מאמרים

אין לנו אלא ה"שולחן ערוך"!

התקשרות

עשרה מאמרות - קובץ זכרון

מחזק את דברי הכותב בגל׳ ה שההלכה לבדה היתה נר לרגליו של הרבי.

אין לנו אלא ה"שלחן ערוך"

                   בהמשך לליקוט מדברי כ"ק אדמו"ר הכ"מ ('התקשרות', גל' ה), שלהזכירנו בא כי ההלכה לבדה היתה נר לרגליו של הרבי - אוסיף בזה אחת מהערותיו-הוראותיו המאלפות של הרבי באותו ענין:

                   בחודש מנ"א תשי"ט עמד אחד ממוסדות חב"ד בנ.י. לפרסם בעתונות כתבת "ניחום אבלים" למשפחתו של עסקן ונדיב ידוע, שהוא וצאצאיו תמכו רבות באותו מוסד.

                   טיוטת הכתבה היתה לעיניו של הרבי נבג"מ עובר להדפסתה, וכשראה בה כי עם יוצאי-חלציו נמנית גם בתו, שהכותב הגדירה כ"זמרת-עם מפורסמת" - הקיף הרבי את המלים הללו בעיגול, ורשם: "בטח ידוע שהוא אסור ע"פ שו"ע אדה"ז". עכלה"ק.

                   והמעיין בשו"ע אדמו"ר (עה, ו) יווכח לכאורה כי רק בדוחק גדול ניתן אולי ללמוד ממנו את אשר ראה בו הרבי, אך אעפ"כ נקט הרבי להחמיר (וכפי שנהג להזהיר שגם ילדות קטנות לא ישירו בצוותא עם ילדים ובנוכחות גברים וכו'. ואכמ"ל).

*  *  *

                   והנה, לכאורה מהו בכלל העיסוק בנושא זה ו"מאי קמשמע לן"? האם חידוש הוא שהרבי לא סר מן השו"ע אפילו כמלוא נימה?

                   ולענ"ד נראה, שעיקר ההדגשה צריכה להיות על הנקודה (שנרמזה בקיצור בליקוט הנ"ל), שההלכה היא הקובעת היחידה גם באותם עניינים שהרגש החסידי מורה לכאורה לנהוג באופן שונה.

                   - וכמובא בס' אגרא-דכלה (פ' קרח) עה"פ "שמרה נפשי כי חסיד אני", שעובדת היותו "חסיד" מזקיקה אותו לשמירה מיוחדת כדי שלא יעבור על דברי תורה... -

                   וכבר שנויה הלכה זו במכתבו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש, ב, עמ' תרכו), שנשאל מאת הרה"ח ר' זלמן האוולין ע"ה - בהיותו עם תלמידיו בעיה"ק חברון תובב"א - כיצד ינהגו ביום-טוב שני של גליות, והשואל התבטא (כנראה אודות אכילת חמץ באחרון-של-פסח) שזהו דבר שאי-אפשר לו לעשותו. ועל כך השיבו הרבי נ"ע: אינני מסכים עם אומרך במכתבך "שזהו דבר שאי-אפשר" כו', כי הלא נתונים נתונים אנחנו לרצונו יתברך בתורתו הקדושה!

                   כלומר, הנהגת האדם צריכה להיות מונחית ע"י ההלכה, שהיא היא רצונו ית', ולא לפי ההרגשים - אפילו בשעה שאין הם סותרים את ההלכה! וכל-שכן שההלכה היא הקובעת בשעה שיש סתירה בין ההרגש החסידי לבין ההלכה.

                   וכפי שנהג אדמו"ר הכ"מ במעשה רב, שבשעת עריכת ה"סדר" הראשון אחר הסתלקותו של חותנו הרבי מוהריי"צ זי"ע, היה השולחן ערוך כבחיים חיותו של מוהריי"צ בעלמא דין, קערה ערוכה במקומו וכו', הרבי ישב בשולחן הסדר ביראה ובביטול, וגם היה מביט לכיוון מקומו של הרבי זי"ע בסיום כל פיסקא - הכל כבחיים חיותו. ועם כל זה היה מיסב בשתיית הכוסות ואכילת המצה - דבר שכמובן לא עשה בנוכחותו של חותנו הרבי - והסביר זאת בעצמו: שבנוגע לעניינים הנוגעים להלכה, הרי "לא בשמים היא"! ('ימי בראשית, עמ' 129 - ונרמז בליקוט הנ"ל) - וכל זאת אף שבהרגשתו המוחשית היה הרבי מוהריי"צ חי וקיים ומדבר עמו בכל ענייניו וכו'!

                   ומהאי טעמא כתב הרבי על חותנו 'הכ"מ' במשך שנת האבילות, ו'זצ"ל' בשנים הבאות - אע"פ שלגביו לא היה בהסתלקות שום העלם והסתר - משום ש"תורה לא בשמים היא". ההלכה הפסוקה היא הקובעת ולא ההרגש.

                   (בגל' ה של 'התקשרות', עמ' 18, הצביעו על קשר מיוחד בין אדמו"ר הכ"מ לאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע; והנה לעינינו קו משותף נוסף בהנהגותיהם בקודש, וכפי שמוהרש"ב העיד על עצמו שכשמזדמן לפניו "ענין חסידי" העומד בסתירה לפסק השו"ע, אין הוא יכול לפעול על עצמו לנהוג בהנהגה "חסידית" זו! - מובא ב'רשימות דברים' מהרה"ח ר"י חיטריק שי').

                   ואם תמצי לומר, הרבי הכ"מ עצמו מספק לנו דוגמה נוספת לאותו ענין; כשמאריך לבאר כי "הלכה למעשה" נקבעת בספרי הפוסקים ולא במדרשי חז"ל (לקוטי-שיחות, ה', עמ' 149, הע' 51), מביא את מאמרו הידוע של רבינו הזקן "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל" - ואעפ"כ נאלץ רשב"י לברוח ולהתחבא מפני מלכות רומי וכו'.

                   בלקו"ש שם מובאים הדברים מ'פלח הרמון' (שמות דף ז, א משמיה דרי"א [מהאמיל]), וב'חנה אריאל' (בראשית, עמ' 94) כותב זאת הרר"י אייזיק מהאמיל עצמו: "מה ששמעתי ביחוד מאדמו"ר [הזקן] נ"ע, שחורבן בית-המקדש אינו אלא לגבי כללות עם בנ"י, אבל במדריגת תנאים ואמוראים וצדיקים הגדולים - בחינת בית-המקדש שלהם לעולם קיים".

                   והרי עינינו הרואות שרשב"י - וכל התנאים והאמוראים והצדיקים הגדולים - קיימו את כל המצוות וההלכות כפי שהן נוהגות בזמן הגלות, אע"פ שמבחינת הרגשתם בית-המקדש היה קיים!

                   וראה עוד בלקוטי-שיחות (ח"ו עמ' 274-273), שבנוגע למעשה יש לנהוג כפי פסק ההלכה, אפילו כשהדבר עומד בסתירה למפורש בספרי חסידות (כגון שהנחת תפילין וטבילה במקוה ללא הכוונה הדרושה, אין בהם ממש ח"ו).

                   וברוח זו היו חסידים מפרשים את דברי המשנה "עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים": אם ראית פירוש נאה, ושמעת "ווארט" טוב - הכל טוב ויפה, אבל "כל מעשיך בספר נכתבים" - המעשים בפועל צריכים להיות כפי שהם כתובים בספר הידוע, הוא השולחן-ערוך...

                   ובלשון הרב: "אין לנו אלא השלחן ערוך"!

 

כד אלול, תשנ"ד.

קוצץ וצונזר בהדפסה

מאמרים דומים

-