ענין ט"ז קדישים ביום אחד

לז"נ אאמו"ר ר' מרדכי שמואל ז"ל

בן הר"ר אהרן ז"ל שו"ב

נלב"ע בי"ט ניסן תש"ס

שבעה קדישים

            כתב אדמו"ר בעל ה'תניא' בשו"ע (סי' נה ס"א): אומרים קדיש בכל מקום שיש הפסק בסדר התפילה, והם לא פחות משבעה קדישים בכל יום ע"ש "שבע ביום הללתיך". ואלו הם: א' אחר פסוקי דזמרה.. ב' אחר סיום תפילת שמונה-עשרה.. ג' אחר סדר קדושת "ובא לציון".. ד' אחר "אשרי" למנחה.. ה' אחר סיום תפילת שמונה-עשרה של מנחה.. ו' אחר ברכות של קריאת-שמע של ערבית.. ז' אחר תפילת ערבית.. ושבעה אלו הן חובה כשמתפללין בציבור, והשאר מנהג. וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום. עכ"ל.

            סמיכת שבעת הקדישים לפס' "שבע ביום הללתיך"¹ מצויה במדרש תהלים (מהדו' ר"ש באבער) מזמור ו: כנגד שבע פעמים ששליח צבור אומר קדיש בכל יום.² ובדברי הפוסקים מצאנוה – כפי שצויין בשו"ע אדמו"ר שם – בס' שבלי הלקט (סוף סי' ח) בזה"ל: ואין פוחתין מז' קדישין בכל יום, והגאונים ז"ל סמכום על שם שבע ביום הללתיך (ובאותו לשון גם בס' תניא רבתי סוס"י ב). דברי שבה"ל הובאו בס' האגור סי' צד, ומשם הביאם הב"י בסי' נה. בסידור הרוקח (עמ' תקפב) נאמר, שאמירת שבעת הקדישים היא מתקנת [אנשי] כנסת הגדולה כנגד "שבע ביום הללתיך" – והובאו דבריו בס' אור זרוע (הל' מוצאי שבת, סי' פט ס"ז).³ סמיכת שבעת הקדישים לפס' זה הובאה בסידור הרוקח גם בעמ' רמ, וכן בס' הרוקח סי' שסב (עמ' 108) – אך ללא איזכור הגאונים או "כנסת הגדולה".

            בס' ארחות חיים (דין הקדיש אות ח) כתב: ואומרים אותו ז' פעמים בכל יום כנגד מ"ש דוד המלך ע"ה שבע ביום הללתיך. והירושלמי אומר כי דוד אמר הפסוק על ז' ברכות של ק"ש שחרית וערבית. עכ"ל. בכלבו (המיוסד על הארחות חיים) בדין פירוש הקדיש, הביא רק את דברי הירושלמי, וכנראה שיש בו השמטה.

            סמיכות שבעת הקדישים לפס' "שבע ביום הללתיך" נמצאת גם בסידור רבנו שלמה – חסידי אשכנז (עמ' עז, עט), ובמחזור ויטרי סוס"י קא (עמ' 80).

            אצל האבודרהם (סדר שחרית של חול, פירוש הקדיש, עמ' סט) נזכר מנין שבעה קדישים, אבל בסמיכות לשבעת הפסוקים של י"ד העתים שבקוהלת (ג, ב-ח).

            הלבוש (סי' נה) מונה גם הוא שבעה קדישים, אלא שאצלו נוסף הקדיש שאחרי "עלינו" בשחרית, וכנגדו יוצא הקדיש שאחר ערבית, מפני ש"כל אלו הם חובה מדברי חז"ל, אבל תפילת ערבית עם הקדיש שאחריה היא רשות" (ולכאו' צ"ע ממשמעות הלבוש שם להלן ס"ג, דהקדיש דאחר ערבית אלים טפי מהקדיש שאחר עלינו, "דלא דמי עלינו לתפילת ערבית, דתפילת ערבית תיקון חכמים הוא שתקנו לומר אחריה קדיש, לפיכך אע"פ שהתפללו ערבית בלחש בלא עשרה אומרים קדיש אחריה בעשרה, אבל עלינו לאו תיקון חכמים הוא לומר אחריו קדיש, אלא המנהג הוא לאומרו משום קדיש יתום שאחריו, לפיכך אין אמירתו בלא עשרה אלים לגרור אחריו הקדיש אפילו בעשרה").

עשרה קדישים

            הבאנו לעיל את האמור בשו"ע אדמו"ר "וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום", ובמ"מ שם צויין ל"זוהר".

בס' הזוהר ותיקוני-הזוהר שלפנינו לא מצאנוהו, אבל זו היתה גירסתו של הרמ"ק בתיקונים, ככתוב בפירושו 'אור יקר' (כת"י) במקום המקביל אצלנו לתיקון יח (דף לג, א): ובתיקונים מפרש עתים צדי"ק, עשרה קדישים, ועתים צדק"ה, חמשה חומשי תורה. והכל לפי הענין, כשיחזור לימין מפרש צדקה, וכשיחזור לאדם עצמו יקרא צדיק, מפרש צדיק וכו'.

ובסידור הרמ"ק שער רביעי סוס"י ג: ובזוהר פי' כי צריך האדם לענות בכל יום עשרה קדישים.. והם סי' צדיק.. ובמקום אחר אמרו שהסי' צדקה וכו'.

אך המקור לדברי אדמו"ר בשו"ע הוא כנראה מהס' 'ראשית חכמה' (שער הקדושה פ' יז): כמ"ש בתיקונים.. דאיהו צדקה.. ובמקום אחר פירשו כי מצדי"ק הם י' קדישים. עכ"ל. ומשמעות "במקום אחר" היינו במקום אחר בתיקוני הזוהר.

ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (ריש סי' קט): שאלת על מה שנמצאת נוסחא מן התקונים וכתוב בה שישראל נקרא גוי צדיק בהיותם עונים בכל יום.. וי' קדישים.. (מובאת שם גם הנוסחא של 'צדקה', ולדבריו "ב' פרפראות נאות הן, זו לעצמה וזו לעצמה", ואין אחת מהן מבטלת את חברתה).

ובהקדמת ה'עץ חיים' (ועשה טוב אות ד): להשלים רמז צדיק בכל יום, שהוא צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות.

            עשרת הקדישים הללו הם שבעה הנ"ל שנקבעו חובה, ועוד שלושה קדישים שאומרים היתומים בשלוש התפילות.⁴

י"ד קדישים

ע"פ כתבי האריז"ל נוספו – גם לאלו מבני אשכנז שקיבלו את דבריו⁵ – עוד ארבעה קדישים: קדיש דרבנן אחרי הברייתא דר' ישמעאל,⁶ קדיש "יהא שלמא" אחרי תפלה לדוד וכו' ושיר-של-יום, קדיש דרבנן אחרי "קוה" ופיטום הקטורת, חצי קדיש לפני "ברכו" דתפילת ערבית (ראה 'שער הכוונות' דפים יד,ג-טו,ב. נא,א-נב,ב; 'פרי עץ חיים' שער ד, שער יד פ' ה-ו; סידורי האריז"ל).

            "ויש עוד קדישים אחרים שהם באמצע היום על קריאת התורה והדרשה, והם הנקראין קדיש דאגדתא" (פע"ח שער ד פ"ב).

ט"ז קדישים ויותר

            איתא בזוה"ק פ' נח (תוספתא דף סב, ב) על הנידונין בגיהנם: בזמנא דישראל אתיבו בקול רם אמן יהא שמיה רבא מברך, קב"ה אתמלי רחמין וחייס על כלא.. ורווחין לון שעתא ופלגות שעתא, ולבתר תייבין לאשייהו, וכן תלת זמנין ביומא, ובכל זמנין דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבא מברך וכו' אנון רווחין לון.

            וכתב הרב חיד"א בס' שיורי ברכה יו"ד סי' שעו אות ז (נדפס גם בשו"ע שם בשוה"ג) וז"ל: רבים נהגו לצוות לבניהם לומר ח' קדישים ביום, משום מ"ש בזהר הקדוש דהקדיש מועיל לשעתא ופלגא, ולהכי יאמרו ח' קדישים להציל לי"ב שעות.⁷ אמנם רבינו מהרח"ו זצ"ל גלה סודו, שכוונת "שעתא ופלגא" אינו כפשוטו, אלא מדרגה בגהנם שנקראת "שעתא ופלגא". עכ"ל.

            בהגהותיו לזוה"ק ('ניצוצי אורות') שם, פירש הרב חיד"א מעט יותר: מהרח"ו ז"ל ביאר, שניצול ממדור ז' הקשה שנקרא "שעתא ופלגא". אך שאר דיני גיהנם לא בטילי מיניה, והאריך בזה. י"ב [-יודעי בינה]. ובהכי לא קשיא קושית מז"ה בזהרי-חמה שכתב: צ"ע למה מרווחי' שעתא ופלגא.⁸ אמנם הרמ"ז הקשה על מהרח"ו ושייר דרך לעצמו והאריך מאד ע"ש. והרואה יראה שיש להשיב על קושיותיו. עכ"ל.

            מלשונו של הרב חיד"א בשני המקומות הנ"ל נראה ברור, שהוא נוטה לדעתו של הרח"ו, ולא לדעת הרמ"ז שהקשה על הרח"ו ופירש ל"שעתא ופלגא" כפשוטו (אלא, שלדעתו, הרווחה זו דשעה ופלגא נפעלת על-ידי הקדישים הנאמרים בשעת התפילה דוקא, אבל בשאר היום היא הרווחא פורתא בלבד, כדלהלן).

            את דברי הרח"ו מביא הרב חיד"א מהס' 'יודעי בינה', והוא פירוש הזוהר אשר בכת"י (ראה שה"ג בערכו). גם דבריו של הרמ"ז אמורים שם, והם אינם בפירוש הרמ"ז הנדפס (שהוא רק מה שנלקט ממנו אל תוך ה'מקדש מלך').

            דברי מהרח"ו הנ"ל מובאים גם בס' 'אור החמה' לר"א אזולאי, ותמיהני מדוע הביאם החיד"א מה'יודעי בינה' ולא מספרו של זקינו. כמו"כ מובאים דברי הרח"ו גם בס' 'זוהר הרקיע'.

להלן העתקה מדברי הרח"ו והרמ"ז, מתוך ס' 'יודעי בינה' (כ"י ירושלים מס' 4/82), בתוספת סימני פיסוק ופענוח ר"ת, להקל על הקורא:

תמה הרח"ו, דאם-כן יאמרו קדישין ויתבטלו יסורי הרשעים, וזה לא יאומן! [וז"ל בס' 'אור החמה': אם בכל זמנא דאתיבו ישראל רווחין לון שעתא ופלגא, א"כ ששה עשר קדישין שיאמרו ישראל בכל יום יתבטל דין גיהנם מן העולם לגמרי, וזה אין השכל סובלו ודאי, כי יסורין של גיהנם הוא תרופה אל הנפש ורפואה אל חוליה כנודע].

ותירץ וזה לשונו: אמנם זה יובן במ"ש [בזוהר] בפ' פקודי רס"ג ע"א, שז' היכלין אינון בגהינם, ונחלקים לי"ב ירחין דוגמת י"ב מלאכי הקדושה שהם י"ב ירחי השכינה [אוה"ח: כנז' פ' תצא סוף דף רע"ז], ואלו הם י"ב ירחי דעונש הרשעים בגהינם. והנה האחרון שבשבעת היכלי הגהינם הוא [אוה"ח: כפול ונק'] היכל "ארץ עיפתה" כנז' בפ' וילך רפ"ג סוף ע"ב, והוא לאינון דלא אתיבו אמן, כנז' שם רפ"ה ע"ב. [אוה"ח: הנה הם ח' היכלין].

ואם תחלק י"ב חדש לז' [לח'?] היכלין, תמצא חדש וחצי לכל אחד מההיכלות. וידוע שכל אחד מי"ב מזלות המושלים בי"ב חדש, גם כל אחד מיום, מושל בשעה מי"ב שעות שביום, וכן בשל הלילה. נמצא שהמדור השביעי נקרא "שעתא ופלגא", כי בו חדש וחצי, כנזכר. וכד ישראל אמרין 'אמן' אז ניצולים מן המדור ההוא הנקרא "שיעור שעתא ופלגא" (שהוא זמן ממשלתו) [אוה"ח: כד ישראל אמרין 'אמן' אז רווחין לון מההוא דינא שיעור שעתא ופלגא, וג"כ אשתזיב מההוא דינא שיעור שעתא ופלגא ממש, שאינו נכנס במדור ההוא עד עבור שעתא ופלגא]. אמנם שאר דיני גהינם לא בטלו מינייהו, רק ההוא דינא קשיא לחוד. ואפשר כי לזה סמך מאמר [ר'] אבא בענין שבעה מדורין, וחד מינייהו תתאה איקרי "שאול" וכו' לפרש הנזכר.. עכ"ל הרח"ו.

מזל"ן [-משה זכות לי נראה], שאין ספק אצלי שהרח"ו זצ"ל כתב כן קודם שזכה לאור הבהיר האר"י ז"ל (וכמו שכבר הקדמתי בתחלת דברי),⁹ שאז היה נוגע ומתיגע בסברת הראש, וחורפיה מחליא ליה.¹⁰ שהנה דרך תירוצו חריף, אבל לא נראה לעניותי. חדא, דבהדיא אמר בתוספתא דקוב"ה חייס על כלא, ואי-אפשר שלא יהיה ביניהם הרבה מהמבזים עניית אמן, ולמה ינצלו מדין "ארץ עיפתה"? ואם תמצי לומר ד"על כלא" לאו דווקא, אלא רובא דמנכר קאמר, קשה לי טובא, דהגם שתהיה ממשלת שבעת ההיכלות נחלקת כמו שכתב שעה וחצי לכל אחד, אטו כל הרשעים נידונים בכל שבעת ההיכלות? והכל הכל כפי רשעתם, אחד הנה ואחד הנה, כגלוי וידוע לכל יודע.

            והנראה לענ"ד, דזה הוא בדקדוקנו בדברי התוספתא לא קאמר שיוצאין ממש מעונש גהינם, כנ"ל [בזוהר שם לעיל מיניה] בריש ירחא ושבתי שאמר בהדיא דנפקין מגהינם, אבל בכאן אמר להם "הרוחא פורתא". ונראה שרצונו לומר, שעודם מתבוססים ביסוריהם, אלא דמקילין להם, וז"ש "ורווחין".

            ואין הכי נמי, שאם היו החיים משגיחים על זה [-להרבות בקדישים], היו מפנים להם [-למתים] הרבה. וסיפר לי הישיש המאושר כמוהר"ר בנימין הלוי נר"ו,¹¹ שכך היתה דרכו של החסיד כמוהר"ר אברהם הלוי [ברוכים] הנקרא בשם "המוכיח",¹² שהיה יושב בבית-המדרש כל היום, ומדי שעה וחצי אומר קדיש. וברכות יעטה מורה.

            אך אין נראה לענ"ד שבכל שעה ירוויחו להם שעה וחצי, רק דווקא בג' זמני התפילה, דמועיל להם קדושת הארת התפילה מצורפת עם כח הקדיש להרוויח להם הזמן הנזכר. אבל במשך שאר היום ירוויח לפניו בכח הקדיש, אבל לא כל-כך זמן מרובה, או לא תהיה הרווחה כל-כך מרווחת. ובהכי דייקו התוספות דקאמר "ורווחין לון שעתא ופלגותא שעתא ולבתר תייבין לאשייהו וכן קצת זמנין ליומא", פירוש, הרווחת זמן מה היא נוהגת ג' פעמים ביום, והכי תני "ובכל זמנין דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבה וכו' אינון רווחין לון דהוי יתור נפיש", אלא דדייקא לאשמועינן דגם בשאר שעות היום יש להם קצת הרווחה, אבל לעולם אימא לך דנידונין גם בזמן ההוא, אלא שהוא בדין יותר רפה.

            ואמנם היות זמן דהרווחה שעה וחצי, נראה לענ"ד שיובן בעומק אמתי למי שזכה לסוד "תלת עלמין" הנזכר בפ' נשא באידרא רבא דף קל"ב א' ולפירוש האר"י ע"ה עליו, ואנכי ארמזנו בקיצור למבינים... [יעו"ש באורך].

            עכ"ל הרמ"ז בפירוש הזוהר 'יודעי בינה'.

            גם מפירוש הרמ"ק בספרו 'אור יקר' (בזוה"ק שם) משמע, שהכוונה לשעה ופלגא כפשוטו, אף שמבאר זאת גם לענין הספירות העליונות. וזלה"ק:

שעתא ופלגו שעתא – מכאן שהרחמים המתעוררים ע"י הקדיש הוא שיעור שעה וחצי שעה, שהם שעה א' התפארת, וחצי שעה מלכות, שהם מתמלאים רחמים מלמעלה והכל תלוי למעלה. וכן בתלת זמנין – היינו שעות הרצויות לתפלה, ובכל זמנין – הם שאר שעות ביום שאומרים קדיש על האגדה. לכל סטרין – אפילו בגיהנם, כ"ש במדות העליונות והעולמות הקדושים, שכולם נהנים מקדיש הצדיק.

            בפירוש הזוהר 'כתם פז' להר"ר שמעון לביא (שקדם לאריז"ל וסמוך לו), מוכח גם-כן ד"שעתא ופלגא" הוא כפשוטו, וריבוי הקדישים מהני להו:

שירוויחו שעה וחצי שעה, שהוא שיעור זמן התפילה שמתפללין ישראל¹³.. ובכל זמנא דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבה – למדנו מזה כמה טובה כפולה ומכופלת עושים ישראל החיים עם הרשעים המתים אשר בגיהנם יסודם, בהגדיל תורה ויאדיר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בהרבות קדישין לענות אמן יהא שמיה רבה מברך, כי הם ממשיכים השפע והרחמים מעולם הרחמים הגמורים, שיגיעו הרחמים ההם אפילו על הרשעים שבגיהנם ומרוויחים להם בעת ההוא, כי רחמיו יתברך על כל מעשיו ואפילו על הרשעים.

            הרמ"ע מפאנו סבירא ליה גם הוא ד"שעתא ופלגא" כפשוטו, ככתוב ב"פרפרת רבתי לקדיש להורות מה רב גובריה", והוא לו ב'תיקוני תשובה' (הנדפסים בסוף ספרו מאמר מאה קשיטה, פרק כו):

            בזמנא דישראל אמרין בקול רם אמן יהא שמיה רבה.. ורווחין לון לחייבי גיהנם שעתא ופלגות שעתא. וביוה"כ יש לנו י"ו קדישים: ד' בתפלת ערבית, וד' בתפילת שחרית, ב' בב' קריאות התורה, ב' במוסף, ב' במנחה וב' בנעילה – אין פוחתין מהן ואם רצו מוסיפים עליהם – והוא בסוד יחודן של י"ו אותיות הוי' אהי' אד' שמצננים גיהנם.. ובזכות אלה הי"ו אותיות וי"ו קדישים מרוויחין לחייבי גיהנם כ"ד שעות שהן יום שלם. ואם אינו ענין ליוה"כ שהגיהנם מצונן בו ממילא, תנהו ענין למחרתו, שראוי הי' לנו לעשותו יוה"כ גם הוא מספק כשאר יו"ט של גליות, אבל אין ציבור יכולים לעמוד בתקנה זו (יעו"ש עוד).

            לדבריו אלו של הרמ"ע כוונתו של הר"ר אהרן ברכיה ממודינא בספרו 'מעבר יבק' (מאמר עתר ענן הקטורת פ' ה): ..ונוסף עליו כח הקדיש שלאחריו שמצנן אש גיהנם שעתא ופלגא, כאשר נתבאר בזהר בכמה מקומות. ולמורי הגאון מפאנו זצ"ל יש לו דברים עתיקים על זה בפרפרת רבתי שתיקן על סוד הקדיש, כנודע לכל משים עינו עליו.

            בפירוש הזוהר 'דמשק אליעזר' לאדמו"ר מוהר"א מקומרנא, מפורש ג"כ שהכוונה לשיעור זמן של שעה וחצי – ולא יותר – "כי כל עניני מלך הם במשקל א-ל דעות, כדי שיזדככו מעט מעט ולא בפעם אחת". ועוד משמע שם, ששיעור ההרווחה של שעה ומחצה אינו רק באותן שלוש פעמים ביום (יעו"ש).

ט"ז קדישים – ויותר – במנהג  חב"ד

            האיזכור הראשון לאמירת ט"ז קדישים נמצא בצוואה המיוחסת לאדמו"ר מוהר"ש: וכל אחד ואחד מבניי ישתדלו כי יאמרו בכל יום – לבד שבת ויו"ט – לא פחות מן ט"ז קדישים  (אגרות-קודש, עמ' קד).¹⁴

            על-פי הדברים האלו כתב בנו – אדמו"ר מוהרש"ב – בצוואתו לאדמו"ר מוהריי"צ: אני דקדקתי לומר בכל יום – לבד ש"ק ויו"ט – ט"ז קדישים (אגרות-קודש, ב, עמ' תתקד).¹⁵

            מכיון שאדמו"ר הרש"ב למד משניות ברבים אחרי כל אחת משלוש התפילות שביום,¹⁶ ואמר "קדיש דרבנן" אחרי הלימוד, נמצא שאמר י"ז קדישים ביום.

            ובימי הקריאה דשני וחמישי – שאז הקפיד לומר גם את הקדיש שאחרי קריאת-התורה¹⁷ – עלה המנין לח"י קדישים.

            יצויין, כי על אף המגמה הניכרת לזכות את האבל באמירת קדישים, בכל זאת הקפידו שלא ליטול קדישים שאינם בחלקו; וכך נאמר בצוואתו הנ"ל של מוהרש"ב: קדיש וברכו אחר תפילת מעריב בליל ש"ק – לא לאמר. עכ"ל.¹⁸ הגם שבקהילות רבות נהוג שקדיש זה אינו מן השייכים לש"ץ.

            משעה שקבע אדמו"ר הריי"צ חובה לומר אחר תפילת שחרית את שיעור התהלים היומי (כפי שנחלק לימי החודש), ולומר אחריו קדיש – נוסף עוד קדיש למנין הקדישים.¹⁹

            אדמו"ר זצ"ל כותב: ידועה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"צ].. אשר אבל – ל"ע ר"ל – ישתדל לאמר במשך המעת-לעת ט"ז קדישים (אגרות-קודש, יד, עמ' קפח).

            לא מצאתי היכן נתן מוהריי"צ הוראה זו, וכנראה הכוונה שיהיו לפחות ט"ז קדישים; הריי"צ עצמו כותב לחתנו אדמו"ר זצ"ל ש"מספר הקדישים עולה י"ז" (אגרות-קודש, יג, עמ' שצד), אלא שבפרטם אין אתה מוצא שם את הקדיש שלפני שמו"ע ערבית, לפיכך עולה מניינם לח"י קדישים, וגם ב"הנהגות שע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"צ] שליט"א" אשר במכתבו של אדמו"ר זצ"ל (אגרות-קודש, ג, עמ' ח) נמנים ח"י קדישים.²⁰

            הנהגה זו הפכה למנהג הפשוט בקרב חסידי חב"ד, וכך נקבע גם ב'ספר המנהגים – מנהגי חב"ד' (עמ' 79-77).

*

            אבל עדיין יש לדון, מנא לן שכמה קדישים הנאמרים בזה אחר זה, יכול כל אחד מהם להגן על משך שעה ומחצה נוספים; שהרי מפשט דברי הזוהר משמע לכאורה, שהקדישים הרבים הנאמרים בתפילה אחת כחדא חשיבי ואינם מועילים אלא רק לשעה ומחצה!

            גם הר"ר אברהם הלוי היה אומר קדיש מדי שעה וחצי – כמובא לעיל בדברי הרמ"ז – ולא צירף כמה קדישים יחדיו.

            עוד הובאה לעיל מהס' 'שיורי ברכה', דעתם של הסבורים ששמונה קדישים מצילים מי"ב שעות, אבל לא נתפרש שם באיזה אופן נאמרים קדישים אלו, ויתכן שאכן נהגו לאומרם בהפרשי זמן של שעה ומחצה. וכך משמע לכאורה גם מהעובדה שאמרו רק שמונה קדישים ולא ט"ז, דהיינו רק בשעות היום, ולא ציוו לבניהם לומר קדיש מדי שעה ומחצה במשך כל כ"ד שעות היממה מעת-לעת!

            אבל מדברי הרמ"ע שהובאו לעיל (לגבי חשבון הקדישים שביום-הכיפורים) נראה, שגם הקדישים הנאמרים בסמיכות בשעת התפילה, יפה כוחם להתפשט ולהגן על כל כ"ד שעות היממה.

אך לאידך גיסא, שם מדובר בקדישים הנאמרים בשעת התפילה, ולדברי הרמ"ז רק קדישים אלו יפה כוחם להגן במשך שעה ומחצה. וצריכים אנו לצרף גם את דעתם של מפרשי הזוהר – שהובאו לעיל – שגם קדישים הנאמרים במשך היום מגינים לאותו משך זמן.

*

            לשיטתו של אדמו"ר בעל ה'תניא' אין להרבות בקדישים מאותו סוג בזה אחר זה, לפיכך בראש-חודש מסמיכים את המזמור "ברכי נפשי" למזמורו של יום ואומרים קדיש אחד לשניהם. הוא הדין למזמור "לדוד ה' אורי" הנאמר בחודש אלול מיד אחרי השיר-של-יום, שקדיש אחד עולה לשניהם. ובראש-חודש אלול נאמר רק קדיש אחד אחרי שלושת המזמורים הנ"ל.

            מאותו טעם אומרים בחודש אלול – במנחה – רק קדיש אחד אחרי "לדוד ה' אורי" ו"עלינו",  ורק קדיש אחד אחרי סדר ספירת-העומר (והמזמור הנאמר בו) ו"עלינו" שאחר הספירה.²¹

            על-פי זה מגדיר אדמו"ר זצ"ל כ"חידוש" את תקנתו של אדמו"ר הריי"צ לומר קדיש – כשיש חיוב – בין ספר לספר באמירת כל ס' תהלים ב"שבת מברכים"; וכדי שלא להרבות בחידוש שלא לצורך, קבע אדמו"ר, שבכהאי גוונא יש לומר – לפני אמירת הקדיש – את ה"יהי רצון" שבין ספר לספר "שעניינו סיום אמירת מזמורים שלכן אומר קדיש אחרי זה, ואחר-כך – כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת-המזון כשמחלקין סעודה לשנים (ראה שו"ע רבנו הזקן סי' רצא סוף ס"ג)" (אגרות-קודש, י, עמ' דש).

            בהזדמנות אחרת התייחס אדמו"ר זצ"ל לטענה, שאמירת המשניות והקדיש לאחר התפילה סותרת את הכלל "שאין להרבות בקדישים", וכתב: הרי זה מנהג ידוע בכל תפוצות ישראל, ופשיטא שאין זה נכנס בגדר דלהרבות בקדישים. ואמרו רז"ל (סוטה מ"ט ע"א) איהא שמי' רבא דאגדתא.. קאים עלמא ורק זה מצילנו ומגין עלינו בחושך כפול ומכופל בדרא דעקבתא דמשיחא (אגרות-קודש, יא, עמ' לג).

נספח

מוהר"ר אברהם הלוי ברוכים²² מצפת

הבאנו לעיל 'מעשה רב' של "החסיד כמוהר"ר אברהם הלוי הנקרא בשם 'המוכיח', שהיה יושב בבית-המדרש כל היום, ומדי שעה וחצי אומר קדיש"; להלן כמה מקורות לתולדותיו ואודותיו, שיש בהם כדי ללמדנו מה רב חיליה דהאי גברא.

בספרו 'שם הגדולים' (מע' גדולים, א, סט) כותב עליו הרב חיד"א בקיצור: מהר"ר אברהם הלוי ברוכים ז"ל, הוא הקדוש שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל מערבי.

בשער "מעשה ניסים" שבס' 'עמק המלך' (י, ב) נאמר עליו: החסיד הקדוש כמהור"ר אברהם הלוי זלה"ה, שהיה משמש הר"ר משה קורדואיר"ו ע"ה [בעל ה'פרדס'], ואחר פטירתו שימש את האר"י זלה"ה.

עובדת היותו עוד אצל הרמ"ק, מפורשת גם בהקדמתו של הר"ר יצחק גרשון מצפת ל"תקוני השבת" הנדפסים בסוף ס' 'ראשית חכמה הקצר' (ויניציאה ש"ס), וז"ל:

תקוני השבת שדרש החכם החסיד הה"ר אברהם הלוי הזקן, אחד מתלמידי החכם בעל הפרדס, עם פרפראות ששמע מן האר"י.