מזה כמה שנים יוצא לאור, בירושלים, עלון שבועי בשם "שמעו ותחי נפשכם". ראשיתו בחיים חיותו של הרה"ח ר' משה וובר ע"ה, שאז היה כולו עלון של יראת-שמים ויראת-חטא, תורה וחסידות, כאוות-נפשו של המייסד הר"ר משה.

הופעת העלון נמשכה גם אחר פטירתו של הרב וובר, על-ידי אותו עורך, אלא שצביונו של העלון השתנה למגמת המשכיות ל"חצר" של ר' משה.

לשם כך הוסב המדור הראשי לסיפורים על ר' משה: תיאור דמותו המופתית, או מופתים שעשה ועדיין עושה, לא-פעם בתיווכו של העורך. והכל למען האדרת שמו של ר' משה (ואולי גם של "ממשיכו").

למותר לציין שר' משה עצמו היה רחוק מכל זה כרחוק מזרח ממערב.

ומה יעשה עורך, שבמשך שנים רבות חייב למלא טור שבועי בסיפורי נפלאות על אדם צנוע, שכמעט לא יצא מארבע אמותיו?

אין לו אלא לייצר "מופתים" חדשים לבקרים, שכאילו התרחשו בשנים עברו, או שראשיתם בעבר וסופם בהווה. וסבירא ליה מן הסתם ש"ההכרח לא יגונה"...

השבוע, לקראת שבת פרשת "בשלח", התפרסם בעלון זה (גליון 465) סיפור מופת חדש, שקשה שלא לראות בו גלגול מהסיפור אודות "פרח הכמורה" (או "סגן הבישוף"), שעסקנו בו בשבועות האחרונים (פרק לח).

הריהו לפניכם ולשיפוטכם:

"אל תהיה כל כך בטוח שאתה לא משתייך לעם היהודי"

זה קרה לפני יומיים. אחד מאנשי התפילין שבכותל המערבי קיבל שיחה טלפונית מארה"ב שבאמריקה.

האיש שהיה בעבר השני של הקו, סיפר שבשנת תשמ"ה הוא ביקר בכותל המערבי. ואז ניגש אליו יהודי עם זקן לבן וביקש ממנו שיניח תפילין.

"אמרתי לו בנימת התנצלות" סיפר האיש "שאני כומר ואיני משתייך לעם היהודי". השיב לי היהודי עם הזקן הלבן: "אל תהיה כל כך בטוח שאתה לא משתייך לעם היהודי".

תוך כדי שהוא אמר לי זאת, הוא הפשיל את שרוול חולצתי והניח לי תפילין.

"כשחזרתי לביתי בארה"ב" המשיך האיש לספר, "הדהד בראשי כל העת המשפט של היהודי עם הזקן הלבן "אל תהיה בטוח שאתה לא משתייך לעם היהודי".

לבסוף החלטתי לעשות מעשה. התחלתי לנבור בתולדות משפחתי ואז גיליתי להפתעתי המרובה שאימי הגיעה לארה"ב ממשפחה יהודית בפולניה. הגילוי היה עבורי זעזוע עמוק. כיצד אוכל לחיות עם ידיעה זו ולשמש באותה השעה ככומר?! ובנקודה זו הוא השתתק. ניכר מקולו שהתרגשות חזקה אחזה בו. ולאחר רגע של שתיקה הוא המשיך: "לבסוף החלטתי לעזוב את משרתי ככומר ולהתחיל לחיות כיהודי שומר מצוות. כיום אני לומד בישיבה ובשבוע הבא אני מגיע לארץ".

שמעתי שהיהודי ההוא שגילה לי את זהותי והציל אותי בכך מחיי שקר, נסתלק בינתיים. ברצוני לפקוד את קברו. הוא אמר לי באותה פגישה ששמו הוא – משה וובר.

* * *

הזיקה לסיפורם של הרב שוחט ור' שלמה קרליבך גלויה; יכולים אנו לשער שהעורך התרשם עמוקות מאותו סיפור, ומיהר לאמצו לשימושו.

אבל אין זו אלא השערה גרידא: לעתים המציאות עולה על כל דמיון וזימון האירועים אינו מעיד בהכרח על יניקה מפרקים קודמים.

הביצוע פרימיטיבי, הפרטים נראים כבלתי-אמינים בעליל, אבל משימת כתיבת המדור השבועי עלתה בידו...

אך לאידך גיסא: גם פרטים שנראים כבלתי-אמינים בעליל יכולים להתברר כמציאות ריאלית, ומה בכך שהאירוע התרחש בצורה פרימיטיבית ואפורה, והאלקים אינה לידו חומר למדור השבועי?

בימים אלו אמור "הכומר לשעבר" לפקוד את קברו של הר"ר משה ע"ה. אולי, בהזדמנות זו, תיחשף זהותו ויסורו כל הספיקות?

ואולי ייאות להבהיר לנו, באותה הזדמנות, כיצד זה מי שבשנת תשמ"ה היה כומר ונחשף ליהדותו, הגיע רק עכשיו ללמוד בישיבה?

אך מי יודע דרכי איש ועלילות מצעדי גבר? השאלה נשאלה ואולי גם נזכה לתשובה.