ג' בשבט תשס"ז

"אחדות"... מלה מתוקה... אידיאל נשגב... ובה בשעה סיסמה נבובה ומליצה שדופה, כדרכן של סיסמאות שנועדו לצרכי-פנים או ליחסי-חוץ.

"כינוס האחדות" הצטייר גם הוא מלכתחילה כתרגיל של יחסי-ציבור וכמצגת-שווא, ללא כל סיכוי – ואפילו ללא כל מחשבה ו"הווה אמינא" – לאחדות דעים, לאיחוי קרעים ולאהבת רעים.

יכולות להיות סיבות שונות למירכוז הכינוס סביב שלושת המזכירים, אך איזה זרמים הם מייצגים? על מי אמורה להקרין אשליית האחדות שהפגינה נוכחותם? האם "אחדותם" היא אחדות הפלגים השונים שבחב"ד?

חסידות חב"ד מפולגת. שום מליצות ושום "זעקה מלב קרוע ומורתח" לא ישנו את המציאות ולא יאפילו עליה.

פעם היתה בחב"ד הוצאת-ספרים מרכזית אחת ויחידה – 'אוצר החסידים – קה"ת' – עד שהתפלגו המשיחיסטים והקימו הוצאת-ספרים מקבילה; סידרת ה'אגרות קודש' של הרבי התפלגה אף היא: מכרך כג ואילך יש מהדורה "מסורתית" ולידה מהדורה "משיחית"; כיוצא בזה סידורי התפילה וספרי התהלים, שחלקם "רגילים" וחלקם טבועים בחותם המשיחיות; משפחה "משיחיסטית" שמכבדת את עצמה, לא תכניס לביתה את העתון 'כפר חב"ד' שבמשך שנים רבות היה העתון המרכזי היחידי, מפני שמשנת ההסתלקות ואילך יש להם עתון משיחי משלהם.

אותה משפחה לא תשלח ח"ו את ילדיה לקעמפ "גן ישראל" שהיה ילד טיפוחיו של הרבי, מפני שמשפחה זו ורעותיה התנתקו מהמוסדות של הרבי והקימו להם קעמפ משלהן; ילדם לא יחבוש לראשו כיפה כפי שחבשו רבותינו ואבותינו, אלא כיפה עם כיתוב שיפריד בינו לבין ילד חסידי רגיל מן השורה. הם גם יקפידו לענוד על דש בגדו "סמל" שיבדיל אותו משאר ילדי החסידים שבדורנו ושבדורות הקודמים; הוא ילמד רק באותן ישיבות שהנהיגו מנהגים חדשים אשר לא שערום אבותינו, שבהן יטעו בילד אמונות זרות לרוח החסידות ולמסורת היהדות. אבי המשפחה גם הוא אינו מתפלל במנין חסידי שמנהגיו כמימים ימימה, אלא רק באותם מניינים שנחלקו וסטו מדרכה של "חב"ד הישנה".

ויגדל הילד ויסע ל"קבוצה" ל-770. שם יהיה עליו להחליט האם הוא מדבי עילאי, מאלו שיש להם זיקה לחדרו של הרבי שבקומה העליונה, או שמא יפנה להני אינשי דלא מעלי, שדירתם בתחתונים ו"אינם מכירים" בעליונים. גם סדרי לימודיו יושפעו מהפילוג בין חסידים מן השורה שלומדים את כל כתביו של הרבי, מאותם משפיעים שהרביצו תורה בחיי הרבי, לבין המשיחיסטים שאסרו איסר על נפשם ללמוד כתבים שלא נדפסו על-ידי מפלגתם ולשמוע שיעורים ממי שאינו נמנה עם אנשיהם. גלי האלימות הגואים ב"בית חיינו" מפקידה לפקידה,  מבטאים היטב את רמת הפילוג, שאינו בגדר "אין דעותיהם שוות" בעלמא.

[לאלו הטוענים שמדובר במיעוט קיצוני מבוטל, נזכיר את דברי הרבי (אגרות-קודש, יח, עמ' רלא): "אם רצונך לעמוד על טיבה של איזו שיטה, תא חזי את ביטוייה הקיצוניים. ואף אם קיצוניותה נתקבלה רק ע"י המיעוט שלכאורה אינו תופס מקום, אף על פי כן יש בתופעה קיצונית להבליט הכיוון והמגמה של השיטה, על כל פנים התוצאות האפשריות הכרוכות בה אם לא תעלה ארוכה בעוד מועד"].

בהגיע עת השידוכין יעמוד הבן על פרשת-דרכים, ויצטרך להחליט לאן פניו מועדות: להקמת משפחה חסידית ההולכת בדרך המלך, או לכזו המנופפת בדגל "מלך המשיח". שהרי כבר שנים רבות שהפילוג גרם שמשפחות נמנעות מלהתחתן זו בזו.

וכל הנ"ל הוא רק אפס קצהו מהפילוג הקיים!

אז על איזו אחדות מדברים ולאיזו אחדות שואפים? האם יש דרך חזרה? האם באמת עלינו לחתור לדרך-ביניים פשרנית שאליה ינהרו משני העברים?

כלום זהו הפילוג היחיד בעמנו?

"אהבת ישראל" מחייבת "אחדות" בין כל הפלגים והזרמים למיניהם; האם "אחדות" זו משמעותה "מיזוג השורות" וביטול הייחודיות?

כולנו – עם ישראל כולו – בני אב אחד אנחנו; האם משום כך עלינו לשבר את המחיצות המבדילות בין דתיים לחילוניים? האם בשם ה"אחדות" נבטל את המסגרות החסידיות וניטמע בין המתנגדים מפני ש"כולנו חרדים" ומאמינים באלקים אחד?! והמחנה החסידי, האם אינו מפולג? האם עלינו לשאוף לטשטוש התחומין החדים שבין 'חצר' ל'חצר' בגלל ש"כולנו חסידים", כולנו מבאר אחת שתינו וממעיין אחד נבענו?!

המחיצות קיימות, ואנו חפצים בקיומן! אך מחיצות אינן מחייבות הפניית עורף ח"ו; נתייחס יפה גם אל מי שמעבר למחיצה – מחיצה גסה או מחיצה דקה – ובשביל ההרגשה הטובה נוכל אפילו לקרוא לזה "אהבת ישראל" ו"אחדות". נשמח בשמחתם ונעמוד להם בעת צרתם. אבל אין מנוס מהקביעה ש"אנחנו כאן והם שם".

אם עם ישראל נחלק ונפלג, בכללות, לחילוניים ודתיים (על אף המשותף והמאחד ו"אב אחד לכולנו"), לחסידים ומתנגדים (על אף המשותף והזהה באמונות ובקיום המצוות), לחסידים מסוגים שונים ולחסידי חב"ד (על אף הזהות הרבה בהשקפות ודיעות), מדוע שלא נכיר בפילוג נוסף, בין "חסידי חב"ד ישנים" לבין "משיחיסטים", גם אם לשני הזרמים יש לכאורה רבי אחד? (רק לכאורה, מפני ש"הרבי" שבתפיסת ה"משיחיסטים" אינו דומה כלל ל"רבי" שהנהיג את חסידי חב"ד בדור האחרון).

אדמו"ר הזקן מביא את לשונו של הרמב"ן (ביחס לספירת המלכות): "כי היא עמהם באחדות, ולא באצילות". אפשר להיות ב"אחדות" עם אלו שמחוץ לעולם האצילות, אבל אין לנטוש בגללם את עולם האצילות (כמובן שהמשיחיסטים יכולים לומר שהם אלו השוכנים באצילות וכל השאר מחוצה לו. שיהיה. העיקר שלא תיפרץ המחיצה המבדלת).

לסיכום:

הפילוג הוא מציאות קיימת ועובדה מוגמרת. ה"אחדות" היא דבר נאה, אבל "אנחנו כאן והם שם". "עמהם באחדות אך לא באצילות".