כרם שלמה
[א]
היישוב בדרום ובצפון
בקובץ קמ (עמ' מז) הביאו מדברי המהרש"א בסנהדרין (נט, ב) שבדרום ובצפון אין ישוב בנ"א מפני הקור והחום וכו'. וכן מדברי הראב"ע (תהלים קז, ג) שכל הישוב בצפון, ואילו בדרום אין ישוב מחמת חום השמש. ובקובץ קמח (עמ' מה) מדברי המהרש"א בברכות (ד, א) שבקצה הצפון והדרום אין ישוב. ובקובץ קעב (עמ' ס) מדברי התשב"ץ באבות (פ"ד) שיש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב.
ויש להוסיף בענין זה מס' מאמרי אדמו"ר הזקן בעל התניא (חלק עניינים, עמ' שלא ואילך), ד"ה קושיות המ"מ, שמבאר מדוע ברוח דרומית פועל חום השמש שיהיו שם רק מדבריות, ואילו ברוח צפונית פועל החום שיהיו השפעות עשבים ופירות ותבואות, ומסיים: ובזה יתורץ קושיות המגיד מישרים. ובהע' לשם (עמ' תקכה) מביא שבמקו"א נאמר שזו קושית ה"מקדש מלך", ואשר כן עיקר, והגירסא "מגיד מישרים" נובעת מטעות המעתיק בפענוח הר"ת 'מ"מ'.
ברם ענין זה אכן מפורש בס' מגיד מישרים לישעי' (סי' מב): דבסטר דרום רוביה לית ליה ישובא דמגו דמחי ביה תוקפא דאשא לקבליה וכו' אבל בסטר דצפון רוביה ישובא כו' יכלו בני נשא למסבל קרירותא דילהון וכו'.
ובס' לקו"ת לבעל התניא פ' תזריע (דף יט, ד): בדרום הוא תוקף החום ולכן הכושים שחורים וגם אינו מיושב. אבל בצפון הם אנשים לבנים ובו עיקר הישוב של ע' אומות. עכ"ל. ובפ' במדבר (דף ד, ד): בדרום אין בו ישוב כ"כ כ"א בחינת מדבר מתוקף החום.
וראה בס' ציוני פ' אחרי (דף מח, ד): ומלת ש?ד?ים יתבאר לך עבור שמושבם במקום שדוד כגון במדבר. ועיקר מציאתם הוא בקצת פאת צפון כגון מדינת נורוועגין והנוף ההוא, מפני הקור.
[ב]
מנצפ"ך ומוצאות הפה
בגל' קעא (שבט תשנ"ה) עמ' סב, מביא הכותב את דברי האוהב-ישראל בריש פ' פרה, וזלה"ק: וענין הפרה הוא, כי אותיות מנצפ"ך שהם חמשה, הם נגד ה' מוצאות הפה וכו' ומספרם עולה ר"פ וכו'. עכ"ל. ומקשה, שאין בין אותיות מנצפ"ך אות שהיא ממוצא הגרון, וא"כ איך יתכן שאותיות אלו הן נגד חמשת מוצאות הפה.
והתירוץ פשוט, שהרי מדוייק בלשונו של האוה"י "כי אותיות מנצפ"ך שהם חמשה", כלומר ששייכותן לחמשת מוצאות הפה אינה מצד מוצאה של כל אות ואות מהן, אלא מצד מניינן "שהם חמשה", ולכן שפיר מרמזות לכל מוצאות הפה.
ועד"ז הוא בלקוטי-תורה לאדמו"ר בעל התניא (פ' חקת דף ס, א): כי פרה הוא פ"ר ה', פ"ר הוא גימטריא מנצפ"ך שעולה כמנין פר, וה' הוא בחינת ה' גבורות מקור התחלקות האותיות וכו' בה' מוצאות הפה וכו'.
וכן הוא פשוט בסה"ק שאותיות מנצפ"ך הפשוטות הן כנגד חמש גבורות, ואותיות מנצפ"ך הכפופות הן כנגד חמשה חסדים. ללמדך שמניינן הוא העיקר ולא מוצא הפה שממנו הן נוצרות.
[ג]
גר שנתגייר
בקובץ קעב (עמ' כב), בהערות הגר"י פיק-ברלין, בדיוק הלשון "גר" שנתגייר ולא "נכרי" שנתגייר. וראה את אשר כתב בן גילו החיד"א בס' מדבר קדמות (מע' ג אות ג): בחון לשון הזהב שאמרו גר שנתגייר ולא אמרו גוי שנתגייר, להורות כי זאת לפנים ממעמד הר סיני שקבלנו התורה שם נמצא נפש הגר הזה הבא אחר זמן רב מאד להתגייר וכו'.
וקדמם בעל המשנת-חסידים בספרו יושר לבב (בית א חדר ד פ"ג): נשמות הגרים שנחצבו מהפרצופים הרוחניים הסובבים הקדושה, כי אברהם אבינו חצבם כמשאז"ל, דאפשר לישב בזה ההרגש שהרגיש בני משה חיים יצ"ו דלא תנן גוי שנתגייר אלא גר שנתגייר, משום דאפשר דבהיותו גוי נכנס בו נפש הגר שכבר נחצבה מאברהם אבינו, והיא היא המעוררת אותו להתגייר מפני קרבתה לקדושה וכו'. וכה"ג מצינו לרז"ל שדקדקו על לשון הכתוב דכתיב יומת המת ולא כתוב יומת החי, ואמרו שהרשע נקרא מת מעיקרא. ומצינו ג"כ במדרש רבה פ' נשא שהקריבו הנשיאים שעיר א' לחטאת כנגד הגרים שעתידים להתגייר וכו' מכאן מוכח דהמתגייר ראוי לקראו למפרע בשם גר אף בהיותו גוי וכו'.
[ד]
נפק"מ בין כרת למיתה ביד"ש
בקובץ הנ"ל (שם) מקשה הגאון הנ"ל, היכא דפליגי תנאי או אמוראי אי חייב כרת או מיתה בידי שמים, מאי נפק"מ, הלא קמי' שמיא גליא. עכ"ל. ולא הבנתי קושייתו, הרי קיי"ל כל שזדונו כרת שגגתו חטאת, וא"כ נפק"מ לשוגג אם צריך להביא חטאת אם לאו. ובזה"ז נפק"מ לתיקוני תשובה כידוע.
[ה]
מרע"ה זכה לנ' שערי בינה
בדברי הרב ודברי התלמיד בהא דמשה רבינו ע"ה זכה להשיג חמשים שערי בינה, ושלא יוקשה ממארז"ל בר"ה (כא, ב) שניתנו למרע"ה רק מ"ט שערי בינה (גל' קעה, עמ' נג; גל' קפ, עמ' סא) עיי"ש.
והנה הדברים מפורשים בסה"ק, כגון: בלקו"ת להאריז"ל (פ' ואתחנן דף צב, ב): וקודם שחטאו ישראל הי' משה בתכלית השלימות והיה משיג שער הנ' של נש"ב כו' וכשחטאו ישראל נעלם ממנו כו' ולא נשאר לו אלא מ"ט כו' ובעת אסיפת רוחו ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ונכנס הנ' בשמו כו'.
ובס' השל"ה הק' (תושב"כ פ' ואתחנן): ומשה עלה אל האלקים כו' והשיג אף שער החמשים כו' ואז היה משה באספקלרי' המאירה אור בהיר מאור הגנוז מאחר שהשיג ג"כ שער החמשים כו' שזכה בקבלת תורה לכל נ' שערי בינה כו'.
ובלקו"ת לבעל התניא (פ' במדבר דף יב, א): וביאר זה המגיד [ממעזריטש] נ"ע, כי הנה מרע"ה השיג בחייו מ"ט שע"ב, אבל שער החמשים לא אתייהב למשה כמ"ש בגמ' ובתיקונים כו' וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שאז השיג שער החמשים כו'.
ובהקדמת הסה"ק חסד לאברהם (לר"א המלאך): שיתוקנו כל המ"ט שכליים אשר כלול בתוכם וישרה עליהם השער הנ' כאשר אמרנו, זה לא היה מיום בריאת העולם עד ביאת משיח קדשו, רק אצל משה רבינו בשעת מתן תורה היה זה, או קודם פטירתו היה זה וכו'. ועל זה נאמר ומשה עלה אל האלקים, לא כמו שהיה כל ימיו ותחסרהו מעט מאלקים כו', אבל בשעת מתן תורה נתגלה שער הנ' לו ולכל ישראל כו' (עייש"ב כמה מדריגות בגילוי שער הנו"ן אצל מרע"ה גופא, וכן מה בין גילוי שער הנו"ן שנתגלה לבנ"י לגילוי שנתגלה למרע"ה).
[ו]
שינויי קריאה ושינויי פירושים [א]
בקובץ קעח (עמ' מד ואילך) הביא הרה"ג מהרי"ח סופר דוגמאות לשינויי פירושים בתלמוד הנובעים משינויי הקריאה, והוסיפו על דבריו בקובץ קפד (עמ' מט אות כו) מחידושי הריטב"א לב"מ (דף עד, ב), שיש מפרשים ב??יצים בציר"י ויש מפרשים ב??יצים בחירי"ק (כל' "ב??יצה" האמור באיוב ח, יא).
וראה עוד עד"ז במשנה שבת (ב, ד) לא יקוב אדם שפופרת של ביצה, ופירש הרע"ב "הקליפה הקשה העליונה שהביצה מונחת בתוכה", היינו ב??יצה, אך הגרעק"א בהגהותיו שם הביא מהמהרי"ל (בסוף הליקוטים) שהוא קנה אגם "ביצה פירוש בריכה שגדלים בו קנים", היינו ב??יצה (והביא שם הגרעק"א מל' הכתוב באיוב שם).
[ז]
שינויי קריאה ושינויי פירושים [ב]
ח] מקובץ קע"ח ואילך באו דוגמאות לשינויי פירושים בתלמוד הנובעים משינויי הקריאה. ונראה להוסיף במ"ש באבות פ"ה משנה כ"א "בן תשעים לשוח", שהפירוש הפשוט הוא שהולך שחוח וכפוף (כפירוש הרע"ב), והיינו "לשוח" בשי"ן ימנית. אך יש מפרשים שהוא מלשון "ישפוך שיחו" בשי"ן שמאלית (פי' רבינו יונה בשע"ת, מובא במדרש שמואל למשנה שם, ובתוספת רעק"א על אתר).
[ח]
תפילה להנצל מהרהורי עבירה
בגל' קעח (כסלו-טבת תשנ"ו) עמ' נד, הובא מכת"י לא נודע למי, להקשות בשם הגה"ק משינאווא זצ"ל על נוסח התפילה שיש אומרים ב"יהי רצון" ואל תביאני כו' ולא לידי הרהור עבירה וכו', שהרי ארז"ל שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום, ואחד מהם הרהור עבירה. עיי"ש.
והנה כדברים הללו מפורש בלקוטי מהרי"ח על אתר: הנה י"א לא לידי עבירה ולא לידי הרהור עבירה, וכעין נוסחא זו הוא במחזור ויטרי כו'. אך שמעתי בשם אדמו"ר הגה"ק מו"ה יחזקאל שרגא האלברשטאם משינאווא זצללה"ה שפיקפק על נוסחא זו, משום דאמרינן במסכת ב"ב דף קס"ד שמהרהור עבירה אין אדם ניצל בכל יום. עכ"ל.
ואודות נוסח זה כותב הגה"ק ר' צדוק הכהן בספרו פרי צדיק (לר"ח שבט, אות ד, דף יט ע"א): וגירסת רה"ק [מאיזביצא] זצוק"ל בברכת השחר, ולא לידי הרהור עבירה ועון.
[ט]
היתר פורח להתרת זקוקות לחליצה
באותו גל' (עמ' נה ואילך) נדפסו "דברי מחאה נגד רב אחד" בארצה"ב שבא להתיר זקוקות לחליצה וכו', והם מימי ניסן תרפ"ח. והנה באותם חודשים ממש אספו רבני פולין תשובות רבנן נגד הקונטרס "קורא לאסורים דרור" שהדפיס רב אחד בלונדון, וגם הוא בא להתיר עגונות וזקוקות לחליצה. ומצו"ב כרוז ה"מחאה גלויה" שנשלח בחודש אדר תרפ"ח לרבנים ברחבי העולם.
[י]
בדברי ה'קדושת לוי'
בגל' קעט (שבט-אדר תשנ"ו) עמ' נו, מביא הכותב מסה"ק קדושת לוי (פ' תצוה) שבא למנות ששה מדות, אך בפרטן אי אתה מוצא אלא חמש. ומשער שאולי ט"ס היא וחסירה תיבת "ובטחון", ויהי' שיעור הדברים: "והד' והה"א הוא האמונה [והבטחון] שיש לאדם להבורא ברוך הוא, והם תרי מדות אף שהוא אחת והכל נכלל באמונה".
ואף כי לכאורה הדברים עולים ליפה, אך הרי בקדוש"ל שם מסודרות המדות כנגד הספירות (אהבה - חסד, יראה - גבורה, תפארת, התקשרות - יסוד), ועפ"ז נצטרך לומר שמדת הבטחון היא כנגד ספירת ההוד. ודבר זה צריך יסוד לסומכו וא"א לחדש בזה מדעתנו.
ולכאורה ע"כ צ"ל ששתי הספירות נצח והוד גם יחד הן כנגד מדת האמונה, ועד"ז מצינו ב"ביאור עשר ספירות" המיוחס לאחד מתלמידי הרה"ק מבארדיטשוב (הנדפס בסו"ס חסד לאברהם לרה"ק ר"א המלאך, ובאמת הוא הוא הנדפס באגרת-הקודש שבס' התניא סי' טו), שמבאר את עניינה של כל ספירה וספירה, ואילו שתי הספירות נצח והוד מתבארות בחדא מחתא כענין אחד. וכך הן נקראות שתיהן: שתי כליות, תרין שוקין, שני בדי ערבה וכו' – ואין מפרידין ביניהן. ואכמ"ל.
כך גם יתבאר לשונו של הקדוש"ל שם: "והם תרי מדות אף שהוא אחת והכל נכלל באמונה". ואם נאמר שהאמונה והבטחון נכללים שניהם באמונה, יעמדו הדברים בסתירה לדברי הרמב"ן בספרו האמונה והבטחון, שכל בוטח מאמין אך לא כל מאמין בוטח. ודו"ק.
[יא]
"מי כעמך כישראל"
עוד מביא באותו גל' (שם) את האמור בס' שפת אמת (להרה"ג מבערזאן), שבמנחת שבת אומרים ומי כעמך "כישראל", ומקשה שהרי הנוסח הוא ומי כעמך "ישראל" (ללא כ"ף הדמיון).
ברם בסידורי האריז"ל שנהגו בין החסידים (והם: סידוריהם של הר"ר שבתי והר"ר אשר, סידורו של אדמו"ר בעל התניא, סידור כתי"ק הר"ר אברהם שמשון בן ה"תולדות" וסידור חמדת ישראל דמונקאטש), וכן בסידור ראדיוויל שהי' נפוץ בין החסידים, בכולם הנוסח הוא "ומי כעמך כישראל". ולק"מ.
[יב]
בן בלעם
עוד באותו גל' (עמ' נח), מובאים דברי הגרי"ח זאנענפעלד לתרץ האיך נקרא חד מן קמאי "בן בלעם", והרי לא מסקינן בשמייהו דרשעים, אלא דאפשר דשמו היה בניקוד שונה.
והנה חכם עדיף מנביא, ואכן בחיבוריו של אותו חכם הכתובים בלשון ערבית (שבה אין אפשרות לטעות בניקוד האותיות) נקרא הוא "בן ב??לעם" בבי"ת פתוחה.
אך מש"ש הכותב להקשות על דברי הגריח"ז, מהתוס' בכתובות (קד, ב ד"ה שני דייני גזירות) שלא תירצו כדבריו שבניקוד משונה לא חיישינן לאסוקי בשמייהו, זאת לא הבנתי כלל וכלל, שהרי הם הם דברי התוס' שבניקוד משונה לא חיישינן, ולכן מותר לקרוא "אבישלום" אך לא "אבשלום".
[יג]
אמירת "יקום פורקן" ביחיד
בקובץ קפד (עמ' לו ואילך) "בענין תפילה בשאר לשונות", דן גם בענין אמירת "יקום פורקן" ביחיד. ובמקו"א הארכתי, שבשו"ע אדמו"ר (סי' קא אות ה) מביא להאי דינא שהיחיד לא יתפלל אלא בלה"ק לפי שאין מלאכי השרת מכירין בשאר לשונות והיחיד צריך מלאך מליץ לקבל תפילתו, ואילו בסידורו כתב אדמו"ר שרק את ה"יקום פורקן" השני לא יאמר היחיד.
ונראה לחלק בפשיטות בין "יקום פורקן" לבין שאר התפילות שנתקנו בל' ארמי, והוא שבקשת "יקום פורקן" אינה בגדר תפילה כלל, אלא בגדר ברכות ואיחולים למרנן ורבנן. ומאחר ואין בה שום לשון של פנייה ישירה אל הקב"ה, לפיכך אין נזקקים למלאך מליץ. ובכגון דא לא מצינו שיש ליחיד להמנע מלהזקק ללשון ארמי, ולכן יכול אדם לברך את רעהו "בריך מתייך לשלם", ואף במטבע של ברכות שאין בהן אמירה לנוכח לקב"ה: "בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא דארעא", או "בריך רחמא כו' מרא דהאי פיתא".
ומפורש מצינו חילוק זה בשו"ע אדמו"ר (סי' קפד אות יד): ונוהגים לומר יקום פורקן.. אין זה תחינה אלא ברכה. (ואע"פ שיש דברים הנאמרים באותו סגנון והם תפילה, כבגמ' שבת יב, ב: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל, וראה ברש"י שם).
[יד]
תענית ג"פ לכל חטא
בקובץ קפד (עמ' נא אות ב) הביא מאגרת-התשובה שבס' התניא, שצריך לצום ג"פ כנגד החטא אם חטא אפילו אלף פעמים. וצ"ע מקורו (עכ"ל בקובץ שם).
והנה הל' "אפילו אלף פעמים" אינו נמצא כלל בתניא, אלא "עשר או עשרים פעמים" (ואף שאין בזה נפק"מ לענייננו, אבל עכ"פ אין לשנות מלשונו הק'. ובפרט שבפירושי התניא תלו במספר זה זה תלי תלים של דיוקים - ראה בליקוט פירושים בעריכת הרה"ח ר"א חיטריק, עמ' קכט ואילך).
וגם אין זה חידושו של בעל התניא, אלא - כלשונו שם - זו "ההכרעה המקובלת בזה". ועד"ז כתב במהדורא-קמא של אגרת-התשובה: "וקבלה בידינו מרבותינו ז"ל, שאפילו מי שעבר עבירה אחת כמה פעמים, די להתענות שלשה פעמים כשיעור אשר מבואר בספריהם לכל חטא ועון אשר יחטא".
ובתניא שם ממשיך ואומר: והטעם הוא עפ"י מ"ש בזוה"ק ס"פ נח [דף עג, ב] כיון דחב בר נש קמי קודב"ה זמנא חדא עביד רשימו כו' זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו', לכך צריך מספר הצומות ג"כ ג' פעמים וכו'. עכ"ל.
ולכאורה נראה שהראשון שנקט בדיעה זו הוא רי"ל פוחאוויטשר בספרו דברי-חכמים (האמבורג תנ"ב. שער התשובה דף כג, ג-ד): וצריך אתה לדעת, שאם חטא אדם חטא א' אפילו ק' פעמים וקיים דרכי התשובה כמ"ש, אין צריך לקיים הסיגופים והתעניות המסודרים לאותו החטא יותר מג' פעמים. והוא מוכח ממ"ש זוהר פ' נח.. כיון דחב בר נש.. זימנא תליתאה אז אתפשט ההוא כתמא מסיטרא לסיטרא כדין כתיב נכתם עונך לפני.. וכן הוריתי למעשה לכמה אנשים אשר יראת ה' נגע בלבם ונתחרטו על עונם חטאת נעוריהם ורצו לנהוג סדר הסיגופים ותעניות כמ"ש הרוקח וכתבי האר"י, ומענה בפיהם שאם ירצו לקיים כפי אשר מסודר לאותם החטאים על כל פעם ופעם זה אי אפשר, כי רבו פשעיו לאין מספר בכמה מיני חטאים שונים ומשונים. ולמען שמו הגדול ושלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה, נזדקקתי לדבריהם להורות להם הדרך ילכו בה לפי עניות דעתי, והוא כמ"ש שאין צריך לסיגופים יותר מג' פעמים לכל חטא. והסכימו לדברי המאורות הגדולים חכמי וגאוני אב"ד ור"י דראשי קהילות קדושות ליטא יצ"ו ושאר גדולי הרבנים חכמי ישראל. עכ"ל.
ובספרו כבוד-חכמים (ויניציאה ת"ס. דף לו, ב) כותב ג"כ כנ"ל, ומסיים: והנראה בעיני כתבתי למען שמו הגדול ושלא לנעול דלת בפני בע"ת, והסכימו לדברינו חכמי וגאוני וראשי הקהלות ליטא יצ"ו בעת התוועדות המדינה שהיה אז, ושאר גאונים וגדולי ישראל שהיו אז שם. עכ"ל.
גם ההסכמות לספריו ניתנו מ"הרבנים דחמשה ראשי קהלות מדינת ליטא בההתוועדות קודש ק"ק חאמסק" בשנת תנ"א; רבני ד' קהלות ליטא בוועד חאמסק תל"ט; רבני ד' ארצות פולין בוועד יערסלב שנת ת"ם.
הכרעה זו על סמך דברי הזוה"ק הנ"ל, אמורה גם בס' יסוד-התשובה (בפ' יא המובא בדברי הישמח-משה שעליו סובבים דברי הכותב בקובץ קס עמ' מז ובקובץ קפד דנן), שליקט את דבריו משער התשובה הנ"ל. וגם בס' ברית-עולם מהרב חיד"א על ס' חסידים (אות שצד) כותב: מכאן יש סמך למה שכתבו חכמי המוסר דמי שעבר עבירה אחת כמה פעמים, יעשה תקון אותה עבירה כפי אשר הורה רבינו האר"י זצ"ל תלת זמני ובתלתא סגי. עכ"ל. והרי ספרי הרי"ל פוחאוויטשר ידועים היו היטב להחיד"א, ככתוב ב'שם הגדולים' שלו (מע' ספרים, ס' דברי חכמים): וכל ספריו קדושים ומעוררים יראה וקדושה.
ובס' תורת-לוי"צ (עמ' קעג) מקשה מדברי הגמ' יומא (פו, ב) אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שני' מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו וכו', שמכאן סתירה לכאורה לדברי הזוה"ק הנ"ל שמשמע מהם שגם בשלישית אין מוחלין לו. ומתרץ, די"ל שבזוהר מיירי כשלא עשה תשובה בפעם ראשונה ושניה, ואז בפעם השלישית "נכתם עוונך לפני". אבל בגמ' יומא מיירי כשעשה תשובה בפעם ראשונה ושניה, ואז מועילה תשובה בפעם השלישית ג"כ. ומוכרח לומר כן, כי אם לא עשה תשובה איך מוחלין לו בפעם הראשונה והשניה. ע"כ.
[טו]
בדברי ה'קדושת לוי'
בקובץ הנ"ל (עמ' נט אות טז) הובאו דברי הקדושת-לוי (קדושה שני' לחנוכה) שכתב וזלה"ק: כבר ידוע שכל הפתיחת שערים הוא בזא"ת כמ"ש פתחו לי שערי צדק. והקשו: איך רואים מפס' זה שפתיחת השערים היא בזא"ת.
והנה בקדוש"ל שם הלשון: כמ"ש פתחו לי שערי צדק ובזאת יבוא אהרן אל הקודש. עכ"ל. ומצירוף שני הפסוקים הללו נראה שכוונתו לפס' שלאחריו "זה השער לה'", שבזוה"ק ובתקו"ז פסוקים אלו נסמכים זל"ז כשדורשים בענין פתיחת השערים בזא"ת (ראה זוהר בשלח נא, א. רע"מ פנחס רנו, ב. תקו"ז ד' סלאוויטא יג, ב. לד, א-ב [ושם נדרש גם הפס' "פתחו לי" באותו ענין]. ס, ב - סא, א).
ובספרי חב"ד מובא לרוב בזה"ל: זה השער לה' כו' דא תרעא לאעלאה בי' וכמ"ש בזאת יבוא אהרן אל הקודש.
[טז]
"כתיב" בנוסח התפילה
בקובץ קפח (עמ' סד אות טו), במ"ש בסה"ק אוהב ישראל הה"ד לדור ודור נגיד גדלך וכו', והרי אינו לשון מקרא אלא מנוסח התפילה. והנה בזוה"ק יש ריבוי מקומות כאלו מלשונות התפילה או מלשונות שאין אנו יודעים כלל את מקורם, והאריך בזה בנצו"ז פ' בראשית (דף לד, א אות ה), ובפ' ויקרא (דף ו, א אות ג) ועוד. ובספרו נפש-חיה (או"ח סי' נא) הביא כמו"כ מהרמב"ם והטור או"ח סי' רמז, שנקטו בל' דכתיב שועת עניים אתה תשמע, והוא בתפילת "נשמת".
[יז]
בדברי הרוגצ'ובי בסוכה שאולה וגזולה
בקובץ קצ"ב (עמ' מה) העירו בדברי הגאון מראגאטשאוו בס' מכתבי-תורה (מכתב ב), שביאר בשינוי הלשונות שבדברי הרמב"ם (פ"ה מסוכה הכ"ה): סוכה שאולה "כשירה" וכן הגזולה "כשירה"... ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה "יצא" - ולמד מזה הגאון הנ"ל דיש בסוכה שני גדרים: [א] מה שאסור לאכול חוץ לסוכה, [ב] ומה שצריך לקבוע לו סוכה. ולכן בסוכה גזולה ושאולה נקט הרמב"ם ל' "כשירה", היות ובהן לא יצא ידי החיוב של קביעת סוכה, אלא רק שלא הוי אכילה מחוץ לסוכה. אבל בגזל עצים יצא ידי חובת סוכה "וחל גדר שם שמים על הסוכה מצידו". והקשו בקובץ שם, שהרי גם בסוכה גזולה פירש הרמב"ם דהיינו שאם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה "יצא".
ונלענ"ד שלא זו בלבד דאין זו קושיא, אלא אדרבא ממקומו הוא מוכרע. שהרי גבי סוכה גזולה כותב הרמב"ם שהיא "כשירה" וגם שאם ישב בה "יצא", ותרתי למה לי? אלא ללמדנו כנ"ל שהסוכה "כשירה" אבל עדיין לא יצא בה ידי חובת קביעת סוכה, אלא רק ש"אם ישב בה יצא" ידי חובת הישיבה והאכילה בסוכה, כנ"ל דלא אכל חוץ לסוכה.
[יח]
"כל העוסק בתורת..." [א]
בקובץ קע"א (עמ' סב אות ו) כתבו דאיכא מחלוקת בהא דאמרינן כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, דהשל"ה הק' כתב דהוא רק בקרבנות, אבל בס' ישמח משה (פ' שמות ד"ה ונ"ל כי) מביא מס' סמא דחיי (דרוש ח בשם "החסיד מו"ה אברהם הכהן") דבכל המצוות שייך ענין זה [וז"ל: אמרו רז"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכן כל המצות יכול לקיים ע"י עסק התורה בהלכה של אותה המצוה].
ובקובץ קצ"ב (עמ' מז אות ב) כתבו דצ"ע מדברי השל"ה עצמו המובאים באלי' רבה (סי' ש' סק"א) דמי שמתענה במוצש"ק ילמוד המאמרים והדינים המוזכרים בסעודה.
להלן אבאר בעז"ה שאין כל מחלוקת בדבר, וגם אין סתירה בדברי השל"ה. ובתירוץ הסתירה י"ל בשני אופנים: [א] בשל"ה ובא"ר שם נוסף שגם יטרח להכין סעודה זו לאחרים, וא"כ מוכח דאי"ז מדין "כל העוסק בתורת", שהרי בעינן צירוף למעשה. [ב] ראייתו של השל"ה היא מהנהגת הרשב"י (כדלהלן), והוא לא עסק בתורת הסעודה.
דברי השל"ה הללו הם במס' שבת שלו ד"ה כתב הטור (דף קלה, א במהדורת אמשטרדם שנת נח"ת), ומסיים: ויהיו לרצון אמרי פיו כאילו היה עושה כן. וכן עשה הרשב"י בע"פ שחל להיות בשבת, שהיה עוסק בסודות התורה במקום סעודה שלישית. עכ"ל. ועוד שם בד"ה סוד ג' סעודות (דף קלט, ב): וכתב במדרשו של רשב"י ע"ה כי הוא היה רגיל לסדר השלחן בי"ד שחל להיות בשבת ולעסוק במעשה מרכבה במקום סעודה שלישית. עכ"ל.
ועוד כתב השל"ה בתחילת מס' פסחים (דף קמא, א - ונראה שלכך כיוון המג"א בסי' תמ"ד סק"ב בשם השל"ה שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית): ובזוהר איתא שישלים הסעודה השלישית בד"ת וביין וז"ל בפ' אמור... א"ר אבהו הכי הוי עביד ר"ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה כו' עכ"ל [הזוהר]. ונוכל לומר דרך רמז שישלים סעודה זו במיני תרגימא, ר"ל בלימוד תורה מלשון תרגמא אביי אליבא דרבא כו', שהוא לתרגם דברי תורה וסודותיה מעניינים של יום. עכ"ל.
הרי לנו שרשב"י לא עסק בדיני סעודה שלישית אלא במעשה מרכבה, וגם השל"ה כותב שיעסוק ב"עניינים של יום" דהיינו ענייני השבת והפסח, ולאו דוקא בענייני הסעודה. וא"כ מוכח דלאו מדין "כל העוסק בתורת" נגעו בה, וה"ה לענין סעודת מוצש"ק דילפינן מינה.
וכדי שלא לאפושי במחלוקת אפ"ל שכמו"כ אין מחלוקת בין דעת השל"ה ודעת החסיד מו"ה אברהם הכהן (שבראשית דברינו), וגם לדעת השל"ה "יהיו לרצון אמרי פיו כאילו היה עושה" (כלשונו לעיל), אך לאו דוקא מדין "כל העוסק בתורת". שהרי מצינו גדרים נוספים, כגון ונשלמה פרים שפתינו, ואלו דברי השל"ה במס' פסחים בסדר ערב פסח (דף קמב, א): ונשלמה פרים שפתינו ע"כ תקנו אנשי כנסת הגדולה התפילה כנגד התמידין... וכדי שישלמו פרים שפתינו ראוי לעסוק בסדר קרבן פסח אחר תפילת המנחה. עכ"ל. ולאו מדין "כל העוסק בתורת" נגע בה. וכן במס' תענית שלו קרוב לסופה (דף ריא, ב): כשאומר פרשת הקרבנות לקיים ונשלמה פרים שפתינו. עכ"ל.
ועוד שם במס' תענית (דפים ריא-ריב) מס' תולעת יעקב (מקבלת ר"מ דיליאון) ש"כל הקרבנות שבעולם יוכל אדם להקריב על המזבח הזה" ע"י התענית והכנת האדם, ומכתבי האריז"ל שה"ה ע"י כוונות האכילה, וכמארז"ל (חגיגה כז, א) שולחנו של אדם מכפר עליו [והוא גדר נוסף במקום הקרבת הקרבנות, שלא בדרך לימוד]. וכמו"כ אמירת הפרשיות בצירוף וידוי ותשובה ולב נשבר דוקא "ולפי זה הדרך הקרבנות לא בטלו ולא יתבטלו", והרי"ז גדר נוסף שבו באמירה לבד לא סגי.
ועוד מצינו בדרז"ל (מגילה לא, ב) שאמר לו הקב"ה לאברהם כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם. עכ"ל. וכאן אין מביאין שום פסוק לראיה, ונראה לכאו' שהוא גדר נוסף שאינו מדין "כל העוסק בתורת".
ועד"ז במס' מנחות (קי, א לגירסת הטור או"ח סי' נ) עה"פ ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי: וכי בכל מקום מוקטר מוגש, אלא אלו ת"ח שעוסקין בעבודה בכל מקום, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין ומגישים לשמי. עכ"ל. וגם כאן אינו מדין "כל העוסק בתורת".
ועוד נראה בדברי השל"ה שבתחילת דברינו, שאינו בא כלל לשלול את שאר המצוות מדין "כל העוסק בתורת", וסתירה מעיקרא ליתא. שזה תורף דבריו שם (מס' פסחים, מצה עשירה, דף קנא, א), שרק בקרבנות ובסיפור יצי"מ מצינו מעלת הסיפור והאמירה, "ולמה לא תהיה כן בשאר מצות לספר פרשיות תרומות ומעשרות שמיטות ויובלות ערכין ושדה אחוזה ובתי ערי חומה וכאלו הרבה, ונימא דסיפורן במקום קיומן". וי"ל שכוונתו היא שבאלו הדברים יש חיוב אמירה, הן בזכירת יצי"מ והן במי שנתחייב קרבן, שחייב לומר את פרשת הקרבן במקום הבאת הקרבן שנמנעת ממנו. ועל כך מקשה, מדוע רק בקרבנות (ובזכירת יצי"מ) יש חיוב אמירה, משא"כ בשאר המצוות שנמנעו מאתנו כגון תרו"מ שמיטות ויובלות וכו', שלא נתחייבנו באמירת הפרשיות הללו במקום קיומן. וכן מביא שם השל"ה מאמירת ד' פרשיות [שאף הן חיוב], ומבאר שגם הן קשורות בקרבנות (פ' שקלים ופ' פרה) או ביצי"מ (פ' החודש) או שהאמירה אינה "במקום" אלא היא עצמה המצוה (פ' זכור). ולכן אפ"ל שגם לדעת השל"ה, אם יאמר את הפרשה במקום העשייה (כגון במקום שנאנס ואינו יכול לקיים המצוה בפועל), אה"נ דיעלה לו כאילו עשאה, מדין "כל העוסק בתורת" או מטעם הגדרים האחרים כנ"ל.
וראה עוד בסה"ק דרך פקודיך (הקדמה ה), שלדעתו באמירה גרידא לא סגי, אלא צ"ל אמירה בעיון דווקא ובלימוד הדינים (והשווה למ"ש בס' לקוטי באורים בס' התניא [לר"י קארף] ח"ב עמ' צה הע' 48). ושיטתו בכל ספרו זה, שחלק הדיבור והמחשבה קיים בכל המצוות גם בזה"ז, ולכן יש ללמוד את דיני המצוה גם כשא"א לו לקיימה. וכלשונו ב"חלק הדיבור" בכ"מ: "ללמוד משפטי המצוה, ובפרט שהיא מצוה שאינה נוהגת בזה"ז קיומה הוא בלמדו משפטי המצוה ומחדש בה הלכות ודינין, כפי שכלו וכפי אשר חננו השי"ת, והלימוד במצוה תעמוד במקום עשייתה בפועל". והוא גם במצוות שאינן מסוג הקרבנות כלל, כגון (במ"ע נ-נא) חובת הבי"ד לדון בסייף ולדון בנזקי השור וכו'.
ולעצם השאלה האם הקריאה מהני בכל המצוות או רק בקרבנות, יעויין בדברי המבי"ט ב"אגרת דרך ה'" (נעילת שערים פ"ב) שבמצוות שאינו יכול לקיימן עתה, יקבל ע"ע לעשותן כשיבואו לידו, וילמד את הלכותיהן (בס' הי"ד לרמב"ם או בקרית-ספר להמבי"ט עצמו) בזמנן, וכן יעשה מדי שנה בשנה. ואת מצוות שמיטין ויובלות יקיים בלימוד הדינין כנ"ל בשנת השמיטה, וקריאת פ' הקהל יקרא בסוף השמיטה (ועיי"ש כיצד ינהג לגבי שנת היובל שאינה ידועה לנו).
וכ"כ מוהרא"ל עפשטיין בעל ס' הפרדס בהקדמה לסידורו שהדפיס בקעניגסבערג תקכ"ה: כמו שהזהיר האר"י ז"ל בדורו ללמוד כל תורה שבכתב ופירושיה ע"פ מסקנת הגמ', לכן הזהיר ללמוד כל ספר הי"ד להרמב"ם ז"ל שבו הלכה פסוקה מכל המ"ע ול"ת (כי צריך שישלים תרי"ג מצות במעש"ה ובדבו"ר שהוא סוד זאת תורת העולה כמ"ש רז"ל) לכן ילמוד כל הרמב"ם, ובמחשב"ה, עיין בסידור האר"י הנכתב. עכ"ל. הרי לנו שדברי רז"ל ב"כל העוסק" שייכים לכל התרי"ג מצוות.
[יט]
"כל העוסק בתורת..." [ב]
בקובץ קצד (עמ' נו ואילך) הארכתי בשיטת השל"ה הק' בענין "כל העוסק בתורת", אם הוא בכל המצוות או רק בקרבנות. אח"כ מצאתי בשל"ה גדר נוסף באותו ענין, והוא לו במאמר השישי מעשרת המאמרות (דף נד, א-ב) וזלה"ק:
ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד וכו', ויש להקשות מה הם הדברים הרבים שזוכה להם… הענין הוא, הקב"ה נתן תרי"ג מצות ובאלו התרי"ג מצות נשלם דמות וצלם האדם… ויש הרבה מצות שהם בחלק הנמנע אצלו לקיים ואפילו מרע"ה לא קיימם… וא"כ לא נשלם דמות וצלם שבו חלילה וחלילה. אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה הכוונה… אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב"ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, או אם מקיים כל מה שאפשרי לו לקיים, מעלה עליו הקב"ה כאלו קיים הכל, כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה… ובזה יתורץ גם כן במה שנמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, והקושיא מפורסמת בזה המאמר, כי נודע התכלית הוא גדול מהפעולות הקודמות המביאות להתכלית, ומאחר שהתכלית הוא המעשה, נמצא המעשה גדול… לענין זה נראה לי לפרש דה"ק, דהתלמוד מביא לידי מעשה, כלומר שהלומד והעוסק לשמה וחושב לקיים מביא כאלו היה קיים זה המעשה, מאחר שמצדו לא היה בצר באם היה באפשר לו לקיים. וזה שסיים ר"מ זוכה לדברים הרבה, כלומר זוכה לדברים הרבה דהיינו יותר ממה שעשה מקבל שכר כאלו עשאם, מאחר שצד מחשבתו שבלב היה מוכן לקיימם אם היה באפשרי לו (יעו"ש עוד בענין הרצון לקיים שנחשב כמעשה).
וראה גם בקונטרס-אחרון שבסו"ס התניא (דף קנו, ב) וזלה"ק: לימוד המצות, שמשיג ותופס המהות, ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ"ש זאת התורה כו'. עכ"ל. וכוונתו לפסוק "זאת התורה לעולה" וגו', ולדרז"ל על פסוק זה "כל העוסק בתורת עולה" וכו'. ויעו"ש דמיירי בכל המצות ולאו דוקא בקרבנות.
ובס' שפתי צדיק פ' קדושים (אות יח): ומצוות שאין לנו בפועל, משקה האילן [שבג"ע המיוחד למצוה זו] על ידי לימוד ההלכה מאותה מצוה, כמאחז"ל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה.
[כ]
שיתוף שם שמים ואדם בהבעת תודה
בקובץ שם (עמ' מט) הביאו מדברי הגה"ק מוהרצ"א מדינוב זצ"ל בסה"ק בני יששכר שכתב בזה"ל: מכאן תוכחת מגולה הוא שלא לומר, כמו שנוהגין העולם לומר למי שעשה לו איזה טובה, אומר לו, הש"י ואתה עשו לי הטובה הזאת. וזה אסור דהוי משתתף שם שמים ודבר אחר. עכ"ל. והנה בשל"ה הק' בשער האותיות אות כ (דף סח, ב) מביא מס' מבחר הפנינים בזה"ל: אדם אחד בא לפני המושל, אמר לו באתי אליך לשאול דבר ששאלתיו תחילה מהבורא, אם תעשהו אשבח אלקים ואודך, ואם לא תעשהו אשבח ה' ואודהו ואדינך לזכות עכ"ל.
ונראה שיש לחלק בין המשתף שם שמים ודבר אחר ואומר ששניהם שווים בעשייה, לבין המודה גם לבורא וגם לאדם.
ובענין זה אציע לרבים את הקושיא הנשאלת על האמור באגרת-הקודש שבס' התניא (סי' כה), שגם אם אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, אין לו לכעוס עליו, מאחר והכל מידי שמים והרבה שלוחים למקום (יעו"ש). ועפ"ז יוקשה לכאו' לאידך גיסא, אם יעשה לו אדם טובה וחסד, הרי גם זה מידי שמים ובשליחותו של מקום, ומדוע בכה"ג מותר וצריך להודות לאיש חסדו ולהחזיק לו טובה.
[כא]
עבודה בבכורות לע"ל
ועוד בקובץ שם (עמ' לא), מהו מקור דבריו של האוה"ח הק' (במדבר ג', מ"ה) בשם חז"ל, שעתידה עבודה שתחזור לבכורות וכו'. הנה מקור הדברים טהור בכהאריז"ל בס' הגלגולים פכ"ג (והשווה למקבילותיו בשער הגלגולים הקדמה לה-לו, ובשער הפסוקים בס' יחזקאל). וכך נקט גם אדמו"ר בעל התניא זצ"ל בדרוש עה"פ ואת גביעי גביע הכסף, וכמבואר במאמרי בנו אדמו"ר האמצעי זצ"ל ונכדו אדמו"ר הצמח-צדק זצ"ל במאמריהם על אותו פסוק. ויש להאריך הרבה בדבריהם ואכ"מ.
[כב]
בין ראשונים לאחרונים
בקובץ קצה (עמ' נ) הביאו בשם הגרצ"ה אבד"ק בערלין, מה שנראה אשר בזמנינו חריפים יותר מדורות הראשונים שלא פלפלו כל כך כו' הוא כמו העוור שהולך בבית כו' והוא הולך ובא אצל חלון, והוא ממשש ואומר בלבבו אין זה דלת, שדלת כולו פתוח עד לארץ כו' נמצא שזה העוור מחדש ומחדד דברים שונים כו' והפקח הולך ואינו מרגיש כלל כו' הראשונים שהי' שכלם ישר ולא הגישו בעקמימות לא היו מחודדים כל כך, אבל בזמנינו שאין השכל ישר כל כך כו' ע"י כך מחדש חידושים רבים ופלפולים כו'. עכ"ל.
ועד"ז מביא אדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש זצ"ל ברשימתו משנת תרס"ג (מאמרי מוהרש"ב - ליקוט - ח"ב עמ' רסט) וז"ל: שמעתי ממו"ר הרשב"ץ שי', שפעם שאלו חסידים את כ"ק אאזמו"ר בעל צמח-צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, מדוע הראשונים כמו הרשב"א והרדב"ז ודומיהם, התשובות שלהם הוא בקיצור נמרץ, ההלכה מפורשה, והאחרונים התשובות ארוכות ביותר, ועל הרוב רק קיבוץ הדעות, בלי פסק הלכה. והשיב, הנ"מ הוא כמו בין פיקח לסומא, הפיקח שחפץ לילך בפתח הוא רואה לאן לילך כו', משא"כ הסומא בתחלה הוא הולך אל החלון, בחשבו כי הוא פתח, ער וויס א?ז טיר מוז זאיין א לא?ך אין ווא?נט, א?ב?ער עס קען זאיין א?ז דא?ס [איז] א? פענסטער וכו'. עכ"ל.
[כג]
במכתבו של הגרעק"א
בקובץ קצז עמ' יז (במכתבו של הגרעק"א זצ"ל): ועל האיש הקונה, שמילא לבבו למוכרן קודם שנגמר ההתרה, אני כועס למאוד וכו'.
ולענ"ד צ"ל: קודם שנגמר ההתכה, היינו התכת הטסין לכסף, שזהו ענין ההיתר ד"צורף" דמיירי ביה התם.
[כד]
בדברי האלשיך הק'
בקובץ קצט עמ' מח (במדור תמיהות וישובים), הביאו את דברי האלשיך הק' בפ' קרח שיעקב אמר לבניו פקוד יפקוד וכו', והקשו שהרי פסוק זה אמר יוסף אל אחיו, ולא יעקב אל בניו. ע"כ.
והנה לא על האלשיך לבדו קושיא זו, שהרי כבר קדמו רש"י בפירושו לתורה (שמות ג, יח) שכתב: יעקב אמר להם ואלקים פקד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם פקוד יפקוד אלקים אתכם. עכ"ל. ויעו"ש שם ברמב"ן שמתרץ את רש"י מהקושיא הנ"ל, וכן המהר"ל בס' גור ארי' ובעוד מפרשי רש"י.
[כה]
הצלחת ק' בראד בגלל מעשה הצדקה
בקובץ שם עמ' מט (במדור חדשים גם ישנים) הובאו דברי הנוב"י זצ"ל בס' צל"ח בזה"ל: פשוט אצלי, שכל הצלחת ק' בראד, היא בזכות צדקתם שנותנים לעניים. עכ"ל.
וראה זה פלא ששני נביאים מתנבאים כמעט בסגנון אחד, שכך כתב בס' דברי שמחה להאדמו"ר מציעשינוב זצ"ל (קראקא תרצ"ב, ח"ב דף כב, א מכתב מב, אל בעל הדרכי"ת ממונקאטש זצ"ל, בשנת תרס"ז): הנה שמעתי פעם אחת מכ"ק אאמו"ר [בעל הדברי יחזקאל משינווא] זצ"ל, שאמר בשם הבעש"ט זצוקללה"ה, אשר על עיר בראדי אין שולט שום מקטרג יען שתולה בשערי העיר שני כיסים של צדקה ושל גמ"ח. עכ"ל.
[כו]
הלשון "סהדי במרומים"
בגליון סיון תש"ן האריך הרה"ג רי"ח סופר שליט"א וליקט מספרי דרבנן שהשתמשו בלשון "סהדי במרומים" וכהנה מלשונות הקרובים לסגנון שבועה. ואוסיף עוד, כי גם בכתביו של אדמו"ר מו"ה שניאור זלמן בעל התניא והשו"ע מצאנו ראינו כגון דא, והוא בספר אגרות-קודש שלו (ברוקלין תש"מ) עמ' מ' שכתב שם "סהדי במרומים", והלשון "ה' יודע ועד" חוזר במכתביו פעמים רבות (ראה שם עמ' טז, כד, מג, נב, סד, עט, קכט, קעה).
ובאשר הרה"ג הנ"ל חביבא לי' דיוקא בכל כינויי שמות הגדולים, אעיר כי אדמו"ר מוהר"ח מצאנז קרא עליו "מי לנו גדול באחרונים ממנו" (שו"ת דב"ח ח"ב יו"ד סוס"י ג'), ואדמו"ר האבני-נזר מסוכאטשאב אמר "מי לנו גדולי האחרונים גדולים מהרב מלאדי זצ"ל" (ראה קו"א בסו"ס אור פני יצחק אות מח), והרה"ג ר' מאיר אריק מכנהו "גדול האחרונים הרש"ז ז"ל" (אמרי יושר ח"א סי' קג). ובכתבי הגאון בעל הצפנת פענח מראגאטשאוו נקרא "הגאון האמיתי מלאדי ז"ל" (יגדי"ת גל' נא [כסלו-טבת תשמ"ג] עמ' עו. שו"ת צ"פ ח"א, דווינסק ת"ש, סי' נח).
וראה עוד אשר אספתי כהנה וכהנה במבוא לס' ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן.
ונשוב לענין לישנא דשבועות, ונראה לי כי לאותו ענין שייך גם "מה שמצינו סגנונו של הראב"ד להשבע בכמה מיני שבועות על אמיתות סברותיו ושיטותיו" (אוצר הגדולים אלופי יעקב ח"ב עמ' מט).
ולכל הנ"ל יש להעיר דאף אי הלשון הוא אביזרייהו דשבועה, אך יש לדון גם בענין אי חיילי גדרי שבועה על הכתיבה (ראה שדי-חמד קונטרס הכללים מע' כ' כלל מז).
[כו]
הלשון "הודיע אלקים אותנו" וכיו"ב
עוד האריך הרה"ג בלשון השגור בפי רבנן "אחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת" (והוא עפ"י לישנא דקרא בבראשית מ"א ל"ט, ולא כמו שנפלה ט"ס במאמרו הנ"ל), שנראה שלא חששו לכאורה לדבר האמור בס' יראים שלא לנקוט בלשון הקרוב ללשון נבואה וכו' אפילו בדרך שחוק.
ולענ"ד נראה שאין לדמות זל"ז כלל ועיקר. כי לא חששו לאסור אלא דבר שלשונו משתמע כאילו נאמרו לו דברים מפי ה', אפילו אם אין כוונת האומר שיבינוהו בצורה זו. והנה עד"מ בה בשעה שאנו מאמינים כי כשכתב הראב"ד "כבר הופיעה רוה"ק בבית מדרשנו" לא היתה כוונתו למליצה גרידא אלא דברים כהווייתם וכמשמעותם (כהבנת מוהרח"ו בהקדמתו לשער ההקדמות, וראה שה"ג מע' הראב"ד הג'), ואילו היינו מוצאים מחבר נאמן עלינו שיכתוב "והנה הודיע אלקים אותי את הדברים דלהלן" גם בו היינו מאמינים כי רוח ה' דיבר בו - אולם כשאנו קוראים את הביטוי "אחרי הודיע אלקים אותנו" לא יעלה על דעת איש להוכיח מכך כי נגלו אליו האלקים, וזאת לראיה כי זו הלשון אינה מורה על גילוי נבואי ולכן אין חשש בשימוש זה.
ודעת לנבון נקל כי אין הבדל בין הביטוי הנ"ל לבין "וה' האיר עיני" או "והסברתי את הענין היטב בעזרת השי"ת", וכך גם הידיעה שיש לנו בהבנת הענין נחשבת כבאה בסייעתא דשמיא וכלימוד מלמעלה. ומה גם שלשון "הודעה" מתפרשת גם מענין לימוד והשפעת הידיעה וההבנה (ראה בתרגום לירמי' י"א י"ח וה' הודיעני ואדעה: וה' אלפני ואליפית. לעומת האמור שם מ"ב י"ט ידע תדעו: מידע תידעון) וא"כ "הודיע אלקים אותנו את כל זאת" הוא ממש כעין "חנני ה' דיעה להבין את כל זאת".
ודוק בלשון אותם גדולים שהתבטאו בלשון רבים "הודיע אלקים אותנו" (גם אותם מחברים שאינם נמנעים מלהתבטא בלשון מדברת בעדם "ראיתי" "מצאתי") כשהכוונה לשלול מהלשון את המשמעות לגילוי נבואי אלא שהכותב משתף עמו את המעיינים וכאילו אומר "אחרי שעזרנו ה' עתה להבין את הענין". וכשם שהמאמין בהשגחתו הפרטית של הבורא ית' ושמה' מצעדי גבר כוננו יאמר "האלקים הביא אותי הנה" אף כי לא שמע על כך מאומה מפי ה', כך גם יאמר המאמין "הודיע אלקים אותנו את כל זאת" על כל דבר שכל שנשפע לו בישע ימין עליון.
ויש להסמיך לכך את דברי אדמו"ר בתניא (אגה"ק סי' כה): כל הכועס כאילו עובד ע"ז כו' לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו כו' בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו וכמ"ש כי ה' אמר לו קלל, והיכן אמר לשמעי, אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה', ורוח פיו המחי' כל צבאם החי' רוחו של שמעי בשעה שידבר דברים אלו לדוד כו'.
[כז]
בדברי ה'פנים יפות'
(תמיהני אם הקושיא דלהלן עדיין לא נשאלה בבית מדרשכם).
כתב בסה"ק פנים יפות פ' קרח (בד"ה והולך מהרה): יש ליתן טעם מש"ה ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, הוא לפי שמרדו באהרן שנתנה לו הכהונה בעשרים וארבע מעלות כדאיתא בברייתא דשנו חכמים הכהונה נקנית בעשרים וארבע מעלות, וכנגדן נתנו לו עשרים וארבע מתנות כהונה, וכנגדן תקנו עשרים וארבעה משמרות, לכך מתו כ"ד אלף. ובזכות אהרן נשארו כ"ד חלקים מישראל שכ"ד פעמים כ"ה [אלפים] הוא שש מאות אלף, הרי שנשארו כ"ד חלקים, והיינו דכתיב ויעמוד בין המתים ובין החיים כי מה שנחטאו מתו כ"ד אלף נשאר כ"ד חלקים בזכותו שעמדה להם. (ועיי"ש עוד רמז).
וראיתי מקשים (ואיני זוכר היכן) שהרי מפורש בקרא ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח (י"ז י"ד), ואילו כ"ד האלפים מתו במגפה בבעל פעור (בלק כ"ה, ט').
[כח]
חדר"ג לשאת ב' נשים
בגל' קלה (ע' כט) מובאת תמי' כיצד תיקן רגמ"ה שלא לישא שתי נשים, והרי מבואר בפסיקתא דר' טובי' דכך דעת הקראים, ובגמ' ב"ב (קטו, ב) מפורש דאין שומעין אפילו לנשיא שבישראל באם תיקן דבר שהוא כחוק דת הצדוקים.
והנה לכל לראש ברור שאין לייחס לרז"ל שום דרשה לענין הקראים, שהרי ענין הקראות נתחדש רק בזמן הגאונים. ומה שהסתמך המקשה על "פסיקתא דר' טוביה" (וכשהעתיקו קושיא זו בגל' קלו (ע' סד) כתבו "פסיקתא" סתם), הרי זו נתינת מקום לטעות כאילו במדרש ממדרשי רבותינו התנאים או האמוראים עסקינן, ולא היא! "מדרש לקח טוב" המכונה "פסיקתא זוטרתא" או "פסיקתא דר' טוביה" הוא לר' טובי' ב"ר אליעזר שהיה בן דורו של רש"י, ומובן שאין להקשות ממדרשו של ר' טוביה על רבינו גרשום שקדם לו לפחות בשני דורות.
ולא רק הזמן מפריד ביניהם אלא גם המקום ותכונתו, כי ר' טובי' גר בארצות המזרח ששם היו שרויים הקראים, ואילו רבינו גרשם הי' בארץ אשכנז שלשם לא הגיעו הקראים מעולם.
נוסיף ונאמר כי אין לקראים הלכה פסוקה ומקובלת, וידוע כי "אין שני קראים אשר דעותיהם יתאימו יחד וכל קראי דעה אחרת לו". וגם בענין איסור שתי נשים חלוקים הם, וי"א כי גם האוסרים לא אסרו אלא כשאין האשה הראשונה מסכימה שיקח בעלה אשה אחרת עליה.
ומעתה אין מקום כלל להקשות מדוע אסר רבינו גרשם לאנשי אשכנז, ולא חשש לדעתה של כת קראים מסויימת בארצות המזרח, שספק גדול הוא האם כבר קמה ונהייתה בדורו.
ותמיהני על המקשן שלא העיר כלל מדברי המפרש ל"פסיקתא זוטרתא" על אתר בפ' תצא, שלדעתו כל עיקרה של תקנת רבינו גרשם היתה להוציא מלבם של הקראים, ולכן גזר רק עד סוף אלף החמישי "להראות כי זה רק מטעם גזירה ולא ע"פ דין". וגם בדעתי עלה לכתחילה לתרץ בדומה לזה שלכן לא אסר באיסור גמור אלא שיש אופנים שהתיר ע"י מאה רבנים, וי"א שבמקום מצוה לא אסר כלל לכתחילה ואי"צ אפילו היתר ק' רבנים.
אלא ששני תירוצים אלו נדחים מדברי התוס' בב"ב שם שאפילו בתיקון לפי צורך שעה אין שומעין לנשיא כו', וא"כ לא הי' יכול לתקן אפילו עד סוף אלף החמישי ואפילו שלא באיסור שאין לו התרה. אלא מחוורתא כדלעיל שקושיא מעיקרא ליתא.
(ומה שהביא בגל' קלו הנ"ל מדברי השאילת יעב"ץ דגם אצל אוה"ע אין נושאין שתי נשים "מפני חמת המציק" - לא דק, והפשט הפשוט בדברי היעב"ץ הוא שישראל נאנסו לקבל עליהם תקנה זו "מפני חמת המציק", עיי"ש).
[כט]
מצוות השקולות כנגד כולן
בגל' ?? ובגל' ?? נכתב אודות מצוות השקולות כנגד כולם. והנה בסידורו של רבינו הזקן זצ"ל בעל התניא (שער החנוכה, דף ערה, א) כתוב לאמר: "מצות מזוזה כוללת כל המצות, ובתפלין אמרו דהוקשה כל התורה לתפלין כו' אך במזוזה וציצית אמרו דשקולין כנגד כל המצות. עכ"ל.
ובדבריו של האדמו"ר מאלכסנדר הרה"ק ר' שמואל צבי זצ"ל ב"אגרת הקודש אשר שלח לאנ"ש בשנת תר"פ לחזק הדת" (האגרת נמצאת אצלי בדף נדפס, ואיני יודע אם נדפסה גם בספר): "ויבדקו המזוזות שיהי' כשרים... ושקולה מצות מזוזה כנגד כל התורה". עכ"ל.
ולא ידעתי מקור הדברים.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
