קובץ דברי–תורה, ד, כפר חב"ד תשל"ה, עמ' יח–כג
נדפס שוב בשבועון כפר חב״ד, גל׳ 1635, עמ׳ 22

הדלקת נר חנוכה בפנים

מנהגנו בהדלקת נר חנוכה להניח המנורה בפנים החדר ולא בחוץ (וכמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תרע"א ס"ז: בזמן הזה שכולנו מדליקין בפנים) וגם לא בחלון הפונה אל רשות הרבים. וכבר דשו רבים לבאר הטעם שגם כיום דלא הוי שעת הסכנה בכ"ז פשוט המנהג (אצל הספרדים והאשכנזים, ובפרט תלמידי הבעש"ט נ"ע) להדליק בבית פנימה. לקמן אקבץ הראיות והסברות למנהגינו והחששות המסתעפים משינוי מנהג זה (והדברים מיוסדים בעיקרם על מ"ש בשו"ת דבר יהושע ח"א סי' מ' (ובהוספות לשם) וח"ב סי' קא-'ג, וכן במ"ש ב"נועם" חלק ט"ו).

על המציאות של הדלקה בפנים גם שלא בשעת הסכנה בידינו עדות נאמנה, שכתב באור זרוע (הל' חנוכה סי' שכ"ג): והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצרות.

ובדב"י שם מסיק שגם דורות שקדמוהו נהגו כן, ומסיים: "ומכיון שגם רבותיו של האו"ז היו נוהגים כך לא רצה האו"ז לנהוג אחרת אע"פ של ידע טעם המנהג".

ובאוהל-מועד (לחד מן קמאי - שער מועד קטן, דרך א' נתיב ה'): ועכשיו נהגו להניחו על הפתח ומבפנים ואע"פ שאינו בשעת הסכנה.

ובעל העיטור כותב: ואחר שנהגו על הסכנה - נהגו.

רש"א מרגליות (אוצרות ירושלים צ"ב סי' תתק"י) מדייק ומוכיח מכהאריז"ל        שכך הי' גם מנהגו של האר"י הקדוש להדליק בפנים, ומסיים שם ממ"ש בתשובה בס' הון יוסף סי' י' "שבכל דור ודור גדולים וקדושים אשר בארץ המה אינם זים מכל מה שציוה רבי' האר"י זיע"א אפילו שדבריו הם נגד הש"ס והגאונים" - וכ"ש בנדו"ד (ובוודאי כ"ה בכל הדברים הדומים בסתירה בין דעת האריז"ל לבין הש"ס והפוסקים) שהמנהג מאושש היטב על יסודי ההלכה.

לטעם ההדלקה בפנים אף אחר שבטלה סכנה  כתב הראגאטשאווי בצפנת פענח (הל' מגילה פ"ג ה"ג) שאף שלא בטלה מגילת תענית לגבי חנוכה ופורים, היינו דוקא לעצם המצוה (ההדלקה בנ"ח וקריאת המגילה בפורים) אך הפרסומי ניסא בטל ולכן אין מדליקין בחוץ ואין הרואה מברך (ובפורים ביום אין מברכין שהחיינו - כמנהג חב"ד עפ"י פסק אדמוה"ז בסידורו, עד שנת הכת"ר שאז הנהיג אדמו"ר הצ"צ לברך גם ביום. ועפ"י מ"ש הצ"צ בפס"ד (בלקוטים שבסופו) דשאני ברכת שהחיינו משום שאין בה חשש של לא תשא ה"ו, אין סתירה בין הדלקה בפנים לבין ברכת שהחיינו היום, ובפרט עפ"י  מ"ש הדב"י (הובא לקמן) שבהדלקה בחוץ ישנם חששות על עצם קיום המצוה).

אחר שנהגו כן דורות על דורות יצאו אנשים (ב"מוריה" כרך ג, ג-ד כותב שהיו אלה כנראה תלמידי הגר"א בירושלים, שדרכו-דרכם להחזיר ליושנה עטרת מצות ש"נשתכחו") ונהגו שוב להדליק בחוץ.

כלפי מנהג מחודש זה יוצא בעהמ"ח דב"י הנ"ל ומאריך ליתן טעם למנהגנו בהניחו יסוד שאחר שנעקרה תקנת ההדלקה בחוץ מפאת הסכנה וקבעוה בפנים, {ראה לקמן מלשונו של הבנ"י שביטלו הדלקה בחוץ, וכן מפורש בס' נר מצוה למהר"ל מפראג - קרוב לסופו - שכותב: "כיון דאי אפשר משום סכנה עקרו  חכמים לתקנתם שתקנו שיניח מבחוץ"} שוב לא בטלה תקנה זו אף אם בטלה סכנה - משום א) שמא תחזור הסכנה ח"ו, ב) שכיון שביטל בי"ד בטלה תקנה לגמרי וצריך בי"ד אחר שיקיימנה (ולכן במסכת סופרים לא נזכר כלל דין הדלקה בחוץ, כי כפיה"נ הי' אחר שבטלוה ושוב אין ענין בדין זה) ומוכיח מירושלמי שליכא אפילו מדת חסידות להחמיר ע"ע ולנהוג כמקדם "דמאחר שהמנהג כך אין לו לשום אדם אפילו מופלג בחסידות לשנותו".

ולא זו בלבד, אלא שהמדליק בחוץ יתכן שלא עלתה לו כלל מאחר שעבר על תקנת חכמים שתקנו להדליק בפנים. וגם, שמא תקנו שדין הפרסומי ניסא יהיה לבני ביתו ולא לבני רה"ר, וא"כ כשמדליק בחוץ אין בהדלקתו פרסומי ניסא כתקנת חכמים.

ועפ"י הנ"ל מתמה בדב"י שם על מנהג אנשי ירושלים הנ"ל, ולדעתו כל המשנה מוציא לעז על גדולי הראשונים, חומרא זו אינה אלא קולא, ומחזי כיוהרא.

ומסיק שם: "ע"כ אומר אני בענ"ד שההולך בדרך רבותינו הקדושים להדליק עכשיו בפנים זהו דרך בטוחה יותר מאותן שעושין את רבותינו כטועים ח"ו מחמת שלא יודעים טעמם כמ"ש בפירש"י בשיר השירים אם לא תדעי כו' צאי לך בעקבי הצאן".

על עצם ההדלקה בחוץ מקשה הרה"ק ממונקאטש בנמוקי או"ח (סע' תרע"א) הרי הרוח המצויה עלולה לכבות הנרות, וא"כ בכל אופן אין בהם כדי שידלקו כשיעור, וההדלקה יכולה להתקיים רק כשמניחים המנורה בכלי זכוכית (ולא מצינו בפוסקים שיחייבו ההדלקה דוקא באופן כזה. וב"נועם" שם, שמהאי טעמא גופא שלא רצו לחייב לכולם לקנות עששית משום שמהכבדה זו על קיום המצוה "אתי לאימנועי ממצוה" - כדמצינו (שבת כא, ב) לגבי הדלקה למעלה מעשרה טפחים - לכן נקבעה לדורות הדלקה בפנים) ומאידך מצריך שם עיון אם ראיה דרך הזכוכית מקרי ראיה (וכ"ש דקשיא לפי"ז על מנהג הרה"ג מבריסק שכיסה המנורה - בשעת מלחמה - בנייר כחול, כמסופר ב"מוריה"שם).

וגם המנהג להניח המנורה בחלון הפונה לרה"ר אינו 'חלק' הן משום שיל"ע בדין ראיה דרך זכוכית והן מפני שמבטלים כל ענין ההדלקה בפתח (כמ"ש ברמ"א שם, וכמשצ"ל ההדלקה אל מול המזוזה), ובפרט אם המנורה היא - כרוב המנורות בזה"ז - בעלת דופן אחורי המסתיר על הנרות, הרי איך שיניחנה ימנע בכך היכר או מבני ביתו או מבני רה"ר, ולפיכך עדיף בפתח. וכ"ש הדרים בעליה ומניחים בחלון יוצא שכרם בהפסדם כי רוב העליות הן למעלה מכ' אמה מקרקע רה"ר, ובכה"ג לכמה דיעות עדיף טפי להניח בפתח (וכמ"ש ב' סברות האחרונות כ"ק אדמו"ר שליט"א במכתבו הנדפס לבקו"ש ח"ה עמ' 456, ובארוכה בשיחת נר ה' דחנוכה תש"ל).

והנה ב"מוריה"שם מדמה "החזרת עטרה מצוה זו ליושנה" ע"י תלמידי הגר"א לדרכו של רבם "להחזיר ליושנם מצוות שנשתכחו פרטיהם משום מה בהמשך הזמן כו' כלבישת תפלין כל היום", ואין להאריך ולהתייחס לבטוי "מצוות שנשתכחו פרטיהם" בו כולל את הנחת תפלין כל היום ובחדא מחתא את גדולי ישראל (ובהם האריז"ל) שלא הניחו תפלין במשך כל היום וכאילו נובע זה מחסרון ידיעה ח"ו וכה"ג.

אך ידוע הטעם הפנימי (מלבד הטעם הגלוי של 'גוף נקי') כי בזה"ז א"א (אחר חורבן בית הראשון) להמשיך ע"י תקיעת שופר בשבת אותן המשכות שהמשיכו בביהמ"ק דלפיכך אין תוקעין במדינה (כמ"ש בלקו"ת ד"ה יו"ט של ר"ה).

והמכיר בפנימיות התורה והמצות מבין שאין נעשים בהם שנויים מחמת חלופי תנאי הסביבה והחיים, ואין בידי אוה"ע לגרום לשנוי בקיום המצוות ואף גם זאת שהגלונו מארצנו ומנעונו מקיום רוב המצוות הרי ישנו טעם פנימי שהוא הגורם האמיתי לביטול מצוות אלו (וכמ"ש בד"ה לקיחת אנשי חיל - מכ"ק אדמוה"א) וכדמצינו בתכלת דציצית שנעלמה במשך השנים, הרי אין זה ענין טכני של שכחה שאפשר לתקנה ע"י מציאה מחיפוש, אלא - כמ"ש האריז"ל (בשער הכוונות ובסדורי האריז"ל) שבזה"ז א"א כלל להמשיך ההמשכות שע"י התכלת. ולכן היתה התנגדות לחידוש התכלת בדורות האחרונים, אם משום שי"ל שהתכלת נעלם בגשמיות כתוצאה מהעדר ענינו הרוחני ולכן אאפ"ל שימצאוהו, או משום שאף אם ימצאוהו אין כל תועלת בהטלתו בציצית.

וגם "שעת הסכנה" שרשה ופנימיותה הוא בעליונים "כי זה מורה שהקליפה גברה   למעלה" (טור ברקת סי' תרע"א סק"ה).

הבדל נוסף בראיית רוחניות המצוות ונצחיותן ניכר בפסק אדמוה"ז (הל' ת"ת        פ"ב ה"ד): גם עכשיו שנכתבה התורה שבע"פ ויוכל לעיין בספרים מה ששכח אין זה מועיל כלום כו' שמצות התורה לא תשתנה בשינוי הדורות ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים. עכ"ל. ומאידך איתא בהנהגות הגר"ח בדרך הגר"א (ארחות חיים - כתר ראש סעיף סז): בענין השוכח דבר א' ממשנתו, זה קאי על הראשונים שלמדו בעל פה. עכ"ל. ואכמ"ל.

וכן מצינו שנאמרו טעמים פנימיים על ההדלקה בפנים, טעמים שאינם משתנים אף כשבטלה הסכנה (ולא ישתנו סודות התורה ודיני המצוה בהתאם למצב רוחו של כל גובערנאטאר ומושל בעירו) וטעמים אלו קיימים הם כל משך זמן גלות החל הזה עד ביאת גו"צ בב"א.

וכמ"ש הרה"ק מקאזניץ בנר ישראל שבזה"ז אנו בעולמות התחתונים במדריגת 'שוק', ואי"צ להוציא הנר החוצה לשם הארת רה"ר.

ובעבודת ישראל כתב שכשהדינים שולטים אין בקדושה כח כ"כ שתוכל להתפשט החוצה ללא שיאחזו בה החיצונים (וכמשנ"ת טעם כעי"ז בלקו"ת שם על כלל הגזירות והסייגים של חז"ל).

- ופשוט שתשות כח הקדושה תלוי בזה"ג ולא בגזירות הגוים המשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן.

וגם הרה"ק מדינאב בבני יששכר (במקומות שנעתקו בתשו' דב"י שם ובס' רצ"א מדינוב עמ' תקפד-תקפה) מבאר בדרך רמז כי ההתנגדות לחכמת התורה ולקדושתה נובעת ממהרסים ומחריבים הבאים מקרבנו ולכן ההדלקה היא בפנים, ולא כבעבר שההתנגדות היתה מחכמות החיצוניות. כמו"כ מביא שם (מא' ג אות לט) מהעוללות אפרים (ח"ב מאמר רצה) שתולה השינוי בהדלקה בשנוי הדורות ובהבדל שבין "הדורות הראשונים שהיתה התורה חביבה עליהם" ובין "דורות הללו שנמעטה התורה ולומדיה". וכעין זה כתב הרה"ק מאוורוטש (בת עין, תחלת דרושים לחנוכה), ושם שהשפעה לדברים חיצונים באם אינו שייך להשפעה זו זהו"ע הסכנה.

ומטעמים אלו וכן מדיוק לשונו שם שביטלו ההדלקה בחוץ, ניכר שאין בשנוי          תנאים החיים בכדי להחזיר ההדלקה כתקנה הקדומה קודם שעקרוה.

וכן מעשה רב דהרה"ק הנ"ל (המובא בנמוקי או"ח שם) שהיתה לו עששית זכוכית עבור מנורת החנוכה שלו, אך לא השתמש בה באמרו "כי תהיה לו לצורך בעת ביאג"צ שאז ידליקו מבחוץ" ולא חשב כלל על הדלקה בחוץ בזה"ג במקומות ובזמנים שאין סכנה (ובפרט שגם בשעתו ובמקומו היה בנקל להדליק בחוץ כמש"ש).

ולפי"ז גם מ"ש הרא"ה בארחות חיים (הל' חנוכה אות ג'): "ועכשיו בגלות שאין אנו יכולים לקיים המצוות בשלימות מניחה על פתח ביתו מבפנים" - כוונתו לזה"ג עד ביאת גוא"צ ולא לחלק בין בנ"י שבין האומות לבין בנ"י הגרים באה"ק (כמו שרצה לחלק ב"נועם" שם).

ואף שבתורת חב"ד מודגש ומוסבר תמיד ענין ההדלקה בחוץ דוקא, י"ל בב' אופנים (מלבד הידוע שבדא"ח מבוארות גם דעות שלא קיי"ל להלכה, או מנהגים שלא נהגינן כמותן): א) כי פנימיות התורה מבארת הענינים כפי שצ"ל מסודר (לקו"ש ח"ז עמ' 362) והסדר הנאות הוא כבזמנים כתקנם (זה"ב ולע"ל) ולא בזה"ג, ב) ע"ד שמצינו בכ"מ על זה"ג "קלקלתנו זו היא תקנתנו" שישנם ענינים שאפשר לפעול ולהמשיך בזה"ג ביותר בנקל מאשר בזה"ב, ואולי גם ענין זה הוא מאלו הדברים, ואפשר בזה"ז להמשיך ל'חוץ' גם ע"י הדלקה בפנים (אך בשיחת חנוכה תש"ל הנ"ל נא' שאפשר לבאר מנהגנו בדרך הרמז והסוד, וא"כ פשוט הוא לי"ח שאין סתירה ממנהגנו למשנ"ת בדא"ח, וה' יאיר עינינו).

אך בכ"ז י"ל רמז לדבר מתורת רבוה"ק, והוא ממשנ"ת בלקו"ש ח"ב עמ' 483 שחנוכה ונ"ח ענינם בחשאי ושלפיכך נהגו נשיאי חב"ד להדליק רק כשב"ב נוכחים והקפידו שלא יהיה שם מי שאינו מבני המשפחה (וכעין מ"ש לעיל שבזה"ז שהפרסומי ניסא הוא לבני ביתו היינו בדוקא כו').

ויעויין גם במ"ש אדמו"ר הצ"צ (תהלים יהל אור עמ' תנו) בענין פרסומי ניסא, שבעצם ענין הפרסום כשלעצמו עלול הוא להזיק, אלא שבהארת נ"ח ישנה בחי' עלדאתכ"ס "לכן שרי פרסום".

- וא"כ מקום לומר שבזה"ג שירדה תשות כח לקדושה חששו להדלקה בחוץ (ובפרט שבלילה חיישינן טפי, וכמ"ש בסדור האריז"ל - ר"ש – (תפלת ערבית בתחילתה): "אין ליתן צדקה בערבית כי אז היא לילה והדינין גוברים ויש פחד מאחיזת החיצונים".

ובדרמ"צ (קיב,ב): שאין מהצורך להתחיל מלחמה עם הס"מ כו' וזהו ענין מלחמה ויש חשש בדבר כ"א כשהוי' ציוה לנביאים כו'.

ועוד יש הרהורי דברים על ענינים שנהגו דורות האחרונים חומרא על דורות הראשונים, וכמ"ש אדמוה"ז בשו"ת סוס"י ז': "וכה"ג מצינו כמה דברים שנחלקו בהן הפוסקים ראשונים או אחרונים ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין ובדורות הללו רבו כמו רבו הנהוגים להחמיר כמו חדש ותפלת ערבית בזמנה וכה"ג טובא" ונתבאר הענין בדרושי דא"ח בענין הנדרים ובענין ערבים עלי דברי סופרים, וכן מאמר אדמוה"ז (מאה שערים עמ' 78) בביאור המעשה דר' וואלף קיצעס שהחמיר יותר מהבעש"ט נ"ע - אף (מלבד משנת"ל משו"ת דב"י דבנדו"ד אפ"ל דאין מקיימים כלל המצוה כ"חומרא" זו) היינו דוקא כשאין בכך הוצאת לעז על הראשונים "שנשכחו מאתם פרטי המצוות בהמשך הזמן" ח"ו, ובפרט באם יש בכך גם סטיה מההנהגה עפ"י פנימיות התורה.

עוד יש להעיר על מה שמחמירים בטבילת עזרא למרות שבטלוה חז"ל (שבת כב, ו? ובר"ן שם ), וי"ל דמכיון דאמרי שלתפלה לא בטלוה כלל (כמ"ש הרי"ף והר"י מר"ה גאון) הרי אף דלית הלכתא כוותייהו יש מקום לנהוג לפנים משוה"ד ולאחוז בדעה זו, ובפרט שגם החולקים אינם שוללים הטבילה ח"ו ואדרבה מודים שהתפלה מקובלת יותר כו' וכמ"ש הר"י - ובלקו"ת פ' תבא.

(ואין הכוונה לבאר כאן טעם הנוהגים והמחייבים טבילה זו אף אחר שבטלוה, שכבר האריכו בכך בתשובות ובקונטרסים שלמים, אלא רק לנגוע במ"ש בדב"י הנ"ל שאחר שבטלו תקנה מאיזה טעם שיהיה שוב אין כל ענין לקיימה עד שיקום בי"ד אחר ויקיימנה).

והנה ב' תקנות חידש כ"ק אדמו"ר שליט"א שלא כמנהג דורות הקודמים: א) שלא להיות בירושלים ת"ו בפסח שני ובין הערבים דפסח ראשון, ב) הדלקת נר שבת קדש ע"י נערות וקטנות.

- ובתרווייהו אין זלזול ח"ו בדורות הקדמונים, כי רק אחר מלחמת תשכ"ז נוצרה האפשרות המעשית (והחשש ההלכתי) להקרבת קרבן פסח (ובעוה"ר חזר המצב לקדמותו) כמ"ש בלקו"ש לפסח שני תשל"ה.

ובנר שבת נהגו דורות רבים שאף נערות תדלקנה (וכמ"ש בערוה"ש בפשיטות) ובדורות האחרונים ממש בטל מנהג זה מחמת הלחץ וכו' אך בכ"ז נתקיים בכמה משפחות לאורך כל הזמן, והותרו שאר המשפחות לחזור ולקבל עליהן מנהגן מקדם (מנהג שלא נמנו עליו ח"ו לבטלו) ואילו שאף אבותיהם לא נהגו בזה ג"כ אין בכך משום הוצאת לעז ח"ו, וככל החומרות ההידורים של דורות האחרונים כנ"ל (וגם אין בכך משום איסור שינוי מנהג אבותיהם, וכמ"ש אדמוה"ז בתשובתו הנדפסת במשנת יואל עמ' כד, ועיי"ש במה שהאריך המו"ל בביאורו).

ובאשר למנהגנו בהדלקת נ"ח, הרי אין מעשי רבוה"ק צריכים חיזוק ואנו מחוייבים ללכת בדרכם ולהחזיק במעשיהם אף אם אין יודעים טעמם של דברים (ובמכ"ש מרב אחא [סוכה לב,ב] שהידר אחר הדסים של "בדיעבד" הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא להכשירם) ומה גם שהעיון מכריח ש"הידור" שלא נהגו בו מעמיד בספק אף את גוף קיום המצוה.