בשנת תרפ"ח הדפיס הרב ברוך אפשטיין – ת"ח ובנקאי, איש פינסק – את ספרו "מקור ברוך"; מיסגרת הספר, על ארבעת חלקיו, מקיפה עולם ומלואו: "קורות חיי אבותי וחיי אני, יחד עם זכרונותי מחיי הדור הקודם, מחיי רבניו וחכמיו, סופריו ודורשיו, פרנסיו ועשיריו, ממעמד התורה והחכמה, ומחיי האומה בכלל".

מאז חזר הספר ונדפס פעמים בודדות בלבד, אבל רבים ממאות הסיפורים שבו הפכו לנכסי צאן ברזל בסיפורת היהודית-תורנית.

המחבר ידוע יותר בגין חיבורו "תורה תמימה", שמאז צאתו לאור בשנת תרס"ב נדפס שוב ושוב, ויד הכל ממשמשת בו.

כבר התפלאו חכמים (קובץ 'פעמי יעקב', גל' מה, עמ' ס) על הפופולריות העצומה של ה"תורה תמימה", על אף ש"עוד לא היתה יצירה ספרותית-תורנית שספגה כמויות כה רבות של ביקורת, נוקבת וצולבת, ביקרו את הספר ואת הסופר, את הפירוש ואת המפרש. מה לא נכתב אודותיהם"...

רובן של הטענות הן על שיטת נטילת חידושי זולתו ונתינתם באמתחתו (דוגמאות למכביר ציין הרה"ג ר' ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל ב'פעמי יעקב' שם), ומיעוטן מתייחסות לשינויים ולסילופים שהטיל המחבר בדברי רז"ל.

בהשלמות ל"תורה שלימה" (כרכים כו-כז) ניתן למצוא דוגמאות לסילוף מאמרי רז"ל, לצורך התאמתם לחידושיו שאין להם על מה שיסמוכו.

*       *       *

אחד מסילופיו-תחבולותיו הידועים לי נוגע בדבר הלכה! והוא לו ב'תורה תמימה' (דברים י"א אות מח), שכתב בזה הלשון:

"והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא "מעין גנים" (שו"ת), ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג), מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר תלמוד-תורה לנשים, וזה לשונו בהמשך הדברים: ומאמר חכמינו "כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות" אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה... אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת המה, ועל חכמי דורן לאדרן, להדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן וכו'. עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך. עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא". עכ"ל ה'תורה תמימה'.

ומן ה'תורה תמימה' נלקטה "תשובה" בדויה זו אל תוך ספרי המאספים... כגון: "האשה והמצוות" (א, עמ' 157), "הליכות בת ישראל" (עמ' קכב הע' יד), "הליכות ביתה" (עמ' שצא).

ואתה תחזה כמה שוא ושקר בקטע זה:

[א] הספר 'מעין גנים' אינו ספר 'שו"ת' כפי שבעל התו"ת קורא עליו, אלא ספר מליצות הערוך בצורת חליפת-מכתבים (בדוגמת ה'איגרונים' הידועים), והמכתב הנוכחי הוא בקבוצת מכתבי החשק! (צנור חמישי מכתב י').

[ב] אין זה מכתב שכתב המחבר אל אשה חכמה אחת, אלא מכתב דמיוני-פיקטיבי שאיש אינו חתום עליו, ככל המכתבים שבסוג ספרים זה בכלל וב'מעין גנים' בפרט.

[ג] כאן כותב בעל התו"ת ש"לא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה", אולם בספרו 'מקור ברוך' (עמ' 1964 הע' א) רואים אנו כי יודע הוא היטב את אשר כתבו על בעל ה'מעין גנים' "שהי' רק מדקדק ולא תורני ורבני"! (אף כי דעתו שלו נוטה להוכיח כי היה בעל תלמוד מצויין). והוא עצמו דוחה שם את דברי ה'מעין גנים' להלכה.

הקטע שנעתק ב'תורה תמימה' נעתק גם ב'מקור ברוך' בסגנון זהה כמעט לחלוטין, אולם שניהם רחוקים מלהיות ציטוט מדוייק מלשונו של ה'מעין גנים'. והגדיל לעשות ב'מקור ברוך' שהביא את התיבות "מכתב מהמחבר אל אשה חכמה אחת" כאילו הן ציטוט מהמקור, בה בשעה שאין זו אלא תוספת שבדה מלבו.

ולא זו בלבד, אלא מוכחא מילתא שההעתקה כלל לא נעשתה מה'מעין גנים', אלא מעתון "הצפירה" (ז' תשרי תרנ"ו), שם התפרסמו דברים אלו במדור "תבלין"... ראיה לכך, שהן בעתון והן ב'תורה תמימה' נשמטו המלים "לחגור מתניהן, לאזור חלציהן" מהמשפט "ועל חכמי דורן". וכן נשמטה אצל שניהם תיבת "המלוכה" מהמשפט "לקרבה אל המלאכה המלוכה מלאכת ה'". ועוד כהנה וכהנה.

אולי יש בעובדה זו כדי לימוד זכות על העתקת הקטע ל'תורה תמימה', אבל מאידך גיסא היא מוכיחה את שקרותו של הסיפור הארוך ב'מקור ברוך', על שהרבנית מוולוז'ין הראתה לו את הדברים הללו בתוך ה'מעין גנים'.

והדברים קל-וחומר: ומה אם לא ניתן להאמין ל"ציטוטים" שלו מדברי רז"ל ובמילתא דעבידא לאיגלויי, על אחת כמה וכמה שאין לתת אימון בסיפורים המוזרים שה'מקור ברוך' נותן בפי אביו בשם אדמו"ר ה'צמח צדק', גם לא באלו שאין לנו הוכחות מוצקות להוכחת שקרותם.

*       *       *

אנו, כדרכנו, נעסוק בשמועות ובסיפורים המתייחסים לאדמו"רי חב"ד, ובטוחני שיודעי-דבר יוכלו למצוא כהנה וכהנה גם בפרקים העוסקים בגדולי ישראל האחרים.

כמובן שאין אפשרות להוכיח שאביו של ה'מקור ברוך' (הוא הרב בעל 'ערוך השולחן' שהיה אז אברך עול-ימים ובתחילת רבנותו הראשונה) לא שהה במחיצתו של הצ"צ במשך למעלה מחודש ימים, ובכל יום ויום היה נכנס אליו פעם או פעמיים, ובכל פעם שהה במחיצתו כמה וכמה שעות (כדבריו של ה'מקור ברוך' בתחילת פרק כ) – דבר שלא ידוע לנו שזכה לו אדם מעולם, לא מיניה ולא מקצתיה! – ואף הפציר בו שיתעכב אצלו עוד שבוע ימים (עמ' 1630)... אבל הסיפור בכללותו סותר את המקובל בקרב חסידי חב"ד, שאביו עזב את ליובאוויטש בחרון-אף על אשר אחד מגדולי החסידים נהג בו שלא בכבוד המגיע לו לדעתו (ואכמ"ל).

מגמתו של ה'מקור ברוך' ברורה: פסקיו של אביו כלל וכלל לא היו מקובלים בקהל חסידים, ובכך שהוא בדה את הסיפור אודות הקירובים העצומים מצד הצ"צ, ואשר ממנו קיבל את דרכי ההוראה שלא סר מהם כל ימיו, ועוד קיבל ממנו פרטים וכללים בלימוד הקבלה(!) – היה ה'מקור ברוך' סבור שעל-ידי זה תשתנה תדמיתו של אביו בעיני הציבור.

*       *       *

באיזו שנה התרחש הביקור על כל מאורעותיו? לדברי ה'מקור ברוך' (עמ' 1234) היה זה "בתחילת שנות השלשים למאה זו, למניננו", דהיינו משנת תר"כ ואילך. אדמו"ר הצ"צ נפטר בחודש ניסן תרכ"ו, אחרי שהיה חולה יותר משש שנים רצופות ('בית רבי', ג, פרק ו, ומקורו במכתבו של האדמו"ר מקאפוסט נכד הצ"צ), מאז חודש כסלו תר"כ ('בית רבי' שם).

בשנת תרכ"א או תרכ"ב נפטרה אשתו הרבנית, "ומאז היה סגור ומסוגר ולא היה רוצה שיסעו אליו... ומעט מזעיר היה שהיה מכניסם לחדרו על יחידות... וגם הד"ח שהיה אומר בשנים אלו היה קשה לשמוע ולהבין מחמת חלישותו" (שם).

ואיך משתלב בתקופה זו ביקורו היום-יומי של האב אצל הצ"צ, שהיה מרצה לפניו במשך שעות ארוכות ומשוחח על דא ועל הא (דברים שהצ"צ לא נהג לעשותם אפילו כשהיה בשיא בריאותו...), ומה גם שמפעם לפעם היה הרבי מרים קולו בהתרגשות, ותוך כדי דיבורו קם ממקומו ולחץ את ידו של בעל 'ערוך השולחן' בחום, כפי שהתחייב מתוכן השיחה...

*       *       *

ה'מקור ברוך' בנוי על "ציטוטים" של עמודים שלמים מדברי הצ"צ, והמחבר יודע היכן בדיוק הגביה הצ"צ את קולו ברגש, באילו מלים נסערה רוחו, מתי קם בהתרגשות באמצע דבריו ולחץ את ידו של אביו בחום – הכל גלוי וידוע לפניו... אך היות ונעלמה מידיעתו העובדה הפשוטה שהצ"צ היה נכדו (בן בתו) של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', וידע רק שהוא היה "חתן בנו" של אדמו"ר הזקן, לכן בכל פעם מכנה הצ"צ בסיפורים אלו את אדמו"ר הזקן "חותני זקני" במקום "זקני"... וזאת בשעה שה'מקור ברוך' מספר עד כמה היה אדמו"ר הזקן יקר בעיני הצ"צ ועד כמה היה מרבה להזכירו באזני אביו ולהשתעשע בדברי תורתו...

ואכן, מניין לו לדעת שהצ"צ היה נכדו – בן בתו – של אדמו"ר הזקן? הרי את כל ידיעותיו אודות הצ"צ שאב מהמאמר אודותיו שנתפרסם ב'כנסת ישראל' (של שפ"ר, ג, תרמ"ח, עמ' 213 ואילך) – מבלי להזכיר את שמו, כדרכו – ושם נאמר רק שהיה נכדו של אדמו"ר הזקן, חתן בנו אדמו"ר האמצעי, וה'מקור ברוך' הבין בפשטות שחיתון זה עשאהו לנכד אדמו"ר הזקן.

ידיעותיו האחרות אודות הצ"צ נטולות אף הן, ללא ספק, מה'כנסת ישראל', כגון ציון העובדה שהצ"צ השאיר אחריו עשרים וחמישה אלף גליונות של כתבים (עמ' תרמב ו-תתטז), וכן הקביעה שהצ"צ לא הורה למבקשי תשובה על עריכת תיקון חצות ועל השתפכות הנפש, אלא רק "למוד והתפלל, וישם את התורה לפני התפילה" (עמ' תרמג).

*       *       *

שיטתו של ה'מקור ברוך' היא לשים דברים מוזרים בפי הצ"צ (ואחרים), כדי שיוכל לבנות עליהם את הערותיו הארוכות והמלומדות ולעבור מענין לענין. אך לא תמיד נעשה הדבר בחכמה מרובה, כגון (בעמ' תרמב) ההערה הארוכה שהיתה באמתחתו בדבר המקור לכנות את הגדולים בשם "ארי" ו"הארז בלבנון", ולא מצא דרך לשלבה אלא באמצעות הבדותא שבדה מלבו, שאת אדמו"ר הצ"צ היו מכנים "הארי שבחבורת המקובלים" ו"הארז בלבנון"...

למעשה משתמש ה'מקור ברוך' באדמו"ר הצ"צ כדי להעביר דרכו את השקפותיו של המחבר עצמו; כי מאחר ושיחותיהם של הצ"צ ואביו של ה'מקור ברוך' נסבו על כל הדברים שבעולם, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר ("בתורה, בפלפול ובסברא, בכל ענפי ההלכה והוראה, באגדה ובדרוש, במדות ודרך ארץ ובכל המסתעף מהחיים האציליים של אומתנו... גם על הליכות עולם בכלל ועל עולמנו בפרט; ולא היה דבר וענין כמעט בכל הנוגע לחיינו ולענינינו שלא נגעו בו לדבר ולדון עליו" – עמ' 1234), הרי שאין לך נושא שאין ה'מקור ברוך' יכול לשים בפיו של הצ"צ.

ומכיון שה'מקור ברוך' היה לץ מתלוצץ, ורצה להעביר לקוראיו גם דברי חידודין על הצדיקים ועל החסידים, כיצד יעשה זאת? אין לך דבר פשוט מזה: את כל ההלצות הללו נתן בפיו של הצ"צ שסיפרם באריכות ובפרטי פרטים (בתוספת הסתייגות של צער וכאב על שדברים מגונים מעין אלו נאמרים על הצדיקים...), והכל כשר וישר!

כך הצליח ה'מקור ברוך' לשלב בספרו בעקיפין ובצורה "מתוחכמת" דברי לעג וקלס על מרן הבעש"ט נ"ע, על הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב ועל הרה"ק ר' נחמן מברסלב – דבר שלא היה עולה בידו לעשותו אילו רצה לכתוב את אותם הדברים בצורה גלויה וישירה.

אגב כך מתאפשר לנו להיווכח בסילוף נוסף של ה'מקור ברוך': הוא מביא בשם הצ"צ, שמהר"נ מברסלב כותב בספרו "כי בהושענא רבה מצוה לרכוב ולאחוז הושענא ביד, לקיים מה שנאמר מרכבותיך ישועה" (עמ' תרכה), ובכך תולה הוא את דברי הליצנות על הפסוק "לרוכב בערבות". ברם, בכתבי ר"נ מברסלב לא נאמר אלא "מי שרוכב על סוס יוליך עמו הושענות" (ס' המדות, פרק 'דרך' אות ו). וכבר אמרוהו רבותינו הראשונים בקשר לערבה של הושענא רבה: ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים (ס' מנורת המאור, נר ג, כלל ד, חלק ו, סוף פרק ז). ואת ה"ליצנות" שה'מקור ברוך' תולה בפסוק "לרוכב בערבות", המעיין בזוהר פ' תרומה (דף קסה, א) יראה שאלו הם דבריו (כמצויין בהגהותיו של הרב מטשעהרין לס' המדות שם).

כך גם דברי הבזיונות ל"אחד מגדולי החסידים" (כשהכוונה, כמובן, לכלל הצדיקים והחסידים), שה'מקור ברוך' מספרם מפי הצ"צ (בעמ' 1624), אע"פ שגם נער קטן יבחין בהדבקה המאולצת שבה השתמש המחבר כדי לספר לקוראיו את הסיפור סר-הטעם הזה.

*       *       *

ה'מקור ברוך' נותן בפי הצ"צ גם דברים בגנותו של בעל ה'נודע ביהודה' וספרו, וכל זאת למען יוכל לכתוב אגב כך את הפרק הארוך "אש בחשבון" בדבר מחלוקת החסידים והמתנגדים. וכבר הוכחה שקרותם של הדברים הללו בספר 'דור דעה' (חלק גאוני הדור, עמ' עו), שהכחישם מדברים מוסמכים שכתב לו האבד"ק יוזעפאף ששמע בעצמו בלובלין מפי הרב בעל ה'תורת חסד', ששמע מפיו של אדמו"ר הצ"צ בשם אדמו"ר הזקן, בשבחו של ה'נודע ביהודה' שהיה יחיד בדורו בהוראותיו והיה ה' אתו לקלוע אל השערה ולא החטיא המטרה האמיתית בכל דבר אשר הורה וכו'.

בעל ה'דור דעה' מפקפק בדבריו של ה'מקור ברוך' גם מסיבה נוספת: "איך אפשר שהגה"ק מוהרמ"מ מליבאוויטש זצ"ל, בעת אשר השתוחח עם אביו [של המחבר] הגאון ז"ל בלשון המדוברת 'אידיש', הי' משתמש במליצות כאלו, אשר הר' ברוך עפשטיין שם בפיו, מליצות בכפל לשונות, שאינם שכיחים בשפת אידיש, בעת אשר ידבר איש עם רעהו... וגם אביו הגאון ז"ל, לא רשם אז את השיחה עם כל התגין והעוקצים, למוסרם בדיוק לבנו ר' ברוך, מבלי לחסור גם עוקץ אחד, ומאין ידע הר' ברוך עפשטיין, למסור לנו השיחה, עם מליצות, בכפל מילים ובביטוים שונים? אין זאת, אלא שהוסיף מדילי', כיד צחות הלשון ותפארת המליצה הטובה עליו, ועל כן איך לסמוך על דבריו, כי קשה לברר מתוכם את הדיבורים, דבר הגה"ק מוהר"מ ז"ל". עכ"ל של בעל ה'דור דעה', שלא העלה כלל על דעתו, שהשיחות הללו לא היו ולא נבראו.

אבל באותו חלק של ה'דור דעה' – בפרק המוקדש לאדמו"ר ה'צמח צדק' – שינה המחבר את דעתו, קיבל בזרועות פתוחות ולא הסתייגויות כלשהן את דבריו של ה'מקור ברוך' ובנה מהם כמעט את כל כולו של אותו פרק.

מתוך אותו אימון מוחלט קיבל גם את דבריו ההזויים של ה'מקור ברוך' אודות הלימוד זכות שמצא הצ"צ במחלוקתו של הגר"א על החסידים, שכתוצאה ממנה גם זכינו שאדמו"ר הזקן יחבר את ה'שולחן ערוך' שלו כדי לקרב את אנ"ש לתורה ולהלכה...

זו דוגמה לאחד הכזבים הידועים ביותר שהצליח ה'מקור ברוך' לזרוע בתודעת הציבור התורני, הן בסיועו של ה'דור דעה' והן בעזרתם של לבלרי עתונים שונים לדורותיהם, עד שנתיישבה גם בדעתם של בני בינה מקרב החסידים (ראה בקובץ 'נחלת צבי', ג, עמ' קלה).

אף ששמועה זו מוכחשת בעליל, שהרי את ה'שולחן ערוך' החל אדמו"ר הזקן לחבר במזריטש – בפקודת הרב המגיד – עוד בטרם פרצה המחלוקת מווילנא ואגפיה!

עיקרם של דברים נתקבלו גם על דעת אנשי אקדמיה: "האומנם שמע יחיאל אפשטיין דברים אלה מפיו של ר' מנחם מנדל שניאורסון? קשה להניח שברוך אפשטיין או אביו בדו את הדברים מליבם. עם זאת, ספק גדול אם המנהיג החסידי הרחיק לכת עד כדי כך בהכרת תודה למי שהנהיג את המלחמה בחסידים. מסתבר שר' מנחם מנדל אמנם השמיע באוזני אורחו 'הליטאי' דברים בשבחו של הגר"א. אלא שנוסח הדברים ונימתם, כפי שהם מופייעים בספר 'מקור ברוך', משקפים את נקודת המבט המתנגדית" (ע' אטקס, "יחיד בדורו", ירושלים תשנ"ח, עמ' 154).

הסיפור התגלגל גם אל הרב שלמה וולבה ע"ה שכתב (אגרות וכתבים, ירושלים תשס"ו, א, עמ' קפה): הצמח-צדק זללה"ה אמר פעם לסבו, בעל התניא: "הגר"א הציל את החסידות, כי לולא התנגדותו – מי יודע להיכן היו החסידים מגיעים" – ובעל התניא נענע לו בראשו...

*       *       *

בדותה נוספת: ה'מקור ברוך' (עמ' תרמה) יודע לספר על ביקורו של הצ"צ בווילנא, ויודע הוא גם לבאר היטב מדוע בהיותו שם האיר הצ"צ ברבים רק את חלק הנגלה שבו "כאיש אשר אין לו כל יחש וכל נגיעה לחכמת הנסתר, ולא נתן להכיר עצמו בחלק זה אף בחידה וברמז, ויהי הדבר לפלא וענין לענות בו" (ונעתקו דבריו גם אל ה'דור דעה' הנ"ל).

אולם כחשו יענה בפניו מעדותו של עד ראיה ושמיעה שנכח במקום, הלא הוא ש"י פין, המספר ב'הכרמל' (שנה רביעית ע' 464-463) על ביקורו של הצ"צ בווילנא בשנת תקצ"ה ועל הדרוש שדרש שם ברבים בדברי קבלה וחסידות!

*       *       *

עוד מספר ה'מקור ברוך' (בעמ' תתט) על ישיבתו של אדמו"ר הזקן במסיבה בקרב הרבה מחסידיו תושבי פטרבורג [אשר אנו לא שמענו ולא ידענו אלא על חסיד אחד או שניים שהיתה להם זכות-ישיבה בבירת רוסיה באותן שנים], וברצותו לשתות חמין עם חלב לא ראה את החלב שהגישו לו היות והוא נחלב שלא בהשגחת ישראל, ו"חלב שחלבו עכו"ם אין ישראל רואהו" – שאינו נראה לעיני הישראל.

הסיפור כשלעצמו נאה הוא, אלא שלא זו בלבד שאינו ידוע לחסידי חב"ד, אלא גם לרבותיהם לא נודע! שהרי אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש נ"ע, במאמרו אשר דרש ברבים בשמחת-תורה תרס"ו אמר: "וכידוע מהמעשה דר' נחום מטשרנאביל בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, שאמר הפירוש ואין ישראל רואהו, א איד זעהט דאס ניט" (ס' המאמרים תרס"ו עמ' תקנז. וראה עוד בס' "מעשה השם" השלם, דינוב, א, עמ' קיז).

*       *       *

ומכאן לסילוף שנעשה בשליחת יד בספר ה'תניא' לאדמו"ר הזקן; ה'מקור ברוך' (בעמ' תת) רוצה להוכיח שדעתו של הצ"צ על הפילוסופיא מיוסדת "על דעתו והגיונו של 'חותנו זקנו' של הרב... בספרו 'תניא' (פרק כ"ח) שכתב בזו הלשון" [וכאן בא ה"ציטוט" שלפנינו]: "אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא (רומז להפלוסופיא), הנה אם לא יתקע מחשבתו בחוזק והתמדת האמונה התמימה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמתית, ועל כן הדעת (של האמונה) הוא קיום המדות וחיותן. עכ"ל".

אף כי ידוע בכללי הפוסקים שניתן להשתמש בביטוי 'עכ"ל' גם כשמשנים קצת מלשון המקור, אולם בדבר מזויף שכזה לא אמרו! שהרי כל המעיין בפרק ג' שבס' התניא (ולא כפי שה'מקור ברוך' הרחיק עדותו לפרק כ"ח), יווכח לדעת שאין שם דבר וחצי דבר על "האמונה התמימה" (שה'מקור ברוך' שתל בתוך דברי ה'תניא'), ותקיעת המחשבה צריכה להיות דוקא בגדולת אין-סוף ב"ה (שזאת השמיט ה'מקור ברוך' מדברי ה'תניא'). ואך סכלות ועזות-מצח היא לפרש, שחכמת גדולת האין-סוף ב"ה הכוונה לחכמת הפילוסופיא הכוזבת!

*       *       *

סבורני שדי בכך כדי להראות שאין לתת אימון בשום דבר מדברי בעל ה'מקור ברוך' וה'תורה תמימה'; וגם כשהוא "מצטט" מתוך ספרים יש לבחון ולבדוק אחריו בכל דבר ודבר, כי בו ובשכמותו לא נאמר "מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר אינש".

על אחת כמה וכמה שאין לקבל ממנו כללים בהנהגת הרבנים והשוחטים שהוא מייחס לאדמו"ר ה'צמח צדק' (צוטטו גם ע"י אחד הקוראים בקובץ 'יגדיל תורה' (נ.י. גל' ט, עמ' מא כ"הוראה נחוצה הראויה להתפרסם").

והנה מספר ה'מקור ברוך', שאביו – בעל 'ערוך השולחן' – היה מדבר עם הבאים לקבל ממנו "סמיכת חכמים" במשך כמה ימים, והיה מוסר להם את כללי ההוראה שקיבל מאדמו"ר ה'צמח צדק' (ראה בעמ' 1204. 1262).

אנחנו ידענו את הרב רש"י זוין ע"ה, שנסמך להוראה גם על-ידי בעל 'ערוך השולחן', והקשרים ביניהם נמשכו גם לאחר מכן. האם הרב זוין סיפר בהזדמנות כלשהי על "כללי ההוראה" שקיבל מ'ערוך השולחן' בשם אדמו"ר ה'צמח צדק'?! האם בעל 'ערוך השולחן' לא מצא לנכון להשמיע באזני אברך עילוי זה, חסיד חב"ד, עוד סיפורים מאשר שמע במאות שעות שיחותיו עם ה'צמח צדק'?! וכלום לא נזדמנה ל'ערוך השולחן' הזדמנות נוספת כלשהי לספר על אותו חודש מאושר שזכה לו במחיצת ה'צמח צדק'?!

*       *       *

סבורני שאספנו ראיות למכביר, הן בדרך החיוב והן בדרך השלילה, לחובת ההסתייגות והחשדנות המתחייבות בכל הסתמכות על הדברים הרבים שמקורם ב'מקור ברוך', שהצליחו לחדור להיסטוגרפיה של גדולי ישראל.