כפר חב״ד
ריגא: בתי-כנסיות וחסידים
מרשימותיו של הרה"ח הרה"ג ר' יצחק דובאוו ע"ה אודות ריגא, ואודות חסידים שהכיר במקומות אחרים
בקיץ תשט"ז פנתה מערכת "קובץ ליובאוויטש" בבקשה לאנ"ש, שירשמו את כל הידוע להם מגדולי החסידים שבמשפחתם ובעירם, אודות בתי-הכנסת החסידיים הזכורים להם, תיאור ההווי החסידי במקומם ועוד.
גם שאלונים מיוחדים הוכנו לצורך זה, ונשלחו לרבים מאנ"ש ולכל דורש. הרשימות שהגיעו לכתובת המערכת ב"770" באו תחילה לידי הרבי, ומכמה ציונים שרשם הרבי בגוף כתי"ק על הטפסים, ניכר שעיין בהם קודם שהעבירם למערכת הקובץ.
קובץ ליובאוויטש הפסיק את הופעתו בראשית שנת תשי"ז, ובארכיון המערכת נותר חומר שלא התפרסם. הגיעו לידינו שאלונים רבים מארכיון "קובץ ליובאוויטש", שרשימה זו היא חלק מהם.
בריגא היו שלושה [בתי-כנסת חסידיים]: קאפ[וסטער], ליובאוויטשער ליאדיער – בחצר אחת.
הפרעזידענט [="נשיא" בית-כנסת] – היינו מה"ליובאוויטשער מנין" – היה ר' יעקב משה בעלינקע ע"ה (ראה להלן), והשני ר' עזריאל פאהאנער ע"ה.
וכל שלושת ה'מניינים' היו נקראים "די רייסישע מניינים".
בריגא, ידוע כי היו גרים הרבה יהודים בחצר אחת, והיו עושים בסוכות סוכה גדולה באמצע החצר. והיה מנהגם, כי בהושענא-רבה היו אחדים מהם עומדים אצל שער החצר, וקוראים להעוברים ושבים ליכנס בסוכה לברך "שהחיינו" וכו'. וקרה שענו: "איך בין ניט קיין רייסעשער" [=אינני "רייסישער"] – כי החסידים היו נקראים "די רייסישע".
בה"ליובאוויטשער מנין" הייתי שם בתור מגיד ומשפיע; לאחר התפילה על-פי רוב בשבת-קודש היו עושים 'קידושא רבא' ולומדים פרק משניות, וביום היינו לומדים מדרש-רבה כשעה ומחצה, ובשלוש-סעודות הייתי חוזר מאמר חסידות.
ובחול היינו לומדים פרק משניות ועין-יעקב בין מנחה למעריב. ודף גמרא הייתי לומד ב"ליאדיער מנין", ושארי שיעורים היה לומד שם איש אחר.
ר' יעקב משה בעלינקע ע"ה היה מילידי הורודוק, והיה אצל הרבי מהר"ש נ"ע. היה אוהב מאד חסידישע התוועדות, ובפרט כשהיו באים להתוועד בביתו, והיה משפיע משקה ביד רחבה בשמחה רבה.
הש"ץ ב"ליאדיער מנין" היה גם-כן מהורודוק והיה חבירו מנעוריו. הש"ץ היה כבר זקן, ומנעוריו היה ש"ץ מפואר. פעם אחת אמר לו [ר' יעקב משה]: שמע נא ידידי! אמשיל עליך המשל מסוסים מלומדי מלחמה, שכשהם שומעים את ה"מארש" ("אז מען פלעגט אפ שפילין א מארש") רצים הם אפילו אל תוך האש. וכשהסוסים מזקינים, הנה כשהם שומעים את ה"מארש" – והכח לרוץ כבר חלף ועבר מהם – אף על פי כן מקפצים הם במקומם ("גיבען זיי א האבקע"). כך אמר על חבירו הש"ץ הנ"ל שכבר הזקין.
ואמרתי שהענין כן הוא אצלנו, כשמתפללים לפעמים ומנגנים איזה ניגון חב"ד, הגם שחסר החיות והריצה (שהוא ענין ה"רצוא ושוב"), אף על פי כן נעשית איזו קפיצה ("א האבקע"). וכמבואר בחסידות על המאמר "כל שאין יכול לחדש בה דבר", ופירש רש"י כהיום כן אתמול כן מחר (ברכות כ"ט ע"ב לגירסת הב"ח).
עוד 'מנין' חב"ד היה בריגא, ושם היה מתפלל החסיד ר' מרדכי דובין הידוע. וכן ר' הירש אווערבוך, שהוא היה מקושר להרבי מוהר"ש נ"ע ואחר-כך להרבי רש"ב נ"ע, ואחר-כך גם להרבי [הריי"צ] נ"ע כשבא לריגא.
בריגא היו שני חסידים נוסעים על כל ראש-השנה, אחד היה זקן (כמדומה שהיה גם בחיי ה'צמח צדק' נ"ע עד כו' בבא אדמו"ר הריי"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע לריגא נתקשר אליו), שמו ר' משה אהרן בראד יליד אולא. השני ר' צבי הירש גאדין יליד סמעליאן.
ר' משה אהרן בראד נ"ע סיפר, שהיה נוסע לליובאוויטש על כל ראש-השנה, ובשנים הראשונים לאחר הסתלקות אדמו"ר מהר"ש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע נתאספו רבים בערב ראש-השנה ב'פדיונות', ולא רצה אדמו"ר הרש"ב זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ליקחם.
ואמר ר' משה אהרן הנ"ל: רבי! נעמט, נעמט! מיר האפין צו האבין דורך אייך גרויסע גילויים (רבי! קחו, קחו! מצפים אנו לגילויים גדולים באמצעותכם).
הביט עליו [הרבי] במבט רציני והתחיל ליקח ה'פדיונות'.
וסיים החסיד ר' משה אהרן נ"ע הנ"ל: איני יודע מאין בא לי האומץ, אבל הדברים נאמרו מאליהם ("איך ווייס ניט פון וואנענט האט זיך ביי מיר גינומען אזא בריידקייט, נאר עס האט זיך ארויס גיזאגט").
הוא היה בעל-בית חשוב, למד נגלה ודא"ח בדרך המיצוע כמדומה.
כשבא אדמו"ר הריי"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע לריגא, שמע [ר' משה אהרן] שהעולם מדברים זה לזה כדרכם, האם הוא רבי גדול וכו'. אמר בזה הלשון: אז אך און וויי צו אזא רבי אז מען זאל האבין אף עם מבינות (=אוי ואבוי לרבי שיכולים לומר עליו "מבינות" [דהיינו, שיש לאנשים השגה במהותו])...
כשבא הרבי [הריי"צ] נ"ע לריגא, היו שם הרבה "קאפישץ נעגל"... ואף אחר-כך, כשנתפרסם, גם-כן נשארו יחידים מהם שלא באו לשמוע דא"ח וגם לא להתוועדויותיו הנוראות.
* * *
בעיר מארינעגארקע – ישוב קטן אצל עיר פוחאוויץ פלך מינסק – היה שם שו"ב ש"ב, שמו היה ר' נחום דוב ע"ה.
היה נוסע לליובאוויטש בכל שנה. בשבת קודש היה מאריך בתפילתו.
* * *
בעיר הראדישץ (הנקראת גם בשם מיקולינע), שהיה שם סניף של ישיבת "תומכי תמימים", היה שם בעל-בית חסידי בן תורה, שמו ר' וועליע (ר' זאב) דאלניק. והיה אומר: כשלומדים חסידות יודעים עכ"פ שיש "יריד" בשמים ("עס איז אפין הימיל א יריד").
ואמרתי, על-דרך כשקוראין בשבת-קודש בתורה, ובפרט בפרשת משפטים, יש חילוק בין מי שלמד המסכתות למי שלא למד. כי מי שלמד, הנה הגם שהקריאה היא במרוצה, אעפ"כ מצלצל במוחו מס' קידושין ומס' בבא-קמא וכו'. משא"כ אצל מי שלא למד. וכן הוא בלימוד החסידות.
עוד היה אומר ר' וועליע דאלניק הנ"ל, כי כשהיו בנעוריהם, לא היו יכולים לגמור את פרק ט' שבאגרת-הקודש, כי היו מתמוגגים בדמעות ("פלעגין זיך צו גיסין פון בכיות").
וכן היה אומר המשפיע ר' מיכאל בלינער ["מיכאל דער אלטער"], שאין יכולים לגמור את אות ב' שבמאמר "אני לדודי" הראשון שב'לקוטי תורה'.
והוא היה אומר, שהיתה אצלו ההנחה שאם לא היה לומד ב'לקוטי תורה' יום אחד, היה מת. וגמר בדברים, שהיו ימים שמחמת איזה טרדות (ידוע שהיה פייעצניק [=בונה תנורים] איזה זמן) לא למד [בכל יום], אבל ההנחה אצלו היתה כנ"ל.
ר' מיכאל נ"ע, כשהיה רואה מישהו מהבחורים המוכשרים להתפלל באריכות, שהיה מתפלל בציבור, היה אומר: הוא כבר נעשה גם "ירא שמים" ("ער איז שוים גיווארין א ירא-שמים אויך")... והיה מקפיד מאד על זה.
* * *
בעיר פענזא שהייתי שם, היה אחד ושמו הירשע ליעוויט, יליד וואלקאמיר. אביו, ר' דובער ליעוויט, היה מחסידי הרבי מהר"ש נ"ע.
ר' הירש הנ"ל סיפר לי, כי אביו הנ"ל היה מחשובי הבעלי-בתים שבעיר. והיה שם חסידישע שטיבל.
פעם אחת תבעו מהרב דשם – שהיה מגדולי ליטא – בענייני תיקון העיר, ואמר הרב: מה אעשה שאין יראים ממני!
ואמר לו ר' דובער הנ"ל: אילו הייתם מתייראים מהקב"ה, היו יראים גם מכם ("אז איר וואלט מורא האבין פאר ג-ט, וואלט מען אויך פאר אייך מורא האבין").
ופעל על הרב חלישות הגוף, עד שהוכרח לשכב על מיטתו איזה זמן.
וכשהעירו לר' דובער ליעוויט על שביזה את הרב כל-כך, אמר: נו! הרי לכם שה'קפידא' שלי הזיקה לו, ולא להיפך...
* * *
במנצ'סטר מצאתי חסיד אחד שהיה מקושר מקודם להרבי רש"ב זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ועכ"י [הוא הרה"ח ר' מנחם צבי ריבקין ע"ה], והיה נוסע כל שנה כמדומני על חג-השבועות. היה רב בבאביניץ (עיר קטנה סמוכה לליובאוויץ). והחסיד ר' אברהם סענדער ניעמצאוו שיחי' הביאו הנה בהשתדלויות שונות, עד שהכניסו לבית-דין דפה.
הוא היה בקי נפלא בכל הש"ס ולמד הרבה חסידות ובפרט לסוף ימיו. והיה מתפלל בכל יום – ובפרט בשבת קודש – באריכות גדולה בניגונים שונים, כי ידע כל הניגונים הישנים, ובבכיות מקירות לבו. והיה בעל מדות תרומיות.
שמעתי ממנו, שפעם אחת, כשישבו כל התלמידים כסדרן אל ה'סדר' אצל רבם המגיד ממעזריץ נ"ע, והיה החוק שלארבע הכוסות היה על כל אחד מהתלמידים להביא כוס שלו. וישב המגיד בדביקות ולא התחיל ה'סדר', עד שאחר-כך שאל האם הכל הוא כהוגן. השיבוהו: הן, ואמר המגיד: אם-כן מדוע יושב הרמ"א ומתרעם ("א ברויגזער")?!
תיכף קם אדמו"ר הזקן זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ועכ"י, ואמר שהוא הכשיר את כוס הזכוכית שלו (שהוא נגד פסק הרמ"א בסי' תנ"א). ואמר לו המגיד להחליף את כוסו בכוס של הרבנית [שישבה] בחדר השני. והתחיל ה'סדר'.
כל הנהגתו היתה כחסידים הישנים: היה מתפלל תפילת שחרית ביחידות ובשעה מאוחרת לפי-ערך, ומקודם היה קורא קריאת-שמע קטנה בתפילין.
היה בקי גם בנ"ך, והיה אומרם לאחר התפילה בכל יום.
בכל יום היה אומר תהלים, וכשנקבעו התקנות מאדמו"ר [הריי"צ] נ"ע לומר תהלים בכל יום אחר התפילה, היה מדקדק לבוא ולומר תהלים עם הציבור, הגם שהיה אצלו עוד קודם קריאת-שמע קטנה.
ונתקשר באמת גם לאדמו"ר הריי"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
(כפר חב"ד גל' 915)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
