זקוקים לו, ולקטנים לא יועיל", באמרם: "גם גדולים צריכים לו ויועיל אף לקטנים".12
אחד התנאים להסכמתו של רבינו הזקן להדפסת ה'תניא' היה, שלא יוזכר שמו עליו;13 בפי חסידים מסופר, שבתחילה מיאן הרה"ק ר' זוסיא להעלים את שם המחבר, אך כשהשליח עמד על כך בכל תוקף, הסכים, באמרו: נו, לא אכתוב את שמו, אבל הרי הכל ידעו זאת מעצמם: מי יכול לחבר חיבור שכזה אם לא זלמנ'קע?14...
כשסיים הרה"ק ר' יהודה ליב לכתוב את הסכמתו, פנה אל השליח ואמר לו: "ראה מה שכתבתי, במלים 'וכעת ישמח ישראל' התכוונתי לבעש"ט, שבשעה שהיה הבעש"ט בהיכל המשיח ושאלו 'אימתי אתי מר', השיב לו המשיח: 'בעת שיקום אחד מתלמידיך ויפוצו מעינותיך חוצה' – וכוונתו היתה עליו! [=על אדמו"ר הזקן].15
לימים נתבארה מליצת לשון הסכמתו ביתר הרחבה: יושב בשבת תחכמוני אצל אדונינו מורינו ורבינו גאון עולם (=כוונתו על הרב המגיד נ"ע), ודלה מים מבאר מים חיים (=כוונתו על הקדוש הר"ר אברהם נ"ע [=הוא "המלאך"]; מבאר אותיות אברם). וכעת ישמח ישראל (=כוונתו על רבינו הבעש"ט נ"ע) בהגלות דברי קדשו (שנתקיים מה שאמרו לו בעליית-נשמה דשנת תק"ז, לכשיפוצו מעינותיך חוצה כו' שזהו אתחלתא דגאולה).16
המעיין במהדורות ה'תניא' דהאידנא יבחין, שבהסכמתו של הרה"ק הנ"ל אמנם מובלטות התיבות "המחבר הרב הגאון", "אדונינו מורינו ורבינו גאון עולם" "מבאר מים חיים", "ישראל" – כאישור לכך שרמז נרמז בהן. וזו תופעה מפתיעה, שכן מהדורות אלו נעשו – מאז מהדורת "תומכי תמימים", וילנא תר"ס – במתכונתה של המהדורה הראשונה, בהשתדלות אמיצה לשמור על תבנית העמודים, השורות ואפילו צורת האותיות! ובכל זאת מצאו לנכון לבצע את הדגשת התיבות – שלא נעשתה במהדורה הראשונה וגם לא במהדורת שקלאב תקס"ו שהותקנה בהשגחתו של אדמו"ר הזקן עצמו (כפי שעוד נראה להלן). הלא דבר הוא!
עריכת ה"קונטרסים" לדפוס
מהשוואת ה'תניא' שבכתב ("מהדורא קמא") למהדורת הדפוס, למדים אנו שאדמו"ר הזקן שב ודקדק הדק היטב בכתבים, והטיל בהם שינויים אין ספור: שינויי סגנון, גריעת קטעים מחד גיסא17 והוספת משפטים ואף פרקים שלמים מאידך גיסא.
הפרקים ל' ול"ב שבנדפס לא היו כלל במהדורא הקמאית, והפרקים מב-נג גם הם אינם נמצאים בחלק מכתבי-היד, או שמופיעים רק בחלקם.
עינינו הרואות, שאדמו"ר הזקן התקין את ה'תניא' לדפוס במתכונת ג"ן פרקים, שנתבאר עניינם במקביל לג"ן פרשיות התורה – בהיות ה'תניא' "תורה שבכתב" של חסידות חב"ד – וכן לנ"ג הימים שישב רבינו במאסר.18
וראה זה פלא, שלדברי המקובלים19 יש הקבלה בין סידור התורה שבכתב לסידור המשניות בפרטים רבים, ומהם: "בתורה מנו ג"ן סדרים... והם ד"ן כש'נצבים' 'וילך' נחשוב אותו לשנים. ובמשנה מנו שישים מסכתות, והם שישים ואחת כשנחשוב 'מעשרות' ו'מעשר שני' לשנים". והנה, גם ספר ה'תניא' הוא בן ג"ן פרקים, והם ד"ן כשנחשוב גם את ההקדמה לפרק נוסף.20
ויתירה מזו מצינו, שאחת-עשרה פרשיות בתורה הן שאינן פותחות באות וא"ו, וכך גם ב'תניא', שאחד-עשר פרקים (כולל ה"הקדמה", כנ"ל) אינם מתחילים באות וא"ו.21
ההוספות, צו השעה: "אהבת ישראל"
עריכת ה'תניא' לדפוס נעשתה בעיצומן של הרדיפות הקשות נגד חסידי חב"ד שבווילנא, שכללו מסירות, נזקים קשים בגוף ובממון, שריפת ספרי חסידות, עד להתרת דם החסידים כמים.22
מכתבים רבים כתב רבינו הזקן לאנ"ש בענין זה – קודם מאסריו ואף לאחריהם – וכולם בתביעה שלא להשיב לרודפיהם כגמולם, אלא לקבל הכל בשפלות ובנמיכות הרוח.
והנה מצא אדמו"ר לנכון להוסיף כדברים הללו גם בתוך ספר ה'תניא', שבאותם ימים דקדק באותיותיו ובפרקיו ועשאהו ל"תורה שבכתב של חסידות חב"ד".
זאת מצינו בסוף פרק יב, אחרי שמדבר על הרהורי עבירה בדרך כלל, שיש לדחותם ממוחו מיד בעלייתם לשם, הוסיף רבינו ב"מהדורא בתרא" ונקט דוגמה בדרך פרט: "וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו... אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתירה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו, וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמ"ש בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו".
(להלן נשוב ונראה כיצד ציין אדמו"ר הזקן אחד מחסידיו לשבח, על שנהג בהנהגה מעולה זו).
אחד הפרקים הידועים ביותר שב'תניא' הוא פרק לב – "פרק אהבת ישראל" – שאהבת ישראל היא הלב של תורת חסידות.23 והנה, גם פרק זה ניתוסף רק לקראת מהדורת הדפוס,24 וכמוהו פרק ל' שבו התביעה להנהגת "הוי שפל רוח בפני כל האדם".
אלו הן הדרישות שמצא אדמו"ר הזקן לנכון להציב בפני אנ"ש בעידנא דריתחא, בעיצומם של הימים שבו נרדפו על נפשותם!
חלק ראשון וחלק שני. מי קודם?
במהדורת הדפוס הראשונה כלל ספר ה'תניא' שני חלקים בלבד: החלק הראשון "ליקוטי אמרים" (כך גם בכותרות העמודים בחלק זה), ו"ליקוטי אמרים חלק שני – הנקרא בשם חינוך קטן", ובראשי העמודים: "שער היחוד והאמונה".
בראש החלק השני נדפסה ההקדמה "חנוך לנער" ואחריה י"ב פרקים.
אודות הפרק ד"ה "חנוך לנער" כותב אדמו"ר זי"ע, שאדמו"ר הזקן כתבו והעמידו לפני "שער היחוד והאמונה", בדוגמת "הקדמת המלקט" שלפני החלק הראשון; אלא ששני סוגי הקדמות הם: [א] ביאור סיבת כתיבת הספר, או הדפסתו [כפי שהוא ב"הקדמת המלקט"], [ב] הקדמה לתוכן הספר, או להבנתו [שזה עניינו של ה"חנוך לנער"].25
בכתבי-היד של החלק הזה שוררת אי-אחידות בולטת: יש מהם שנחלקים לי"ג פרקים ואחרים לעשרה בלבד, אך גם החלוקה הפנימית של הפרקים אינה זהה. ברוב כתה"י ההקדמה אינה מופיעה כלל, ויש שהיא מופיעה בתור הפרק הראשון. וכולם מסתיימים בקטע המקביל לאמצע פרק י"א שבדפוס.
עובר להדפסתו קבע אדמו"ר הזקן את ההקדמה במקומה, ועוד הוסיף כמה קטעים באמצעיתו ופרק ומחצה בסופו.
ואף אחרי כן כותב "תלמידו הגדול של רבנו הזקן" הרה"ק ר' אהרן הלוי הורביץ מסטארושילא: "שער היחוד והאמונה... לא הספיק הזמן בידו להשלימו כפי כוונתו ורצונו הקדוש".26
ובזה מבאר אדמו"ר זי"ע את פשר התיבה "חסר" שבסוף מהדורת הדפוס הראשונה של ה'תניא'.27
עוד מתעכב אדמו"ר זי"ע28 על הלשון "כמו שיתבאר במקומה" החוזר שלוש פעמים בפתיחה ל"שער היחוד והאמונה", שהרי כולם כבר נתבאר עניינם בחלקו הראשון של ה'תניא! מסיק מכך הרבי: "מכאן סמוכות לסיפור חסידים, שבתחילה סבר רבינו הזקן לסדר שער היחוד והאמונה קודם לחלק הראשון".
משנה ראשונה לא זזה ממקומה, ומכך שאדמו"ר הזקן השאיר את הלשון "שיתבאר" אף לאחר ש"שער היחוד" הפך ל"חלק שני", לומד הרבי שיש בו בחלק זה עניינים שהם אכן קודמים ל"חלק הראשון": סדר עבודת האדם הוא, שכדי להגיע לאהבת ה' ויראתו (שזה תוכנו של החלק הראשון), צריך להקדים את "האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה" (שהוא עניינו של "שער היחוד והאמונה"), כמבואר בסוף ההקדמה "חינוך קטן".29
גם בהורותו "סדר למתחילים בלימוד ספר התניא", מקדים הרבי את הלימוד ב"שער היחוד והאמונה", ורק אחריו את החלק הראשון. ומסמיך הוא לכך את סיפורם של החסידים אודות סברתו של אדמו"ר הזקן להקדים את החלק השני לחלק הראשון.30
במקום אחר מביא הרבי מאותו ענין, דוגמה לדאגתו של אדמו"ר הזקן לחינוך בני ובנות ישראל, ש"אף הוא כנראה סבור היה להתחיל ספר 'לקוטי אמרים' – הוא ספר ה'תניא' – בחלק הנקרא 'חינוך קטן', אלא שמפני טעמים כמוסים נדפס זה בתור חלק שני של ספרו".31
אותיות מרובעות
עוד חידש אדמו"ר הזקן בהדפסת ספרו, שיהיה נדפס באותיות מרובעות דוקא, ולא באותיות 'רש"י'!
כיום נראית עובדה זו כמעט כמובנת מאליה, אבל באותן שנים – ואף שנים רבות לאחר מכן – היתה זו תופעה חריגה; באותיות מרובעות נדפסו החומש, הסידור, התלמוד, המדרשים, השולחן ערוך וכד'. אבל לא ספריהם של הפרשנים הראשונים והאחרונים, לא ספרי השו"ת ולא ספרי הדרוש והמוסר!32
ומנלן שאדמו"ר הזקן ייחס חשיבות לפרט זה ואינו פרי החלטתו של המדפיס? זאת ניתן להוכיח ממהדורת שקלאב תקס"ו (שאדמו"ר הזקן שם עיניו על הדפסתה, כפי שעוד נראה להלן), שגם היא חזרה ונדפסה באותיות מרובעות, לאחר כמה מהדורות שנדפסו (במדינה אחרת) באותיות 'רש"י'.
למשפיע ר' שמואל גרונם ע"ה היתה ידועה עובדה זו במסורת, והוא אף מצא לה הסבר לפי דרכו. ואלו דבריו:
אדמו"ר הזקן ציוה להדפיס את ה'תניא' באותיות מרובעות דוקא. ומה שנדפס ב'זאלקאווע' באותיות 'רש"י', ידוע שזה לא היה ברצונו ובידיעתו. כי ה'תניא' הוא כמו תורה-שבכתב לגבי שאר החסידות (והוא מקורם), ולכן יש ב'תניא' ג"ן פרקים כנגד ג"ן סדרים דאורייתא, ולכן הוא כמו תורה-שבכתב שאינה נכתבת בכתב 'רש"י'. אבל שאר ספרי החסידות נדפסים באותיות 'רש"י'.33
ההדפסה בסלאוויטא
את הדפסת ה'תניא' החליט אדמו"ר הזקן למסור בידי המדפיסים שבסלאוויטא הרחוקה; על מה ולמה? ומדוע לא בשקלאוו הסמוכה? לשאלה זו נזקק הביבליוגרף הרה"ח ר"ח ליברמן ע"ה, והשיב על כך תשובות שונות בתקופות שונות:
לראשונה שיער,34 שהוא מפני שבאותן שנים עדיין היתה שקלאוו מבצר המתנגדים, ואולי גם בגלל מצבו השפל של הדפוס בשקלאוו בזמן ההוא, שהיה בבחינת "לא תואר ולא הדר".
אך לימים35 קיבל את הסיפור החסידי, שאדמו"ר הזקן הדפיס את ה'תניא' בבית דפוסו של הרה"ק ר' משה שפירא מסלאוויטא כהכרת תודה לאביו – הרה"ק ר' פנחס מקוריץ – שהרבי קיבל ממנו הרבה, ור' משה נתעשר מזה.36
וזה דבר הסיפור:37
הרה"צ ר' משה – בעל בית-הדפוס בסלא?וויטא – היה מקורב לרבינו, ורבינו היה מקרבו בזכות שתי הפעמים שהיה אצל אביו הרה"ק ר' פנחס מקוריץ, ואשר קיבל ממנו הרבה. רבינו נתן לו להדפיס את ספריו, וכן את זכות מכירתם, והוא נתעשר מזה הרבה.
באותם ימים יצא חוק חדש, שחובה על כל מדפיס להתייצב באופן אישי בפטרבורג ולקבל רשיון להפעלת בית-הדפוס. גם הר"ר משה נסע לשם, ובהיותו בסביבות ויטבסק עיקם את דרכו דרך לאזניא, ונכנס אל רבינו. אמר לו רבינו שאין לו לנסוע לפטרבורג, אלא לווילנא, ושם יפגוש את המלמד משה גיטל'ס שיסדר לו את כל הדרוש.
אחרי מאמצים מרובים מצא את המלמד הנ"ל, שכרו ללמוד בביתו במשך שנתיים ימים, ובינתיים נשאר עמו בווילנא, בתואנה כי יש לו עדיין כמה עניינים לסדר שם. הם הסתובבו וטיילו בעיר באפס מעשה, ורק בבטחונו של הר"ר משה כי דבריו של רבינו לא ישובו ריקם ח"ו. באחד הימים הבחין בהם שר אחד בשעה שישבו בגן העיר, הוא זיהה את ר' משה גיטל'ס, ובקשו שיבוא אליו לאכסנייתו ביום המחר.
כשנועדו יחדיו הזכיר לו השר מי הוא, ואשר בהיותו לומד בישיבה בווילנא העמידוהו פעם בעמוד הקלון ("קונע"), והוא – ר' משה גיטל'ס המלמד – הצילו? אז מחרפות ובוז. אותו בחור עזב את הישיבה והלך ללמוד באוניברסיטה, אחר-כך השתמד, קיבל מישרה נאה, והתקדם עד שנתמנה לשר בעיר המלוכה פטרבורג. ומכיון שהוא זוקף את הצלתו ואת הצלחתו במעמדו הנוכחי לזכותו של ר' משה גיטל'ס, מוכן הוא להטיב עמו בשכר רב, כך שלא שיצטרך להמשיך ולעסוק במלאכת המלמדות.
המלמד התנצל לפניו שהוא כבר השכיר את עצמו למלמדות למשך השנתיים הבאות – לאותו יהודי מסלאוויטא שהיה אתו בגן העיר – ואינו יכול לחזור מדיבורו. הזמין אליו השר את הר"ר משה, האזין לבקשתו בקשר לרשיון עבור בית-הדפוס, גילה לו שאכן דבר זה בסמכותו הוא, ובאם יתן לו את המסמכים הדרושים יקחם עמו לפטרבורג, ומשם ישלח לו את הרשיון המבוקש. הר"ר משה נשאר בווילנא, ואכן תוך ימים ספורים הגיע אליו מהשר הרשיון להפעלת בית-הדפוס.
בנסיעתו חזרה לביתו נכנס שוב לאדמו"ר הזקן, ורבינו אמר לו: נו ר' משה, אין לכבודו חרטה על ששמע לעצתי?.. והכל התפלאו על כך, שהרי הרבי השתדל תמיד שלא להראות מופתים גלויים, אך במקרה זה יצא רבינו מגדרו, למען הרה"ק ר' פנחס מקוריץ שהיה אהוב עליו במאוד. עד כאן סיפור המעשה.38
המביאים לבית-הדפוס
כאמור לעיל, ה"אגרת השלוחה לכללות אנ"ש" אודות ה"קונטרסים" נקבעה אחר-כך – על-ידי אדמו"ר הזקן – כ"הקדמת המלקט" לספר כולו, אלא שהוסיף בה רבינו קטע מיוחד לענין ההדפסה.
באותו קטע נאמר: "ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנ"ל מעבר לדף, לטרוח בגופם ומאודם להביא את קונטריסים הנ"ל לבית-הדפוס, מנוקים מכל סיג וטעות-סופר ומוגהים היטב, ואמינא לפעלא טבא יישר חילא".
מיהם "אנשים אפרתים" (חשובים) אלו, והיכן נקבו בשמותם?
מי שמחזיק בידו את המהדורה הראשונה של ה'תניא' ומעלעל בה לדף שלפני ההקדמה, יבחין שהרה"ק ר' זוסיא מאניפולי נוקב בהסכמתו בשני שמות: "והעיר ה' את רוח השותפים ה"ה הרבני המופלג הותיק מוהר"ר שלום שכנא במהור"ר נח, וה"ה הרבני המופלג הותיק מהור"ר מרדכי במהור"ר שמואל הלוי, להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס בסלאוויטא, ולפעלא טבא אמרתי יישר חילא".
מוה"ר שלום שכנא אינו אלא חתנו של אדמו"ר הזקן, ואביו של אדמו"ר ה'צמח צדק'!39 הוא התעסק – בשליחותו של אדמו"ר הזקן – גם בהדפסת ספרי ה'טורים' והש"ס בסלאוויטא בשנת תקס"א.40
על משנהו, מוה"ר מרדכי הלוי הורביץ, אין לנו ידיעות אישיות רבות, אלא רק שלימים יסד בית-דפוס בקאפוסט, ואחר-כך בשקלאוו ששם גם הדפיס את ה'תניא' בשנת תקס"ו ובשנת תקע"ד.41
"שער" התניא
"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"צ]" – כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע – "שהתיבות ספר לקוטי אמרים [חלק ראשון הנקרא בשם ספר של בינונים, מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ"ע. מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאד] בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י, הוא לשון רבנו הזקן".42
ומשום כך נקבע לדורות ב'מורה שיעור', שגם את התיבות הללו לומדים בשיעור ה'תניא' היומי הנלמד ביום י"ט בכסלו מדי שנה בשנה.
במהדורתו הראשונה כלל ה'תניא' שני חלקים בלבד ("ספר של בינונים" ו"שער היחוד והאמונה"), אבל בשער הספר נזכר רק חלק אחד בלבד!
מכך מסיק אדמו"ר זי"ע את העובדה התמוהה, שאמנם השער הראשי שייך רק לחלק הראשון: [א] כמפורש בו "חלק ראשון", [ב] מפני שנאמר בו שהוא מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד" וגו', ואילו "שער היחוד והאמונה" אינו מיוסד על הפסוק הזה.
את התמיהה הזו מיישב הרבי בדיוק לשון הפתיחה ל"שער היחוד והאמונה", שגם הוא לשונו של אדמו"ר הזקן ובסגנונו ממש כבשער הראשון: "ליקוטי אמרים חלק שני הנקרא בשם חינוך קטן, מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ"ע, מיוסד על פרשה ראשונה של קריאת שמע". אם כן, דברים אלו שנכתבו במקומם לפני "שער היחוד והאמונה", הם הם ה'שער' לחלק השני.43
כבר ראינו לעיל, שאחד התנאים להסכמתו של רבינו הזקן להדפסת ה'תניא' היה, שלא יוזכר שמו עליו;44 שם היה המדובר לגבי איזכור שמו ב"הסכמות", ועל אחת כמה וכמה שהדברים אמורים לגבי שער הספר.
כיום מפורש שמו של רבינו בשער ה'תניא', אך לא כך היה בכל המהדורות שנדפסו בחיי המחבר, עד למהדורת שקלאוו תקע"ד שבה נתפרש לראשונה שמו של אדמו"ר הזקן.
גם שמו של המדפיס – הרה"ק ר' משה שפירא מסלאוויטא – לא נחשף בשער הספר; להשערתו של הרה"ח ר"ח ליברמן יש לתלות זאת באי-יכלתו להשיג רשיון דפוס עד שנת תקס"ח, שרק אז החל לרשום את שמו בשערי הספרים שנדפסו בבית-דפוסו (על אף שהוא היה הראשון למדפיסים בסלאוויטא, עוד בשנת תקנ"ד).45
שנת ההדפסה הנקובה בשער היא לפרט: כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ולבבך לעשותו לפ"ק, העולה: תקנ"ו. אך ב"קולופון" שבסוף הספר מפורש התאריך כ' כסלו תקנ"ז. לאמר: תחילת ההדפסה היתה בשלהי שנת תקנ"ו – שהרי ה"הסכמות" ניתנו רק בי"ז אלול שלאותה שנה – ונסתיימה המלאכה בכסלו של השנה שלאחריה (ראה במסגרת).
כמה עותקים נדפסו בסלאוויטא?
שתי מסורות באו לידינו באשר לכמות עותקי ה'תניא' שנדפסו בפעם הראשונה, ולכאורה רחוקות הן זו מזו מן הקצה אל הקצה:
ב"רשימת שיחת" אדמו"ר הריי"צ נאמר:
ספר של בינונים נדפס בפעם הראשונה (גמר ההדפסה כ' כסלו תקנ"ז) – ט"ו אלף.46
אך במסורת החסידים מסופר:
משום מעשה שהיה, התחיל רבינו בעל השו"ע והתניא למכור או ליתן התניא בכבודו ובעצמו. כשבאו משלחות מעיירות שונות לקנות התניא, היה רבינו בעצמו מעריך כמה ספרי תניא נחוץ לעיר זו או זו, והיה אומר: לעיר זו מספיק שלושה ספרי תניא או ארבעה או יותר או פחות. פעם באו מעיר רז'יצא פלך ויטבסק (לא להחליף על רציצא פלך מינסק), ואמר אז כ"ק רבינו, שעיר רז'יצא אינה צריכה לתניא.47
מעלת נוסח ה'תניא' דסלאוויטא
כפי שהוא בדרך-כלל, נוסח המהדורה הראשונה הוא הקרוב ביותר לנוסח שיצא מתחת ידו של המחבר, ללא השיבושים המתחדשים בכל העתקה והעתקה, ומתרבים והולכים בכל הדפסה והדפסה מחמת ש"אי אפשר לדפוס בלא טעות".
מעלה יתירה למהדורת ה'תניא' הראשונה, שלא נגעה בה יד הצנזור לרעה כפי ששלטה במהדורות הבאות; ממהדורות רבות נשמטו משפטים ואף קטעים שלמים שלא היו לרוחם של השלטונות: השפלת נפשותיהם של אומות העולם, הדיבור בגנות החכמות החיצוניות או בטומאת ארץ העמים וכל כיוצא בהם. ביטויים רבים לא נשמטו, אלא שונו בשיטתיות, כגון כל "נכרי", "גוי", "עבודה זרה" ו"אומות העולם" שנשתנו ל'עכו"ם'.
מהדורת סלאוויטא, כאמור, נקייה מכל ההשמטות והשינויים הללו.
עיוותי הצנזורה השתרשו בכל מהדורות ה'תניא' הנפוצות, ולא שורשו מהן עד ימינו. אלא שאדמו"ר זי"ע העיר עליהן ב'לוח התיקון' הנדפס בסוף ה'תניא'.
1. לשון שער ספרו לשון שער ספרו 'שערי היחוד ואמונה'.
2. דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור בהסכמתם של "הרבנים בני הגאון המחבר" למהדורת תקע"ד: "קונטרס-אחרון על איזה פרקים אשר כתב בעת חיברו הס' לקוטי-אמרים, פלפול ועיון עמוק על מאמרי זוהר ו'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים' שנראים כסותרים זה את זה, וברוח מבינתו מיישבם כל דיבור על אופניו שכתב בלקוטי-אמרים".
3. משנת תרצ"ב. נעתק ב'רשימות היומן' של רבינו, עמ' רלו.
4. כמה נוסחים נאמרו למשך תקופה זו; ראה בלוח 'היום יום' עמ' לד (ומקורו ב'
אגרות קודש' מוהריי"צ, ד, עמ' רסד ועמ' עדר. וראה עוד שם עמ' כח. ס' השיחות תש"ג, עמ' 23. ס' השיחות תש"ד, עמ' 93-92).
5. ס' השיחות 'תורת שלום', עמ' 86.
6. בכת"י נקובה השנה 'תקנ"ה'. וראה ב'אגרות קודש' אדמו"ר הזקן, עמ' תלד, דהא דמשמע משיחת מוהריי"צ שהיא נכתבה בשלהי תקנ"ו, נראה שעיקר הכוונה הוא לקטע הסיום שניתוסף בדפוס.
7. התיבות "פעם ושתים... ח"ו" מצויות בכתה"י, אך נשמטו אחר-כך מן הדפוס.
8. רשימת מוהריי"צ, 'קיצורים והערות', עמ' קלז.
9. את הדיוק בתיבות "שונים ומשונים" שמענו בשיעורי ה'תניא' של המשפיע הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה.
10. רשימת מוהריי"צ, שם, עמ' קלט. ובאגרות-קדשו, ד, עמ' רסב ואילך. בפי חסידים מסופר על המדפיס הרה"ח ר' ישראל יפה שנשלח אליהם, ונצטווה שלא להיכנס בדרכו אל הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב – קונטרס 'רמ"ח אותיות', אות ריח; 'למען ידעו..', עמ' 260. ומהרה"ח רש"ז דוכמאן ע"ה שמעתי, שזה קשור למ"ש בספרו 'לשמע אזן', עמ' 24, אות יב.
11. קונטרס 'רמח אותיות', אות ריט; 'למען ידעו..', עמ' 259.
12. כך סיפר הרה"ח ר' יצחק הורוויץ הי"ד ("ר' איטשע מתמיד"), על פי שנים עדים: ראה כפר-חב"ד, גל' 1209, עמ' 22; גל' 1159, עמ' 23, אות יג.
13. רשימת מוהריי"צ שבהע' 8, עמ' קלט.
14. המקורות שבהע' 11.
15. שם.
16. 'בית רבי', א, פרק כז, בהערה. מתרגם ה'תניא' לאידיש מפרש, שגם תיבת באר מרמזת – בדמיון הצליל – למגיד ר' בער, שממנו דלה אדמו"ר "מים חיים", היא תורת החסידות הנקראת "דברי אלקים חיים".
17. קטע אחד נעתק ב'לוח התיקון' של אדמו"ר זי"ע לדף יב. קטע אחר ב'תורת חב"ד' – ביבליוגרפיה, תניא, עמ' 9 הע' 11.
18. ראה: ס' השיחות תש"ג, עמ' 23 ועמ' 59. 'קיצורים והערות' עמ' קכב-קכג. 'תפארת התניא' עמ' 53 ואילך. חלוקת ה'תניא' לג"ן פרקים ב"מהדורא בתרא" היתה מסורה בפי החסידים, גם ללא בדיקת כתבי-היד הקמאיים; כך שמעתי מהרה"ח ר' ברוך שיפרין ע"ה: לכתחילה הסתיים ה'תניא' בפרק נ', שסיומו "בעזרת חיי החיים ב"ה". אך קודם הדפסתו הוסיף לו אדמו"ר הזקן שלושה פרקים, כדי שיעלו למנין ג"ן, להגן עליו בנ"ג ימי מאסרו.
19. בס' 'הון עשיר' (לבעל ה'משנת חסידים'), ב"הקדמה שניה".
20. ראה ב'קיצורים והערות' עמ' קכג, שה'תניא' מכוון בפרקיו לפרשיות התורה, וההקדמה מכוונת נגד פרשת בראשית.
21. כך כותב גם אדמו"ר זי"ע בתחילת הקונטרס הראשון של רשימותיו לס' ה'תניא' (ברוקלין, תשס"ה), אלא שפ' פקודי אינה נמנית שם משום מה. וכן לא ה"הקדמה".
22. כדברי רבינו במכתבו אודות תחילת תקופת ההתנגדות. להשתלשלות אירועי הרדיפות ראה: 'כרם חב"ד', 4, עמ' 182 ואילך.
23. לקוטי שיחות, ט, עמ' 156.
24. בלימוד שיטתי של ה'תניא' מרגישים היטב את מיקומו המאולץ של פרק זה, שקוטע את הרצף העיוני שבין פרק ל"א לפרק ל"ג שמהווה המשך ישיר לפרק ל"א, כפתיחתו: "עוד זאת תהיה שמחת הנפש". יעו"ש. וראה גם ב"הערה לתיקון חצות" בסידור אדמו"ר הזקן, קרוב לסופה: "אח"כ יבוא לידי שמחה... ע"פ עצה היעוצה בלקו"א פרק לא ופרק לג" – שניהם ברצף אחד.
25. 'תורת חב"ד' – ביבליוגרפיה, תניא, עמ' 13. לקוטי-שיחות, יז, עמ' 519.
26. 'פתח ומבוא השערים' לספרו "שערי היחוד ואמונה". מובא בהערותיו של אדמו"ר זי"ע לספר ה'תניא'.
27. בהערות שם.
28. ב'הערות ותיקונים' לדפים עה, ב – עו, א שב'תניא'.
29. לקוטי-שיחות, כה, עמ' 200.
30. אגרות קודש, יז, עמ' מו.
31. שם, כב, עמ' שצט.
32. לבד מאי-אלו יוצאים מן הכלל, כגון ס' השל"ה.
33. קונטרס 'רמ"ח אותיות', אות קנא. 'למען ידעו...', עמ' 244.
34. במאמרו על הדפוס העברי בשקלאוו, חזר ונדפס ב'אהל רח"ל', א, בעמ' 176.
35. במאמרו על הדפוס העברי בסלאוויטא, חזר ונדפס שם, עמ' 199.
36. מסביר שם רח"ל, שלכתחילה לא יכול היה לקבל את הסיפור הזה, מפני שלא יכול היה ליישבו עם דעת הביבליוגרפים שקדמוהו שאז עדיין לא הוקם בית-דפוסו של הר"ר משה. אבל במשך השנים הצליח להוכיח שדפוס זה הוקם עוד כמה שנים לפני כן והסיפור יכול להיות אמיתי.
37. רח"ל מציין כמקור הסיפור את הספר "זכרון הצדיקים", ווארשא תרפ"ז. ברם, מצאנוהו במקור קדום יותר, במהדורת האידיש של ה"בית רבי" (וילנא תרס"ד), שניכר כי משם תורגם ל"זכרון הצדיקים".
38. ב"סיפורים נוראים" מסופר מעשה זה בשינויים, כפי ששמעו המספר מפי החסיד המפורסם הגביר מו"ה שלמה מווילנא; לדבריו, שלח אותו אדמו"ר הזקן למוהילוב ומשם נסעו לווילנא. ברשימות (כת"י) הרה"ח ר' טוביה בעלקין ע"ה מופיע הסיפור בכותרת "זאת המעשה שמעתי מהרב ר' דוד שפירא אשר היה רב ורבי ביעליסאווסטגראד, מנכדי ר"פ קאריצער ור"ז אניפאליער" – והוא בדומה לנוסח שב"סיפורים נוראים". בסיפורי הרה"ח ר' ישעיה הורביץ ('מגדל עז', עמ' רמט), ששמע מאביו הרה"ח ר' אשר יחזקאל, שרבינו הזקן נתן להר"ר משה מכתב סגור לאיש אחד בעיר קטנה, מלמד זקן, מתנגד, וביקש שיסע אתו לווילנא. שם הבחין בהם השר שלמד בילדותו אצל אותו זקן, לימים השתמד והיה לצנזור הראשי, ועתה העניק לו את הרשיון.
39. אביו מו"ה נח מק' שטאלין, מחסידי הרה"ק ר' מענדל מוויטבסק. ראה אודותיו במאמר "בנם של קדושים", די אידישע היים, תשל"ט, גל' 78 עמ' יב.
40. ראה ב'אגרות קודש' אדמו"ר הזקן, עמ' קל-קלג, תנ.
41. ראה הנסמן ב'תורת חב"ד' – ביבליוגרפיה, תניא, עמ' 54 הע' 7.
42. אגרות-קודש, יז, עמ' צב-צג. וכך גם במכתבו הנדפס ב'תורת חב"ד' הנ"ל, עמ' 13 ובלקוטי-שיחות, יז, עמ' 519: לשון השער "ספר לקוטי... בעזה"י" (שאף זה לשון אדה"ז – דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר)].
43. כל זה מהמכתב שב'תורת חב"ד' ו'לקוטי שיחות' שבהערה הקודמת.
44. ראה בהע' 13.
45. 'אהל רח"ל', א, עמ' 200.
46. 'קיצורים והערות', עמ' קלט.
47. "מעשה שהיה", מדור הסיפורים שבסוף ס' "הלקח והלבוב" על התניא, ב, עמ' קצז.
======================
מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (אגרות-קודש, ד, עמ' רסב ואילך):
שלהי אלול תקנ"ו, כשחזרו השלוחים החסידים ר' משה ור' פנחס ור' יצחק משה מנסיעתם להרבנים הצדיקים הרי"ל כהן, ור' משולם זוסיא מהאניפאלי, שנסעו להתיישב עמהם בדבר הדפסת ספר הק' התניא, הודיע כ"ק רבינו [הזקן] להמדפיס דסלאוויטא את הסכמתו להדפיס את ספרו, והתנה אשר הספר צריך להיות נגמר בדפוס לא יאוחר מתחילת כסלו שנת תקנ"ז ויובא מיד לליאזנא.
הידיעה שכ"ק רבינו הרשה להדפיס את ספר התניא נתפשטה חיש מהר ותגדל השמחה בין אנ"ש.
אמנם כשהגיע חצי מרחשון ועוד טרם באה ידיעה מסלאוויטא, אשר הבויגין [=גליון הדפוס] האחרון מהתניא כבר נכנס תחת מכבש הדפוס כדי שיוגמר למועד המדובר – תחילת כסלו – למען אשר יוכלו החסידים ללמדו ביום ההילולא של רבינו המגיד ממעזריטש – י"ט כסלו – נצטער רבינו על זה, וביום ההילולא הפיקו פני קדשו צער מדבר הזה...
וביום שני דחנוכה – כ"ו כסלו – בא רץ מיוחד (שטאפעט) מסלאוויטא, ויביא עמו שתי מאות ספרי תניא הראשונים שיצאו מבית הדפוס ביום ג' בעשרים לחדש כסלו. וכאשר הראו לרבינו ספר אחד נסתכל בו זמן מרובה ויאמר:
רבות מחשבות בלב איש, ברצוני היה אשר הספר יוגמר תחילת כסלו, וביום ההילולא של מורי ילמדו בו. ועצת הוי' היא תקום, ונגמרה הדפסתו ביום עשרים לחדש, ויכפול וישלש לאמר: כ' כסלו, כ' כסלו, כ' כסלו. ויסיים: וכל דעביד רחמנא לטב עביד.
איש מאתנו – סיפר החסיד ר' יעקב מסמיליאן – אפילו בני רבינו, לא הבין פירוש הדברים למה נצטער רבינו על איחור צאת הספר לאור כשני שבועות לערך, ומדוע הכפיל את יום גמר הדפסת הספר, ויהי לפלא...
אמנם בשנת תקנ"ט, בצאת רבינו מבית האסורים, ביום השלישי י"ט כסלו, ונכנס אז בטעות לבית המנגד, ורק בשעה מאוחרת בלילה, אור ליום רביעי כ' כסלו נפדה מבית צר הצורר, אז נזכרנו כולנו את אשר הזכיר רבינו את היום כ' כסלו.
עד כאן מדברי אדמו"ר הריי"צ.
והנה לעינינו העמוד האחרון של ה'תניא' דסלאוויטא, וב"קולופון" שבו מפורש תאריך סיום ההדפסה:
ותשלם המלאכה מלאכת הקודש ביום שהוכפל בו כי טוב, יום ג', ך' ימים לחודש כסליו, שנת תקנ"ז לפ"ק.
==============
==============
דרכם של פועלי הדפוס בשנים קדמוניות, שהיו משתדלים להנציח את שמם בספרים שיצאו מתחת ידיהם.
לפחות שני פועלים היו עמלים – בדרך-כלל – במלאכת עשיית הספר: אחד מסדר את האותיות אחת לאחת לשורות, לעמודים ולגליונות, והשני – ה"פרעסין ציהר" – העובד במכבש הדפוס שמהדק את גליונות הנייר אל האותיות המשוחות בצבע.
ושני הפועלים היו שווים בזכות הדפסת שמם בספר.
גם בספר ה'תניא' חשבו פועלי הדפוס לעשות כן, אף ערכו את הנוסח המסורתי וסידרוהו באותיות ברזל:
ותשלם המלאכה מלאכת הקודש...
על ידי הפועל העוסק במלאכת הקודש באמונה, הפרעסין ציהר... אלעזר... מק"ק סלאוויטא.
ועל ידי המסדר אותיות העוסק במלאכת הקודש באמונה... אברהם צבי... כ"ץ מק"ק סלאוויטא.
אלא שלהוותם קצר היה המצע מהשתרע, ולא היה בעמוד האחרון די הכיל את שניהם...
נתחכמו השניים וחילקו ביניהם את העותקים: בחלקם נדפס "על ידי... הפרעסין ציהר", ובחלקם "ועל ידי המסדר אותיות"...
===============
(כפר חב"ד גל' 1213-1214)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©