בתחילת חודש כסלו פתחנו בסידרת סיפורים על אדמו"ר הזקן, והפעם – לרגל י"ט בו דמיניה אזלינן – יסופר אודות מאסרו הראשון של רבינו.

* * *

בשנת תשכ"ג, לרגל 'שנת הק"ן' להסתלקותו של אדמו"ר הזקן, הדפיס 'אגף החינוך הדתי' של משרד החינוך והתרבות "דפים" לתלמידי בתי-הספר הממלכתיים-דתיים; ילדי הכיתות ג-ד-ה זכו בדפים שבהם הסיפור "עושה הנפשות" (פרק ל), ולגדולים יותר – ילדי הכיתות ו-ז-ח – ניתן הסיפור "דרך הרוח" מאת הסופר א"ז רבינוביץ – 'אז"ר' – (תרי"ד-תש"ה).

קודם לכן נדפס הסיפור בכרך השני של כתבי אז"ר (יפו תרע"ד).

* * *

* * *

כמובן שהסופר לא התכוין לתת לקוראיו סיפור עובדתי-היסטורי, ומטרתו היתה הקניית ערכים חינוכיים גרידא.

סיומו של הסיפור אודות "אבות הגרים הידועים בשם 'כת המתיהדים'..." נשמע כעובדה היסטורית, אבל גם קביעה זו אינה חורגת מגבולות הבדיון.

הסופר עצמו – אף כי נולד למשפחת מתנגדים – ספג רבות, בנעוריו ובבחרותו, מהאווירה החסידית שאפפה אותו, בעיר הולדתו ליאדי. שם שמע מזכרונות העבר של החסידים, ואף ראה בעיניו את העולם החסידי שנוצר והתהווה סביב האדמו"ר רבי שניאור זלמן בן אדמו"ר ה'צמח צדק'.

בזכרונותיו מספר הוא על בית-הכנסת "חימינואר" שבעיר הולדתו, שהיה בית-הכנסת של ה"אשכנזים" המתנגדים.

חסידי חב"ד מכירים את בית-הכנסת הזה מתוך ה"דרך מצוותיך" של ה'צמח צדק', שם כותב הוא (בסוף 'מצות נדרים'): "כל זה מתורה שנת תק"ע בבואו מברדיצוב, בבית-המדרש דחעמינאער"...

במלים אחרות: כשחזר אדמו"ר הזקן לעירו ליאדי בתום מסעו הארוך בשנת תק"ע, שבו ביקר – בין השאר – בברדיטשוב, כדי לעלות על קברו הטרי של הרה"ק לוי יצחק ולנחם את בני-ביתו (אודות המסע הזה ניתן לקרוא ב'בטאון חב"ד', גל' 32, עמ' 12 ואילך), עשו לו כנראה קבלת-פנים חגיגית בבית-הכנסת הגדול של המתנגדים בליאדי, ושם דרש רבינו הזקן דרוש דא"ח גדול וחשוב...

ללמדך טיבם של המתנגדים בדורות עברו...

בתיאוריו ל'חצר' שבליאדי מסופר: "בשנים הראשונות בבואו [של האדמו"ר ר' זלמן בן ה'צמח צדק'] ללאדי, העמידו [לפני אמירת מאמר החסידות] עוד כסא על יד כסא הרב, ושם ישב דודי הרב ר' יצחק חימינאער ז"ל, איש ישיש כבן שמונים ומופלג גדול בתורה. דודי הר"י לא היה חסיד, ואך בבוא הרב ללאדי התוודע אתו ויחדיו נקשרו נפשותיהם באהבה יירה ויחלקו איש לאחיו כבוד ויקר" (קובץ 'האסיף', 5, תרמ"ט, עמ' 172).

המחבר עצמו לא היה "חרדי" גדול, ושרשיו – כנ"ל – במשפחה שאינה חסידית. אך דוקא משום כך נאה יהיה לצטט את דבריו הנרגשים (שם, עמ' 170):

"אהבתיכם, חסידים יקרים! מי יתן לי ידים ארוכות וחבקתי אתכם ולחצתי אתכם אל לבי. די לי המדות היקרות האלה המתנוססות בלבבכם, לאהוב אתכם אהבת עולמים! ["המדות היקרות האלה", היינו האמורות שם לעיל: העניים יודעים כי "כלא קמיה כלא חשיבא" ועל כן לא ילחכו את עפר רגלי העשירים, לא יכפו ראשם לפני העשירים, כי אם כאחים ורעים יתהלכו יחד ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות]...

"די לי כי תדעו ותכירו אשר אחים אתם בני אב אחד ורוח אחת לכולכם, ולא תתגאו איש על רעהו. די לי כי תוכלו רגע להסיר מעל לבכם כל סבל המצוקות הנוראות אשר יסבול העברי בחייו, ובהלך נפשכם תתרוממו אל על מקום העונג הנצחי, אור אין סוף! ועל אלה אכבדכם מאד ואהבת עולם אוהב אתכם.