"רוב מניינם" של גלגולי הסיפור שלפנינו, יסודם ברשימה שפרסם ר' טוביה פרשל בשבועון 'הדאר' (י"ב אדר תשנ"ז), ורק "רוב בניינם" ממני.

אנחנו נתנהלה לפי סדרם הכרונולוגי של המקורות.

[א]

לראשונה פוגשים אנו בסיפור זה, בספר "פתגמים מחוכמים ושיחתן של תלמידי חכמים", מאת ר' משה הענך בערשטיין (לונדון תרס"ד, עמ' 124):

אמרו על בני הישיבה בוואלאזין, כי העמידו ביומא דפורים רב לפי שעה, ותמיד בחרו בני הישיבה במחודד אחד, מהתל בהיתולים, אשר כחו במוחו לחדש חרוזים על "מזמור שיר חנוכת" ו"אז ישיר" (וכן עיני ראו). וכדרכם תמיד, כי המהתל יקרא בימים אלו הרב (לפי שעה) מוואלאזין.

אך טרם קבל עליו שם זה, הותנה עמו, כי אחר חג הפורים עליו ללכת לפייס את מי אשר החמיד לצון עליו, כי יכפר לו, ובעד כל העם.

ויהי אחד מהם אמן נפלא לתהלה ולמשמים מרוב חדודיו, אשר מבלי כל שנוי התחקה את תנועות הנצי"ב [=ראש הישיבה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין] ז"ל בפהוק וגהוק שלו.

ויהי כעבור ימי המשתה, בא זה לפני ה"נצי"ב" ויתנצל כי היה מבושם יותר מדי.

ויאמר ה"נצי"ב" ז"ל, העולם אומרים מה שמצוי בשיפולי ריאה בבהמה, זהו סירכא, בשכור נמצא על לשונו (וואס ביי ניכטערן אויפ'ן לונג, איז ביי שכורען אויפ'ן צונג) ואם כן קשה, הלא ישקו את הבהמה יין שרף, ויבדקו במקום הריאה את לשונה? וידעו מה שבתוכה. והתירוץ, זה הוא הכלל רק אצל אדם, אבל לא אצל בהמה...

[ב]

ב'פתחא זעירא' שבראש הספר "צבא רב" (פיעטרקוב תרס"ח, עמ' 9), מספר הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן אבד"ק פלונסק:

ויסופר, כי בימי רבנותו של זקיני הגה"ק מהרצ"ה [=צבי הירש ברלין] אבד"ק ברלין, המחבר, היו נוהגים לעשות לשחוק לפורים את אחד מתלמידיו לרב לפורים הנקרא "פורים רב". פעם, בפורים, כשהיה הרב המדומה, הפורימי, מבושם כל צרכו עד דלא ידע וכו', דיבר סרה על רבו הגאון זקיני זצ"ל, ומלט מפיו מתוך שכרותו דברי לעג ובוז נגדו.

למחרת, כשנתפקח, הזכירוהו חבריו את הדבר שעשה אתמול והוכיחוהו על הדברים המגונים שהוציא מתוך פיו נגד רבו.

להתלמיד ההוא – הרב לפורים – חרה ומצר מאד על זה, והלך להתרפס לפני רבו ולבקש סליחתו על עוונו זה.

"מחול לך, מחול לך" קרא רבו הגאון אליו כשראה את תלמידו שסרח לו בא להתרפס לפניו, אם כי נכון הוא – הוסיף בצחוק – פתגם ההמוני "וואס בייא אניכטערין אויף די לינג איז בייא אשיכורין אויף דיא צינג" [=מה שאצל הפיכח על ריאתו, אצל השיכור על לשונו], ומתוך שכרותך אתמול הוצאת בפיך את אותן הדברים עצמן שתחשוב עלי ושתסתירם בחובך כל השנה. בכל זאת הנני מוחל לך, כי הפתגם הזה נאמר רק על אדם ולא על בהמה, שאם לא כן לא היינו צריכים לבדוק כלל בריאת הבהמה אחר שחיטתה, ודי היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ולבודקה בלשונה שתמלא אז את תעודת הריאה. אלא, הפתגם הזה נאמר רק על האדם ולא על בהמה שכמותך. ודפח"ח על-דרך צחות.

[ג]

לשנה הבאה מספר הרב אברהם סג"ל איטינגא (עטטינגער) סיפור בדומה לזה, בספרו "שיחת חולין של תלמידי-חכמים החדש" (מונקאטש תרס"ט, עמ' ט-י):

כנודע המנהג בכל אתר ואתר לבחור בפורים איש אחד לרב, וקוראין אותו בשם "פורים רב". פעם אחת מינו בפראג את אחד מתלמידי הגאון [ר' יחזקאל לנדא] ה"נודע ביהודה" לרב לפורים. וכטוב לב הרב הפורימי ביין עד דלא ידע וכו', דיבר סרה על רבו הגאון הנ"ל ומלט מפיו מתוך שכרותו דברי לעג ובוז נגדו.

למחרת, כשנתפכח, הזכירוהו חבריו את הדבר שעשה אתמול, והוכיחוהו על הדברים שהוציא מתוך פיו נגד רבו.

להתלמיד ההוא חרה ויצר מאוד על זה, והלך להתרפס לפני רבו ולבקש סליחתו על עוונו זה. והרב הנ"ל מחל לו.

כצאתו מן הבית אמר בן הנודע-ביהודה לאביו, הן אתמול שם אותך למטרה לחצי התוליו והיום מחלת לו?!

ויאמר לו הנודע-ביהודה, הלא שכור היה ולא בדעת דיבר כדברים האלה! ויאמר לו בנו, הלא על זה יאמרו המושלים "וואס בייא אניכטערין אויף דיא לונג איז בייא אשכורין אויף דיא צינג".

ויען לו אביו, הפתגם הזה נאמר רק על אדם ולא על בהמה, שאם לא כן לא היינו צריכים לבדוק כלל בריאת הבהמה אחר שחיטתה, ודי היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ולבודקה בלשונה שתמלא אז את תעודת הריאה. אלא, הפתגם הזה נאמר רק על האדם ולא על בהמה כמוהו.

דבר זה הובא בהקדמת ס' צבא רב בשם הג"מ הירשלי ברלינר, אולם מפי מר דודי הגאון [ר' אברהם בנימין קלוגר] שמעתי, שזה היה אצל הנודע-ביהודה.

*

הכותב מעביר את ההלצה אל ה'נודע ביהודה', אבל ודאי שאת גוף הסיפור העתיק – כמעט מלה במלה – מהנוסח שהיה לפניו בספר 'צבא רב'.

[ד]

חלפה שנה והסיפור נדפס שוב, בירחון התורני "אהל יצחק" (סאטמאר, אדר עת"ר, עמ' יב), בדברי העורך הרב יצחק קליין:

ודכירנא עובדא באומרים לי משמיה דהגאון בעל "נודע ביהודה", כי פעם אחת מינו בפראג את אחד מתלמידיו לרב לפורים (כנהוג לבחור פורים רב), וכטוב לב הרב הפורימי ביין מלט מפיו מתוך שכרותו דברי בוז נגד הנודע-ביהודה.

ולמחרת, כשנתפקח, הזכירוהו חבריו והוכיחוהו על הדברים שהוציא מתוך פיו נגד רבו. ויצר להתלמיד מאד והלך להתרפס לפני רבו ולבקש סליחתו. והגאון נודע-ביהודה מחל לו. והרע הדבר לבן הנודע-ביהודה ויען ויאמר לאביו, הן אתמול שם אותך למטרה לחצי התוליו והיום מחלת לו?!

והשיב לו הנודע-ביהודה הלא שכור היה ולא בדעת דיבר! ויאמר לו בנו, הלא כבר אמרו המושלים "וואס בייא איין ניכטער האט אויף דיא לינג איזט בייא איינעם שכור אויף דיא צינג".

והשיב לו אביו בחכמה, הפתגם הזה נאמר רק על אדם ולא על בהמה, שאם לא כן לא היינו צריכים לבדוק כלל בריאת הבהמה אחר שחיטתה ודי היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ולבודקה "בלשונה" שתמלא אז את תעודת הריאה. אלא הפתגם הזה נאמר רק על האדם ולא על הבהמה כמוהו.

*

הכותב מקפיד להדגיש שהסיפור הזה זכור לו, ושהוא נאמר בשם ה'נודע ביהודה', אבל גם כאן ניכר בעליל שהוא העתיקו מה"שיחת חולין" שנדפס אשתקד.

[ה]

כעבור עשר שנים נדפס ספרו של חיים בלוך Ostjüdischer Humor (ברלין 1920 [תר"פ]), ושם – בעמ' 145-146 – קוראים אנו:

מנהג קדום הוא בקהילות למנות להם בפורים "פורים רב", שהוא מתבסם ביין ומבדח את הקהל.

פעם מינו לתפקיד זה צעיר מבית-מדרשו של רבה הנודע של פראג רבי יהונתן אייבשיץ. במהלך דרשתו התבטא ה"פורים רב" בכמה אמירות של זלזול כלפי רבו.

למחרת, כשנודעו לו מעשיו, מיהר אל רבו לבקש את סליחתו והלה מחל לו. לבנו של הרב חרה על נכונותו זו של אביו, ויאמר לו: אתמול דיבר הוא עליך במלים מעליבות, וכבר היום אתה סולח לו?!

השיב לו הרב בלשון רכה: הרי הוא דיבר מתוך יינו!

טען הבן לעומתו: האם לא כך אומר הפתגם "וואס דער ניכטערן אויף דער לונגע, דאס טראגט דער טרונקענע אויף דער צונגע"?

ענה ר' יהונתן ואמר: פתגם זה כוחו יפה רק לבני-אדם ולא לבהמות. כי אילו היה הפתגם חל גם על בהמות היו יכולים לוותר על בדיקת הריאה ודי היה בהשקייתה ובבדיקת לשונה...

*

הסיפור נשאר בפראג, אך הועבר דור אחד לאחור. גם כאן חילופי הדברים הם בין הרב לבנו, וקיימת זיקה חזקה לנוסחים הקודמים של הסיפור. לגבי סיפורים אחרים אין ספק שבלוך נטלם מ"שיחת חולין של ת"ח החדש", ויתכן בהחלט שגם הסיפור הנוכחי מקורו משם, בשינוי השם.

[ו]

בשנת תרפ"ב נדפס בברלין אוסף הבדיחות היהודיות "יודישע וויצען" (מאת י.ח. ראבניצקי), ובעמ' 240 מופיע הסיפור דנן – ואני מקצר ועולה:

בישיבת וולוז'ין היה המנהג לבחור בפורים "ראש ישיבה" מקרב הבחורים, שהיה יושב על כסאו של ראש-הישיבה ומתנהג כדרכו.

פעם לגם ה"ראש-ישיבה של פורים" כוס יתירה ועלב בראש-הישיבה בצורה גסה. למחרת בא הבחור לראש-הישיבה והתנצל על דבריו שנאמרו מתוך שכרות ולא בדעת.

לפיכך – השיב לו ראש-הישיבה – מוחל אני לך, אף שהייתי צריך להיעלב, שהרי אליבא דמאמר העולם "מה שאצל הפכח על ריאתו, אצל השיכור על לשונו", אבל לא תמיד זה כך. ובזה מתורץ מה שהוקשה לי מאז ומתמיד, מדוע צריכים לבדוק את ריאותיה של הבהמה אחר השחיטה, ואם נמצאת טריפה הרי זה היזק מרובה, מוטב היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ואז לבדוק את לשונה ולראות מה בריאותיה? אלא התירוץ הוא, שאצל בהמה אין זה סימן כלל וכלל.

*

הסיפור התגלגל מוולוז'ין לברלין ופראג ושוב חזר לישיבת וולוז'ין, אך ראש-הישיבה ש"בדידיה הווה עובדא" הפך לאנונימי.

[ז]

הסיפור נשאר בישיבת וולוז'ין, אבל עתה הוא מזוהה עם ראש-ישיבה אחר מכפי שהיה בנוסח הראשון.

וכך קוראים אנו שם (בעמ' קמו):

בפורים הרשות ניתנה לתלמידי ולוזין לבדח את דעתם גם בדברי ליצנות המכוונים כנגד רבם, ולא כל-שכן להקניטו בדרשות מפולפלות לשם קנטור בלבד. אחד התלמידים דרש דרשה מעין זו ואחר-כך ראה לו צורך להתנצל לפני ראש-הישיבה.

השיב לו ר' יושע בער:

- אומרים הבריות: וואס אפ'ן לונג, דאס אפ'ן צונג [מה שעל הריאה, הוא שעל הלשון]. ואם-כן, למה בודקים בבהמה את הריאה ולא את הלשון? מכאן, שאותו מאמר לא נאמר אלא באדם ולא בבהמה. לפיכך אין הוא חל גם בך ואין לי להתרעם עליך. אין לשונך מוכיחה על מה שבך פנימה...

*

הסיפור נשאר בישיבת וולוז'ין, אבל עתה הוא מזוהה כבר עם ראש-ישיבה מסויים.

(לא מן הנמנע שקלצקין פרסם את רשימתו זו עוד לפני שכונסה לספר הנ"ל, כך שהשפעתו של "נוסח רבניצקי" אינה מוכרחת).

[ח]

בפיו של ר' ברוך אפשטיין בספרו "מקור ברוך" (וילנא תרפ"ח, ד, פרק מד. עמ' תתקסג-תתקסד) נוסח מיוחד במינו:

ומספרים, כי פעם אחת ביום הפורים, הי' אברך אחד בישיבה, ששתה לרויה כדת היום... וכפי הטבע במצב כזה הי' פושק שפתים ומרבה שיחה בעשרה קבים... דברים ריקים... בלא טעם ובלא דעת... ובתוך פזור וערבובית דברים כאלה בטא מספר מלים קשים שנגעו בכבודו של הגרי"ץ [=הג"ר איצ'לע מוולוז'ין], והשומעים נדהמו ונזדעזעו...

ויהי למחרת, כאשר פג יינו של זה השותה, זכר את אשר בטא אתמול בפזור נפשו... ודאג ומיצר פן ואולי באיזו דרך שהיא ובאיזה אופן שהוא יגיעו הדברים להגרי"ץ... ואז הלא לא יוכל לראות פניו עוד... על כן אמר לקדם פני הרעה, ויחליט בדעתו ללכת אל הגרי"ץ ולגלות טפח ולהתנצל ולבקש סליחה;

וילך. ואך החל לרצות דבריו בגלוי טפח... ויחד עם זה תאר את המצב המזגי שהי' בו אתמול לרגלי יום הפורים; ובכן, הוא מבקש סליחתו; -

ויענה לו הגרי"ץ:

"הנה אין לך כל הכרח לבקש סליחתי... אחרי היותך במצב "עד דלא ידעי"... והרי הדבר הזה לבדו מדבר בזכותך; -

אך אמנם מצד אחד יש יסוד ובסיס להאשים אותך אפילו במצב כזה, והוא עפ"י המאמר הרגיל בפי הבריות, כי "מה שבנזיר-יין על הריאה הוא בשיכור על הלשון", ולפי זה, האשמה שלך תתבאר בזה, כי מה שדברת בשכרותך בלשונך הי' נחתם על הריאה שלך בעת נזירותך מיין, רק לא הוצאתם בפה ולשון;

"ואמנם על האמת גם מנקודת השקפה זו אין להאשים אותך, יען כפי המתבאר בנסיון אין מאמר המוני זה מתאמת בכל הברואים, אם שור אם בהמה...

והראי' לזה, כי הן נודע כשקונה טבח שור לשחיטה... מטיל הטבח את כספו כמו בחיק הגורל, ולבו הומה מפחד ותקוה עד ברור הדבר לאחר שחיטה ובדיקה;

ואף גם זאת ידוע, כי רוב הטריפות בבהמה, מקורם בהריאה... ואם כן, לפי הכלל של בני אדם, כי "מה שבנזיר-יין על הריאה הוא בשיכור על הלשון", קשה, למה לו להטבח בשעת קניתו את השור להעמיד כספו בספק, והלא אפשר לו... שיגמיאנו להשור יין שרף עד לשכרה, ואז הלא יראה על לשונו את כל הנחתם על הריאה שלו?

אלא בהכרח צריך לומר, דכלל זה הרגיל בפי הבריות נוהג רק באדם, ולא בשור... ואין הבדל בשור מן איזה פנים שהוא, אם פניו פני שור או דמות אדם לו;

ואם כן הדרן לקמייתא, למה שהחלטתי מקודם ואהפך בזכותך, כי אחרי שהיית שרוי אז שלא בדעת השלמה אין לי כל סבה לשאת עליך בלבי, וגם צד החובה שעוררתי המיוסדת על מאמר הבריות לא יכון לך, כפי שבארתי, ואם כן, הלא צדקתך לפניך".

ויט הגרי"ץ מעליו.

*

הרעיון זהה לחלוטין לנוסח האחרים, ורק התפאורה שונה: לא "רב של פורים", אלא "שיכור של פורים".

המיקום נשאר בוולוז'ין, אך גיבור הסיפור הוא בן הדור הקודם.

[ט]

נוסח מורחב ועתיר מילין התפרסם בספרו של מ' ליפסאן "די וועלט דערציילט" (נ.י. תרפ"ח, עמ' 311-312):

נהוג היה בוולוז'ין שבפורים עשו אנשי הישיבה אחד מהם ל"פורים-רב"... היו בוחרים ב"חריף" שיש ביכלתו לומר "פורים-תורה", פלפולי שווא וחילוקים משוללי יסוד... עיקר תפקידו היה להטיח בפני ראש-הישיבה את מה שהיה לבחורים בלבם על ראש-הישיבה במשך השנה כולה, כל העוולות שההנהלה עוללה להם, את הכל היה ה"פורים-רב" צריך להטעין בתוך ה"פורים-תורה" ולהשמיע באזני ראש-הישיבה שנהג תמיד להשתתף בשמחת הפורים של התלמידים.

פעם אחת הגדיש ה"פורים-רב" את הסאה ופגע באופן גס בראש-הישיבה ר' הירש-לייב [הוא הנצי"ב – ר' נפתלי צבי יהודה ברלין] – ולדעת אחרים היה זה ר' יאשע בער [סולובייצ'יק].

אחד מבני הישיבה היפנה ל"פורים-רב" שאלה פורימית: האם מרדכי היה "וואכערניק" [תלמיד מבני העניים שמקבלים את פרנסתם מקופת הישיבה] או "קעסטניק" [תלמיד מבני העשירים הסמוכים על שולחנם שלהם]?

- ברור שמרדכי היה "וואכערניק" – השיב ה"פורים-רב" – וכי יעלה על הדעת שהמן היה רודף ומתנכל ל"קעסטניק"?!...

התלמידים שהבינו את העוקץ – המוגזם קימעא – צחקו, ור' הירש לייב שתק.

בשושן-פורים "תפס" ה"פורים-רב" שדיבורו כלפי ראש-הישיבה היה גס מדי, הלך אל ר' הירש לייב ואמר לו: אל יתרעם עלי רבינו, אתמול הגדשתי את הסאה ברוב שכרותי "עד דלא ידע", יסלח נא לי רבינו!

- חלילה לי – השיב לו ר' הירש לייב – אין בלבי שום תרעומת עליך. מאמר העולם הוא "וואס ביי א ניכטערן אויף דער לונג איז ביי א שכור'ן אויף דער צונג". ולכאורה קשה: מדוע מסתבכים אנו כל-כך בשאלות הריאה, השוחטים מתייגעים להסיר את הסירכא, הרבנים מחפשים היתרים בהפסד מרובה, הקצבים מסכנים את ממונם – הרי יש לנו עצה פשוטה: ישקו את הבהמה לשכרה קודם השחיטה וכל אשר על ריאותיה יעלה על לשונה? אלא התירוץ הוא, שכלל זה תקף רק בבן אדם ולא בבהמה...

*

שוב מדובר בראש ישיבת וולוז'ין, אך כבר נפל ספק בזהותו: ר' הירש לייב ברלין (הנצי"ב), או ר' יאשע בער סולובייצ'יק מהדור שקדם לו.

ועוד זאת מצינו בנוסח זה, שמתפרשים בו לראשונה דברי הלצון שהטיח ה"פורים-רב" בפני ראש-הישיבה (ומקורם במאמרו של מ' אייזענשטאדט ב'הצפירה', יד אדר ב' תרע"ו. שם מספר הוא, שבעקבות הלצה זו ביטל הנצי"ב את מנהג ה"פורים-רב" בישיבת וולוז'ין).

[י]

הנוסח הבא התפרסם ב"דברי חן ושכל" מאת גרשם באדער (נ.י. תרצ"ה, עמ' 44-45):

בשנים קדמוניות ("אין פריהערע צייטען") נהגו בכל שנה לבחור באחד הלצים ולהכתירו כ"פורים-רב". פעם, בקראקא, הרשה לעצמו לץ שכזה לומר ב"דרשתו", שהיות והוא יודע ללמוד טוב יותר מהרב, היו צריכים למנות אותו לרב לכל השנה, ואת רבה של העיר היו צריכים לעשות ל"פורים-רב".

מיד סיפרו לרב את דברי הלץ והיתה לו מזה חלישות הדעת גדולה. כשהזכירו ל"פורים-רב" את דבריו אלו, התנצל באמרו שהדברים נאמרו בעת שכרותו ולא בדעת דיבר, אך אף על פי כן רץ מיד לבקש את סליחתו של הרב. גם בפני הרב הביע את התנצלותו זו, שבשעת שכרותו לא ידע מה שפיו מדבר.

רבי! אל תאמין לו שלא ידע מה שהוא אומר! – אמר השמש – שהרי "וואס עס איז ביי א ניכטערען אויף דער לונג, איז ביי א שכור אויף דער צונג"!

- במה דברים אמורים – השיב הרב – רק בבני אדם, אבל לא בבהמה!

- מה הכוונה? שאל הלץ –

פשוט מאד! – אמר הרב – אילו היה כלל זה מתקיים גם בבהמה, לא היו נזקקים ל"בדיקת הריאה" והיה די בנתינת מעט "משקה" על לשונה, וכבר היו יודעים מה נעשה אצלה בריאותיה...

*

הסיפור מתייחס הפעם לקראקא – עירו של כותב הסיפורים – והרב הוא אנונימי מן העבר הלא קרוב.

בנוסח זה – כמו בנוסחים הראשונים – הפתגם המקיש את ריאותיו של הפכח ללשונו של השיכור נאמר מפיו של אדם מן הצד, הטוען שהרב אינו צריך למחול ל"עבריין". בנוסח זה אכן לא ניכר שהרב מחל על כבודו.

[יא]

מ' ליפסון, מחברו של "די וועלט דערציילט" (לעיל אות ז), פרסם את אותו סיפור גם בחלק השלישי של ספרו העברי "מדור דור" (ת"א-נ.י. 1938 [תרצ"ח], עמ' 185-186), ובהרחבת לשון גדולה אף מזו שבנוסח האידי. אך אנו נקצר ממנו מעט:

בישיבת וולוז'ין היו ימי הפורים נזכרים ונעשים משתה ושמחה וששון בלי מצרים... זקני הדור, משיירי ישיבת וולוז'ין, אומרים: - מי שלא ראה שמחה בישיבת וולוז'ין, לא ראה שמחה מימיו.

ומנהג פורים בידי בני-הישיבה למנות אחד מחבריהם רב לאותו יום... נותנים עין בתלמיד ממולא וממולח, מפרחי רבנות, מלבישים אותו ז'ופיצ'ה של ראש הישיבה, חוגרים אותו אבנט, חובשים שטריימי"ל לראשו, מושיבים אותו בראש וממליכים אותו: רב של פורים...

אף הוא מסנט בראש הישיבה, מונה אותו בדברים שבינו לבין התלמידים ועושה שליחותם של כל בני-הישיבה. כל הטינה שבלבם על ראש הישיבה, תרעומותיהם עליו ועל הנהגתו, הרב של פורים כורך בדרשתו ומטיחן ברמז כלפי ראש הישיבה.פעם אחת הגדיש הרב של פורים את הסאה ופגע בכבודו של ראש הישיבה, רבי נפתלי-צבי-יהודה ברלין, הנצי"ב (יש אומרים: רבי יוסי בר, ויש מקדימים ואומרים: רבי יצ'לי [בנו של רבי חיים מוולוז'ין]).

פעם אחת הגדיש הרב של פורים את הסאה ופגע בכבודו של ראש הישיבה, רבי (יש אומרים: רבי יוסי בר, ויש מקדימים ואומרים: רבי [בנו של רבי חיים מוולוז'ין]).

בשעה שישב הרב של פורים על המדוכה ודרש דרשות של דופי, נענה אחד מן התלמידים ושאלו כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע:

- ילמדנו, רבנו, מרדכי מה היה: תלמיד הסמוך על שולחן עצמו, או תלמיד, שמזונותיו קצובים לו מקופת הישיבה מערב-שבת לערב-שבת?

- סתם מקשן! – נוזף בו הרב של פורים – דבר זה אינו צריך לפנים. משנאתו של המן אתה למד, שמרדכי תלמיד הניזון מקופת הישיבה היה. שכן אילו היה מרדכי תלמיד הסמוך על שולחן עצמו, לא היה המן שונאו ורודפו...

תלמידי הישיבה עמדו על הקוץ החד שבדברים והצהיבו פנים זה לזה. ראש הישיבה, הנצי"ב, שהיה באותו מעמד, נעלב ולא עלב, שמע חרפתו ולא השיב.

למחר, בפורים של שושן, נתפס אותו תלמיד, הרב של פורים, לעצמו, שהגדיש את הסאה והלבין פני רבו ברבים. נכנס אצל הנצי"ב ואמר בהכנעה:

- אל יתרעם עלי, רבנו. מבוסם הייתי אתמול, בחינת "עד דלא ידע" ונכשלתי בלשוני.

- חס לי, – מחזיר הנצי"ב – אין בלבי שום טינה עליך... משל הדיוט אומר: פכח על ריאתו, שכור על לשונו. וקשה לכאורה, אם כן, כל הטורח הזה, שאנו טורחים בבדיקת הריאה, על שום מה? הטבחים מכניסים ממונם לספק, השוחטים טורחים ויגעים למעך הסירכות, הרבנים עמלים למצוא צד היתר ולהקל בהפסד מרובה. וכל כך למה? והרי דרך ישרה ונוחה לבדוק את הריאה עובר לשחיטה. ישקו את הבהמה יין וכל מה שעל הריאה יעלה על הלשון. הא למדת, באדם המשל אמור ולא בבהמה...

*

סיפור המעשה דומה בכל לגירסתו האידית, אלא שספק נוסף נפל בזהותו של גיבור המעשה: לא רק ספק בין הנצי"ב לקודמו ר' יאשע בער, אלא שמא בר' איצ'עלע עסקינן, מהדור שלפני פניו...

[יב]

משנפל הסיפור לידיו של הרב י"ל הכהן פישמן (מימון), נהג בו – כדרכו – בטוב עין, עטף אותו באיצטלה של היסטוריה ובנה ממנו בנין אב במנהגי ישראל.

ואלו דבריו בספרו "חגים ומועדים" (ירושלים תש"ג, עמ' קכו-קכז [במהדורות המאוחרות: עמ' קכח-קכט]):

המנהג של ההתחפשות בפורים חדר במשך הזמן גם לתוך כתלי בתי הישיבות. אבל שם קבל המנהג הזה צורה של התחפשות בתור רב... על-ידי מנוי-רב מיוחד לפורים. והמנהג הזה נעשה "לחוק ולא יעבור" בישיבות רבות וביחוד בישיבת ולוז'ין.

המסורת הולוז'נית מספרת, כי המנהג הזה הונהג בראשונה על-ידי מיסד הישיבה: הרב רבי חיים. הרב הזה, שהיה מפורסם ביראתו הקודמת לחכמתו ושלעתים קרובות היה משתדל להשפיע על תלמידי הישיבה גם במוסר ובמדות, חשש פן לפרקים יעשה הוא עצמו דבר שלא כהוגן והתלמידים לא יעיזו להעיר למוסר אזנו, על-כן החליט לתקן תקנה בישיבתו, כי פעם אחת בשנה, ביום הפורים, יום שמחה לכל, יתפטר הוא ממשמרתו בתור רב ו"ריש מתיבתא" ותחתיו ימנו להם תלמידי הישיבה רב לפורים משלהם, והלה – תהיה הרשות בידו באותו יום לבקר את מעשי הרב ולהגיד למנהלי הישיבה ומשגיחיה את כל פשעיהם וחסרונותיהם (מקורה של מסורת זו במאמרו של מ' אייזענשטאדט ב'הצפירה', לעיל אות ט).

האגדה הולוז'ינית מוסיפה לספר כי פעם אחת זחה עליו דעתו של הרב-לפורים וב"דרשתו" לכבוד החג פגע בכבוד הרב ר' חיים באופן גס. למחרתו, אחרי שסר יינו מעליו, הלך אל הרב לפייסו, ובעמדו לפני הרב הביע את בטחונו כי בודאי יסלח לו על שפגע בכבודו בעת שכרותו על-פי הכלל: "אונס – רחמנא פטריה"; ואולם מכיון שמרגלא בפומי דאינשי לומר: "מה שאצל הפכח על הריאה – אצל השכור על לשונו", על-כן הוא בא לבקש מאת הרב שלא יחשדהו, כי גם בשעת פכחותו יש לו בלבו איזו מחשבה רעה נגדו.

הרב ר' חיים בפקחותו ענהו: חלילה לי לחשוד אותך בזה, כי אמנם לדידי יש לי קושיא חזקה על פתגם-המוני זה: מכיון, שעל-ידי השכרות מתגלה על הלשון מה שיש על הריאה, אם-כן למה לנו כל הטרחה בבדיקת-הריאה מפני סרכות ולהפסיד על-ידי-כך לא פעם ממונם של ישראל – הלא כדאי היה להשקות את הבהמה משקה המשכר סמוך לשחיטתה ואז היו כל הסירכות שעל ריאתה מתגלות על לשונה והיינו יודעים להגיד למפרע לטבח אם לשחוט את הבהמה או לא? אבל כפי הנראה – סיים הרב את דבריו – בנוגע לבהמה אין למדין מן הכלל הזה...

*

ובכן, עלינו דור נוסף בשלשלת וולוז'ין והגענו למייסד הישיבה, רבי חיים מוולוז'ין בכבודו ובעצמו... אשר לא זו בלבד שבדידיה הווה עובדא, אלא שהוא הוא זה שהתקין בישיבה את תקנת ה"רב של פורים"...

בהמשך נוספת שם מעין "הסתייגות": כמובן, אי-אפשר לקבוע מסמר-היסתורי במסורת זו, המיחסת לרבי חיים מולוזי'ן את התקנה של מנוי רב לפורים, אחרי שיודעים אנו, כי המנהג הזה היה נהוג גם בקהלות ידועות של חסידים. לפי מסורות אחרות היה נהוג מנהג זה גם בישיבות שקדמו לולוז'ין... [בהמשך מספר הוא על ר' יהונתן אייבשיץ, שבעל ה'פנים מאירות' נתן בו עיניו למנותו ל"רב הפורים". וראה להלן].

מ"הסתייגות" זו נראה לכאורה, שכוונת דבריו הראשונים היתה שר' חיים היה הראשון בעולם היהודי שתיקן "תקנה" זו! ועל כך מעיר הוא שבמקומות אחרים נהגו בזה עוד קודם לימיו של ר' חיים מוולוז'ין.

*

על סיפור זה חוזר הרב פישמן – כמעט מלה במלה – בספרו "שרי המאה" (ירושלים תש"ז, חלק חמישי עמ' 278), אלא ששם נוספה מלה אחת בתחילת הענין: "כידוע, מספרת המסורה הולוז'ינית, כי המנהג הזה של מנוי רב מיוחד לפורים הונהג בראשונה על-ידי רב חיים מיסד הישיבה הוולוז'ינית" – מסורה זו "ידועה" היא! מהיכן נודעה? מספרו "חגים ומועדים" שנדפס ארבע שנים לפני כן...

גם ה"הסתייגות" באה כאן בשינוי-מה:

כמובן, אי-אפשר לקבוע מסמרות במסורה זו המיחסת לרבי חיים מוולוז'ין את התקנה של מנוי "רב-לפורים". כבר בחלק הראשון של "שרי המאה" (פרק יא) הזכרתי כי עוד בימי רבי יהונתן אייבשיץ היה נהוג המנהג הזה, ויודע אני כי כך היו נוהגות כמה קהלות של חסידים; אבל עובדה היא, כי בישיבות ליטה וביחוד בוולוז'ין היה למנהג קבע למנות רב מיוחד לפורים. עכ"ל [ב"שרי המאה" כרך א', ירושלים תש"ב, עמ' 119 נאמר, ש"התלמידים-הותיקים" בישיבת פרוסטיץ הגדולה נתנו עיניהם בר' יהונתן אייבשיץ למנותו ל"רב-פורים". והשווה לעיל].

בכל הסיפורים שהבאנו עד כה, לא נזכר שום שם של "רב לפורים"; אך ב"שרי המאה" (שם) יודע הוא לספר על רבי מרדכי-גימפל יפה רבה של רוז'ינוי: כי בהיותו לומד בישיבת וולוז'ין, היה נחשב לחריף ומחודד יותר מכל חבריו בישיבה, וכשהגיע יום הפורים נתנו התלמידים את (עיניו) [עיניהם] בו לבחור אותו בתור "רב-לפורים".

[יג]

את גירסתו של הסופר גרשם באדער לסיפור זה, ראינו לעיל באות י; ג' באדער (קראקא, אלול תרכ"ח – נ.י., כסלו תשי"ד) כתב גם זכרונות אישיים – שנדפסו בשנת חייו האחרונה – וגם בהם מופיע הסיפור. ההבדלים בין הנוסחים רבים ובעלי משמעות!

וכך קוראים אנו בספרו "מיינע זכרונות" (בוענאס-איירעס 1953-תשי"ד, עמ' 191 ואילך):

בפורים תרמ"ג (1883) היה ר' שמעון סופר בביתו [בקראקא]... בכל אותו חורף לא הרגיש ר' שמעון סופר בטוב... אני התכוננתי לנסוע ללמוד בישיבה וכבר לא נכנסתי לביתו של הרב לעתים תכופות כל כך. בבוקרו של פורים שלח הרב לקרוא לי... וגם הזמינני לסעודת פורים.

בסעודה ישבו כל בני הבית, ונכדיו של הרבי לבשו מסיכות... לי קבע הרב שאשחק בתפקיד "מגיד"...

בסעודה ישבו כל בני הבית, ונכדיו של הרבי לבשו מסיכות... לי קבע הרב שאשחק בתפקיד "מגיד"...

לפתע נכנסה קבוצת "חסידים" מחופשים... פנו דרך, ה"פורים-רב" הגיע!... לפניו היה דבוק זקן כדוגמת זקנו של ר' שמעון סופר.

- נו, הבה נשמע מה בפיו של ה"פורים-רב" – אמר ר' שמעון סופר.

פתח ה"פורים-רב" בפלפול עמוק שאיש לא יכול היה לעקוב אחריו.

מוטב היה – עצר ר' שמעון סופר את מרוצת ה"פלפול" – שה"פורים-רב" ישא את דרשתו קצת יותר לאט כדי שהכל יוכלו להבין!

- ואם אדרוש לאט יותר, האם מישהו מכם יוכל להבין? – השיב ה"פורים-רב" בחוצפה – הרי כאן איש אינו מתעניין בלימוד אלא רק בפוליטיקה!...

- כלה נבואתך וצא! – אמר [ר' עקיבא קארניצער] חתנו של הרב, והחל להדפו החוצה.

- הנח לו – אמר הרב – אני סקרן לדעת מה יש ברצונו לומר...

- רצוני – אמר ה"פורים-רב" – שרבה של קראקא יבחר איזו גמרא שהוא רוצה, ולכשיאמר לי איזו מסכתא בידו ואיזה דף שירצה, אומר לו מיד מה נאמר שם בגמרא, מה מפרש רש"י ומה אומרים ה'תוספות'...

- ומה יצא מזה? – שאל הרב,

- יצא מזה דבר פשוט! – השיב אותו אדם – כך אראה לכם כיצד רב צריך ללמוד, ושהרב של קראקא הוא רק פוליטיקאי, אזי יכתירו אותי לרבה של קראקא והרב ילך להיות "פורים-רב"...

- עז פנים לגיהנם! – צעק חתנו של הרב – החוצה!...

- השיכור אינו יודע מה שהוא מדבר! – הפליט אחד מנכדיו של הרב.

- "וואס ביי א ניכטערן אויף דער לונג, איז ביי א שיכור אויף דער צונג!" – אמר חתנו של הרב.

- דבר זה נאמר רק בבני-אדם – התבדח הרב – אבל לא בבהמה...

- מה פירושם של דברים? – שאל החתן.

- פשוט מאד! – השיב הרב – אילו היה כלל זה חל גם על בהמה, לא היו צריכים ל"בדיקת הריאה", מפני שדי היה לתת לבהמה מעט "בראנפן" על לשונה וכבר היינו יודעים מה קורה אצלה בריאותיה.

כאילו מאליהם נדחקו ה"פורים-רב" ואתו עמו החבריא כולה החוצה מביתו של ר' שמעון סופר, אבל העלבון פעל על הרב רושם חזק.

מיד לאחר שה"פורים-רב" נעלם עזב הרב את השולחן ונפל למשכב בחדרו, ונאלצו לקרוא לרופא.

יומיים לאחר פורים נפטר ר' שמעון סופר.

לעולם לא הוברר מי היה אותו "פורים-רב"...

*

ובכן, לא סיפור ערטילאי על רב אנונימי בקראקא, אלא סיפור שהכותב בעצמו היה לו עד ראיה!

אין לשער שהסופר שכח את הנוסח שהוא עצמו פרסם כעשרים שנה לפני כן, מפני שהשוואת הנוסחים כפי שהם במקורם, באידיש, מוכיחה שהנוסח הקודם עמד לפניו בשעת הכתיבה, והוא העתיק ממנו משפטים שלמים מלה במלה.

לדעתי, לפנינו דוגמה נוספת לתופעת זכרונותיהם הלקויים של זקנים – כפי שכבר נכתב בפרק שיוחד ל"זכרונות בדויים".

ומצאתי לשיטה זו חיזוק במכתבו של הביוגרף הנודע הלל נח מגיד-שטיינשניידר אל ר"ש בובר (משנת תרמ"ו):

...ובעבור זה נאבדו ויאבדו זכרונות אנשי שם רבים וגדולים וטובים אשר היו בזמנם ובדורם לכבוד ולתפארת... ולזאת כמשא כבד תכבד על המאסף זכרונות כאלה, כי לא נמצא מקור נאמן לזכרונות כאלה בלתי עפ"י עדות זקנים, ומי יודע אם אמת בפיהם. כאשר יקרה לי פעמים רבות בשאלתי איזה זכרונות מזקנים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ובכור המבחן יבחנו כי רוב זכרונותיהם לא נכונים. ובזאת נכשל בעל ס' 'תולדות אנשי שם', כי כתב ספרו עפ"י דברי זקנים, אם כן כל הספר כולו שקר וכזב ואין להשען עליו מאומה... ועוד כמוהו בכמה ספרים נדפסים, אשר יתיחסו מחבריהם לדורותיהם... (המכתב נמצא באוסף שבדרון, בספריה הלאומית בירושלים).

*

עד כאן גלגוליו של סיפור אחד; עתה נדון בעיקר מציאותו של ה"רב לפורים", ונלמד לדעת שאלו גלגולים של סיפור שלא היה ולא נברא.

"רב של פורים" בוולוז'ין

בציוניו של אלטר דרויאנוב ל"ספר הבדיחה והחידוד" שלו (כרך שלישי, ת"א תרצ"ח, עמ' תב-תג) כותב הוא:

מסופקני מאד, אם באמת היה המנהג [של בחירת "רב לפורים"] נהוג גם בישיבת וולוז'ין מזמן מן הזמנים. אני למדתי בישיבה זו לפני חמשים שנה [=דהיינו בערך בשנת תרמ"ח], ובכל זקני העיר לא מצאתי אף איש אחד, שיכולתי להציל מפיו דבר ברור, לאמר: "בעיני ראיתי בחירת הרב לפורים". ספרו לי על המנהג, אבל איש לא ראה אותו בעיניו.

אחי הבכור למד בוולוז'ין עשרים ושתים שנים לפניי [=דהיינו בערך בשנת תרכ"ו]. כשבע-עשרה שנה לפניו [=דהיינו בערך בשנת תר"ט] למד אבינו שם (פרוש: הוא למד בוולוז'ין בערך ארבעים וחמש שנים אחרי יסוד הישיבה), ואף הם לא ידעו לספר לי דבר מפורש על "הרב לפורים". גם הם רק שמועה שמעו, ובעיניהם לא ראו.

ונוטה אני לחשוב, שמעולם לא היה מנהג זה נהוג בישיבת וולוז'ין, אלא יחסו לה מה שהיה נהוג במקומות אחרים.

עד כאן דבריו של דרויאנוב.

ואנן מה נענה אחרי ה"מידע" של הרב פישמן-מימון אודות "המסורה הולוז'ינית" שר' חיים מוולוז'ין – מייסד הישיבה – הוא שתיקן "תקנה" זו באותה ישיבה? והוא אף יודע לפרוש בשמו של אחד מה"רבנים של פורים"!

*

ב"ספר המועדים" של יום-טוב לוינסקי (כרך ו, ת"א תשט"ו, עמ' 189-190) נדפס מאמרו של א' דרויאנוב "רב לפורים", שבו נאמר:

עצם המנהג של בחירת "רב לפורים" (ו"מלך לפורים") לא מנהג ישראל הוא, מנהג קתולי הוא במקורו...

בישיבת וולוזין הונהגה הכתרת רב מיוחד לפורים, הנקרא "רב-דפורים", בטכס מיוחד. ביום שלפני פורים, היו תלמידי-הישיבה בוחרים לרב את התלמיד החרוץ ביותר.

לאחר שהיו מוליכים את "העתיד להיות" רב-דפורים לבית-המרחץ, היו "מכתירים" אותו והיו קוראים לפניו את "כתב-הרבנות" שהיה כולו כתוב בסגנון התולי מחודד. בתור שכר הבטיחו לו: הקולות היוצאים מכל בתי היהודים בשעה שהדלתות תסובנה על ציריהן, ההד היוצא מקול השופר, חלב תרנגולת, וכהכנסות צדדיות: דמדומי-חמה, צל דפנות של סוכה וענן בוקר, וכדומה.

ותנאי מפורש היה שכל תורותיו ודרשותיו צריכות להיות בלי שום קורטוב של אמת.

רב הפורים היה לבוש קפוטה-של-משי ארוכה, היה חובש שטריימל לראשו, הדביקו לו זקן ופאות, ובשיר וזמרה הובילוהו לבית-הישיבה. את "הרב" היו מעמידים בכותל המזרח ובתפלתו היה מחקה את תנועותיו של הרב האמתי. ואחר-כך היו מתאספים בישיבה וראש-הישיבה ישב יחד עם כולם כ"בחור" ומאזין ל"פלפוליו" של תלמידו שלקח את מקומו.

הנוסח והניגון היו של כל ימות השנה, אלא שהתוכן היה התולי-חדודי. בפלפוליו היה מביע את חסרונותיו ויתרונותיו של ראש-הישיבה והלה היה מבין כי זוהי דעת כל תלמידיו...

עד כאן מ"ספר המועדים" בשם א' דרויאנוב.

ואנו תמהים: היתכן?! אותו דרויאנוב שחקר ודרש ולא מצא מישהו שהיה בוולוז'ין וזכה לראות בעיניו "רב של פורים", לפתע יודע לספר פרטי פרטים על מהלך "הכתרתו" של "רב" זה ועל אופן הנהגתו?!

לפתרון הבעיה עלינו להקדים, שדרויאנוב נפטר בשנת תרצ"ח, וברור איפוא שהוא עצמו לא מסר שום מאמר ל"ספר המועדים", אלא העורך – יו"ט לוינסקי – לקט לספרו מדברים שכבר נתפרסמו במקומות אחרים.

את הקטע הראשון אודות קיומו של מנהג זה בקרב העמים בשנים קדמוניות, נטל לוינסקי מתוך "ספר ההבדיחה והחדוד" (עמ' תב הנ"ל).

את מהלך ה"הכתרה" יכולים אנו להשוות לתיאור המפורט שנותן הרב פישמן ב"שרי המאה" (שם, עמ' 278-279):

בישיבות ליטא וביחוד בוולוז'ין היה למנהג קבע למנות רב מיוחד לפורים, וצרמוניה מיוחדת היתה נעשית שם לבחירת "רב-הפורים" וגם ל"חג המלואים" שלו. עוד ימים מספר קודם פורים היו תלמידי הישיבה מתכנסים לבחור להם רב "בן-יומו" זה, וכמובן היו בוחרים בתור "רב" את התלמיד היותר חריף והיותר שנון.

קבוצה של תלמידי הישיבה היו מוליכים את העתיד להיות "רב הפורים" לבית-המרחץ, ושם אחרי הזיעה, הרחיצה והטבילה היו "מכתירים" אותו והיו קוראים לפניו את "כתב-הרבנות", שהיה כתוב כולו בסגנון התולי וחדודי. בין ההכנסות אשר הובטחו ל"רב-פורים" זה ב"כתב-הרבנות" שלו – היו: הקולות היוצאים מכל בתי היהודים בשעה שהדלתות תסובינה על צירן, ההד היוצא מקול השופר בכל משכנות יעקב; הבטיחו לו להשקותו גם חלב של תרנגולת, ובתור הכנסות צדדיות הוסיפו לו: דמדומי חמה, צל דפנות של סוכה וענן בוקר וכדומה.

ותנאי מפורש היה כתוב ב"כתב-הרבנות" של האי "רב דחד יומא", כי כל תורותיו ודרשותיו צריכות להיות רק "לחדודי בעלמא", בלי שום קורטוב של אמת.

עד כאן מ"שרי המאה"; לא רק המלים זהות, אלא גם ההדגשות...

לקטע ההמשך אודות מלבושי ה"רב-דפורים", תפילתו ופלפוליו, לא מצאתי מקבילה מדוייקת, אלא רק אחת הנה ואחת הנה:

בכרך הראשון של "שרי המאה" (עמ' 119) מסופר, שהדביקו ל"רב" זקן, הלבישוהו קפוטת-משי ארוכה, ובשיר וקול-זמרה הוליכוהו לבית-הישיבה.

חבישת השטריימל נזכרת בדבריו של מ' ליפסון (שהובאו לעיל), ושם גם על דרשתו של ה"רב" שהביעה את תרעומותיהם של בני הישיבה על ראש-הישיבה.

מכל אלו ניתן להסיק בבירור, שלא דרויאנוב כתב את הקטעים הללו (וכן את הקטעים שבהמשך, אודות "רב פורים" בחצרות החסידים), אלא וילנסקי הוא זה שקיבצם וליקטם מדברי סופרים שונים וכנסם למקום אחד. ולא בא שמו של דרויאנוב אלא כדי להשביח את מקחו של "ספר המועדים".

אך עדיין לא הגענו ל"סוף פסוק"; נותר לנו לפשפש בעדויות המאמתות את מנהג "רב של פורים" בוולוז'ין, שמא יש בהן ממש יותר מאשר באי-הידיעה של דרויאנוב.