הפרק הנוכחי עוסק גם הוא, כקודמו, בבחינת אמינותו של הספר "התניא קדישא וכחו האלקי".

מטרת "המחבר" היא להאדיר את ספר ה'תניא' (ואגב כך גם את עצמו) בכל דרך אפשרית, ולשם כך אין הוא בוחל בשום אמצעי וכולם נתקדשו בקדושת המטרה.

הפעם נדון באחת משיטות עבודתו של "המחבר" (או שלוחיו כמותו), שהיא נטילת סיפורים ממקורות נאמנים, תוך שהוא מדביק להם או מטמיע בתוכם – בצורה גסה ופרימיטיבית – משפטים בשבחו של ה'תניא' וסגולתו לכל מילי דמיטב.

בתום "שיפוצו" של הסיפור נתפר לו "מקור" פיקטיבי (בדרך-כלל הרה"ח ר' חיים אברהם דוכמן, בשם חסיד מהדורות הקודמים לו, גם מחסידי אדמו"ר הזקן שרח"א לא הכיר אפילו את בניהם), אך אנו לא נתייחס בפרק זה לאותם מקורות בדויים, אחרי שכבר ראינו בפרק הקודם שיש בהם שקרים מוכחים שאינם צריכים לפנים.

מהדורות הספרים שהשתמשנו בהם: 'לשמע אזן' (תשכ"ג); 'שמועות וסיפורים' (א: תשכ"ד, ב: תשל"ד, ג: תשל"ז); 'לקוטי ספורים' (תשכ"ו); 'לקוטי רשימות ומעשיות' (תשכ"ט). הסיפורים שנדפסו בספר 'למען ידעו..' (תשנ"ז), נקראים כאן: כ"י שוסטרמן.

ההערות הן לפי סדר הסיפורים שבספר.

[א]

ר"ש גרונם סיפר בשם אדמו"ר הזקן שאמר: זלמינקע [קורניצער] תובע ממני שאומר חסידות על "עץ חיים". מה מדובר ב"עץ חיים"? על סדר ההשתלשלות. אולם אני מדבר ב"ה גבוה יותר ועוד גבוה יותר. ואמר אדמו"ר הרש"ב, שגם הוא שמע כך מאביו [אדמו"ר מוהר"ש].

כך נדפס בס' השיחות 'תורת שלום' (עמ' 256), ומקבילותיו ב'רמ"ח אותיות' (קנב), כ"י שוסטערמאן (עג), 'לקוטי רשימות ומעשיות' (צא).

אך אליבא ד"המחבר" (עמ' 34), דברים אלו לא נאמרו על "זלמינקע" אלא על "בנימינקע" (קלעצקער), בתוספת: "לימדו תניא, כי התניא הוא יסוד כל החסידות ובתניא תמצאו הכל"...

השאלה הנשאלת: האם כל המקורות הנ"ל השמיטו בזדון את דברי אדמו"ר הזקן אודות התניא, או שמא "המחבר" הוא זה שהוסיפם מדעתו?

[ב]

ברשימות ר' דובער יפה (שהיו בידי המחבר) וב'שמועות וסיפורים' (ג, עמ' 311): ר' הלל היה אומר, אילו ידעו בעלי התאוות את גודל התאווה שבטעם אלוקות, היו זונחים את כל תאוותיהם ורודפים אחר אלקות.

אך לגירסת "המחבר" (בעמ' 55) בשם ר' הלל: אילו ידעו בעלי התאוות את גודל התענוג והטוב טעם שיש בעניני אלקות, שיכולים להגיע אליו ע"י לימוד החסידות ובפרט ע"י התניא קדישא, היו זונחים את כל תאוותיהם ורודפים אך ורק אחרי התניא קדישא.

נחזור ונשאל: האם המספר הקדום השמיט בזדון את ענין התניא, או שמא "מחברנו" הוא שהוסיף זאת מדעתו?

[ג]

ברשימות ר' דובער יפה (שהיו בידי המחבר), ב'שמועות וסיפורים' (ג, עמ' 248) וב'לקוטי רשימות ומעשיות' (ח), שהס"מ אמר שהוא יפרע מהמגיד ממזריטש על פגיעתו בו.

"המחבר" (עמ' 61) מוסיף בשם אדמו"ר האמצעי: "כאשר זכינו שאבא הדפיס את התניא קדישא... אז באמת פעל הס"מ עוד יותר הרבה".

לא נרפה מלשאול: האם כל המקורות הנ"ל השמיטו בזדון את דברי אדמו"ר האמצעי אודות התניא, או שמא "המחבר" הוא זה שהוסיפם מדעתו?

[ד]

איתא ברשימותיו של הרה"ח ר' ש"ב נאטיק בשם אביו ר' שמואל בשם ר"ש גרונם: "ורוח קדשך אל תקח ממני", "רוח קדשך" היינו ה"חוש" בחסידות.

"המחבר" (בעמ' 65) מביא בשם ר"ש נאטיק: "ורוח קדשך" – זה ספר התניא קדישא...

[ה]

סיפר ר' מרדכי יואל דוכמאן לנכדו רש"ז (והוא הדפיס את הדברים ב'לשמע אזן' עמ' 211), שרמ"י החליט "לעקוף" את הגבאי ולהכנס ישירות לאדמו"ר ה'צמח צדק'. חפצו עלה בידו, וכשרק נגע בדלת יצא הרבי ואמר לו: הרי אמרו שלא יכנסו היום! (ולא רצה רמ"י לגלות מה השיב לרבי), אך הרבי הכניסו "ויחידות כזאת לא היתה עד עתה ולא תהיה".

"המחבר" (בעמ' 67-66) מספר, שקודם לכניסתו "לקח אתו את התניא שלמד בו הרבה שנים, כי בלי התניא לא זזים לשום מקום, ואפילו בשביל להכנס ליחידות לרבי", וכשרק נגע בדלת יצא הרבי ואמר לו: "יכול אתה להכנס"... רמ"י הסכים לגלות לחסידים רק "שעד היום לא היתה לו יחידות עמוקה ונפלאה כזו, ושמרגיש בנפשו שבודאי כל זה הוא בזכות התניא בלבד".

נשאל שוב ושוב: האם רמ"י עצמו ונכדו הרש"ז השמיטו בזדון את הדברים אודות התניא, או שמא "המחבר" הוא זה שהוסיפם מדעתו?

[ו]

לפני הסתלקותו אמר הרה"ח ר' זלמן זעזמיר: על שבע שנותיי האחרונות יכולני לתת דין וחשבון על כל רגע ורגע.

כך מובא ב'רמ"ח אותיות' (כו), כ"י שוסטרמן (קט), 'לקוטי רשימות ומעשיות' (פו).

"המחבר" (בעמ' 70) מביא את הדברים הללו ככתבם וכלשונם ובתוספת מרובה: "ולולא התניא קדישא שזכה ללמוד, ולהיות דבוק בו תמיד, לא הי' יכול בשום פנים ואופן להגיע לזה".

השאלה הנשאלת מעצמה: האם כל המקורות הנ"ל השמיטו בזדון את סיום דבריו של רז"ז אודות התניא, או שמא "המחבר" הוא זה שהוסיפם מדעתו?

[ז]

בכמה הזדמנויות שונות סיפר אדמו"ר הריי"צ וגם כתב אודות החסיד שהתענה בימי מאסרו של אדמו"ר הזקן, ופסק דינם של בית-דין של מעלה בראשות הרשב"י, לשחרורו של הרבי (ראה: ס' השיחות תרצ"ו עמ' 146 ובהע' שם. ביאורי הר"נ נמינוב על התניא, עמ' קנב. 'שמועות וסיפורים', ג, עמ' 257. 'רשימות דברים', ב, עמ' נה).

בכל המקורות הללו לא נזכר ספר התניא כלל. אבל "המחבר" (בעמודים 76-77 ונראה שהעתיק מביאורי התניא הנ"ל) יודע לחזור על אותו סיפור בתוספת, שהמגיד ממזריטש פרץ בבכיה גדולה על שספר התניא ותורת חסידות חב"ד נמצאים בסכנה גדולה.

ושוב אותה שאלה: האם אדמו"ר הריי"צ הוא שהשמיט את איזכורו של ספר התניא, או ש"המחבר" הוסיפו מדעתו?

[ח]

הרה"ח ר' בנימין קלעצקער בא פעם אל הצמח-צדק וישבו יחדיו, והצמח-צדק אמר לפניו דא"ח. באמצע המאמר נעמד ר' בנימין ברעדה וניצב לפניו כעבדא קמיה מריה. והסביר: באמצע המאמר שמעתי את אדמו"ר הזקן מדבר מתוך גרונו!

כך מסופר ב'רמ"ח אותיות' (לח) ובכ"י שוסטרמן (קעד).

"המחבר" (בעמ' 83) מוסיף את דברי אדמו"ר מוהר"ש: עבור גילוי התניא בשכל אנושי, יש בכוחו של הסבא להתלבש בעת אמירת המאמר בכל רבי וכו'.

ואנו, לדרכנו, נשאל: האם המקורות הקדומים הם שהשמיטו בזדון את דברי מוהר"ש, או ש"המחבר" הוסיפם מדעתו?

[ט]

בספר 'לשמע אזן' (עמ' 22) מסופר אודות החלום שחלמה הרבנית פריידקא (בת אדמו"ר הזקן) אחרי הסתלקות אביה, כפי שסיפרם הרה"ח רי"א מהאמיל בשם אדמו"ר האמצעי.

"המחבר" (בעמ' 87-86) יודע לספר – גם הוא בשם הרה"ח רי"א מהאמיל – אודות ההתוועדות שהתוועדו גדולי החסידים (רי"א מהאמיל, ר"ז זעזמער ור"מ ווילנקער) באותה שעה, ועל הדברים שהשמיע באזניהם אדמו"ר האמצעי באותה התוועדות אודות ספר התניא.

"המחבר" נוקב בשמותם של החסידים הגדולים הללו (שנראה לאורך הספר שהם היחידים כמעט שהוא מכירם בשמותיהם), אך אינו יודע שמקומם לא יכירם בקרימנצוג באותה שעה (שם היתה משפחת אדמו"ר הזקן אחרי הסתלקותו על אם הדרך בעיצומה של מלחמת נפוליאון).

[י]

בהוספות לספר 'בית רבי' (ביידיש) נדפסו שני סיפורים: הראשון אודות אדמו"ר הזקן שהמתין לנכדו ה'צמח צדק' (בילדותו) עד שיסיים להשקות את "סוסו" (סוס עץ), והשני אודות שהמתין לו בשעת אמירת ה"תשליך" בראש-השנה.

בסיום האירוע השני ביאר אדמו"ר הזקן: נשמות רבות כל-כך ממתינות לו, ואני לא אמתין לו?!

"מחברנו" קרא את הסיפורים הללו ב'בית משיח', "בישל" מהם סיפור אחד, ואת דברי אדמו"ר הזקן הביא (בעמ' 88) ב"גירסא" משלו:

"הלא גם מאות אלפי נשמות למעלה מחכות לו עתה, ומחכות לו בכלל על הזמן שיבואו מג"ע לעוה"ז ויגלה להם חסידות, את התורה שבעל פה הגנוז בספר התניא. ואיך לא נחכה לו אנו, ובפרט שהיום ראש השנה"...

שוב: האם בעל ה'בית רבי' הוא זה שקיצר בזדון את דברי אדמו"ר הזקן, או שמא "המחבר" הוא שהאריכם ברצונו?

[יא]

אדמו"ר מוהר"ש אמר לאחד ממקורביו: הם חושבים שהם מכירים אותי, הם אינם מכירים אותי! היא [הרבנית[ חושבת שהיא מכירה אותי, אך גם היא אינה מכירה אותי! היו זמנים שעשיתי [בעבודת הבורא] עשרים-ושלוש שעות ביממה, והיא היתה סבורה שאני הולך בטל...

את הסיפור הזה רשם הרה"ח ר' דובער יפה (שרשימותיו היו בביתו של "המחבר"), וכך נדפס משם ב'שמועות וסיפורים' (ג, עמ' 272).

אבל "המחבר" (בעמוד 92) חייב להעמיס גם כאן את ספר התניא: "..אפילו היא גם כן לא מכירה אותי. קורה שאני עסוק מאוד בעיון בסודות העמוקים שבספר התניא שמונה שעות ברציפות [והיא]... פורצת בטענה: קח כבר ספר לידים!"

[יב]

אדמו"ר ה'צמח צדק' אמר, שבין הנדחפים לחדרו ישנו בעל מלאכת עשיית התנורים, שבכל יום בעת התפילה הוא מכוין את כל כוונות האריז"ל.

כך מסופר ב'רמ"ח אותיות' (מט), כ"י שוסטרמן (קסז), 'לקוטי רשימות ומעשיות' (נ).

אך לגירסת "המחבר" (בעמ' 96), שאותו בעל-מלאכה, בשעה שהוא בונה את התנורים "הוא מעביר במחשבתו את כל התניא, ונוסף לזה גם חלק מקבלת האר"י ז"ל"...

ואנחנו לא נדע: האם היה למספרים האחרים ענין שלא להזכיר את ספר התניא, או שמא עניינו של "המחבר" הוא להוסיף את ספר התניא לכל סיפור וסיפור?

[יג]

בס' 'מגדל עז' (עמ' שנד) נעתק מכת"י לאחד מחסידי אדמו"ר ה'צמח צדק', בשם אדמו"ר הזקן: חסידים הם נשמות שהיו בגיהנום אשר שם הוא הסתר אלקות, ורצו לראות אלקות ולא הניחו אותם, ועושים לו טובה שיורד בגלגול, ושם כשבא לעוה"ז הוא חוטף וחוטף השגה באלקות, השגה אחר השגה, וזהו התשוקה שיש להם.

ואצל "מחברנו" (עמ' 109) – גם-כן בשם אדמו"ר הזקן – בדרך השלילה ובתוספת נופך משלו: שמי שלבו לא מושכו כלל ללימוד התניא, הרי זו הוכחה ברורה שנשמתו לא עברה את יסורי הגיהנום... ולכן קשה עליה בגלגול הזה הענין של פנימיות התורה... ומטעם זה הנה נשמה זו אינה נמשכת ללימוד התניא... ולכן עיקר העבודה של נשמה זו... ללימוד פנימיות התורה חסידות חב"ד בכלל והתניא קדישא בפרט...

[יד]

בספר 'בית רבי' (א, עמ' 130) מסופר, שפעם אחת נזדמן להרה"ח ר' ברוך מרדכי מבאברויסק לראות את הרב מוואלפא, וכשהלה יצא לחוץ פשפש רב"מ בתרמילו אולי ימצא שם איזה "כתב" של חסידות. בתוך כך חזר הרב הנ"ל ושאל את רב"מ מה הוא מחפש בכליו. השיב לו רב"מ שהוא מחפש "כתב". אמר לו הנ"ל: אצלכם החסידים הם דבר לעצמו, והרבי והחסידות הם דבר לעצמו, לפיכך צריכים אתם ל"כתב". אבל אנחנו היינו דבר אחד עם הרבי ועם החסידות ולא נזקקנו ל"כתבים".

"המחבר" (בעמ' 113-114) משבש את הסיפור, ולדידיה החסידים הם שפשפשו בכליו של הרה"ח ר' ברוך מרדכי מבאברויסק כדי למצוא מאמר חדש!... ועל כך השיב להם רב"מ: אצלנו כשאנו שומעים מאמר מהרבי מיד חוזרים אנו אותו בע"פ ומכניסים אותו כולו לתוך הראש, ולא מביאים את המאמר על נייר... במיוחד צריכים לזכור ענין זה בלימוד התניא... וכן היו עושים החסידים הקודמים שהיו עוסקים בעיקר בספר התניא... איזו צורה יש לחסיד הלומד חסידות אם אינו בקיא בספר התניא תחילה. הפגישה הראשונה עם חסידות חייבת להיות מספר התניא דוקא. הפגישה הראשונה עם התניא, עשתה אצלי מהפיכה גדולה ועצמית...

[טו]

הרה"ח רי"א מהאמיל היה רגיל לומר: כשהיינו אברכים היינו לומדים כל הלילה בעמידה, ובבוקר היינו לוקחים גרזן, וכך – ללא פרווה – היינו הולכים לנהר, שוברים את הקרח, טובלים, והולכים להתפלל. כיום אי-אפשר לתבוע זאת מהאברכים. אבל ללמוד ולהתפלל אפשר גם היום.

כך שמע מפיו ר' מרדכי יואל דוכמאן, וכך סיפר הוא לנכדו שהדפיס זאת בספרו 'לשמע אזן' (עמ' 185).

אך מה "שמע" "מחברנו"? היינו קמים בכל יום באמצע הלילה... רצים לנהר, שוברים את הקרח וטובלים במים הקרים. ומיד היינו רצים לביהכ"נ, לומדים עד אור הבוקר נגלה, תניא וחסידות, ואח"כ עוסקים בעבודת התפלה... מכם האברכים אין אנו דורשים זאת, אבל ללמוד חסידות ולהיות בקיאים בספר התניא ולעסוק בעבודת התפלה, זאת דורשים גם מכם... (עמ' 125-126).

אזניהם של הסבא ונכדו הן שהטעום, או שמא "המחבר" הוא שבדה את הדברים מלבו?

[טז]

הכל מכירים את הסיפור "בזכות אמירת תהלים" (מסידרת 'מחנים'; נדפס קודם לכן ב'שיחות לנוער' וב'לקוטי ספורים' עמ' קסא-קסג), שבו אמר אדמו"ר מוהר"ש – פעמיים – תהלים עם ילדיו של הכפרי שסכנת מות ריחפה על ראשו באותה שעה, וניצל – פעמיים – בזכות אמירת התהלים.

לפני "המחבר" נגלו תעלומות, והוא יודע לספר (בעמ' 128-130) שאחר-כך אמר אדמו"ר מוהר"ש: כשראיתי את הצרה הגדולה שחופפת על אביהם, רציתי בתחילה לומר לילדים שיגידו תניא, כי על ידי מסירת נפשו של אדמוה"ז על התניא, פסקו בבי"ד של מעלה, שספר התניא יהי' בכוחו להציל את ישראל מכל צרותיהם עד ביאת המשיח... ובכוחו להיות הצלה והגנה, ועוד יותר אפילו מאמירת תהילים. אבל היות שהילדים עדיין לא ניסו להגיד תניא, ובכלל לא היו אצלם ספרי תניא, לכן ביקשתי מהם לומר תהילים... ואם היו הילדים שייכים לומר תניא היתה ההצלה יכולה להיות אופן ניסי עוד יותר, שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.

חייבים אנו ליתן ת"ח ל"מחבר" שהשיב את הגזילה שגזלו מאתנו המספרים שקדמוהו, וחשף לעינינו את מה שכיסו הם. ודפח"ח...

[יז]

שלושה המה מספרי הסיפור הבא: ר' רפאל הכהן בשם ר' חיים יונה לוצקי בשם בעל המעשה ('שמועות וסיפורים', א, עמ' עח), ר' ח"מ פרלוב בשם ר"ח מינקוביץ' ('לקוטי ספורים', עמ' רכ) ורש"ז דוכמאן בשם "מספרים בליובאוויטש" ('לשמע אזן', עמ' 92). ושלשתם מתנבאים בסגנון אחד:

אב שאל בעצת אדמו"ר הרש"ב בדבר נסיעת בנו לאמריקה, והרבי השיב בשלילה. הבן לא ציית והאניה טבעה. כשבא האב אל הרבי בטענה מדוע לא גילה לו שהאניה תטבע, השיב לו הרבי שהוא עצמו לא ידע, אבל כשאומרים צריכים לציית.

"המחבר" (בעמ' 142-143) מלביש את הסיפור על טביעת האניה "טיטאניק" בשנת תער"ב, בה בשעה שהסיפורים הנ"ל נודעו עוד בשנים שקדמו לאסון ה"טיטאניק"... גם לא ייאמן שמהגר מרוסיה יסע לבריטניה כדי להפליג משם ב"טיטאניק".

אבל העיקר הן התוספות ששירבב "המחבר" לסיפור, שכך אמר הרבי לאותו בחור שחפץ בנסיעה: נו, אם אתה מתעקש כ"כ, תקח את ספר התניא איתך בנסיעה ותלמד בו בכל יום ויום...

הבחור כמובן שכח לקחת את התניא, והרבי אמר: "זהו זה, אחד גורר את השני. כשלא שומעים מה שמבקשים [שלא ליסע], שוכחים אח"כ גם את התניא בבית"...

ועל שום כך זכה הסיפור לכותרת הסנסציונית: ספר התניא האלקי היה יכול להציל את הספינה "טיטניק"...

[יח]

בספר 'מגדל עז' (עמ' קצב) נדפס סיפור שרשם הרה"ח ר' יחיאל היילפרין, שהוא שמעו מפיו של עד ראיה; בתשובה לאשה חשוכת בנים ל"ע הכניס אדמו"ר האמצעי את ידו לכיסו, הוציאה ואמר: היו לי עוד כמה בנים בכיסי, הא לך אותם... ואכן נפקדה האשה פעם ופעמיים.

לגירסת "המחבר" (בעמ' 175) הכניס אדמו"ר האמצעי את שתי ידיו לשני כיסיו ואמר: "באוצר הנשמות שלי יש לי עוד שתי נשמות. תפיצו שניכם, אתה וזוגתך, את התניא ברבים, ואז תוושעו בשני ילדים"...

עד הראיה הוא ש"צינזר" את הסיפור, או ש"המחבר" הוסיף בו מדעתו כדי שיוכל לצרפו לילקוט כזביו?

[יט]

ברשימותיו של הרה"ח ר' טוביה בעלקין (ומשם ל'שמועות וסיפורים', ב, 152-154), מסופר באריכות גדולה – בשם הרה"ח ר' מרדכי יואל – על אברך שבא אל אדמו"ר האמצעי והתלונן לפניו על "הרגשת היש" המקננת בו. הרבי הסביר לו את פישרה של הרגשה זו, שהוא "נחש הקדמוני", הוא "מלאך המות", הוא ה"שטן", הוא ה"יש" והוא הוא "הרגשת היש".

בספר 'רמזי הגדות' (לאחד מרואי פני ה'צמח צדק') מתייחס הסיפור לאדמו"ר הזקן, בסיפורי ר"י הוברמן ('בן לאשרי' עמ' תכו) לאדמו"ר ה'צמח צדק', וב'לשמע אזן' (עמ' 224) בשם ר"ש גרונם ללא כל ייחוס לרבוה"ק.

בכל המקורות הנ"ל לא נזכר ספר התניא אפילו ברמז. אבל "המחבר" (ע' 178-179, על-פי הנוסח שב'שמועות וסיפורים' הנ"ל) יודע טוב מכולם, שאדמו"ר האמצעי סיים ואמר: "על ידי העסק הגדול דכל ישראל אדעתא דנפשיה בהתניא קדישא, וכ"ש בהפצתו לרבים חוצה, ינצלו מכל הנזכר לעיל... כי התניא היא תורתו של משיח, ועם התניא האלקי יזכו ישראל לביאת המשיח... כאשר סיים אדמו"ר האמצעי את דבריו נפל החסיד בהתעלפות חזקה, וכשעוררו אותו רץ מיד והתמסר כולו לספר התניא קדישא כל ימי חייו, הן לעצמו והן לרבים"...

צחוק עשה לנו...

[כ]

בסיפור הבא הזיוף אינו גס כל-כך; יתכן אפילו ששירבוב שמו של אדמו"ר הרש"ב נעשה בעטיית השכחה ברוב השנים (שהרי ברור לנו כשמש שאין ל"מחבר" שום רשימות מזמן השמיעה), ואין כאן אלא "ניפוח" מעט של הדברים.

אך אנו נביא את המקורות והמקבילות לסיפור, כדי ללמוד מעט על גלגולי נוסח של סיפור אמיתי.

וכך כותב "המחבר" (בעמ' 147):

אחד מגדולי החסידים ר' מרדכי יואל ע"ה דוכמן, ביקש לפני הסתלקותו שיטמינו עמו בקבר את ספר התניא שלמד בו, וכן עשו. וכשספרו את זה לפני הרש"ב נ"ע אמר: היה מספיק בשבילו לעולם הבא, שיניחו עמו בקבר אפילו את דף השער של התניא בלבד.

לנכדו, הרה"ח ר' שניאור זלמן דוכמן, גירסה שונה ('לשמע אזן', עמ' 203):

לפני פטירתו קרא זקיני לאחד מידידיו, גביר מאנשי האמיל, וביקש ממנו שיניחו עמו ספר תניא. אך לא טמנו אצלו אלא את דף השער בלבד.

מנכד אחר – הוא הרה"ח ר' ישראל נח דוכמן – שמעתי, שלא כך היה המעשה, אלא רמ"י עצמו סיפר שהרה"ח ר' נחמיה מדוברובנא ביקש שיניחו עמו בקברו את ספר התניא, והספיקו לשלוח רץ אל ה'צמח צדק' לשאול כיצד לנהוג בבקשתו. השיב להם ה'צמח צדק': "תניא?! את דף השער"! לפיכך ביקש גם רמ"י שיניחו עמו דף שער של התניא.

הרה"ח ר' טוביה בלקין כותב ברשימותיו, שפרופ' פישל שניאורסון שהה בביתו של ר' מרדכי יואל קודם פטירתו, ורמ"י ביקש ממנו שיניחו בקברו את ספר התניא (כי כמעט כל ימיו היה עוסק בלימוד שיעורי תניא בבתי-כנסיות בין מנחה למעריב). אך בזה לא שמעו לו, והניחו לידו רק את דף השער של התניא.

לשום נוסח לא הטמינו עמו ספר תניא שלם, ולשום נוסח לא היה לאדמו"ר הרש"ב קשר לסיפור זה. כנראה ש"המחבר" שמע מר' חיים אברהם דוכמן בנוסח דומה לשמועתו של אחיו ר' ישראל נח, אלא שנשתבש בדמיונו ברבות הימים.

* * *

שאלנו כאן שוב ושוב, האם כל המספרים החסידיים השמיטו בזדון לבם את האמירות במעלתו של ספר ה'תניא', או שמא "המחבר" הוא שהוסיפן. הדעת נותנת שלא הם שהשמיטו.

עוד מלמדת אותנו "שיטת החקירה של ר' שאול" (פרק ח"י), שסיבה אחת ויחידה היא לכל התוספות השונות. וד"ל.

הפרק הבא יוקדש אי"ה לסוג אחר של בדיות השקועות בספר לכל ארכו.